בתולה שאם היה לו טענת בתולים וכו'. פירש"י ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ותימא דגרסי' בבבלי פ"ק דסנהדרין דף ח' ע"א וחכ"א מוציא שם רע בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות ופריך וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קמפלגי ר"מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז ופירש"י ר"מ סבר אין חוששין שמא כשיבוא לב"ד ויצא הקול יבואו עדים ויעידו שזינת' תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע ולא בא אלא להפסיד כתובתה ותיבעי כ"ג דשמא יבוא לדיני נפשות ורבנן סברי חוששין ע"כ ומעתה קשה מתני' דהכא אליבא דמאן אי אליבא דר"מ הא לא חייש כלל שמא יבואו עדים שזינתה ומשום כתובה לחוד לא תקינו רבנן כמפורש בבבלי דף מ' ע"ב מ"ט משום איקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה. ואי אליבא דרבנן מאי מהני שנישאת ברביעי הא ב"ד הקבועים בב' וה' אינן אלא ב"ד של שלשה לדון דיני ממונות ואינו יכול לטעון בפניהם אפי' להפסידה כתובתה. ודוחק לומר דמתני' איירי דוקא בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות דפשטא דתלמודא משמע דאיירי אף בזמן הבית דמייתי ראיה מקרא משום ברכה וי"ל לפמ"ש תו' דף ב' בד"ה שאם וכו' זנות דאתי לידי מיתה בעדים והתראה לא שכיח ע"ש איכא לאוקמי מתני' כר"מ וה"ק אין חוששין שיצטרכו לב"ד של כ"ג דלא חיישינן שיבא לידי מיתה אבל ודאי יש סברא לומר שיתברר ע"י עדים שזינת' א"נ אפי' כרבנן אתיא דכשיבא לב"ד של ג' ויתחיל לטעון טענת בתולים ממילא יאספו ב"ד של כ"ג ויתברר הדבר. ול"נ לפרש משנתינו שמשיבא לב"ד מתוך שנאמן להפסידה כתובתה ע"י חקיר' ב"ד תודה שזינתה תחתיו ואף אם תאמר שזינתה ברצון קודם האירוסין מ"מ איכא נפקותא כשתתאלמן תהיה אסורה לכהן. ובזה מיושב מה שמקשי' תוס' בד"ה הנ"ל אפירש"י ע"ש אך עיקר קושי תוס' נ"ל לתרץ דס"ל לרש"י דאביי ס"ל אונס קלא אית ליה כדמסיק לקמן בשמעתין דאל"כ קשיא קושית תוס' דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב וכו' ע"ש וכיון שכן ודאי לאביי אין צריכין לדחוק מתני שיתברר ע"י עדים דלא הוי אלא חד ספק ואפי' באשת ישראל נאמן לאוסרה ורש"י פי' במתני' כסתמא דש"ס בבלי דף ט' ע"א דסובר דבאשת ישראל שנתארסה כשהיא גדולה איכא ספק ספיקא וקשיא למה תינש' דוקא בד' וקאמר דטעמא משום שע"י כך יתברר הדבר. ונכון הוא:

בר קפרא אמר מפני שכתוב בם ברכ'. כתב הי"מ דב"ק לא מתני במתני' טעמא כלל ואיהו קיהיב טעמא משום ברכה דאל"כ דאף ב"ק קסבר טעמא דמתני' קשיא מאי פריך הש"ם בסמוך והלא כתיב ברכה בשבת הא ודאי אין ב"ד יושבין בשבת וע"ק הא אמרי' לקמן ע"ד דר"ל במקום שב"ד יושבי' וכו' משמע דלב"ק לא פריך ש"מ דר"ל פליג אב"ק וסובר טעמא דמתני' וגם טעמיה דב"ק א"כ במאי פליגי ע"ש ולפי מה שפירשתי בקונטרס לק"מ ואין צורך לדחוקיו והרב בהג"ה שם דחק לפרש דב"ק סובר דהאי טעמא דברכה עיקר ור"ל סובר דהאי טעמא דט"ב עיקר מלבד שפי' דוחק גדול ע"ש קשיא נמי לב"ק למה לא תנן במתני' טעמא דידיה שהוא העיקר ועוד מאי קאמר הש"ס בסמוך מתני' מסייעא לר"ל הא גם לב"ק ניחא דהא מיהת אית ליה נמי טעמא דטענת בתולים:

בששי באדם וחוה. כתב הי"מ וא"ת לב"ק דלית ליה טעמא דטענת בתולים למה לא תקנו גם בתולה בה' דברכה דאדם עדיפי וי"ל כיון דאיכא ברכה בה' תקנו לבתולה בד' דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומקשה בהג"ה שם גם בקביעת זמן ליום ד' איכא שהויי מצוה בהגיע זמן נישואין ליום ה' ואיצטרך לשהויי ו' ימים ע"כ ולא ידעתי מי הגיד לו דלב"ק צריכה להמתין עד יום ד' דוקא די"ל דסובר ב"ק דבתולה ניסת אף בה' ואע"ג דדייק מדפריך הש"ס והלא כתיב ברכה בשבת דלמא באמת גם בשבת מותר י"ל דאמתני' פריך דתנן זמני' אלו משמע דליכא עוד זמן אחר והיה נ"ל עוד לפרש דבר קפרא סובר דמשום יום אחד לא חיישינן לאקרורי דעתיה וקשיא ליה תינשא בג' לכך קאמר דאיכא עוד טעמא אחרינא משום ברכה אבל בג' ימים ודאי חייש לאקרורי דעתא לכך אסורה להנשא בה' ולפ"ז ניחא כל הקושיות. אך קשה הא דהקשיתי לעיל מאי מייתי סייעתא לר"א הא גם לב"ק ניחא. ועי"ל דסובר ב"ק שמעיקרא תקנו שני ימים כדי שיהא היכירא בין בתולה לאלמנה וקשיא לי שתנשא בתולה בשבת מיהו לקמן אמרי' הדא אמרה לית רביעי כלום שניסת בתולה:

וההיא כתיב ברכה בשביעי. פירשתי בקונטרס דאבתולה פריך מדפריך הש"ס בסמוך מדתני לא יבעול אדם בתחלה בשבת ש"מ דאבתולה קאי ובאלמנה ל"ק ליה דידע טעמא דשקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי וששי ושביעי כדמסיק לקמן בשמעתין ולפמ"ש בסמוך א"א שנישאו בתולה ואלמנה ביום אחד א"נ דאלמנה ודאי אסורה לבעול תחלה בשבת מפני שהוא כקונה קנין דאלמנה אין לה חופה ועמ"ש בסמוך:

כלום אמרי' מתירין אלא בשכנס וכו'. כתוב בהגה"ת י"מ דמכאן מוכח דקפיד ב"ק אף אנישואין שיהיו אור ליום ה' שהוא סוף יום ד' דאל"כ מאי פריך הש"ס למה ליה לשנויי דלא כתיב בו ברכה בבריות הא איצטרך דלא נימא דתינשא בו' ותיבעל בשבת ע"ש ע"כ והדבר דחוק דהא במתני' סתמא תנן בתולה נישאת ביום הד' ולא תנן אור ליום ה' כדתנן בריש פסחים ואיכא לאוקמי בחופ' נדה שטבלה מבערב בליל שבת דלכ"ע אינו קונה לכל דבר וכיון דלא פסיקא ליה לא תנן במתני' ולפמ"ש בקונטרס לק"מ כיון דעיקר קפידא שתהיה כניסתה לרשותו ביום שנאמר בו ברכה אף שתינשא ביום ו' אם יהיה יחוד דביאה או ביאה עצמה בשבת בתחלה ה"ל קנין בשבת:

הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין וכו'. כתב הרא"ש בפרקין סי' ג' לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה מע"ש הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופ' הוא זוכה במציאתה וכו' וה"ל כקונה קנין ע"כ וכתב בהגה"ת י"מ וצ"ל לדעת הרמב"ם שכתב דחופה היינו יחוד דביאה אף בבתולה כמ"ש פ"י מה"א דנקט אלמנה משום דס"ל דלא כאחרים וא"כ בתולה בל"ז אסורה להנשא בליל שבת ואף בע"ש מבע"י ע"כ ואני תמה שלא ראה דברי הרב בעל בית שמואל בא"ע סי' ס"ג ס"ק ו' שהרבה פוסקים סוברים דבאלמנה צריך ביאה ממש ולא מהני יחוד דביאה וכן דעת הרמב"ם ע"ש שהאריך וכתב הב"ש שדעת המחבר צ"ע דפוסק בסי' ס"א כהרמב"ם דחופה דבתולה היינו יחוד הראוי לביאה ובסי' ס"ג כתב ואלמנה אין חופה קונה בה אלא יחוד של ביאה וצ"ל יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו לא משמע כן ע"כ ול"נ דע"כ צריכין לפרש כן שהרי כתב המחבר בא"ח סי' של"ט סעי' ה' הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא בי"ט ע"כ הרי דקפיד אביאה ועל הרמ"א יש לתמוה דפסק בא"ע סי' ס"א דבבתולה חופה קונה א"כ באלמנה יחוד דביאה לחוד' קונה וכמ"ש הרא"ש למה לא הגיה שום דבר על דברי המחבר בא"ח ולא ראיתי להאחרונים שהרגישו בזה וצ"ע להב"ח בסי' ס"ד סעי' ה' בד"ה אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום השבת וכו' אע"ג דחופ' היינו יחוד וכו' מ"מ יניא בעינן שיבא עליה וכו' משא"כ אלמנה דאין לה חופה ואינו קונה אותה ביחוד עד שבא עליה וז"ש רבינו באלמנה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש וכו' ר"ל להתייחד ולבא עליה אלא שלא פי' בהדיא ע"כ לפ"ז היה כרחה ליישב מה שהקשיתי על הרמ"א אך לא ידעתי מי דחקו להוציא הדברים מפשטן דכוונת הרא"ש והטור דבעינן באלמנה יחוד הראוי לביא' משא"כ בבתולה סגי אפי' ביחוד שאינו ראוי לביאה כגון שהיא נדה וכ"כ בס' בית שמואל והוא הנכון וא"ת עדיין קשיא למה נקט ר' מתני' אלמנה הא גם בבתולה בעינן יחוד מיהת מע"ש וי"ל אינו דומה יחוד דבתולה ליחוד דאלמנה דבבתולה כל שהם במקום אחד לשם נישואין אף שבני אדם עומדים שם ולא הוה יחוד ממש הרי קונה אותה לכל דבר. וכן מבואר מדברי הרא"ש שמביא הטור א"ע סי' ס"ב ובהכי ניחא שלא תקשי לן דברי הטור בסי' ס"א אמ"ש בשם הרא"ש בסי' ס"ב מה היא הנקראת חופה וע"כ לומר כן שהרי היחוד מהני בבתולה אף אם פירסה נדה ואז אסור להתייחד עמה כדתנן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים א"ו כל שבאו שניהם למקום המיוחד להיות שם הנישואין היא כאשתו לכל דבר וכן מפורש בתשובת מ"ב סי' צ'. אך מ"ש שם שדברי המרדכי ומהרי"ל דמצרכי ביאה באלמנה בנויה על יסוד סברת הכרס ואין להם שורש ועיקר בבבלי וירושלמי ע"כ ליתא דמאן דסובר דחופת בתולה היינו יחוד דביאה סובר דבאלמנה צריך ביאה ממש דאל"כ קשיא למה נקט ר' מתני' ארמלן וכמש"ל לשיטת הרמב"ם:

מה בין שני לשלישי וכו'. כתבו תוס' דף ג' ע"ב בד"ה ובשני לא יכנוס פה"ק אפי' בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א' וכו' ונראה לר"י דמלתא באנפי נפשא היא ולא איירי בסכנה ובשני לא יכנוס ה"ה בג' אלא נקט בב' משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס מותר ע"כ הנה דברי רש"י מפורשי' בסוגיין ותימא על פי' ר"י שהרי מפורש כאן דבשני לא יכנוס איירי נמי בסכנה וצ"ע:

. וחש לומר שמא אנוסה היא. כתב הריטב"א בחידושיו בד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' ור"ת פי' משנתינו באשת כהן וקטנה בת ישראל שאין כאן אלא ספק אחד דאלו לאותן שצריכין עדים מלתא דלא שכיחא היא והביאו ראיה מירושלמי דפריך ויערב עליו לית יכיל דאר"א בשם ר"ל מצא פ"פ אסורה עליו משום סוטה ואין פי' זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם כל בתולה במשמע וכו' אלא התקנה לכולהו דאי משום אשת כהן שנאמן עלייהו אין לתקן דמיעוטא נינהו ומשום שיבואו עדים לחוד נמי לא דזנות בעדים לא שכיח והירושלמי נמי חד מתרי טעמי נקט ע"כ ואני תמה מאי ראיה מייתי מירושלמי הא לפי מאי דמסיק קסבר ר"ל דבכולהו נאמן דכולהון אין בהן אלא ספק אחד דקול יוצא לאנוסה אבל הבבלי אינו סובר כן. גם מ"ש דהירושלמי חד מתרי טעמי נקט הוא תמוה דודאי הירושלמי אית ליה דהתקנה בכל הבתולות מפני שהוא נאמן ואין צריך לעדים. מיהו הראיה שמביאים אפשר ליישב בדוחק וצע"ג:

אית דבעי מימר שלא לעקור זמנו של רביעי. בקונטרס פירשתי דטעמא משום שקדו וקשה בסמוך פריך ויעקור זמנו של רביעי ולא משני משום שקדו וי"ל דהתם איירי כשטרח והכין צרכי סעודה ג' ימים מקודם אבל הכא תקנו חכמים יום ד' ולא יום א' שכל אדם יטריח ג' ימים קודם החופה וכ"ה בבבלי דף ב' וג' ע"א ע"ש:

מפני הטורח. בקונטרס פירשתי שלשון אחרון הוא עיקר מהא דמייתי בסמוך מברייתא סייעתא לחבריי' מיהו אף ללשון השני שכתבתי יש לכוון הסייעתא כיון דסעודת נישואין צריכה הכנה רבה יש לחוש לסכנה ואף שבירושלמי במסכת תענית אין הטעם מפורש כמ"ש אך בבבלי מפורש כן במתני' אסור לדון דיני ממונות בע"ש. כ' הר"ן בפרקין ואע"ג דאר"א אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסור אלא למקבע זימנא ולדון שהדין צריך מתון אבל אי אתי מנפשייהו לקבל טענותייהו שרי ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' דסנהדרין דהתם אמרינן דדיני נפשות אסורין בע"ש דדלמא יהיה הדין לחובה ואין גומרין בו ביום ולמחר נמי אי אפשר לגמור שהוא שבת וכדפירשתי בקונטרס אבל דיני ממונות בכה"ג שאינן רוצין לגמור הדין היום בע"ש שרי ור' אבהו איירי בשרוצה לגמור הדין בע"ש אסור ודוחק לומר דהיינו תי' דהמתרץ כאן להלכה כאן לד"ת וצ"ע ומה שפירשתי בקונטרס הא דאר"ח להלכה שאם דנו דיניהם דין קשה הא אפי' בדיני נפשות נראה דדיניהם דין אלא דאיסורא עבדו שמענין את דינו לכך נראה דה"פ להא דאר"א היינו להלכה כלומר מדרבנן והא דאר"ח לדבר תורה היינו מדאורייתא. וכ"נ מדברי הפוסקים ע"ש:

בוגרת כחבית פתוחה. ב' הלשונות שפירשתי בקונטרס כן פי' תוס' בפרקין דף ט' ע"א בד"ה האומר וכו' והלשון השני הוא לפי' הר"ח דאמר בוגרת ומוכת עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פ"פ ע"כ וקשה הא דמסיק דאינו רשאי לקיימה בשלא מצא דם מ"ט הא איכא תרי ספיקי שמא אין לה דם מפני שהיא בוגרת ואת"ל זינתה שמא לאו תחתיו זינתה ולעיל בשמעתין אמרינן היכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר"א דמותר לקיימה וי"ל דתו' מפרשי' הא דקאמר דאינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה היינו בחדא ספיקא כגון שנתארסה פחותה מבת ג' שנים ועיין מ"ש לקמן בפרקין בתו' בד"ה שניהם מודים וכו' אך תימא לפי' הר"ח דלקמן בשמעתין קאמר ע"ד דר"ל בוגרת אימתי היא ניסת ש"מ דבבוגרת אין לו טענת בתולים ולא טענת פ"פ דאל"כ פשיטא שניסת בד' כדי שישכים לב"ד בחמישי בשלמא לפי' קמא ניחא דקשיא ליה אבוגרת דממשפחת דורקטי א"נ במקום שמעמידים עדים למשמש אבל לפי' הר"י קשה:

אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. כתב הרב במשנה למלך ספי"א מה"א זהו פלא בעיני דכיון דהבוגרות דרכן בכך מאי ספק סוטה איכא ע"כ וי"ל דכיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וליכא אלא חד ספיקא וכמ"ש בסמוך אסורה עליו משום ספק סוטה:

ואתיא כיי דר"ח וכו' ק"ק מאי ראיה מייתי מדר"ח ואף לפי פירושי בקונט' נמי קשיא דלא דמי דהכא איירי במכחשת או בשותקתוהתם איירי במדבר' שמודה לדבריו אלא שנותנת אמתלא לדבריה והנך כולן דמייתי איירי בכה"ג וי"ל דה"ק בלשון בתמיה וכי נאמר בהאי דר"ח דלא אמרן אלא להפסידה כתובתה וכו' וכן כל הנך דמייתי מתפרשי' הכי ולפ"ז הוה ניחא נמי מה שהרשיתי לקמן בתו' בד"ה תמן שניהם מודים וכו'. אך עדיין הלשון דחוק גם לקמן בסוגיין לא משמע כן:

האוכל אצל חמיו וכו' הדא דמר לכתובת וכו' אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. וקשה מאי קמ"ל שנאמן לאוסרה על עצמו פשיטא הא איהו קטעין בריא שלא בא עליה בבית חמיו ולא דמיא כלל לכל הנך דמייתי וי"ל דסד"א דלכך לא מהימן ביהודה אפי' לאסרה דאמרינן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה וכ"פ רש"י דף ט' ע"ב:

ותייא כיי דתנינן הנושא את האשה וכו' והיא אומרת משארסתני נאנסתי וכו'. כתב במ"ל פי"ח מהא"ב הלכה י' הנה הה"מ מביא מחלוקות הראשונים באומרת משארסתני נאנסתי אם היא אסורה לבעלה וכו' ואיכא מ"ד דבכל גווני אסורה ומדברי הירוש' יש להוכיח כן דאמרי' היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' אבל אסור לקיימה משום ספק סוטה ע"כ ותימא שלא ראה דלקמן אמתני' דהאומרת משארסתני נאנסתי מפירש בירושלמי איפכא דמותרת לבעלה. וגם נעלם ממנו שגם הריטב"א מביא ראיה זו ודחאה וכמ"ש ע"ש גם לפמ"ש בסמוך אין מכאן ראיה כלל:

. ע"ד דר"ל בוגרת אימתי היא ניסת וכו' וקשה הא כבר אמרינן לעיל דר' לעזר אית ליה נמי דבר קפרא משום ברכה א"כ פשיטא שתינשא ברביעי משום ברכה אע"ג דלא שייך גבה טענת בתולים וי"ל משום ברכה יכולה להנשא אף בחמישי דאיכא ברכה דאדם אבל משום כתובת מאתים אין להנשא רק ברביעי ומשני דאין יום הנישואין ראיה לכתובת מאתים:

בתולה מן הנישואין אימתי היא נישאת. וקשה הא אין לה כתובה אלא מנה וגם אין לה ט"ב א"כ מאי נ"מ אימתי היא ניסת וי"ל כיון דאמרינן לעיל דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה א"כ יש לומר שלא תינשא אלא ברביעי שלא תתקרר דעתו עליו או דלמא כיון שאינה נאסרת עליו אלא מחמת עצמו דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא כל שלא אמר כן לפני הב"ד ליכא איסורא וכן פי' האיבעיא בכל הני דמייתי הכא:

. משה התקין לישראל ז' ימי המשתה וז' ימי אבלות. מכאן משמע דימי השמחה וימי האבלות דאורייתא. ומכאן סיוע לדברי הגאונים שכ' הרי"ף והרא"ש ספ"ב דברכות דסברי כל ו' ימי האבלות דאורייתא. וניחא נמי בהא מאי דמקשה הר"ן בפרקין אהא דתני מת אביו של החתן וכו' ובועל וכו' וא"ת הא יום מיתה וקבורה מחויב באבילות דאורייתא והאיך אתיא ימי המשתה שהן דרבנן ודחי' אבילות דאורייתא וכו' ע"ש ולפמ"ש דאף ימי המשתה דאורייתא לק"מ דהא ימי המשתה חלים קודם האבילות שהרי אין אבלות אלא משעת קבורה וכבר בעל קודם הקבורה וכדתניא בברייתא וא"ת תיאסר בבעילה משום אנינות י"ל דהא דאסור אונן בתשמיש דרבנן הוא וכ"כ הרא"ש שם ברכות ע"ש:

. מכאן שאין קטן וכו'. קצת קשה הני תלתא דרשות דמייתי הכא למה סידרם הש"ס בהיפך דתחלה כתיב עשרה דדרשינן מיניה ברכת חתנים בעשרה ואח"כ כתיב מזקני ואח"כ כתיב ויאמר שבו פה וישבו וי"ל דודאי עיקרא דמילתא דמייתי הכא לסייעתא דברכת חתני' בי' אלא די"ל דלמא אייתי עשרה למדרש באנפייהו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכן דעת ר' אבהו בבבלי בפרקין דף ז' ע"ב ויש ראיה לדברי ר' אבהו מדכתיב ויאמר שבו פה ע"כ למדרש להו דאי לאכול ולשתות שם מה צ"ל להו שישבו פשיטא אין לאכול בלא ישיבה והיסיבה. אבל למדרש היה צריך לאמרו דכתב הר"ן בשמועות רכות יעמדו התלמידים ובקשות ישבו וזו מן הקשות היא כדאיתא בבבלי פ' הערל שדואג אוקמא לאבנר שלא היה יכול להשיבו לכך משני הש"ס דאיצטריך לומר להו שבו דאי לאו דאמר להו בועז שהוא היה גדול לא היו רשאין לישב ועוד יש להוכיח דלמדר' להו לקחם דאס"ד לברכה לא סגי דלאו זקנים וכן דייק ר' אבהו בבבלי שם לכך משני דכל דרך הבית הזה להיות ממנין זקנים בבתי משתאות. והשתא מייתי שפיר מכאן שברכת חתנים בעשרה דאי למדרש למה ליה עשרה:

. מיכן לבית הזה וכו'. בי"מ הגי' מכאן לבית דין שממנין זקנים וכו' פי' שלא יקלו ראש וידברו נבלה וכו' וקשה א"כ למה זקנים כולם ועוד וכי לא היה סגי בבועז לחוד שהיה שופט כל הארץ בעת ההיא שלא ידברו נבלה. לכן נ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וכ"ה במדרש רות וכוונתו אהא דכתיב בדוד במעשה דילד ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם משמע שהיה דרכו של דוד לאכול עם הזקנים וקאמר הכא שמבי' אביו ללמוד לאכול עם הזקינים:

. מה כאן מזכירין. בחי' הרא"ה ראיתי הגירסא מה כאן משכרין אף כאן משכרין. ונראה שטעות נפל בספרים וגי' שלפנינו עיקר וכ"ה בר"ן:

. מפשפשין במקום החתן וכו'. פירשתי בקונטרס ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד וכו' וכן פירש"י בבבלי דף י"ב וא"ת לפי מאי דאמרי' לעיל דאף שנתייחד עמה נאמן לאסרה עליו ואינו רשאי לקיימה א"כ מהני הפשפש שלא תיאסר עליו וי"ל כיון שאינה אסורה עליו אלא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף כשפשפש ומצא נאמן לאסרה על עצמו. אך קשה מאי נ"מ שנאמן לאסרה עליו כיון שנותן לה כתובתה הלא בדעתו תלוי לגרשה. אלא ודאי דנפקא מיניה אם רוצה לחזור וליקח איתה לא שבקינן אותו כיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בדבר שיש לחוש לאיסור א"כ במקום שפשפש ומצא נמי תיאסר עליו אם הוא אומר שהוא דם צפור דהא אמרינן בסמוך שאין הפשפש עדות ברורה. ע"כ נ"ל אפי' במקום שנהגו להתייחד נהגו לפשפש ועמ"ש בסמוך בד"ה היא אומרת וכו':

מעתה אין טענת בתולים כר"י. וקשה הא אפשר להבחין בדם נדותה וי"ל שיכולה להעלים דם נדותה א"נ בקטנה א"נ הכי קא קשיא ליה מאי מהני תקנת חכמים שתינשא ברביעי כדי שישכים לב"ד הלא יכולה לומר שהיא ממשפחת דורקטין וקודם שיתברר יתקרר דעתו. אלא מנהג יהודה ביהודה. בבבלי דף י"ב גרסי' וכל שלא נהג וכו' אהי וכו' אלא אסיפא כל שלא משמש מיבעי ליה וכו' רב אשי אמר תני כל שלא משמש ע"ש ברש"י ותוס'. וקשה אמאי לא משני דקאי אסיפא אם לא משמש הבעל ונמצא דם וטען שהוא דם צפור אינו נאמן כדפירשתי בקונט' וכ"ש לפיר"ת דהשתא נמי משני הואיל וגילגל וכו' דקשה טפי דה"ל לשנויי הכי וצ"ע ועיי' בבעל המאור:

היא אומרת דם בתולים והוא אומר לא כי אלא דם צפור הורע כוחו וכו'. כ' הר"ן בפרקין אם מצא דם ואמר פתח פתוח מצאתי אינה מפסדת כתובתה דהא אמרי' בירושלמי היא אומרת וכו' הורע כחו ואם היה יכול לטעון טענת כ"פ ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בבריא שהוא דם צפור ואינו יודע בפ"פ אמאי אינו נאמן הא טענה ברורה היא יותר מפ"פ אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן וכו' אבל הרמב"ם כתב בפי"א מה"א שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פ"פ הפסידה כתובתה ע"כ. וכ"כ הרא"ה והריטב"א בחי'. ותימא מאי ראיה שאני הכא כיון שלא נהג כמנהג יהודה אין להאמינו להפסידה כתובתה אבל במקום שאין נוהגין למשמש ודאי נאמן כיון שטוען בריא אמרי' חוקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכ"מ מדברי תוס' ישנים דף י"ב ע"א בד"ה רב אשי אמר תני שלא משמש וכו'. וראיתי להרא"ה ז"ל שכתב אהא הורע כחו וכו' וכן בגליל שאין ממשמשין כלל כיון שמצא אין חוששין לדם אחר ע"כ. ואיני רואה שום ראיה לדבריו אדרבה מדמוקמינן בסמוך כל שלא נהג היינו מנהג יהודה ביהודה ומנהג גליל בגליל. אבל במנהג גליל ודאי יכול לטעון טענת בתולים והדברים ברורים וצ"ע:

בשקל הקדש. כתב הריטב"א בחידושיו דף י' ע"א וז"ל תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרבנן ולרשב"ג דכתובת אשה מאתים צורי ע"כ. ותימא שהרי כאן מפורש דהרבה אמוראים דסברי הכי וצ"ע:

רבי בא בר בינא אמר מטבע יוצא. כתבו תוס' בפרקין דף י' ע"א בד"ה נותן לה ממעות קפוטקיא תימא לר"י מה ריוח הוא לה הלא אינו נותן לה אלא שוה נ' שקלים ואם נאמר שנותן לה נ' שקלים היוצאים באותה מדינה אף שהם יתרים משל תורה מיהו א"נ שבכך תשחנה מדה דאורייתא מיהו בירושלמי גרסינן ר' בא בר בינא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי ע"כ ע"ש. ותימא דמשמע מדבריהם דר' בא להחמיר אמר מטבע יוצא אבל אין לפחות משקלי דאורייתא א"כ מאי קאמר הש"ס מתני' מסייעא לר' בא מדלא תנן כתובה עמהן דעדיין קשיא למה לא תנן כתובה דהא מייהת אין לפחות משקלי דאורייתא שהן שקלי צורי וא"ל דסברי דר' בא קאמר מטבע היוצא בין להקל בין להחמיר דא"כ אין ראיה מר' בא דעדיין קשיא לרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא למה ישתנה דין התורה בשביל כך:

ולא תני כתובת אשה עמהן. בהגהת מרדכי פרק בתרא דכתובות כתב והא דלא מני כתובת אשה בהדי הנהו דמני בבכורות פ' יש בכור שהן בכסף צורי דלא מני אלא הני דכתיבי בהדיא בקרא וכו' אבל מוהר הכתובה לא כתיב בהדיא כסף שקלים. ותמהני שלא ראה דברי הירושלמי שבסוגיין דאיכא שינוייא אחרינא:

כלום למדו מכתובת אשה לא מאונס ומפתה וכו'. כתב הר"ן סוף מכלתין בד"ה קסבר שב"ג כתובה דאורייתא וכו' וא"ת לרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא היכי מודה ברישא נשא אשה בא"י נותן לה ממעות א"י והא איהו ממוהר הבתולות יליף וכסף דאונס ומפתה מאתים של צורי הן וה"ל לאפלוגי דאינו נותן לה ממעות א"י אלא מאתים של צורי וכו' י"ל מאי דיליף רשב"ג כתובה מכמוהר הבתולות היינו לומר שיש מוהר לאשה מן התירה ואיזה מוהר שיסכימו בו שניהם בשעת הנישואין משתעבד לה אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא כסך שיסכימו בו וחכמים השוו מידותיהם במאתים והכי תנינן בתוספתא רשבג"א כתובת אשה כמקום הנישואין אלמא דלא מאתים דצורי קאמר מדקתני סתמא כמקום הנישואין ע"כ. וקשה דהכא מפורש דלמ"ד דילפינן כת בה מכמוהר הבתולות אף מאתים דצורי ילפינן מקרא מאונס ומפתה וקושיתו לדעת הירושלמי מעיקרא ליתא דגרסינן סוף מכלתין אמתני' דנותן לה מעות א"י הדא אמרה מעות א"י יפה מכל הארצות הדא מסייעא למ"ד כתובת אשה מד"ת ודלא כרשב"ג. משמע דרשב"ג אף ארישא פליג. ואף דבבבלי בפרקין דף י' מפורש דמעות קפוטקיא עדיפא ממעות א"י שמעינן מיהת מירושלמי דמעות א"י כשל צורי הן וזו היא דעת תוס' שהבאתי לעיל בסמוך. וזהו מן התימא דפליגי הירושלמי והבבלי אי מעות א"י עדיפא אי מעות קפוטקיא עדיף וצ"ע ועיין בהג"ה מיי' פ"י מה"א סי' ו':

תטמין כתובתה כדי שתטול בשקל הקדש. ותימא וכי יהבינן עצה לרמאי הא גזלה קעבדת שהרי לפי דעת ויתור מעונה כשמוציאה כתובתה אין לה יותר ממה שכתוב בכתובה וי"ל דה"ק אם יש הכחשה ביניהן אף במה שכתוב בכתובה נאמנת במגו דאי בעי היתה מטמינה:

ואם מתה הוא יורשה. יש לתמוה למה השמיטו הפוסקים דין זה. ומסתימת דבריהם משמע בהיפך. שכתבו שאין לפקחת על בעלה החרש כלום משמע דאינו יורשה דהא קבורתה תחת ירושתה וכיון דאינו חייב לקברה אינו יורשה וגדולה מזו אמרו בשומרת יבם שיורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל ויורשין כתובתה ועיין בא"ע סי' פ"ט. ואפשר לומר כיון דמוקי לה ר' לעזר בסמוך בנתחרשה ונתפקחה ונתחרשה איירי לא איצטרך לאשמועינן ואינהו בחרשת מתחלה ועד סוף איירי ולשון הברייתא שבבבלי ר"פ חרש ביבמות דף קי"ג ע"א מפורשת כדעת הפוסקים ע"ש גם לא ביארו הפוסקים דין פיקח שנשא חרשת שאינו יורשה וי"ל שסמכו אמ"ש שאין לה תנאי מתנאי כתובה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה"א וממילא משתמע שאינו יורשה שהרי אינו חייב בקבורתה כמ"ש בסמוך:

תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה וכו'. וקשה א"כ למה לא יזכה הבעל בנכסיה שהרי היתה פיקחת בינתיים וע"כ לומר שבבעילה שבעל בשעת שהיתה פיקחת זכתה בכתובה א"כ גם הוא יזכה בנכסיה ויש ליישב דאיירי שנתפקחה כשהיתה ארוסה וחזרה ונתחרשה קודם הנישואין אך קשה א"כ למה ליה למימר כשנתחרשה ונתפקחה ונתחרשה לוקמא שהיתה פיקחת בשעת אירוסין ונתחרשה קודם הנישואין דיש לה כתובה משעת אירוסין ואין הבעל זוכה בה בירושתה עד שתכניס לביתו כדתנן לקמן פ' נערה. וי"ל דהא נמי פשיטא ליה ודוחק וע"ק מאי קאמר שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה וכו' הא באותה שעה שהיתה פקחת אף היא רצתה וכו'. ודין חרשת שנתפקחה מבואר ברמב"ם פי"א. כתב הרמב"ם פי"א מה"א הלכה ד' ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה וכ' הה"מ מדין חרש שנשא פקחת וכו' ע"ש. ואין דברי הה"מ מחוורין בזה לענ"ד דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש גם כאן דאם רוצה לקיימה אח"כ הוא דיש לה כתובה כדין חרש שנשא פקחת שהרי אפשר לומר דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נשאה ליתן לה כתובה. וע"ק דה"ל להרמב"ם לכתוב יראה לי כמנהגו שכותב דין מחודש. אבל דבר ברור הוא דמסוגיין יצא לו דין זה דמוקמינן כשנתפקחה יש לה כתובה אע"ג דנתחרשה אח"כ:

אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס. כתב הרמב"ם פ"ק מה' נערה בתולה החרשת והשוטה אין להן קנס ע"כ. וקשה דפשיטא ליה לש"ס כאן דחרשת יש לה קנם. ואף שסמך על הבבלי פ' אלו נערות וכמ"ש הכ"מ שם מ"מ נראין דברי הראב"ד דפליג עליה וקסבר דיש להן קנס ותימא על הרב בעל משנה למלך פי"א מה"א שהאריך בדין זה ולא הביא דברי הירושלמי:

הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס וכו'. הרמב"ם פ"ק מה' נערה בתולה הלכה ט' אלו שאין להן קנס וכו' והמגורשת מן הנישואין עדיין היא נערה בתולה ע"כ. וכ' הכ"מ בפ"ק דכתובות תנן בתולה אלמנה וכו' ואין להן טענת בתולים וכל שיש לה טענת בתולים יש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים אין לה קנס וה"ה בחזקת בעולה ע"כ. ותימא הרי מפורש כאן דבתולה מן הנישואין יש לה קנס אע"ג דאין לה טענת בתולים כדתנן בסיפא דמתני' וצ"ע:

אר"א תיפתר שבא עליה שלא כדרכה. וקשה א"כ מאי ארי' קטן שבא על הגדולה הא אפילו בגדול שבא על הגדולה כתובתה מאתים וי"ל דקסבר ר' אבין דגדול שבא על הגדולה שלא כדרכה אין לה כתובה מאתים. אך הדבר תימא שלא הוזכר מזה דבר בש"ס ופוסקים. וגם מתוספת' דסנהדרין ומייתי הש"ס בבבלי בקידושין דף ט' ע"ב מבואר דלרבנן אפי' לענין מיתה בנערה המאורסה אם באו עליה עשרה זה אחר זה שלא כדרכה כולן חייבין מיתה דעדיין בתולה היא ולר' דפליג עלייהו במיתה מודה מיהת לענין קנס שכולן חייבין וכ"מ לקמן פ' אלו נערות א"כ ה"ה לענין כתובה מאתים וצ"ע ועמ"ש בסמוך בד"ה כשרה וכו' ובריש מס' קידושין:

אבל אין בו כח ליגע בסימנין. בבבלי בפרקין דף י"א ע"ב גרסי' אר"י א"ר קטן שבא על הגדולה עשאה מוכת עץ כי אמרית' קמיה דשמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. נראה דשמואל ה"ק אין כח בבשר הקטן להסיר בתולים כמוכת עץ וכדאר"י בר אבין. ותוס' כתבו שם בלא השיר בתולין איירי דאי בהשיר למה יש לה להיות פחיתה ממוכת עץ ע"כ. ודבריהם קשה להולמם דל' הש"ס משמע דשמואל כללא כייל דאין מוכת עץ בבשר. וע"ק א"כ מאי איכא בין רב לשמואל דהא ודאי אף רב איירי בשהשי' בתולי' דומיא דמוכת עץ ועוד א"כ אין חילוק בין מוכת עץ לקטן דודאי איכא עץ קטן או רך שאינו משיר בתולין. ולא משתמיט הש"ס בשום דוכת' לומר דהיא טוענת נבעלת לקטן ומדברי רש"י שם נרא' דמפרש דברי שמואל שהשיר מקצת בתולי' שכתב בד"ה אין מוכת עץ בבשר ואי בעולה לא הוי מוכת עץ נמי לית'. והרמב"ם פסק בפי"א מה"א כשמואל דאין מ"ע בבשר וכ' הה"מ דפסק כשמואל דהלכתא כוותי' בדינא ע"כ. ותימא הא נ"מ נמי באיסור' דלרב אסור' לכה"ג ולשמואל שריא וכמ"ש רש"י שם בד"ה עשאה וכו' ודוחק לומר מדמייתי הש"ס פלוגתייהו הכי ש"מ דלדינא איתשל די"ל משום דבעי למפרך עליה דרב מתני' דהכא לכך סידר פלוגתייהו כאן ולעולם בתרווייהו פליגי ונ"ל שהרמב"ם סמך אסוגיין דתניא כוותיה דשמואל ועיין ברא"ש:

ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין. וא"ת הא דתניא בתוספתא ומייתי לה במסכת חגיגה בבבלי דף י"ד הא דשאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל א"ד דשמואל לא שכיח ולא קמיבעיא ליה מי חיישינן שנתעברה מקטן דמסקינן לקמן בסמוך שכשרה לכה"ג וי"ל הא ודאי לא שכיח שתתעבר מקטן:

הרי בוגרת אין לה בתולים וכתובתה מאתים. הנה רש"י והרמב"ם והרבה מן המפרשים סוברים דבוגרת יש לה טענת דמים ולא טענת פ"פ ומפרשים כן לדברי ר' כרוספדאי דאמר לעיל בוגרת כחבית פתוחה וכמ"ש לעיל וקשה א"כ מאי השיב ר"מ מבוגרת אמוכח עץ דבוגרת טענת דמים מיהת אית לה משא"כ מוכת עץ דודאי אין לה טענת דמים ולא טענת פ"פ כמפורש לקמן הלכה ז' ודוחק לומר דפליגי ר"מ ורבנן בבוגרת אם יש לה טענת דמים. ועוד דא"כ מאי קאמר סמוך מה פליגין במוכת עץ דרמ"א לא בטל חינה וכו' הא איכא למימר דפליגי בבוגרת מיהו לל"א שפירשתי בסמוך לאו קושיא היא וצ"ע:

דר"מ אמר לא בטל חינה וכו'. וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס לעיל קטן שבא על הגדולה אין הבתולים חוזרין דלמא בקטן הכל מודים דלא בטל חינה וי"ל דסברת הש"ס דודאי בקטן שבא על הגדולה יותר נתבטל חינה ממוכת עץ שהרי נבעלה מיהת:

כשרה אפי' לכה"ג. כתב הגאון בעל משנה למלך בהא"ב פי"ז הל' י"ג בד"ה מצוה על כה"ג וכו' ויש להסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב דוקא כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתוליה קיימין מהו וכו' והביאני לזה כיון דמבתוליה נפקא כל שבתולים קיימין אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ע"כ ע"ש. ותמהני דלא פשיטא ליה מהכא דהא כשנתעברה מקטן ודאי דביאתו ביאה ואפ"ה שריא לכה"ג לפי שאין בו כח ליגע בבתולים ש"מ דבבתולים הדבר תלוי. וכן מפורש ברא"ש בפרקין דקטן שבא על הגדולה דשריא לכה"ג. ומ"ש שם הרב במ"ל בשם מהרר"ב שכתב בשם הרא"ש דהעראה פוסלת לכה"ג אף שלא השיר הבתולים ע"ש שהאריך בזה. נראה דסותר למ"ש הרא"ש כאן בפסקיו דנראה דבהשרת בתולים תליא מילתא. ודוחק לחלק בין ביאת קטן להעראת גדול לענין זה וצ"ע:

הערייה בזכור מהו וכו'. וא"ת הא מתני' הוא ביבמות ר"פ הבא על יבמתו וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות וכו' פסל ולא חלק בין ביאה לביאה וי"ל דסובר כל העריות ילפינן איסור הערייה מהיקישא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות לנדה מה נדה בהעראה אף כל בהעראה וזכור ובהמה אפסקינהו קרא במולך וכ"כ תוס' ביבמות דף נ"ד. והשתא קמיבעיא ליה נמי בבתולה דכה"ג. וראיתי להגאון במ"ל בהא"ב בד"ה הנ"ל בסמוך שכתב וז"ל עוד אני מסתפק אם נעשית בעולה בהערה לה אחר א"ד בעינן גמר ביאה ואע"ג דבפ' הבע"י דף נ"ה אמרי' דחייבי עשה נמי בהעראה חייבין משום דאתיא ביאה ביאה מ"מ יהו לאחר שנאסרו אבל הא קמיבעיא לי אי חשיבא בעולה מהעראה ע"כ ע"ש שהאריך. ותימא דהא אמרינן שם בפ' הבע"י העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה דכתיב גבי חייבי כריתות איש כי יקח את אחותו וכתיב גבי חייבי לאוין דכהונה לא יקחו. אם כן גבי כה"ג דכתיב אשה בבתולה יקח אשה נמי ילפינן בגז"ש דהעראה פוסלת בה. ולכך לא פריך הש"ס חייבי עשה דכהונה מנ"ל כי היכי דפריך בחייבי לאוין דכבר שניא ליה דילפינן גז"ש דקיחה. וא"ל דלא ילפינן מגז"ש דקיחה אלא דומיא דחייבי כריתות דוקא לאחר שנאסרו. דאמרי' שם אשה לבעלה מנ"ל אתיא קיחה קיחה הרי דאפי' בעילה שאין בה שום איסור ילפינן בגז"ש דקיחה. וא"ל דגבי כה"ג נמי ילפינן מגז"ש דקונה אותה בהעראה. דלהא לא צריך קרא מ"ש כה"ג משאר כל אדם. אלא ודא דה"ק קרא שתהא בתולה בהעראה שלא הערה בה שום אדם קודם העראתו. וא"ל כיון דאיכא לאוקמי גז"ש לחייבי לאוין לא מוקמינן לבתולה לכ"ג למדרש הכי. אדרבה לאידך גיסא כיון דניתנה גז"ש למדרש דרשי' אף בכה"ג שהרי באשה לבעלה איצטרך כי יקח לקיחה בכסף ואפ"ה דרשינן גז"ש. אך קשה כיון דאיצטריך כי יקח לגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון כדאמרי' בקידושין בבבלי דף ד' ע"ב איך ילפינן הכא מתיבה זו גז"ש אחרת מקיחה דחייבי כריתות דלאו בכסף איירי שהרי אין הקידושין תופסין בח"כ. וי"ל דמאן דיליף העראה באשה לבעלה מג"ש דקיחה קיחה יליף קידושי כסף מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וכר"י אמר רב בקידושין דף ג' ע"ב בבבלי. ובהכי הוה ניחא לן קושית תוס' בקידושין שם בד"ה ואימא לדידה וכו' ע"ש. גם קושית תוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה אשה לבעלה וכו' הקשה ה"ר ניסים דבפ"ק דקידושין בעי תחלת ביאה קונה וכו' ע"ש די"ל דסוגיא דקידושין אזלא למ"ד דילפינן קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה ולית ליה גז"ש להעראת אשה לבעלה ובהכי ניחא מ"ש מהרי"ל בשם מהר"ש דבאלמנה אינו קונה אותה אלא לאחר יחוד וביאה גמורה ואפי' העראה לא סגי. וכ' בתשו' משאת בנימין סי' צ' ואין דבריו נראין דבכולי תלמודא חשיב העראה כביאה גמורה כדאמרי' בפ' ד"מ ובפרק הבע"י ע"כ. ול"נ דקסברו מהר"ש ומהרי"ל דהעראה באשה לבעלה לא קניא דהך גז"ש דקיחה קיחה איצטריך לקידושי כסף וכמ"ש. אך הדבר צ"ע בתלמוד אי לא ילפינן מתיבה אחת שתי גז"ש משתי מקומות וא"ת אדקשיא לן אהרב במ"ל תקשי לן אסוגיין דקמבעיא ליה לרבי אמי הערייה בכ"ג תיפוק ליה מדכתיב יקח ילפינן בגז"ש דהעראה פוסלת בה וי"ל דר' אמי קסבר דלא ילפינן חייבי לאוין דכהונה מגז"ש דקיחה אלא מדכתיב לא יחלל ולא כתיב ולא יחל וכ"ה בירושלמי פ' הבע"י לר"ע ע"ש. אבל להרב במ"ל קשיא. וע"ק הא דקאמר הרב ואע"ג דבפרק הבע"י וכו' איך בעי למילף מהכא העראה גבי כה"ג הא גבי כה"ג לא כתיב ביאה. וא"ת דנילף משאר חייבי עשה י"ל דשאני לאוי דכהונה דהא לכך איצטרך גז"ש אחריתא ללאוי דכהונה כמפורש שם ביבמות ומן התימא על הרב במ"ל שלא הביא סוגיין כלל בכל מה שהאריך שם. וצ"ע:

הבא על שפחה משוחררת מהו. בקונטרס הגהתי מנ"ל דגי' מהו א"א לקיימה דאי אכתובה שאל הא תנן במתני' דנשתחררה פחותה מבנות שלש כתובתה מאתים ויתר מכאן כתובתה מנה ואי לענין קנס הא נמי תנן לקמן ר"פ אלו נערות דנשתחררה פחותה מבת שלש יש לה קנס ויתר מכאן אין לה קנס:

אני אומר מצא ואיבד. וקשה לר"י דאמר בשם ר' אילא לעיל בפרקי' דהוא נאמן דאין אדם עשוי להוציא הוצאות ולהוציא שם רע על אשתו א"כ למה ניחוש כאן שמא מצא ואיבד ומ"ט דר"מ וי"ל דרבי אילא אית ליה טעמיה דר"מ דע"י חבטה בקרקע אבדה בתולי' וכדאר"י בבבלי פ"ג דף ל"ו ע"ב ע"ש:

לא הכל ממנו לחוב אצל בנה. כ' הרמב"ם פ"ב מה' חליצה הלכה ה' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי א"צ חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ע"כ וכ' הה"מ ברייתא היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאת בגט ונראה שרבינו מפרשה אפילו תוך ל' יום וכו' ודברי רבינו נראין לי עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכיון שהיא אומרת נבעלתי נאמנת ולא גרעה מצרה שאמרנו שהיא מותרת בחזקה זו ע"כ וקשה אס"ד באומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינו נאמן לגבי עצמה כ"ש דאינו נאמן לגבי בנה ולמה בעי ר"י על הולד ה"ל למיבעי על עצמה וי"ל לגבי עצמה ס"ד דר"י דנאמן אבל לגבי בנה לא וזה סתירה לסברת הה"מ א"נ לגבי עצמה סובר ר"י דאינו נאמן כיון שהיא טוענת ברי אבל לגבי בנה שאין הבן יכול לטעון ברי ס"ד דנאמן ופשוט מצרתה דאף היא אינה יכולה לטעון ברי ואפ"ה אינה נאמנת לאסרה ה"ה לגבי בנה אינו נאמן. וקשה דלמא לגבי צרתה אינה נאמנת שאין לה נאמנות נגדה כדתנן ביבמות פט"ו הכל נאמנין להעידה חוץ מצרתה וכן תנן בסוטה פ"ו אבל הוא נאמן לפסול בנה. והרמב"ם לא ביאר דין בנה ולא ידעתי למה. דא"ל דנשמע ממ"ש שאינו נאמן אצלה ה"ה שאינו נאמן לגבי בנה. שכבר אמרנו שיש לחלק בינה לבנה. וע"כ לומר כן דאס"ד דשוין הן מאי קשיא ליה להה"מ אהרמב"ם למה השמיט דין צרתה הא גם צרתה איכא למשמע מינה. וא"ת לר"א דאומר לקמן בפרקין הכל מודים שהולד שתיקי דאיהי אית לה חזקה דכשרות אבל הולד לית ליה חזקה דכשרות א"כ מאי מדמי הכא בנה לצרתה בשלמא צרתה מיד כשכנסה היתה בחזקת היתר לשוק דחזקת כנוסה שנבעלה אבל הולד לא היה לו חזקת כשרות וי"ל דסוגיין כר"י לקמן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה:

האוכל אצל חמיו וכו' מפני שמתייחד עמה. כתבו תוס' דף ט' ע"ב בד"ה אבל וכו' הא דתנן א"י לטעון טענת בתולים משמע אפי' בטוען פתח נעול מצא במגו דאמרה באירוסין בא עליה ע"ש. ואני תמה מן הב"ש בסי' ס"ח ס"ק א' שכתב אם היא טוענת בתולה היתה צ"ע אם היא נאמנת במגו או אי הוי כמגו להוציא ממון. נראה שנעלם ממנו דברי תוס' הנ"ל שהרי כתבו תוס' שם בד"ה לא דקא וכו' ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר. הרי דמוקי להך סוגייא דלא אמרי' מגו להוציא ואפ"ה ביהודה א"י לטעון ש"מ דביהודה מגו טוב הוא ואמרי' אפי' להוציא וכ"פ הב"ש שם ס"ק כ' ע"ש וצ"ע. וע"ק לפמ"ש רש"י ותו' אפי' בטוען ברי לי שלא בעלתי ביהודה אילו נאמן דאמרי' שמא שכח א"נ כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה קשיא סתמא אסתמא דבסמוך אמרי' דמתני' דיבמות ס"פ ב"ש היבמה שאמרה בתוך שלשים וכו' אתיא כר"מ ומתני' דהכא לא אתיא כר"מ דודאי לא עדיף יחוד הארוסה מיחוד דבעל והשתא ביחוד דארוסה אמרינן דמסתמא בעל כ"ש ביחוד דבעל. והא ודאי אין סברא לומר דמתני' דהכא איירי ביחוד שלשים יום מיהו להבבלי ביבמות שם דמוקי מתני' אפי' כרבנן ושאני יבמה דבזיז מינה ניחא. אך תוס' שם (דף ט) בד"ה מאי וכו' אע"ג דגבי יבמה אמרינן דעד ל' יום מוקי וכו' ע"ש איני מבין הא מפורש שם דלר' יוסי יש לחלק ביו יבמה לארוס וכמ"ש וכר"מ לא אתיא מתני' דהכא וכמ"ש וצ"ע. וצ"ע הב"ש סוף סימן ס"ח מיהו אפי' אחר שנסתרה עמו אם אמר שלא בא עליה יכול לשויה עליה חתיכא דאיסורא וכו' עיין שם. אינו מוכרח דודאי לשיטת רש"י דאמרי' שבא עליה ושכח ודאי דאפילו לאוסרה עליו אינו נאמן אלא אף לשיטת תוס' אם נותן אמתלא לדבריו למה אמר כן מתחלה ודאי נאמן דמסייעא ליה החזקה:

ובת כהן לא תגבה דנחיתא מן כהונתא. בבבלי בפרקין דף י"א ע"ב גרסי' הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל עושין ומפרש התם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בת ישראל לישראל אלא אפילו בת ישראל לכהן דמצי א"ל עלויי קמעלינא לך חגבה ת' זוז. וכ' המהרש"א וי"ל א"כ בת כהן לישראל למה ליה למתני דההיא עדיפא אפילו מבת כהן לכהן וכדפרש"י במתני' ע"ש תי' שהוא דחוק וכמ"ש בחידושי. ולפום סוגיין לק"מ דודאי איכא צד גריעותא בתרווייהו בבת כהן לישראל ובבת ישראל לכהן. וכמו שאמרו רבי יוסי ור' מנא. אלא כיון דטעמא של ר' מנא דנחיתא מן כהונתא י"ל לסברת הבבלי דאף בת ישראל לישראל יש לה ת' זוז א"כ אף בבת כהן לישראל תגבה. אך עדיין איכא לפרושי טעמא לדר' מנא כיון דנחיתא מן כהונתא קנסינן לה וכדאר"י בר' בון בסמוך א"כ שפיר איצטרך התנא לאשמועינן בת כהן לישראל דתגבה. ורש"י פי' במתני' בת כהן לכהן וכ"ש בת כהן לישראל וקשה הא לר"י ברבי בון דבסמוך דקנסינן לה שתדבק בשבטה ובמשפחתה ליכא למילף בח כהן לישראל מבת כהן לכהן מיהו י"ל דדייק ליה דבבלי לית ליה הך סברא דא"כ לימא דאיצטרך ברייתא לאשמועינן בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן דלא נימא דקנסינן לה. אך לפי מאי דפירשתי בסמוך טעמו של ר' מנא ודאי קשיא לפי' רש"י:

ותהא נאמנת. כתב הרא"ה בחידושיו כלומר מי יימר דלא מהימנא לר"ג אפילו בשותקת או במכחישתו ומהדרי לית יכיל כלומר אתיא לן מדר"א דאשכחן דסבר נמי הכי דאמר מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה אלמא לא אר"ג דמהימנא לגמרי במכחישתו או בשותקת דהא אר"א דאיהו מהימן ע"כ. וקשה לפי' מאי פריך הש"ס מי יימר וכו' הא מעיקרא הוה מתמה ר' ירמיה איך נאמר דסברי ר"ג ור"א דאינו נאמן לטעון טענת בתולים והשתא פריך מי יימר וכו'. וע"ק ממ"ש בפי' המתרץ נראה דקסבר דר"א דאמר מצא פ"פ וכו' היינו ר"א דמתני' ולכך דייק דע"כ ר"ג נמי כוותיה סובר דהא במתני' תנן ר"ג ור"א אומרים נאמנת. ואין הדבר כן שהרי ר"א דאמר מצא פ"פ הוא אמורא ולא תנא כמפורש בבבלי דף ט' דפריך עליה מאי קמ"ל תנינא ע"ש וצ"ע לכך נראה פי' שבקונטרס עיקר:

תמן שניהם מודים בפ"פ. משמע דבאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני אין כאן ספק סוטה ומותרת לבעלה. וקשה דגרסי' לעיל בפרקין ואתיא כי האי דתנינן הנושא אשה וכו' והיה מקחי מקח טעות הדא דמר לכתובת מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. הרי דמוקמי למתני' דנאמנת לענין ממון ולא לאיסורא. וראיתי להריטב"א בחידושיו שתי' דהא דלעיל בחדא ספיקא והך דהכא בתרי ספיקא ע"כ ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה בוגרת וכו' ובד"ה ואתיא כיי דר"ח וכו' ובד"ה ותיי כיי דתנינן וכו' אך קשה א"כ מאי בעי ר"י מעתה אין ט"ב לא כר"ג וכר"א. דודאי יש טענת בתולים בחדא ספיקא כגון באשת כהן ובקטנה בת ישראל שנתקדשה כשהיתה פחותה מג' שנים ויום אחד ומתני' איירי בתרי ספיקא אלא ודאי דסובר הש"ס דבתרי ספיקא לא הוי ר"י פליג. וע"ק הא סוגיא דלעיל ודהכא אמתני' קאי איך נאמר דלעיל קאי אחדא ספיקא וכו' מיהו הא י"ל דר"ג ור"י בתרווייהו פליגי בחדא ספיקא לענין ממון בתרי ספיקא אפילו לענין איסורא אבל קושיא קמייתא צ"ע:

מה אנן קיימין אם בשכנסה בחזקת בתולה וכו' אף ר"מ מודה. וקשה דלמא קסבר ר' ירמיה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מנה וכן דעת אמוראים טובא בבבלי בפרקין וי"ל דקסבר הירושלמי כיון דאמר מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את לא אתניתי עמך כלום. וא"ת א"כ למה מהדר לא כי אלא דרוסת איש את ה"ל למימר לא התנית עמי. וראיתי שכן מקשה הריטב"א בחידושיו ולא תירץ כלום. וי"ל דה"ק ודאי דרוסת איש את מדלא התנית עמי וכדפירשתי בקונטרס. אך קשה למה קאמרו ר"ג ור"א דהיא נאמנת הא אמרי' לעיל בפרקין דבמכחישתה הוא נאמן וכדאמרי' שם דאל"כ אין טענת בחולים לר"ג ולר"א גם לקמן פרק המדיר מפורש אם היא אומרת שהתנה עמו עליה להביא ראיה ע"ש סוף הלכה ז' וצ"ע:

ר"ג ור"א אומרים נאמנת. וקשה הא אר"א פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה א"כ מאי מהני שהיא נאמנת הא מיהת אסורה לכהן מטעם זונה וא"ל שאומרת שבא עליה לשם אישות דא"כ הרי היא צריכה ממנו גט ואסורה לכהונה משום גרושה וי"ל דר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה וכו' לא היינו ר"א חבירו של ר"ג אלא ר"א בן שמוע וכמדומה שכך ראיתי לאחד מן הראשונים ז"ל:

מתניתא אמרה אפי' כשרים מזנין וכו'. וקשה מנ"ל דאין ר"י מודה בכך אלא דקסבר היכא דאיכא למיתלי בכשרים ופסולים תלינן בפסולים וי"ל בברייתא דמייתי בבבלי בפרקין דף י"ג מפורש דאמר ר' יהושע כיון דאסתתר אין אפוטרופס לעריות ש"מ שאין הטעם משום שפסולין מזנין:

הרי אלמנת עיסה שהיא כשרה ובתה פסולה וכו'. בש"ע א"ח סי' ב' סעיף ה' כ' משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה המשפחה ובת אלמנה אסורה לכהן לכתחלה ואם נישאת לא תצא וכו' וי"א דוקא האלמנה דה"ל חזקת כשרות אבל בתה אפי' נשאת תצא ויש מקילין דאין חילוק בינה לבתה ע"כ. וז"ל הב"ש שם ס"ק י"ד אבל בתה וכו' כן מדייק הב" בסי' ז' מדברי הרמב"ם ותוס' אבל מתוס' דף י"ד יש לדקדק איפכא דמקשי' למה הבת אסורה טפי מהאלמנה דהא ס"ס הוא ובעלמא מקילין בס"ס ותירצו מעלה עשו ביוחסין כמו בשני רובא ושם קיי"ל דלא תצא אפי' בחד רובא כמ"ש סי' ז' עכ"ל. ולא ידעתי איך לא שם לבו במ"ש הב"י בכ"מ פ"ט מהא"ב שראייתו מדברי תוס' שמביא הב"ש מדכתבו וי"ל דבת לית לה חזקה דכשרות וכו' ש"מ דסברו דבת אפי' ניסת תצא. דאל"כ אלא דאף הבת אם ניסת לא תצא א"כ האם והבת שוין הדרא קושית תוס' לדוכתא הא בפ"י יוחסין מפורש דהאלמנה כשרה ובתה פסולה. אלא ודאי כמ"ש הב"י דכוונת תוס' לתרץ דיש לחלק בין האם להבת דהאלמנה אם ניסת לא תצא דאית לה חזקת כשרות והבת אם ניסת תצא אף על גב דאיכא ס"ס כיון דלית לה חזקת כשרות מחמרינן משום מעלה דיוחסין ומייתי ראיה כי היכי דמצריך לקמן תרי רובא אע"ג דאית לה חזקת כשרות ובעלמא סגי בחד רובא חלא ודאי משום מעלה דיוחסין ה"נ מחמרינן בבתה אע"ג דאיכא ס"ס כיון דלית לה חזקת כשרות משום מעלה דיוחסין. וזה פשוט וברור. ודברי הב"ש תמוהים שהרי הוא בעצמו כתב שם שיש לחלק בין האלמנה שיש לה חזקת כשרות להבת שאין לה חזקת כשרות וצ"ע. גם היא גופה קשיא לן דודאי לאו להלכה כתבו תוס' כן דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בבבלי דף י"ג ע"ב אמתני' דהיתה מעוברת וכו' לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה והיינו משום דקסבר דמהני חזקת האם להבת א"כ גם כאן באלמנת עיסה אין לאסור הבת. ורב חסדא דאמר בקידושין דף ע"ה דאלמנת עיסה כשרה ולא הבת אתיא כר"א דפליג אר' יוחנן וקסבר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. וצ"ע. גם מ"ש בהג"ה ויש מקילין וכו'. כ"כ הב"י סי' ז' וז"ל ומיהו עוד כתבו התוס' שסובר ר"ת דגם הבת כשרה ע"כ. ותימא הרי מפורש בדף י"ד ע"א בתו' בד"ה ת"ר וכו' לשיטת ר"ת וז"ל אבל במקום שמזכיר אלמנת עיסה להכשיר דוקא האלמנה ולא הבת כדמוכח בקידושין דף ע"ה ושם ודאי פוסל ר' יוסי אף את האלמנה וכו' ע"כ. הרי דבמשפחה שנתערב בה ספק חלל דודאי אלמנת עיסה תנן כמפורש בקידושין דף ע"ה דעלה קאי ר"ח כמפורש שם אלמנה היא דכשרה אבל לא הבת אף לשיטת ר"ת. וכ"פ המהרש"ל ומהר"ם שי"ף ז"ל דברי תוס' ע"ש. ודלא כמהרש"א שדבריו אינן מבוררין ע"ש. וצ"ע. ומה גם דברי תוס' אלו קשין לי דמאי דוחקיהו לומר דבכל מקום דמזכיר אלמנת עיסה היינו האלמנה ולא הבת משום דקשיא להו הא דר"ח לפמ"ש בסמוך דברי ר"ח אינן אליבא דהלכתא דאיהו סבר כר"א ואנן קיי"ל כר' יוחנן. וי"ל דה"פ כל היכא דתני אלמנת עיסה יש לפרשו על האלמנה לחוד ולא על הבת כדמוכח מדר"ח אבל לפי האמת לר"י מאן דמכשיר בה מכשיר נמי בבתה ועיין בחידושי:

דתני איזו היא עיסה כשרה וכו'. כתבו תוס' בדף י"ד בד"ה ת"ר וכו' מכאן ראיה לפי' ר"ת דאיזו עיסה לא קאי אלא אבת ולא אאלמנה ע"ש. ותימא הא הסוגיא מוכחת בהיפך מדקאמר מני מכשיר ר"מ מני פוסל רבנן הרי דרבנן סברי דהאלמנה לחודה כשרה ולא הבת ור"מ סובר דאף הבת כשרה וצע"ג תוכה שבציפורין בעל. מכאן ראיה לפירש"י דתרי רובא הן רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר ודלא כפי' הרמב"ם שפירש דוקא בנבעלת במקום פרשת דרכים או בקרנות שבשדות. ועיין בתי"ט במשנתינו בד"ה אם רוב וכו' ובכ"מ ובב"י פי' ו':

ר"י בר ווה רי"א ברוב. עיין פירושי בקונטרס. ועוד נ"ל לפרש דר' ירמיה סובר דאף בפלטי' בעינן רוב העוברים שם כשרים דבעינן תרי רובא רוב העיר ורוב הפלטיא ופריך מר' ינאי דאמר חזקה שפסול שבציפורי בעל א"כ איך קאר ר' ירמיה דרוב דציפורי מהני לפלטיא ומשני דר' ינאי איירי בשראוהו פורש דה"ל פירש בפנינו ממקום קביעותא ולא קחשיב רוב ור' יוסי דפלטיא דינה כציפורין א"נ ה"פ אם פירש מפלטיא קא"ר ירמיה דאזלי' בתר רובא דלא ה"ל כפירש ממקום קביעות וזה נראה:

סירקית אפשר לה שלא להסתפק וכו'. פי' הרא"פ במס' דמאי פ"ג בתמיה דהא ודאי מסתפקת באיסור יום א' ואין כאן אלא ספק א' שאר הימים אטו אותו היום ואסור אבל כאן שאין ודאי איסור אלא ספק וכיון דלא הוחזק באותו היום ה"ל עוד ספיקא וה"ל ס"ס ומותר ע"כ. ומלבד שפירושו תמוה מאי ודאי הוא דסירקית מסתפקת מאיסור יום אחד. ועוד מנ"ל דודאי איסור מסתפקת דלמא גם היא ספק איסור מסתפקת. ואף ל' הש"ס לא משמע כפירושו. גם בסוגיין א"א להעמיד פירושו דלדבריו לא דמיין להדדי. לכן פירושי שבקונטרס עיקר והוא ברור:

חזר לרה"י ונגע ספקו טמא. וכן בברייתא דבסמוך תניא פירש לרה"י ונגע בו ספיקו טמא. וקשה הא קיי"ל כל דפריש מרובא פריש וליכא ספיקא דהא רובא דאורייתא וי"ל דאיירי בשפירש בפנינו ואפ"ה ברשות הרבים טהור דאינו אלא ספיקא:

כשירים מזנין ופסולים משליכין. וא"ת לפ"ז מאי מותיב ר' ירמיה בבבלי דף ט"ו וליוחסין לא בעינן תרי רובא והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב אבל לא ליוחסין ע"כ שאני תינוק המושלך דפסולין משליכין משא"כ בזנות דכשרים מזנין וי"ל מדתנן התם במכשירין בסיפא דהך ר' יהודה אומר הולכין אחר רוב המשליכין והן הפסולין כדתניא בתוספתא שם מכלל דח"ק סובר דלא תלינן ההשלכה בפסולים אלא אף הכשרים משליכין:

הדרן עלך פרק בתולה נישאת