Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השולח. הדא פליגי על ר"י וכו'. וא"ת דלמא דוקא והגיע בשליח הוא דמהני אבל מבטלו בביתו לא בטל דאמרינן לצעורא קימכוין וי"ל כיון דהגיע ממילא משמע כמפורש בבבלי אין חילו' בין שפגשו בדרך לבין יושב בביתו ומבטלו:
עשה שליח להוליך וכו'. גי' בעל העיטור והרא"ש היא עוש' שליח להוליך צריך ליתנו לה בפני שני' ואין השליח עולה משום שנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שני' הלך שליח לבטל הגט וכו' ובחידושי הרשב"א חסר החלוקה הראשונה מפני כך סבר הרב"י שמ"ש הטור סי' קמ"א הלכך נראה שעולה במקום עד אחד דהא קיי"ל וכו' קאי על החזקת השליח ע"ש. ואינו כן דהרא"ש לא פי' אלא על החלוקה הראשונה ועלה קאמר דפי' הירושלמי ואין השליח משום שנים היינו שאין השליח לחוד עומד במקו' שני עדים אלא במקו' עד אחד ומייתי הטור ראי' מהא דאמרי' הן הן עדיו וכ"כ הב"ח שם. וכן מבואר בעיטור. ומ"ש הב"י שמ"ש הרא"ש שהרי הוא במקו' הבעל קאי אהחזקת השליח בשליחותו ולכך פסול דה"ל נוגע בדבר ואינו נאמן על עצמו ע"ש. תימ' שהרי מבוא' בדברי הרא"ש שלא פירש אלא החלוקה הראשונה דצריך ליתנו לה בפני שנים בלא הוא. ומודי' הרשב"א והרא"ש הא דקאמר הירו' ואין שליח משום שנים כוונתו דצריכין שנים בלא הוא ודלא כפי' העיטור והטור דמפרשי' דקמ"ל דאין השליח עולה לשני עדים אבל לעד אחד עולה וכבר השיג הב"ח על פי' זה ע"ש אלא בהא פליגי להרשב"א במקום שא"צ אלא שנים כגון לר"א דאמר עידי מסירה כרתי השליח עד ועולה משום שנים ולהרא"ש אף בכה"ג אין השליח עד שהוא במקום בעל וצריך שני עדים אחרים. וכ"נ דעת הרמב"ם שבפ"ז מה"ג הלכ' י"ד כתב שליח שהביא גט כשהוא נותנו לה נותנו בפני שנים ואותן השנים צריכין לקרותו ואח"כ ינתן לה בפניה' שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו קם. וכ' הה"מ דיצא לו מן הירוש' דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים ע"כ. ואני תמה על הטו' שמביא ראי' מדברי הרמב"ם שהשליח עד אחד הוא וא"צ להצטרף עמו אלא אחד. ומ"ש הב"ח גם מה שמיקל הרמב"ם שאין שליח הולכה והבאה צריך עדים וכו' והך ירוש' דמצריך שנים בהתזק' השליח איירי במקום שצריך להתקיים בחותמיו וכמו שפירש הרשב"א ומביאו ב"י לא קיי"ל הכי אלא צריך להחזיקו בפני שנים אחרי' וכפשט הירוש' ע"כ. ותימא איך חשב כן על מאור עינינו הרשב"א ז"ל שיפרש הך חלוק' דהחזקת השליח דאיירי בשצריך להתקיים בחותמיו דמה ענין זה לזה. ודבריו מבוארים דאחלוק' קמייתא קאי אם צריך ליתנו לה בפני שנים והוא אלא שחלוקה זו נשמטה בחי' הרשב"א כמ"ש לעיל וזה מבואר מאוד. ונ"ל שגי' שלפנינו בירו' היא גי' הרמב"ם. נמצינו למדי' המבי' גט ממדינת הים לדברי הכל צריך ליתנו לה בפני שני' מלבד השליח דקיי"ל כר' יוחנן בבבלי פ"ק דף ה' ע"ב. המביא גט בא"י או ממדינ' למדינ' לדע' הרא"ש והרמב"ם בעינן שנים מלבד השליח. ולדעת הרשב"א ובעה"ע והטור סגי באחד מלבד השליח. להחזיק שליח הולכה והבאה. לדעת הרמב"ם א"צ כלום. ולדעת בעה"ע והטור צריכין אחד מלבד השליח. ולדעת הרשב"א והרא"ש צריכין שנים מלבד השליח. ושליח לבטל לדברי הכל מבטלו בפני שנים והשליח מן המנין. זה העולה מכלל דברינו. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה תלה וכו' ולפי' בעה"ע והטור הא דקאמר ואינו עולה משום שנים היינו משום שנים אינו עולה אבל משום א' עולה קשה הא דקאמר הלך השליח לבטל הגט צריך לבטל בפני שנים והשליח עולה משום שנים ה"ל למימר צריך לבטלו בפני השליח וא"ל הא דקאמר צריך לבטלו בפני שני' היינו בדלא שלח שליח אבל שלח עולה משום שנים דהא בהלך השליח לבטל הגט איירי וי"ל הא דקאמר והשליח עולה משום שנים היינו בשליח להולכה כשמבטל בפניו תו לא צריך דהא עיקר הטעם דצריך שנים היא להודיע שדבר ברור הוא ולא מכוין לצעורא א"כ למה לא ניבעי שנים גם סתימת לשון הפוסקים לא משמע כן וצ"ע:
א"כ יכילו לה ואמרת לי ליהוי בידך. עיין בקונט'. ועי"ל שאמר שבא אצלה ואמרה לו ליהוי בידך ותהיה אתה שלוחי לקבלה. אך להוציא נפשי מפלוגתא לא פירשתי כן דפליגי בה אמוראי בבבלי דף ס"ג ע"ב אם אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה או לא ומסקנא דש"ס שם דספיקא הוא. והא דקאמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ליכא לפרושי מאחר שיכול לגרשה עכשיו בו דהא עכשיו רוצה הבעל לבטלו. מיהו י"ל מגו דאי בעי יהיב לה הגט עכשיו ויאמר שכבר נתנו לה קודם הביטול ואין הבעל יכול לערער כיון שהגט בידה וצ"ל דמיירי דליכא עדים שראו הגט עכשיו בידו:
חלה שליח וכו' הפוסקים השמיטו דין זה. ונראה דטעמייהו דסברי בעיא זו אינה אלא אליבא דרשב"ג דאמר לקמן עבר ובטלו אינו מבוטל אבל לר' ליכא נפקא מיניה דהא לעולם הגט בטל אף אם נאנס השליח ולא הגיע בשליח להולכה או באשה קודם שהגיע הגט לידה א"כ למה לא יעשה שליח שני. וכ"ש לדעת הפוסקים דשליח קידושין עושה שליח וכ"כ בעה"ע דיני שלישו' וז"ל ושליחות קידושין שליח עושה שליח לקבלה ולהולכה אע"ג דלא חלה דומיא דגירושין ומדקאמר בבבלי דף כ"ט אדאביי ורבא מאי בינייהו א"ב שליח מתנה ולא קאמר א"ב שליח קידושין ש"מ דבקידושין ליכא טעמא דבזיון ודכ"ע משוי שליח וכו' ובמתנה ליכא קפידא וכן בקידושין וקיי"ל כרבא ע"כ. ולפום ריהטא יש לתמוה על הב"י שלא הביאו ופסק דלא כוותיה. אך טפי יש לתמוה על בעה"ע דכולא יומא שמעתתין דירושלמי בפיו איך לא הביא דברי הירושלמי המפורשין לעיל פ"ג וכאן בסוגיין דשליח קידושין אינו עושה שליח אפי' חלה. וראייתו מבבלי איני מבין. חדא הרי לשיטת הירוש' בקידושין איכא קפידא משום בזיון דבעל וגם מילי נינהו וכמ"ש בקונט' ולכ"ע אינו עושה שליח א"כ לא מצי למימר איכא בינייהו שליח קידושין. ועוד מי הגיד לו דלא מודה רבא דבקידושין ודאי קפיד הבעל שמא השליח שני ירבה דברים ויבזנו. דודאי לאו בכל הדברים קאמר רבא דלא חיישינן לבזיון דבעל דהא תנן לקמן פ' התקבל האומר תן גט זה במקום פלוני ונתנו במקום אחר פסול ופירש"י דאין רצונו שילעיזו עליו שם וקפידא הוא. ועוד מאן נימא לן דרבא לית ליה סברא דאביי דטעמא משום בזיון דבעל אלא דקא חדית לן עוד טעמא אחרינא משום מילי ונפקא מיני' לשליח מתנה. גם דברי הרב גופן הכין משמעין דע"כ לומר דקסבר שליחו' קידושין לאו מילי הויא דא"כ ל"ל למידק מדלא קאמר א"ב הא פוסק כרבא וכיון דלאו מילי נינהו עושה שליח א"ו דסובר כמ"ש וצ"ע ועמש"ל פ"ג ה"ה בתוס' בד"ה מה וכו'. ומ"ש בקונט' דיש לחלק בין שליחות הבא לאסור ובין שליחות שבא להתיר. כ"כ הלח"מ פ"ג מה' אישות הלכה ט"ו. ומה שמקשה שם על הרמב"ם מפ"ט מה"ג כבר קדמוהו הרמ"ך כמ"ש בכ"מ ומ"ש במ"ל שם ובדקתי בפ"ט מה"ג. ולא מצאתי לרבינו גם בפ"ח ופ"י לא מצאתי. תמהני שלא עיין בלח"מ וצ"ע:
בראשונה הי' עושה ב"ד וכו' פירש"י בפני שלשה וכו' טעמא מפני תיקון העולה מפני שהיא ניסת בו. והם דברים דסתרי אהדדי דלמ"ד דבעינן ג' תו ליכא למיחש לזנות למסקנת הבבלי דג' קלא אית לי' ע"ש. וראיתי שכבר עמד על קושיא זו התוי"ט שמקשה כן על הר"ב. ולא ידעתי למה לא קשיא ליה גם לרש"י:
סבורה שבטל והוא לא בטל. כ' הרשב"א פעמים שמעה שבטלו ולא ידעה אימת וסברא דלמא מיקמי דמטי לידה בטלו ויתבא ומיעגנא שלא כדין וא"א לפ' סבור' שבטל ולא בטל כלל דהא מאן דאית ליה משום תקנות עגונות אית ליה דמבטל בפני ג' וקלא אית ליה ועוד דאין סברא לומר כן אע"פ שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא חוששת לשמא בטל א"ו כמ"ש ע"כ. וקשה הא דקאמר מאן דאית ליה משום עגונות אית ליה בפני ג' הא ודאי לית ליה לירוש' שלא הוזכר שמבטלו בפני ג' ולעיל סתמא קאמר הלך השליח לבטל מבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים. ומ"ש דאין סברא לומר כן וכו'. תימא הא כה"ג אמרי' בבבלי פ"ק דכתובות אין אונס בגיטין משום צנועות זימנין דלא אניס וסברא דאניס ומיעגנא ויתיב וכ' תוס' ומן הדין לית לן למיחש דרובן לא אניס אלא שמחמירו' על עצמן. ונראה דדייק ליה מהא דקאמר בסמוך דכצנועות נמי איכא משום פסול וכו' והיא סבורה שלא תפסו בה קידושין וכו' ואס"ד דמשו' חששא בעלמא הוא איך תאמר שאין קידושין תופסין בה. אלא ודאי בדשמעה שביטל איירי וכמ"ש הרשב"א. מיהו אבבלי קשיא למה אינו מפ' משום תקנות עגונות שיחושו שמא ביטל קודם שהגיע לידה דהא מהאי טעמא אמרי' אין אונס בגיטין וצ"ע:
באגדה דסבך מאן דייק לן. קשה לימא מתני' אתיא כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות בימי עזרא ואינן אלא דרבנן כדאמרי' לקמן בפירקין ואפשר דקים ליה דר' סובר כמ"ד מעשרות בימי עזרא דאורייתא. ועי"ל ר' אושעיא הכי קא קשיא ליה קיי"ל הלכה כר' מחבירו וקיי"ל יש כח ביד ב"ד להפקיע קידושין מיניה. ובאמת הך' קושיא קשיא נמי לדידן:
בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו'. כפירושי בקונט' כן פירשו הראשונים ז"ל. אבל בסוגיין לא משמע כן דמותבינן לקמן לר' אבא דאמר צריך שיהא מכיר את שניהן ממתני' ומשני אית בר נש וכו' ולא ידעין שמהתהון. ואי כפירושינו מאי קשיא הא ודאי מכירו ויודע שמו שבמקום הכתיבה ואינו יודע שיש לו שם אחר במקום הנתינה גם לשון התרצן קשה לכך נראה דירושלמי מפרש שינה שמו היינו שהיה שמו על דרך משל יצחק וכתב בגט אברהם וא"ת בשינה שמו ממש פשיטא דפסול שלא נכתב לשם בעלה כלל אלא לשם אחר וכ"כ הרשב"א בתי' וי"ל קסבר הירושלמי כל שנכתב הגט לשם הבעל קרינן בו וכתב לה לשמה דליכא קפידא אלא אם נכתב גופו של גט שהוא הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם לשם בעלה זה המגרשה כשר מן התורה והיינו דקמשני אית בר נש וכו' דבעינן שיכיר שזהו בעל של אשה זו שנותן לה הגט. וא"ת הא תנן לקמן פ' הזורק שינה שמו ושמה וכו' תצא וכל הדרכים האלו בה וי"ל התם לאחר התקנה. שוב ראיתי בתוי"ט פ' הזורק שהאריך לפרש המשנה שם בשינה שמו ממש ומייתי ראייה מהרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ואיני מבין ראייתו אדדבה דבריו מראין בהיפך ואקודם תקנה קאי. והרב לא עיין בירוש'. גם מהא דפריך הגע עצמך דהוה שמיה ראובן וכו' מפורש כדברינו לפמ"ש בקונט' והיינו דתניא בברייתא יותר מכאן אמרו היו לו שתי נשים וכו' דמתני' איירי בשינה השם ממש וברייתא איירי אפי' שינוי השם ממדינה למדינה. והר"ן בפירקין כ' הגע עצמך וכו' כלומר לא שעשה כן בכוונה אלא ששינה שמו מחמת שהלך למדינה אחרת ואין אנו יודעין לו אלא אותו השם בלבד ופריק אלא אני איש פלוני וכו'. ובתר הכי תני יותר מכאן וכו' האי יתר היינו לומר שלפעמים אפי' גיטא פסול מדינא ולא הוי טעמא משום לעז לחוד כמתני' וכו' ע"ש. דבריו סתומים מאי קושיא דהגע עצמך וכו' הא לפי מאי דמסיק בברייתא בכה"ג כשר ועוד לישנא דהגע עצמך משמע שמתמה על המשנה הנזכרת לפניו. גם הר"ן ז"ל בעצמו בסוף דבריו דוחה פי' זה ונראה מדבריו שמסכים לפירושי בקונט' ותימא שאינו מביא ראיה לפירושו מסוף סוגיין וכמ"ש לעיל. ובתוי"ט לא ראה דברי הר"ן ועמ"ש בסמוך:
(שייך לעיל) אם היה שרוי במקום אחר וכו'. כ' הר"ן יש שפירשו אפי' נודע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום אחר לא מיקרי איתחזק בתרי שמי אא"כ נקרא שם באותן שתי שמות וסמכו אהא אם היה שרוי במקום אחר וכו' והיינו בדלא אתחזק בתרי שמי ואמרי' נמי עלה לכתחלה צריכין להזכיר שלשתן אלמא שמות האחרים נודעים בכאן ואפ"ה מיקרי לא אתחזק אינו מחוור כלל שאינו דומה לגמרתינו דהתם בדאתחזק איירי דומיא דאם היה ביהודה וכתב לגרש אותה שביהודה דבדיעבד מגורשת אע"ג דאתחזק בתרי שמי כיון שהוא ואשתו במקום א' ואח"כ אמרו שאם הלכו הוא ואשתו למקום אחר שאינו לא יהודה ולא גליל מגרש באיזה שירצה אע"ג דידעינן שיש לו שם אחר במקום אחר והיינו דאתחזק בתרי שמי ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום אחרן דאית לי וכיון דדחינו ראיית הירו' י"ל והוא דאתחזק בתרי שמי כפשוטו כל שידוע שיש לו שם במקום אחר אע"פ שאינו נקרא כאן אלא בשם א' צריך לכתוב וכל שום ואם לא כתב אינה מגורשת וכו' ע"ש. היוצא מפירושו שהבבלי והירושלמי חלוקים בדין אתחזק בתרי שמי. ולענ"ד אין כאן מחלוקת אלא הירו' סובר הא דלא אזלינן בתר מקום נתינה היינו לכתחלה אבל בדיעבד מגורשת ואם היה שרוי במקום אחר שקורין אותו בשם אחד עם מקום הנתינה כשר בדיעבד ור' אבין פליג וסובר אפי' בדיעבד פסול ובעינן שיכתוב כל השמות שיש לו. והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי היינו שבמקום אחד משני המקומות מקום הכתיבה או הנתינה קורין אותו בשתי שמות. ובזה מיושב הסוגיא היטב:
אם יצא לו שם במקום אחר צריך לכתוב שלשתן. בקונט' פירשתי דקמ"ל שצריך לפרוש כל השמות. וזו היא דעת ר"ת והראב"ד כמ"ש הפוסקים בשמן. אבל לפמ"ש בתוס' בסמוך י"ל דקמ"ל אע"ג שכותב שם מקום הכתיבה והנתינה אם יש לו שם שלישי במקום אחר צריך לכתוב וכל שם שיש לי. ומדגרסי' בסוגיין וכל שם שיש לי משמע שאינו כותב שמות אחרים בפירוש אלא כותב תיבת אלו וכל שם שיש לי:
לכשיבואו העדים ויעידו. וא"ת תינח כשבא לגבות בחיי בעלה ודאי שיטעון הבעל שלא גירשה וצריכ' להביא עדי חתימה אלא ניחוש שמא לאחר מיתת בעלה תוציא גיטה בהאי בי דינא וגביא כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והם אינן יודעין שאין הגט כלום והדרא ומפקא כתובתה וגביא וי"ל בכה"ג דלא אפשר כתבינן שובר ולעולם ביורשין כתבינן שובר א"נ אף היורשים בכה"ג לאחר שפרעו כתובתה יטענו על הגט שהוא מזוייף ועוד הא קיי"ל למיתה לא חיישינן:
אית בר נש דחכמין לחברין וכו'. כ' בב"י בא"ע סי' ק"כ כ' נ"י שיהא מכירה וכו' כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרי' בשמות משו' דהוי מילתא דעבידא לאגלויי אלא צריך שיכיר שמותיה' ג"כ ע"כ וכ"פ בש"ע. ותימא הרי מפורש כאן דא"צ שיכיר שמותיהם אלא בהכרת פנים סגי. ומ"ש הב"י שם בשם הרמב"ם פ' כ"ד מה' מלוה ולוה ע"ש. אמת דפשטא דלישנא דהרמב"ם משמע דקאי נמי אגט. אך מסתימת לשונו פ"ב מה"ג משמע דלא בעינן בגט שיכירו שמותיהם. וטעם גדול יש לחלק ביניהם דבגט קיי"ל עידי מסירה כרתי ולא סמכינן אגט לחוד עד שיבואו עדים ויעידו כדאמרינן לעיל בסוגיין. וכה"ג אמרינן בבבלי במכלתין דף י"ז ע"ב דהבעל אוכל פירו' עד שעת נתנה ופירש"י כשתבא לטרוף אמרי' אייתי סהדי מתי בא גיטא לידך. וגדולה מזו כתב רש"י דף כ"ב בד"ה מאן חכמי' ר"א דאמר עידי מסירה עיקר והבאה להנשא צריכה להביא עידי מסירה וע"ש בתו'. גם מ"ש הב"י שם אלשון הרמב"ם תדקדק בו ויאירו דבריך וכו'. נראה שנשמט בדפו' שהן דברי הה"מ פ"ב מה"ג והד"מ והב"ח סברו שהן דברי ב"י עצמן. ומה שתמהו עליו שכתב דסופר א"צ להכירם דלא משמע כן דהא בעינן וכתב לה לשמה ע"ש. ומפני כך כ' הרמ"א בהגהותיו בסי' ק"כ וי"א דגם הסופר צריך שיכירן. ול"נ שאין מכאן ראי' דודאי כשמכיר הסופ' האיש וכותב לשם אשתו קרינן ביה וכתב לה לשמה. גם הרשב"ם שכתב ובלבד שיהא מכירן הסופר והעדים היינ למ"ד דסגי כשיכיר האיש לחוד אבל למ"ד בעינן שיכירו שניהם ודאי אין הסופר צריך להכיר שניהם וצ"ע:
מתני' פליגי על רבי אילי. קצת קשה ה"ל לאותובי מתני' אהדדי דהא תנן התם מפור' ובלבד שיהו מכירן ובודאי קאי על האיש המוזכר ברישא:
במוחלת לו כתובת'. נראה דלית לי' הך דרשא דאמרו בבבלי פי' גט פשוט דיליף לי' מדכתיב וכתב ונתן. ונרא' דאסמכת' בעלמ' היא דהא מסקינן התם והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לישהייה:
בראשונה היו נשבעו' לשקר וכו'. בבבלי גרסי' נמנעו מלהשביעה מ"ט אילימא משום דרב כהנא בעון שבועת שוא בנים מתים מאי איריא אלמנה אפי' גרושה אלמה אר"ז וכו'. וקשה טפי ה"ל לאקשויי א"כ מאי הועיל ר"ג בתקנתו שתהא נודרת הא אמרי' בבבלי שבת פ"ב בעון נדרים בנים מתים דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. גם בכתובות פ' המדיר אמרינן בבבלי וירושלמי נודרת ואינה מקיימת יוצאת שלא בכתובה מפני שקוברת את בניה שנאמר לשוא הכיתי את בניכם. ויותר קשיא אסוגיין דמשמע דהאי טעמא עיקר ואפשר מ"מ אף לעונש זה דמיתת הבנים חמירא שבועה מנדר דגבי שבועה כתיב לא ינקה ונפרעין ממנו מהרה משא"כ בנדרים:
אילולא דאנא וותרן וכו'. וקשה מאי וותרנות הא זה הוא בידה לקפוץ ולישבע ואר"ה אם נשבעה נשבעה וי"ל לכך מייתי הא דרב בתר הא דר"ה לומר דרב פליג וסובר אם נשבעה לא מהני מיהו בבבלי גרסי' אר"ה מודה רב בקופצת וי"ל השתא מיהת לא נשבעה. כתבו הרשב"א והר"ן פירש"י וכיון שנשבעה נשבעה ומגבינן לה באותה שבועה והכי מוכח בירו' דגרסי' התם עברה ונשבעה ר"ה אמר נשבעה נשבעה אבל ר"ח ז"ל כ' מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה. משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת ב"ד ומגבין כתובתה ע"כ. ואיני יודע מאי הוכחה איכא בירושל' די"ל ה"ק אם נשבעה נשבעה ומהני דמגבינן לה בשבועה אחריתי ועוד דלמא בשנשבעה כתקנה ע"ד ב"ד איירי רב הונא:
הלך והקדים זמנו וכו'. עיין מ"ש בקונ'. וקשה תינח לרבנן דר"ש לעיל פ"ב ה"ב דסברי נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא לר"ש דמכשיר ש"מ דס"ל דלא חיישינן לשמא יחפה תיקשי ליה מ"ט תיקון ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט. מיהו בבבלי בפרקין גרסי' מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום אמר רבה לא צריכא אלא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה מפני תיקון העולם דזימנין דמייתי סהדי א"נ זימנין דאזלי למדינת הים. לפ"ז ניחא גם לר"ש. וניחא הא דקשיא לן אנן דקיי"ל כר' יוחנן דטעמא משום שמא יחפה למה לא קאמר רבה דהיינו טעמא דעדים חותמין על הגט משום שמא יחפה והיינו משום דבעי לפרש טעמא דר"ש. ועמש"ל פ"ב ה"ב בתו' בד"ה אר"י פסול וכו'. והרשב"א כ' פירש"י וקרא עצה טובה קמ"ל וקשה א"ה אכתי למאי איצטרך ר"ג לתקן הא ר"ג נמי עצה טובה גרידתא אשמועינן ולכתחלה נמי לא מצרכינן הכי וכ"כ ר"י ודייק ליה מדתנן לעיל אין כותבין לא על נייר מחוק וכו' וחכמי' מכשירין אלמא אפי' לכתחלה מכשירין מדקתני ת"ק אין כותבין ואמרי' עלה מאן חכמי' ר"א היא דאמ' עידי מסירה כרתי והתם אי מייתי סהדי א"נ אזלי למדינת הים לא מקיימינן מעדי חתימה שבו דהא עשויין להזדייף וכמי שאינן חתומין דמו ע"כ. ולפמ"ש לק"מ ודאי ר"ג אפי' בדיעבד פוסל משום גזרה דשמא יחפה והא דמכשירין בנייר מחוק דודאי לא יקיימו מהני סהדי החתימי' על שטר זה כיון שראוי להזדייף וצריך להביא עדי מסירה והם יעידו על זמנו של הגט. וכן הא דמייתי הרשב"א ראיה מדתנן לעיל כתב לגרש בו את הגדולה וכו' ע"ש לאו ראיה היא דהתם נמי אין מקיימין מעדי חתימה כיון דידעינן דשני יוסף בן שמעון דרים שם וכמ"ש נמצא דברי רש"י קיימים וברורים:
כמ"ד מעשרות מן דבריהן. ניחא וכמ"ש בקונט'. וקשה ולדידיה מי ניחא הא מודה מיהת עזרא תיקן שתהא שמיטה נוהגת בבית שני והלל בזמן הבית היה איך יכול לבטל דברי עזרא הא קיי"ל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ועיין בחי' הרשב"א בד"ה והא דאמר אביי וכו':
אפותיקי. פירש"י אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך ע"כ. וקשה הא ודאי למ"ד דפליגי במזיק שעבודו של חבירו מוקי מתני' באומר לא יהא לך פרעון אלא מזה וכמ"ש תוס'. גם בסוגיין משמע מ"ד רבו שני משחררו מוקי מתני' בכה"ג דאל"כ מ"ט יכול לשחררו ועמש"ל בד"ה ובין רבו וכו':
בדין היה שאפי' לשום עבד וכו'. בבבלי גרסי' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשום ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כ' הרשב"א כולא מתני' לרבו ראשון משמע ליה וכו' מיהו רבו שני אפשר להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי וכו' ואפשר דמקשה סובר דשבאי לא קני אפי' למעשה ידיו וכו' לישנא דמתני' דייק ליה מדקתני סתם ישתעבד ולא ישתעבד וכו' משמע בין לראשון בין לשני אלא דקשיא קרא דוישב ממנו שבי למה לי וכו' ואפשר דסובר קרא לספירת דברים בעלמא קאתי ע"ש. הנה לפמ"ש רש"י בפי' התורה והרשב"א בשם הרמב"ן דאיכא לפרושי וישב ממנו ששבו מהם מי שנשבה בידן. ודאי איכא לתרוצי קושית הרשב"א דקמ"ל אע"ג שכבר היה נשבה ביד ישראל אין עליו שם עבד ישראל עד שיטבול לשם עבד א"נ סד"א כיון שכבר נשבה ביד ישראל אין העכו"ם קונה אותה כלל קמ"ל כיון שאינו אפי' עבד ישראל העכו"ם קונה אותו בשבי. ויותר נ"ל לומר דלישנא דמתני' דייק ליה דארבו ראשון קאי מדקתני ישתעבד משמע ליה שיעבוד עבד. ולרבו שני לעולם אינו עובד בתורת עבדות גופו לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואין זה קרוי שיעבוד דדינו כעבד ישראל ואסור לרדות בו בפרך וכ"כ תוס' דף ל"ז ע"ב בד"ה בין כך וכו' ע"ש. מיהו כשמשתעבד לרבו הראשון חוזר לעבודתו. והיינו טעמא דחזקי' דמוקי מתני' לאחר יאוש ומשום שלא יהא העבד מפיל עצמו לגייסות וכו' כדי שנפרש ישתעבד לשון עבדות ממש. מיהו בהא נראה חלוקים הירושלמי והבבלי. דלשיטת הירושלמי חזקי' טעמא דרבנן אתי לפרושי ובבבלי מפורש דטעמא דרשב"ג אתי לפרושי. וא"ת לשיטת הירוש' קשה במאי פליגי ת"ק ורשב"ג ר"ל ת"ק סובר לשום עבד ישתעבד לרבו הראשון משום חזקיה ורבו נותן לו את דמיו לשום בן חורין לא ישתעבד לשני דהא לשום ב"ח פרקי' ולרבו ראשון לא דלמא ממנעי ולא פרקי' דהא איהו למצוה כיוון ועוד כיון דאית בי' תרתי לאח' יאוש ולב"ח פדאו לכך לא ישתעבד ורשב"ג סובר אע"פ שפדאו לשום ב"ח איכא משום הא דחזקי' ומשתעבד לרבו הראשון. אבל אין לומר בין לת"ק בין לרשב"ג לשום עבד ישתעבד לרבו השני משום הא דחזקי' אע"ג דמרויח לענין מציאה ומתנה לאו הרווחה היא כמ"ש תוס' בד"ה בין כך וכו' דהא תני בברייתא ורבו נותן לו דמיו. והרשב"א כתב וכן נ"ל מן התוספתא דישתעבד לרבו ראשון דתניא עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן לו דמיו וכו' רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו ע"כ. ותימא הא ודאי רבא סובר דהך תוספתא משבשתא דהא מפורש קאמר לת"ק ישתעבד לרבו השני וצ"ע ואני תמה מהר"ן והכ"מ שלא ראו לשון התוספתא שמביא הרשב"א וא"ת איך אפשר לו' דישתעבד לרבו שני ממאן קנאו כבר שניא לה בבבלי משבאי דקנאו למעשה ידיו כדאמר ר"ל מנין לעכו"ם שקונה את העכו"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת ק"ו עכו"ם ישראל קונה עכו"ם בעכו"ם לא כ"ש. וקשה דגרסי' בבבלי פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב מנין לא' מן האומות שבא על הכנעני' והוליד ממנה בן שאת' רשאי לקנותו בעבד ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. ומסקינן התם דמהם תקנו יליף. ואף דרש"י פי' שם בד"ה וגם מבני התושבים וכו' כל תושב היינו שב ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניה' אשר יהיה להם מבנות ארצך ע"כ לאו מקרא וגם מבני התושבים יליף דא"כ קשיא ליה מסקנא דהתם דמפורש ממהם תקנו נפקא אלא מודה רש"י דקרא איצטרך לגופא דוקא מבני הגרי' סביבותם אבל בני התושבים הדרים בארץ לעולם אסורים דה"ל דומיא דכנעני' קמ"ל דמותרים ואי לא כתיב אלא בני התושבים ה"א דוקא הני שריין דבלא"ה הן בארץ אבל ליקח לארץ נכרייה אשר סביבותם אסור לכך איצטרך מאת הגוים וכו'. אלא ממהם תקנו שמעינן דאפי' האם כנענית אם האב מאומה אחרת בנו אינו בכלל לא תחיה כל נשמה דהכל הולך אחר הזכר וה"ק מהם אפי' מאותן שהן בכלל לא תחיה תקנו כשהזכר מאומה אחרת ורש"י לא בא אלא לפרש קרא וגם מבני התושבים וכו' איך קאי על הנולדים מבנות הכנעני. אבל קשה א"כ דרשא דר"ל מנא ליה. וע"ק איך יליף מחד קרא הני תרי דלמא קרא לא אתי אלא דהם אינן קונים מישראל אבל שהם אינן קונים זה מזה מנא לן ונראה לפמ"ש רש"י בפרקין דף ל"ז ע"ב בד"ה מהם תקנו ריבוייא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק מיניה. והשתא אי הוה כתיב תקנו לחוד הוינן ילפין מיניה שהם אינן קונים מישראל דמיעוטא הוא אתם תקנו ולא הם והשתא דאייתר נמי מהם ילפינן מיניה דהם אינן קונים זה מזה. אלא הא דאינן קונין זה מזה ילפינן ממהם דכתיב ברישא מהם תקנו עבד ואמה ומהם דכתיב בסיפא איצטרך ללמוד מיניה דהכל הולך אחר הזכר. והשתא ניחא דהכא בגיטין והתם בסוטה מייתי קרא דוגם מבני התושבים וכו':
הלכה כרשב"ג. כתב הרשב"א וירושלמי נמי דפסק ברשב"ג היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקימתא דאביי וכו' והאי לישנא לפני יאוש הוא הלכך מסתבר טעמיה דרשב"ג וכו' ע"ש. וקשה הא ר' אבהו בשם חזקיה מוקי מתני' לאחר יאוש א"כ מנ"ל דלא קאי עלה רשב"ל ואמר הלכה כרשב"ג. ולפמ"ש בקונט' דקושית הש"ס מהא דארשב"ג בשם וכו' קאי בין אר' אבהו בין אר' אילא אתי שפיר דהא לר' אבהו ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא כמפורש בבבלי בסוגיין. מיהו קשיא דאיכא למידק דהל' כרשב"ג מדאמר ר' יוחנן עבד שברח ולא קאמר סתם המתייאש בעבדו אלא ש"מ בורח דווקא והיינו כחזקיה ש"מ דכרשב"ג ס"ל. ואזדא לה תירוצו של הרשב"א וצ"ע:
שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח וכו'. כתב הרמב"ם פ"ה מהק"פ קטן אין מילת עבדיו וטבילת שפתותיו מעכבתו מלאכול בפסח שנא' וכל עבד איש להוציא את הקטן. וכ' במ"ל ובפ' החולץ אמרי' עבד איש ולא עבד אשה בתמיה משמע דגם גבי אשה מילת עבדיה מעכבת. עוד אני תמיה לרבינו דאיצטרך איש למעוטי קטן מאי הקשו עבד איש ולא עבד אשה ע"כ. ונראה דעדיפא מיניה ה"ל למפרך הא למסקנא דבבבלי פ' החולץ איצטרך עבד איש ללמד דעבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ. ואמרי' תו התם דשמואל דריש מיניה כל שרשות רבו עליו קרוי עבד וכל שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד. ועוד דרשינן מיניה בסוגיין מעוכב גט שחרור אינו מעכבו מלאכול בפסח. והרמב"ם עזב כל הנך דרשות דאית להו פירכא הא דדרשינן עבד איש אתה מל בע"כ. ליתא דהא קיי"ל הלוקח עבד ולא רצה למול מגלגל עמו י"ב חדש. לא מל חוזר ומוכרו לעכו"ם אמאי ימול אותו בע"כ. ומה שתירצו תו' ביבמות דף מ"ח ע"א בד"ה אלא וכו' הא דריב"ל תקנת חכמים היא ע"ש לא ס"ל להרמב"ם. גם בדברי הה"מ פי"ד מהא"ב הלכה ח' מפורש כן ע"ש והאי דשמואל לא קיי"ל כוותיה אלא כריב"ל ורב בפרקין וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה"ע. והא דדרשינן מיניה בסוגיין מעוכב גט שחרור אונו מעכבו מלאכול בפסח. נמי ליתא דהא בבבלי בפרקין דף מ"ב ע"ב מיבעיא לן אי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא ולא איפשיטא. ואס"ד דאינו אוכל בפסח מקרא תפשוט מיניה דאינו אוכל בתרומה דהא תרומה ילפינן מפסח בגז"ש דתושב ושכיר כמפורש ביבמות פ' הערל וברמב"ם פ"ז מה' תרומות. אלא ע"כ לומר דקרא אתי להוציא את הקטן. והרשב"א כ' דף מ"ה מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה כדאפשיט בכריתות ע"ש ותימא מילתא דפשיטא ליה להרשב"א מיבעיא ליה לרמב"ם וכמ"ש וצ"ע ועמש"ל פ"א ה"א בתו' בד"ה אם משקיבל וכו' וביבמות פ"ח ה"א בתו' בד"ה בנך איש וכו'. ועמ"ש בדרושים פ' כי תצא:
זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה וכו'. כתב הרשב"א וקשה הלא קנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן פ' נערה וכו' וי"ל משעמד בדין איגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות ע"כ. ואין דעתי נוחה בזה הא מיהת אלו הוא מודה מיפטר אין החירות חל עליו אלא משעת העמדה בדין. ואפשר לומר דאיירי בשהפיל את שנו וסימא את עינו בפני ב"ד דמיד שהפיל את שנו תו לא הוה מהני הודאתו ומתחייב על עינו וכה"ג אמרי' בסנהדרין דף ע"ח בבבלי ע"ש ובזה יש ליישב קושית תוס' בכתובות דף מ"ב ע"ב בתוס' בד"ה לא כשלא עמד בדין וכו':
בניו מה הם. וקשה במאי עסקינן אי בשבא על בת ישראל לא יהא אלא עבד אפ"ה בנה ישראל דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואי כבא על השפח' לא יהא אלא ישראל הולד עבד דהא תנו וולד שפח' ונכרית כמוה וי"ל בשפחה אירי ודוחק א"נ אתיא כמ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ותו' כתבו דף מ' ע"א בד"ה אותו עבד וכו' מעוכב גט שחרור מותר בשפחה ע"ש. וכ"כ הרשב"א וקשה הא בסוגיין פליגי בבניו ש"מ דאסור בשפחה דבנשוי שפחה ודאי לא קמיבעי' לן:
לא מסתבר חילופין וכו'. נראה סתמא דש"ס סובר היוצא בשן ועין צריך גט שחרור והיוצא משם יאוש אינו צריך גט שחרור ור"י בר' בון סובר היוצא בשן ועין א"צ שחרור והיוצא משום יאוש צריך גט שחרור והיינו פלוגתייהו דאמוראי דלעיל:
א"ל אם כתבת יאות את עבד. עי' בקונט' בלישנא בתרא וכ"פ רש"י. אך תו' דף מ' כתבו דמותרת בעבד וראיית' והא דאר"י עבד שברח וכו' וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור מאי קמ"ל פשיטא לא יהא אלא חציו עבד וחציו בן חורין דתנן לקמן דכופין ע"ש. ונ"ל דרש"י סובר דקמ"ל דאינו צריך לכתוב לו שטר על דמיו דלקמן בחציו עבד וחציו ב"ח תנן דכותב לו שטר על דמיו וא"ל הא נמי פשיטא כיון דלאחר יאוש איירי פשיטא דאינו כותב לו שטר דהא ממונו אפקרי' דסד"א שאסור לשחררו דכתיב לעולם בהם תעבודו אבל כשנותן לו דמיו התורה התירה לשחררו כדתנן פ"ק דקידושין קיו"ל דכופין לשחררו בלא דמי. ומ"ש תוס' עוד וכן הא דאמר בירושלמי פ"ק דף ה' היכא דאמר שחררו כופין את היורשים לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ותימא הא אין בלשון הזה לשון שחרור האב אלא שהוא מצוה את בניו שישחררו אותו וכ"כ הרשב"א גופי' דף ל"ח ע"א בד"ה דתנן וכו' ע"ש. ומ"ש הרשב"א דף מ' בשם התו' לפירש"י מאי קמיבעי' לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל כיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור יוצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינן ביה קנין כספו ע"כ. ותימא מי לא מודה דחציו עבד וחציו ב"ח אסור בשפחה כדתנן במתני' ואפ"ה קמיבעיא ליה לש"ס אם אוכל בתרומה כמפורש בבבלי דאיבעי' דמיבעי' ליה התם לענין קנס בעי למפשטה מברייתא דחציו עבד וכו' ע"ש. גם תו' כ' כן דף מ"ב ע"ב בד"ה מעובר וכו' ע"ש מיהו י"ל דשאני חצי עבד וחצי ב"ח דמשום צד עבדות שבו קרינן ביה קנין כספו. אך ה"נ איכא למימר כיון דאינו משוחרר גמור ואסור בבת חורין קרינן ביה קנין כספו דלא פקע קנינו מיני' וצ"ע:
קל הוא בשחרור. ב' תוס' בפרקין דף מ"א וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה למפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהבא כרבי לא מצי סבר דהא רבו הראשון לא מצי לשחררו דאינו מפקיע מידי שיעבוד וכעולא נמי לא אתיא דאין העבד חייב כלו' במצות דודאי שחרורו של השני שחרור מעליא הוא כיון דלמפרע הוא גובה. וכ' המהרש"א וא"ל דאין העבד חייב כלום לרבו הראשון אף על העודף דשפיר שחררו רבו השני דא"כ במאי פליגי דלכ"ע היזק ניכר הוא ע"ש. ולפום סוגיין לק"מ די"ל מודה אביי בשחרור דקל הוא שהקילו בשחרור ואי קשיא במאי פליגי הא מסקינן דטעמא דרשב"ג דקניס אך קשה מאי מייתי ראיה לר' יוחנן מרשב"ג רבו השני למאן כותב דלמא כותב לראשון על העודף וי"ל כיון דלא פסיקא שיהא עודף לא ה"ל למסתם אלא המשחרר כותב הא פעמים שאינו כותב כגון שאין שם עודף אלא ודאי רבו הראשון משחרר דלעולם כותב לשלם שיעבודו של השני:
דרבי אמר וכו'. בבבלי דף מ"א גרסי' ת"ר המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר דר' סבר והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד כן אבל בכסף ד"ה קנה פדוי' ואינה פדויה לימא בהא קמיפלגי מ"ס היקישא עדיפא ומ"ס גז"ש עדיפא לא דכ"ע גז"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף ורב יוסף אמר מחלוקת בכסף אבל בשטר ד"ה לא קנה. לפום ריהטא נראה דהירו' ס"ל כרב יוסף דפליגי בכסף ובשטר לכ"ע לא קנה לכך מוקי לה אפי' כרבנן ובכסף. אך י"ל דניחא ליה לאוקמי מתני' בין בכסף בין בשטר. וע"פ סוגית הבבלי הנ"ל יש ליישב קושית תוס' בכתובות דף ל"ד בד"ה ור"ש היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ותימא ע"כ ל"פ רבנן התם באותו ואת בנו אלא כדמפרש טעמא התם דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה אית לי למילף טביחה מטביחה ולא שמה שחיטה ותירוצם דחוק ע"ש ונ"ל היינו טעמא דר"מ דלא יליף הכא טביחה מטביחה משום דאיכא היקישא דטביחה למכירה דכתיב וטבחו או מכרו כמפורש שם בבבלי ומכירה איתא אפי' בשבת ה"ה טביחה אפי' בשבת אע"ג דהוי שחיטה שאינה ראויה וכ"ת הא איכא למימר איפכא דמקשי' מכירה לטביחה דאף מכירה ליתא בשבת לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וכ"ת הא מסקינן לעיל דלכ"ע גז"ש עדיפא י"ל פירש"י לכך גז"ש עדיפא כיון דמופני לדרוש ה"ל כמאן דכתבי' בגופיה דקרא דהא קרא יתירה הוא וכי לא מופנ' נמי אין להשיב עליה כיון דמסיני גמרי לה דאין אדם דן גז"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש. והכא ר"מ אע"ג דלא יליף טביחה מטביחה גז"ש מיהא יליף טביחה משחיטה מאי קאמרת טפי אית לן למילף מדד להא ודאי מהני ההיקש דניליף גז"ש בדלא דמי וא"ת כוונת תוס' להקשות למה ליה לש"ס לשנויי ור"ש היא הא אפי' כרבנן דסברי באו"ב שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אפ"ה פליגי בתשלומי ד' וה' משום דילפי טביחה מטביחה ולית להו הך היקישא דהא אף כדמשני ר"ש היה צריכין לומר דלית ליה הך היקישא ולכך נטרו תו' מלהקשות קושית' עד דמשני ר"ש היא וי"ל ודאי מסברא אין לדחות ההיקש דהא על כרחך הקישן הכתוב אלא כיון דאיכא גז"ש דחינן ההיקש והשתא לר"ש דס"ל בכל מקום שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קאמר שפיר בתשלומי ד' וה' לא שמה שחיטה דאף אם ניליף טביחה משחיטה לא שמה שחיטה ונדחה ההיקש דגז"ש עדיפא מהיקש וכ"ת ניליף משחוטי חוץ דשמה שחיטה הא קסבר ר"ש דחולין מקדשים לא גמרינן כמפורש שם בבבלי פ' כיסוי הדם אבל אם נאמר דקסברי רבנן באו"ב דשמה שחיטה א"כ קשיא ניליף טביחה משחיטה שלא לדחות ההיקש. וא"ת לישני ר' היא דס"ל באו"ב כר"מ וכיסוי הדם כרבנן כמפורש פ' כיסוי הדם ותשלומי ד' וה' יליף טביחה מטביחה וי"ל הא גם בתשלומי ד' וה' סתם ר' בב"ק פ' מרובה כר"מ דשמה שחיטה כמ"ש תוס' פ' כיסוי הדם דף פ"ה ע"ב. מיהו לר' ה"מ לאקשויי הכי. וא"ת לר"מ גז"ש בתשלומי ד' וה' למה לי י"ל ודאי דנוכל לומר דר"מ לית ליה גז"ש בתשלומי ד' וה' וממילא אזדא לה קושית תוס' אלא דסברי תוס' דכך נתקבל דכל מקום דכתיב שחיטה ילפינן גז"ש וטביחה בכלל. דאין לומר הכא דמקומות נתקבלו לגז"ש או דתיבות נתקבלו כמ"ש תוס' בכמה מקומות דא"כ קשיא מאי פריך הש"ס בפ' כיסוי הדם ונילף מטבוח טבח והכן אי נתקבלו המקומות או התיבות אלא ודאי כמ"ש. וכיון שכן אין כאן יתורא כלל. ומעתה הא דמקשה הרשב"א בסוגיין בחי' בד"ה לא דכ"ע גז"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו' וקשה אם כן שטר בעבדים מנ"ל כיון דאיפרכא גז"ש דלה לה ע"ש לפמ"ש ניחא דדוקא הכא לענין שיהא העבד משתחרר פרכי' אהך גז"ש כיון דאיכא היקישא והכא עדיף היקישא מגז"ש. הארכתי בזה דהרבה כללים איכא למילף משמעתין. ומה שיש לדקדק בדברי רש"י הנ"ל עיין במ"ל פ"ב מהק"פ דין י"ג. וכבר הארכתי בזה במקום אחר בחי' סוכה:
קידש אשה ביום של מריה וכו'. לפום ריהטא משמע דקאי אמשנה הראשונה. אך קשה א"כ מאי קאמר ולא כן אר"ח בשם ר"י וכו' הא ר' יוחנן לא קאמר אלא למשנה האחרונה וכ"ת למשנה האחרונה אמאי לא יהא קידושיו קידושין הא מיד הוה ליה כמשוחרר דהא כייפינן ליה הא ודאי לא עדיף ממעוכב גט שחרור דאסור בבת חורין לכ"ע. ועי' בתוס' בפרקין דף מ"ב ע"א בד"ה יום וכו'. וברמב"ם פ"ד מה' חובל ומזיק. ומה שכתבתי שם דיש לו קנס היינו בתפס וכה"ג משני הכ"מ פ"ה מה' עבדים הלכה י"ד עיין שם. ועמ"ש פסחים פרק האשה הלכה א' בתוס' בד"ה מי שחציו וכו':
עבד מהו שישא אשה במועד. קצת קשה הא מיהת מצווה אשבת ולמה ימתין עד המועד וע"ק מאי ביטול פ"ו שייך בעבד הא רבו מוסר לו שפחה בעל כרחו ורבו לא יתרצה להמתין עד המועד שלא יפסיד בוולדות וצ"ע:
רבו ראשון נותן את דמיו וכו'. נראה דאיירי בשלא נודע ללוקח שאסור לו למכרו דסבר אולי התנה עמו או בשכבר ברח וכדומה לו שמותר למכרו לח"ל. אך קשה למה ישחררו השני כיון דצריך ליתן לו מעותיו א"כ ה"ל כאלו לא היה של הלוקח מעולם וכה"ג דייק בבבלי מדמשחרר השני ש"מ קנייה ולא הדרי' זביני'. והא דאמר בסמוך אם ידע רבו השני שניהן נותנין את דמיו בבבלי מפורש דלעולם צריך להיות ההפסד על הלוקח כיון דאיסורא גביה. והרמב"ם כ' ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לח"ל ע"כ. ותימא דהא פריך הש"ס בבלי אטעם זה אי לאו עכברא חורא מנ"ל מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. ואפשר קסבר הרמב"ם עיקר הטעם לאו עכברא גנב וכו' ודוחק וצ"ע:
ברח מארץ לח"ל וכו'. וא"ת הא בסמוך תני יוצא עבד עם רבו לח"ל לפיכך אם מכרו לשם מכור וי"ל דהתם ודאי אין דעתו לחזור אבל בברח איכא למימר שמא יחזור ויבא לכאן א"נ על הרב להטריח להביאו משם:
אוני אסור וכו'. עיין פי' בקונטרס וכך מצאתי וקצת קשה בסמוך קאמר דערקת לקלוסייא והורה ר' מנא כר' אימי וצ"ל דבנותהון וקילוסייא היו סמוכים להדדי ודוחק. לכך נ"ל דמיני שטרות הם וה"ק עבד שברח מארץ לח"ל אסור לכתוב עליו אוני והוא שטר שכתוב בו לכשתברח ממני אין לי עסק בך וכ"ה בבבלי בפרקין ולכך אסור דמשחרר ליה לגמרי. אנטריס הוא שטר שכתב בו שמוכרו לפי שעה דהיינו כל זמן שהוא בח"ל שרי דאין בזה שום הפסד וכן בלשון לע"ז אינטרי"ס הוא לפי שעה אפרכרים שטר סתם מיבעיא לן אי סתמא לעולם משמע או דלמא כיון שמכרו מחמת בריחתו לח"ל כשהוא חוזר לארץ המכירה בטלה:
תדע לך שעילה וכו'. שנדר שלח הודר ברבים היה. עי' בקונטרס הוא מדברי הרשב"א בחי' ע"ש. וקשה א"כ טפי ה"ל לר"ז להוכיח מנדר שידעו בו רבים דאמרו חכמים לא יחזיר אע"ג דאין לו הפרה וליכא למיחש לקלקולא ואפ"ה אסרי חכמים ש"מ דהטעם משוס פריצות וכ"ת קסבר ר"ז דפליגי חכמים אר"י וסברי נדר שהודר ברבים יש לו הפרה מכל מקום ה"ל לאתויי ראיה מנדר שהודר ברבים שהיה לו להפר ולא הפר ש"מ עילה מצא וליכא למיחש לקלקולא וי"ל קסבר ר"ז בנדר שהודר ברבים יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה הייתי מיפר אבל בנדר שלא ידעו בו רבים נדר פתוח הוא והיה לו להפר. ולפ"ז אין אנו צ"ל דטעמא דר"י בנדר שידעו בו רבים דלא יחזיר משום שאין לו הפרה אלא משום פריצות שנדרה לפני רבים. גם לשון ידעו בו רבים לא משמע שהודר ברבים. והא דקאמר בבבלי מ"ט דר"י דכתיב ולא הכום וכו' ה"פ מ"ט דר"י דאומר בנדר שידעו בו רבים איכא פריצות לעבור עליו אפי' אם הותר הנדר דכתיב ולא הכום וגו' אע"ג דה"ל נשבע לבטל את המצוה לא תחיה כל נשמה ולא ישבו בארצ' פן יחטיאו אותך לי אפילו הכי כיון שידעו רבים משבועה והגבעונים לא ידעו שהשבועה בטלה אין לדחותה ש"מ דאית ביה פריצות אפילו לאחר ההתרה שאין הרבים יודעין בהתרה או בהפרה ורבנן היינו הת"ק אף על גב דאית ליה דלא יחזיר משום פריצות לא סבירא ליה לחלק דהתם אף הגבעונים ידעו שהנדר בטעות שהן אמרו מארץ רחוקה באנו אלא ש"מ שאנ התם משום קידוש השם הוי וא"כ מסברא כשתקנו חכמים המוציא משום נדר בין ידעו רבים בין לא ידעו לא יחזיר שלא יהו פרוצות בנדרים. וע"פ הדברים האלה לא תיקשי לן כל מה שהרבו תו' להקשות בסוגיין בד"ה כיון וכו' ע"ש ובד"ה שלא יהו וכו' וא"ת לל"ב דר"י מנ"ל דפליגי רבנן אר"י דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכו' וי"ל הך סוגיא אתיא כמ"ד דטעמייהו דרבנן משום קלקולא. ולפמ"ש אזדא לה קושיתם. גם קשיא לי לפי תירוצ' לל"ק דרב נחמן ודאי סברי רבנן דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דאי אין לו הפרה ליכא קלקולא תיקשי דר"נ אדר"נ דבבבלי דף ל"ה אר"נ מדרינן לה ברבים ואין לו הפרה ואין סברא לומר דשבק רבנן ועביד כר"י. ומעתה הא דאמרינן בבבלי בפרקין דף ל"ה ע"ב תנאי היא דאיכא למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואיכא למ"ד אין לו הפרה. לא קאי אר"י וחכמים דמתני' כפירש"י שם אלא תנאי דברייתא נינהו. והכי מסתבר דאי מתני' היא ה"ל להקשות מת"ק דמתני' ארב נחמן ולישני רב נחמן כר"י סבירא ליה ועוד אין סברא לומר דפליגי רב הונא ורב נחמן בפלוגתא דתנאי דמתני'. והני קושיא קשיין טובה לפי' הרשב"א שהזכרתי לעיל וצ"ע:
בדין היה וכו'. פי' בקונטרס הוא מדברי הרשב"א ע"ש. ותימא כיון דעיקר חשש שמא תעבו' על נדרה כשתהיה פרוצה בעריות ה"נ יש לחוש שתשכח נדרה מכל וכל ולא עלך אצל חכם וע"ק הא אף בנדרי' שא"צ חקירת חכם ובעל יכול להפר לא נגרע כח החכם מלהתיר ולעקור נדרה מעקרו כמבואר בהרבה מקומות בש"ס. ומפני כך הגהתי בפירושי בכתובות ובקידושין שהזקן עוקר הנדר מעיקרו. ואין לפרש דה"ק נדר שצריך חקירת חכם יחזיר לפי שהחכם צריך למצוא פתח כדי שיעקור הנדר מעיקרו וחשש אולי לא ימצא פתח לנדרה ויהא אגוד בה לעולם לכך מיהר וגירש' אע"פ שידע שאפשר למצוא פתח לנדר' מ"מ מפני חשש זה גמר וגירשה א"כ כשימצא פתח לנדרה ליכא למיחש לקלקולא אבל בנדר שא"צ חקירת חכם ודאי יש לחוש לקלקול שאומר אלו הייתי יודע שאני יכול להפר בלא פתח לא הייתי מגרשה. ולכל הפירושים קשה מאי אפילו נדר דקאמר הא אין שום נדר ראוי שיחזיר אלא זה בלבד וי"ל מודה ר"א לרבי יהודה נדר שידעו בו רבים אין לו הפדה וליכא למיחש לקלקולא לכך קאמר אפי' ועי' בתו' דף מ"ו ע"א בד"ה שלא יהו וכו' ובמהרש"א שם:
משום איילוני'. כפי' בקונט' כן פירש"י ותימ' הא לרבי יהודה קיימינן ור"י סובר דכל בעילת איילוני' בעילת זנות הי' כדתנן פ' הבע"י א"כ איך נאמר באיילונית דודאי בעל לשם קידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מיהו הא דמקשי תוס' והרשב"א אפירש"י מהא דתנן ריש יבמות וכולן שנמצאו איילוני' צרותיהן מותרות ואלו היתה צריכה גט אפילו מדבריהן צרת' אסורה וחולצת ולא מתייבמת דכצרת ערוה דמיא ע"ש. נ"ל לפי מאי דמסיק בבבלי יבמות דף י"ב ע"ב אמר רבא הלכת' צרת איילוני' מותר' ואפי' הכיר בה ופירש"י אע"ג דהוי' אשתו גמורה אפי' צרתה מותר' דלאו צרת ערוה היא כיון דבלאו ערוה נמי אסור' ע"ש. לפי זה הא דתנן צרותיהן מותרות לאו משום דאינה צריכה גט דה"ל מקח טעות אלא שהתורה התירה אם כן אין קושיא ממתני' דיבמות. והא דפירש"י במתני' ריש יבמות באיילונית שמקחו מקח טעות היינו לרב אסי דאמר שם דף י"ב הכיר בה אסורה ומסקנא כרבא. וכן כתב בתי"ט שם. ואם תאמר תיקשי מתני' דהכא לרב אסי וי"ל רב אסי מוקי מתני' בשהכיר בה שהיא איילוני' וכנסה והוציאה ואמר משום שהיא איילוני' מוציא' לא יחזי' אע"ג דליכא קלקולא דהא חזינן דמילי דכדי נינהו דהא איהו לא קפוד אאיילונית דהא הכיר בה ואפ"ה נשאה קסבר רב אסי טעמא דר"י משום קנסא לפי שנשא מתחלה איילונית שבעילתה בעילת זנות לכך לא יחזיר כמו שכתב בקונטר' וסיפא ר"מ כדמסיק בגמ'. מעתה לרבא אין צורך לדחוק במתני' דפ' אלמנה ניזונת כמ"ש תוס' אלא בדוקא תנא אין להם כתובה אבל גיטא בעיא:
הלוקח מביא ביכורים. גירס' רש"י לוקח ומביא ביכורים. וכתבו תוס' ומיהו ק' לר"ת דבגמ' מייתי ראי' מהא דיש קנין לעכו"ם מפני תיקון העולם אין מדאורייתא לא מנ"ל דלמא תיקון העולם קאי אהא דחייבוהו לוקח ע"כ. ועיי' במהרש"א. ולפום ריהטא י"ל לפי שיטת הרמב"ם הא דאין קנין לעכו"ם היינו אם חזר הישראל וקנה השדה אבל בעודה ביד העכו"ם לכ"ע יש קנין א"כ מ"ד יש קנין אם חזר הישראל וקנאה בטלה קדושתה. א"כ שפיר מקשה ממתני' מאי תיקון העולם יש בזה הא אפי' אם חזר וקנאה בטלה קדושתה. אך אין לשון הש"ס משמע כן ועוד מתוך שהוא יודע שצריך ליקח ביכורים מעיקרא אינו מוכרה לו וממילא קאי בקדושתו. ובעה"מ כ' ה"ג וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם וקמ"ל אף על פי שבכרו וכל גדלתן היה ברשות עכו"ם לא מיפקעי מביכורים ע"כ וקשה אם כן מאי קאמר בש"ס כיון דחזו דקא מוקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימן תיקנו להו דלא לייתי וכי בשביל קנין שדה בקמותיה לחוד תיקנו ומאי היכירא יש בזה הא לא שכיח כולי האי ועוד הא רואין שחייבין ליתן תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם ממילא ידעין דבקדושתייהו קיימין ואין סברא לומר ביכורי' לאו דוקא אלא אף מתרומות ומעשרות פטרו להו בתקנה ראשונה דקשה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה בדבר שיש בו עון מיתה. אבל לפירש"י ניחא דדוקא בביכורי' חייבי לי' דמצוה דרמיא עלי' הוא ופטרו אותו מפני התקנה דשב אל תעשה הוא וכן לשיטת הרמב"ם ניחא דפירות הגדולים ברשות העכו"ם לכ"ע פטורים. ומה שיש לדקדק בדבריו מסוגיין כתבתי במסכת דמאי פרק ב' ע"ש:
מתני' דר"מ. בקונט' הגהתי דלא כר"מ. מיהו יש ליישב הגירסא וסמיך אהא דמסיק לקמן דר"מ סובר דקנין פירות יש לו בה וכל שגדלו ברשות העכו"ם אינו מביא. ומסוגיין ראיה לדברי הרמב"ם דמ"ד אין קנין היינו כשחזר ולקחה הימנו אבל כל זמן שהשדה בידו יש לו בה קנין פירות לפטרה ממעשרות:
הקיש עבדי' לאחוזה. וא"ת מי איכא למ"ד דלא הוקשו עבדים לקרקעות הא מפורש כן במשניות במקומות רבות וי"ל שאני הכא דכתיב לא תמכר לצמיתות הא אם נמכר הרי היא חלוטה כדמסיק:
מודה שיש לו בה קנין נכסים בבבלי מסיק לר"א אפי' למ"ד יש קנין אינו יכול לחפור בורות שיחין ומערות דכתיב לה' הארץ. כלומר והוא שנתנה לישראל לעשות בהמה שירצו אבל לא לעכו"ם. ונראה שכן היא דעת הירושלמי דמייתי בסמוך קנה שדה ביובל וכו'. והרשב"א כ' בד"ה אבל יש קנין לעכו"ם לחפור בה. בורות כלומר שאינה כקרן פירות לחוד שאינו חופר בה בורות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לחפור בה בורות אלא כקרן הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותו שאמרו בירושלמי בפרקין קנה שדה ביובל וכו'. קצת קשה איך מייתי ראיה לסתור דהא מסקינן לכ"ע הקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות. ודוחק לומר דמייתי ראיה כל שקנה פירות קנה קרקע ויכול לחפור בה מכל מקום לישראל הקונה שדה ביובל ראיה לסתור הוא ויש ליישב:
הדרן עלך פרק השולח