נעשית כמוקצה שיבש וכו'. משמע אילו ידע שיתייבש בשבת מותר ותימא נימא כיון דבין השמשות לא חזיא ואיתקצאי הרי היא מוקצה לכולא שבת וצ"ל דס"ל יש מוקצה לחצי שבת אפי' בכה"ג דלא חזי בין השמשות מיהו בבבלי במכילתין דף כ"ו ע"ב דליכא מאן דסבר הכי ואין לפרש דה"ק ולא ידע שנתייבש דאסור כיון דלא הוה דעתיה עליה בין השמשות דזה פשיטא ליה לבבלי שם דמותר לכ"ע וצ"ע אם יש להשוות הבבלי והירוש' בזה והיש"ש בפ' אין צדין סי' ט"ו כתב בשם הר"ן אהא דאמרי' בבבלי מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר אף על גב דבירושלמי בריש ביצה קאמר בפשיטות דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו אסור נקטינן כגמרא דידן ע"כ ופי' שבקונ' נראה עיקר דכן משמע לקמן דף ב' גבי קערה ועוד דזה פשוט להבבלי דמותר וזה פשוט להירוש' דאסור ואיך נעשין ביניהם פלוגתא רחוקה:

מעתה מדברית תהא מותרת וכו'. וקשה שאני מדברית וצביי' דלאו מחמת איסור שבגופה לא היתה ראויה לשחיטה אלא דבר אחר גרם לה ומוקצ' איסור שבגופה הוא ולא שייך לומר מגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי איסור מוקצה שבו:

אתיא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין וכו'. כתבו תוס' במס' בכורות דף כ"א ע"א בד"ה ת"ק אית ליה דזעירי וכו' דה"נ אשכחן בירושלמי פ"ק דנדה וכו' ואח"כ אומרים כאן בבהמה טמאה כאן בבהמה טהורה וכו' כלומר דבהמה טמאה אינה יולדת למקוטעין ובהמה טהורה יולדת למקוטעין ובשמעתין פלוגתא בבהמה טהורה ע"כ ע"ש ותימא דודאי אף הירושלמי סובר דאיכא פלוגתא אם בהמה טהורה יולדת למקוטעין או לא כמפורש כאן אלא דבנדה ה"ק דיש לומר דריב"ל לא פליג ארב אבל פלוגתא בעלמא מיהו איכא וצ"ע:

גוזל שנולד בי"ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה. בבבלי דף ו' גרסינן אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה א"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט וכו' אשתיק רב כתב הרא"ש יש פוסקין הלכה כרב וכו' ויש פוסקין כשמואל והגאונים פסקו כרב ע"ש והמהרש"ל ביש"ש מסיק כשמואל ע"ש ומסוגיין משמע דהלכתא כשמואל דלא מייתי כלל להא דרב אך נ"ל דהבבלי סובר כרב דגרסינן התם במכילתין דף כ"ו בכור שנפל לבור רי"א ירד מומחה ויראה וכו' ופריך והא מוקצה הוא ופירש"י אי מאתמול לא הוי ביה מום כלל פשיטא דלא ישחוט דהא אשמועינן ר"י בכמה דוכתי דאית ליה מוקצה ע"כ ומאי פריך הא קודם שהתירו החכם לא היה ראוי לשחיטה וכיון שהתירו מותר לשחוט והואיל ואיתקן לשחיטה איתקן מאיסור מוקצה וא"ל דשאני הכא דעביד איסורא שבקרו בי"ט דהא ר"י אית ליה רואין מומין בי"ט וכן קשיא אהא דפריך הש"ס שם ע"ב איתיביה ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ואמאי נימא האי בכור מעיקרא וכו' אחזי לחכם אשתרי ליה וליהוי מוקצה ע"ש ומאי קושיא דלמא שאני בכור כיון דהותר לשחיטה הותר נמי איסור מוקצה שבו ורבא לא קאמר דיש מוקצה לחצי שבת אלא גבי פירות ודומיהן אלא ודאי דבריר ליה לסתמא דש"ס דהלכתא כרב ופריך שפיר והדברים ברורים:

לא כן תני ביצים שריקימו וכו'. כתב הג"א בפרקין וכגון שנולד עם הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים אבל עופות שלא גדלו כנפים אסר ר' יואל משום שקץ ע"כ ובלי ספק שמדברי הירושלמי אלו יצא לו דין זה ומדפריך מיניה משמע דאף רבנן מודו בהא וכמ"ש הש"ך בס' נקודת הכסף ודלא כמ"ש הט"ז שם דס"ל כראב"י ושיעור דפתיחת עינים ודגדלות כנפים אחד הוא ע"ש דהא אפשר שתולד עם כנפים ואי אפשר שיפתחו עיניו ביום ראשון ללידתו דהא גרסינן בבבלי דף ו' ת"ר אפרוח שנולד בי"ט אסור ראב"י אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואס"ד דאפשר שיפתחו עיניו ביום לידתו מאי קאמר אף בחול אסור הא אפשר דאף רבנן מודו בהא אלא קמ"ל דבי"ט אסור אפי' נפתחו ביומן אלא ודאי כמ"ש. והא דכתב בהג"א אסר ר' יואל משום שקץ תיפוק ליה דמפורש בירושלמי נראה דה"ק אע"ג די"ל דהירושלמי סבר כראב"י מ"מ ר' יואל פירש דהירושלמי אתיא ככ"ע ואסרו משום שקץ וזה ברור:

כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. כמשנה הראשונה בחולין דף קט"ז ע"ב גרסי' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אבל מעמידין בקיבת נבילה בקיבת שחיטת עכו"ם בקיבת כשירה שינקה מן הטרפה וכ"ש טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא וכתב הרא"ש זו היא גי' הרי"ף וכו' וכן צ"ל לגירסתו דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית ולא משמע כן דכשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במיעיה ע"כ ע"ש שהאריך ודבריו תמוהים שהרי מפורש כאן דלאו כאחת נשנו ואין אנו צריכין למה שחילק ר"ת בין קרוש לצלול כמ"ש תוס' והרא"ש שם והובא בפוסקים בי"ד סי' פ"ז וצ"ע מיהו בעכו"ם פ"ב הגירסא כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כמשנה האחרונה אך הגירס' דהתם מהופכת ושם נבאר בע"ה:

מה אתא מישאול י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. כתב הרא"ש פרק לולב וערבה וכן אי מיקלע שבת במוצאי י"ט אחרון של חג נוהגין שלא להסתפק מנוי סוכה עד מ"ש ונראה דשרי בשבת משום דאיתקצאי בין השמשות לא אסרינן ליה כיון דלא נאסר ביה"ש אלא מחמת ספק יום שעבר וה"ל תרי מגו ולא אמרינן ואי משום שבת וי"ט קדושה אחת היא הא קי"ל דשני קדושות הן ע"כ ע"ש אבל מדברי רש"י שם ותוס' במכילתין דף ל' משמע דאסור אלא לתוס' סברי נמי דלא אמרינן תרי מגו ע"ש ותימא הרי מפורש כאן דרבי יוסה מיבעיא ליה אי מותרין נוי סוכה בשבת שלאחר י"ט ואיך פסק הרא"ש בפשיטות דשרי ואף דרבי ירמיה פליג הא בבבלי מסקינן דלא כוותיה דלרבי ירמיה אפי' בשמיני נמי שריא ואנן קי"ל דבשמיני אסור וצ"ע רב:

דילא כן ניתני שלשים ושבע כריתות. וקשה הא בכריתות בבבלי משמע דלאו ככ"ע נשנית הך מתני' דלר' ישמעאל איכא תו המביא זכור עליו ומגדף כר"ע אתיא ע"ש א"כ מאי קשיא ליה דאתיא דלא כב"ש:

כתישה מי חייב וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו הארכתי בשבת פ' כלל גדול:

מה אם מילה שודייו דוחה שבת. פירש"י במס' חולין דף פד ע"ב דאתיא בק"ו מה אם צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אות' וכו' בפר"א ע"כ ותימא הא מסיק התם הש"ס בדף קל"ב דמילה דדוחה שבת יליף מביום וכדפירשתי בקונט' והאי ק"ו מצרעת ק"ו פריכא הוא וצ"ע:

ר"י בעי אם באנדרוגינס שתקע וכו'. בקונ' פירשתי לפי הגירסא שלפנינו ויותר הי' נ"ל דה"פ אם באנדרוגינס השיבו חכמים לר' יוסי איך קאר"ח שאין לו תשובה הרי תשובה מעלייתא היא דסובר ר' יוסה דאנדרוגינס תוקע לכתחילה לקמן ה"ג ע"ד דר' אחא אנדרוגינס מוציא את מינו לשעבר ע"ד דר"י בתחלה וכו':

ר' לעזר בנו של ר"ל הקפר. בבבלי בחולין דף פד הגירסא והשיב ר"א הקפר ברבי תשובה ופירש"י בריבי אדם גדול ע"כ וכפי הגירסא שלפנינו דגרס ברבי נראה דה"פ ר"א הקפר בר"א הקפר אלא שקצר הש"ס כיון דשם אביו כשמו:

אבל אם שחט מוטב וכו'. כתב בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף ט"ו ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ מבעפר תיחוח אם יש לו וכ' המג"א שם ולענ"ד שגם הרא"ש והטור ס"ל שמוטב לכסות באפר כירה מבדקר נעוץ וכו' ומ"ש הרב"י ראיה מהירושלמי מוטב שיטול אפר ולא יחפור בדקר ויכסה וכו' והירושלמי קאי אמתני' ע"ש ומתני' איירי בשיש לו דקר נעוץ ואפ"ה אפר עדיף כנ"ל עיקר ע"כ ותימא הא הירושלמי מפרש למתני' שיחפור בדקר אפי' אין לו דקר נעוץ דהא קאמר בסמוך חברייא אמרין שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה ואי בשיש לו דקר נעוץ אין כאן שום איסור דאורייתא וא"כ אין מכאן שום ראיה די"ל דאף הירושלמי מודה דביש לו דקר נעוץ דליכא איסור הכנה מוטב לכסות בדקר נעוץ מלכסות באפר שהוסק בי"ט ואף על תוס' שכתבו בדף ח' בד"ה אר"י ל"ש אלא שהוסק מעי"ט וכו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי אע"ג שהוסק בי"ט שלא לעקור מצות כיסוי ע"כ קשה דאינו ראיה כלל דהירושלמי דמפרש למשנתינו דחופר ממש לכסות אע"ג דעושה מלאכה דאורייתא הלכך מתיר נמי לכסות באפר שהוסק בי"ט אבל לבבלי דמוקמי למתני' דוקא בדקר נעוץ י"ל דאוסר באפר שהוסק בי"ט משום נולד והכנה וצ"ע:

סולם של עליי' יכול הוא לעשות מלאכתו וכו'. בסוגיין משמע דעל סולם של עליי' לצורך עלייה בעו מיניה דר"י בר חיי' ובבבלי משמע דלצורך שובכו בעו מיניה ואף זה אסר ר"ח ע"ש וכתבו תוס' והרא"ש וקשה מהא דאמרינן בפ' חלון סולם המצרי אינו ממעט והצורי ממעט ומפרש התם הטעם דסולם המצרי הוה דבר הניטל בשבת (וכ"ה בירושלמי בעירובין דף כא) ופריך א"ה אפי' צורי נמי ומשני כבידו קובעתו כלומר אע"פ שניטל בשבת לפי שאין דרך ליטול משם מחמת כבדו וכו' ע"ש שהאריכו בתירוצים וחילוקים ולענ"ד נראה דודאי לצורך עצמו לעלות עליהן אינן ניטלין כדמשמע הכא אלא הא דקרי להו דבר הניטל מפני שראויין לישב עליהן לכך נקט דוקא סולם צורי ומצרי דהנך היו ראוין לישיבה אבל סולמות שבא"י לא היו ראויין לישיבה וכ"מ מדברי רש"י בעירובין דף ע"ח אהא דגרסי' התם אמר רבה א"ר חייא דקלים שבבבל אינן צריכין קבע מפני שכבידן קובען ורב יוסף א"ר אושעי' סולמות שבבבל א"צ קבע מפני שכבידן קובען ופי' בד"ה דקלים שבבבל פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו א"צ לקבען בקרקע ואע"ג דדבר הניטל הוא דתורת כלי עליהן דראויין למושב אפ"ה כבידו קבעו שאין בא אדם ונוטלן וכן סולמות ע"כ משמע דאף סולמות שבבבל לישיבה עומדין ולכך נקט סולמות שבבבל דהן ראויות לישיבה יותר מאחרות וניחא בהא דלא פליג ר"ח אסולם צורי כדפליג אסולמות שבבבל וע"ש בעירובין דף עח בתוס' בד"ה סולמות של בבל וכו' וראי' מבוררת לדברינו אלה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' עירובין וכן הסולם שקבעו בראש הכותל כובדו קובעו ואינו צריך לחברו בבנין ע"כ וקשה הא כתב פ' כ"ו מה' שבת סולם של עליי' אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי ושל שובך מותר להטותו מחלון לחלון אבל לא יוליכן משובך לשובך ע"כ א"כ ל"ל לטעמו מפני שכובדו קובעו תיפוק ליה דאסור לטלטלו אלא ודאי דבה' שבת איירי דאסור לטלטלו לצורך תשמישו לעלות בו כסוגייא דפרקין אלא דעדיין איכא סולמות שראויין לישיבה ובהן קאמר דאם הן כבידן כבידתן קובעתן:

מקש על שובכיה וכו'. כתב בש"ע א"ח סי' תצ"ו סעיף י"א אם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל ע"כ וקשה דכאן מפורש דמהני וי"ל דאי בשאפשר שצריך לכל השובך ואז מהני הזמון של כל השובך אך קשה א"כ ל"ל להקיש על השובך ונראה דבמקש על השובך דקעביד מעשה מותר אפי' באין צריך אלא לזוג אחד וצ"ע:

הורי ר' בא בר זבדא במעשר שני כהדא דר'. כתב הרמב"ם כ"ו מהלכות מעשר שני האומר לבנו מ"ש בווית זה ונמצא בזוית אחר הרי אלו חולין א"ל הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי אלו חולין וכתב הראב"ד א"א המשנה אמרה הכל מעשר וכ' הכ"מ וטעם רבינו משום דתניא בפ"ק דביצה ובירושלמי פ"ד דמ"ש הניח ר' ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין א"כ מתני' רבי והלכתא כחכמים דרבי' נינהו ואע"ג דקי"ל סתם במתני' ומחלוק' בברייתא הלכה כסתם שאני הכא דבפ"ק דביצה טרחי אמוראי לאוקמי מתני' כחכמים שמעינן דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם ע"כ ותימא הא קי"ל בכל דוכתא מעשה רב וכאן ובפ"ד דמסכת מעשר שני מפורש דר' בא הורי כרבי אף על גב דגם בירושלמי טרחי אמוראי למוקי' מתני' כחכמים אפ"ה מסיק דר' בא הורי כרבי וצ"ע:

א"ר אחא מחזיר ובלבד שלא יחזיר כל צרכו וכו'. כ' הרב"י סי' תקי"ט ונראה דה"פ דר"א אמר אע"פ שהתירו להחזיר כיון שלא התירו אלא בקושי אינו מחזיר לגמרי אלא מחזיר כדי שישתמר לבדו ודיו וכו' והפוסקים שלא כתבו דברי ר"א ור"י בר בון איפשר שהם סוברים כיון שלא נזכר בגמרא דידן לא פלוג רבנן ע"ש ע"כ וקשה הא חילקו רבנן בענין זה בכמה עניינים בשהציר למעלה או מאמצע או מן הצד ובין דבתים ובין דחניות ואיך דחו דברי הירושלמי בלי טעם לכן נ"ל מה שפירשתי בקונט' עיקר ורב אחא איירי בשיש להם ציר למעלה ולמטה ועלה קאמר שלא יתקע ודברי ר"י בר' בון פשוטי' בטעמן כיון דפירשו הטעם דמשום שמחת י"ט התירו כל שיש תקנה להוציאו בלא שום איסור ודאי דלא עבדינן איסורא וזה ברור:

שמואל שחק על סיטרא וכו'. בבבלי דף י"ד גרסינן אר"י אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן וכו' אמר רב לרב אחא ברדלא כי דייכת אצלי ודוך זו היא גי' הרי"ף והרא"ש נמצא שסוגייא זו הפוכה ממה ששנוי' כאן מיהו לפי מ"ש הרי"ף דאף למ"ד נידוכין כדרכן צריכין שינוי קצת דהיינו לאצלויי א"כ שני הגרסאות נכונים דבין רב ובין שמואל שניהם מודים בתרווייהו וזו סיוע גדולה להרי"ף ע"ש:

מהו מישחוק קונדיטין בי"ט. כתב הב"י סימן תק"ד כ' הר"ן בשם הירושלמי דמותר לשחוק קונדיטין בי"ט ולא ידעתי למה הוצרך הרי כבר פסק הרי"ף דכל התבלין נידוכין כדרכן מה לי לקדר' ומה לי לקונדיטין ושמא י"ל דסד"א דלקונדיטין אפילו נשחקו מאתמול אין מפיגין טעמן קמ"ל דשרי ע"כ ולי נראה דקמ"ל דמותר לשחוק לעשות קונדיטין לערב יין ודבש ופלפלין דה"א דאיכא איסורא משום מערב כי היכא דאוסר אלונתין בסמוך אך קשה הא לערב הקונדיטין אפילו בשבת שרי כדתני בפר"א דמילה וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לשחוק ולערב סד"א דאסור קמ"ל דשרי:

תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות וכו'. כתב הרא"ש מדהביא הרי"ף ברייתא זו משמע דפסק כר"ש ולא ידענא מ"ט ובה"ע כ' דטעמא דת"ק כדגרסי' בירוש' אתיא דר"ש בשיטת ר"ע וכו' ות"ק דאסר סבר כר"י הגלילי ונ"ל דגמרא דידן פליגא אירוש' דטעמא דר"ש מפרש בגמרא משום דחזיין למיעבד מינייהו מאכל אדם וכו' ע"כ וטעמו דבה"ע הוא תמוה דהא הרי"ף פסק כר"י הגלילי א"כ ה"ל למפסק כת"ק שוב ראיתי ביש"ש שדחק לפרש דברי הרא"ש אך מ"ש הרא"ש דגמרא דידן פליגא אירושלמי גם זה תמיה דהא הברייתא שנויה בגמרא דידן כמו בירושלמי ובשניה' מוזכרים מאכל אדם ומאכל בהמה ואיך נאמר דפליגי אבל פשוט דהא דקאמר הירושלמי דר"ש כר"ע היינו מאי דמתיר לשלוח שעורים שהוא מאכל בהמה צריכין לומר דכר"ע ס"ל אע"ג דיש בשילוח קצת איסורא משום אוושי מילתא או שמוציא מרשות לרשות אפ"ה שרי וכ"ש דקשיא לפמ"ש המהרש"ל בפי' הרא"ש ע"ש וצ"ע:

חיטין שהן מאכל עסיסיו' פול שהן מאכל לדיות. ובבבלי הגירסא חיטין לעשות מהן לודיות ופירש"י מאכל חיטין וכ"כ הערוך מיהו אם הוא מאכל כל אדם מ"ט דת"ק דאסור ולפי הגירסא שלפנינו נראה דאחגבים קאי שהן נקראים לדיין כדאיתא בבבלי בחולין דף סו:

אם אומר את כן אף הוא מעמיד מי"ט לחול. כ' בש"ע סי' תק"ו סעיף ה' אין עושין גבינה בי"ט וכ' המג"א ונ"ל עיקר הטעם מפני שדרך לעשותו לימים הרבה הוי עובדא דחול וכו' ע"כ והנה תחלת דבריו מכוונים לדברי הירושלמי אבל מ"ש בסופן דהוי כעובדא דחול אין צורך אלא משום גזרה שמא יעשה הרבה כמפורש כאן ונ"מ בין שני הטעמים דלחששא דירושלמי יש בו דררא דאיסור דאורייתא משא"כ לטעם המג"א:

הדרן עלך פרק ביצה שנולדה