Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הותירה בליות וכו'. עמש"ל פ' אף על פי ה"ט בתו' בד"ה אבל וכו':
אלמנה יש לה יין. וקשה במאי קמיירי אי ברגילה לשתות בחיי בעלה א"כ אף אשת איש יש לה יין ואי באינה רגילה אף אלמנה אין לה יין ונראה דהגירסא בהיפך אשת איש יש לה יין ואלמנה אין לה יין דגרסי' בבבלי פ' אע"פ דף ס"ח תנא כוס א' יפה לאשה ב' ניוול ג' תובעת בפה וכו' הלכך לאשת איש יש לה יין משא"כ לאלמנה:
רב אמר המת אמר וכו'. מסוגיין נראה לפסק הלכה באמר אל תקברוני מנכסי והניח מקרקעי מוציאין מיד היורשין לקבורה. הניח מטלטלין אין מוציאין מידן ונקבר מן הצדקה. ואם אמר קברוני או שלא אמר כלל נקבר משל יורשין. ואם יש עליו מלוה בשטר ותפס בין קרקע בין מטלטלין אין מוציאין מידו אבל מלוה בעדים אם אמר קברוני אם תפס מטלטלין אין מוציאין מידו אבל מקרקע מוציאין מידו אפי' לאחר הקבורה. והא דמחלק באומר אל תקברוני בין קרקע או מטלטלים שירשו לא משמע הכי בבבלי פ' נערה דף מ"ח. אך בשאר דינים לא מצינו דפליג הבבלי ואני תמה מהראשונים ז"ל שלא הביאו דברי הירושלמי ויש מהם שכתבו דבקרקע אפי' לא תפסו הב"ח או האשה בכתובתה דמוציאין מיד היורשים לשלם לב"ח והוא נקבר מן הצדקה והדבר מבוא' בהיפך. ועיי' בב"ח ססי' קי"ח ובס' בית שמואל שם ס"ק י"ח שהאריך ואין דבריו נכונים וצ"ע:
ר"י בעי אמר שרפוני וכו'. כתב הרמ"א בח"מ סי' נא סעיף ו' בהג"ה אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר א' השאר לא נתבטל. כ"כ מהר"מ פדוה בתשו' סי' מ"ד ומייתי ראיה משטר שיש בו רבית שגובין בו את הקרן אף שפסול מקצתו היינו פרעון רבית מ"מ לא פסול שאר השטר וכו' ועוד ראיה מרמב"ם פי"ד מה"ע ע"ש. ותימא שהרי מפורש כאן שהיא בעיא דלא איפשיטא וכדפירשתי בקונט' דצוואת ש"מ שלא נתקיימה מקצתה בטלה כולה. וראייתו משטר שיש בו רבית נראה דלא דמיא למתנה דהתם הדבר ברור שחייב לו קרן ודמיא לשטר חוב שנפרע מקצתו דלכ"ע השטר בכחו על הנשאר אבל בשטר מתנה איכא לספוקי שמא היה דעתו שאם יתבטל פרט אחד מצוואתו תתבטל כולה. ועמ"ש לקמן בפרקין בתו' בד"ה כתב וכו' שגם מדברי הרמב"ם אין ראיה:
לא צורכא אלא מהו שיזונו מן המשועבדין וכו'. תנן בגיטין פ' הנזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם. וקשה בשלמא הא דקאמר מהו שיזונו מן המטלטלין ניחא דקסבר תנאי כתובה ככתובה מה כתובה אינה נגבית אלא ממקרקע אף מזון הבנות כן ומיבעיא ליה אם צוה כך בצוואת ש"מ אם ניזונו ממטלטלין אלא ממשעבדי מי איכא למ"ד דצוואת ש"מ מפקא מיד הלוקח וי"ל דאיירי שחלק כל נכסיו לבניו וה"ל משעבדי ומיבעיא ליה אם מוציאין למזון הבנות ממשעבדי אלו שהרי הזכיר גם מזונות הבנות בצוואתו או דלמא מזון הבנות שהוא בתנאי ב"ד איכוין ואין מוציאין למזון הבנות ממשעבדי וצ"ע ופי בתשו' הריב"ש סי' ת"פ:
א"ל אין ש"מ מזכה וכו'. כתב בש"מ ח"מ סי' רנ"ג סעיף כ'. וכן אם אמר ש"מ שט"ח שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר כאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר. וכ"כ הרמב"ם פ"י מה' זכיה. והרשב"א חולק וע"ש בהה"מ. ואני תמה שבסוגיין מפורש דלא קנה וכדעת הרשב"א ולא ראיתי לא' מהראשונים שהביא דברי הירושלמי ועיי' בח"מ סי' ס"ו בב"י גם לשון הש"ס בב"ב דף קמ"ח ע"א משמע כן דקאמר מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע וכו' וצ"ע:
המוחלת כתובתה ליתומים ניזונת משלהן וכו' לא דייך וכו'. וא"ת מכאן משמע שאף המוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות ולעיל פ' נערה הי"ג משמע דאין לה מזונות וכמ"ש שם בתו' בד"ה מחלה וכו' ע"ש וי"ל דשאני יתומים כיון דקיי"ל כאנשי גליל כדאמרי' ס"פ נערה ושאר כל הארצות כירושלים וכיון שאין היתומים יכולין לפטור ממזונותיה אף אם יתנו לה כתובה הלכך אף דמחלה כתובתה יש לה מזונות וכדמסיק לא דייך וכו' אבל במחלה לבעלה אין לה מזונות שהרי אם ירצה בעלה לגרשה שוב אין לה מזונות וכיון דלית לה כתובה אף תנאי כתובה אין לה. ועיי' בחי' הרא"ה בפ' נערה ובר"ן שם ובפרקין מיהו קשה דלקמן פ' שני דייני גזירות אמר שמואל אחוה דר"ב בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. הרי מפורש דמוחלת כתובתה אין לה מזונות אפי' מיתומים:
ובלבד מן השופי וכו'. עמ"ש בסוטה פ"ג ה"ד בד"ה יבא עלי וכו' להשוות הסוגיות דהכא והתם ושנ"ל לדינא שכל הפוסקים מודים בדין שאם רימו בה שיש לה מזונות דה"ל מחילה בטעות ודלא כמ"ש הב"י בא"ט סי' צ"ג:
אלמנה שעשתה שנים שלשה חדשים וכו. מדברי הר"ן בפרקין נראה דגרס שנים שלשה שנים. וכ"ה בבבלי משמיה דר"י בן זימרא ואפשר דמפרש לירושלמי כפי גירסת הבבלי. ופריך התם השתא שנים שלשה מיבעיא ומשני לה. בסוגיין י"ל דקמ"ל אם לותה אפי' שלשה גובה:
בסוף שלשים יום הן אומרים וכו'. מכאן משמע כפי' תוס' בדף צ"ו בד"ה יתומים וכו' שהספק הוא על העבר אבל מזונות דלהבא ודאי על היתומים להביא ראיה ודלא כפירש"י:
אם אומר את כן נמצאת חב להיתומים. פירשתי בקונט' שמא תינשא וכו'. וקשה הא צריכה לישבע אז על כתובתה לכך נראה דהיינו טעמא שמא תהיה מחלוקת ביניהם שיאמרו היתומים שתבעה כתובתה או מכרה ואין לה לה מזונות ותהיה נאמנת כיון שמוחזקת בהן מכיון שהיא עתידה לישבע לבסוף וכו'. וקשה ניחוש שמא תמות בלא שבועה וי"ל שאם תמות בלא שבועה ממילא כל אשר לה של היורשים:
אומרין לה חוי מה בידך. עיין בהרא"ש בפרקין שהאריך בפירוש הסוגיא:
ואפי' באת מלוה בעדים וכו'. דברים תמוהים הם ונ"ל דה"ג ואפי' לא באת מלוה בעדים ומכרה למזונות חוזרת וטורפת לשם כתובה. וה"פ אם מכרה שדה למזונות חוזרת וטורפת אותן קרקעות עצמן לשם כתובה כיון דאחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהיה עליהן החוב והן משלמין ממה שהניח אביהן. ועיין בבבלי דף צ"ז ע"א. ובבעל המאור הגירסא אם באת מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי ואם באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי. ונראה שהיא הגירסא הנכונה אף שברא"ש הגי' כמה שהיא לפנינו. ולפי גי' בעה"מ אתי שפיר דקאמר ואפי' באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי דלא איכפת לה מידי וכדפירשתי בקונט':
ולא אמרין לה חוי זבינך. לפמ"ש בקונט' קשה הא פליגי חכמים עליה דר' יהודה דאמר הדמים מודיעין כדתנן בב"ב פ' הספינה וי"ל דלא פליגי חכמים ור"י אלא בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי אונאה וביטול מקח אף רבנן מודו כמפורש בבבלי שם והכא לא הוי בכדי שאין הדעת טועה:
תיפתר שהוקיר המקח. וכן הא דתנן בסיפא או שוה מאתים במנה צריכין לפרש בשהוזל המקח וכ"כ תוס' בפרקין. וא"ת מ"מ תחזור לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ר' מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמי שנתכוונה לקנות הקרקע וכתובתה באותה שעה ע"כ. ול"נ כיון שאלו מכרה ברשות ב"ד לא היו מפסידים כלום לכן חייבת לשלם ליתומים כל מה שהיתה הקרקע שוה בעת שמכרה:
אר"י אם היה המקח מופלג וכו'. כתב הרי"ף פ' הזהב איכא מ"ד הא דאר"י ביטול מקח יש להו היינו עד פלגא ומביא ראיה מסעיין דאר"י אם היה מופלג יש לו אונאה וליתא דאין אונאה לקרקעות אפי' שוה מנה במאתים כדאמרי' פרק המקבל זבין שוה מנה במאתים אין אונאה לקרקעות והרא"ש שם חולק וכתב הא דהמקבל לאו דוקא מאתן אלא מעט פחות או מעט יותר ממאה ע"ש. ותימא לפמ"ש בקונט' דרשב"ל מוקי למתני' אפי' בשלא הוקיר המקח וה"ה לר"י דמוקי למתני' בשהוקר המקח סובר דאין אונאה לקרקעות היינו עד שתות אבל ביתר משתות דהיינו ביטול מקח יש להן וקשיא ליה מתני' דהכא אבל ר"י דאמר שצריך שיהיה מופלג היינו ביתר מפלג ול"ק כלל מתני' דהכא ומעתה אין פלוגתא בין הירושלמי והבבלי. והא דאמר בסמוך פדה שוה מנה במאתים הא ודאי לאו דוקא. ובתי"ט משנה ה' כתב בד"ה שוה מנה וכו' דדעת תוס' והרמב"ן דאף לר"י בפלגא אין אונאה וקשיא ליה מאי פריך הש"ס ואין סופו לחוור וכו' הא ליכא חזרה בפלגא ותירץ דמתני' לאו דוקא אבל סיפא שם עשו איגרת וכו' בדוקא איתניי' ע"ש וקשה מאי דוחקיה דש"ס לאוקמי מתני' לאו דוקא וקשיא ליה תיקום למתני' בדוקא ולא קשיא. ולפמ"ש לק"מ דסתמא דש"ס דפריך ואין סופו לחזור וכו' סובר דאפי' ביטול מקח יש להן לקרקעות והש"ך כ' בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט דאפשר דהרא"ש לאו דוקא קאמר וכו' וה"ה דהמ"ל דהך דירושלמי לאו דוקא ע"כ. וא"נ דנראה מדברי הרי"ף והרא"ש דסברי הא דמשני הש"ס בשהוקיר המקח היינו לר' יוחנן וא"כ צ"ל דמתני' לאו דוקא והא ודאי ליתא. וכן מפורש בתוס' בפרקין דף צ"ח:
מתניתא פליגא על ר"י אמר טלית זה וכו'. וקשה למה לא פריך ממתני' פ"ה דתמורה הרי זו תחת זו וכו' אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים וע"ק מאי פריך לר"י דלמא ה"ק יצא לחולין כשיעשהו דמים וכ"כ תוס' שם בתמורה. וכל הסוגיא התם מהופכת מסוגיא דהכא ואיכא מאן דקאמר התם איפוך ע"ש:
כתב כל נכסיו וכו'. בפרק קמא דמכות מייתי הרי"ף פלוגתייהו דר"י ורשב"ל ונראה שפסק כר"י. וכן כתב הרמב"ם פרק י"ד מה"ע וכתב בעל המאור שם אף על גב דאמרי' בגיטין העבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה שאני הכא דפסול העדים פושטת בכל השטר משא"כ בעבד אמרי' פלגינן דיבורא ע"ש ובס' מלחמות שם מקשה עליו מסוגיא דגיטין דגרסי' התם כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד ליה כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים ייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם וכו' הא נראה ששני דברים שחלקום בעל המאור בירושלמי השוו אותן בגמרא ע"כ. והר"ן בגיטין פ"ק כתב ואפשר דהתם ה"ק דלרשב"ל דאמר התם פלגינן דיבורא כ"ש הכא דפלגינן מיהו לר"י אפשר דהכא פלגינן דבורא משום שאין הפסול בעדות ע"כ. ועיין בחי' הרשב"א בגיטין שם ותימא דבסוגייו מפורש דפליגי אפי' בשאין הפסול בעדים דהא בשמכרה להם בשטר אחד אין הפסול בעדים אלא במכירה ואפ"ה קאמר תפלוגתא דר"י ורשב"ל. גם מהא דגרסי' לעיל בפרקין ר"י בעי אמר שרפוני וכו' ותנו חצי שדה פלוני לפלוני אין שורפין ואין נותנין ש"פ אע"ג דאין הפסול בעדות כל שנתבטל מקצתו בטל כולו וכמש"ל בפרקין בתו' בד"ה ר"י בעי וכו' ע"ש. והא דכתב הרמב"ם שם אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון חצר פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדיות הן. נראה שאינו דומה לכאן דכיון שחלקן בפירוש ש"מ שכוונתו היה שיהיו חלוקים בכל דבר ועדיין הדבר קשה וצ"ע:
בקרקע עד שליש. וקשה הא דלא כמאן דהא רשב"ל קאמר לעיל בפרקין אין אונאה לקרקעות עד לעולם ואף ר"י אמר עד שיהא מופלג ופירשו בתוס' בפרקין דף צח בד"ה אלמנה וכו' דהיינו עד פלג וכן פירשו כל המפרשים ז"ל וצ"ע מיהו הא ל"ק דתנן במתני' פ' הזהב ואלו שאין להם אונאה ההקדשות די"ל אין להם אונאה עד שליש כדשנינן לעיל בפרקין לר' יוחנן:
מה חמית מימר וכו' וקשה פשיטא בדלא אכרזו דאי בדאכרזו מ"ט דרבנן וי"ל דאיכא למימר דאיירי בהנך דלא צריכין הכרזה כגון עבדים וכדמסיק. עבדים שלא יברחו וכו'. בקונט' הגהתי לשון הברייתא וכ"ה בבבלי בפרקין ואני תמה מלח"מ בספ"ג מה' ערכין בד"ה בד"א וכו' שאמר מרומיא דמתני' שמע לה הרמב"ם שאין מכריזים את העבדים וכו' ושכח שברייתא מפורשת היא בפרקין. גם הכ"מ לא ציין מקומו:
לית הדא אמרה שהעבד נפדה בשלשה. וקשה מאי ענין פדיון לכאן וי"ל דקסבר הך ברייתא דתני בה העבדים אין מכריזין עליהם אמתני' דשום היתומים קאי ושם איירי גם בפדיון הקדישות. עיין במשנה למלך פ"ח מהלכות ערכין הלכה ב' בד"ה אין וכו' ולפמ"ש בסמוך בד"ה מה וכו' ניחא:
בשם שקנסו בה וכו'. כתב רי"ו במישרים נתיב כ"ג ח"ב ירושלמי בכתובות כל אותם שיש להן כתובה דרך קנס כגון אלמנה לכה"ג כשם שקנסו לענין כתובה כך קנסו לענין קידושין שאם קידשה בליטרא דדהבא מאבד הכל. ומביאו ב"י בא"ע סי' נ'. וכ' בבית שמואל שם ס"ק א' משמע שניות שקנסו אותה דאין לה כתובה צריכה להחזיר הקידושין ותימא הא מפורש בסוגיין דאשנייה קאי דהא קאמר כשם שקנסו בה כך קנסו בו. וגם ברי"ף והרא"ש העתיקו כך דברי הירושלמי דשנייה הקידושין שלה. וכ"מ דברי רי"ו שכתב מאביו את הכל ואבעל קאי. גם דברי הרי"ו בעצמן תמוהים שכתב כל אותן שיש להן כתובה דרך קנס כגון אלמנה לכה"ג וכו'. וזה אינו דודאי מדאורייתא יש להן כתובה שהרי כתב לה דקידושין תופסין בהן אלא בשנייה מטעם קנס אין לה כתובה וכן מבואר בש"ס ביבמות פ"ט ובפרקין. לכן נ"ל דטעות נפל בספר מישרים. ולא ראיתי לראשונים שהרגישו בזה וצ"ע:
שאם קידשה בליטרא דדהבא מאבד את הכל. וא"ת הא בלאו קנס הוא שלה דהא קיי"ל כשמואל דאמר המקדש אחותה מעות מתנה הן ואינן חוזרין וקשיא ארי"ף והרא"ש שהביאו דברי הירושלמי בהלכות וי"ל דדוקא באחותו הוא דהוי מעות מתנה שהכל יודעין שאין הקידושין תופסין באחותה וגמר ונתן לשם מתנה וכמפורש שם בש"ס בב"מ משא"כ בשניה אין הכל יודעין ואמרי' לשם קידושין נתן וכיון שכופין אותו להוציא היה ראוי שיחזרו אי לאו משום קנס שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל. כתבו תוס' בפרקין דף ק"א בד"ה אילימא וכו' והא דתנן הממאנת אין לה פירות לא פירות שאכל קאמר דאפי' קרן גופיה אם אכל אין לה וכו'. וכ"כ הרא"ש. ואיני רואה בזה קושיא על הירושלמי דאין זה הכרח שיהיה רבותא בכל דינים השנויים במשנתינו רק שלא יהיה הדין בהיפך לאחד מהם וכיון דדין זה ולא פירות שפיר שייך בכולן אף שאין בו רבותא בממאנת מ"מ כיון דצריך למתניי' משום אחרינא לית לן בה וזה ברור בעיני וצ"ע:
תני מתני' יורשה ומטמא לה. לא ראיתי להרמב"ם והטור ושאר פוסקים שכתבו דין שנייה אם מטמא לה ומסוגיין נראה דמטמא לה לפי הפי' השני שפירשתי בקונטרס. והוא הנכון בעיני מדלא תנן במתני' ביבמות פ' יש מותרות לא זה וזה מטמאין לה כי היכי דתנן התם בפ' האשה שהלך אלא ודאי דשניה מטמא לה ומטעם שפירשתי בקונט' וצ"ע:
היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלים. כתב הרמב"ם פ"ז מה' תרומות הלכה כ' נשא שנייה היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו. וכתב הכ"מ בפ' הבע"י אמרינן לר"י המשתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ"מ איני יודע מניין לה בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צ"ב שלה יאכלו. ול"נ דרמב"ם מפרש היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין בניחותא ואנחת לן חדא דאפילו נשואה אוכלת. ומאי דקשיא ליה מנ"ל דעבדי צ"ב יאכלו. לא ידעתי מאי איכא בינה ובין אלמנה לכה"ג דכתב הרמב"ם שם דעבדי צאן ברזל יאכלו מפני שהם של בעל שהן באחריותו א"כ אף בשנייה הדיך כן ועיין בטור א"ע סי' קט"ז:
והא תנינן המדיר וכו'. קצת קשה למה לא פריך ממתני' דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דתנן ביבמות יוציא ויתן כשובה וי"ל:
שמענו שמוציא שמענו שכופין. כתבו תוס' ר"פ המדיר דירו' סובר ששייך כפייה בדברים. ולא ידעתי איך אפשר לומר דכפייה בדברים איירי הא מעשין קאמר ואין עישוי בדברים וכ"כ תוס' דף נ' דמעשין דקאמר שמואל היינו בשוטים ע"ש:
רי"א יש לה מזונות. וקשה א"כ מאי פריך הש"ס לעיל בפרקין ה"ב אהא דאמר שמואל המוחלת כתובתה ליתומים יש לה מזונות וקשיא אלו אשה שאין לה כתובה יש לה מזונות הא שנייה אין לה כתובה כדתנן במתני' ואפ"ה קאר"י שיש לה מזונות ודוחק לומר דפריך אליבא דר"א מיהו לפי הגירסא הראשונה שהגהתי בקונט"י בד"ה ה"ג הוון וכו' י"ל דלמ"ד בתנאי כתובה פליגין פריך דלדידיה לכ"ע אין לה מזונות:
הדרן עלך פרק אלמנה ניזונת