Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Eruvin Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלא בגין דמר וכו' הלכה כדברי המיקל. וקשה הא אדרבה הכא ר"י הוא דמחמיר וס"ל שהצדוקי אינו מבטל רשות או דסובר שיכול לחזור בו וכדלקמן ויש לומר בדוחק דסובר כהנא דר"מ מחמיר דסובר שאינו חזקה עד שיוציאו כלים מבית שבחצר למבוי ור"י מיקל דבחזקה כל דהו סגי א"נ דה"ג רבי אחא וכו' הלכה כרבי יהודה:
הלכה כריב"ן ואפי' חכמים חלוקים עליו וכא תהא וכו'. כתב הרא"ש בפרק בכל מערבין ועוד אמר בפ' מי שהוציאוהו הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים ע"כ וכן שנה ושילש בדבר זה והנה לפענ"ד מפ' מי שהוציאוהו אין ראיה דהא דקאמר איצטרך דהלכה כריב"ן דסד"א ה"מ יחיד במקום יחיד וכו' אבל יחיד במקום רבים אימא לא ע"כ היינו דלכך איצטריך הלכה כריב"ן אבל לעולם בשאר מקומות אפילו בעירובין יחיד במקום רבים הלכתא כרבים ואדרבה פשטא דשמעתתא הכי משמע דאל"כ הל"ל הלכה בכל מקום כדברי המיקל בעירוב ועוד דמסוגיא דריש מכלתין דף א' ע"ב משמע מפורש דר"י בן לוי בכ"מ סובר דהלכה כרבים אפי' בעירוב חוץ מריב"ן דהלכתא כוותיה דאל"כ ה"מ לאוקמי כהנא כריב"ל ע"ש גם מה שכתב הרא"ש בפ' עושין פסין דהא דאריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין אפי' במחיצות קשה א"כ נימא דקורה שהיא למעלה מך' תהא כשרה ועוד מאי קשיא ליה לש"ס בריש מכלתין אכהנא דלמא קמ"ל דבקורה לית הלכתא כר"י וצ"ע:
מאן דמר הקוסטר אוסר מיד וכו'. וקשה דלפי הגירסא שלפנינו מ"מ פליגי הנך תרי ברייתות ודרך הש"ס כשהוא מסיק מ"ד וכו' כוונתו ליישב שתי הברייתות דלא פליגי ועוד כיון דקסטור ואכסנייא שוין הל"ל הרגיל אוסר מיד ושאינו רגיל לאחר שלשים יום ועוד בחלוקה הראשונית נקט לשון יחיד רגיל ושאינו רגיל ובחלוקה שנייה נקט לשון רבים דעיילין ברשות ולולי דמיסתפינא להגיה באשר שכן כתבו תוספות והרא"ש והרשב"א ונגררו אבתרייהו האחרונים אמינא דה"ג מ"ד הקוסטר מיד ברגיל ואכסניא לאחר ל' יום באילין דעיילין ברשות ומ"ד הקוסטר לאחר ל' יום בשאינו רגיל ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילין דעיילין שלא ברשות וניחא הכל ודבר נאה ומתקבל הוא ולפמ"ש בקונט' תראה דל"ק קושיות המג"א בסימן שפ"ד גם מ"ש הט"ז בצ"ע לק"מ דודאי אנשי חיל הנכנסים ברשות המלך לאו בתורת שאלה נכנסים והן הנכנסים ברשות וכדידהו דמי וכן מבואר בדברי הרשב"א בתשובה וזה ברור:
עשרה עכו"ם שהיו דרין וכו'. כתב הב"י בסי' שפ"ב בשם הג"א אם יש מבעלי בתים עכו"ם אפי' עשרה ודרים כולם עמו בבית צריך למיגר מכולהו וכתב הב"י ומשמע דאם ב' עכו"ם דרים בבית אחד דינם שוה לישראל ועכו"ם הדרים עמו בבית וצריך לשכור משניהם ע"כ וקשה למה ליה להוכיח כן מדברי הג"א הלא מפורש כן בסוגיין דצריך לשכור מכולם:
הלכה ישראל מבטל והעכו"ם משכי'. כתבו תוספות דף ס"ו ע"א בד"ה מערב וכו' ובירושלמי משמע דלית ליה לר"י האי סברא דשכירו ולקיטו של עכו"ם נותן עירובו ודיו דקאמר רבי יוחנן התם ישראל ועכו"ם שהיו דרים בבית אחד צריך ישראל לבעל והעכו"ם להשכיר ע"כ ע"ש ולא מצאתי דבר זה בפירקין ואין ספק שכיונו לדברים אלו הנאמרים כאן הלכה ישראל מבטל וכו' אך קשה שלא נאמר דבר זה משמיה דר"י וע"ק לפי פירושי שבקונטרס אין ראיה כלל משם ונראה שכך פירוש הר"ם ולכך פסק דאין שוכרין מישראל ודלא כהרא"ש ועיין בב"י סימן ש"פ ודלא כמג"א שכתב דמודה הר"ם דבחול שוכרין מישראל דליתא והטעם כמ"ש בקונטרס משום גזירה שמא ישכור בפחות מש"פ כמו מעכו"ם ולא ידע לחלק ביניהם ומ"ש המג"א לחלק דבשבת מקנה רשותא היא קשה א"כ בעכו"ם מ"ט שרי אע"ג דאין דירתו דירה מ"מ קנינו קנין היא ועכ"ל כמ"ש תוספות דל"ד למקח וממכר דלא הוי אלא כמתנה בעלמא ואין עושין אלא להתיר טלטול א"כ בישראל נמי וראיתי שגם הט"ז כתב כמ"ש בקונטרס א"כ אין לזוז מפסק הר"ם וכ"ש לפי מ"ש הב"י דהרמב"ם סובר כהר"ם וגם הירוש' מסכים לדבריו:
מיכן והילך וכו' מהכא שמעינן שאם השכיר העכו"ם רשותו לזמן אינו יכול לחזור בו ולא ידעתי מאי מספקא ליה להג"א ומביאו ב"י בסימן שפ"ב:
כן היא מתניתא מאימתי מבטלין רשות. קצת קשה למה לא מפרש גם הא דתני ברישא היו שנים נותנין רשות דהיינו נמי מבטלין רשות:
תני שנים וכו' דב"ש היא. בבבלי בפרקין דף ע' ע"ב גרסינן איתיביה אחד מבני חצר וכו' אמאי אוסר ניבטיל פירוש אי יורש מבטל רשות אמאי אוסר וכתב המהרש"א משחשיכה אוסר אמאי ניבטל וכו' ומרישא דאחד מבני חצר שמת והניח כו' מבע"י אוסר אע"ג דודאי מצי מבטל מ"מ כיון דבזולתו לא הוה מאן דאוסר קאמר שפיר דאיהו אוסר משא"כ הכא וכו' מיהו לקמן דפריך כה"ג וכו' ניבטל ליכא לפרש הכי וכו' וע"כ נראה לפרש דהכא בא' מבני חצר כו' שבא הרשות לידו מבע"י וה"מ לאערובי מבע"י ולא עירב שייך למימר אוסר כיון דלא עירב אבל הכא בסיפא וכן בהך דלקמן שלא בא הרשות לידו עד משחשיכה לא שייך למימר אוסר כיון דלא הוה מצי לאערובי מבע"י עכ"ל ולדבריו צריכין לומר דהירושלמי פליג אהבבלי דאין צריכין לאוקמי רישא כב"ש אלא דלכך אוסר ברישא כיון שלא עירב מבע"י ול"נ דלא פליגי דאף בבבלי פריך מרישא וסיפא דברייתא אמאי אוסר ניבטיל בשלמא למ"ד יורש אינו מבטל י"ל שלא נודע ליורש עד שחשיכה הלכך אם מת מבע"י אוסר אבל למ"ד יורש מבטל ודאי אף רישא קשיא ואין צורך לדחוק כמ"ש מהרש"א וזה ברור ובתוספות שם בד"ה אחד מבני חצר וכו' נמצא טעותא וכצ"ל אבל אותו שבשוק אין דרכו לערב לפי שאיני רגיל וכו'. דלפי הגירסא שלפנינו בתוספות סותרין דברי עצמם:
הרי שהיה לאחד וכו' בקונטרס הגהתי מבעוד יום אינו אוסר וכו'. שכן הוא בבבלי ועוד דלפי הגירסא שלפנינו קשיא ליערבינהו וליתנינהו אחד מן השוק וכו' ואחד מן החצר וכו' דהא לדינא שניהם שוים א"ו כמ"ש עיקר:
היך עבידא וכו'. לעיל בפ"ק פירשתי בפנים אחרים ופירוש זה שפירשתי כאן נראה יותר חדא דדמיא להא דלעיל ועוד דבבבלי דף ס"ז מיבעיא ליה בכה"ג ונ"ל להגיה היו שנים ועירבו שנים עירובין היו ג' ועירבו עירוב אחד:
טעמא דר"ש שכן דרכן וכו'. קצת קשה לרב דאמר בנתונין בכלי אחד היא מתניתין מ"ט דר"ש דהא ודאי לא איירי שהיין והשמן בכלי אחד לאניגרון דא"כ הל"ל אם היה שותף לשכיניו באניגרון ועוד מ"ט דרבנן וי"ל דרב סובר דפליגי בפלוגתא דריב"ן ורבנן א" בחצר שבין שני מבואות איירי וכדמסיק בבבלי אמתני' על דעתיה דרבי מנא כר"ז וכו'. בקונט' הגהתי' וקשיא לי דמ"מ רב דלא כר"י דאלו רב הוא דאמר הלכה כר"א בן חדאי והיינו כר"מ ואילו רבי יוחנן לא קאמר אלא דנהגו כר"מ ואיכא בינייהו דלרב דרשינן בפירקין הלכה כר"מ ולר"י אורויי לא מורינן ואי עביד לא מחינן בהו לכן נ"ל דה"ג ע"ד דר"מ דלא כר"ז ע"ד דרב הלכה כר"מ ר"ז בשם ר"י וכו' וה"פ ע"ד דר' מנא לרב הלכה כר"מ ואילו לר"ז בשם ר"י נהגו כר"מ אבל לא להלכה:
אף במצרים חליפין. בבבלי בפ' חזקת דף כג גרסינן אר"נ אמר רבה בר אבהו שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנות אותו ואת הפנימי אותו קנאו ואת הפנימי לא קנה וכו' החזיק בפנימי קנה אותו ואת החיצון ע"כ וזהו בהיפך מדברי הירושלמי:
מילתיה אמרה אין בית שער ליחיד. בקונט' פירשתי לפי הגירסא שלפני אך לשון מילתי' קשיא לי וע"ק אם לא עירב הפנימי תיפוק לי' שנאסר החיצון מפני דריסת רגלו של הפנימי לכן נ"ל לגרוס ר"י בר אחא ר"א בשם ריב"ל אפי' עירב הפנימי החיצון צריך לערב ופריך למה צריך לערב הא נעשה בית שער ומשני מילתי' אמרה ריב"ל סובר דאין בית שער ליחיד. כתב הרא"ש בסוף פרקין אהא דא"ר יוחנן אין בית שער ליחיד והלכה כר"י ואע"ג דלקמן פ' כ"מ אמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר הנותן עירובו שם אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד וי"ל דהאי פליגי אר"י והלכתא כר"י לגבי רב ושמואל א"נ התם בבית שער חצר דיחיד דלא עביד לדירה אבל הכא בית עביד לדירה אמרינן בית שער דיחיד לא שמי' בית שער ע"כ הנה מ"ש דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל הוא תימא דלגבי חד מינייהו הוא דהלכתא כוותיה ולא לגבי שניהם וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ק"א ונראה דגירסת הרא"ש לא היתה אר"י משמיה דרב אך בסוגיין ולקמן בפ' כ"מ מפורש דרב הוא דאמר הכי גם מ"ש הרא"ש דרב איירי בבית שער דחצר מפורש כאן דליתא דהא הכא בבית שער דבית איירי וקאמר מילתיה דרב אמרה דיש בית שער ליחיד. אך לפי מה שהגהתי דריב"ל סובר דאין בית שער ליחיד ניחא הכל דהלכתא כוותיה כמ"ש תוס' בהרבה מקומות ונראה שכך היתה גירסת הרי"ף לפיכך פסק כר"י והשמיט מימרא דר"י אמר רב שבפרק כיצד משתתפין וברור הוא ועיין במ"מ ובכ"מ פ"א מה' עירובין:
מן מה דאמר שמואל למעלה מעשרה שבות הוי דו אמר במקום פיתן. דברי' אלו תמוהים מאוד ונ"ל דקאי על הא דתנן לעיל בפ' בכל מערבין נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב ומוקי לה שמואל באילן העומד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבע ונתכוין לשבות למטה ורבי היא דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש ואס"ד עיקר עירוב מקום לינה גורם א"כ לא מהני מאי דיכול ליקח אותו בין השמשות דהא מקום לינה גורם וצריך שיהא האכילה בערב ועיקר קנייה בערב ודוחק הוא ויותר היה נ"ל להביא ראיה מהא דאמרינן לקמן בפרקין מעשה שהיו מסובין באויר חצר וקדשה עליהן השבת אתי עובדא קמי שמואל ואמר מכיון שהתחילו בתבשיל מבע"י מותר פירוש כיון שהתחילו לאכול כולם מתבשיל אחד שעל השלחן מותרין כולם ואע"ג דלא הקנו זה לזה ושמואל סובר עירוב משום קנין מ"מ מהני כיון שאוכלים כולם במקום אחד ממילא ה"ל כאילו כולם ברשות אחד דרים א"כ ש"מ מקום פיתא גורם:
מתניתא פליגא על שמואל האחים וכו'. כתב הת"ח דה"פ דהשתא דמוקי לה מתני' במקבלי פרס דהיינו הוצאתן מאביהן וקס"ד כל הוצאתן לכך פריך א"כ אינן שותפין במה שהן אוכלין ואמאי א"צ לערב בשאין עמהן דיורין הא לאו שותפין באכילתן נינהו ואנן שותפין באכילה דוקא בעינן ומשני כשאין אביהן זוכה ונותן להן אלא מה שהן אוכלין בלבד דה"ל כשותפין באכילה משמע דמקבלי פרס היינו ההוצאה ע"כ. ותימא וכי מגרע גרעי שותפתייהו אם נותן להן כל צרכן ממה שנותן להם שיעור אכילתן בלבד וע"ק מאי פריך הש"ס מעתה אפילו אין עירוב בא אצלן הא כבר שנייה לה דאיירי במקבלי פרס ואינן אוכלין ממש על שולחן אביהם:
מברך עלוי בלילי שובתא וכו'. כתב הב"י סימן שצ"ד בשם הגהות מנהג הר"ם לאכול העירוב משחשיכה מיד וטעמא משום דגבי עירובי תחומין נמי מטעם דירה אתינן עלה ואפילו הכי בבין השמשות סגי ה"ה לעירובי חצרות ושיתופי מבואות וכן דקדק המרדכי עכ"ל וקשה למה לו להביא ממרחק לחמו הרי מפורש שאף עירוב חצרות אכל בחשיכה שמע מינה שבין השמשות קונה עירוב ומה שכתב הרמ"א בהגהה לאכלו בשחרית של שבת נ"ל טעמו כיון דמנהגינו לאכול בלילי שבת מבעוד יום ע"כ אין לבצוע עליו:
הדא אמרה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. וקשה דלמא מעשה שהיה כך היה באויר שבחצר וה"ה אויר שבמבוי מהני וי"ל מדתני הך מעשה ש"מ דינא אתי לאשמועינן ודייק שפיר דה"ל למתני באויר שבמבוי ועמש"ל בפרק חלון והיה נ"ל דהך הדא אמרה שאין שתי וכו' ל"ג ליה הכא אלא אגב שיטפא דפ' חלון מייתי ליה הכא:
תורת דקה. רש"י פירש ס"פ כיצד מעברין דקה היינו מחיצה ובפרקין פירש דקה היינו פתח נמוך ובסוגיין משמע מפורש דלאו פתח היה דקאמר בסמוך מי שיש לו דקה לפני ביתו גבוה י"ט וכו' והערוך והרמב"ם פירשו אצטבה וכן נראה אך לשון דקה קשה לי:
רבי לא בשם ר"א יש תורת חצר לעכו"ם שאם היו ישראל ועכו"ם וכו' בבבלי בפרקין דף ע"ה ע"ב גרסינן רב אדא בר אהבה סובר שאם יש שנים בחיצונה ואחד בפנימית אוסרין ושמואל אמר לעולם מותרת עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה א"ר אלעזר ועכו"ם הרי הוא כרבים ופירש"י ה"ה כרבים אם דר עכו"ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכור ואליבא דשמואל אמר ר"א למילתיה דאי לרבי אדא מאי אירי' עכו"ם אפי' ישראל נמי אסר כי הוה ב' בחיצונה ע"כ וכ"כ תוספות ורמב"ם ע"ש וקשה לפי סוגייא דהכא משמע דלר"א אינו אוסר העכו"ם עד שיהיו שני ישראלים עמו בחצר וא"ל דבבבלי איירי שיש שני ישראלים בחיצונה וכאן איירי שאף בחיצונה אינו אלא ישראל א' דליתא דהרי טפי יש לאסור בכה"ג שישראל שרוי עמו בחצר ממה שיש לאסור בשאין ישראל שרוי עמו בחצר ושנים בחיצונה וכ"מ מדברי תוספות בד"ה עכו"ם הרי הוא כרבים וכו' ע"ש דאף דכבר שמעינן לר"א דעכו"ם וישראל בפנימית וישראל בחיצונה אסור אפ"ה איצטרך לאשמועינן דעכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה דאסור לכן נ"ל דר"א פליג אתרווייהו ארב אדא וגם אשמואל וסובר דלא מיקרי רבים עד שיהיו שנים בזו ושנים בזו וקאמר עכו"ם בחיצונה הרי הוא כרבים והא ליכא למימר דר"א סובר כרב אדא דדוקא שנים בחיצונה וא' בפנימית הוא דאוסר אבל לא ב' בפנימית וא' בחיצונה דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דאסור וכמפורש בלישנא דשמואל לעולם מותרת וכו' ואי קשיא הא איתא בבבלי דף ס"ה דבעא ר"א מיניה דרב בישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית ופשיט ליה לאיסורא וכ"ש בישראל ועכו"ם בפנימית ע"ש י"ל דלא בעי מיניה אלא לשיטת רב וליה לא ס"ל ומתורץ בזה מה שמקשים תוספות בד"ה עכו"ם ה"ה כרבים ואם תאמר ול"ל למימר הרי הוא כרבים וכו' ע"ש:
מערבין שנים ואין מערבין אחד. לפי הגירסא שלפנינו צריכין לפרש בסולמות שאינן מכוונים ודייק הא אם היו מכוונות מערבין א' וקשיא מדקה אבל גירסא שבקונט' נראה עיקר וע"ל פרק חלון:
הדרן עלך פרק הדר