Sha'arei Torat Eretz Yisrael on Jerusalem Talmud Pesachim Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ניחא זב וזבה ומצורע יולדת ויש קטנה יולדת כו'. — יש לתקן ולהחליף וכצ"ל: ניחא זב וזבה ומצורע יולדת? מכיון שהשיאה לא כבר יצאת מרשות אביה אלא שכן אדם מפריש על אשתו קטנה ויש קטנה יולדת? לא כן א"ר רדיפה ר' יונה כו' היא חיה ובנה מת מיי כדון אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת ר' ירמיה בשם ר' יוחנן אדם קובע כו' (ומה שבינתיים מיותר ונגרר מסוטה רפ"ב ע"ש).
ר"ז בשם ר"א אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו א"ר אבהו מתניתא אמרה כן כו'. — צ"ל: אבל אינו מפרישו אלא מדעתו (פי' שאין אדם יכול להפריש פסח על חבירו אא"כ עשה אותו שליח לזה) א"ר אבהו מתניתא לא אמרה כן האשה כו' תאכל משל בעלה (פי' דכאן הפרישו שניהם שלא מדעתה וכן שחטו שלא מדעתה ומ"מ היא אוכלת משל בעלה) לית הדא פליגא על דר' יוחנן דר"י אמר אדם קובע על חבירו חטאת חלב שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו (פי' ובמשנתנו מוכח שמפריש פסח על חבירו שלא מדעתו וקס"ד שדין פסח וחטאת שוין) שנייא הוא פסח שנייא היא חטאת פסח לכשיגדיל ראוי הוא להתכפר בו (פי' דפסח שעיברה שנתו קרב שלמים כדלקמן פ"ט ה"ה לכך מותר להפריש פסח על חבירו שלא מדעתו שאם לא יתרצה חבירו יעובר שנתו ויקרב שלמים) חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר בה (פי' שחטאת שעיברה שנתה תמות וע' בבלי נדרים ל"ו א') מה נן קיימין (פי' הא דתנן דבזמן שהיא בבית בעלה תאכל משל בעלה ובזמן שהיא בבית אביה תאכל ממקום שהיא רוצה) אם בממחה (פי' דמיחתה בשעת שחיטה ואמרה איני רוצה בשל אבי) בדא תנינן תאכל ממקום שהיא רוצה אם בשאינה ממחה (פי' ונתרצתה בשל אביה) בדא תנינן תאכל משל בעלה אלא כי אנן קיימין בסתם (פי' שראתה לשניהם אביה ובעלה דשוחטין עליה ולא מיחתה על אחד מהם) סתם אשה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה (פי' כשהיא אצל בעלה כמו ברישא, והא דאיתא לפנינו "אצל בני אני רוצה" נשתרבב מלמטה בט"ס) והתני (ברייתא בבבלי פ"ז א') האשה רגל ראשון תאכל אצל אביה (פי' ובמשנתנו שנינו דרגל ראשון אוכלת ממקום שהיא רוצה) א"ר יוחנן ברגל רדופין שנו (פי' דברייתא מיירי ברגל רדופין ולכך אוכלת משל אביה) אי זהו רגל רדופין אריבר"ב זה רגל ראשון שבעלה רודפה לבית אביה לא הלכה רגל הראשון כו' אלמנה מהו שיהא לה רגל רדופין (פי' אם רגל רדופין אינו אלא בבתולה או אפי' באלמנה שנישאת) נישמעינה מן הדא הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה (פי' וכאן הוא רגל ראשון ואין דינו כרגל רדופין ואוכלת ממקום שהיא רוצה) או הדא אמרה לעולם אין לה רגל רדופין (פי' דאין רגל רדופין אלא בהולכת לבית אביה ברגל ראשון אחר נישואין אבל אם לא הלכה באותו רגל שוב אין לה רגל רדופין ומשנתנו מיירי כשלא הלכה ברגל הראשון וקורא לשני ראשון מפני שהוא ראשון להליכה) או הדא אמרה אלמנה אין לה רגל רדופין (ומשנתנו מיירי ברגל ראשון של אלמנה ואף שאין לה רגל רדופין כדי לאכול משל אביה דוקא מ"מ אוכלת ממקום שהיא רוצה) אריבר"ב תיפתר שיש לה בנים (פי' לעולם אפי' אלמנה יש לה רגל רדופין ומשנתנו מיירי באלמנה שיש לה בנים מבעלה הראשון) והן אצל בעלה (פי' אצל בעלה השני) וסתם אשה רוצה אצל בניה (פי' אלא דמאחר שהוא רגל רדופין פעמים שהיא רוצה אצל אביה ולכך תאכל ממקום שהיא רוצה) א"ר לעזר פסחן של נשים כו'.
ריב"א בשם ר' אלעזר פסחן של נשים ושל עבדים רשות כ"ש דוחין כו'. — צ"ל: פסחן של נשים ושל עבדים רשות אע"פ כן דוחין את השבת (ע' יומא פ"ד ה"ו דף מ"א ע"ד דיש דברים שאינן מעכבין ומ"מ דוחין עליהן את השבת, אבל בבבלי צ"א ב' שיטה אחרת שהקשו עלה אי רשות אמאי דוחה את השבת אלא אימא בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת וע"ע בבלי רה"ש כ' א' מחללינן משום דמצוה לקדש כו').
א"ר יונה ואפי' כמ"ד פסחים של נשים רשות כו'. —צ"ל: ואפי' כמ"ד פסח שני של נשים רשות כו'.
שמואל בר אבא בעי עבד מהו שיאכל משלשתם. — צ"ל: שמעון בר אבא בעי כו' (ע' מ"ש בברכות פ"ב ה"ז).
ודכוותה גירש אין חוששין לגירושין. — פי' שאם זה שקידשה חזר ונתן לה גט אפי' ריח הגט אין בו ומותרת לכהן.
תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה. — פי' באופן זה לר' נתן פטור מפסח שני ולרבנן חייב (ע"ל ה"ו) אבל שכח אחד זריקה אפי' לרבנן פטור מפ"ש ואם שכח קודם שחיטה אפי' לר"נ חייב בפ"ש.
והא תנינן שכח רבו מה אמר לו כו'. —צ"ל: והא תני (וברייתא היא) שכח רבו מה אמר לו ישחוט גדי וטלה (פי' ומוכח דאפי' שכח קודם שחיטה שוחט וזורק לכתחילה לר' נתן).
ריב"א אמר שמואל בר אבא בעי הגע עצמך כו'. — צ"ל: ריב"א אמר שמעון בר אבא כו' (ע' מ"ש בברכות פ"ב ה"ז).
ריב"א בשם ר"ז מתניתא אמרה כן ואם ימעט הבית כו,. — צ"ל: מתניתא לא אמרה כן ואם ימעט הבית כו' אחד מבני חבורה הראשונה אבל לא אחד מבני חבורה השנייה (ע' תוספתא פ"ז ובבלי צ"ט א') דברי ר' יודה כו' מה נפק מביניהון הפריש פסח סתם ונמנה אחר עמו ומשך ידו הימנו (פי' זה שהפריש אותו בראשונה) על דעתיה דרב חונה (פי' אליבא דר' יהודה) כשר כו' ע"ד דרב חונה הקדש יחיד הוא (פי' דלר' חונה הפרישו סתם כל מי שיבא מנוייו הם לפיכך הפריש סתם ומנה אחר עמו יכול הוא הראשון למשוך את ידו הימנו אף לר' יהודה שהשני כמנוי עליו מתחילה) כו' ע"ד דר"ז הקדש שותפין הוא (פי' דלר"ז אליבא דר' יהודה אין הראשון שהפרישו יכול למשוך את ידו הימנו באופן שלא יהיה שותף כל עיקר ואם עבר ומשך את ידו הימנו אינו מועיל אלא לפוסלו) כו' נמנו עליו מאה בני אדם כאחת אם יש כזית לכל או"א כשר ואם לאו פסול נמנו עליו מאה בני אדם זה אחר זה ע"ד דר' חונה אם יש כזית לכל או"א (ונשמט ע"י הסופר מן "אם יש" כו' עד "אם יש" כו') כשר ואם לאו פסול ע"ד דר"ז עד מקום שיש כזית לכל או"א מהם כשר והשאר חייבים בפ"ש ותני כן (תוספתא פ"ז) נמנו עליו כו' לכל או"א כשר והשאר צריכים לעשות פ"ש.
ר' יונה ור' יוסי תריהון בקדמיתא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו כו'. — צ"ל: תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין ישראל ערל שוחטין וזורקין עליו (פי' באופן שאח"כ ימול עצמו ואוכל את הפסח לערב) ולא הוינן אמרין כלום מן מה דתני ר' סימון בר זבדי קומי ר' הילא (ברייתא במכילתא פ' בא) נאמר כאן (פי' במילת זכריו) ואז יקרב לעשותו ונאמר להלן (פי' במילת עבדים) אז יאכל בו מה אז שנאמר להלן שיהא כשר בשעת אכילה אף אז שנאמר כאן שיהא כשר בשעת אכילה ומה אז שנאמר כאן שיהא כשר בשעת שחיטה אף אז שנאמר להלן שיהא כשר בשעת שחיטה הדא אמרה שאין שוחטין וזורקין עליו (וכן תניא בתוספתא פ"ז ערל שנזרק עליו דם ואח"כ מל ה"ז אינו אוכל וחייב לעשות פ"ש) פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם כו'.
פעמים שהן נעשין כיוצא בו בגל עגול כו'. — פי' דפעמים שדין אונן ויושב בבית האסורין וחולה וזקן כדין מפקח בגל עגול שכולן צריכין לעשות פ"ש כגון אם נודע שאירע להן פסול בין שחיטה לזריקה.
בשנעשה אונן משעה ראשונה בין שחיטה לזריקה כו'. — צ"ל: בשנעשה אונן משעה ראשונה או בין שחיטה לזריקה כו' כבר הורצה תני איזו היא אנינה כו'.
מודה רבי לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד כו'. —צ"ל: מודה רבי לחכמים שאסור כל היום כולו (וכן מבואר בבבלי זבחים ק' ב' דרבי לחומרא וה"נ פירושו דאף אם מת ונקבר בשעתו ה"ז אסור כל היום כולו ולא בא רבי אלא להחמיר עליו שאם מת ולא נקבר עד לאחר ג' ימים שאסור עד ג' ימים) ותני כן רבי אומר כו' ואוכל פסחו לערב הא אנינות יום תורה (פי' אפי' אחר קבורה) ר' יוסי בר"ב כו'.
א"ר חיננא כיני מתניתא אין אנינה טמאה אלא למת בלבד. — צ"ל: א"ר חיננא כיני אין אנינה טומאה אלא למת בלבד (ומלת "מתניתא" מיותרת ונשתרבבה ממקומות אחרים).
ולאכול בקדשים הרי הן כליקוטי עצמות כו'. — צ"ל: ולאכילת פסחים (כגירסת ק"ע) הרי הן כליקוטי עצמות זה וזה טובל ואוכל בקדשים ריבר"ב בשם ר' חסדא תיפתר שנקבר משחשיכה (פי' הא דתני דלאכילת פסחים הוא כליקוטי עצמות ואינו כיום קבורה דרישא דמוכח דיום קבורה אינו אוכל פסחו לערב אי אפשר דהיינו בנקבר ביום דא"כ קשיא מדתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב אלא מיירי בנקבר משחשיכה אבל אם שמע בלילה או שלקט משחשיכה מותר לאכול בפסחו) זה וזה טובלין ואוכלין בקדשים לערב וקבורה אוכלת בקדשים (פי' דס"ד דזה וזה קאי על יום שמיעה ויום קבורה וקשיא ליה מדתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים) אריבר"ב תרתיהן בשמיעה שמע שמת לו מת מאתמול טובל ואוכל בקדשים שמע שנקבר לו מת מאתמול טובל ואוכל בקדשים (פי' דזה וזה קאי על שמיעת מיתה ועל שמיעת קבורה ונוסח שלפנינו "שמע שנתלקטו לו עצמות מאתמול" ודאי שיבוש הוא דהא למטה תני אין שמועה לליקוט עצמות).
נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר"ה רבה אמר הנזיר מגלח כו'. — צ"ל: נזיר שנטמא בספק רה"י ר"ה רבה (והמלות "ואינו בפסח" שבינתיים מיותרות והגהה היתה כתובה בצד הספר לפרש שדין זה אינו לענין פסח אלא לענין נזיר והסופרים הכניסו זה בפנים בטעות וע' מ"ש בפיאה פ"ז ה"ב, עמ' 28) אמר הנזיר מגלח (פי' דאע"ג דתנן בנזיר פ"ח מ"א בשני נזירין שאמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו' ושם נעשה הספק ברה"י וכמבואר בבבלי שם נ"ז א' היינו דוקא בשנים דאז אפשר לתקן בשני מיני קרבנות אבל ביחיד שנטמא בספק רה"י משוינן ליה כודאי) ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח (פי' אינו מגלח כנזיר טמא ודאי אבל מגלח כנזיר טמא בספק וכר' יהושע בנזיר שם פ"ח מ"ב) היי דינו ספק (פי' קאי אדתני בתוספתא פ"ז ספק טמאין ספק טהורין פטורין מלעשות פסח שני זה הכלל כל הספקות פטורין מלעשות פסח שני ע"כ פי' ספק טמאין ספק טהורין שכבר נזרק הדם עליהן ותוספתא זו נשמטה מירושלמי כאן [וכעין זה יש ביבמות פי"ד ה"ד (ע' בהערותי שם) ובתרומות פ"ד ה"ד] ועלה שאלו כאן "היי דינו ספק" פי' מה מרבה בזה הכלל כל הספקות כו') ר"ה רבה אמר ראשה דפירקה (פי' הא דתנן במשנה ב' דפרקין שכח רבו מה אמר לו שניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני דלר' הושעיה רבה א"א לומר דזה הכלל מרבה ספק רה"י דהא לדידיה דינו כודאי כדאיתא למטה) ר' יוחנן אמר ההן דהכא (פי' ספק רה"י שלר' יוחנן דינו כספק) יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר"ה רבה אמר ידחה לפסח שני דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש (כל זה איתא לפנינו למעלה ואינו שייך שם). ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו'.