ותני כן הביא ארבע דוקרנין וסיכך על גביהן סוכה כשרה כו'. וקשה בבבלי במסכת סוכה דף ד' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא ת"ר נעץ ארבע קונדסין וסיכך על גבן ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין ע"כ א"כ מאי פריך מרבי יעקב הא רבנן פליגי עליה וי"ל דמסיק התם באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג ד"ה כשרה ואלו במבוי אם העמיד דוקרנין על הגג והם גבוהים למעלה משלשה והניח ע"ג קורה פסולה. ומכאן ראיה לגירסת הגאונים והרמב"ם בפ"ד מהלכות סוכה דין י"א דלר"נ בשפת הגג ד"ה כשרה נמצא שני התלמודיים שוים:

רחב מיו"ד אמות בסוכה כשרה. וקשה הא גם בסוכה פירצה שהוא יתר מיו"ד אמות פוסלת המחיצה וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"ס וי"ל דבדופן שלישית איירי דבסוכה כשרה עומד מרובה על הפרוץ וה"ה פירצה שיתר מעשר כשרה ועי' ברמב"ם ובהה"מ פ"ד מה"ס וצ"ע:

כהנא אמר הלכה כר"י. בקונטרס הגהתי אין הלכה כר"י ולפי הגירסא שלפנינו נ"ל דה"פ דקשיא ליה הא בלא"ה הלכה כדברי המיקל בעירובין ומשני דאתא לאשמועינן דהלכה כר"י אפי' נגד החכמים אבל הגירסא שבקונ' נראה עיקר:

ר"א אמר ד"א כדי מבוי. וקשה הא ר' אחא אמר בסמוך ד' טפחים כדי מבוי וי"ל דלעיל אמר משמיה דר' הושעיא ואיהו סבר דשיעור מבוי ארבע אמות א"נ לעיל דאיתא לדופן בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן בעינן שיעור ד' אמות אך לשון כדי מבוי קשה קצת לפי תי' זה:

מ"ד מתוך ג' רבנן מ"ד מתוך ד' ר"מ. קצת קשה הא ר"מ אומר כל מקום שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברה"י גבוה יו"ד ורחב ד' אין מכתפין עליו גזרה משום תל ברה"ר כדאיתא בבבלי פ"ק דשבת דף ט' ע"א כ"ש דלא נחשב תל המתלקט עשרה מתוך ד' למחיצה לרה"י ונ"ל דגרסי' מ"ד מתוך ד' רחב"ג דהכי אי' בתוס' פי"א דשבת וכ"ה בבבלי בשבת ד' ק' ע"א ועיי' בתוס' מנחות דף ס"ג ע"א בד"ה כל כבשי כבשים וכו' ומש"ל בפ' הדר:

אכסדרה שנפרצה למלואה לרה"ר וכו'. כתב הרמב"ם בפי"ז מה"ש אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואע"פ שהיא בת ג' מחיצות ותקרה שאנו רואין פי תקרה יורד וסותם ע"כ וכתב הה"מ אף ע"ג דאיכא בגמרא א"ד ביותר מעשר כ"ע ל"פ כ"פ בעשר ומדברי הרמב"ם נראה דאפילו ביתר מעשר וכל"ק ויש מי שפוסק כלשון אחרון וכן דעת הרשב"א ע"כ וכן דעת הרז"ה ומדברי הירושל' נראה כדעת הרמב"ם מדלא מחלק בין י' ליתר מעשר:

ולא מודי שמואל במבוי וכו'. בבבלי דף צ' ע"ב איתא נמי להך פלוגתא וגרסינן התם אכסדרה בבקעה ופי' רש"י ואכסדרה זו פרוצה וכו' וכמ"ש בקונטר' והרי"ף ור"ת מפרשים שהיא מוקפת מחיצה מג' רוחותיה ונ"ל דכדבריהם כן הוא דאם לא כן מאי פריך ממבוי בשלמא יש לה ג' מחיצות פריך שפיר משא"כ בפרוצה לא דמיא כלל למבוי אבל לפי' הרי"ף ניחא:

עושה פס ג' וכל שהוא ומרחיקו וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף י' ע"ב בד"ה ועושה פס ג' אמות וצריך לחי אחר דהא פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דקא' לקמן דלא הוי לחי ע"כ ודבריהם ברורים דלכך קאמר כאן דבעינן פס ג' וכל שהוא יותר ללחי ועיין במג"א סימן שס"ג סעיף ו' ודלא כש"ג:

מבוי עקום ומפולש רי"א נותן לחי וקורה מכאן וצ"ה מכאן. רש"י פי' שצריך לעשות צ"ה בעקמומיתו דבמקום שהוא מפולש לחבירו חשוב כל אחד כמפולש לרה"ק הלכך צריך צ"ה בעקמומיתו ולחי מכאן ולחי מכאן או צ"ה מכאן וצ"ה מכאן ולחי בעקמומיתו ור"י פי' שניתר באחד מפתחים בצ"ה ומצד אחד לחי או קורה ובעקמומיתו לא צריך כלום וכתב הרא"ש ובירושלמי גרס מבוי שהוא עקום וכו' ומסיק רב כר"י ושמואל כר"ל משמע כפי' ר"י ויש עוד ליישב הירושלמי לפי' רש"י דלא איירי בירושלמי אלא בתיקון אחד מן המבואות תדע מדלא קאמר ר"ל דנותן לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן כי היכא דקאמר ר"י נותן לחי או קורה מכאן ועושה צ"ה מכאן אלא ודאי בתיקון אחד מן המבואות מיירי וקאר"י אם אחד מן המבואות רוצה לתקן עושה צ"ה ולחי ור"ל אמר נותן לחי במקום צ"ה ומתיר אע"פ שבתיקון שתי מבואות נמי הייתי יכול לפרש כן מ"מ טוב לפרש בתיקון מבוי אחד כי היכי דלא לפלוג הירושלמי אגמרא דידן ע"כ וקשה לפירושו הראשון איך יפרש הא דמסיק הש"ס על דעתיה דר"ל בקשו לעשות תקנה וכו' דמשמע דעקמומית לר"ל אסור לגמרי מיהו י"ל כדפירשתי בקונט' ומודה הרא"ש דלר"ל העקמומית עצמו אסור אך קשה אי הא דקאר"י עושה צ"ה מכאן היינו בעקמומית למה פליג ר"ל לקמן בסמוך במבוי העשויה כמין כי שאין ניתרה בלחי וצ"ה לא יהא אלא מבוי מפולש בשלמא לפירושי שבקונטרס ניחא שאין בעקמומית שום היתר אבל לפי' הרא"ש קשה וי"ל דסובר ר"ל דמבוי המפולש אין לה היתר אלא בדלתות וכחנניא. ועיין בב"י סי' שס"ד בד"ה ואם עשוי כמין חי"ת בסופו במ"ש אהרשב"א ע"ש:

מן הצד יותר מעשר. הא כעשר כשר וזה ראיה מפורשת למ"ש תוס' בפרקין דף ו' ע"א בד"ה מצידו בעשר מראשו בד' עשר אין פירוש כד' דעשר כשל מטה וארבעה כשל מעלה ע"כ:

כמה חצירות יהו במבוי וכו' אין להן פחות משתים. לפי הגירסא שלפנינו משמע דרב ושמואל מצריכין שיהו ב' בתים פתוחות למבוי וכן פי' הה"מ דברי רב בבבלי ועיין ברמב"ם פרק י"ז מה"ש דין ח' אבל רש"י פי' בדף ע"ד שיהו שני בתים פתוחות לכל חצר וזו היא דעת רנב"י משמיה דר' יוחנן בסמוך גם מ"ש רש"י שמואל אמר בית אחד וחצר אחת היינו בית בלא חצר וחצר שבית אחרת פתוחה לה ע"כ לא ידעתי מי דחקו לכך דמשמע דהיינו דברי רבי אחא משמיה דר"י דתאמר אפילו בית מכאן וחצר מכאן או בית מכאן וחנות מכאן דמשמע דאפילו בחצר בלא בית סגי גם מ"ש רש"י בפרקין בדף י"ב בדברי רב בתים וחצירות פתוחין לתוכו בית לכל חצר ע"כ אף פי' זה א"א להעמידו אלא ע"צ הדוחק. ואל תתמה דבבבלי פליגי רב ושמואל דרב אמר ב' בתים וב' חצרות ושמואל קאמר בית וחצר והכא גרסינן רב ושמואל דאמרי תריהון אין להן פחות משתים דאף בבבלי פ"ד אמרינן דהדר ביה שמואל לגבי רב ולקמן פרק הדר יש גירסא אחרת ושם אפרשנה בע"ה:

חמשה מבואות פתוחות למבוי וכו' א"צ קורה. כתב הרא"ש בתשובה ומביאו בש"ע סי' שס"ד סעיף ד' מבואות הפתוחים אלו לאלו ואין העיקום של אחד מהן נוטה לרה"ר כיון שפתיחת המבוי החיצון לרה"ר הרי אותו מבוי שפתוח אליו בעקמומיתו חשיב כפתוח לרה"ר וכן המבוי הפתוח לאותו מבוי וכן כולם ע"כ וקשה דכאן משמע שא"צ קורה וכדפירשתי בקונטרס ויש ליישב:

וההן שקקה דרבי חנן לא צריך צ"ה שהוא כמתלקט יו"ד טפחים מתוך שלש. הרב במג"א מביא להך שמעתתא בסימן שס"ג סעיף ל' להלכה וקשה הא אנן קיי"ל דאפילו תל המתלקט מתוך ד' ה"ל כמחיצה וכמ"ש בש"ע שם בסימן שס"ג סעיף לו:

ר"י בי ר' ישמעאל בשם רשב"ל ציר וכן ציר. כ' הרא"ש בפרקין וראיתי בירושלמי דפליגי ר' יוחנן ור"ל ר"י לא מצריך היכר ציר ור"ל מצריך היכר ציר ושמא על דא סמיך הרי"ף ולא הביא הא דהיכר ציר ומיהו ר"ל משמיה דרבי ינאי קאמר שהיה רבו של ר"י והלכה כר' ינאי ע"כ ותימא אם נא' שהרי"ף סמך אהירושלמי אף מרבי ינאי לק"מ שהרי גירסת הירושלמי רבי ינאי בר"י משמיה דרשב"ל וכו' א"כ אין זה רבי ינאי רבו של רבי יוחנן שהרי רבי ינאי משמיה דרשב"ל קאמר:

א"ל והדא היא אמלתרה וכו'. כתב הרמב"ן בס' מלחמות בפרקין דהא דאמר רבא בין הלחיין מותר דע"כ אין הטעם משום דסובר דלחי משום היכר דהא רבא מדרבי יוחנן נסיב לה טעמא דמקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לכתף עליו ואילו היה דלחי משום היכר ובצדו החיצון ניכר מה לי רוחב ד' מה לי אין רוחב ד' ע"כ וקשה דכאן משמע דודאי מטעם דלחי משום היכירא הוא דמתיר רבא ובשרוחב ד' פשיטא דשרי דאיכא היכירא טפי דה"ל אמלתירא:

וכמה יהא ביניהן רז"א חצי טפח וכו'. כתב הרב"י בא"ח סי' שס"ג בד"ה הניח שתי קורות זו בצד זו וכו' ופסק רבינו דאם מקבלות אריח לרחבו היינו שהן קרובות זו לזו פחות מטפח א"נ להביא קורה אחרת וכו' ותימא הוא למה נשתנה דין לבוד זה משאר לבוד דהוי בפחות מג' ויותר נראים דברי הרמב"ם שכתב בפי"ז אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח א"צ להביא קורה אחרת וכתב הה"מ ופירש רבינו אם יש בין שתיהן רחב טפח וכשאין בין זו לזו ג' טפחים ואח"כ מצאתי בהגמיי' החדשים שכתבו וכן שני קורות המתאימות וכו' נראה למהר"ם דהיינו דוקא כשנוגעות זו בזו אבל אם אינם נוגעות אפי' אין בין זו לזו ג' טפחים אין מצטרפין דלא אמרינן לבוד דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא עכ"ל והר"י ג"כ פי' שאע"פ שהניחן בתוך ג' לא אמרי' בהו לבוד וכו' אא"כ הם כל כך סמוכים שאם יתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין שתי הקורות ולא יפול לארץ שיסמוך באצבע מכאן ואצבע מכאן מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין והרב"י קבע בש"ע דברי כל הגאונים אלו דלא יהא ביניהם יותר מטפח בשם י"א ותימא איך נעלם מעיניו דברי הירושלמי אלו וכן יש לתמוה על הה"מ והגמיי' שכתבו נראה למהר"ם וכו' כאלו ממנו יצאו הדברים וגדולה מזו אני אומר שזהו דעת הרמב"ם כי לא מצאתי בדבריו הכרע לומר דס"ל דאפי' עד ג' א"צ להביא קורה אחרת שהרי כתב לשון הגמרא ואדרבה המתאימות משמע שהן מונחים יחד בלי הפסק כתאומים ועל הראב"ד יש לתמוה שכתב בהשגות שיהא מונחים בתוך טפח ומחצה משמע דאפילו בהרחק יותר מטפח א"צ להביא קורה אחרת דליתא כדמשמע כאן:

מ"ד ג' וכו'. וקשה דלמא פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן מ"ד ג' כרבנן דאמרי עד ג' אמרי' לבוד מ"ד ד' כרשב"ג דאמר עד ד' אמרינן לבוד ובבבלי מפורש דרשב"ג אמר עד ד' והיינו כמו שכתבתי וכן פי' הרר"י וי"ל דניחא ליה לאוקמא תרוייהו כרבנן:

ובלבד שלא תהא עליונה וכו'. כתב הרמב"ם פי"ז מה"ש הלכה כ"ה היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאלו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' ולא תחתונה למטה מי' ולא יהא ביניהן ג' טפחים כשרואין אותם שירדה זו ועלתה זו בכוונה עד שיעשו זו בצד זו וכתב הרב"י בא"ח סי' שס"ג בד"ה ומ"ש ולא יהיו ביניהם ג"ט אינו בברייתא אלא מדברי הרמב"ם בפי"ז ופשוט הוא ותימא איך נעלם ממנו הירושלמי הזה שאין אלו דברי הרמב"ם אלא רב אמרה מזה נ"ל ראיה לדברי הרמב"ם שפסק כר"י בר"י כיון שרב מפרש דבריו ומהא דסובר ריב"י כאבוה אין קושיא דכיון דכתב הרמב"ם כשרואין שנעשה בכוונה צריך להשוותן יחד א"כ לא אמרינן רואין דהא אף בסוכה מדובללת אמרי' כן והתם ליכא מאן דפליג אלא דריב"י אומר שמותר לעשות כן לכתחלה דאמרינן רואין אבל אנן מטעם לבוד אמרי' כן ועי"ל דסובר רבינו דרב פליג אהא דאמר אביי דריב"י בשיטת אביו קאמר אלא דאיירי בפחות מג"ט וככ"ע אתיא ומטעם לבוד ומכאן תראה שמ"ש הרב"י עוד שם שריב"י מתיר אפילו ברחוק יותר מג' דליתא שהרי רב קאמר והוא שתהא עליונה וכו' משמע דריב"י הוא דקאמר הכי ובהאי ענינא תמוהים לי דברי המג"א שכתב אמ"ש הש"ע בסעיף כ"ג ויש פוסלים דס"ל כהי"א בסעי' כ"ב ע"כ פי' דס"ל התם דלא יהא רחוק בין ב' קורות המתאימות יותר מטפח לכך פליגי גם כאן שמתיר בש"ע דיעה הראשונה עד ג' טפחים וליתא דלא תליא זה בזה אלא הי"א בסעיף כ"ג פסלי לגמרי דלא ס"ל כר"י בר"י דאמרינן רואין ולא מתירין אלא בב' קורות המתאימות אבל לא בלמעלה ולמטה וכמ"ש בב"י מפורש בשם הרא"ש:

מתני' במשוכין מן הכותל וכו'. וקשה א"כ מאי קאמר ותני כן וכו' הא אדרבא מהך ברייתא משמע דבסמוכין פליגי וי"ל דסובר ג' דקאמר ר' יוסי לאו דוקא ולעולם בעי שיהא העומד רבה על החלל במשוכין וזה דוחק גדול דעכ"פ ליכא סייעתא מברייתא דאיכא לפרושי מתני' בסתמא ובסמוכין פליגי וע"ק לקמן בסמוך אמרינן לגדולה הן נידונות ואין נידונות לקטנה ופירשתי שם כי היכא דניהוו לגדולה ג' טפחים וכר' יוסי ואס"ד דבסמוכין לכותל אף רבי יוסי מודה דסגי בלחי כל שהוא א"כ ל"ל ג' לגדולה הא כסמוכין היא וגם בבבלי נראה דפליג אהא דאמר דבסמוכין אף ר' יוסי מודה ואף רבינו יהונתן כך כתב דאף בסמוכין מצריך ר' יוסי שלשה גזרה משום פחות מג' והעמידו רחוק מכותל ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לכן נ"ל דה"ג ולא כן תני עושה לחיין וכו' וקושיא היא אמ"ד דבסמוכין מודה ר' יוסי דבברייתא איפכא תניא דבמשוכין מודו רבנן וניחא הכל:

קרן זוית וכו' נידון כלחיים. וקשה ל"ל שיצא מכאן ומכאן והא בלחי אחד סגי וי"ל דכר"א אתיא דבעי תרי לחיים:

אמרין דבתריה. פי' בגליון דורות האחרונים ע"כ ואינו נכון דבכ"מ פי' דבתריה היינו סיפא וכמ"ש בקונ' וגם ל' דבתרי' א"נ לפי פירושו וגם אין לפרש כן:

אבל אם כתב על נרתקו כפרוש הוא וכשר. משמע דגם לרבנן דסברי אם כתב על קרן הפרה נותן לה הפרה אם כתב על נרתקו אפי' לא נתן לה הפרה ה"ז מגורשת ותימא מן הפוסקים שהשמיטו דין זה דנראה דאין חולק בדבר וגם במס' גיטין איתא להאי מימרא וי"ל דפשטא דמתני' דייק להו דלא כוותיה מדנקט קרן של פרה ונותן לה הפרה ולא תני סתמא על קרן של בהמה וחיה ונותנה לה אלא קמ"ל אע ג דקרן של פרה חלול הוא אפ"ה אין היתר אלא כשיתן לה הפרה כולה אבל רוב קרני החיות אינן חלולים וכמ"ש הטור והר"ן בפ"ג דר"ה ומינה שמעינן דלא כר' אחי בשם ר' מיישא ויש לפקפק בזה:

מג' ועד ארבעה וכו'. פירשתי בקונט' לאו דוקא העומד וכו' ודחקני לפרש כן דאל"כ ליערבינהו וליתנינהו מג' ועד עשר אם העומד רבה על הפרוץ מותר דהא גם מד' ועד עשר אם העומד רבה על הפרוץ מותר ומה שמוסיף במד' ועד עשר שכנגד העומד מותר אפי' בפרוץ מרובה על העומד ודאי דאף במג' ועד ד' הדין כן אלא כמ"ש אך י"ל דדוקא קתני והא דלא עריב להו דמג' ועד ד' כיון שאין כאן מקום חשוב אף העומד אסור בפרוץ מרובה על העומד וכמ"ש בקונ' לקמן:

אין את בעי מקשייא וכו' הביא דופן ז"ט וכל שהוא וכו'. בקונטרס הגהתי להבין פשטא דשמעתתא אך קשה מאי קמיבעיא ליה הא ה"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה לכך נ"ל דה"ג הביא דופן שבעה טפחים וכל שהוא וחקק בו ג' ושבק בה ד' למעלה וכל שהוא למטה והגביהו מן הארץ ג"ט פחות משהו וכ"ה בבבלי בפרקין דף ט"ז ע"ב דהשתא ה"ל עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא הואיל ועומד מרובה על האויר דתותי מיני' ופשיט ליה מדר"י דאמר העומד והחלל מצטרפין אע"ג שהעומד מצד האחד ומצד השני הוא משהו אפ"ה לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ה"ה כאן. ועי' בירושלמי בשבת פ' הזורק דף ל"ח ובהכי ניחא למה השמיט הרי"ף בעיא דרב המנונא ועי' בהרא"ש:

תיפתר בשעשוין כמין דקרין. וא"ת לפ"ז רשב"ל מדמי מחיצת שבת למחיצת כלאים ולמה לא מהני דוקרני' לשבת ביתר מעשר וי"ל בדוקרנים רחבים איירי דמהני כמו אמלתיר' אפילו ביתר מעשר והר"א בפי' למסכת כלאים פ"ד פי' כאן דבר זר ודחוק ע"ש ורש"י והרר"י סותרים דבריו בפי' המשנה:

ארבע פצטליות. בגליון פי' פצולין של קנים המתוחים מעמוד לחבירו וכ"פ הר"א במס' כלאים ואין נראה דהשתא גמי מהני מלמעלה כדתני לעיל בברייתא כ"ש דקנים מהני לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר ובכלאים וסוכה הגירסא פסטליות ובערוך ערך פסטל פי' כמ"ש בקונטרס:

סוף סכך. הר"א פי' במס' כלאים סוף סכך היינו פסל היוצא מן הסוכה ואין נראה דהא בסוכה לא קרי לפסל סוף סכך אלא ראשי פסל היוצאין מן הסוכה גם לפ"ז קשה לפרש הא דקאמר מה בין זה לזה והר"א בפירושו השמיע לפרש דברים אלו וזה גרם לו פירושו שפי בסוף סכך גם מה שפי' בכל הסוגיא אין נוח לי גם סוגיא דהכא ושבסוכה סותרים פירושו ומה שפירשתי בקונ' הוא עיקר:

ארבע דברים התירו במחנה. כתב הרמב"ם רפ"ח מהלכות מלכים חלוצי צבא כשיכנסו בגבול עכו"ם ויכבשום ושבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא ימצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים ע"כ וכתב הכ"מ דיליף ליה מפ"ק דחולין ובתים מלאים כל טוב אר"י אמר רב אפי' קדלי דחזירי וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא אבל אי שכיח ליה היתרא לית ליה למישבק היתירא ולמיכל איסורא ע"כ ונ"ל דראיית הרמב"ם ממתני' דהכא דאס"ד דאפי' דברים האסורים מותרים לאכול מ"ש דתנא תנא דמאי וא"ל דמתני' במלחמת הרשות איירי וקדלי דחזירי דמותרים איירי במלחמת מצוה דא"כ ה"ל לתנא לפלוגי בינייהו וכ"ש דבברייתא דבסמוך קחשיב כל החילוקים שבין חובה לרשות ה"ל למיחשב נמי הא אלא ודאי כמ"ש עיקר:

אחד או שנים נותנין להן בית סאתים וכו'. כתב הרב"י בסי' ש"ס מספקא לי אם אין נותנין לשנים אלא בית סאתים כיון ששבתו יחד או אם נותנין לכל א' בית סאתים וכו' וצ"ע ע"כ ומכאן משמע מפורש דאחד ושנים שוין דלשביהם אין נותנין אלא בית סאתים:

קטן מהו שישלים בשיירא. לפי גי' זו לא איפשטא הך איבעיא וכתב הרמב"ם בפי"ז מה"ש דקטן אין מצטרפין וכתב הרב"י בסי' ש"ס איבעיא בירושלמי ונקטה הרמב"ם לחומרא ולא ידעתי למה דהא קי"ל כדברי המיקל בעירוב וא"כ בספיקו נמי נקטינן להקל ובד"מ מסיים בה וקצת משמע שם דס"ל דקטן מצטרף ע"כ ותימא על הרב"י הא מפורש אמרי' בריש פרקין וכ"ה בבבלי דף פ"א וכ"מ ברש"י דף מ"ו דהלכה כדברי המיקל בעירובי' אבל לא במחיצות והכא מחיצות נינהו ועי' ברא"ש בפ"ב גם מ"ש הד"מ דמשמע דקטן מצטרף נראה דסבר דהיך עבידא אאיבעיא דקטן קאי ותימא הוא לפרש כן דהא בפרק הדר מפורש דלא קאי אקטן ועוד עכו"ם מאי בעי הכא אך אי קשיא הא קשיא הא בעיא בדרבנן היא ויש לנו לפסוק לקולא מיהו לפי גירסתי שבקונטרס ניחא ועכ"ל כן דאל"כ האי היך עבידא אהיכא קאי אלא ודאי שחסר כאן האיבעיא וקטן פשוט שאין דומיא דעכו"ם והיה נ"ל להגיה באופנים אחרים אך אחרי העיון זו היא המחוורת שבכולם:

בשיטת אביו וכו'. בקונטרס הגהתי ביחיד פחות מבית סאתים והי' אפשר לגרוס ביחיד יתר מבית סאתים דלא פליג ר"י וחכמים ביחיד אלא ביותר מבית סאתים אבל בפחות מב"ס מודה ר"י דמחיצה של שתי או של ערב מהני ואף ר"י בר' יהודה מודה בה וכן הוא בבבלי אך הא דקאמר בסמוך וכלאים לא אפי' היא בית רובע משמע כגירסתי שבקונ':

למלחמת הרשות. פירשתי בקונטרס סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה כן פירש"י בבבלי בפרקין דף י"ז וקשה הא איכא מלחמת עמלק דודאי מלחמת מצוה היא לכ"ע וי"ל דהיינו דקאמר סתם מלחמת רשות ולא אתי אלא לאפוקי מדר' יהודה דאמר סוף פרק משוח מלחמה דלא ליתי עכו"ם עלייהו הוה מלחמת מצוה לכך פי' רש"י דהוה מלחמת רשות וכרבנן דהתם אבל במלחמת עמלק לא איירי בה דלא שכיחא ואיננה בכלל סתם מלחמות:

אם היו עשויין חבילה אסור. וקשה למה השמיטו הפוסקים דין זה ואי משום דלא ביאר בבבלי אדרבא מדמחלק בין תקנת יהושע להך דהכא ותאמר התם במחוברין והכא בתלושין התם בלחין והכא ביבשין ולמה לא מחלק נמי בין חבילה למונחים מפוזרין וי"ל דהיינו בכלל מחוברין ותלושין:

נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו. כתב הרא"ש בפ"ק דחולין בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מאי קאי בתיקו פירש"י דרוש וקבל שכר ולא נהירא דדוקא למסבר קראו דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן וכו' ונ"ל דנ"מ באדם שרוצה לאסור עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכו' ע"ש והוא דחוק ועלה בדעתי דנ"מ לאיברי איסור שמביאין בני המלחמה בחזרתן אי מותרין בהן דבמלחמ' מותרין בהן וכמ"ש למעלה בשם הרמב"ם ואי אמרינן דאיברי בשר נחירה מותרין לישראל דהואיל והותרו הותרו הני נמי מותרין ואי אמרינן דאסורין הני נמי אסורין אך לפמ"ש הרמב"ם דאף במלחמה לא הותרו אלא בשעת הדחק א"כ בחזירתן לעירן ודאי דאסור וכמדומה שראיתי מזה בספר אחד לכן נ"ל דנ"מ לדמאי שהביאו בני המלחמה אי מותרין בו או לא ואע"ג דלירושלמי פשיטא ליה כדאמר הכא לר' ירמיה מיבעיא ליה:

כשם שבהליכתן פטורין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ו מהל' מלכים וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזירתן כתב הכ"מ אפשר שלמדו ממאי דתנן בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרי' בגמ' חוזרין בכלי זיינן למקומן וכתב הלח"מ דאין משם ראיה ולא מקום למוצא דין זה ע"ש והדבר פשוט שדברי הרמב"ם הן לקוחים מסוגיא זו ומהתימא שנעלם מהם דברי הש"ס במקומו:

ר"י בר' בון בשם רב כשם שבהליכתן וכו'. נראה שלא לסיים בדבר רע מפני השונאין לכך חזר דברי ר"י בר' בון ואף אם נאמר דמאי דקאמר תחלה כשם וכו' סתמא דש"ס קאמר לה והשתא אמרה משמיה דרב מ"מ צריכין לטעם הנ"ל דעדיין קשיא דהל"ל הא דר"י בר' בון כשם וכו' קודם שאמר הא דר"י בר' בון שמע לה וכו' אלא ודאי כדפרישית:

הדרן עלך פרק מבוי