נערה שנתפתתה. מאן תנא נערה ר"מ. וקשה למה לא דייק הש"ס הכי לעיל בר"פ אלו נערות גם בבבלי דייק כן לעיל וי"ל דהתם קתני אלו נערות שיש להן קנס ואיירי אפי' בקנס דאונס דכתיב ביה נערה אע"ג דאיירי גם בקטנה איכא למימר דנקט לישנא דקרא אבל הכא דתנן נערה שנתפתתה אס"ד דאתיא כרבנין הל"ל בתולה שנתפתתה כלישנא דקרא כי יפתה איש בתולה. ותוס' כתבו בדף מ"ב ע"א בד"ה לאביה וכו' מ"מ משמע ליה דמתני' בנערה איירי דפשטה דמתני' אאלו נערות דרישא קאי ע"כ. ותימא הא גם במתני' דהכא תנן נערה וכי היכי דדייקינן דאלו נערות כר"מ כך יש למידק דמתני' דהכא ר"מ. ולפמ"ש טפי איכא להוכיח דמתני' דהכא ר"מ וי"ל ודאי אף ממתני' דאלו נערות ליכא למידק מידי די"ל נערה למעוטי בוגרת אלא אסיפא כל מקום שיש מכר וכו' סמך כמ"ש תוס' ר"פ אלו נערות בד"ה נערה אין וכו' ע"ש. מיהו בסוגיין משמע דלית להו תירוץ תוס' דר"פ אלו נערות:

קטע את ידה וכו'. וא"ת מאי קמיבעי ליה פשיטא דלאביה הוא דהא מעשה ידיה לכ"ע לאביה וכיון דקטע ידה ביטלה ממלאכתה וי"ל כיון דע"י חבלה נתבטלה ממעשה ידיה כי היכי דאין לו בחבלה דידה אף מעשה ידיה שנתבטלו ע"י חבלה אין לאב בהן כלום א"נ י"ל דפלוגתייהו על הפחת שלאחר ימי בגרות ולר' אבוי פלוגתייהו על הפחת שנפחתו הקידושין ע"י חבלה זו אבל פחת מעשה ידיה דאי דאבוה הוא. עי' בדף מ"ג בתוס' בד"ה חבלות וכו'. ובת"י שם כתבו בד"ה שפצעה וכו' וריצב"א פי' אע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה כ"ע מודו דהוו דאב ומוקמי הך ברייתא בחבלות גדולות וכו' ע"ש. דבסוגיין מפורש דאף בחבלות גדולות פליגי כגון קטע את ידה ותירוצים הראשונים שבתוס' שם עיקר אלא שאני תמה שלא הביאו הירושלמי שהרי התירוץ הראשון הוא כסתמא דש"ס והתירוץ השני כדעת ר' אבון וכמ"ש בקונט':

מתני' מסייעא לר"י החובל בבתו ובנו וכו'. אע"ג דהך ברייתא אתיא נמי כרשב"ל ללישנא קמא י"ל הא דקאמר מתני' מסייעא לדין וכו' דברי ר' אבון הן:

רי"א משעה הראשונה רי"א בסוף. וא"ת מאי נ"מ הא תרווייהו מודים דאם מת האב עד שלא עמדה בדין הרי הן שלה ומשעמדה בדין של אחין וי"ל דנפקא מיניה שאין היא או אביה יכולים למחול הקנס לפי שאינו ברשותם וכדאמרינן לעיל פרק אלו נערות דף י"ד:

מתיב ר' יוסי וכו' והא תנינן מת האב הרי הן של אחין. כתב הרא"ה פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו ע"כ. ופירושו תימא מאי מותיב ר' יוסי הא אפשר לפרש רישא דלעולם הן של האחין אפי' לא עמד בדין:

מטינתה וכו'. פי' בגליון וכי אתה מטיל קנאה להא דתני ר"ש תרגום כי קנאת חמת גבר מטול דטננא חמתיה דגברא ע"כ ואינו מחוור אלא כדפי' בקונט' והוא מלשון מטונך דפירש"י בחולין דף קל"ב רע"א מטונך הגעתיך וכ"כ הרא"ה מטית בה:

תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה. וקשה הא איצטריך תחת אשר ענה לרבות את הקטנה וכדאמר רב לעיל פ' אלו נערות (הל' ט) וי"ל. קסבר ר"ח מדכתיב נער חסר אפי' קטנה וכדרשב"ל ואייתר תחת אשר ענה לרבות נערה ובגרה. ועיי' בבבלי דף מ' ע"ב:

ניתני גנב משל אביו וכו'. כתב הרא"ש בפ' מרובה במתני' גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו חייב. בזה אין שום חידוש שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו אלא אגב פטור דסיפא דתני אם גנב משל אביו ומת ואח"כ טבח ומכר פטור דבעינן וטבחו כולו באיסור וליכא ע"כ. ולפום סוגיין איצטריף רישא לאשמועינן אע"ג דלא עמד בדין עד לאחר מיתת אביו חייב דמשעה ראשונה כבר נתחייב ואף לשיטת הבבלי שם במרובה דף ע"א ע"ב איצטריך רישא לאשמועינן דמתני' איירי אפי' שלא עמד בדין ודאמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. ומסוגיין ראיה לתירוץ הראשון שכתבו תוס' שם בב"ק דף ע"ב ע"א בד"ה סיפא וכו' ע"ש:

ונתן האיש השוכב וכו'. בקונט' פי' מדלא כתיב וכו' וכן משמע מפורש לעיל בפרקין והרא"ה בחידושיו נראה שלא פי' כן ולפירושי לא קשיא הא דפריך הש"ס בבבלי דף מ"ב ע"ב אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ה"נ לא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה. דלאו מלשון ונתן יליף אלא מדלא סמיך ונתן להאב. ולא קשיא נמי קושית תוס' שם בד"ה ונתן לחוד וגבי מוציא שם רע דכתיב ונתנו לאבי הנערה איכא למימר ונתן לחוד ונתנו לחוד. דאדרבה עיקר ראיה דקנסה לעצמה מדלא כתיב כאן כמו במוציא שם רע וכדפירשתי בקונט':

ע"ד דרבנן השביעית משמטתה. ותימא הא תנן בשביעית פ"י האונס והמפתה ומוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין השביעית משמטן וכי נימא דאתיא הך סתמא כר"ש ולא כרבנן וי"ל דפלוגתייהו דר"ש ורבנן בשעמד בדין אבל בשלא עמד בדין אף רבנן מודו דאין שביעית משמטן ומתני' דשביעית איירי בשלא עמד בדין. וכן מפורש בבבלי בגיטין פ"ב דף י"ח דמשעמד בדין השביעית משמטן כרבנן ע"ש:

על דעתיה דר"ש הבכור נוטל פי שנים. וקשה במאי קמיירי אי בשגבה האב מחיים מי איכא למ"ד דאין הבכור נוטל פי שנים הא ודאי ממונו הוא ואי בשלא גבה למה יטול פי שנים הא לאו ממונא דאבוה הוא עד שעת נתינה כדאר"ש בסמוך שאין האב זוכה עד שעת נתינה וי"ל מ"מ לענין בכור ממונו הוא:

ומדרש אמרינן והתנחלתם וכו' במעשה ידי הבת הכתוב מדבר. והא דאר"י לעיל בפרקין דבקנס וחבלות הכתוב מדבר ודאי פליג וכ"ה בבבלי בפרקין דפליגי אמוראי בהכי ורב סובר במעשה ידיה הכתוב מדבר. ונראה דבהא פליגי מ"ד בקנס וחבלות הכתוב מדבר סובר דחבלות דאב נינהו וצריך קרא למעוטי ומ"ד במעשי ידי הבת מדבר סובר דחבלות אפי' בקטנות דידה נינהו. ואזדא ר"י לטעמיה ורב לטעמיה כמפורש לעיל בר" ורב כרשב"ל ס"ל כמפורש בבבלי ב"ק פ' החובל:

אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. כתב' בתי"ט צ"ע א"ל היינו ת"ק ע"כ. ולפום סוגיין לק"מ דא"ל היינו ר"מ ואיכא בינייהו טובא דלת"ק מסברא הוא לעצמה דאזלינן בתר גוביינא וקסברי נמי שאין לה זכיה בכתובתה עד שעת גוביינא ולר"מ אע"ג דיש לה זכייה בכתובתה משעה ראשונה אפ"ה אין לאב בה כלום ומדאורייתא קאמר דיליף ליה ממוציא שם רע וכדמסיק:

ממוציא שם רע למד ר"מ. וקשה הא ר"י לא קאמר אלא מתקנת חכמים כדי שיתן לבתו בעין יפה אבל מדאורייתא מודה שהכתובה שלה א"כ מאי ראיה מייתי ר"מ ממוציא שם רע וי"ל ר' יעקב סובר טעמא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבין כתובה הראשונה שהיו לפני הנישואין:

ודר"י כר' זעירא. וקשה הא א"ר יוסי לעיל בר"פ קנס מאימתי הוא גובה בסוף הרי דר' יוסי לית ליה דר' זעירא וצ"ל דתרי ר' יוסי נינהו א"נ קושיא היא ואתיא דר' יוסי כר"ז והא ליתא דהא ר"י לית ליה דר"ז דאיהו דאמר לעיל בסוף:

כי הוציא שם רע על בתולת ישראל לרבות גיורת שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'. וקשה לפמ"ש בקונט' איכא לרבויי גם גיורת שנתגיירה פחותה מג' שנים אע"פ שלידתה שלא בקדושה מ"מ נעשית בתולה בישראל דהיינו כשנעשית בת ג' שנים ויום א' וכן דרש בבבלי ובירושלמי בקידושין פ' האומר כי אם בתולות מזרע ישראל שנזרעו בתוליה בישראל דהיינו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד וי"ל דא"כ בישראל מאי אהני ליה דגיורת שנתגיירה יתרה על בת ג' שנים ויום אחד לאו בתולה היא ולא איצטרך קרא למעוטי וכהאי גוונא משני בבבלי בפרקין:

מה ת"ל ומתה אלא יש לך אחרת שהיא בסקילה והוא פטור. וא"ת לכתוב בת ישראל ובתולת ישראל ל"ל דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה מומתה שמעי' וי"ל דמומתה לחוד ה"א למעט אפי' הורתה ולידתה שלא בקדושה מקנס וישראל למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה ושלא ילקה. לכך איצטרך בתולת ישראל דוקא שכל בתולי' נזרעו כשהיתה ישראלית והיינו שהיתה לידתה בקדושה. וא"ת דלמא בתולה לרבות מי שלידתה בקדושה דאפי' קנס יש לה ומתה לרבות פחותה מבת ג' שנים למיתה וישראל למעטה מקנס דאי לאו ישראל ה"א דכולא פרשת' בנתגיירה פחותה מבת ג' שנים נמי איירי וי"ל תרי בישראל כתיבי דכתיב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכתיב כי עשתה נבלה בישראל וממעטינן נתגיירה פחותה מבת ג' שנים מקנס וממיתה ואיצטריך בתולת ישראל לרבות לידתה בקדושה ואיצטריך ומתה למעט מקנס ואי לא כתיב אלא ומתה ה"א דה"ה לקנס איתרבאי דילפינן קנס ממיתה. ועיי' בתו' דף מ"ד ע"ב בד"ה א"כ בישראל מאי אהני ליה וכו':

יכול אפי' הקדיחה תבשילו. וא"ת הא כתיב בתריה ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וי"ל דאפשר לפרש קרא הכי ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע או אמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים:

מניין אפי' בא עליה ביאה אחרת ת"ל וכו'. וקשה למה לי קרא הא כתיב בעולת בעל ודרשינן מיניה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וי"ל דסד"א אתי גזרה שוה דעלילות דברים לאפוקי מוציא שם רע דדוקא בכדרכה הוא דחייב ועמ"ש באלו נערות בתוספות בד"ה כיי וכו':

לקחתי ואקרב אליה פרט לייעודין וכו' לקחתי פרט לארוסה. וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דינים אלו ואפשר לומר דקסבר הרמב"ם דבבלי פליג עליה דהך דרשא דלקחתי דגרסי' שם דף מ"ו ע"א תני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הוה לזה ולא ליבם. וקשיא תיפוק ליה מלקחתי וכדאמרי' בסוגיין אלא ודאי דליתא להך דרשא. וא"ל דלמא הבבלי מצריך לקחתי לייעודין ולארוסה ולכך איצטריך הוה למעט יבם. דהא לפי סברת הירושלמי ודאי שקולים הם כיון דילפינן כולהו מחד קרא מהיכי תיתי לן לחלק דין הבבלי וירושלמי בהך סברא. וראיתי בס' פ"י שכתב מנ"ל דאיירי קרא לאחר חופה דלמא אפי' מן האירוסין הוה הוצאת שם רע לרבנן ע"ש ואשתמיטתיה דמדכתיב לקחתי ממעטינן ארוסה וכמפורש בסוגיין:

הפרשה הזו יש בה עדים וכו'. כתב הרמב"ם פ"ג מה' נערה בתולה וז"ל מפי השמועה למדו שפ' הזו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין ע"כ. וכוונתו לדברי ר"י בר בון. אבל בבבלי ליתא ודלא כמ"ש בכ"מ שם:

מהו יאמרו הדברים ככתבן אמר ר"י בר' בון לעולם אינו חייב עד שיכנוס ויבעול ויטעון טענת בתולים ופרשו השמלה לא סוף וכו'. משמע דאף ראב"י סובר דופרשו השמלה היינו שיתחוורו הדברים כשמלה ולא אמר הדברים ככתבן אלא לענין שיכנוס ויבעול. ואני תמה מהרא"ה והריטב"א שכתבו בחידושיהם שבירושלמי איתא בהדיא דלראב"י דברים ככתבן אף אופרשו השמלה קאי. אם לא נאמר דגרסי ר' אסי אמר ופרשו השמלה ממש מ"מ אינו ראיה דהא מיהת איכא פלוגתא בדבר. ועוד דעל כרחך לומר שהוא משל דאל"כ תיקשי וניחוש שמא דם צפור הוא. מיהו האיש ליישב ועיי' בתוס' בדף מ"ו ע"א בד"ה בשלמא לראב"י וכו' וכתבו שם הא דתני ר' יונה לזה ולא ליבם לאו אליבא דראב"י הוא דהא ליכא טענת בתולים ואי מן האירוסין נתתי קרינא ביה ע"כ. ואיני מבין דבריהם למה קרינא ביה נתתי הא תחלת נתינה דהיינו מהאירוסין לאו לדידיה הוה אלא לאחיו. וכן נראה מפורש ברמב"ם פ"ג מה' נערה בתולה שפסק כראב"י והביא הא דר' יונה ופירשו כמו שפירשנו שלקחה היבם מן האירוסין וצ"ע:

הביא האב עדים להזים עידי הבעל וכו'. בקונט' פירשתי כפי הגירסא שלפנינו אבל יותר נ"ל דה"ג הביא האב עדים להזים עידי הבעל והוזמו עידי האב לוקין ונותנין מאה סלע בשלשה ונסקלין בכ"ג וה"פ מיבעיא ליה אם מחייבים לעדים ממון ומלקות אם אין שם אלא ב"ד של ג' או דלמא אלו היו שם כ"ג היו נסקלין ופטורין מתשלומין עכשיו נמי פטורין וקאר"ז דשני דינין הן ולא מפטרו בסקילה דה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה:

פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם. וקשה במוציא שם רע לכ"ע לוקה ומשלם ואפ"ה קסבר ר"א דין אחד הוא ולפמ"ש בתוס' בסמוך י"ל דה"פ כי היכי דאר"מ בכל מקום לוקה ומשלם סובר נמי דמת ומשלם הלכך שני דינין הן ור"א אליבא דרבנן דפליגי אר"מ קאמר דדין אחד הוא. אך קשה דלעיל בר"פ אלו נערות אמרי' הכל מודים שאין ממון אצל מיתה משמע שם דאף ר"א סובר כן לכך נראה דה"ג פתר לה כר"מ דאמר מוציא שם רע בג' וה"פ ר"מ דאמר במתני' דסנהדרין דמייתי בסמוך דמוציא שם רע בשלשה ודאי סובר דשני דינין הן ור"א אליבא דרבנן דפליגי אר"מ קאמר דדין אחד הוא:

רמ"א מפסדת כתובתה בשלשה וכו' עמ"ש בזה בריש מכלתין:

אבל בנערה המאורסה כ"ע מודו מקום שנסקלת וכו'. בקונט' הגהתי. ואפשר לקיים הגי' שלפנינו דה"פ ר' מנא אמר בנערה המאורסה פליגין שהביא הבעל עדים בעודה ארוסה שזינתה תחתיו אבל במוציא שם רע שהביא העדים אחר הנישואין כ"ע מודים מקום שהעדים וכו' ור"י בר בון סובר במוציא שם רע פליגין אבל בשהביא עדים בעודה ארוסה כ"ע מודים במקום שנסקלת מפסדת כתובת אירוסין:

לעולם אין הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע עד שיסקלו העדים. כתבו תוס' בדף מ"ד ע"ב בד"ה הא לאו הכי וכו' נראה לר"י דלא בעי רב אדא למילף קנס ממיתה דכל היכא דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס ע"כ. וקשה דכאן מפורש דילפינן קנס ממיתה וכל היכא דלא מחייבי העדים מיתה כגון שהעידו על קטנה אינו חייב קנס וכן מפורש לקמן בשמעתין דא"ר הושעיה ויאות וכו' ועיי' במ"ש תוס' דף מ' ע"ב בסד"ה הא לאו הכי וכו':

קנס מאימתי הוא חייב. ר' יונה אמר בסוף ר' יוסי אומר משעה הראשונה. וקשה הא לעיל בפרקין אמרינן איפכא ר' יונה אמר משעה הראשונה ור' יוסי אומר בסוף. אף דאיכא לאוקמי האי דלעיל בקנס דאונס ומפתה והך דהכא במוציא שם רע מ"מ קשיא מ"ש הכא ומ"ש הכא. בשלמא לר' יוסי לא קשיא דדרש ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה מלמד שאין האב זוכה באונס ומפתה אלא משעת נתינה וכדדריש רשב"י לעיל בפרקין אבל במוציא שם רע דלא כתיב קרא זוכה מיד אלא לר' יונה קשיא:

מתניתא אמרה כן אין לה פתח בית אב וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף מ"ד ע"ב בד"ה המוציא שם רע על היתומה וכו' וכן משמע בהדיא בירושלמי דריב"ח אליבא דר"י הגלילי קאמר לה ומתני' כר"ע ופריך נמי מלרבות יתומה לקנס דברי ר"י הגלילי ומשני נמי כדמשני הכא אבל התם קאמר מילתיה אאונס ומפתה ולא אמוציא שם רע ע"כ וקשה מסוגיין משמע מפורש דאמוציא שם רע קאי דאל"כ מאי פריך ממתני' דאיירי במוציא שם רע. גם מ"ש תוס' דפריך מלרבות יתומה לקנס וכו' ליתא בגי' שלפנינו ונראה שכוונתם להא דלעיל פ' אלו נערות (דף יג) דפריך הכי אר"י הגלילי ומשני כדמשני בבבלי דאיירי בבא עליה ואח"כ נתיתמה:

תמן את יכול מימר והוציאו וכו'. בבבלי דף מ"ה ע"ב איתא דסרחה ולבסוף בגרה בסקילה וא"ר אילעי דאמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר. ופירש"י דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוציאוה ע"כ. וקשה אלו הוה כתיב והוציאוה הוה משמע אפי' בגרה לכך כתיב הנערה דבעינן שתהא נערה בשעת הוצאה וכדאמרינן כאן. לכן נראה דמה"א דהנערה קדריש נערה שהיתה כבר. ומהשתא אין צורך לפירש"י דיליף מוהוציאו את הנערה דכתיב גבי מוציא שם רע אלא מהנערה דכתיב בנערה המאורסה יליף:

ואם היתה עיר של עכו"ם סוקלין אותה על פתח ב"ד. כתבו תוס' דף מ"ה ע"ב בד"ה על פתח ב"ד לאו דוקא אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים כדאמרינן פרק נגמר הדין ע"כ. וקשה הא חוץ לב"ד לאו משום כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים לחודא הוא אלא קרא קדריש שם במתני' דכתיב הוצא את המקלל ונ"ל דגם דבריהם לאו דוקא אלא רצונם לומר רחוק מב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים. וכתבו עוד שם אבל קשה לר"י הא ילפי' כל הנסקלים מפרים הנשרפין וצריכין לסקול חוץ לג' מחנות ע"כ. וקשה הא הכא כתיב שעריך למעט שערי עכו"ם אלא בשערי ב"ד סגי וכדמסיק התם בבבלי ולא ילפינן עובד ע"ז ונערה המאורסה מפרים הנשרפים וכן מפורש בתו' ר"פ נגמר הדין בד"ה כי היכי. מיהו מ"ש תוס' שם והא דלא יליף שאר נסקלין מהתם דנבעי שעריך דלמא ה"ל נערה המאורסה וע"ז ב' כתובים ואין מלמדין ועוד הא כתיב הוצא ע"כ. לפמ"ש רש"י בפרקין בד"ה גמר נערה המאורסה מע"ז בגזרה שוה פתח מפתח ושער משער אסמכתא דרבנן בעלמא היא ע"כ. וקשה א"כ אין זה ב' כתובים. גם קשיא ניליף נערה המאורסה ממקלל דכתיב ביה הוצא את המקלל כי היכי דילפינן מיניה שאר נסקלין. ואפשר דלכך הוצרכו תוס' כאן לכתוב ולומר דבענין ע"ז לא שייך חוץ לג' מחנות. ולפי האמת ילפינן כל הנסקלין מע"ז דסוקלין אותן על פתח ב"ד וצ"ע. ודברי הרמב"ם בזה לא ידעתי להולמם. שכתב פ"ג מהא"ב הלכה י"א וז"ל כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר אם היתה עיר שרובה עכו"ם סוקלין אותה על פתח ב"ד וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה אם לא היה לה אב וכו' הרי זו נסקלת בבית הסקילה לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה ע"כ משמע מדבריו שאם אין לה אב אינה נסקלת על פתח שער העיר ובברייתא לא תני כן אלא אם אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר. ואין לומר דפתח שער העיר היינו בית הסקילה דא"כ למה שינה לשונו בסיפא. ועוד ה"ל למכללינהו אותן שאין מצותן לסקלן על פתח בית אביהן עם אותן שאין להן אב גם פרט לשונו לא משמע הכי ועוד אני תמה שכתב פט"ו מה' סנהדרין הלכה ב' עובד ע"ז אין סוקלין אותו אלא על שער שעבד בו וכו' ע"כ. למה לא פרט גם נערה המאורסה שהרי גם את זו אין סוקלין אותה בבית הסקילה וצ"ע:

ר"ל אמר ליורשה וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף מ"ח ע"ב בד"ה ושמואל אמר לירושתה לא אתא לאפוקי הפרת נדרים דהא תנא דבי ר"י בסמוך דהויא ברשות הבעל להפרת נדרים ויצאה מרשות האב וכו' ע"כ. באמת זו היא קושיא על פירש"י שפירש דברי שמואל דאמר לירושה כמו שפירשתי בקונט'. ומסוגיין מבואר דר' לעזר פליג אהפרת נדרים ולית ליה הא דתני דבי ר"י. דהא רשב"ל הוא דפליג עליה ואמר להפרת נדרים ושמואל ור' לעזר אמרו דבר אחד וראיתי בספר פ"י שרוצה לפרש דברי רש"י דאף שמואל סובר שאין האב יכול להפר אלא דקסבר שאף הבעל אינו יכול להפר ע"ש. והא נמי ליתא דהא אפי' רשב"ל סובר שאין הבעל יכול להפר עד שתיכנס לאופה. אלא שמואל קסבר דאף לאחר מסירה האב והבעל מפירין בשותפות וכן מבואר בלשון רש"י. ולפי מה שפירשתי לא פליגי הירושלמי והבבלי בדברי רשב"ל דלא בא למעט אלא אכילת תרומה ולשאר דברים המסיר' ככניסה לחופה לרשב"ל ובירושלמי נקט להפרת נדרים וה"ה לכתובה ובבבלי נקט לכתובה וה"ה להפרת נדריה. והדברים ברורים באין גמגום:

נמנו באושא שיהא אדם זן בניו קטנים. פירשתי בקונט' עד שיביאו ב' שערות וכן פירש"י ותוס'. וקשה א"כ מאי מייתי ראיה בסמוך ממתני' דמניקה שאני התם דקטני קטנים הם וי"ל דמייתי ראיה לדברי ר' יוחנן שקרא לעוקבא רשע שעובר על דברי חכמים שאינו זן בניו שהיו קטני קטנים אבל בקטנים שהן יוחר על שש סובר ר' יוחנן דאין כופין א"נ ר"י סובר דאפי' בקטני קטנים אין כופין אלא גוערין בו וצ"ע לדינא ועיי' בתו' דף ס"ה בד"ה אבל זן וכו':

כתב לבניו ומכר לאחרים מה הן. כתבו תוס' בדף מ"ט ע"ב בד"ה הוא ואשתו וכו' משמע הא לאחר אין ניזונין דמתנה הוי כמכר וכו' ע"ש. וקשה הא מסוגיין משמע מפורש דאף באחר במתנה חייב לזון דאל"כ תיבעי ליה בכתב לבניו וכתב לאחרים ומדנקט הכותב לבניו אין ראיה דיש לומר דקמ"ל דאפי' לבניו דוקא כותב אבל מוכר לא וכמפורש בסוגיין וצ"ע:

חד אמר כדי וכו'. הר"ש יפה פירש בפ"ק דפיאה בענין אחר ע"ש ואינו מחוור וכמו שפירשתי בקונט' הוא הנכון:

ב"ה עבדין כתיבה מדרש. עמ"ש בסוגיא זו ביבמות פט"ו:

היורד לנכס אשתו ונתן עיניו לגרשה וכו'. וצ"ל דהך ברייתא דלא כר"ש דלר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכדאמר רבא בגיטין דף י"ח:

אין בהן משום נכסי רטושין. בבבלי בב"מ דף ל"ט גרסי' אר"י אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס וקוצר ובוצר וכו' ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ע"כ וכ"פ הפוסקים לכך נראה דגרסי' כאן אין בהן משום נכסי רטושין וה"פ אין אין מורידין קרוב למטלטלין של שבוי כי היכי דלא תיקשי דשמואל אדשמואל:

מה למדינתך ממש ליישוב. כתב הרמב"ם פי"ד מה' אישות הלכה י"ח נשבית חייב לפדותה ואם הוא כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה וכו' ע"כ. וקשה הא מבעיא לן אם ליישוב מחזירה או לבית אביה וכיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא לבעל ואיך כתב הרמב"ם שמחזירה לבית אביה ואף בש"ע א"ע סי' ע"ח כתב כלשון הרמב"ם ונראה שהרמב"ם מפרש דמקשה מהו פירושו דואהדרינך למדינתך ומשני דהיינו ממש ליישוב פי' למקום מושבה ודוחק וצ"ע:

אל תעש עצמך כעורכי דיינים וכו'. מכאן ראיה לדברי הריב"ש סי' קע"ט שאין לכתוב פסק בדרך א"כ ומביאו בש"ע ח"מ סי' י"ח סעי' ה' ע"ש:

לפי שבכל מקום וכו'. כ' תוס' ר"פ אע"פ תמי' דעכשיו נוהגין שהחתן כותב ק' ליטרי' אע"פ שאין לו האיך ישתעבדו נכסיו שיקנה אח"כ כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ע"ש. ולפום סוגיין לק"מ דהשתא דתקנו בכתובה דיכול להקנות לדבר שלא בא לעולם כ"ש דמקנה דשב"ל וזה ברור לענ"ד (עיי' בבבלי בב"ב דף קל"א ובחי' רשב"א שם):

היא אומרת לא נתקבלה כתובתי וכו'. וא"ת אם יש לה שטר כתובה לעולם תהא נאמנת ואם אין לה שטר כתובה לעולם לא תהא נאמנת וי"ל במקום שאין כותבין כתובה איירי:

תיפתר שנטלה מקצת. בבבלי דף ס"ח ע"ב משני הא דמחאי הא דלא מחאי ולא משני שנטלה מקצת נראה דקסבר כר"י בר' בון דלא דמיא לבכור ואע"ג דנטלה מקצת אין לנו לומר דויתרה השאר ולשון השני שבקונט' ניחא טפי:

מחלה לו על כתובה וכו'. כתב הרמב"ם פי"ח מה"א הלכה י"ב אין הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין להם שטר כתובה אין לה כלום שמא מחלה אמן כתובתה ע"כ וכ' הראב"ד הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהם ע"כ וכ' הה"מ ובודאי שדעת רבינו במזונות הבנות צ"ע. וכ' הלח"מ די"ל דלכל מאי דאפשר לחוש נחוש ונאמר בהדיא מחלה תנאי הבנות משא"כ בפרעון ע"כ. ודבריו תמוהים אחרי שנתחייב הבעל במזונות הבנות מסברא יש לנו לומר שאין כח ביד האשה למחול וכמ"ש הה"מ. מיהו מסוגיין מבואר כדברי הרמב"ם דכיון דבעיא דלא איפשיטא היא אם אבדו הבנות מזונותיהן מספיקא לא מפקינן מיד היורשין ותימא שלא הביאו המפרשים דברי הירושלמי וצ"ע וראיתי להר"ן שכתב בפרקין בד"ה מוחלת כתובתה וכו' ואחרים פסקו דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות וה"ה למוחלת כתובתה ליתומים יש לה מזונות מהם והכי איתא בירושלמי ע"כ ולא מצאתי דבר זה מבואר שמוחלת לבעלה יש לה מזונות וממוחלת ליתומים אין ראיה כמ"ש במקומו פ' אלמנה לקמן. ואפשר לומר דאיכא למידק איפכא מדקאמר זכותה אבדה משמע דהיא ודאי אין לה מזונות ומדברי הרא"ה בחידושיו נראה דסובר דלירושלמי מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות:

בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו וכו'. כתב בשולחן ערוך א"ע סימן נ"ד והבא על ארוסתו לשם נישואין וכו' והרי היא כאשתי לכל דבר וכתב הר"ן אם לא היה חופה א"כ ה"ז ביאת איסור ולמה קנאה וי"ל כיון שבא עליה לשם נישואין והיא עומדת לביאה קנאה בלא חופה ע"ש רפ"ק דקידושין. וקשה דבסוגיין מפורש דבעיא דלא איפשטא היא דודאי איירי בשבא עליה לשם נישואין דאל"כ פשיטא דלא קנאה וכקושית הר"ן וצ"ע:

מיכן והילך וכו'. כ' הר"ן ופי' בו כך מכאן ואילך כלומר אם תובעת כתובתה והיא אומרת שרוצה להפרע מן הקרקע שיחדו בכתובתה ולא היה שוה כדי כתובתה אבל היא רוצה שתקחנו בכדי כל כתובתה והם רוצים לסלקה בדמי הקרקע לבד הדין עם היתומים יאין לה אלא דמי הקרקע לבד וכו' כמו שפירשתי בקונטרס. וכתב תמה הוא האיך העלו הדין כך ולמה לא תוכל להעלותו עד כדי סך כתובתה אחר שהיא רוצה לקחת בכולם. והרמב"ן פי' מכאן ואילך היא אומרת קרקע פי' שכרו לי קרקע שאיני רוצה לטרוח בשכירתו אין שומעין לה כהדא וכו' כלומר שכתב לה הבעל מדור לפי כבודה עד עשרים דינר והיה בית א' נשכר לפי כבודה בי' דינרין ואמרה להם תנו לי כ' דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שאין להן לטרוח אלא נותנין לה י' דינרין שבית ראוי לשכור בכך והיא תשכור לעצמה ע"כ. ובקשתי להלום פי' הרמב"ן בלשון הירושלמי ולא יכולתי וצ"ע ודברי הר"ן צ"ע שנראה שזו מחלוקת ישנה בין הפוסקים וכמ"ש הטור ח"מ סי' ע"ב ובש"ע שם סעיף כ' ובסי' קט"ו ע"ש:

הדרן עלך נערה שנתפתתה