Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שאחזו קורדייקוס. עיין פי' בקונט' וכ"פ רש"י והרמב"ם כ' בפי' המשנה שהוא חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך שהוא מין ממיני חולי הנופל. ובפ"ג דה"ג כ' מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו וכו' נראה שסובר מי שאחזו חולי זה נקרא רוח רעה מבעתתו והחולי בעצמו הוא הרוח רעה. והא דאמרינן בבבלי הא קמ"ל דהא רוחא קורדייקוס שמה ר"ל שהחולי נקרא כך. וכן משמע בסוגיין בסמוך. וכל זה דלא כפירש"י דאמר דאתיא ע"י שד. וכדברי הרמב"ם נראה דבשאול המע"ה כתיב רוח רעה. וחס לומר בקדוש כמוהו שאחזתו שד אלא מין ממיני החולי כן משמע מקרא התם:
אפי' אחד מהן. כתב הב"י סי' קכ"א מדברי הרמב"ם משמע דהני ד' דברים השנויים בברייתא לאו דוקא וה"ה לשאר דברים. ודייק מדתני בבבלי חגיגה פ"ק תלת ולא תני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא תני מאבד מה שנותנין לו ולא תני הנך תלת ואי איתא דהני ד' דוקא קשיא אמאי לא תני בקמייתא מאבד מה שנותנין ובאידך אינך תלת אלא לאו דוקא תניא ע"ש. ול"נ שאין מכאן ראיה דבאידך ברייתא תני מאבד מה שנותנין לו ולא מצי למיתני אינך דאיצטרך לאשמועינן דבחד סגי. ובברייתא קמייתא לא איצטרך לאשמועינן מאבד מה שנותנין לו דכ"ש הוא ממקרע את כסותו דגרע קצת ממאבד כמפורש בבבלי בחגיגה שם. וכן משמע בסוגיין דתני כל ארבע. וצ"ל דלא זו אף זו קתני. ומ"ש הב"י סי' קי"ט בשם ר"ש משפירא בירושלמי פ"ק דתרומות משמע עד שיראה בו כולם ופליג קצת אגמרא דידן ע"כ. וקשה הא אין פלוגתא בין הבבלי והירושלמי דרב הונא דאמר בירושלמי והן שיהו כולם בו אמר נמי בבבלי שם עד שיהו כולם בבת אחת. ואע"ג דתני התם שלשה והכא תני ארבע הא כבר אמרנו דהמקרע כסותו והמאבד מה שנותנין לו תרווייהו כחדא חשבינן להו כמפורש בסמוך דתרווייהו חד טעמא אית להו. ואפשר דאדר"י קאי דבסמוך משמע דבעינן דוקא שיהא מאבד מה שנותנין לו אבל באינך סימנין לא מהני אחד מהם לעשותו שוטה ובבבלי משמע מפורש דלר"י בכל אחד מסימנין הללו כדמוכח מאיבעיא דהתם ע"ש. מיהו לשונו לא משמע כן וצ"ע:
יהבין ליה סמיק גו אכים והוה לעי. עיי' פירושי בקונט'. ובגליון פי' אדום תוך שחור מיני רפואות הן ואין אנו בקיאין בהן ובבבלי מאריך בהן בשרא סומקא ר"ל בשר כחוש וכו' ע"ש. והרא"פ פי' דבר אדום בתוך שחור והוא נחלש וכן להיפך שחור גו אדום והכל בא לו מן הקורדייקוס. ואין נראה א"כ מאי קאמר דא הוא קורדייקוס וכו' גם לעי לא משמע חולשא. והא דמתרגמי' ואתה עיף ויגע ואת משלהי ולעי פירושו לשון עסק שהתעסק הרבה. והא דאמרי' בברכות קם תרין כולא יומא ולא לעי היינו שאין עסק הדיבור מיגעו אבל הכא דלא קעביד ולא מידי לא שייך כלל לשון לעי. ומ"ש בקונט' עיקר:
רובא דשמואל מן דר"ל וכו'. וקשה הא מיהת שמואל פליג אר' יוחנן וסובר דדוקא בשעת חלומו הוא נותן ולא בשעה שקורדייקוס עליו ובסמוך קאמר רי"א עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט לאשתו. ודוחק לומר סובר שמואל דאף ר"י לא קאמר אלא בשעת חלומו ולא חייש למה שיאחזנו הקורדייקוס אח"כ דהא השתא מיהת חלים הוא ור"ל פליג ובעי שישתפה. דהא בסמוך מדמינן גוסס למי שאחזו קורדייקוס וקאר"י דכותבין. והב"י סי' קכ"א מייתי תשובת הרשב"א וז"ל מסתבר' עתים חלים ועתים שוטה בשעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ודר"י בירו' לא פליגא וכדבעינן למכתב ואפי' למאי דס"ל דפליג אם איתא הא קיי"ל כרבא דבתרא הוא ע"כ. הנה מ"ש כדבעינן למכתב לא נתבאר לן דעתו שקיצר במכתב והשואל מהרשב"א כ' שם בירושלמי משמע דר"י דאמר בקורדייקוס לכשישתפה פליג. ונראה דהרשב"א סובר דהכי קאמר הא דשמואל רובא מדר"ל דמיקל עפי וא"כ שמואל דלא כר"ל ודלא כר"י אלא ע"כ לומר עובדא דשמואל הוי שלא אמר כלום כשהיה בריא אלא כשחלים קצת מחולי קורדייקוס אמר שיכתבו ויתן גט א"נ אפי' אמר מתחלה לכתוב איירי אלא שלא אמר ליתן והם כתבו כשהיה חולה ואמר כשהוא חלים יתן והיינו דר"י והשואל פירש הא דקאמר כשהוא חלים יתן גט לאו דוקא דאל"כ אתיא דשמואל דלא כר"י ודלא כר"ל. ופליג שמואל אר"י דבבלי דסובר עד שישתפה. והרא"פ פ"ק דתרומות פי' דה"ג ייבא דשמואל כר"ל אמת הדבר דשמואל כר"ל שהוא אמר בה טעמא למה כשהוא חלים יתן גט ותחלימיני ותחייני וכו' ע"כ. ומדברי השואל והרשב"א נראה מפורש דגירסתם רובא מודר"ל וכמ"ש בקונט'. ועוד תימא פירושו הא אפי' לא אמר בה שמואל טעמא נמי הוה ניחא לן דהא ודאי גם ר"ל לא יאמר מילתא בלא טעמא. ועוד צ"ל דלכשישתפה דאר"ל לאו דוקא ואפי' כשחוזר למקצת בריאותו נמי כותבין ונותנין. מיהו גם לרשב"א צ"ל כן לר"י דאמר בבבלי לכשישתפה. ומה שפירשנו הוא עיקר ומ"ש הרשב"א הא דקיי"ל כרבא דבתר' הוא. תימא הא ברייתא היא בפ"ג דר"ה בבבלי דף כ"ח ונראה דגירסת הרשב"א בר"ה דאמר רבא עתים חלים וכו' וכ"נ מדברי השואל מהרשב"א ע"ש. וכל הנסחאות שלפנינו בר"ה שם מבואר דברייתא היא:
מחלפא שיטתי' דר"ל. וא"ת למה לא פריך נמי דר"י אדר"י דהכא קאמר אפילו בעודו קורדייקוס כותבין והתם קאמר בשוטה דנדחית חטאתו וי"ל קסבר ר"י שאני קורדייקוס דסמוה בידיה בשרא סומקי אגומרא וחמרא מרקא משא"כ בשוטה וכה"ג משני בבבלי בסוגיין. והיינו דקאמר ר"י בר' בון בסמוך מוחלפת השיטה מהאי דגוסס ולא קאמר מהאי דהכא. וקשה מאי פריך לר"ל דלמא קסבר ר"ל ב"ח אינן נידחין וכי קאמר לא נדחית חטאתו היינו שיקריב חטאתו אחר שנשתפה או שחזר והיינו כדקאמר כאן וי"ל דלישנא לא נדחית חטאתו משמע ליה מעולם לא נדחית חטאתו והא ודאי ליתא לר"ל דקאמר אין נותנין אלא לכשישתפה אבל כל זמן שהוא קורדייקוס אין נותנין וכ"ש חרש בעודו בחרשותו דאין סמיה בידו ונראה דהיינו טעמא דבבלי בסוגיין דמהפך דברי ר"י ור"ל ע"ש:
או שהורו ב"ד לאכול חלב. וא"ת כיון שהב"ד התירו החלב פשיטא דנדחה קרבנו ולמה ליה להקריב קרבן וי"ל כבר שניא לה הירושלמי פ"ק דהוריות שימתין עד שיחזרו בהן הב"ד. אך קשה מי לא מודה ר"י אם חזרו בהן הב"ד והורו איסורו שחטאתו קרב. וי"ל קסבר נראה ונדחה וחוזר ונראה פסול. ואפי' דיחוי מעיקרא קסבר ר"י דהוי דיחוי. וכ"כ תו' פ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' ע"ש. ובבבלי זבחים דף י"ב ע"ב גרסינן בעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורה ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מי הוי דיחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי. ופירש"י הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל הלכך דחוי. ותוס' כתבו בשם ר"ח גבי הורו ב"ד לא הוה דיחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור מקרבן או לא וקרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב"ד היה קרב ונמצא שלא היה דחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא אפי' קרבן נמי אידחי דכיון שהוא שוטה או מומר פטור לכ"ע ע"כ. והא דאמר הסבא כי פתח ר"י בדחויין מהכא פתח ר"ל פתח דהורו ב"ד פטור. ותימא דבסוגיין מפורש דהורו ב"ד לשוטה ומומר דמיא ובכולן סובר ר"י דהקרבן נדחה וכדאמר הסבא וכפירש"י ודלא כר"ח וצ"ע. ועיין במשנה למלך פ"ג מה' שגגות:
הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. (סוברים) רש"י והר"ח ור"י חולקים בדין גוסס. רש"י והר"ת סוברים דהגוסס אין מתנתו מתנה וה"ה דאינו נותן גט ור"י פוסק דגיטו גט. ועיי' בתו' פרק עשרה יוחסין ובחי' רשב"א ור"ן בסוגיין ולפום ריהטא יש להביא ראיה לדברי רש"י מסוגיין דמדמי גוסס לאחזו קורדייקוס ש"מ דס"ל כשוטה הוא. והא דקאר"י דזורקין עליו את הדם. היינו לפי מאי דאמרינן הכא דר"י סובר דנותנין גט בעודו קורדייקוס אבל למאי דקיי"ל דאין כותבין עד שישתפה אין חילוק בינו לבין שוטה ואין כותבין. אך קשה דמפרשים להא דתנן פ"ק דאהלות הגוסס הרי הוא כחי נוחל ומנחיל וכו' דהיינו במילי דאתי ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דבורו לא. והא זריקת דם נמי לא צריכין דעתו ודיבורו דהא כבר הפרישו בעודו ברי' ואפ"ה אינו מקריבו למ"ד בקורדייקוס נדחית חטאתו וי"ל מה שהכהן מקריב חטאתו מיקרי מעשה. גם הא דפריך מברייתא דראוהו מגוייד אי אפשר שלא תטרוף דעתו נמי נראה מפורש דאי אפשר להגוסס שתהיה דעתו צילותא עד שתצא נשמתו. ונראה קסברי רש"י ור"ח גמרא דילן פלוג אירושלמי דהא משני אהא דראוהו מגוייד שאני התם דדעתיה צילותא וכחישותא הוא דאתחילא ביה ש"מ דסובר דגוסס דעתיה צילותא. לכך זורקין עליו את הדם ואין צורך להפך דברי ר"י. ועל ר"י בר' בון יש להקשות דמחליף לדר"י וקאמר לא נדחית חטאתו וכי פליג אהא דאר"י בעלי חיים נידחין כמפורש בבבלי בזבחים וסנהדרין ובכמה מקומות וי"ל לפי גי' הירושלמי דקסבר ר"י נותנין בעודו קורדייקוס א"כ אין זה דיחוי כלל. ודוחק דהא ודאי כשמפרישו בעודו חרש ושוטה לאו כלום הוא וי"ל וצ"ע:
חד כהדין וכו'. עיין בקונטרס. וא"ת מאן דלא מחליף תיקשי ליה מהא דאר"י הגוסס זורקין עליו וכו' וי"ל הא כבר שניא לה בירושלמי פ"ק דהוריות דקאמר התם דלית ליה באילין קישוייה. ונראה דר"ל דסובר כבבלי דגוסס דעתיה צילותא וכמ"ש בתו' בסמוך:
נתן לה את גיטה וכו'. כ' הרשב"א מכאן נראה למ"ד לכשישתפה ה"ה אם כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדייקוס בשעת נתינה פסול וא"כ חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה וקשה דאמרי' לקמן דף ע"ג בבבלי לא יתייחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע א"א וכו' וזה שלא כדברי הירושלמי וצ"ע ע"כ ותימא מאי פריך מקורדייקוס אגוסס הא איהו גופיה כ' בסמוך וקיי"ל כר"י שאין כותבין לקורדייקוס עד שישתפה ובראהו מגוייד דהיינו גוסס כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה דדעתי' צילותא ע"ש. ועוד זה שאומר מעת שאני בעול' ודאי בענין דמהני ודליהוי גיטא קאמר א"כ מעולם לא נתכוין זה ארגע אחרון שאינו ראוי לבדיקה אלא אשעה שהוא ראוי לבדיקה. שלא נתכוין אלא לפוטרה קודם מיתה אבל ודאי אין רצונו לעגנה שתהא זקוקה ליבם הלכך מהני. וכ"ש לפמ"ש תו' בשם ר"ח דגרסי' נעשה כאומר מעת שאני בעולם א"כ וודאי כוונתו למ"ש ע"ש וברשב"א בחי' שם. אך קשה מנ"ל דפליג ר"ל דלמא הכא שאני כיון דממילא אתי כשבא יום מחר חל הגט וכסברת רש"י והר"ח שכתבנו בסמוך בד"ה הגוסס וכו'. הלכך הוי גט אבל כתיבה ונתינה בשעה שאחזו קורדייקוס לא וי"ל סובר הירושלמי לר"ל ה"ל סוטה ממש ואפי' במילתא דאתי ממילא נמי לאו כלום הוא ודוחק:
זרק לה את גיטה וכו'. וקשה מאי איכא בין נתן לזרק ותרתי למה לי וי"ל סד"א דוקא נתן לה דמדעתה משמע הוא דהוי גט דאע"ג דדעתיה שבישתא מ"מ איכא דעתה אבל זרק לה דמשמע בע"כ וכיון שנעשה קורדייקוס אין כאן דעתו ולא דעתה מודה ר"י דאינו גט קמ"ל. ודוחק קצת:
רבי אלעזר אמר ר' אבין בעי תרם את כירויו וכו'. וקשה מאי מספקא ליה מהיכי תיתי לו לחלק בין גט לתרומה ואי משום דסובר דה"ל דבר דאתי ממילא ומודה ר"ל דא"כ לווה בעי ליה בתרומה ה"ל למבעי בגט עצמו כדאמר בסמוך נתן לה גט וכו' וי"ל מספקא ליה דלמא שאני תרומה כיון דחובה היא להפריש תרומה ומסתמא מאי דאמר לא יהא תרומה אלא למחר לתיקוני מילתא הוא דאמר הכי ולא לקלקולא ומודה בה ר"ל דהוי תרומה אבל גט אינו מצוה וחובה כלל הלכך אינו גט לר"ל או דלמא אפי' תרומה אינו גט דאין דוחין דברי המפריש תרומה דאמר לא יהא תרומה אלא למחר בשביל אומדנא קצת:
מתני' פליגא על ר"ל ולית לה קיום וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' מי אר"י דאינו ניתן אלא לכשישתפה והאר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ותניא ראיהו מנוייד או צלוב וכו' ומשני הכי השתא התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחיל ביה הכא דעתא שגישתא היא. וכ' הרשב"א וקשה תיקשי ליה מהך ברייתא דראוהו מגוייד וכו' דשמואל גופיה מהך ברייתא אמרה גם בירושלמי מקשה מברייתא ולא משמואל ותירוציו דחוקי' ע"ש. ונ"ל דמברייתא לחוד ליכא לאקשויי דברייתא איכא לאוקמי בשיכול לדבר אע"פ שמגוייד וצלוב הלכך מהני אפי' רמיזתו אבל מי שאינו יכול לדבר לא מהני רמיזתו כלל. וקורדייקוס אין דיבורו כלום כדתנן אין דבריו האחרונים כלום ול"ק לר"י ולא מידי אבל השתא דקאמר שמואל אפי' שחט בו שנים מהני רמיזתו והדבר ידוע מי ששחט בו שנים שאינו יכול לדבר ואפ"ה מהני רמיזתו וס"ד דכ"ש קורדייקוס דמהני ופריך שפיר ומשמואל שמעינן דאף הברייתא איירי אפי' אינו יכול לדבר הלכך פריך נמי מברייתא. ור' זעירא נמי אית ליה סברת שמואל ופריך מברייתא לחודא. וא"ת לסברת המקשה דמגוייד לקורדייקוס דמיא תיקשי ליה מתני' דתנן מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי אין בדבריו כלום וי"ל ברייתא איכא לפרושי ורמז ואמר וכו' איירי בשרמז בשהיה בריא וקמ"ל דבבריא סגי ברמיזה ואפ"ה פריך שפיר לר"ל דהא מ"מ כשהוא מגוייד כותבין ונותנין אע"ג דדעתיה שגישתא וא"ת לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה ליה לבבלי למפרך מדשמואל ה"ל למפרך מברייתא לחוד וליכא לשנויי כדשנינן דאיירי בשרומז כשהוא מגוייד דא"כ תיקשי מתני' וי"ל אי לאו דשמואל ה"א ברומז כשמגוייד איירי ופליג אמתני' וא"כ ליכא לאקשויי מינה אבל השתא דקאמר שמואל שחט בה שנים וכו' כברייתא ומסתמא לא שביק שמואל מתני' ופסק כברייתא אלא ודאי אף ברייתא בשרמז קודם לכן איירי ופריך שפיר לר"י. ודברי הרשב"א במאי דקשיא ליה מתני' וברייתא ותירוצו אינן מבוררין לי ע"ש:
בד"א בשהיה חרש מתחלתו וכו'. כ' תוס' בסוגיין בד"ה תנאי היא וכו' לא בעי לשנויי דרב איירי בפיקח מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג אהך ברייתא ע"כ. ול"נ דתני בברייתא חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו וכו'. ולכ"ע אף בשהיה חרש מתחלתו לא הלכו אחר רמיזותיו ואס"ד דבחרש מתחלתו איירי הך ברייתא לא ה"ל למתני ביה אחר רמיזותיו אלא ה"ל למתני רבותא טפי אפי' בפיקח ונתחרש נמי לא מהני ועוד מסתמא כל הנך דברייתא שוין הן:
אמרין הא מתני' פליגא. פי' הרא"פ תרומות פ"ק ולמה אר"י סתמא ולא קאמר מי הן החולקין ע"כ. וקשה הא גם מתני' סתמא תנן. לכך נראה דה"פ. מאי קמ"ל ר"י דיש חולקין הא ממתני' שמעינן וכן מוכח בסוגיין בבבלי וע"ש בפירש"י:
קיימניה בשאינו יודע לכתוב. בבבלי בסוגיין דייק מדתנן עולמית לאו לאתויי אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ומשני די"ל דאתי לאתויי אפי' הוא תריף א"נ לכדר' יצחק דאמר טעמא דרישא דאין שוטה מתגרשת אינו אלא מדרבנן ע"ש. ולפי מאי דגרסינן בירושלמי יבמות פרק י"ד הלכה א' ר"ז ור' אילא דאמרי תרווייהון לפי שאינה יכולה לשמר את גיטה ליתא להך תירוצא בתרא עיין שם:
הרי שכתב בכתב ידו וכו'. כ' הרא"פ ה"ג הרי שכתב בכ"י אמר לסופר וכו' ופירושו ע"י הכתב אמר לסופר כו' ומדתני הרי שכתב בכ"י ש"מ דמיירי בפיקח עד שלמד לכתוב ואח"כ נתחרש ומדאינו גט ש"מ דלא כרשב"ג ע"כ. משמע מפירושו כל שלא היה פיקח מעיקרא אי אפשר לו ללמוד לכתוב ותימא בסוגיין פירש"י בד"ה בחרש בעיקרו שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו. וכ"כ שם בתוס' בד"ה תנאי היא וכו' וכמ"ש בסמוך בד"ה בד"א וכו'. ועמ"ש בסמוך בד"ה באומר לכך נראה דבבריא איירי הך ברייתא וכ"כ הרשב"א בחי'. והיינו דמביא ראיה מדברי הירושלמי אלו דבבריא נמי לא מהני כתיבה אפי' שלח כת"י ממדינת הים לכתוב וליתן אין כותבין ע"ש. אלא שאני תמה הא מפורש בסמוך דפליגי ר' אבא מרי ור"י בר' בון בפירושא דהך ברייתא אי בחרש או בברי איירי. ור"ת שסמך הרשב"א אהא דמסקינן בסמוך ראיה לר"י בר' בון דבבריא איירי דאמרי' ותני כן בד"א בזמן וכו'. ופי' הרא"פ שם דמצינו ברייתא דסברה יותר יש לחוש לבלבול דעת לבריא שנשתתק מחולי שנשתתק וה"נ כיון שכתב ולא אמר איכא למיחש שנתעסק בשטרותיו ע"כ. דא"כ קשה ה"ל לאתויי הא דר"י בר' בון. ועוד הא אפי' בכותב ממדינת הים איירי הרשב"א והתם לא שייך הך טעמא למה לא אמר דאפשר שלא היה אדם עמו. גם פי' הרא"פ אינו מחוור דאין הנדון דומה לראיה דנשתנה מתוך בוריו ודאי מיגרע גרע שנשתתק פתאום מהיפך להיפך לכך אמרי' דצריך בדיקה ג' פעמים אבל נשתתק מתוך חוליו אמרי' כחישותא הוא דאיתיליד ביה וכן מבואר בפוסקים ועיין בב"י סי' קכ"א. משא"כ לחלק בין כתיבה לדיבור. ועוד הא ודאי הרכנת הראש מהני אפי' בבריא ועיין שם בב"ש ס"ק ו' אמאי נימא מדהרכין ולא אמר דלא כיון להרכין על דבר הגט אלא ע"י מקרה או על דבר אחר. אף על גב דאמרי' בסמוך היא הרכנת הראש היא השמעת הקול ודאי שיש לכללו בכלל הא דתני עד שישמעו את קולו אבל אם נאמר דחיישינן אף בהרכנת הראש איכא למיחש וכמ"ש. ועוד לפי מאי דס"ד דכתב מהני ס"ד ה"ל כהשמעת קול אי לאו דתניא בברייתא קולו דמשמע דאתי למעוטי כתב. והא דתני ותני בן לא קאי אר"י בר' בון אלא אמתני' קאי לפרושי וה"ק וצריך למתני כן במתני' בד"א וכו'. ומצינו כיוצא בזה בהרבה מקומות בירוש' דקאמר עלה דמתני' וכיני מתני'. ומ"ש הרא"פ עוד דר"י בר' בון סובר בבריא הוא דלא מהני כתיבת יד אבל בפקח ונתחרש מהני וכ"כ הרא"ש ע"ש. ותימא אף שכתב הרא"ש ס"פ התקבל דלא מהני כתיבת יד דבריא נראה כוונתו כ"ש דלא מהני כתיבת יד דחרש. ואף דגבי הרכנת הראש. כתב דיש להקל בחולה מבריא דיכול לדבר הך תירוצא הוא דלא כדברי רוב הפוסקים וכמ"ש בסמוך וצ"ע:
היא השמעת קול היא הרכנת הראש. בבבלי דף ע"א גרסי' אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין א"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך וכו'. וכתב הרשב"א וקשה טובא קמ"ל דטפי עדיף הרכנה מכתיבה כדאמרי' בירושלמי היא הרכנה היא שמיעת קול ולקמן נמי אמרינן קולו לאפוקי מדרב וי"ל דהשתא לא ס"ל למקשה הכין ומאן דמתרץ למאי דסבירא ליה מתרץ ע"כ. וקשה תיקשי הך ברייתא דתניא ביה קולו לרב יוסף ונראה קסבר רב יוסף קולו דתני בברייתא לאי דוקא דהא איכא נמי הרכנה וכמ"ש תוס' שם. וכיון דלאו דוקא הוא אין למעט ממנו כלום וכדס"ד דר' יוסי. ומסקנא דש"ס סובר היא הרכנת הראש היא השמעת הקול וכדאמר ר' מנא:
באומר כך וכך עשיתי וכו'. וקשה הא בכותב לסופר שיכתוב איירי וזה ודאי להבא מיקרי ואי אפשר למצוא כתיבה בענין אחר. ומה שפירשתי בקונטרס שכותב שכבר אמר לסופר לכתוב. קשה דא"כ נישייליה לסופר ואם כבר אמר לו בע"פ שיכתוב פשיטא שיכתוב ואם לא א"ל כבר פשיטא דלא יכתוב שהרי כתב שקר. והרא"פ פי' ברייתא לשעבר כדתני הרי שכתב בכתב ידו דמשמע לשעבר ורשב"ג להבא שכותב השתא כך וכך עשו ע"כ ודבריו תמוהין דפירש שם בברייתא בכ"י הוא כותב לסופר שיכתוב עיין שם אם כן אף מברייתא להבא איירי. ואפשר לומר דה"ק רבי שמעון בן גמליאל איירי לשעבר שכתב הוא עצמו הגט לכך מהני וברייתא איירי שכותב הסופר לחרש שיכתוב גט הלכך אינו גט וה"ג ר' בנימן בר לוי בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת להבא וכ"ה בתרומית וכן עיקר:
ותני כן וכו'. עיין מ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה הרי שכתב וכו'. ורש"י והר"ן פירשו מתני' דאיירי בנשתתק מתוך חולי. ולא ידעתי במה דחאו ברייתא זו. גם יש להסתפק לדבריהם אם גם בבריא מהני בדיקה ג' פעמים דדוקא בחולה אמרי' דכחישותא אתיליד ביה אבל לא בבריא או דלמא בבריא אפי' בבדיקה אחת סגי ועיין בב"ש סי' קכ"א ס"ק ח':
אדם מעיד עדותו מיושב. עיין בקונטרס. ובח"מ סי' כ"ח כ' הב"י והרשב"א הביא ראיה דעדות מיושב כשר מדאמרי' במי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. וקשה לפי מאי דקאמר בסמוך דמתני' בנשתתק מתוך בוריו איירי א"כ אין ראיה לעדות מיושב. בשלמא לפירש"י והר"ן דבנשתתק מתוך חולי איירי דייק שפיר דסתם חולה שנשתתק שוכב על המטה אבל לירושלמי קשה וי"ל הא דאר"י אף בעדיות כן. איירי אפי' בנשתתק מתוך חוליו וקאר"י דסגי בבדיקה אחת ודוחק. והא דאמרינן סנהדרין פ"ג א"ר בא בשם רב הונא צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין שנא' ועמדו שני האנשים היינו לכתחלה אבל בדיעבד עדותן כשרה. וא"ת הא בבבלי מסקינן הא דבדקינן לעדיות היינו עדות בנו הבכור א"כ אין ראיה מכאן דמעידין מיושב דשאני הכא דדידיה הוא ומצי לזכות לכל מאן דבעי וי"ל הירושלמי סובר דלעדות ממש בדקינן. ומייתי ראיה דמהכא שמעינן דסובר דמעידין מיושב והבבלי לא פליג עליה בפירוש וצ"ע:
אף בנדרים כן. וקשה הא קיי"ל אין הנדר חל עד שיפרוט בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים וכ"מ בש"ע י"ד סי' ר"י וי"ל לר' מנא דקאמר לעיל היא הרכנת הראש היא שמיעת קול ניחא דהרכנה ה"ל ביטוי בשפתיו. אך תימא שלא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה דהרכנת הראש מהני בנדרים וע"ק הא נדרים להקדש דמיין ובהקדש אפי' גמר בלבו קיים כמפורש בבבלי שבועות דף כ"ו ע"כ. והא דכאיב לבטא שפתים בשבועה הוא דכתיב אבל לא בנדרים וצ"ע:
מעשה היה בימי ר' ואמר לא יעשה כן בישראל. עיין בקונטרס טעם האיסור וכ"ה בבבלי וכ' הרשב"א תימא לי למה לא קאמר דחיישינן שמא משום כיסופא דסופר יחתמו חד מינייהו והסופר ובעל לא אמר הכי וכ"מ שם בבבלי בסוגיין ונ"ל ר"ח אמר בהדיא אע"ג דלא תעשה איכא למיגזר א"כ לדידיה לא תסלק הגזרה משום דלא תעשה ולא הועילו חכמים בתקנתן וכיון דלר"ח לא מיתרצא בהכי אוקמא בטעמא דמיתרצא לכולהו ע"כ. ותימא אף ר"ח לא קאמר דאיכא למגזר ושכיח הוא לעשות כן אלא אם נכשיר אומר אמרו אבל השתא דפסלינן אומר אמרו מודה דהשתא דאמרו חכמים לא תעשה לא שכיח דהא אפי' בלאו שינוי דמשנים מדברי הבעל ה"ל נמי אומר אמרו וע"ק לא שייך הכא לומר לא הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דלא תעשו כן אלא שעדיין יש לחוש לעושין כן מ"מ יש תועלת בתקנה זו וע"ק למ"ד לא תעשה ה"ל מילת' דלא שכיח' ואפי' אמר אמרו כשר לר' יוסי ואמרין התם אמר לשנים אמרו לסופר ויכתיב ואתם חתומו ר"ח אמר כשר ולא תעשה. ופירש"י ולא תעשה גזרה הא אטו הא. ש"מ דקסבר ר"ת דמסתלקת הגזרה במאי דאמרו ולא תעשה. מיהו הרשב"א אית ליה דסובר ר"ח אע"ג דלא שכיח גזרו כמ"ש שם בחי'. וע"ק לישניה דהרשב"א דקאמר אוקמא בטעמא דמיתרצא לכולהו. משמע דלרווחא משני גם אליבא דר"ח. וקשה הא ודאי הכרחי הוא דהא אף ר"ח אית ליה דלא תעשה וכמ"ש. ונ"ל דליכא למימר משום גזרה דלעיל דא"כ היכא שהסופר קרוב או פסול כדתנן לעיל ספ"ב דליכא למגזר שיחתום בעד הוה לן לעשות כן לכתחלה אבל משום גזרה שמא תשכור עדים לעולם אסור לעשות כן לכתחלה. והמהרש"א כ' וא"ל לכך לא תעשה דלא תיפוק מיניה חורבא בחתם סופר ועד דסובר דכשר כר"י דאם כן הל"ל דתעשה וה"ל למפסל חתם סופר ועד וכו' ע"כ. הנה קושיתו היא קושית הרשב"א הנ"ל. ותירוצו אינו מחוור דודאי אין לפסול דבר דמכשר ר"י בפירוש ושכיח דאין גט בלא סופר משא"כ אומר אמרו דלא שכיח כולי האי ואינו מוזכר במתני'. ומש"ע דאין קושית המהרש"ל מבוררת לו דלר"מ איכא למיחש לתקלה אחריתי באומר תנו לג' כמ"ש תו' ע"ש. הנה קושית המהרש"ל היא בעצמה קושית הרשב"א. וגירסת המהרש"ל ברש"י כגי' הרשב"א שכ' בשמו דאי ר"מ נפיק מיניה הך חורבא דמפרשי בגמרא זימנין דא"ל לשנים אמרו לסופר וכו' ע"ש. ולדידיה קשיא שפיר קושית המהרש"ל. ובבבלי פריך אהא דאמר שמא תשכור בעדים והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה ומשני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי. וכ' תוס' ספ"ב דיבמות תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים וכו' ומאי קושיא לישני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי והתם דיבורא הוא שאומר שמיאנה או שחלצה ע"ש שדחקו בתירוצם. ול"נ דהתם נמי צריך לכתוב לה שטר חליצה או מיאון וה"ל מעשה כמבואר בש"ס ופוסקים. והב"י כתב סוף סי' קס"ט בשם הרשב"א שהדיינים דוקא חותמין השטר חליצה ע"ש:
שמואל אומר יעשה ויעשה. כתב המהרש"א בד"ה חתם סופר וכו' אהא דאמרי' אלא ר"י תרתי קאמר ושמואל ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. קשיא אמאי לא משני לר"י לכ"ע כשר אומר אמרו ולא תעשה ולא שכיח ע"ש. ולדידי קשה עוד מאי פריך הש"ס הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל. הא אמוראי נינהו ומאי פריך מיניה לשמואל. אך לפום סוגיין ל"ק דסובר הש"ס דשמואל נמי סובר יעשה ויעשה כמפורש כאן. והא דלא פריך מיניה דשמואל כיון דפריך עליה מר' ירמיה מסיק הקושיא אליבא דמ"ד כשר ותעשה עכ"ל דלא נאמר דפליגי הבבלי והירושלמי. עמ"ש בסמוך:
ר"י שאל לשמואל אמר לשנים וכו'. אין להוכיח מכאן דר"י כשמואל ס"ל באומר אמרו ולכך פריך מיניה בבבלי לשמואל ע"ש דף ס"ו ע"ב בד"ה חתם וכו' די"ל דלשמואל מיבעיא אבל לדידי' לא ס"ל. וכן מוכח בסמוך דר"י אמר משמיה דר' לא יעשה:
לית הדא פליגא על ר"י וכו'. וקשה מי לא מודה ר"י דאם נכתב שם האיש והאשה שלא לשמם דפסול הא כתיב וכתב לה לשמה וליכא מאן דפליג בהא כמפורש בהרבה משניות במכלתין וכדתנן פ' כל הגט ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים. והא ודאי אין לומר דאם כתב הגט לשמה אפי' שלא מדעתו כשר דהא תנן התם הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן ואס"ד בדעת הסופר תלוי יכתוב שם האיש והאשה דהא ודאי לשמן הוא כותב. ועיין לעיל פ"ב ה"ד ופרק ג' הלכה ב' ומ"ש שם וצ"ע:
ורבותינו אמרו ה"ז גט. עיין פי' בקונטרס וכ"ה בבלי ס"פ דף ע"ו ע"ב. וקשה כיון דטעמא דרבותינו משום דזמנו של שטר מוכיח עליו אם כן מתני' באומר זה גיטיך אם מתי נמי בשכתוב בו זמן איירי דגט שאין בו זמן פסול כדתנן לעיל פרק ב' ומפורש בבבלי שם דשטר שאין בו זמן פסול. אם כן ה"ל לבבלי למימר אמתני' דהכי דרבותינו התירו ויש לומר רבותינו התירו על פי מעשה כנראה מסוגיא דס"פ לכך מייתי לה התם וה"ה בהך דהכא נמי התירו:
ב"ד חולק עליו. בבבלי מסכת ע"ז דף ל"ז ע"א אמרי' אמר ר"י הנשיא אמש התרנו את השמן אמר לו ר' שמלאי בימינו תתיר אף את הפת אמר ליה אם כן קרו לן בית דין שריא שהיתרנו שמן והאומר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש התרנו האשה דהוי גט ואם נתיר גם הפת יקראו לן ב"ד שריא. וקשה הא בבבלי פ"ג דנדה דף כ"ט גרסי' תניא רבותינו העידו הנדל צריך צורת פנים אם כן ה"ל שלשה והדרא קושיא לדוכתא ויקראו בית דין שריא וליכא לשנויי כדשנינן הכא דהא קחשיב התם גיטין דהוה חד היתירא וא"ל קסבר הבבלי דסנדל לאו היתירא מיקריא אלא שהעידו מעולם לא אמרו חכמים דסנדל שאין בו צורת פנים טמא דאם כן איך חשיב גיטין בחדא דהא אינהו כבדי דדינא הכי כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו ואמר ליה ר"י לא קאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בכתב אבל בעל פה לא ואינהו התירו אפי' בעל פה דהא אמרי' בבבלי בסוגיין ומי מספקא ליה אי אר"י בעל פה הא רבותינו התירו. ש"מ דרבותינו לא חידשו דבר אלא אמרו הלכתא כר"י ויש לומר הנך דפליגי ארבותינו סברי דלא התיר ר"י בעל פה ואינהו קאמרי דשרי אפי' בעל פה וה"ל היתר ממה שסברו החולקים אבל בסנדל שהעידו לאו הוראה הוא כלל אלא מה ששמעו העידו. והרשב"א דף ע"ו ב' ומסתברא רב כתב בגט מיומא דנן לאפוקי מדר"י לשופרא בעלמא דהא ר"ה תלמידיה דרב הוה וממאי דפסק רב כר"י הוא דיליף מיהו גבי הרי זה גיטיך אם מתי דחולצת אלמא רב ודאי כר"י סבירא ליה עיין שם. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מדר"ה הא ר"ה קאמר דחולצת היינו משום דמספקא ליה אי הלכה כר"י בעל פה או אין הלכה דהכי משמע מסקנא דשמעתתא ללישנא קמא בסוגיין והיינו כסברת ר"י שכ' שם ואף על גב דללישנא בתרא משמע דלר"ה אפי' בעל פה מהני מכל מקום ליכא להוכיח מהתם דר"ה כר"י סבירא ליה בבעל פה דהא מפורש אר"ה ולדברי ר"י חולצת ויש לומר דליה לא סבירא ליה וצ"ע. ומ"ש הרשב"א שם בשם הרמב"ן דלית הלכתא כר"י דכר' יוחנן קיימא לן דאמר חלוקין עליו חביריו על ר"י הנשיא ע"ש. בגירסא שלפנינו במס' ע"ז ליתא לדר"י וכ"ה בסוגיין. אבל בגיטין איתא הכי משמיה דר"י. ואם תאמר אס"ד דחלוקין חביריו על ר"י הנשיא אם כן מאי פריך בסוגיין בבבלי אר"ה מרבותינו. דלמא ר"ה כחביריו סבירא ליה ויש לומר ר"י הנשיא וחביריו לא פליגי אלא אי הלכה כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אי אין הלכה כמותו. וכיון דקאמר הש"ס דר"ה כר"י סבירא ליה אם כן אפי' בעל פה דהא ר"י אף בעל פה קאמר כדשמעינן מרבותינו. ומ"ש תוס' דף ע"ו ע"ב בד"ה ולא וכו' דלא כהרמב"ן דר' יוחנן גופיה יכול לסבור כר' יוסי ע"ש. קשה כיון דרבים פליגי עליה ודאי דלית הלכתא כוותיה וכן משמע בסוגיין. ומש"ע או שמא דוקא הכא דבעל פה לא סבר כר' יוסי. קשה הא כבר הוכחנו בסמוך דאי אפשר לומר כן כדדייק סוגיא דפ' התקבל וצ"ע. ועמ"ש לקמן בסמוך בתוס' בד"ה חברייא וכו':
אני אומר נסים נעשו לו וחי'. בבבלי דף ע"ו מיבעיא ליה אי לאלתר התירו דהא לא אתי או דלמא לאחר י"ב חדש התירו דהא אקיים ליה תנאיה. וכ' תוס' ואם תאמר לאלתר מה יש לחוש דהא ודאי יקיים התנאי כיון דמת ויש לומר דאיכא למגזר אטו לא מת וכו' ע"ש. והדבר דחוק דלשון הגמ' משמע דחששא הוא מחמת התנאי ולא מחמת גזרה. ועוד גזרה זו שיתמהו העולם למה התירו דאם כן אם שלח לה גט חדש נמי נאסור אלא ודאי דקלא אית ליה ה"נ המיתה אית ליה קול. ואני תמה שנעלם מהם דברי הירו' דהחשש הוא שמא נעשו לו ניסים וחי'. והא דלא חיישינן כן בכל הנשים שבעולם דמשהעידו שמת בעליהן מותרות להנשא י"ל מדהתנה אם לא אבא עד י"ב חדש משמע דידוע לו שיבא על ידי ניסים וצ"ע:
מתיבין רבותינו לרבנן. עי' בקונטרס. מיהו בבבלי בסוגיין אמר אביי אם משמע שתי לשונות אמר מהיום משמע מעכשיו לא אמר מהיום כאלו אמר בפירוש לא יהא גט אלא לאחר מיתה. אלא דקשיא לי כיון דמשמע נמי לשון מעכשיו מידי ספיקא לא נפיק ותהא חולצת מיהת ויש ליישב:
מתיב ר' לרבנן. עיין בקונטרס. וקשה הא רבותינו לא התירו מטעם אם אלא דסברו זמנו של שטר מוכיח עליו וכמ"ש. ואף די"ל דלית להו מהיום עיקר וכ"מ בבבלי בסוגיין דאמרי' לא ר' יוסי אית ליה דר' מ"מ לאו מטעם דאמר אם התירו. וע"ק הא מהיום ולאחר מיתה טעמא אחרינא אית ביה משום דמספקא לן דלמא חזרה הוא דהוי וכמ"ש במתני'. לכך נ"ל דה"ג תמן מחלפין מתיב ר' לרבנן וכו' אלא בגין דאמר אם והא רישא דרישא דאמר אם ואתון אמרין אינו גט. וה"פ ר' דייק דמהיום ולאחר מיתה הוי גט דאמאי נפסלו אי משום דאמר מהיום הא תנן מציעתא מהיום אם מתי ה"ז גט וא"ת לכך קאמר מציעתא דכשר משום דאמר אם דמשמע מעכשיו דא"כ קשיא רישא דרישא דתנן זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום. אלא ודאי מהיום עיקר וה"ה מהיום ולאחר מיתה ה"ז גט. והיינו דקאמר דתמן מחלפין דפריך תחלה גם מאם. ויותר נ"ל לקיים הגירסא דתמן מחלפין קאי אהא דאמר בשם ר"י ועמש"ל בתוס' בד"ה ע"מ וכו':
ע"מ אם מתי או ע"מ לאחר מיתה. וא"ת פשיטא דע"מ אם מתי הוא דאי לאחר מיתה א"כ מתני' אמאן תרמייה דתנן מהיום אם מתי ה"ז גט וי"ל שאני הכא דאמר מפורש אם מתי ולא אמר ע"מ ור' יוחנן לא קאמר אלא דמתני' אפי' כר' אתיא דלא פליגי אלא באומר מהיום ע"מ ומיבעיא לר"ז אי פליגי באומר מהיום ע"מ שאמות דלר' ה"ל כאומר מהיום אם מתי וה"ז גט ולרבנן גט ואינו גט או דלמא לר' ה"ל כאומר מהיום ולאחר מיתה ולר' גט ואינו גט ולרבנן אינו כלום ופשיט ר' יסא דה"ל כאומר ע"מ אם מתי. ולפמ"ש נראה הא דאמרי' בבבלי בפרקין דף ע"ד ע"ב ולרב יהודה דאמר בע"מ פליגי אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה לפלוגי בעל מנת ה"ק לפלגי במהיום ע"מ שאמות. ושמעינן תרתי דלר' ע"מ כמעכשיו דמי ורבנן פליגי בע"מ ופשיטא במהיום ולאחר מיתה דהא ספיקא דע"מ אינו אלא אי הוה כמעכשיו או כלאחר מיתה ומשני דאיצטרך לאשמועינן משום כח דהיתירא דר' דאפי' במהיום ולאחר מיתה הוי גט דסד"א דוקא בע"מ פליג דהוי כמעכשיו אבל בלאחר מיתה אינו גט וא"ת אי הוי פליגי במהיום ע"מ שאמות סד"א לרבנן מהיום ולאחר מיתה חזרה הוי ולא אמרי דגט ואינו גט אלא בע"מ דמספקא להו במעכשיו או לאחר מיתה ויש לומר אין להרחיק פלוגתייהו דר' ורבנן דלר' לאחר מיתה הוי גט ולרבנן נאמר דחזרה הוא. וכ"ש לר' יוחנן דמטעם גזרה דמהיום אם מתי הוי גט כמפורש בקידושין פ' האומר מסברא אמרי' גט ואינו גט. מאי קאמרת היא גופא לא שמעינן מפלוגתא דע"מ דלר' מהיום ולאחר מיתה הוי גט א"כ היינו דקמשני דאיצטרך לאשמועינן כח דהיתירא דר'. וה"ה החומרא לרבנן דגט ואינו גט אלא דלרבנן אשמועינן גם בע"מ כחה דאיסורא. ובמ"ש מיושב מה דקשיא לתו' שם בד"ה אדמפלגי וכו' ע"ש. ולפמ"ש בקונ' פליגי הבבלי והירושל' דלהבבלי לר' יוחנן פליגי במהיום ולאחר מיתה והוינו כר' בא בשם רב שסמוך ולהירושלמי סובר ר' יוחנן דבע"מ פליגי. ונ"ל היינו דקאמר תמן מחלפין ר"ל בבבל מחלפין וקאמרי דמהיום ולאחר מיתה נמי פליגי אבל כאן אמרי' דדוקא בע"מ פליגין מיהו בבבלי דף ע"ד מפורש איפכא ועמש"ל בתוס' בד"ה מתיב וכו':
חברייא בשם ר' יוחנן אינה אוסרתה וכו'. בין לחברייא בין לר' זעירא בגט מודה ר' יוסי דאינו גט. והרשב"א כ' סוף פרקין בד"ה לא נחלקו וכו'. הרמב"ם כ' שאינו גט כלל לאומר שמתיבמת נראה שמפרש לאפוקי מדר"י שאינו גט וכר' יוחנן דאמר לא הודו לו כל סיעתו ולומר שחלוקין עליו חביריו לגבי גיטין שאינה מתגרשת דבר תורה וצ"ע ע"כ. ודאי מהא דלא הודו לו כל סיעתו אין ראיה דמתיבמת די"ל מ"מ ספק הוי וכמ"ש הרשב"ם שם וכמש"ל בסמוך בתוס' בד"ה ב"ד וכו'. אבל נ"ל דראיית הרמב"ם מסוגיין דאמר ר' יוחנן דבגיטין אינו אוסרתה וממילא שמעי' דמתיבמת. ועמש"ל בתוס' בד"ה ב"ד וכו'. והא דאר"י לכך תיקנו זמן בגיטין גזרה שמא יתפה על בת אחותו ליכא לאוכוחי מידי דהא אי הוי גט ליכא למיחש למידי:
כל עמא מודיי אמירתו. לגבוה כמסירה להדיוט. נראה דהכא איירי בשלא קנו מידו דבקנו מידו הכל מודים דאינו יכול לחזור בו אפילו בשחרור והפקר דלאחר ל' יום ודאי תנאה הוא. וכן מפורש בבבלי כתובות דף פ"ב. ועיין בתוס' שם. ובירו' קידושין פ"ג תלוש מן הקרקע וכו'. ובהקדש לכ"ע קני אפי' לא קנו מידו. ודוקא באומר מעכשיו אבל אי לא אמר מעכשיו לא דלא מהני אמירה דהקדש במקום דמסירה בהדיוט לא מהני וזו היא דעת הרשב"א שכ' הר"ן בפי' נדרים דף ל' ע"א. ונראה דהחולקים שם סוברים ה"ה אפי' לא קאמר מעכשיו נמי מהני בהקדש דה"ל כמסירה דמעכשיו ונקט ליה במעכשיו איידי דאחריני. ומ"ש הר"ן שם בשם הרשב"א פלוגתא היא בירו' ע"כ לא מצאתי בגי' שלפנינו בנדרים. ואפשר כוונתו לירו' פ"ג דקידושין הלכה א דגרסי' א"ר אבהו א"ר יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה והקדישה הקדש. ושם גרסי' ר' אבהו בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום מכרה תוך ל' אינה מכורה הקדישה לא קדוש. ש"מ דפליגי. אך קשה הא תרווייהו ר' אבהו בשם ר"י אמרן. והיה נ"ל לומר מימרא הראשונה בדלא אמר מעכשיו וסיפא בדאמר מעכשיו. וכ"נ מסוגיא דהתם דגרסי' אמימרא קמיית' ר' בון בר תיי' בעא קומי ר"ז תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והכא את אמר הכין א"ל תמן באומר מכבר והכא באומר לאחר ל' יום לפ"ז אין ראיה כלל משם וצ"ל דגי' הרשב"א במימרא שניה דאמורא אחר אמרה בשם ר"י ותרוייהו בדלא אמר מעכשיו איירי מיהו פשטא דסוגייא לא משמע הכי אלא כמ"ש קמייתא בדלא אמר מעכשיו ובתרייתא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ומ"ש תוס' כתובות דף פ"ו בד"ה האומר וכו' וקשה היכי וכו'. נראה לי דל"ק דע"כ איבעיא דרב"ח היא לרב דמעכשיו ולאחר יום ספק הוא לענין קידושין וכמו שכתב בסמוך וה"ה בגירושין אבל בפרה אף רב מודה דתנאה הוי הגוף מעכשיו והפירות לאחר שלשים יום כמפורש בסוגיין והבן כי נכון הוא. וא"ת למאי דמוקמינן סוגיין דהכא בדאמר מעכשיו אם כן מאי קמיבעיא ליה בסמוך אף קידושין כן הא תנן רפ"ג דקידושין הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת והיינו עד לאחר ל' יום דאז חיילו קידושי ראשון ופקעי קידושי שני ויש לומר הא פליגי בה רב ושמואל כמפורש פרק ג' דקידושין בבבלי ולרב אינה מקודשת לעולם ע"ש:
שלא עמד מאותו חולי. בבבלי בסוגיין מבוא הך תוספתא ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא שלחו מתס אכלו ארי אין לנו. ופי' הר"ח ארישא קאי אמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי אבל אם התנה אם לא יעמוד מחוליו ואכלו ארי או נשכו נחש הרי זה נתקיים התנאי כי לא עמד לפיכך זה גט וזה אינו גט. וכתב הרא"ש ותמהני על ר"ח דשבק גמ' דידן ופי' על פי התוספתא והירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ע"כ. ר"ל דמסקינן בגמרא דברייתא משבשתא ע"ש. ונראה לי אף הר"ח סובר דלגמרא דידן למסקנא הברייתא דאם לא יעמוד מחולי זה דוקא מתוך חולי זה משמע אלא דלא ניחא ליה לפרש כפירש"י דאף מתם שלחו כן דלא לפלוג האי דשלחו מתם אסתמא דירושלמי. ומה שכ' הרא"ש עוד והרמב"ם פ"ט מה"ג כתב דברישא אינו גט ובסיפא ספק משום דפליגי אהדדי צריך גט מספק ע"כ. ר"ל דפליגי הבבלי והירושלמי. והדבר תימא איך שבק הכלל דקיי"ל לעולם סמכינן אגמרא דידן נגד הירושלמי והה"מ כתב הא דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו אסיפא קאי וה"ק מספקא להו אי הוי גט גמור או לא ע"ש. לפום ריהטא היה נראה לי דהספק הוא האומר אם לא יעמוד מחולי זה אם מחולי זה תנאה או חזרה לכך חולצת ולא מתיבמת. אך קשה הא גבי אומר אם מתי מחולי זה כתב הרמב"ם שם לא אמר כלום דאם מתי מחולי זה כל שלא אמר מהיום לאחר מיתה משמע ואין גט לאחר מיתה ע"ש ובהה"מ. אם כן אף אם לא אעמוד נמי יש לפרשו לאחר מיתה. גם אסוגיין יש להקשות אף שלא עמד יש לומר חזרה הוי מיהו הך קושיא איכא לתרוצי כל היכא דנוטה הדעת קצת לפרש דלאו חזרה הוי מפרשינן לי' בתנאה. ובבבלי קידושין פרק ג' דף נ"ט ע"ב לא משמע הכי בגיטין עי' שם. ולשיטת הרמב"ם יש לומר אם לא אעמוד ודאי מעכשיו משמע מדלא אמר אם מתי (ועיין ברש"י בפרקין דף ע"ב ע"ב) אלא מספקא ליה מחולי זה אי תנאה או חזרה הוי. אך קשה שכחב הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית וכו' אינו גט. ומהיום אם מתי לכ"ע מעכשיו הוא וכמו שכתב שם ואפ"ה אינו גט ש"מ דסובר מחולי זה דוקא משמע. לכך נראה דמספקא ליה כיון דפירש ואמר אם לא אעמוד משמע דאעמידה מחולי זה קפיד והרי לא עמד כדעת הירושלמי או דלמא עקירא אחולי קפיד שיגרום המיתה ואם אינו הגורם לא יהא גט. והיינו דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו דבר ברור ואף המסקנא איכא למימר דקאי הכי. ועוד נראה לי לקיים פי' הר"ח אף לפי המסקנא דרבא לרבינא פריך לדידך דטעמא דברייתא משום דאין אונס בגיטין אפי' באונסא דלא שכיח אם כן תיקשי רישא מ"ט אינו גט וע"כ לומר אם לא עמדתי מהני שהרי לא עמד אם כן אין ראיה מברייתא דשאני הכא דהוי לי' כאלו פירש ואמר דאפי' אונסא דלא שכיח מקבל על עצמו מדלא אמר סתמא אם מתי ואמר רב אחא דלמא לעולם כדקאמרת דטעמא דסיפא דהוי גט משום דאין אונס בגט ומשום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא מינה בתמיה ושני ליה דאי משבשתא היא ודאי דלא מותבינן מינה. והשתא לפי המסקנא אם לא אעמוד הוי גט וכמו שכתב הר"ח. ולא פליגי הירושלמי והבבלי. ועיין ברשב"א:
חוששין לה משום בעילה. פירש"י והאי חוששין לאו דוקא דמאי חששא איכא אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה ולתרומה לא מיפסל בת כהן אלא בביאת עבירה כגון כותי חלל נתין וממזר אלא איידי דנקט בסיפא אין חוששין נקט לשון חוששין ברישא. וכן כתבו תוס' בסוגיין. וקשיא דלמא נקט חוששין במי שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה אחר הגירושין מתיחד עמה אחר כך חוששין לה משום זנות ואסורה בתרומה כיון שנבעלה לפסול לה וכמו שכתב הרמב"ם פי"ח מהא"ב הלכה ג' ופצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה. והכי תנן ר"פ הערל. ופירש"י מפני שנעשית חללה בביאתו שנבעלה לפסול לה ואין חוששין לה משום קידושין להצריכה גט שני. ובכל אדם שלא נעשה פצוע דכא או כרות שפכה אין חוששין לה כלל וכ"מ בסמוך דקאמר לא נתייחד' אין חוששין משום כלום. ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
ר"י פתר מתני' וכו'. נראה דקשיא להו מאי אף דקאמר ריב"י דהני תרי מילי סתרן אהדדי אי חוששין לזנות אין חוששין לקידושין לכך דחקו לאוקמי מתני' בחששא דקידושי כסף דשפיר נקט אף וכדאמר רבא דה"ק אף שלא נתייחד עמה כדי בעילה חוששין משום קידושי כסף. והא דמוקי לה ר' יוסי לא נתיחדה וכו' קשה מי דחקו להוסיף מה שלא נזכר בה. ואי משום אף דריב"י הא גם בבעילה קאר"י דחוששין והתם ליכא למימר כדרבא ויש לומר ה"ק אף לא נתיחד חוששין משום קידושי כסף כ"ש נתיחדה כדי בעילה דחוששין לקידושי ביאה. ובבבלי בסוגיין פירש"י מאי אף דהא חששא דזנות לאו דוקא חששא אלא קולא היא לומר תולין אותה בזנות ואין חוששין לקידושין ור"י הל"ל חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות. ומכאן קשה למ"ש בסמוך דחוששין לזנות חששא לחומרא היא א"כ שפיר קאמר אף וי"ל כיון דהני תרי מילי סתרן אהדדי לא הוי לי' למיתני לשון אף וכמו שכתבתי. ולפירש"י קשה איך יתכן שנעלם מאביי דקשיא ליה אף דריב"י:
אתיא דב"ש כרבנן וכו'. נראה דקושיא היא בין לר' ירמיה בין לר' יוסי רבנן וריב"י פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה. ור' אבין סובר דבנתיחדה כדי בעילה לכ"ע צריכה גט ולא פליגי אלא בשראו שנתן לה כסף. וכן הוא בבבלי בסוגיין משמיה דרב נחמן. ואיכא למימר דאף ר' ירמיה הכי ס"ל. אלא מדלא הזכיר כספים וריב"י סובר דאפי' בשלא ראוה שנבעלה פליגי וסובר כב"ה. וא"ל קשיא לרבנן הא דפריך הבבלי דף ע"א מסיפא דתנן ומודי' בשנתארס' מן הגירושין שא"צ גט שני שאין לבו גס בה ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנישואין. די"ל ב"ה סברי כל שאין לבו גס בה אין חוששין שנבעלה לקידושין אלא לשם זנות. וכ"ת לא מהני סברא דגס בה אלא לחששא דבעילה אבל לחוש דבעל לשם קידושין לא מהני הך סברא אלא כל שבעל אמרינן לשם קידושין בעל. שהרי כתב הרשב"א לקמן בהזורק דוקא בארוסה אמרי' דבעל לשם קידושין אבל פנוי' שבעל אמרינן לשם זנות בעל ע"ש. וי"ל קים להו כל שבעל אין לחלק בין ארוסה לנשואה:
ליידא מילה וכו'. וקשה מאי מיבעיא ליה הא תנן רי"א כא"א לכל דבריה ופשיטא שהיא עדיין בחזקתה הראשונה ככל הנשים. גם בבבלי תניא בסוגיין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר. גם הא דפשיט ר"ז מהאי דכתובות הא לא דמיין להדדי דהתם תנן הרי היא ברשות הבעל והכא תנן כא"א לכל דבר משמע טפי דלכל מילי הי' כאשתו וכ"מ בבבלי פי"ג דיבמות:
והכא הוא אמר אין מיתה מצויה. ותימא הא לא פליגי ר' יהודא ור"י אלא באומר ה"ז גיטיך מעת שאני בעולם וסובר ר' יהודא דלא הוה גט עד שעה הסמוכה למיתתו ומעיקרא א"א גמורה היא וחייב הבא עליה דיש ברירה וכ"פ רש"י אם כן לא שייך כאן חששא דמיתה ויש לומר אס"ד דחייש ר"י למיתה אם כן ודאי דאף מעיקרא יש לחוש למיתה ולא שייך כאן ברירה כיון דלעולם יש לספוקי דזמן הגט הוא שיחול. אך פי' הר"ת שכ' תוס' והרשב"א דקסבר ר"י אם מתי עיקר ומהיום שמת בו קאמר והלכך ימי' שבנתים ה"ה כא"א גמורה ולכישמות הוי גט דיש ברירה וכו' ע"ש. קשה א"כ לא דמיא כלל להאי דיומא דשאני הכא דהא קאמר אם מתי. וע"ק בין לפירש"י בין לפי' הר"ת טעמא דרבי יהודה דהוי גט לכי מיית משום ברירה. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ז מבואר דר"י לית ליה ברירה. וא"ת בבבלי במכילתין פ"ג דף כ"ה דייק ממתניתא דהכא דאית ליה לר"י ברירה וכמו שכתבתי ויש לומר הירושלמי סובר מודה ר' יהודה בתולה בדעת אחרים דיש ברירה וכה"ג מחלק שם בבבלי ומתני' דהכא תולה בדעת אחרים הוא שהרי תלה התנאי במי שמותו וחייו תלוים בידו. וקשה דמוקי בשקלים שם הא דאר"י לא היה שופר של קינים בירושלים שמא ימות אחד מהן ואי אמרינן נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא הא ר"י לית ליה ברירה. והתם נמי תולה בדעת אחרים דהא מיתה במי שבידו להמית תליא ויש לומר כיון דמוקי לה התם הא דר"י דאין לעשות שופר קיני חובה שמא יתברר שבודאי מת אחד מהן וכ"מ בבבלי יומא דף נ"ו אם כן אין הברירה תלוי אלא במה שנוטל מהם ד' זוז והא ודאי תולה בדעת עצמו הוא כהאי דיין שבנוד דמייתי בבבלי לעיל דף כ"ה הלכך לית ליה ברירה. ותוס' כתבו שם ביומא בד"ה מ"ש וכו' ונראה לי אליבא דרב האי דשופרות חשיב כתולה בדעת עצמו שאין הקינין מתפרשות אלא בבעלים או בכהן ע"ש. ול"נ שא"צ לדחוק לפי המסקנא דהתם דמוקי לה בחטאת שמתו בעליה ודאי וכמו שכתבתי. מיהו הא ודאי דסוגיא דיומא פליג אמסקנא דפ' כל הגט דמסיק רבא דלר"י אפי' בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה. וא"ת לרבא דאמר ר"י אית לי' ברירה אמאי קאמר לא היו שופרות כקיני חובה מפני תערובות וכדמקשה ביומא שם ויש לומר קסבר רבא חייש ר"י לשמא מת ופליג אמתני' דמכלתין פ"ג השולח חטאתו ממדינת הים והניחו זקן או חולה מקריב בחזקת שהוא קיים ומתני' כרבנן. והא דפריך מינה לר"י בבבלי ביומא ובירוש' פ"ו דשקלים היינו משום דבעי לאוקמי מתני' ככ"ע. והכא ליכא לשנויי רבא לשיטתו דאמר במכלתין שם דלשמא מת לא חייש ולשמא ימות חייש דמפורש ביומא שם בתוס' בד"ה אלא וכו' דשופרות לשמא מת דמיא ע"ש וא"ת נימא לכך לא היו שופרות לקיני חובה שמא ימצא שם זקן שהגיע לגבורות דחיישינן ביה שמא ימות ומתני' דמכלתין פ"ג המביא גט והניחו זקן או חולה איירי בשלא הגיע לגבורות וסוגיא דיומא אזלי לאביי דסבירי לי' דאין חילוק בין הגיע לגבורות לשלא הגיע ומ"ש תוס' ביומא שם בד"ה והתנן וכו' הא דקאמר בגיטין אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר אשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק ותדע דאמתני' דהשולח גט קאמר לה התם ולא אמתני' דהשולח חטאתו ע"כ. ותימא הא ברישא תנן המביא גט והניחו זקן או חולה וכו' ובסיפא תנן השולח חטאתו ממה"י מקריבו בחזקת שהוא קיים. הרי דסיפא אזקן דתנן ברישא קאי ואי מחלקינן בזקן דתנן ברישא ה"ה בסיפא. ועוד מאי תדע דקאמרו הא בסיפא לא תנן זקן וצ"ע. ונ"ל מכאן ראיה לפסק הרי"ף פ"ג דמכלתין דאין חילוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע. מדפריך ביומא ולא נחית לחלק בהכי והא דגרסי' בשקלים פ"ו ה"ז והתני האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר וכו'. הא ודאי טעותא הוא מכדי למאן פריך לר"י ואיהו ודאי סובר שלא היה שופר לקיני חובת כדמוכח מתני' דשקלים שם. וכ"מ ביומא דף נ"ו. והא דמשני התם כי קאמרינן בחטאת. שמתו בעליה ודאי ה"ק לכך לא היו שופרות קיני חובה דלפעמים יהיה תערובות מחטאת שמתו בעליה ודאי. אף אם נאמר לא חייש ר"י למיתה ביחיד מ"מ כיון אם יהיה ודאי מיתה יהיה תערובות חיישינן אבל לעולם לר"י לא היו שופרות לקיני חובה. לכך נראה לי דה"ג והתני השולח חטאתו ממדינת הים וכו' וכה"ג פריך בבבלי ביומא דף נ"ו ומשני נמי כי קאמרי' בחטאת שמתו בעליה ודאי. ובשקלים לא מצי לשנויי כאן ביחיד כאן בציבור כדמשני בסוגיין ובירו' ביומא פ"ק ה"א דעדיין קשיא שופר כדמסיק הכא והתם. מ"מ אף לפי המסקנא דשקלים צריכין לחלק בין יחיד לציבור דלא תיקשי לן האי דיומא אהאי דגיטין פ"ג. ומתוך מה שכתבתי יתורץ מה שהקשיתי בתוס'. ביומא שם ע"ש:
בעילתה ברורה. אין להוכיח מכאן דאפי' אי מספקא ליה אם מת מאותו חולי אינו מביא אשם תלוי דלעולם בעילתה ברורה. די"ל אע"ג דבעילתה ברורה מ"מ הספק ממקום אחר בא ואין חילוק בין לישנא דירושלמי דתני בעילתה ברורה ובין הבבלי דתני בעילתה תלויה ועיין בתו' בסוגיין דמספקא להו הך דינא. ואין הספק מפני שאין אנו בקיאין בדבר אם מת מחמת חולי דבכה"ג ודאי דאינו מביא אשם תלוי דלאו ספק הוא וכמ"ש הש"ך י"ד סי' צ"ח אלא איירי שאי אפשר לעמוד עליו. ומ"ש תו' ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי אם לאו היה לר"מ מייתי נמי אשם תלוי. משמע לר' יוסי פשיטא להו דמייתי אשם תלוי. וקשה לר"י בכה"ג ה"ל להביא חטאת דספק ספיקא הוא אומר שעה אחת קודם מיתה חל הגט נמצא שבא על א"א וחייב חטאת ואת"ל משעת נתינה הוי גט אימר לא מת מאותו חולי וחייב חטאת וצ"ע:
ארשב"ג מעשה בציידן וכו'. עיי' פי' בקונט' וכ"מ בבבלי. וכ' תו' דף ע"ד ע"ב וא"ת למה הוצרך להגיה דפליגי רבנן ארשב"ג ומנ"ל דפליגי עליה ואר"י דקבלה היתה בידו דפליגי רבנן ע"כ. ונראה לר"ח דמשני דף ע"ה ע"ב ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי מתני' רבנן. א"כ ע"כ לומר דפליגי. ואפי' רבא ורב אשי דמתרצי בענינא אחרינא ע"ש נראה דמודו דרשב"ג דמיקל באצטלי' פשיטא דמיקל בהנקה דביום א' סגי אלא דאינהו בעי למוקמי מתני' ככ"ע. ועוד נראה טעמא דרשב"ג משום דאנוס' היא וס"ל אונסא כמאן דעבד ולכך קאמר בסיפא בהנקה כל עכבה שאינה הימנה ה"ז מגורשת ורבנן פליגי כמפורש לקמן בגמרא ע"ב א"כ ה"ה באצטלית פליגי. ועמ"ש בסמוך:
רשבג"א תינתן לאביו וכו'. בבבלי מביא ברייתא דפליגי חכמים לי ולא ליורשי משמע וכתב הרמב"ם פ"ח מה"ג א"ל זה גיטיך ע"מ שתתני לי ר' זוז ולא קבע זמן ומת קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל הגט שלא קבע זמן לפיכך וכו' ה"ז לא תינשא לזר עד שתחלוץ. וכ' הה"מ טעמו דאפי' במקום שא"א שיתקיים התנאי בעינן שיהא התנאי מבוטל בפועל והכא א"א שיהי' מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן לפיכך חולצת ולא מתיבמת. ודייק ליה מהא דאמרי' לקמן בפרקין האומר ה"ז גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך הזמן לא תנשא עד אחר זמן. אע"פ שא"א שיבא כיון שלא נתבטל התנאי בפועל. ואף בירושלמי נראה שהוא מחלוקת ואיכא מ"ד שאסורה להנשא ע"כ. ותימא מאי ראיה מייתי מדברי הירושלמי הרי מבואר לעיל הלכה ג' רי"א אסורה לינשא שמא נסים נעשו לו וחיה. ואין הטעם משום דבעינן שיתבטל התנאי בפועל. אדרבה מכאן ראיה להיפך. ואף שתו' כ' הטעם משום גזרה שיתמהו העולם למה התירו. כבר השבתי על דבריהם אלו לעיל שם בד"ה אני אומר נסים וכו'. גם דברי הרמב"ם משמעין דאוסר משום חששא דירושלמי דבחדא הלכה קתני לי' עם הך חששא שמא יבא בסתר ע"ש וצ"ע. והמ"ל מקשה שם מסיפא דתנן ה"ז גיטיך שתשמשי את אבא וכו' מת הבן או שמת האב אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת ואמאי הא לא נתבטל גט זה בפועל. וכבר קדמוהי הפרישה והב"ש בקושיא זו סי' קמ"ג. ותי' הב"ש והמ"ל שניהם דחוקים כמ"ש בסוף דבריהם. ונראה דבהנק' ושימוש הוי כאלו תבעה הבעל שיתקיים התנאי והיא משיבה שא"א לה לקיים ה"ל כאלו נתבטל התנאי בפועל אבל כשמת הבעל אע"פ שממילא נתבטל התנאי מ"מ אין מי שיתבענה ואין אומר ואין דברים ואין כאן ביטול בפועל כלל:
בשאבדה באונס. עיי' בקונט'. וקשה מנ"ל דפטורה משבועה אלא לרבנן לא מהני מידי עד שתתן לו האצטלית ולרשב"ג סגי בנתינת דמיה ובשבועה יעוד תנאי לא נזכר במתני'. ואפשר לומר קסבר ר' יודן דלא פליגי חכמים על רשב"ג וטעמו דמגורשת משום דנאבד באונס אלא דקשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא וקאמר דקמ"ל דפטור משבועה דאיירי בשהתנה להיות פטור משבועה. ור' יסא השיב דמתני' היא ס"פ הפועלים מתנה ש"ח וכו' אלא דאיירי אפי' נאבד בפשיעה ורבנן פליגי ועמ"ש בסמוך. וא"ת ל"ל למימר דקמ"ל מתנה ש"ח וכו' לימא דקמ"ל אע"ג שנאבד באונס חייבת לשלם י"ל הא נמי פשיטא ליה דכלא דמי ודאי לא הוי גט דלהרווחא כיון:
רבנן אמרין וכו'. עיין בקונט'. ועי"ל ה"ק רבנן דפליגי ארשב"ג אמרין אחת שנאבד באונס או בפשיעה לעולם צריכה ליתן האיצטלית דיקא משום חומר דתנאי גיטין דלמא איצטלית דוקא קאמר. וזה סייעתא למ"ש בסמוך בתו' כד"ה בשאבדה וכו':
אר"ח בר' בא וכו'. גי' הרשב"א בחי' א"ר בא בחייו והוא שתשמשי כל צורכו והוא שתניקי כל צרכו לאחר מיתה אפי' לא הניקתו כל צרכו אלא אפי' שמשתו שעה אחת הניקתו שעה אחת ר' שמעון בן לקיש אמר בחייו אפילו לא שמשתו כל צרכו אפילו לא הניקתו כל צרכו אלא אפי' שמשתו שעה אחת ואפי' הניקתו שעה אחת לאחר מיתה אפי' לא שמשתו ואפילו לא הניקתו כלום מתני' פליגא על ריש לקיש וכו'. ופי' אלא אפי' לא הניקתו כל צרכו וכו' דנקט לר' בא לאו דוקא דהא בששימשו אפי' שעה אחת ומת היינו כל צרכו אלא משום ר"ל נקיט לה נמצא לר' בא לעולם בעי' כל צרכו ובעינן נמי שתקיים תנאו מיהת ולר"ל כין שהתנה סתם לא קפיד אלא אזמן הצריך לו ופלוגתא דת"ק ור"י במתנה עליה שתתן שכר מניקה שאני דאיכא למימר לצעורה קמיכוין הלכך ה"ז מגורשת ע"ש. ואף גירסתו קשה דר' בא מאריך בדברים ללא צורך. ועוד אף בשכר מניקה י"ל להרווחה קמיכוין. לכך נ"ל כגי' שלפנינו וה"פ בשכר מניקה שנו ר"ל כרישא לתרווייהו חייש שמא לא כיון אלא לצערה ושתתן לו שכר הנקה קאמר או להרווחא כיון דהא לא קבע לה זמן לכך ברישא כשמת מגורשת ותתן אבל בסיפא דקבע לה זמן אמרי' לצער' קמיכוין הלכך כשמת אינה מגורש'. ולפי תי' זה בתוך קושית הש"ס לרב אשי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דאיכא לשנויי כדשנינן. וזהו טעמו של הרי"ף דפסק כרב אשי ולא חש לקושית הבבלי כדשנינן הכא:
אנא פלוני בן פלוני מקדש ליך וכו' ואם אתא וכו'. כתב הרשב"א אלמא מעשה קודם לתנאי הוי תנאה וי"ל דרבנן היא ואפילו בגיטין וקידושין לא בעו הנך תנאי ואינו מחוור כל הצורך דמשמע דכולהו אמוראי בגיטין וקידושין חוששין להא דר"מ וצ"ע. ותירוצו תימא אס"ד דהסמפון אליבא דר"מ פסול והמעשה קיים א"כ הא דמסיק כי דמך ר"י פקיד לבנתי' דיעבדון כר"ל וכו'. למה לא פקיד להו שיעבדו כר"מ דהא הרבה אמוראים דסברי הלכתא כר"מ וטפי איכא למיחש בכה"ג לפסול ממזרות. לכך נ"ל דבסמפון דקידושין ודאי תנאי קודם למעשה הוא דמתחלה מתנה וכותב בסמפון התנאי ואח"כ מקדשה אע"ג דבסמפון כתוב בהיפך אין בכך כלום דהכל יודעין שהתנאי היה קודם המעשה וגם הסמפון נכתב קודם המעשה וכ"ש אם נאמר דמקדשה בסמפון אבל בגט שהתנאי והמעשה באין כאחד בשעת מסירת הגט לא מהני ואין ראיה כלל מסמפון ועמ"ש. קידושין פ"ג ה"ג בד"ה ירדו:
אונסא כמאן דלא עבד. בקונט' פירשתי דוקא בגיטין פליג ר"י אבל לא בקידושין. והיינו לאוקמא דר' יוחנן כהלכתא דהא קיי"ל יש טענת אונס בגיטין במלתא דלא שכיח מיהו למאי דגרסי' בסמוך ר' יוחנן ור' אבא לא סברין לדרשב"ג ש"מ דקסבר הש"ס דגיטין וקידושין שוין לענין טענת אונס ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה אר"י וכו':
אשכחת א"ר יוחנן ור' בא סברין כרשב"ג. עיין בקונט' גירסת הרשב"א וב' הגירסא שלפנינו משובשת. וקשה לגי' בקונט' מנ"ל דפליגי רבנן באילפא דלמא כי קאמרי רבנן דוקא באונסא דשכיח הוא דאין אונס בגיטין אבל אונסא דלא שכיח לא ונגיבת הנהר אונסא דלא שכיח הוא כדאמרי' בבבלי בפרקין דף ע"ג דאמר רבא סכירת הנהר אונסא דלא שכיח הוא ואינו אונס ודוחק לחלק בין יבישת הנהר לסכירה. ואפשר להביא ראיה דשכיח הוא מדצלי ר' בא שיתייבש ואס"ד דלא שכיח לא היה לו להתפלל על כך כדאמרי' בבבלי תענית דף כ"ד דאיעניש רבא דבעי מיטרא בתקופת תמוז משום יקרא דשבור מלכא. לכך נראה לקיים הגי' שלפנינו דבעיא היא ר"י ור' בא מי סברין כרשב"ג. דקסברי רבנן ורשב"ג פליגי באונסא דלא שכיח ולרבנן הוי כמאן דלא עבד ולרשב"ג כמאן דעבד אבל באונסא דשכיח אף רשב"ג מודה דהוה כמאן דעבד וכי קאמרי אינהו באונסא דשכיח. והיינו דמסיק נחתכה ידה כמי שלא עיכבה והיינו אונסא דלא שכיח. ומעתה מ"ש הרשב"א ולפי גי' זו צ"ע אם הלכה כרשב"ג כיון דקא מוקי לה לר"נ דהוא בתרא כוותיה וקיי"ל כר"נ ועוד דעבד עיבדא כוותיה ומעשה רב ע"כ ולפמ"ש לק"מ דודאי הלכתא כרשב"ג באונסא דלא שכיח דהכי מסקינן בפרקין בבבלי דאין אונס בגיטין באונסא דשכיחא אבל לא שכיח יש אונס. וכ"כ הרשב"א גופיה שם להלכה. ומעתה ל"ק נמי למ"ד משמיה דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכאן פסק אונסא כמאן דלא עבד. דר' יוחנן לא איירי אלא באונסא דשכיח אבל לא שכיח הלכתא כרשב"ג. וא"ל במתני' ודאמר ע"מ שתניק וכו' הסברא בהיפך כיון דלא התנה ש"מ אונסא דשכיח קבל עליה. דודאי איכא למימר לכך התנה שתניק דאסיק אדעתיה אונסא דשכיח ולא תניק ולא ליהוי גיטא אבל אונס דלא שכיח לא אסיק אדעתיה הלכך הוי כמאן דעבד. אך קשה א"כ מעיקראי למה כתב ר' יוחנן סמפון זה הא איכא למיחש לאונסא דלא שכיח ותתעגן וי"ל למלתא דלא שכיח לא חש ר"י אלא לבסוף חש לדר"ל. ואפשר כיון דסברא הוא למפסק כר"ל חייש לה. ולא ידעתי מאי מספקא להרשב"א אי הלכתא כרשב"ג או לא. אי איירי באונסא דלא שכיח פשיטא דהלכתא כוותיה כמ"ש הרשב"א לעיל בפרקין. ואי באונסא דשכיחא פשיטא דלית הלכתא כוותיה דהא רבא קאמר בפרקין דף ע"ג אונסא דלא שכיח כמאן דעבד ועשה מעשה גבי ר"פ ור"ה בריה דר"י ולא שבקינן מעשה דרבא דבתרא הוא מפני מעשה דרב נחמן וצ"ע:
מתני' מסייעא וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' למימרא דעכו במדינת הים קיימא והא אר"ס כי מיפטרי וכו'. משמע אי אמרינן דעכו במדינת הים קיימא ניחא הא עדיין קשיא וחזר ל"ל וכקושית הש"ס בסוגיין. והא ודאי ליכא למימר דהוה מפרש למתני' אם לא יבא לביתו דא"כ אין נפקותא בין ח"ל לא"י וי"ל אס"ד עכו במדינת הים קיימא קמ"ל אע"ג דחזר ולא הלך חוצה לה לצד צפון אפ"ה בטל תנאי דעכו גופא ח"ל והירושלמי מיאן בפירוש זה דממילא ידעינן שבעל מטעם שהלך לעכו וחזר ל"ל. מיהו אביי דמשני בבבלי תרי תנאי קא"ל וכו' מפרש למתני' אם לא יבא למקומות או לביתו תוך ל' יום כמפורש שם. ועמ"ש בסמוך:
תיפתר כמ"ד עכו כא"י לגיטין. והיינו כר"מ אבל רבנן פליגי עליה כמפורש במתני' בפ"ק. ומשמע רבנן ור"מ פליגי אפי' בחצי' של צד א"י דאס"ד דלא פליגי אלא בחציו של צד צפון אבל חציו של צד א"י לכ"ע כא"י וכמ"ש תו' והרשב"א ריש מכלתין בשם ר"ת. איכא לאוקמי מתני' אף כת"ק דהא הגיע לעכו לחלק שהוא פוגע ראשון משמע ומה שממנה בצד הארץ הוא מחלק הארץ אלא ודאי דלת"ק עכו כולו כצפון ופליגי בחציו של צד א"י וכפיר"י וקשיא לר"ת. מיהו מדברי ר"י נראה מפורש דסובר ת"ק דוקא גבי גיטין החמירו וכן לענין מכירת העבד לשם והיינו לענין עיקר ישיבת א"י אבל לענין לוי' לבא שם באקראי חשוב כא"י וכן המוכר עבד משם לח"ל יצא לחירות וכ"כ המהרש"א שם ע"ש. ואף זה קשיא א"כ מתני' כרבנן נמי אתיא ואם בא לחציו של צד א"י אינו אלא אקראי ואז ודאי א"י הוא. וא"ל כיון דקאי בא"י ואמר אם לא באתי לח"ל חשיב עכו כח"ל אע"ג דלענין אקראי חשיב כא"י דא"כ מאי פריך בבבלי למימרא דעכו במדינת הים קיימי והא כי מיפטרי רבנו וכו' אע"ג דמיפטרי מהתם חשיב כח"ל. אלא ודאי כיון דשהייתו שם לפי תנאו נמי אינו אלא אקראי בעינן שיצא לח"ל ממש ופריך שפיר מהא דמיפטרי והדרה קושיא לדוכתא אירושלמי אמאי לא מוקי מתני' כרבנן לכך נראה דלת"ק עכו כצפון לכל מילי ור"מ סובר חציו של צד א"י כא"י לגיטין. וסוגיא דבבלי דמסיק כי מפטרי וכו' היינו כר"מ וכוותיה הלכתא. והיינו דגרסי' בירוש' לעיל פ"א ה"ב ר' יעקב בר אדא בשם ר"ל הלכה כר"מ בגיטין. והא דכתבתי לעיל שם בד"ה הלכה וכו' דר' יעקב קריא ליה לת"ק בלשון חכמים אע"ג דמפורש דר"י הוא משום דסובר סתם מתני' דהכא ר"י היא דעכו כמדינת הים ע"ש. לאו דהכי ס"ל אלא לר"ז השיב דכך אתה מפרש למשנתינו וליתא אלא מתני' כר"מ ועכו כא"י לגיטין דאל"כ קשיא וחזר וכמ"ש בסמוך:
ואפי' תימר וכו' שמא לתני' גיטין. נראה טעמו כיון דגם ר"מ מודה דמוכר עבדו לעכו יצא לחירות ש"מ דלאו לכל מילי הוי כא"י אלא דוקא לענין זה שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואפשר דקסבר דבקיאין לשמה ושיירות מצויות אבל לתנאי גיטין לא דהא מיהא למקצת דברים הוא כח"ל וא"כ ה"ל הגט פסול ומדקאמר בעל משמע שאין כאן שום ספק. ומדברי הש"ס אלו נמי נראה דלת"ק עכו כולו כצפון:
ואסור להתייחד עמו מכבר וכו'. מדקאמר לשון אסור משמע אפי' אם אינו רוצה לגרשה בגט זה אסור להתייחד עמה מפני חשש בנו וצריך לקרוע הגט תחלה. ולא ראיתי מי שכתב כן. ומלשון הש"ס משמע דפניך דתנן במתני' פניך ממש הוא לכך אמר שלא יתייחד עמה דלא ניחוש לגט ישן. ובבבלי בסוגיין תניא הכי ה"ז גיטיך אם אעבור מכנגד פניך ל' יום וכו' הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ולגט ישן לא חיישינן שהרי לא נתייחד עמה וליחוש שמא פייס אמר רבר"ה באומר נאמנת עלי. איכא דמתני לה אמתני' מעכשיו אם לא באתי וכו' וליחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי וכו' מאן דמתני לה אמתני' כ"ש אברייתא מאן דמתני לה אברייתא אבל מתני' הא לא אתי. והרבה נתלבטו המפרשים מאי קאמר מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא. ולדידי קשיא עוד מאן דתני אברייתא למה לא תני כן אמשנתינו דתנן נמי כל זמן שאעבור מכנגד פניך. וראיתי שמהרש"א הרגיש בקושיא זו עי"ש. ונ"ל דקשיא לישני דברייתא בד"ה ה"ז גט דאין הגט נפסל משום גט ישן הואיל ולא נתייחד עמה ולכי מקיים תנאיה ליהוי גיטא. הרי דהואיל ולא נתייחד קאי אחששא דגט ישן איך תני בברייתא תרתי היה הולך ובא הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. הא הנך תרתי חד נינהו. ותו' כ' בד"ה ת"כ דר"י מייתי ראיה מדקאמר ולגט ישן אין חוששין משמע דאם נתייחד עמה לא הוי אלא גט ישן אבל לר"ה אם נתייחד עמה בטל הגט לגמרי. וכ"כ הרשב"א. ולפי כפילות לשון הברייתא משמע בהיפך וה"פ הואיל ולא נתייחד עמה כלומר הואיל ולא בא עליה כל שלשים יום ה"ז גט. ולגט ישן אין חוששין לומר שבא עליה בתחלה ואח"כ שהה ל' יום ולא בא עליה דאפי' לר"ה הוי גט שהרי לא בא עליה ל' יום כתנאו ולגט ישן איכא למיחש וקאמר שהרי לא נתייחד עמה לעולם מזמן הנכתב בגט. וא"ל אם בא עליה לאחר נתינת הגט אע"פ ששהה אח"כ ל' יום ולא בא עליה בטל תנאו כדאמרינן ברישא באם לא באתי עד ל' יום ולא הגיע לגליל בטל תנאו אפי' קיימו לאחר זמן שלא התנה אלא על מהלך הראשון וכ"מ ברש"י בד"ה ואי וכו'. דדווקא ברישא דקאמר אם לא באתי מכאן עד ל' יום ודאי על מהלך הראשון התנה אבל בסיפא דקאמר אם אעבור מכנגד פניך ל' יום לעולם משמע וכ"מ בבבלי בסוגיין דקאר"י ה"ז גט קתני וכי מלא ל' יום ה"ז גט. אף על גב דמעיקרא היה הולך ובא. ונראה כר"ה לא מצי אתיא הך ברייתא משום דקשיא ליה מאי קאמר שהרי לא נתייחד עמה הא לא קאי הואיל ולא נתייחד עמה אלא על ל' יום האחרונים אבל מעיקרא היה הולך ובא עליה א"כ ודאי דאיכא למיחש לגט ישן. אע"ג דאיכא לפרש הואיל ולא נתייחד עמה היינו שלא בא עליה משעה ראשונה מ"מ מדקאמר ולגט ישן וכו' משמע דמעיקרא איירי בל' יום האחרונים וכמ"ש. אבל לר"י ה"ק הואיל ולא נתיחד עמה לא חיישי' שמא פייס. הלכך לגט ישן נמי לא חיישינן שהרי לא נתיחד. ופריך לדידך דחיישת שמא פייס אלא מפני שלא נתייחד מ"מ ניחוש שמא פייס בדברים בלא יחוד. וכי משני באומר נאמנת עלי ל"ק א"כ ל"ל הואיל ולא נתיחד עמה הא בלא"ה אין כאן חששא דפייס שהרי נאמנת והל"ל הואיל ולא נתפייס די"ל נקט לשון יחוד לאשמועינן אם נתייחד עמה שוב אין נאמנת לומר שלא פייס דחזקה דפייס. ונראה שכן דעת רוב הפוסקים. והיינו דקאמר מאן דמתני אברייתא לא מתני אמתני' דהא לא באת. כלומר מוקמינן הדבר על חזקתו ואמרי' מסתמא לא בא ולא נתפייס אבל הברייתא דחייש שמא פייס כשנתיחד קשיא ניחוש נמי אפי' בלא יחוד שמא פייס וצריכין לאוקמא באומר נאמנת עלי. ומתני' דהכא לא מוקמי' באומר נאמנת עלי מדלא קתני אלא הואיל ולא נתיחד וכו' ולא תני ולגט ישן וכו' כדתני בברייתא ש"מ דלא חייש לשמא פייס כלל אבל סיפא מעכשיו אם לא באתי דמשמע דלא הוי גט עד לאחר י"ב חדש אפי' מת תוך י"ב חדש ש"מ דחייש לחששא רחוקה שמא יבא ע"י נס וכמ"ש לעיל הלכה ג' בד"ה אני וכו' קאמר שפיר דאיכא למיחש נמי שמא פייס. ומאן דלא מתני אמתני' סובר דחששא דפייס חששא רחוקה. ולר"ה ליכא לפרושי ברייתא הואיל ולא נתיחד קאי אחששא דשמא פייס דהא איהו מפרש מכנגד פניך היינו תשמיש. ועיין ברש"י ותוס' והרשב"א בסוגיא דהכא ובפ"ב דמכלתין:
רי"א כזה גט. בבבלי בפרקין דף ע"ב ע"ב גרסי' ור' יוסי לא סבר להא דר' דקתני כזה גט למעוטי דר'. וא"ת דלמא להכי תני כזה גט לאשמועינן דלא אמרי' טעמא דר"י משום דגט על תנאי כשר ואפי' ברישא פליג וכדס"ד דבבלי קמ"ל דוקא כזה גט אבל רישא דלא אקדים כתיבה אינו גט וי"ל לזה לא צריך כזה למעט דאס"ד דגם ברישא פליג ה"ל לתנא לכללינהו בחדא אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי או כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר יב"ח אינו גט רי"א גט אלא ודאי ר"י לא פליג ברישא לכך חלקינהו בתרתי כזה ל"ל אלא ודאי לאפוקי דר'. ורב יימר דקס"ד טעמא דר"י כתב גט על תנאי כשר. לא חש לדקדק בהכי וצ"ע:
הרי זה גיטיך לאחר החג. בבבלי גרסי' ת"ר לאחר שבוע שנה וכו' ופי' הרמב"ם א"ל כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה לאחר שבע והרא"ש פי' כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי לאחר השבוע וכו'. וקשה הא מפורש כאן דכל הנך לאחר באומר ה"ז גיטיך איירי ורש"י פי' באומר ה"ז גיטיך אם לא באתי מכאן לאחר שבוע איירי. ור"ח פי' ה"ז גיטיך לאחר שבוע וכו'. ומקשה הרא"ש למה לא תתגרש מיד אחר השמיטה כי קביעת הזמן היה כדי שלא תתגרש תוך השבוע ואם היה בדעתו עד שתעבור שנה שמינית הל"ל שנה לאחר שבוע ע"ש. וכפי' הר"ח נראה פשטא דסוגיין. וקושית הרא"ש תימא דהא בנדרים פ"ח וקידושין פ"ג בבבלי ובירושלמי קאמר דפליגי ר"מ ור"י אי מחית איניש נפשיה לספיקא או לא ולר"מ האומר עד פני הפסח אסור עד שיצא. ולא אמרי' א"כ הל"ל עד סוף פסח. אלא ודאי כיון דמחית נפשיה לספיקא דרכו לדבר לשון זה כ"ש כאן דמדבר לשון לאחר כדי לקצר לשונו. ואע"ג דר"י פליג ואמר התם אין אדם מחית נפשיה לספיקא היינו נפשיה לא מעייל לספיקא אבל דבר הנוגע לגרושתו דשנאה נפשיה מסברא איכא למימר כוונתו לעגנה או לעכב הדבר עד לאחר האחרון שבחג ואף מ"ד בקידושין בבבלי דלא פליגי אי מחית איניש נפשיה לספיקא מודה דהכא לכ"ע מחית נפשי' לספיקא עמ"ש לקמן בד"ה והכא וכו' משמע קצת כפירש"י:
ואפי' כמ"ד ל' יום לאחר החג וכו'. מדקאמר ואפי' כמ"ד וכו' משמע דאיכא מאן דפליג אר' וסובר דאפי' קודם ל' יום תו לא מיקרי אחר החג אלא זימנא בפני עצמו הוא. גם בבבלי אמרי' ר"ח דרש הלכה זו משמי' דר' וקלסיה כלומר דאמרה משמיה דיחיד דלית הלכתא כוותי'. ומוכח נמי מלשון זה דמאן דפליג אדרבי סובר דשלשים ודאי לא מיקרי לאחר החג דהא קאמר רבותא אפי' לר' ל' יום שלפני פסח אינו כלפני פסח. ואס"ד דלרבנן יותר משלשים יום מיקרי לאחר החג הל"ל רבותא אליבא דרבנן דנותנין זמן רב לאחר החג אפ"ה שלשים יום לא מיקרי לפני פסח. ומעתה מ"ש הר"ן בסוגיין דלרבנן נותנין מחצית זמן שבין רגל לרגל. ולפ"ז אם נשבע לאחר סוכות יש לו ג' חדשים. הא ודאי ליתא דליכא מ"ד הכי. ומ"ש הרשב"א וכ' הר"ח לאחר הרגל אפי' לא עברו עליו אלא ט"ו יום דיו והרמב"ן כתב עליו איני יודע מנין לו זה וכו' ע"ש. ונ"ל טעמא דלפום ריהטא נראין דברי ר' דהא קיי"ל שואלין ודורשין בהלכות החג ל' יום לפני החג נ"ש לאחר החג כדמוכח סוגיין. ואף מהלכה זו קשיא אהא דאמר הכא כל לי יום שלפני פסח אינו כלפני פסח דהא משמע מדשואלין ודורשין ל' יום כולן נקראו ערב פסח. מיהו י"ל כיון דאין דרך העולם להכין אז צרכי פסח ולא בעינן ל' יום אלא דליהוי שואל כענין וכמ"ש הר"ן לא מיקרי לפני החג. אבל בפרוס החג נראה דלכ"ע מאז מתחילין להכין צרכי החג כדתנן פ"ג דשקלים ופ"ח דבכורות בג' פרקים תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג והן גרנות למעשר בהמה. והיינו טעמא שאז מתחילין להכין צרכי וקרבנות החג. וכ"מ בתו' בכורות שם. והיינו ט"ו יום קודם החג. לפיכך נקראים ערב החג וכ"ש שנקראים אחר החג כדמוכח סוגיין. והש"ך ח"מ סס"י מ"ד מביא ראיה מהא דמייתי בב"מ דף כ"ח רשבג"א ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והיה דומה להם כאלו עוסקין בעניני הרגל כל זמן שלא עברו הנהר ע"ש. ומלבד שדבריו דחוקי' אלא דקשיא נמי א"כ הדבר משתנה לפי הזמן כמפו' שם בב"מ דיש חילוק בזה בין מקדש וראשון לשני. וכ"ש היום בחורבנו ומ"ש נ"ל עיקר. ומ"ש הש"ך עוד שם והא דהשמיטו הרמב"ם ושאר פוסקים דין לאחר הרגל כמה כיון. דמסיק בש"ס דלית הלכתא כר' דאמר ל' יום לאחר הרגל ולא פירש הלכתא מאי אלמא דלש"ס גופא מספקא ליה והוה ספיקא דדינא עד כמה נקרא אחר הרגל ע"כ. ודברי תימא הם טפי קשה דה"ל לבאר דכ"ט יום לאחר הרגל מספיקא נינהו ומגורשת מספק ואיך נאמר שהשמיטו דבר דיש בו ספק אשת איש. והה"מ כתב ורבינו לא כ' דין אחר הרגל לפי שלא נתבאר בגמ' כמה קרוי אחר הרגל ע"כ נראה דר"ל דרבינו לא כ' דין שאינו מבואר בתלמוד. וגם זה דחוק. והדבר ברור דאלו פוסקים סוברים דלאחר הרגל הוי מיד לאחר יציאת הרגל וכן משמע פשטא דשמעתין. וקצת ראיה לדבריהם מדלא ביארו בנדרים דין האומר לאחר הרגל ועמ"ש בסמוך:
קונם יין שאני טועם במ"ש וכו'. לא מצאתי שביארו הפוסקים דין זה בנדרים ובגיטין. ואף שגם הא דאמרי' בבבלי ג' ימים הראשונים מן השבוע מיקרי קמי שבתא וכו' לא הוזכר בפוסקי' בהלכות נדרים י"ל דסמכו אמ"ש בה' גיטין אבל דין מ"ש לא הזכירו בשום מקום:
והכא מ"ש ה"ז גט וכו'. אין לפרש כפירש"י שכתבתי לעיל בפרקין בד"ה הרי וכו'. והכא שאמר ה"ז גיטיך אם לא באתי מכאן למ"ש. ולא כפיר"ח שכתבתי שם והכא שאמר ה"ז גיטיך למ"ש. ודלא כפי' הרא"ש והכא שאמר כתבו ותנו אם לא באתי למ"ש. דלכולהו קשיא אם במ"ש הוי גט כ"ש דלע"ש שלאחריו הוי גט אלא ודאי פירושי בקונט' עיקר. והוא כפי' הרמב"ם שכתבתי שם בתו'. וא"ת אם איחרוהו וכתבוהו למה אינו גט הא מ"מ לאחר מ"ש הוא י"ל שאני הכא דאמר כתבו ותנו למ"ש משמע דקפיד אזמן מ"ש דוקא וגדולה מזו כתב הרמב"ם פ"ט מה"ג א"ל כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע וכו' הרי שאיחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו לה וכו' ה"ז פסול. אע"ג דהכא אמרי' ע"ש אינו גט. משמע דמדאורייתא בטל והרמב"ם כ' ה"ז פסול משמע דרבנן הוא י"ל התם משמע דלא קפיד אלא שלא יקדים לפיכך אם איחר אינו פסול אלא מדרבנן אבל הכא דקאמר למ"ש משמע דעל אותו זמן דוקא קפיד וצ"ע ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה הרי וכו':
הדרן עלך מי שאחזו