Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האומר. בכל אתר אמר התקבל כזכה וכו'. ונרא' דקאי אהא דתניא לעיל ספ"ק זכה מנה זה לפלוני קבל מנה זה לפלוני וכו' אם רצה לחזור לא יחזיר. ועמש"ל שם בתר בד"ה אין וכו' שיש לתמוה על הרשב"א שכ' וצריך לדקדק אי התקבל הוה כזכה. ואיהו גופי' מייתי בחידושיו בסוגיין הא דאמרי' הכא בכל אתר וכו'. בבבלי גרסי' אמתני' א"ל רב אתא ברי' דרב אויא לרב אשי טעמא דלא שויתי' איהי שליח לקבלה הא שויתיה איהי שליח לקבלה רצה לחזור לא יחזיר ש"מ הולך כזכי דמי ע"כ. וקשה אמאי לא דייק מרישא דהתקבל לאו כזכי כדאמרי' כאן וכ"ש הולך דהא התקבל עדיף מה לך כדמוכח מסוגיין וכן משמע מדברי הפוסקי' לעיל ספ"ק וי"ל דקים לי' לרב אחא כתירוצא דירושלמי דהתקבל דהכא לא הוי כזכה דאין חבין לאדם שלא בפניו. אך קשה א"כ מנ"ל לרב אחא דהולך דמתני'. בדלא שויתי' איהי שליח לקבלה איירי ואי משום דאייתר לי' התקבל וכמ"ש תוס' בד"ה הא וכו' ע"ש. הא ודאי איצטרך לאשמועינן התקבל אם רצה לחזור יחזיר דחוב הוא לה ואפילו צווחת להתגרש וכדמסיק. והמהרש"א כ' דרש"י מפרש שמכח דומיא פריך דהוליך דומיא דהתקבל ע"ש. דברי תימא הם שהרי דברי רש"י מורים בהיפך שכ' בד"ה לא לעולם וכו' והאי דנקט מתני' בדלא שוית' שליח משום התקבל נקט לה דהתקבל איצטריכא לי' וכו' ע"ש משמע דמעיקרא הוה ס"ל דהתקבל מיותר לאשמועינן דהולך נמי בדלא שוי' שליח איירי אבל השתא דאיצטרך התקבל לגופי' ליכא למשמע מהולך דיוקא דבשויתי' שליח אינו יכול לחזור ואי משום דומיא מ"מ איכא למשמע מיני' דהולך נמי דוקא בדלא שויתיה שליח איירי ונרא' דקשי' לרב אחא הא דגט חוב הוא לה לא איצטריך לאשמועינן כאן דכבר תני לה לעיל פ"ק דבין לר"מ בין לרבנן גט אשה חוב הוא לה אלא ודאי ללמד דהולך דומיא דהתקבל בדלא שויתיה שלית איירי:
התיב רבי שמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. משמע דס"ל דמתני' בכל ענין איירי ואפ"ה משני אני אומר שמא חזרה בה. וקשה דלעיל פ"א ה"ה אמרינן חברייא אמרו בעי' ר"י הגע עצמך שהיתה אשתו של מוכי שחין הרי זכות הוא לאישה לית לך אלא כהדא אלו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא. הרי דבאשת מוכי שחין אמרי' דזכות הוא לה ולעולם לא תחזור וי"ל לפמ"ש שם בתו' בד"ה לית לך וכו' היינו טעמא דאינה מגורשת שלא מדעתה דשמא ניחא לה אפי' במוכי שחין א"כ ה"ל כתירוצא דהכא שמא חזרה בה מיהו מדברי הר"ן במתני' משמע דדייק הירושלמי ממשנתינו דאפי' צווחת להתגרש יכול לחזור שכ' הא דתנן לפיכך אם אמר הבעל וכו' ארישא קאי וקמ"ל אפילו אמר הבעל הריני מזכה לה על ידיך ואע"ג דגליא דעתה דניחא לה שהית' צווחת להתגרש אפ"ה אם רצה לחזור יחזיר. ומה שנראה מדבריו דאפילו אמר בפירוש זכה לה אם רצה לחזור יחזיר וכ"כ בפירוש במשנתינו ע"ש. חולק עליו בעה"ע וז"ל הטור א"ע סי' קמ"א ומדברי בעה"ע יראה היכא דא"ל זכה לה והתקבל לה והיא רצה בו שנתגרשה מיד בקבלתו אפילו לא עשעתו שליח לקבלה שכתב על שם הגאונים א"ל זכי לה בגט זה ובא לחזור אינו יכול ופי' הוא דבריהם כיון דא"ל זכה לה והיא רצתה בו מתגרשת אבל בע"כ אינה מתגרשת ואין נראה אלא כל זמן שלא עשתה אותו שליח אין יכול לזכות לה שחוב הוא לה וא"כ יכול לחזור בו ע"כ. וכ' הב"י ודעת רבי' כדאמרי' בירוש' שאפי' צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה וכו' ע"ש. וקשיא לי לפי מה שפי' הטור דברי בעה"ע עדיפא מיניה איכא לאקשויי' מהא דתנן פ"ק דמכילתין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין וכו'. ואמרי' התם בגמרא וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו. הרי דאפי' בזכו בגיטי נשים בין לר"מ בין לרבנן אם רצה לחזור יחזור. וזה ודאי לא נעלם מעיני בעה"ע שהרי בדף כ"ט עמוד ד' כ' משנה זו וכתב עלה ואנן כתבינן לעיל היכא דאמר הבעל זכה אינו יכול לבטלו אם האשה רוצה לקבלו. אלא ודאי אף בעה"ע לא קאמר אלא בשידוע שנתרצית בשעת נתינת הגט ומתני' לא איירי אלא בסתם א"כ גם הירושל' איכא לפרושי כהאי גוונא וכמ"ש הרב"י שם בעצמו ואפשר אם יש עדים שנתרצי' בשעת נתינת הגט שהיא מגורשת ע"כ. ומ"ש שהיא מגורשת לאו דוקא דודאי אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. ומהא דקאמר בירוש' לעיל פ"א ה"ה הגע עצמך שהיא אשת מוכי שחין נמי ל"ק לבעה"ע כמ"ש בסמוך. אך קשה א"כ אמאי תני בברייתא דלקמן דפליגי ר' ור' נתן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי וכו' לישמועינן בהבא לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי אם אמר אחד מהנך לשונות שהן לשון זכיה אם רצה לחזור לא יחזור דהא בכה"ג ודאי נתרצית שהרי שלחה שליח והבעל אמר לשליח זכי. והא ודאי שהאשה עושה שליח הולכה וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ועיי' בב"י סי' ק"מ ואף שהר"ן נמי כתב בשעשתה היא שליח הולכה כיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל כאלו היא קיבלתו אלא שהתנה עמה. שלא תתגרש עד שיגיע הגט לידה ל"ק ליתני באומרת הבא לי די"ל סובר הר"ן אפי' בכה"ג יכול לחזור בו. מיהו אין לשון הר"ן משמע כן וצ"ע:
הא תנינן היא עצמה מביאה גיטה וכו'. וא"ת תיקשי ליה מכל שליחות לקבלה דעבדה איהי נימא שמא חזרה לאחר שהלך השליח ממנה וי"ל סובר הש"ס אין אדם מבטל שליחותו בדברים וצריך עדים שביטל שלוחי' ואי איכא עדים שבטלה השליחות ודאי דבטל אבל בשליחות דעצמה ודאי יכולה לחזור בלא עדים:
שהוא סבור מדעת השליח מתגרשת וכו'. מסוגיין משמע דאפי' לא אמר הילך כמו שאמרה נמי אינה מתגרשת והרשב"א כ' בשם בעה"ע אם אמר הבעל הולך ולא אמר כמו שאמרה מכי מטי גיטא לידה מיהו מתגרשת דשליח הולכה שוויה ע"ש. לא תיקשי ליה מסוגיין דהכא כיון ששתק מסתמא אמרינן אדיבורא דידי' קסמיך ואיהו הטעה הבעל ואין כאן שליחות כלל אבל באומר הולך סתם דעקר שליחות השליח ה"ל שליח להולכה ומכי מטי גיטא לידה מגורשת. ולפ"ז ניחא דלא פליגי הירושלמי והבבלי. אע"ג דבבבלי ר"פ השוכר את האומנין איבעיא לן אי אדיבורא דידיה קסמוך או אדיבורה דידה ולא איפשיטא ובסוגיין משמע דפשיטא דאדיבורא דידיה קסמיך דקאמר שהוא סבור מדעת השלית מתגרשה וכו'. למ"ש י"ל דאף הבבלי מודה בהיכא דשתק ולא אמר מידי דאדיבורא דידיה סמיך ולא קמיבעיא ליה אלא בא"ל התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר הילך כמו שאמרה. ולא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה בשנתן בסתם אי מתגרשת בשהגיע הגט לידה או לא. ונ"ל ראיה דאינה מתגרש' דאדיבורא דידי' סמיך ואין כאן שליחות דגרסי' בבבלי ר"פ האומנין ואבע"א לעולם דא"ל בעה"ב בארבעה ואזל איהו וא"ל בתלתא ודקאמר' סבור וקבול דא"ל לית לך אל תמנע וגו'. הרי אע"ג דא"ל בעה"ב בארבעה כיון ששתקי אמרינן אדיבורא דידיה סמוך. ומהא דגרסי' בבבלי בסוגיין איבעיא להו הילך לר' נתן מהו וכו' האשה שאמרה התקבל לי גיטי רצה לחזור לא יחזיר מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך לפום ריהטא יש להביא ראיה מכאן שהבעל צריך לפרש דבריו דאל"כ מאי ס"ד למפשט ממתני' דלמא לא קאי הך סיפא האשה שאמרה התקבל ארישא אלא בשגם השליח אמר כמו שאמרה היא והבעל שתק קמ"ל דאינו יכול לחזור אך נראה דבכה"ג ששתק הבעל מלתא דפשיטא היא ולא צריך התנא לאשמועינן. וא"ת משום סיפא איצטרך ליה לאשמועי' לפיכך וכו' וי"ל למפ"ש לעיל בד"ה התיב וכו' דלשיטת הר"ן לא קאי לפיכך דמתני' אסיפא אלא ארישא. אך הא קשיא לי דמשני בבבלי שאני הכא דעקר שליח לשליחותי' וכו' לישני שאני גט דאמרינן דלמא קפיד הבעל דדוקא תתגרש מיד בקבלת השליח ואי לאו לא ליהוי גיטא וכיון דהטעה אותו השליח כדאמרי' בסוגיין איני גט וכה"ג תנן לקמן בפרקין האומר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו במקום אחר אינו גט וי"ל דוקא כדשמעינן דקפיד הוא דאמרי' דאינו גט אבל אי לא שמעינן דקפיד אמרי' כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשה וצ"ע. ויהא דכתבינן לעיל בשם בעה"ע אם אמר הבעל הולך ולא אמר כמו שאמרה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא. הקשה עליו הרשב"א אמאי לא משנינן בבבלי בסוגיין אהא דפריך מברייתא הבא לי גיטי וכו' שאני התם דלא קאמר כמו שאמרה וכו' ע"ש. נ"ל דאפשר לומר דקסבר הבעה"ע הא דמשני הש"ס הכי השתא התם קא"ל הילך כמו שאמרה וכו' קאי נמי אקושיא הראשונה והמ"ל אלא הכי השתא וכו' אך מצינו הרבה כיוצא בזה. ועיי' ברש"י בסוגיא דת"ש הבא לי גיטי וכו':
מעתה אפי' הגיע גט לידה וכו'. כ' הרשב"א מאי קושיא דילמא שאני הכא דקא עקר שליח שליחותיה וכדרב אשי ע"ש. ונ"ל ודאי מסתמא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו דליקיים שליחותו יהיה באיזה ענין שיהיה וכיון דהתקבל לא מהני מימר אמר כל היכא דמהני שליחות בעינא למיעבד והא דמשני רב אשי שאני הכא וכו' היינו טעמא כיון דחזינה דשינה בשליחות ואמר שקר ודאי דעקר שליחותיה ובעי להקל מעליו עול השליחות:
אין האשה עושה שליח וכו'. בקונטרס פירשתי שני טעמים. וכן מפורש בבבלי אבל מסוף סוגיין דקאמר אליבא דרב אני אומר אחר הדלת עמד ושמע את קולה משמע מפורש דטעם הראשון עיקר וכמ"ש שם בקונ'. ובבבלי איתא דר"ת פליג ארב ואמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. ופסקו הרי"ף ורבי' האי גאון כר"ת ובעל הלכות ור"ש בן חפני פסקו כרב. ונ"ל דסמכו אסוגיין דאמרי' שמואל תני מיניה דרב ארבעים זימני וכיון דרב ושמואל בחדא שיטתא קיימי רבי' נינהו נגד ר"ת. ומה שהשיב הרמב"ן אראיית הרי"ף דאיכא לאוקמי בדשמעו דלא קפיד הבעל וקדמה איהי ושויה שליח לקבלה ועי' ברשב"א. נ"ל דאי אפשר לומר כן דהא מעשה דרב נחמן ודאי לאו בכה"ג איירי כמפורש בש"ס ועוד הא קאמר אי איתא לדר"ח. וכיון דהש"ס סתמא קאמר הוה עובדא ואצרכה רב יצחק גט וחליצה משמע דהאי עובדא הוה דומיא לעובדא דרב נחמן. וכן פירש' האי עובדא כי האי גוונא. מיהו הכא איכא לאקשויי דלמא אף עובדא דר"נ הוה בדשמע' דלא קפיד הבעל ואפ"ה אר"נ אי איתא לדר"ת משום דר"נ סובר טעמא דרב משום גזירה דחצרה הבא לאחר מכאן אבל רב יצחק סובר טעמא דרב משום בזיון והכא לא שייך בזיון משום דלא קפיד ואין כאן ספק אלא משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל. ואף תירוצו של הרשב"א ליתא לפום קושיתינו ואל תתמה דאמינא דפליגי ר"נ ור"י בטעמא דרב. דהכא מפורש לעיל בבבלי ס"פ המביא בתרא הניחא למ"ד משום בזיון דבעל וכו' ש"מ דאמוראי נינהו אליבא דרב. גם בסוגיין מוכח דלית ליה טעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן וכמ"ש למעלה ועמש"ל בסוגיין בד"ה אני אומר וכו':
עד כדון וכו'. עיין פי' בקונטרס. וקשה א"כ אין דברי הש"ס אמורים על הסדר דבעי' דר"ז ה"ל לסדר קודם לדרב וע"ק הא דקאמר דמצא ברייתא בתרווייהו אם רצה לחזור לא יחזור הא ודאי ליתא דבשאמרה היא שיהא שליח להולכ' ודאי דמצי לחזור מיהת והל"ל בתרווייהו משהגיע הגט לידה מגורשת. לכך נ"ל דר"ז אדרב קאי. וה"נ עד כדון בשאמר הבא לי ואמרה לו התקבל לי וכו'. וה"פ כיון דקדים הבעל ושלח שלוחו ואח"כ שלחה היא שלוחה ודאי איכא למימר דלבזיון הבעל עשתה אבל בשקדמה איהי ושלחה שלוחה לקבלה ואח"כ עשה הבעל שליח להולכה ומסר שליח הבעל הגט ליד שלוחה מהו דאיכא למימר אין כאן בזיון הבעל שלא היה כוונתה אלא למהר קבלת הגט. ופשיט דמצא ברייתא דמייתי בסמוך דמרבינן מונתן דבשניהם הוי גט כשר הלכך אם רצה לחזור לא יחזור וזה ברור. ואם תאמר מנ"ל לר"ז דברייתא איירי בסתם דלמא איירי בדשמע הבעל ולא קפיד ובהא אפילו רב מודה דהוה גט כדמוכח בסוף סוגיין וא"ל קסבר ר"ז טעמא דרב משום חצרה הבאה לאחר מכאן ופשיט שפיר מברייתא דאם כן מאי קמיבעיא ליה בששלחה היא שלוחה תחילה פשיטא דמגורשת כמפורש בבבלי בסוגיין. ויש לומר אס"ד בדשמע הבעל ולא קפיד איירי מאי קמ"ל היינו ביד שלוחה ועמ"ש בסמוך:
ת"ל ונתן ונתן. וקשה הא לקמן ר"פ הזורק תניא ונתן בידה אין לי אלא בידה בגינתה בחצירה מניין תלמוד לומר ונתן ונתן. ודוחק לומר דתרתי שמעינן מינה דמרבינן מונתן יתירא כל מילי דהא לאו כי הדדי נינהו חצר משום ידה איתרבאי והני משום שליחות איתרבאי. ונראה שזהו כוונת רש"י. שפי' בב"מ סוף דף י' ת"ל ונתן מכל מקום מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות הא כתיב הכא וכו' ע"כ והקשו עליו המפרשים אמאי לא קאמר דמכפילות ונתן דריש כדמשמע בירוש' ולפמ"ש ניחא דסובר רש"י כהרי"ף דהלכתא בר חנינא ויליף מדכתיב ונתן תרי זימנא דאפי' משלוחו לשלוחה ומשלוחה לשלוחו הוי גט והשתא ליכא למידרש מיניה חצר וצריך לפרש דיליף ליה מדלא כתיב ובידה יתנהו. אבל הירוש' נקט הדרשא הפשוטה אבל לעולם מבידה יתנהו יליף. ומצינו כיוצא בזה בהרבה מקומות בבבלי. וכמ"ש תו' פ"ק דמ"ק ע"ש ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה אין האשה כו':
וקשיא על דר' וכו'. פי' הרא"פ בסוגיא זו אינו מחוור בעיני שפי' וקשיא על דר' הולך מן דיבורי כלומר שילך מן דיבורא דידה דהיינו שלא יהא שליח לקבלה ולר"נ קשיא דלמא הולך לדיבורה קאמר כלומר כמו שאמרה. ופי' זה לדברי ר' פי' מחודש הוא ואפי' משהגיע גט לידה אינה מגורשת דהא איהו הולך מדבריה קאמר ולא שויה כלל לשליח. ואפי' לר"נ דהא מודה ר"נ משהגיע גט לידה מגורשת. ומ"ש עוד דקושית הש"ס דה"ל לר' למימר הלכה כר' יוסי ור"נ יאמר הל' כר' יהודה. תימא וכי לא מצינו פעמים רבות דקאמר הני תנאי כהני תנאי ולא פריך הש"ס בשום מקום להתנאים שיאמרו הלכה כפלוני ולא פריך הש"ס הכי אלא לאמוראים. ומ"ש עוד דרב הונא מילתא באנפי נפשא היא ע"ש אין נראה שיפסיק הש"ס מענינו באמצע הקושיא בדבר שאין צורך לגוף הקושיא. ומ"ש עוד בד"ה ועוד מן הדא וכו'. כ"ש דנאמר שאין לפרש דבריו דהולך דאמר זכי לו כמו שאמר הוא ע"כ. לא ידעתי מאי ק"ו הוא זה ודאי אם חזר בו בפירוש ודאי חזרה היא אבל מן הסתם אמרינן כוונתו לקיים דיבורו והולך כזכי הוא. ועוד נמצא בפירושו בהך סוגיין דברים שאינן מבוררים ופירוש בקונטרס נראה עיקר:
אף לענין מתנה כן. עי' פי' בקונטרס. ואין לפרש דמיבעיא ליה אפי' באומר הנותן התקבל או זכי אם אינו יכול לחזור דממתני' דפ"ק שמעי' דאינו יכול לחזור דתנן האומר תן שטר שחרור זה לעבדי וכו' וחכ"א אינו יכול לחזור שזכות הוא לו. ועד כאן לא פליג ר"מ אלא בעבד אבל במתנה לכ"ע זכה. ומיהו קשיא דגרסי' לעיל ספ"ק א"ר אילא מתנה כתוב וכו' הולך מנה זה לפלוני אם רצה לחזור לא יחזור. אך כבר כתבתי שם בד"ה הולך וכו' דגירסת הרשב"א והרא"ש אם רצה לחזור יחזור. ולפמ"ש שם דמדאמר ר' אילא מתנה כתוב ש"מ דגירסתינו עיקר דאם רצה לחזור לא יחזור וצ"ל דר' אילא ס"ל כר' דהולך כזכה אינו אלא לענין שאינו יכול לחזור אבל מתנה לא הוי עד דמטי לידיה. ואיפשיטא לן בהא ספיקו של הרשב"א שכתב בפירקין דף ס"ג בד"ה הולך ותן וכו' ומסופק אני למ"ד הולך כזכה אי זכה מיד או עד דמטי לידיה ע"ש. דממ"ש מוכח דלא הוה כזכה עד דמטי לידיה. וכן יש להוכיח מדברי הרי"ף שהבאתי לעיל פ"א ה"ה בתוס' בד"ה כל וכו' דאפילו בתן לא זכה מיד אפי' למ"ד תנו כזכי כ"ש בהולך דהא תן עדיף מהולך דהא ר' יוחנן אמר תנו כזכי ואלו בהולך פלוגתא דר' ור' נתן:
א"ל הולך גט אשתי וכו'. לא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים מיהו פשטא דכולא מתנייתן משמעין דבעינן שיאמר לאשתי גם מהא דמסיק ר' שמי דחכ"א דה"ל כאומר יהא לי בידך משמע דהכי הלכתא דלעולם אינו גט אפי' תבעו השליח וצ"ע ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה הדא אמרה וכו' דכאן מפורש דקרוב כשר לשליח וי"ל דניחא ליה להביא ראיה ממתני' אני אומר אחורי הדלת היה עומד וכו'. כ' הגמי"י פ"ו מה"ג מסוגיין מוכח דטעמא דרב משום בזיון דבעל ע"ש. ואינו מוכרח די"ל דמעשה היה שקדמה איהי ושויה שליח קבלה דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא כמפורש. בבבלי בסוגיין ומשום בזיון דבעל איכא וקאמר דגם לבזיון דבעל ליכא למיחש דאחורי הדלת היה עומד. אבל לעולם דרב פוסל אפי' במקום דליכא בזיון דבעל אי איכא למיחש לגזרה דחצרה הבאה לאחר מכאן. וא"ת א"כ מאי פריך דרב אדרב הא איכא לשנויי שאני הבא דקדמה איהי ורב לא חייש לבזיון דבעל י"ל קים להו דרב אפי' בחששא חדא מינייהו פוסל וצ"ע ועמש"ל בר"פ ונראה דאיירי שידעו בודאי שהיה עומד אחורי הדלת דמספק ודאי אין להכשיר הגט דא"כ מאי קאמר רב אין אשה עושה שליח וכו' הא לעולם איכא למימר דלא קפיד הבעל אלא ודאי בסתמא אמרי' דקפיד הבעל:
הוא מודה וכו'. משמע אם אין הבעל מודה ודאי דאין השליח מצטרף דאז ה"ל בעל דבר אבל אם הבעל מודה ראוי שיצטרף והטור סי' קמ"א כ' בשם בעה"ע מה שצריך שנים דוקא בשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. וכ' הב"י מדברי הרא"ש משמע שחולק. שפי' הא דאמר הירושלמי ואין השליח משום שנים שהרי הוא בא במקום בעל משמע דכל היכא שבא במקום בעל דבר אינו עולה לעד וא"כ שליח קבלה שבא במקום אשה אינו עולה לעד ע"כ. וכ"כ בש"ע סי' קמ"א סעי' ט' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן כדברי בעה"ע. וכן מפו' בדברי בעה"ע דמסוגיין למד דין זה. ומאי דקשיא ליה להרב"י מהא לעיל ר"פ השולח ואין השליח עולה משום שנים היינו אם הבעל מערער אינו עולה משום עד שהרי הוא במקום הבעל והבעל מכחישו אבל אם הבעל מודה ודאי שהוא עד אחד. והיינו דאמרינן בסוגיין הוא מודה יצטרף השליח וכמש"ל וזה ברור. וכן משמע בירושלמי ריש פ"ב דקידושין לענין קידושין דשליח הוי עד אע"ג דיש לחלק בין גט לקידושין וכמ"ש הפוסקים מ"מ פשטא דשמעתתא משמע דשוין לענין זה:
הדא אמרה שקרוב נעשה שליח. וא"ת מנ"ל דאיירי בקרוב דלמא איירי בנוגע כגון שנוטל שכר בעד שליחות הגט וכל זמן שלא נגמר הדבר אינו מקבל שכרו וכ"ת כי היכי דנוגע כשר לשליח ה"ה קרוב נמי כשר לשליח דודאי לא דמיין להדדי דקרוב פסול במקום אחר משא"כ נוגע ועוד יכול הוא ליתן שכירותי וכשר אפי' לעדות זה משא"כ קרוב וי"ל כיון שהבעל והאשה מודים בדבר ודאי דצריכים ליתן לו שכרו. אך קשה הא תנן לעיל ספ"ב דנשים כשרות להביא גט א"כ י"ל הא דתנן דבעינן שני עדים משום אשה נקט לה ולעולם קרוב פסול. וכ"ת כי היכי דאשה כשרה אף קרוב כשר א"כ לנוה ליה למידק מדיוקא דמשנתינו ה"ל להוכיח כן ממתני' דספ"ב. ועוד קשה מדמכשיר התם אמותה וכו' להביא הגט ש"מ דקרוב כשר דהא בשעת ההבאה עדיין קרובים הן וצ"ע:
הכל מודים בקידושין וכו'. פי' בקונטרס הוא מדברי רש"י בקידושין דף מ"ד. וכתבתי במס' קידושין פ"ב ה"א בתוס' בד"ה הכל וכו' וקשה א"כ מאי קאמר בסמוך ע"ד דר"י וכו' ואינו עושה שליח מנ"ל לתלמודא הא דלמא קסבר ר"י לרבנן כיד אביה דמיא ועושה שליח כדאיתא בבבלי דף מ"ד ע"ב. וא"ל הא דאמרינן בבבלי בקידושין שם דמיבעיא ליה לרבא אי כיד אביה דמיא או לחצרו דמיא היינו לרבנן דאמרי דהיא עצמה מקבלת גיטה אבל לר"י דסובר הכל מודים בקידושין ודאי לא דמיא ליד אביה. דבסוגיין מבואר דאף בגט קאמר ר"י לרבנן דאינו עושה שליח דאל"כ מאי פריך בסמוך ממתני' דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי וכו' הא איכא לשנויי מתני' כרבנן אתיא. ושם כתבתי דדוקא בגט פליגי רבנו דמקבלת גיטה דכחצר אביה דמיא ולא יהא אלא זורק גיטה לחצרה מתגרשת בע"כ ה"נ מגורשת אבל בקידושין אם זרק לאשה קידושין לחצרה שלא מדעתה פשיטא דאינה מקודשת הלכך מודו רבנן אביה ולא היא. והשתא דייק שפיר דאינה עושה שליח דהא לחצר אביה דמיא. וא"ת בבבלי שם דף מ"ג קאמר מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן. למה לא קאמר דס"ל כחצר אביה דמיא וכמ"ש וי"ל הא מסיק בבבלי דף מ"ד ע"ב דלא שייך תורת חצר באדם בן דעת כשהוא ניעור. וא"ל דס"ל לירושלמי טעמא דר"י אליבא דרבנן כדמסיק התם בבבלי גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא בין אביה דניחא ליה שתקבל היוא והוי גיטא אבל קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא. דא"כ קשיא מנ"ל דאינה עושה שליח הא ודאי ניחא ליה לאב דתתגרש כל היכי דמצי להתגרש. וכ"ת הא דאמר לר"י אינה עושה שליח היינו בנשואה דאינה מכנסת עצמה לרשות אביה דמשהשיאה אין לאביה רשות בה דודאי נערה שניסת היא מקבלת גיטה ולא אביה. אף אם נאמר דכיד אביה דמיא אפ"ה אינה עושה שליח כדמסיק בבבלי דף מ"ד ע"ב לא אלימא כיד אביה לשוויי שליח. דהא מיבעיא ליה לרבא מי אלימא כיד אביה לשוויי שליח אי לא ורב נחמן מסברא דנפשיה הוא דקאמר דאינו עושה שליח אבל מדר"י ליכא למשמע מידי ובסוגיין אמרינן ע"ד דר"י אינו עושה שליח ועוד נ"ל רב נחמן דקאמר אין עושה שליח ס"ל טעמא דר"י לאו משום דבגירושין מכנסת עצמה לרשות אביה דא"כ אף שליח נמי לשוויי אלא קסבר משום דגירושין בע"כ. ולפ"ז אין לפסוק כרב נחמן דבדף מ"ד ע"א משמע לפי המסקנא עיקר טעמא משום דמכנסת עצמה לרשות אביה ע"ש וכל הפוסקים פסקו כרב נחמן. הלכך מחוורתא דהירושלמי סובר טעמא דר"י משום דכחצר אביה דמיא:
פתר לה בגדולה. פירשתי בקונט' בבוגרת וה"ה דאיכא לאוקמי בנערה שניסת ונתגרשה ועדין נערה היא ואין לאביה רשות בה כדמסיק לקמן בשמעתין ניסת היא ולא אביה. ועמ"ש בסמוך:
פתר לה לצדדין היא מתני'. וקשיא מאי דוחקי' דר"י למוקמי רישא נערה המאורסה בשיש לה אב ומציעתה קטנה שאמרה וכו' ביתומה וסיפא אם א"ל אביה וכו' בשיש לה אב. ובקידושין פ"א ה"א כתבתי מציעתא מוקי לה ביתומה בחיי האב דכולא מתני' ביש לה אב איירי. ואחרי העיון נראה דליתא דיתומה בחיי האב היינו משניסת ונתגרשה ובזו לכ"ע אין לאביה רשות בה כמ"ש בסמוך. ונראה היינו טעמא דר' יוחנן דלא ניחא ליה לאוקמא סתמא דמתני' דר"פ האיש מקדש כר' יהודא ולא כרבנן כדמסיק בסוגיין ובבבלי שם בקידושין. אך קשבי הא דגרסי' בבבלי ר"פ האיש מקדש כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייעא להא דאמר רב אסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה. מאי סייעתא מייתי הא איצטריך למיתני נערה לאשמועינן דרישא האשה מתקדשת בה ובשלוחה דוקא בבוגרת איירי אבל נערה לא וכדר"י. והפוסקים פסקו כרב וכר"י ויל אי דר"י לחוד אתי לאשמועינן ליתני ברישאי האשה מתקדשת כשהיא בוגרת בה ובשלוחה. ועיין מ"ש בקידושין פי"א ה"א בתו' בד"ה מתני' פליגא וכו'. ונמצא שם ט"ס בקונט' בד"ה ומשני פתר לה ביתומה וכו' וצ"ל כמ"ש כאן בקונט':
מתני' פליגא על ר"ל וכו'. כתב הרשב"א בחי' קידושין וא"ת ודלמא בו ובשלוחו אין אבל בה דוקא בה ולא בשלוחה ולמעוטי שלוחה אתיא ותי' דחוקי' ע"ש. ולסוגיין לק"מ דהא אמרינן ע"ד דר"ל היא עושה שליח. ונראה שגם הבבלי סובר כן דע"כ לא קאמר שם דף מ"ד ע"ב דהיא עצמה מקבלת גיטה ואינה עושה שליח היינו לר"י דסבר בגיטין פליגי אבל לא בקידושין שאינה מקבלת גיטה אלא משום דידה כיד אביה אבל לריש לקיש דאמר לרבנן מדאורייתא יש לה זכיה לעצמה לקבל גיטה הלכך סובר דאף בקידושין פליגי רבנן והויא לה כמו אביה ודאי דמצי' למיעבד שליח כאביה וזה ברור:
בחצר ובארבע אמות פליגין. עיי' פי' בקונט'. וכ"פ רש"י בב"מ דף י' ע"ב. והקשו עליו המפרשים הא מסיק בבבלי שם לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי בי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט וכו' ועיין בשיטה מקובצת. עוד מקשים אמה שפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דיליף חצר מדלא כתיב ובידה יתנהו. אמאי לא קאמר דיליף מכפילות ונתן דכתיב בפרשת גט. ועמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה ת"ל ונתן. עוד מקשים תו' שם בד"ה ואי משום שליחות וכו' וא"ת אמאי לא מוכיח מדאיתרבי חצר מקרא דידו כדאמרי' בסמוך גבי גט. ונ"ל דכתבו תוס' שם בד"ה ת"ל המצא תמצא מ"מ וכו' שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל ע"ש. לפ"ז ניחא הכל ודאי הכי ילפינן מכלל ופרט וכלל לאו מידו איתרבי אלא מהמצא תמצא אבל בגט לאו מכפילות ילפינן אלא מדלא כתיב ובידה יתנהו א"כ מונתן דאיצטרך לידה ילפינן נמי חצר ונכללו תרווייהו בחד ונתן מסתמא חד טעמא איתא בתרווייהו ושניהם מטעם ידה נינהו. לכך לא פירש"י בגט דילפי' מונתן תרי זימנא דא"כ קשיא מאי פשיטא ליה לש"ס דמשום ידה אתרבאי וכקושית התוס' דאי מונתן תרי זימני ילפינן צ"ל דבכלל ופרט וכלל ילפינן א"כ ליכא לשנויי כדשנינן. והא דפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דאי משום שליחות כבר כתיב הכא כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח. נראה דר"ל הא דאמרי' משום ידה היינו אף משום ידה דאי משום שליחות איצטרך קרא למעוטי בתמיה הרי שליחות לאו מסברא ילפי אלא משום דכתיב בפרש' א"כ מהיכי תיתי למעוטי אלא ודאי דתרתי בעינן וחצר אע"ג דמשום ידה איתרבי לא גרע מחצר וכדאמרי' שם דף י"א ע"ב. א"נ הא דפירש"י דאי משום שליחות וכו'. הוא כמו אי נמי ושתי לשונות הם בדברי רש"י. מיהו ברש"י דף י"א ע"ב לא משמע כן. ולפי המסקנא בדף י"א מבואר בגט אי משום ידה איתרבי אם אינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשת ואי משום שליחות י"ל מגורשת (מיהו רש"י פי' שם איפכא ע"ש). השתא י"ל דר' יוחנן וריש לקיש בהא פליגי אי אפי' אינה עומדת בצד שדה נמי מגורשת או לא ר"ל סובר באינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשא דחצר משום שליחות נמי איתרבאי וכמ"ש רש"י דף י"א ע"ב בד"ה אלא וכו'. ע"ש ור"י סובר משום ידה לחוד איתרבאי ולא משום שליחות כלל ואפי' במקום שהוא חוב לה קנה וה"ה לקטנה דידה אפי' בע"כ. ובסוגיין דמשמע דבגט פליגי ולא במציאה דוקא. ל"ק קושיית הבבלי בגט מי איכא למ"ד דחצר לאו משום ידה איתרבי שהרי כבר אמרנו אי ילפינן חצר מדכתיב ונתן תרי זימני אין הוכחה דמידה איתרבי ולקמן ר"פ הזורק מפורש דמונתן תרי זימני יליף הירושלמי ריבויא דחצר א"כ איכא למימר נמי דבהא פליגי ר"י ור"ל מ"ס משום ידה איתרבי ומ"ס משום שליחות וטעמייהו מפורש בבבלי בב"מ שם. ועמש"ל בתוס' בד"ה ת"ל ונתן. ועיין בש"ך ח"מ סי' רמ"ג ומ"ש בחי' ב"מ:
בחצר פליגין ואין להן ד' אמות. וקשה לקמן פ' הזורק גרסי' ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות מ"ט ואני בעניי הכינותי וכו'. משמע דס"ל מדאורייתא אדם זוכה בתוך ד' אמות וכ"כ הרא"פ פ"ד דפאה א"כ מאי איכא בין חצר לארבע אמות ודוחק לומר דמשום אבא כהן ברדלא הוא דקאמר הכי וליה לא סבירא ליה:
מי אר"י בפישוט ידים. לר"א מיבעיא ליה דאמר ארבע אמות אין להן מי מודה בפישוט ידים. וקשה למה קמיבעיא ליה לר"י הא אף לריש לקיש איכא למיבעי וי"ל לר"ל דאמר אין להן חצר פשיטא ליה דאף בפישוט ידים לא הוי גט אבל לר"י דאמר יש להן חצר מיבעיא ליה בפישוט ידים. אך קשה הא אמרי' לקמן פ' הזורק אר"א א"ר יוחנן בשם ר' ינאי בפישוט ידים זה קרוב לה. אבל בד' אמות לא א"כ הא דקאמר ר"א בד' אמות לא פליגין לאו דוקא אלא אפי' בפישוט ידים לא פליגין דאל"כ מאי רבותא דקטנה הא אפי' גדולה אין לה ד' אמות וי"ל הא דקאר"א בד' אמות לא פליגין היינו טעמא דאפי' בגדולה קאר"י דאין לה כ"ש בקטנה ואיך נאמר דר"י אמר יש לה ולכך מיבעיא ליה בפישוט ידים:
חצירו של שליח מהו שתעשה כידו. כ' הטור סי' ק"מ מספקא לן אם שליח דינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק לתוך חצרו או לד"א שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר. וכ' הרב"י לא ידענא מאי ס"ד לחלק ע"כ. ותימא איך נעלם מהם הירושלמי. ואין לומר דפשיטא להו דיש לה חצר מהא דמסיק בב"מ דף י' ע"ב דקטנה דיש לה יד ה"ה דאית לה חצר מדאיתרבי חצר משום ידה אף בשליח כן ובעיא דירו' היא לר"ל לפי שיטתו דסובר דבגט בקטנה פליגי וכמש"ל בתוס' בד"ה בחצר ובד"א וכו'. דשאני קטנה דריבויא דקרא אקטנה קאי דהא ודאי קטנה מתגרשה דמקשינן הויה ליציאה כי היכי דמתקדשת ע"י אביה ה"נ מתגרשת ע"י אביה אם כן צ"ל אשה דכתיב בפ' כי יקח איש אשה וגו' בין גדולה בין קטנה משמע א"כ ה"ה כשמתגרשת ע"י עצמה איתרבי נמי לחצר משא"כ בשליח דלא איתרבי ליד אלא משום שליחות מנ"ל דאית ליה חצר. אך קשה מנ"ל דקטנה מתגרשת דהא כתיב אשה דמשמע גדולה ולא קטנה. בבבלי יבמות דף ק"ב גרסי' זו דברי ר"מ אבל חכ"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה. והיינו מדלא כתיב אשה בפרשה כמפורש שם ברש"י. ובירו' יבמות פי"ב ה"ה מה בין קטן וקטנה איש כתוב בפרשה ברם הכא כתיב ונגשה יבמתו אליו מ"מ. משמע אלו הוה כתיב אשה בפרשה היינו אומרים קטנה אינה חולצת והכא דכתיב אשה נאמר אין קטנה מתגרשת. ואי מדכתיב ויצאה והיתה וכמ"ש. אין מכאן ראיה הא איצטרך היקישא דויוצאה והיתה לכמה דרשות למה נוציא קרא מפשטיה דאשה גדולה משמע ויש לומר דאמרינן בבבלי סנהדרין דף ס"ו ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין דברי ר' יאשיה. וממעטינן קטנה ואס"ד דאשה גדולה משמע ולא קטנה ל"ל קרא למעוטי קטנה הא כבר כתיב ברישא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל אלא ודאי אשה אף קטנה במשמע. ולר' יונתן דדריש התם ומתו גם שניהם למעוטי מעשה חדודים ודאי דסובר אשה אפי' קטנה במשמע ויליף לה מנערה המאורסה דכתיב אשר שכב עמה לבדו. וע"ש בסנהדרין בתוס' בד"ה עד שיהיו שניהם שוין וכו'. שוב ראיתי להרב במ"ל ריש פ"ו מה"ג שקדמני בתמיהתו על הטור וב"י. וכתב עוד שם וכתב הרב שדה יהושע חצרו של שליח וכו' כי אמרי' כיון דחצר האשה מידה איתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידה איתרבאי לא אמרינן ריבוי דריבוי ע"כ. ותימא על הגאונים אלו שפירשו דשליח מידה איתרבאי הא ודאי שליח מושלחת איתרבי ולא מידה כמפורש בב"מ שם וצ"ע:
קטנה אביה ולא היא. כתב הרמב"ן מכאן סייעתא לפי' הרי"ף דקטנה מאורסה אפי' יש בה דעת אביה ולא היא וביאר הר"ן דסוגיין לפרושי מתני' אתא דדוקא נקט מאורסה דאלו נשואה היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה ודוקא נערה דאלו קטנה מאורסה אביה ולא היא נשאת היא ואביה כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין בה דעת איירי וקאמר כשם שאביה אינו מקבל גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף ע"י עצמה אינה מגורשת כיון שאין בה דעת אבל יש בה דעת היא ולא אביה מדפליג בסיפא בין יש בה דעת בין אין בה דעת ש"מ דרישא דקטנה מאורסה בין יש בה דעת בין שאין בה לעולם אביה ולא היא כדברי הרי"ף. ומה שמקשים אפי' הרי"ף מהא דמקשה רבא בקידושין דף מ"ד ע"ב ממשנתינו קטנה הוא דאינה עושה שליח אבל נערה עושה שליח ומשני ביתומה. שמעינן המקשה מוקי לה בקטנה שיש לה אב ואפ"ה ל"ק לי' מתני' דתנן משיגיע גט לידה מגורשת ע"ש בר"ן דתירץ דהמ"ל וליטעמיך וזהו דוחק. גם קשיא עדיין קושית הרשב"א גם כדמוקי לה ביתומה פריך והא מדסיפא בדיש לה אב רישא נמי ביש לה אב ואם איתא ה"ל לדחויי דרישא ליכא לאוקמי בשיש לה אב דאם כן אפילו בשהגיע לידה אינה מגורשת. ומה שכ' לתרץ בשם הרמב"ן דרבא ס"ד נערה עושה שליח משום דסבר יד אביה יד יתירא זכי לה רחמנא ס"ל נמי קטנה מקבלת גיטה אבל אנן דקיימא לן כר"נ דנערה אינה עושה שליח דאין נערה אלא בשליח במקום אב וכו' הלכך קטנה שריבה בתורת שליחות אינה מתגרשת ע"ש. ועדיין לא מיתרצא קושית הרשב"א. גם דוחק לומר דפליגי אמוראי בהכי וכמו שכתב הרשב"א. ועוד הא אף לר"נ נערה ידה כיד אביה אלא דלא אלימא לעשות שליח כמפורש שם בקידושין. ועוד סתמא דסוגיין דפריך לר"י ממשנתינו קשיא דהא מסקינן דנערה דוקא ומשמע אפי' לריש לקיש דסובר נערה עושה שליח אפ"ה קטנה לא. ונ"ל דהמקשה מוקי מתני' דקטנה שאמרה בקטנה שהגיעה לעונת נדרים וכר' יוסי דאמר קטן משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה. וכ"ת ר"י בתרומה דרבנן איירי הא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו מופלא סמוך לאיש דאורייתא כמפורש בנדה פ' יוצא דופן דף מ"ו. ורישא דתנן נערה המאורסה וכו' כרבנן אבל קטנה ממש בחיי האב לכ"ע אפי' משהגיע הגט לידה אינה מגורשת. וא"ת א"כ דבהגיעה לעונת נדרים איירי מתני' אמאי יחזיר אפי' שליח נמי יכולה לעשות ויש לומר היינו דתנן לפי שאין הקטן עושה שליח דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני דעת גמורים אף שלוחכם כן. ומופלא סמוך לאיש לאו בן דעת גמור הוא דהא אף לר"י ולר"ל לאו בני עונשין נינהו. והא דדחיק למוקמי מתני' בתרי תנאי משום דניחא ליה למוקמי בתרי תנאי מלמוקמי בתרי טעמי רישא ביתומה וסיפא בשיש לה אב ובהכי מתיישב כל מה שהקשה הרשב"א אשיטה זו. ואף הרשב"א גופיה תופס עיקר לשיטה זו עיין שם:
איזו היא קטנה וכו'. עמ"ש ביבמות פי"ג ה"ב בתוס' בד"ה איזו היא וכו'. ומסוגיא דהכא ודיבמות משמע מפורש דר' יוחנן אגט אמר למילתיה והתם מייתי ראיה מדר"י משום דקסבר אידי ואידי חד שיעורא הוא. ועי' במ"ל פ"ב מה"ג. ונ"ל ראיה מבוררת דשיעורא דמוציאה לאחר זמן מאוחר לשיעורא דפעוטות דהא אמרי' לעיל פ"ה ה"ט א"ר נחמן בר יעקב אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאין לאחר זמן גזילו גזל גמור זוכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו זוכה לאחרים. והא ודאי דלא פליג ר"ה אמתני' הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא בקרקע והיינו מפני דרכי שלום. ולרב הונא מדאו' מקחן מקח כדמוכח שמעתתא דפ' הניזקין וכמ"ש שם בתוס'. גם בבבלי בסוגיין משמע כן:
מתניתא דלא כר"א בבבלי בסוגיין קאמר מודה ר"א ברישא משום דאיהו דמדעתיה מגרש קפיד איהי דבע"כ מתגרשת מראה מקום היא לו. ומותבינן אשמעתין דירושל' אי ס"ד דפליג ר"א אף ברישא למה לא פליג במתני' דפ"ב דקידושין דתנן התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת. בשלמא לבבלי ניחא דהתם מודה ר"א דקידושין דעתו ודעתה בעינן ולכך לא תני התם בדידה אבל לירושלמי קשיא מיהו בירוש' התם פ"ב ה"ד גרסי' מתני' דלא בר"א וכו' ע"ש. אך קשיא לי אם כן ה"ל למתני התם בדידה דאינה מקודשת וה"ל רבותא טפי ובבבלי קידושין דף נ' גרשינן ותנן נמי גבי גיטין כה"ג וצריכא דאי אשמועינן קידושין דלקרובי קאתי וכו' אבל גיטין דלרחוקי קאתי לא איכפת לי' ואי אשמועינן גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דנבזי וכו' אבל קידושין לא איכפת ליה צריכא למה לא קאמר גיטין איצטרך ליה לאשמועינן דלא פליג ר"א ברישא:
ר"א אוסר מיד. כ' הרי"ף ולית הלכתא כר"א חדא דהא קיי"ל הלכה כסתם מתני' וכו' ע"ש. וקשה הא ודאי לאו סתמא הוא אלא כששנאה רבי בלשון חכמים וכן משמע בחולין פ' כיסוי הדם. ול"נ ראיה מסתמא דמתני' דדמאי שמביא הירושלמי בסמוך דתנן מאיש פלוני נאמן ואמרינן בבכורות דף ל"ה דטעמא דמירתת אמאי נימא דסבר השליח דמהימן הוא ומראה מקום הוא לו אלא ש"מ דודאי קפיד וי"ל:
עשו לה כראוי לא אמר כלום. קשיא לי הך לישנא דמשמע דאפי' ריח הגט אין בו ולפמ"ש בקונ' וכ"פ רש"י והר"ן מבואר דספק גט הוא וכ"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק כ' ע"ש:
היוצא בקולר. פירש"י ליהרג בדין המלכות וע"פ הר"ב. ותימא הא מפורש בסוגיין אפילו היוצא בקולר לידון משום ממון הדין כן. וכ"כ כל הפוסקים:
המסוכן פירש"י חולה. וכ"פ הר"ב. וכ' התי"ט ומדלא כתב חולה המסוכן ש"מ דכל חולה מסוכן קרי לי' וכו' והרמב"ם כ' מסוכן הוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד ע"ש. ולא ידעתי איך נעלם ממנו שדברי הרמב"ם הם דברי הירו' בסוגיין ומביאו הרשב"א והרא"ש בשמעתין וכ"כ בש"ע סי' קמ"א:
ולא יבון ליה וכו'. בבבלי גרסי' אר"ז דרא ר"א סילתיה וליזיל לגבי ר"ה רבי' דאמר גט כמתנתו וכו'. ותימא מאי מספקא להו תפשוט להו כר"א דבבבלי בערכין דף ז' גרסי' אמר רב באומרת תנו שערי לבתי ותני לוי כוותיה דרב באומרת תנו שערי לבתי נותנין. ואע"ג דלא קנו מינה. ואף דרנב"י מוקי למתני' בשערות המחוברות ובדלא אמר תנו ע"ש לא פליג אדרב אלא לישנא דמתני' הוה קשיא ליה לרנב"י וע"כ לומר כן דהא לוי תני נמי כוותיה דרנב"י. ודוחק לומר תנו דאמר רב ודתני בברייתא לאו דוקא ואפי' בקנין אלא רב הא קמ"ל אע"ג דקשורה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דליהוי כגופה לאיתסורי וכמ"ש רש"י שם. ועוד בסמוך מפורש דדוקא קאמר:
אמר לון בי בעיתון מקיימה מתני'. עיין בקונטרס. וכ"פ הב"י בי"ד סי' של"ה. וכ"ה בטור וש"ע. והרא"ש פי' פ"ג דפאה בי בעיתון מקיימה מתני' אם תרצו לקיים משנתינו לידע פירושא הכי הוא שייר קרקע כל שהוא וכו' ע"ש. הרכיב שני ענינים שהם רחוקים זה מזה. ולא שם לבו שבסוגיין מבואר שהן ענינים נפרדים. ולא עיין בב"י:
והן שראו בוביא של אדם. כתב במ"ל פ"ט מה"ג הלכה כ"ז מסוגיין מוכח דאיירי בשנים העומדים על שפת הבור דאל"כ מאי פריך וניחוש שמא שד הוא הא לשלשה אינו נראה ע"ש. ותימא מנ"ל דבעומדים על שפת הבור איירי דלמא בעומדים רחוק מן הבור איירי ושומעים קולו. וכן מוכח מתני' דיבמות פ' בתרא ואחר כך כשהלכו לשם לא מצאו שם אדם ולכך חיישינן שמא שד היה וזה ברור וצ"ע:
אר"א המזיקין היו מצויין בבורות וכו'. וכ' הרשב"א ואפי' בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם וכ"כ הרי"ף בפ"ב דיבמות ע"כ. והר"ן כ' מדברי הרמב"ם נראה למסקנא כי היכי דלא חיישינן לצרה ה"נ לא חיישינן לשד ולפ"ז צ"ל דהבבלי והירושלמי פליגי. אך הראיה שכ' הרשב"א דחיישינן טפי בשדים מבצרה מפני שמצויין שם אינו מוכרח דה"ק שמצויין בבורות כמו בשדה אבל בשני המקומות אינן מצויין כל כך דניחוש להו טפי מבצרה:
הדא אמרה ספק מעצמו נפל וכו'. וא"ת מאי פשיט מרשב"ג דברייתא התם ספק אחד והכא תרי ספיקי אע"ג דלא קמיבעיא ליה אלא בנפל לאלתר דאי לאחר זמן אפי' בדידעינן דמעצמו נפל אינו גט מ"מ ספק נוסף יש כאן וי"ל כיון דשמעי' דרשב"ג סובר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו תו ליכא ספיקא ואין לחלק בין ספק אחד לשתי ספיקות. והרשב"א והרא"ש מביאים תוספתא וז"ל רשבג"א אם נפל מעצמו ה"ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה שאני אומר מעצמי נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ. הנה תוספתא זו הפוכ' מדברי הירושלמי. אבל נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט אם לאלתר נפל וכו'. וה"פ כולא רשב"ג וה"ק ספק הרוח דחפתו ה"ז גט שרשבג"א אם לאלתר נפל כותבין ונותנין אע"ג דלאלתר נמי ספק ה"ה אם נתוסף בו ספק וזהו ממש כדברי הירוש'. וזה ברור בעיני. וכ"נ מדברי הרמב"ם. והרשב"א כ' והתימ' בדברי הרמב"ם שכתב ספק הפיל עצמו ספק דחתו הרוח ה"ז גט עד שיודע ודאי שהרוח דחתו ע"כ וזה הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא ט"ס יש וחסר ממנו אם מיד נפל ה"ז גט כדברי התוספתא ע"כ ותימא על תמיהתו הא ודאי איירי הרמב"ם בשנפל מיד וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג וכו' ה"ז גט עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו וכו'. ואי בלאחר זמן הא אפי' ספק אינו גט. וע"ק אחרי שלא ראה עדיין הירושלמי רק התוספתא ה"ל להקשות אתחלת דברי הרמב"ם למה הצריך ברישא בידוע שמעצמו נפל והרג עצמו מיד הא בתוספתא משמע דוקא ספק הוא דבעינן לאלתר אבל בודאי אפי' לאחר זמן נמי. ונראה אחר שראה הרשב"א דברי הראב"ד והירושלמי לא קשיין ליה תו דברי הרמב"ם. ולכך כ' שהראב"ד הגיה עליו. ולא כ' שהשיג עליו שאינו אלא ביאור דברי הרמב"ם שסמך על הירושלמי ולא על התוספתא. ודלא כמ"ש הב"י סי' קמ"א. ומ"ש הלח"מ דפי' זה בדברי הרמב"ם קשה טובא דמיד דכ' רבינו במאי עסקינן אי דידעינן דמעצמו נפל אפי' לזמן מרובה נמי הוה גט וכמ"ש הוא בעצמו ע"כ. לא ידעתי מאי קאמר הא לא כ' הב"י כן לפי פי' זה וגירסת ה"ז גט אלא לפי גירסת ה"ז ספק גט ע"ש. וז"ל הב"י לכך נראה שהראב"ד מפרש הירוש' ואחריו נמשך רבינו דרשב"ג לחודי' הוא דמפליג בין לאלתר ולאחר זמן ורבנן לא מפלגי בהכי ומ"מ יליף מדרשב"ג לרבנן כיון דאפי' נפל לאלתר לאו ודאי הוא שמעצמו נפל אלא ספק ואפ"ה קאמר לאלתר ה"ז גט כיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שרוצה להפיל עצמו וכיון לאלתר הוי גט ודאי לרשב"ג נשמע לרבנן דלאחר זמן לרבנן הוא כמו לאלתר לרשב"ג דטעמא כיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי אלים להו למימר דמעצמו נפל אפי' לאחר זמן והלכתא כוותייהו ע"כ. ותימא א"כ למה כ' ברישא והרג עצמו מיד הא בדליכא ספק אפי' לאחר זמן הוה גט. וע"ק הא ודאי בעי' דירושלמי אינה אלא לרשב"ג דמתני' איך פשיט מרבנן. ועוד הא ודאי דרבנן פליגי ארשב"ג וסברי אפי' בכה"ג לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. וכ"מ בסמוך דמייתי עלה פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן במעשה דקסרין. ועוד הא ודאי אין סברא לומר דרבנן מקילין טפי מרשב"ג לענין הוכחה דסופו על תחלתו כדמשמע בבבלי בחולין דף ל"ט ע"ב ע"ש ועוד הכי כ' הרשב"א בחי' בחולין שם דליכא מאן דפליג ארשב"ג דגט ע"ש. ואף שאין נראה כן מסוגיין וכמ"ש מכל מקום ראיה גדולה היא. ומתוך מ"ש יתבאר לך שדברי הלח"מ ופי' בירושלמי אינן מבוררים וצ"ע. גם מסוגיין מבואר דרבנן סברי לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו אפי' באומר כתבו. ולא תיקשי לך מבבלי דחולין שם דמשנינן שאני הכא דאמר כתבו די"ל היינו לפי מאי דס"ד דלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בגט אבל לפי מאי דמסיק מברייתא דהכותב נכסיו לאחרים וכו' דפליג רשב"ג אפי' בדליכא הוכחה ה"ה בגט אין הטעם משום דאמר כתבו. ואם תאמר למה פסקו הפוסקים בגט כרשב"ג ובכותב נכסיו לאחרים כרבנן וי"ל דרשב"ג דגט מתני' היא וקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו אבל לא בברייתא ואינהו סברי לחלק וצ"ע:
מה לזרוק דמה וכו'. פלוגתא זו דר' יוחנן ור"ל איתא נמי בבבלי פ"ב דחולין דף ל"ט אלא שמקשה שם בענין אחר ע"ש. ותוס' כ' שם בד"ה הא מקמי דשמעה מר"י תימא מה תירוץ הוא זה שמתרץ שאמר ר"ל קודם שלמד המשנה. ועיין במהרש"א. ודבריו רחוקים. ול"נ די"ל בהא פליגי ת"ק ור"י. ת"ק סובר מסברא אמרינן דהשוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ולאו מק"ו יליף לה כדיליף ר"י דסובר אפי' פנים מפנים לא ילפינן ובפיגול אמרי' מחשבין מעבודה לעבודה דעיקר פיגול כך הוא וזה מחשב וזה עובד לא אמרינן דכתיב המקריב אותו ובשאר עבודות אמרי' זה מחשב וזה עובד ואין מחשבין מעבודה לעבודה דלא ילפינן מהדדי ור"י יליף חוץ מפנים וכ"ש פנים מפנים. ור"ל כת"ק ס"ל. וזו היא סברת ר"ל מקמיה דשמע מר' יוחנן אבל אחר דשמע מר"י ברייתא דראב"י שהבעלים מפגלין יע"כ לומר דרבנן כוותיה ס"ל ליכא למילף כלל מפנים דהא בפנים זה מחשב וזה עובד אמרי' איכא למימר דת"ק סובר פנים מבפנים יליף דמה לנו לעשות פלוגתא חדשה ביניהם ומפרש לה לכ"ע ילפינן חוץ מבפנים והכא שאני דבפנים אמרי' זה מחשב וזה עובד והדברים ברורים:
המונה כאומר כולכם. בבבלי גרסי' אר"פ ולא פליגו הא דמנה כולם הא דמנה מקצתייהו א"ל להאי גיסא וא"ל להאי גיסא. מפירוש רש"י נראה דלכ"ע אינן מנויי' אינן צריכין לחתום בשמנה מקצתן. והרמב"ם והרא"ש לא ביארו דבריהם. ופירושו תימא הא אדם האומר במעמד רבים כתבו גט אמרי' לכולכם איתכוין וכמ"ש רש"י שם כ"ש במנה מקצתן ואיך נאמר שלא כיון אלא לשנים מהם ומ"ש כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטרח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ע"ש. לא ידעתי במאי הוברר הדבר הא מעיקרא לא אמר כלום רק אמר כתובו וחזר ופירש דבריו שלא אמר אלא על אלו אשר מונה עתה ודאי לא גרע מאומר כולכם. לכך נראה דמספקא ליה אי מונה כולהו אינו כאומר כולכם דל"ל למנינהו לימא כולכם כתובו אלא לאו דוקא קאמר וסגי בשני' חתומין אבל מנה מקצתן אכולהו קאמר ולא בא אלא למעט שאין כוונתו במאי דקאמר כתובו שאחד מהן יכתוב אלא על כולם קאמר הכי או דלמא מונה כולם כוונתו לידע כמה הם ואלי היו יותר היה ממעט אותם בפירוש שחפץ הוא דוקא במספר כזה וצריכין שיכתבו כולם אבל מנה מקצתן ודאי אין כוונתו אלא שאלו מקצתן יחתמו ולא השאר. וכן מטין דברי הרמב"ם. ונזכרתי שגם הב"י סי' כ"כ פירש דלא כרש"י ע"ש ומ"ש נראה:
הדרן עלך פרק התקבל