Sefer HaMenucha on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב הרב מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר כו' שנאמר בערב תאכלו מצות ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח. אמר המפרש בגמרא אמרינן מהו דתימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתוב בזמן דאיכא פסח מיחייב באכילת מצה בזמן דליכא פסח לא מיחייב קמ"ל בערב תאכלו מצות לקבעו חובה בזמן הזה אע"ג דליכא פסח מיחייב באכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כו' ומשום האי טעמא לא מברכינן על אכילת מצה אלא בלילה הראשון שהוא עיקר החובה ואינו יכול להפטר מאכילתה אבל שאר הימים לא דאי בעי לא אכיל אלא פירות וקטנית או אורז ודוחן ונמצא שאינו מצוה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ הא למה זה דומה לאוכל בשר בקר וצאן או שאר בהמה טהורה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר פי' דהכי קאמר רחמנא לא תאכלו בשר חזיר אך אם תרצה לאכול בשר אכול כבש או שור וה"נ לא תאכל חמץ אך אם תרצה לאכול פת דגן אוכלהו מצה אבל אינו מצוה אותך על המצה שאם תרצה שלא לאכלה אלא לאכול פת של שאר מינין או פירות הרשות בידך ונמצא שאין כאן מצוה כלל ומש"ה אין מברכין עליה אלא בלילה הראשונה שהוא מצוה כך זכורני שכתב אבא מרי ז"ל בשם החכם ר' שמואל בר' שלמה ובהלכות שופר וסוכה ביארנו למה מברכין לישב בסוכה כל עת שנכנס בה דהא גמרינן חמשה עשר מחג המצות. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב ומצותה כל הלילה. ואית מרבוותא דפסקי דמצה אינה אלא עד חצות כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא דאיזהו מקומן כותיה כדאמרינן ואינו נאכל אלא עד חצות ואפ"ה מסתברא כפסקיה דר' משה מדקאמרינן בגמרא שלהי פרק ערבי פסחים אמר רב אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר' עקיבא דאמר כל הלילה ותו דסתמא אחרינא אשכחינן כרבי עקיבא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה ותו אמרינן בברכות כל מה שאמרו עד חצות מצותו כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר כלומר מצותן מן התורה ועוד שנינו לא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה וממילא שמעת דמצה מצותה כל הלילה דמידי הוא טעמא בפסח כשאינו נאכל עד חצות אלא שמא יאכל ממנה לאחר שיעלה עמוד השחר ומתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן שלא לאכול אחר חצות משיאכל ויבא לידי כרת במצה דליתיה האי טעמא שרי. זה הי' דעת הרב תדע שהרי כתב מצותה כל הלילה והניח ההיא דעד חצות ובשלהי פ"ח מהלכות קרבן הפסח כתב דמצות הפסח כל הלילה אבל חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:
כתב הרב בלע מצה יצא. אמר המפרש אע"פ שלא טעם טעם מצה שהרי לא לעסה כיון דאי בעי למטעם מצי טעים יצא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן טעם מצה ואית דאמרי דבלע מרור מש"ה יצא דאי אפשר שלא יהא בו טעם מרור א"נ דהא אי בעי למטעם מצי טעים הרב הוה גריס בהא יצא והכי היה גריס רש"י מיהו אית ספרים דכתוב לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא דמש"ה קפיד רחמנא בדבר מר כדי למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם והכי גריס ר"ח. בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא דהא לא בעינן טעם מצה ידי מרור לא יצא שהרי המרור כטפלה כו' כן פירש הרב טעם הדבר ואית דאמרי דטעם מרור בעינן והאי הואיל ולא לעסו ואכיל מצה עמו אין לו שום טעם. וטעם הרב עיקר כיון דמרור מדרבנן. כרכן בסיב כלומר שכרך המצה והמרור שניהם יחד בסיב הגדל סביבות הדקל וכיוצא בו אף ידי מצה לא יצא שהרי אין ממשות בפיו לא מזה ולא מזה שהסיב מפסיק ותו דהא אי בעי למטעם לא מצי טעים. אבל בבלע מצה לחודה אי בעי למטעם מצי טעים וסימן לדבר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ע"כ מפרק ערבי פסחים:
כתב הרב אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים. אמר המפרש ר' משה פסק הכא דמצות לא בעו כונה לצאת כדשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא והרב בעל המאור פסק כן והראב"ד השוה עמהם שלא כדברי הרי"ף שפסק כר' יוסי דאמר צריך שיתכוון שומע ומשמיע דמצות צריכות כונה ואי קשיא לך והיכי פסק הרב בהלכות שופר ומגלה דבעינן כונה לצאת וכאן פסק דלא בעי כונה אם כן קשיא דידיה אדידיה תריץ דכיון דקי"ל דכל עושה עבירה מתעסק פטור חוץ ממתעסק בחלבים ובעריות שהוא חייב שכבר נהנה דלא מצינן למימר בהנאת אכילה מתעסק הוא ולית ביה כונה ה"נ הכא כיון שנהנה באכילת המצה אע"פ שלא נתכוון יצא מפי מורי יצ"ו והוא מדברי הראב"ד ככתוב שם. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו כו' ולישנא דגמרא עתים חלים עתים שוטה כו' אכל כשהוא שוטה הכי הוא כשוטה לכל דבריו כלומר ואם אכל באותה שעה לא יצא שהרי היה בשעת פטור ע"כ ממסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין:
כתב הרב אין אדם יוצא ידי אכילת מצה כו' עד לפי שאין בה חמץ. מפ' כל שעה ומבואר הוא:
כתב הרב העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. אמר המפרש הא מלתא איתא בזבחים פרק התערובת והרב בעל העתים מקשה אותה עם ההיא דמנחות דאמרינן תבלה בקצח מצה היא אלא שנקראה מצה מתובלת ואע"ג דאפיש בה תבלין וכתב הראב"ד והוא שיש שם דגן כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ויאכלנו. ובירושלמי יוצאין במצה מתובלת ואעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובא דגן ובירושלמי דחלה תני עירב בה שאר המינין עד שיהיה רובא דגן וטעם דגן. ואיכא מאן דאמר התם טעם דגן ואע"פ שאין רובא דגן כדעת רבינו משה ע"כ: כתב הרב עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו כו'. אמר המפרש הא מלתא איתא במסכת חלה ותני התם דחייבת בחלה וכו' ומייתי לה במסכת יום טוב. ובירושלמי איזהו עיסת כלבים כל שעירב בה מורסן ומתניתן נמי אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו ונראה לפרש כל שעירב בה מורסן כלומר שמעורב בה מורסן מתחלתו ולא שעירב הוא בו מורסן דהא תנן חזר לתוכן פטורין מן החלה ודוקא כשלא היה בה שיעור חלה עד שהחזיר בה המורסן. וכל זה יתבאר במקומו בענין חלה בעזר הצור: כתב הרב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר המפרש דעת רבינו משה נראה דחילוק יש בין מי פירות אחרים ליין ושמן ודבש וחלב דשאר מי פירות כגון עסיס רמונים ותפוחים והדומה להם מותר אפילו ביום ראשון דלית בהו משום מצה עשירה אבל בהני ביום ראשון אסור משום לחם עוני הא בשאר יומי דלא בעי לחם עוני מותר אבל לענין חמוץ כולהו מי פירות דין אחד להם ואין מחמיצין כלל כמו שכתבנו בפרק ה' ויש לומר דהאי יום ראשון דקאמר ר"מ כדאמרינן בגמרא יומא קמא לא תלושו לי לאו דוקא אלא בלילה הראשון קא בעי למימר ואפשר לומר ג"כ דדוקא קאמרינן והטעם משום דבזמן הזה בעי' לחם עוני בליל שני כראשון ומש"ה אסור במצה עשירה יום ראשון עד שיעבור ליל שניה וכן עיקר ומן הירושלמי משמע דאפילו אם עירב בלישתא מעט שמן אין בו משום מצה עשירה דהא גבי חלות תודה אמרינן רביעית היא המתחלקת לכמה חלות ויצאין בהם בפסח ותו דלא גרעה ממצה שהיא מן החטים ומן האורז דאמרינן שאם רובא דגן דיוצאין בה ולדעת ר"מ אם יש בה טעם דגן: כתב הרב ואין יוצאין בפת מורסן ולא בפת סובין. אמר המפרש נראה לדעת ר"מ דפת הדראה אינו פת סובין כמו שפירש הרי"ף אלא פת מעורב עם הסובין זהו הדראה והדראה הפך נקיה כמו סגי נהור ונראין דבריו דהא קי"ל במסכת חלה דחמשת רבעים שנטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה דחסר ליה שיעורא ואע"ג דאמרינן התם המורסן משלים השיעור ה"מ היכא דאיתיה מעורב יחד כמו שנטחן אבל היכא שנטלו משם הו"ל פסולת ואסור לערב ואינו משלים כ"ש שהפת שנעשית ממנו בלבד אינה חייבת בחלה וה"נ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ע"כ. ומה שכתב ר"מ וכן פת סלת נקיה כו' מבואר הוא:
כתב הרב אחד מצה שנאפה בתנור או באלפס כו'. אמר המפרש משום דהלכתא כר' יוחנן ולא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ודוקא בלא החמיץ כדכתבינן לעיל. וכתב הראב"ד מעשה אלפס אע"ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חימוץ אא"כ עשה אותה באלפס וכסוייה שהסיק את שניהם יפה ונתן את הלחם באלפס וכפה עליו את הכסוי. ונפקא לן הא מלתא ממלתי' דאביי ורבא בחרוכי תרתי שבלי ומחצבא דאבישונא זיקפא אסור דמאי דפליט מהאי רישא בלע האי רישא ומחמיץ ע"כ וכדברי הרב משמע דלא גרע אלפס מכוכיא ונראה לדברי שניהם שמותר לעשות נבלאש בפסח שהוא באלפס וכסוייה ובלבד שלא ישהא הבלילה רכה בכלי שיעור חימוץ או שינער בכף הבלילה נעור חזק בלא שהייה וכל זמן שינער לא יבא לידי חמוץ. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא ידי חובתו. אמר המפרש הא מלתא איתא בברכות פרק כיצד מברכין דאמרינן התם האי כוכא דארעא מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך המוציא ושלש ברכות ואמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ובספר השלמן כתוב לי ס' זו האי דאמרינן בברכות האי כוכא דארעא כו' מסתברא שאפאה בגחלים שהטמינה בהן שהחום בא עליה מלמעלה מפני שצריכה היסק גדול ודומה לתנור ובמחבת מתיר בספר האורה בשהרתיח ולבסוף הדביק וכן התיר הריא"ג וכן דעת ר"מ: כתב הרב וכן אם לא נאפת אפייה גמורה כו' עד בעת שפורסה. פירוש אבל אם היו חוטין נמשכין הימנה בעת ששוברה אין יוצאין בה דבצק היא ולא לחם. ויוצאין ברקיק השרוי כלומר יוצאין ברקיק השרוי בתבשיל או ביין לאחר אפייתו ואעפ"י שנתמסמס נקרא לחם כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי כן כתב רש"י בפירושו מיהו דעת הראב"ד דדוקא במיא אבל בחמרא ושאר משקין לא דלמא מבטלי ליה לטעם מצה ומשני ליה לטעמא אחריתא. ויש לי ראיה מההיא דאמרינן גבי פסח ומה מים שאין מפיגין טעמו אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש נמצא שמשקין מבטלין טעם כל דבר מה שאין כן במים ואע"ג דהתם מיירי בבישול יש לומר דשרייה כבישול הוא וכן נראה דעת הר"מ ואע"פ שסתם דבריו כאן באמרו יוצאין ברקיק השרוי ולא פליג בין מים לשאר משקין ילמד סתום מן המפורש כתב בסמוך בהאי פרקא שורין לו אותה רקיק במים כו' כמו שכתב הרי"ף מיהו נראה בודאי שאם רוצה לטבלה במי פירות וכיוצא בזה מותר ואין בזה משום ביטול טעם דלא חמירא מצה מפסח כדבעינן למימר קמן. מצה שבשלה אינו יוצא בה כו' פירוש ואפילו בשלה במים מאחר שבשלה בטלה מתורת לחם ואינו קרוי לחם כלל ואנן בעינן טעם מצה וליכא. ואעפ"י שכתב הרב למעלה דבלע מצה יצא דמשמע דלא בעינן טעם מצה לא דמי דהתם אי בעי למטעם מצי טעים ולחם גמור קא אכיל אבל הכא שבשלה דאי בעי למטעם לא מצי טעים לא יצא וכדכתבינן לעיל. ובהלכות גדולות מפרש טעמא שאין יוצאין במצה מבושלת משום מצה עשירה ולאו משום דלית בה טעם מצה:
כתב הרב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה כו'. אמר המפרש טבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מן המתנות שחייב להפריש ממנו והיא מלה מורכבת טב לא אי נמי כדאמרינן טבלא של עץ או של מתכת כלומר הרי הוא כטבלה של עץ שאין אדם יכול לאכול ממנה א"נ מלשון הערב שקורין לדבר מעורב מטבל: ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו פירוש תרומה גדולה והוא אחד מחמשים שנותנין אותה לכהן. או שגזלה והא מוכחינן לה בגמרא דידן דגמרינן לחם לחם מחלה דכתוב עריסותיכם עריסותיכם תרי זמני וממעטינן של גבוה הואיל דלאו דיליה הוא ומסתברא דה"ה גזול דלאו דיליה הוא דממעטינן ובמצה נמי גמרינן לחם לחם ואע"ג דלא כתוב מצתכם דאמרינן מצה של מעשר לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא ולאו דידיה הוא. וכתב הראב"ד הלכך נשי דידן דאפיין תרתי או תלת בחד תנורא צריכות למידק בסימנייהו דלא ליחלפו אהדדי ואי לא ידעי בירורא דמלתא לימרו הכי כל מי שהגיע לידה תהא שלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו כלומר הא לאו הכי לא ובמצה גזולה אין מברכין עליה ברכת המזון שהרי אכל דבר עבירה וכן כתב הרב בהלכות ברכות והירושלמי סיוע לדבריו דאמרינן התם בירושלמי דחלה פרק חמשה דברים תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר רב אושעיא על שם בוצע ברך נאץ השם. א"ר יונה הא דאתמר בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו כלומר המוציא ואכילת מצה אסור לברך עליה על שם בוצע וגו' ואכתי לא קנאה בשינוי אבל בסוף כלומר ברכת המזון מותר דקנאה בשינוי ופטור בדמים. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה. ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה. א"ר אילא כל המצות אם עשייתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. וכי אמרינן במצה גזולה לא יצא דוקא כשגזלה כשהיא מצה אבל אם גזל חטין וטחנן ועשה אותן סלת ואפאן יצא שהרי קנאן בשינוי ואפילו המוציא מברך עליו:
כתב הרב הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה כו' אבל ישראל בתרומה לא כדיליף בגמרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאין אתה מוזהר עליו אלא משום חמץ אתה יוצא בה ידי חובת מצה יצא זה שאסור משום איסור אחר: כתב הרב וכן במצה של מעשר שני בירושלם. ואי קשיא לך היכי כתב הרב דבמעשר שני בירושלם נפיק והא קי"ל כר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא דהכי פסקינן במסכת קדושין וא"ר יוסי במצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח תריץ ואימא הכי דדלמא ס"ל כר' חייא בר אבא דס"ל במסכת סוכה פ' לולב הגזול דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה ופליג אר' אסי כמו שכתב הרב כאן. ותו דהא ר' עקיבא היא דאמר בפרק כל שעה דיוצאין במצה של מעשר שני ור' יוסי הגלילי פליג עליה וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו. אבל אין יוצאין במצה של בכורים כו' וכגון שהביאו לו חטים בבכורים ובכורים אין להם היתר בכל מושבות פי' דאין נאכלין לעולם אלא בירושלם שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' ותרומת ידיך ואמר מר תרומת ידיך אלו בכורים:
כתב הרב חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו כלומר שהיה מחוייב תודה. מצה המשתמרת לשם מצה בלבד פירוש דבעינן שכל שימור שהוא משמר אותה שלא יתחמץ יתכוין לשם מצת מצוה. ואם עשאן למכור בשוק פירוש לצרכי תודה ונזירות. ויש מן המהדרין נוהגין שלא לאפות להם מצת מצותם כי אם בארבעה עשר אחר שעת הביעור זכר לפסח שהיה נשחט מבין הערבים ולמעלה כדאמרינן לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים וטוב לעשות כן מי שירצה מיהו עיכובא ליכא דהא מצה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בקרבן פסח ובזמן שבית המקדש קיים היו אופין אותה אפילו קודם שש שלא הקפידה תורה אלא על שחיטת הפסח ואם כן איך נחמיר עכשו במצה דמצוה יותר שהיו עושין בפני הבית דהא חלות תודה אם עשאן למכור בשוק יוצא בהן וודאי בשלשה עשר אפאן שהיו כלן מביאין תודתן כדאמרינן בפסח ראשון כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול לפי שהיה בהן חמץ ואפ"ה יוצא בה ידי חובת מצה דמצוה. וגרסינן נמי בירושלמי במסכת סוכה סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אף במצה גם כן מצה ישנה בפלוגתא דב"ש וב"ה אמר רבי יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח בריא הוא שלא דקדק בה אבל ודאי אם דקדק בה יוצא בה והכי אמרינן בתוספתא גבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת ואפה לו מצה מבערב ואי עיכובא איכא יאפה אותה במוצאי שבת שהרי הפסח היה צולהו גם כן במוצאי שבת אלא לאו ש"מ דאין עיכובא כלל ואין לחוש:
כתב הרב הכל חייבים באכילת מצה ואפילו נשים ואפילו עבדים. פירוש ובגמרא דס"ד אמינא כיון דמצה מצות עשה שהזמן גרמא לפטרו קמ"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נמי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איתנהו נמי בקום אכול מצה ועבדים נמי דינם כאשה לכל דבר. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. אמר המפרש נראין דבריו מדאמרינן התם שלהי פרק לולב הגזול קטן האוכל כזית צלי שוחטין עליו את הפסח אלמא צריך לחנכו דאי לאו הכי היכי שוחטין עליו את הפסח ומה שכתב הרב חולה או זקן מבואר הוא עם מה שכתבנו למעלה. ע"כ מפרק כל שעה:
כתב הרב אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כו'. אמר המפרש נראה דדוקא ביום ארבעה עשר הוא דאסור משום היכר אכילת מצה של מצוה שצריך לעשות בלילה אבל בשלשה עשר מותר ומה שכתב ומי שאכל מצה בערב הפסח כו' מכין אותו וכו' איתא בירושלמי דאמרינן האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו ולוקה. ודוקא מצה דמינטרא משום חובה הוא דאסור אבל בצקות של גוים ומצה עשירה מותר לאכול. ויש מספרי הרב ז"ל שכתוב בהם מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ור"ל כשאומרים לו שלא יאכל מצה ואוכל שאינו שומע לדברי חכמים אבל כל זמן שמקיים מצות חכמים ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד פחות מארבעים לפום מאי דחזו בי דינא. ואי קשיא לך והא אמרינן בפרק הזרוע והלחיים בד"א במצות לא תעשה כלומר כי אמרינן שיש קצבה ארבעים למלקות במצות לא תעשה שכבר עבר עליה ואי אפשר לחזור וכבר ענשו הכתוב אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. פירוש או יקבל עליו לעשות והא מצות לא תעשה היא תריץ הני מילי לאו דאורייתא אבל לאו דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו. ודוקא בשאינו מקבל עליו דברי החכמים כדכתבינן והכי אמרינן במסכת נזיר ירושלמי גבי כהן שנכנס לבית הפרס או למדור העמים או שיצא חוצה לארץ שמכין אותו מכת מרדות ואמרינן התם מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו ואותם שמחקו מספרי הרב הא דעד שתצא נפשו אלו ידעו פירוש הדבר לא עשו כן: כתב הרב וכן אסור לאכול בערב הפסח מקודם המנחה כמעט כו'. אמר המפרש היינו מתחלת תשע שעות ולמעלה דמנחה גופא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וקודם לה כמעט תשע שעות כדי שיכנס למצה בתאוה כו' דכיון דמצות אכילת מצה אין לו לאכלה אכילת גסה ובהא מלקות ליכא. כיון דלא אכל מצה אבל איסורא איכא ואע"ג דאינה בה לתאוה מכל מקום היכר מצת מצוה איכא בלילה אבל היכא דאכל מצה ערב הפסח סמוך למנחה איכא תרתי אכילה גסה ואין היכר באכילתה וכאלו לא אכלה בלילה מכין אותו מכת מרדות דכמבטל מצות עשה חשבינן ליה כיון שאין בה היכר וכל ענין הלילה משום היכרא ומשום פרסומי ניסא. אבל אוכל מעט פירות או ירקות כדאמרינן רבא מטבל בירקי אביי הוה שתי חמרא וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם ערב הפסח כדאשכחן ברב ששת דהוה יתיב בתעניתא כולי יומא דמעלי פסחא. אבל בשאר ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך פירוש והוא הדין בערבי שבתות. וענינים אלו ביאר הרב בפרק כ"ט מהלכות שבת ובפרק ו' מהלכות שביתת יום טוב ושם ביארנו הכל כפי הצורך: