Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אע"פ במה הוא מתחייב לה וכו'. כתבו הרא"ה והר"ן והריטב"א ובירושלמי אמרו דאפי' לאחר נישואין היא קונה באמירה ופירשו לפי שהוא רוצה ליתן כמה שלא תחזור וכו' וחלקו עליו ע"ש. ואני תמה מדבריהם דאף הירושלמי לא איירי באמירה אלא בכתיבה וקשיא ליה דאפי' הכתיבה לא מהני לפי שהוא בטעות וכדפירשתי בקונט' וכן מוכח מהא דפריך ולא כן ר"י ורשב"ל וכו'. גם בסמוך מפורש שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים וצ"ע. מיהו הא נמי קשיא לי למה יקרא טעותא כיון שהוא יודע בדבר וי"ל:
ובלבד מן הנישואין הראשונים. כ' בש"ע א"ע סי' נ"א וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותם הדברים עד שיקנו וכו' ע"כ וא"ת מנ"ל דאף בבתו דוקא בנישיאין הראשונים ומהראיה דמייתי משמע דוקא בבן אבל בבת י"ל אפי' בנישואין שניים קנו וי"ל כיון דמסיק אפי' בוגרת אין לחלק בין בנו לבתו:
ולא אח ע"י אחותו. כפי גי' הרי"ף שכתבתי בקונט' עדיין קשה מנ"ל דאפי' בוגרת דלמא לא איירי הך ברייתא כלל בבוגרת והא דקאמר אפי' קטנה ה"ק לא מיבעיא נערה שעל האב מוטל להשיאה לאיש דודאי לא מהני פסיקה מהאח אלא אפי' קטנה שאין חיוב על האב להשיאה סד"א דמהני פסיקת האח קמ"ל דלא מהני. ובמרדכי ר"פ הנושא כתב בשם הר"מ הגירסא ולא אח ע"י אחותו אפי' היא נערה. גם לפי גי' זו אין ראיה די"נ בהיפך ל"מ קטנה שכל ההנאה של האב אפי' למכרה לאמה דלא מהני פסיק' האח אלא אפי' נערה שכבר יצאה במקצת מרשותו לענין מכירה אפ"ה ע"י אח לא וע"ש במרדכי ודבריו צ"ע ונראה שגי' שלפנינו עיקר דאיירי בסתם אחותו ואפי' הוא גדולה:
כיני מתני' שלא הוסיף לה אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל. וקשה מסוגי' דריש פרקין משמע דבלאו חיבת לילה הראשון פוסק באמירה בעלמא וי"ל אדראב"ע קאי דאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה היינו דוקא מחמת חיבת לילה הראשונה ודוחק. מיהו בין מסוגית דר"פ ובין מסוגיא זו משמע מפורש דאף בשעת נישואין נקנו הדברים באמירה בעלמא ודלא כמ"ש הב"י בא"ע סי' קי"ד בד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם וכו' דבשעת נישואין בעי קנין וצ"ע:
סימן הוה וכו'. בבבלי בפרקין דף נ"ו גרסי' ורב נחמן דידיה אמר אין הלכה כראב"ע וקשה דבבבלי בב"ב דף קל"ד גרסי' א"ר נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא ולפום סוגיין מפורש דראב"ע ור"ש בן מנסיא בחדא שיטתא קיימי וי"ל דסוגיא דב"ב אתיא כנהרדעאי דאמרי בשם ר"נ הלכה כראב"ע כדאיתא בבבלי דף נ"ו:
מיסבר סבר ר"י וכו'. וא"ת לפי מאי שפירשתי בקונט' מנ"ל דבאלמנה בעי ר"י נ' זוז דלמא אפי' בפחות מנ' מיהו לא הוה מצי לכללינהו בחדא בבא עם בתולה וי"ל דבהא ודאי לא פליג דכתובת אלמנה היא חציה של הבתולה. וראיתי להרא"ה בחידושיו שפי' בענין אחר וז"ל מיסבר סבר וכו' פי' מאי האי דקאר"י דלכתוב התקבלתי בבתולה מנה ובאלמנה נ' זוז וכי סבר ר"י שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה נ' זוז וכ"ת אה"נ א"כ לכתוב מיד לבתולה מנה ולאלמנה נ' ותו לא לכתוב מידי אלא ודאי קסבר ר"י שכך דין עיקר כתובה לבתולה ר' ולאלמנה מנה אלא שהוא פוחת לה מדינא וכיון דכן אמאי סיים לה שיעורא לא ה"ל למיתני אלא רצה כותב לבתולה ר' זוז והיא כותבת התקבלתי ממך כך וכך וכן באלמנה ומשני אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך עכ"ל. ואין לשון הש"ס סובל פירושו. ופירושי בקונט' נכון הוא לענ"ד בלי גמגום:
אר"י לא אר"י אלא בסוף וכו'. מסוגיין משמע דאפלוגתא דר"מ ור"י דמתני' קאי דהא לא נזכר כאן פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי. אך בבבלי בפרקין דף נ"ז ע"א משמע דאפלוגתא דר"י ור' יוסי דברייתא דמייתי שם קאי וכן פירש"י שם. וראיתי להרא"ה בחידושיו שגם בבבלי יש לפרש כן לפי גירסת רבינו האי ז"ל ע"ש. ופירש שם דטעמא דר' יהודה דבתנאה אינה יכולה למחול דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל אלא במחילה וכיון שכן אלו מוחלת בתחלה אע"פ שכתב לה כתובה חשיב לה כתנאה שאין עיקר זכותה אלא לבסוף וע"ש:
ואיזו היא אשה וכו'. בבבלי בסנהדרין פ"ב גרסי' מאי נשים ומאי פילגשים אר"י אמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין. זו היא גירסת הרמב"ם ופליגא אסוגיין דמשמע לכ"ע פילגש היא בקידושין ונראה דשני מיני פילגשים הן פילגשי המלך הן בלא כתובה וקידושין שהרי אינן בכלל י"ח נשים שהותרו לו אבל פילגשי הדיוט הן בקידושין לכ"ע דאל"כ איסורא קעביד דכתיב כי יקח וגו' גם מדאיצטרך יעוד באמה העברי' משמע קצת דבלא קידושין אסורה ובמ"ש י"ל דברי הרמב"ם פ"ד מה"מ ע"ש בלח"מ:
הבגר בשעה וכו'. בקונט' הגהתי כלשון התוספתא. מיהו קשה דבבבלי דף נ"ז מוקי להך ברייתא בוגרת כתבועה דאלמנה ע"ש. וקשה הא תנן בסיפא ונותנין לה י"ב חודש וי"ל ה"פ בוגרת כתבועה דאלמנה אבל משעה שבגרה נותנין לה יב"ח אך קשה הא מיהת קשיא לרב הונא דאמר התם בגרה יום א' ונתקדשה נותנין לה ל' ימים כאלמנה וי"ל נותנין לה י"ב חודש דתני בברייתא היינו אם נתקדשה בימי נערותה אע"ג דבגרה אח"כ נותנין לה יב"ח משעה שנתקדשה ועמ"ש בתוס' בד"ה בגרה וכו' וצ"ע:
הוא אלמון וכו'. כתב הר"ן במתני' וז"ל ודאמרי' כך נותנין לאיש היינו לבחור י"ב חדש אפי' נשא אלמנה ולאלמון ל' יום אפי' נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכ"נ מירוש' אבל הרמב"ם כ' פ"י מה"א שאם נושא בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפי' הוא בחור אין נותנים לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשינן בגמרא לר"ה דאמר בגרה יום א' ונתקדשה נותנין לה ל' יום מדתניא בוגרת ששהתה יב"ח הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואם איתא דלבחור אפי' נשא אלמנה נותנין לו יב"ח ואם נשא בוגרת נמי דיניה הכי א"כ מאי קושיא לישני דבעי יב"ח משום דידיה אלא ודאי דאיהו בתרה גריר ועוד מדתניא המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה יב"ח ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמון ש"מ דאפי' אלמון שנשא בתולה נותנין לה יב"ח עכ"ל. ול"נ להשוות התלמודיים. דמאי דקאמר דמשמע בירושלמי דלאלמון נותנין ל' יום כל שהיא מוכנת. אין זה מוכרח דודאי אף הוא יכול לעכב שיכול לומר חיבתה עלי יותר מן הראשונה ולכך אע"פ שפרנסתי את עצמי להראשונה צריך אני יב"ח מחדש לזו וזה כבר שמעינן מהא דאמר בסמוך עשת בפני הראשון וכו'. וכפי אשר הגהתי בקונטרס אלא דקמ"ל אם הוא אומר שכבר הכין היא יכולה לעכב ול"ק מאי שהקשה מדתניא המארס את הבתולה וכו'. ומאי דקשה ליה מדלא משני דבעי יב"ח משום דידיה י"ל דא"כ קשיא מ"ש דתני בוגרת ליתני בתולה כדתנן הכא אלא ודאי דאגב אורחיה קמ"ל דאין חילוק לענין יב"ח בין נערה לבוגרת. ועוד הא מסקינן בנדרים דף ע' ע"ב דגרסי' במתני' בוגרת וששהתה יב"ח אע"ג דליתא לדרב הונא דדוחק הוא למוקמי מתני' בשקדשה ביום הבגר וכ"כ תוס' בפרקין והר"ן בפי' בנדרים ע"ש א"כ ודאי דעדיפא משני. גם בגירסת הירושלמי במתני' דנדרים תנן בוגרת וששהתה י"ב חודש ותירוץ הגון הוא:
אלמנה שאמרה וכו'. וקשה מאי קמ"ל פשיטא דהא תנאי כתובה הוא את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך וצ"ע וי"ל דה"ק כשם שהאלמנה יכולה לומר שרוצה לישב בבית בעלה וניזונת מן היורשים אף היבמה יכולה לומר כן ודוחק:
האומר איני חולץ וכו'. מכאן נראה ראיה למ"ש תוס' בפ' החולץ דף מ"א ע"ב בד"ה עמד בדין וכו' ונראה לר"י דווקא בנתרצה ליבם וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה זה שתקנו לה חכמים מזונות וכו' ע"כ. והיינו דקאמר האומר איני חולץ הוא דהוה כאומר איני מגרש וחייב במזונותיה אבל האומר איני מייבם אינו חייב במזונות:
לא אם אמרת בשפחה כנענית שהיא נקנית בחזקה וכו'. וקשה ניליף הכי ומה ביאה שאינה מאכלת בשפחה מאכלת באשה כסף וכו' והשתא ליכא למימר חזקה יוכיח דאיכא למפרך מה לחזקה שאינה באשה תאמר בכסף שקונה באשה יאכילנה בתרומה ועיין בעצמות יוסף במס' קידושין דף י' ע"ב:
רשב"ל אמר במותר מה' סלעים וכו'. עיין בבבלי דף נ"ח ע"ב בתו' בד"ה מתוך שיכול וכו' ובד"ה במעלה לה וכו' ותמצא שדבריהם מסתייעים מדברי הירושלמי כמו שפירשתי בקונט' ומשם תבין שדברינו נכונים ומוכרחים ורשב"ל לשיטתו וסובר כר"א בר אהבה ור' יוחנן כרב ושמואל שם בבבלי. מיהו יותר נ"ל לפרש דס"ל לרשב"ל ר"מ ור"י הסנדלר במותר מה' סלעים פליגי דר"מ סובר דמזונות תחת מותר מה' סלעים הוא הלכך במעלה לה מזונות המותר שלו ויכול להקדיש ור"י הסנדלר סובר המותר מה' סלעים לעולם הוא שלה אפי' מעלה לה מזונות ומעה כסף דהני תרתי תחת מעשה ידיה עד ה' סלעים הן וכר"ע דאמר בפי"ב דנדרים צריך להפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי. ומתני' דלקמן בפרקין אם נותן לה מעה כסף וכו' אתיא כר"מ א"נ אפי' כריב"ן אתיא ואיירי באינה צריכה ה' סלעים למזונותיה. ומסתייעא פי' זה מסוגיא דריש פ' מציאת האשה ובסוגיא דנדרים פי"ב ועמ"ש בתוס' סוף פרקין בד"ה מעשה ידיה וכו' ובתוס' ר"פ מציאת האשה בד"ה מציאת וכו':
ר"י הסנדלר אמר אין מעשה ידים וכו'. פירשתי בקונט' דכיון דאינו מעלה לה מזונות אין הנדר חל על הידים עצמן דה"ל כדבר שאינו שלו וכו'. וליכא למימר בפשטא דקסבר ר"י הסנדלר דכיון דאמר על מעשה ידיה שיהיו הקדש ה"ל דשלב"ל דא"כ קשיא במעלה לה מזונות אמאי קדשו לדברי הכל. וראיתי להר"ן שכתב וז"ל והרמב"ם כתב אין אדם מקדיש דשלב"ל וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש וכו' ולא ידעתי למה דבגמ' משמע דוקא למ"ד שיכול לכופה למעשה ידיה הוא דמהני אם הקדיש הידים עצמן אבל למ"ד יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא מהני הקדש ידים עצמן ע"ש שהאריך וסיים ולפיכך לא נתבררו לי דברי הרמב"ם ע"כ. ולי נראה שמסוגיין מבואר כדברי הרמב"ם דלר"י דלית ליה שיכול לכופה דהא פליג ארשב"ל וקסבר טעמיה דר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ואפ"ה קסבר במעלה לה מוונות לד"ה קדש ולא הוה דשלב"ל והיינו מטעם דאז משועבדת לו למעשה ידיה וה"ל כשלו ומהני הקדש ידים עצמן והא דמקשה הר"ן אם איתא דמהני אם אמר בפירוש אפי' למ"ד שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא צריך רשב"ל להאי טעמא שיכול לכופה למעשה ידיה כיון דשמעי' לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אפי' לא אמר לה כמאן דאמר לה הוא ע"כ. נראה כיון דרשב"ל מוקי למתני' כר' אדא בר אהבה במעלה לה מוונות ולא מעלה לה מעה כסף וקסבר מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה. וכמ"ש לעיל בסמוך מעתה אי לאו דיכול לכופה למעשה ידיה לא מהני נדרו דהא לעיקר מעשה ידיה אינה משועבדת ואיך יחול הנדר על המותר והא דאמרי' במעלה לה מזונות דמהני. אם אמר יקדשו ידיה היינו לרב ולר"י דקסברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכיון דמשועבדת לעיקר מעשה ידיה חל ההקדש עלייהו א"נ במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ודו"ק כי הדברים ברורים באין גמגום ועמש"ל בתו' ר"פ מציאת האשה:
והוא שתהא מצודה פרושה בפניו. בבבלי בב"מ דף ט"ו א"ר יוחנן משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ע"כ. משמע אפי' אין המצודה פרוסה בפניו נמי קנה משום כדי חייו גם הפוסקים לא הזכירו דין זה אבל אני תמה מנ"ל דפליגי אהדדי התלמודים דלמא תרווייהו בעינן דאי לאו משום כדי חייו לא מהני מצודה פרוסה דהא מיהת לאו ודאי הוא שיצוד וצ"ע. ועיי' בירושלמי בשבת דף ז' ע"ב:
נוטל נזקו וצערו וכו'. בבבלי בגיטין דף י"ב ע"ב לא גרסי' בדברי ר"י אלא נותן שבתו ורפואתו לרבו וע"ש ברש"י ובתוספות ובירושלמי בב"ק איתא נמי שבתו ולא נקט התם פגמו והיינו כמ"ש בקונטרס:
מצווין ישראל לפרנס קוטעין אפי' עבדים. בגיטין דף י"ב ע"ב כתבו תוס' בד"ה ש"מ וכו' וא"ת ר"י היכי מוקי פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן לעיל וכו' ע"ש. וי"ל דמודה ר"י בשלימים דאין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אלא קוטעין שאני. ולפ"ז י"ל דרב ור"י לא פליגי אלא דרב איירי בעבד שלם ולכך סובר דאינו יכול הרב וכו' ור"י איירי בנקטע דאפשר לו לפרנס עצמו מן הצדקה. וניחא נמי דלבתר דפשיט הש"ס שם מרב דאינו יכול קאמר ת"ש מדר"י דיכול וקשה דהל"ל ופליגא אדר"י כדרך הש"ס בכל מקום ואיך מביא תרי פשיטות דסתרי אהדדי. אבל לדברינו ניחא דאייתי הש"ס הא דר"י דלאו בכל העבדים אינו יכול אלא דוקא בשלימים ולא בקטועים כדמוכח מדברי ר"י. ורש"י ותוס' לא פירשו כן. גם מדברי הפוסקים לא משמע כן. אך באשר שהם לא הביאו דברי הירושלמי אפשר שיש לסמוך על דברינו וביותר במקום הזה שבאנו להשוות המחלוקת בין רב ור"י ובין הירוש' והבבלי וצ"ע. שוב ראיתי להרי"ף בפ' החובל שמייתי הירוש' דמחלק לר"י בין קטועין לשלימין ומייתי עלה והא ר' יוחנן אכיל קופד וכו' ומשני תמן מדת הדין והכא מדת רחמים וכן הגי' בירושלמי פ' החובל. ואני תמה מהרי"ף שפסק בגיטין פ"ק יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ודייק ליה מהא דר"י ולפי דברי הירוש' אין ראיה אלא לקטועין אבל לא לשלמין ותו תימא מאי פריך הירוש' הא דיהיב ר"י לעבדו מכל מה דאכל כיון דבשלימים מודה ר"י דחייב במזונותו למה לא יתן לו וצ"ע. ונראה שהגי' שלפנינו בסוגיין עיקר:
לא אמר אלא בנה וכו'. גירסת הרי"ף לא אמרו אלא אחד אבל תאומים לא ולא בן חברתה ע"כ וכפי פירושי שבקונט' אף לפי גירסתינו הדין כן כמ"ש הרי"ף וכן פי' הרא"ה והרא"ש כתב ואין הגירסא כך כמו שהביאה הרי"ף אלא ה"ג כפי הגי' שלפנינו וה"פ הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניק שניהם ולמה לא תניקם אלא ודאי חייבת להניק שניהם וא"כ למה אמרו בנה למעוטי בן חברתה ואפי' הוא בן בעל ע"כ. ולשון אלא דא"ר חגי לא מתפרש יפה לפי שיטת הרא"ש. ולפי פירושי שבקונט' דינו של הרי"ף מחוור גם בסמוך משמע כדברי הרי"ף וצ"ע:
שמואל כדעתיה כו'. בבבלי דף ס' גרסי' עד כמה רב אמר ג' חדשים ושמואל אמר ל' יום ופריך לשמואל כה"ג מי משכחת לה אלא כל זמן שמכירה. וקשה איך יפלגו הבבלי והירושלמי במציאות כזה דמייתי הירושלמי כמה מעשים מגדולי החכמים. ואפשר לומר דה"ק מי משכחת לה הא הוה מילתא דלא שכיחא ואיך קיהיב שיעורא בהכי:
אבל אם היה בו סכנה אפי' לאחר כמה ימים וכו'. וקשה אי בשיש בו סכנת נפש פשיטא וי"ל שאין בו אלא סכנת אבר ואפ"ה שרי. אבל מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן. ועיי' בי"ד סי' פ"א בש"ך שם ובתו' בפרקין דף ס' ע"א בד"ה גונח וכו':
לא מסתברא משום שהיא חייבת לו. בבבלי דף ס"א ע"א פירש"י בד"ה אבל מוזגת לו וכו' ובכפי' הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל ע"כ. וקשה דהכא משמע שחייב' היא לו והיינו אפי' בכפייה. שוב ראיתי שבהג"א משיג על רש"י מסוגיין ע"ש. אך נראה דס"ל לרש"י דירושלמי והבבלי פליגי מדלא קחשיב בירושלמי הצעת המטה בדברים של יחיד לכך קסבר שהיא חייבת לו אבל בבבלי דגרס בדברי ר"ה מצעת לו את המטה וקשיא מתני' וצ"ל דר"ה איירי בדבר שאינו של טורח א"כ אינו בכלל מלאכה ויכול הבעל לעשות לעצמו הלכך מפרש דאינו אלא עצה טובה. ודבר הגון הוא:
ר"ש בר נחמן וכו' וישלחם לבנונה וכו'. בקונט' פירשתי דקאי אתלמידים ופליג אסתמא דש"ס א"נ ה"ק דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי' ברשות כמה וכ"פ רש"י בדף ס"ב. מיהו יותר נראה כפי' תוס' שם דרשב"ל אפועלים קאי וע"ש בד"ה אלא אורחא וכו':
עונה זה דרך ארץ אם תענה את בנותי. וא"ת וכי לית ליה דמזון נמי איקרי עונה הא כתיב ועניתם את נפשותיכם דהאי קרא ודאי באכילה ושתיה איירי לכ"ע וא"כ שאר למה לי וי"ל ודאי אית ליה אלא אי לא כתיב שארה הוה מוקמינן ועונתה באכילה לחוד דמסתבר טפי למוקמיה באכילה אבל השתא דכתיב שארה מוקמינן ועונתה בתשמיש. וכן צ"ל לאידך תנא דלא מוקמינן קרא דעונתה אלא בעינוי אחת דהיינו אכילה. וא"ת ואידך מ"ט יליף עינוי דמזון מויענך וירעיבך ולא יליף מועניתם דמוקדם בקרא וי"ל דקסבר ועניתם גופא דאיירי בעינוי אכילה ושתיה מויענך וירעיבך יליף כדאמרינן ביומא בירושלמי ובבבלי פ' יה"כ:
מה אם דברים שאין בהם קיום נפש וכו'. כתב בז"ר פ' משפטים ועיי' ב"ב דף ט' דכסות עדיפא דמבזי מינה ע"כ. ופלוגתא דאמוראי היא בב"ב דרב הונא הוא דסובר כן אבל רב יהודה סובר דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות דצערא דגופא עדיף מיהו קרא' דקושייתו לר"ה קשיא הך ברייתא וי"ל דר"ה סובר כאידך ברייתא דמייתי בבבלי בפרקין דף מ"ז תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דקסבר מזונות דרבנן ולית ליה הך ק"ו וכמ"ש תוס' בדף מ"ח בד"ה ראב"י וכו' ע"ש. ואף רב הונא סובר מזונות דרבנן כמפורש בבבלי דף נ"ח אך קשה אף ר"ה לא קאמר אלא דאין בודקין לכסות לפי שנראה ברור דהאמת אתו שהרי הוא הולך ערום ומתבזי אבל במי שיודעין בו בבירור שאין לו מה לאכול ודאי שהוא קודם לכסות והכא באשה ק"ו גמור הוא אליבא דכ"ע ונכון וברור הוא בעיני ועיי' בירוש' פ"ח דפיאה. ועמש"ל בפ' המדיר בתוס' בד"ה כהדא וכו':
הוא ע"י שהיא חייבת לו וכו'. כתבו תוס' בדף ס"ג בד"ה פוחתין לה ז' דינרין בירוש' מפרש כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה ובמורד מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמרא מה בין מורד למורדת ומפרש טעמא אחרינא ע"כ. ותימא הלא גם בירושלמי סותר הטעם הוה ומסיק כבבלי וצ"ע. כתב הר"ן בפרקין בד"ה ירושלמי היא חייבת לו וכו' נראה שהרי"ף ו"ל סובר ששאלת הירושלמי היא כך נהי דחזינן דקנס האשה מרובה משל איש מטעמא דגמרין צא ולמד וכו' אפ"ה בענין ממון הקנס היה ראוי שיהא שוה ושיקנסו המורד בשלשה וחצי שהן ז' חצאין שאלו היתה שאלת הירוש' למה לא השוו סך קנס האיש לקנס האשה נהי דמחזי כשכר שבת אכתי תיקשי ליהוו ששה אלא דירושלמי נמי סובר דטעמא דמלתא כדאמרי' בגמרא דילן צא ולמד וכו' ע"כ. ותימא הא לבתר דמיפריך ריב"ח מסיק הירושלמי הטעם כגמרא דילן דצערו של איש מרובה אבל לריב"ח לא אמרי' הכי וכ"כ בריש הסוגי' בד"ה ריב"ח וכו' ע"ש ומלבד זה דברי הר"ן תמוהים וצ"ע. וא"ת הא שמנה נינהו ז' מלאכות ותשמיש דהא קחשבינן עונה לחדא בדידיה וי"ל דריב"ח לטעמיה דאמר בבבלי מורדת דמתני' ממלאכה ולא מתשמיש מיהוי בדידיה ודאי מורד מתשמיש איירי. וראיתי להרא"ה שהקשה כן ותירץ בענין אחר ע"ש ולי נראה כמ"ש:
הגע עצמך שהתנה עמה לא שאר לא כסות ולא עונה וכו'. וקשה א"כ מורד ממאי וע"ק איך שייך תנאי דעונה הא מעיקרא לכך נשאה וי"ל שהתנאי הוא שלא יהא חוב עליו קיום העונה שתקנו חכמים אלא כל אימת שירצה. ועכשיו הוא אומר שאינו נזקק לה ששנואה היא לו נקרא מורד וכה"ג אמרי' בארוסה שאמרה לא אנשא מיהו לריב"ח פריך שפיר שאין לחייבו כלום דהא מיהת תנאו קיים. וכ"כ הריטב"א אהא דר"ע שפירש מאשתו שנים רבות שכך הוה תנאי בשעת קידושין ומהני תנאו ע"ש. וא"ת הא הוה מתנה על מ"ש בתורה דהא מענה אותה שמונעה מתשמיש ואפי' לראב"י דיליף מק"ו נמי כמו שכ' בתורה הוא וי"ל כיון שנתרצית לכך משעת קידושין לא מיקרי עינוי וקצת נראה דל"ג ולא עונה. והרא"ה תירץ אי או תאמר. וקשה הא דמסיים הרי אינו חייב לה כלום. מיהו לפי הגהתי ל"ק דקאי אהני שמחייבין ליה מלבד הדבר שנקרא עליו מורד דהיינו תשמיש. וכתב עוד הרא"ה ואיכא למשמע מיניה דעונה דבר שבממון מיקרי והיינו דמהני ליה תנאה דקיי"ל כר"י דאמר דבר שבממון תנאו קיים. אלא דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון הוי ולכ"ע לא מהני תנאי והיינו דקאמר ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ואעונה לא מהני תנאי אבל שאר וכסות מיהא לא חייב לה והשתא כי הוי מורד תו ליכא לחייבו שלש אלא חדא וכמו דמקשה במרד דידה וכו' ע"כ ולפי גירסתי ותירוצי לא צריכין לכל מה שדחק הרא"ה ז"ל:
מה אנן קיימין אם בשמרדה עליו והיא נדה וכו' וכתב הר"ן אפשר דטעמא דמילתא כיון שלא התחילה למרוד עד האי שעתא אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול ע"כ. וא"ת א"כ בארוסה נמי נימא הכי וי"ל דאין ה"נ אם אמרה כן קודם שהגיע זמן נישואין אין כותבין עליה אגרת מרד וכשמרדה בשהגיע זמנה להנשא איירי וכ"כ הרמב"ם א"כ י"ל דנדה שאני כיון שלא אמרה כן קודם נדתה אמרי' שפיר שרצתה לשחק בו אבל ארוסה אין לנו לומר כן אלא דקושטא הכי הוא שדעתה למרוד בו. ובבבלי דף ס"ג גרסי' א"ל רחב"י לשמואל נדה בת תשמיש היא א"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ונראה לפום ריהטא דבבלי פליג אהירוש' וסובר דאפי' התחילה למרוד בימי נדותה הויא מורדת דאין לו פת כסלו וכ"כ הרא"ש ע"ש. ולפמ"ש נראה דלא פליגי וה"פ כיון דנדה לאו בת תשמיש היא אין לפחות מכתובתה בימי נדתה דיש לנו לומר שאז רצתה לשחק בו אלא דאח"כ כשהגיעו ימי טהרתה חזרה למרוד בו ומשני אינו דומה וכו' וזו הואיל וכבר מרדה קודם לכן אין לו פת בסלו מיקרי דמימר אמר ודאי לא תחזור אבל כשמרדה בתחלה בימי נדותה מיקרי פת בסלו לפי דקסבר שרצתה לשחק בו:
וכא פוחת. כתב הב"י בסי' ע"ז וכתב הרמב"ם פי"ד אפי' היה בעלה מלח שעונתה לו' חדשים ואפי' יש לו אשה אחרת דינה כשאר מורדת וכתב ה"ה שדין בעלה מלח נלמד מדין נדה המורדת ול"נ דיליף לה מדין מלח המדיר את אשתו שאחר שבת יוציא ויתן כתובה משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' כדאיתא בגמרא ע"כ. ואני תמה שלא הביאו ראיה לדברי הרמב"ם מסוגיין שמבואר דיליף ליה מנדה וכדברי הה"מ. ודלא כמ"ש הב"י דהא דיש לחלק בין פת בסלו וכו' ילפינן ממורדת נדה:
הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פרנון דידה פוחת. בקונט' פירשתי שני פירושים והר"ן בפרקין פירש פרא פרנון היינו נדוניא ונ"ל דהיינו תוספת כתובה דכתובה עצמה לאו נדוניא מיקרי גם בלשון הירו' פורנא מיקרי ולא פרא פורנא. מיהו ברש"י פ' מציאת האשה דף ס"ז ראיתי שפי' פרנא ריוח שליש ופי' נמי כתובה ממש ע"ש ונ"מ לפי' שבקונט' שהוא נכסי מלוג לא פליגי חכמים ור"י אלא בירושה שעתידה לבוא אבל בשכבר נפלה אפי' לאחר שהתחילה למרוד פוחתין עליה ולפי' הר"ן פליג ר"י בתרתי בנכסי מלוג ובירושה הבאה לאחר מכאן וכן מבואר שם בר"ן ע"ש:
אפי' תימר כן כמשנה אחרונה ב"ד שאחריהן וכו'. וקשה למשנה אחרונה כיון דלא הויא מורדת למה תפסיד כתובתה ע"י הכרזה לכן נ"ל להגיה דה"ג אפי' תימר כן למשנה אחרונה כאן לחלוץ כאן ליבום ובתר הכי גרסי' ב"ד שאחריהן וכו' והיא מילתא באפי נפשה ועיי' בבבלי:
אבל באלמנה וכו' בין שהותירה בליו' שלה. בקונט' הגהתי כפי גי' הר"ן. מיהו לקמן ר"פ אלמנה מבואר שהגי' שלפנינו עיקר. ונראה שכן גרס הראב"ד ולכך השיג על הרמב"ם פי"ח מה"א שפסק באלמנה הותירה מזונות של היורשים. והא דלא מייתי הראב"ד ראיה מסוגיין והביא מהמאוחר מפרק אלמנה י"ל דשם הדין מפורש מילתא בטעמא ומ"ש הה"מ בשם הרשב"א דא"כ ה"ל לאביי למימר וחילופ' באלמנה י"ל דלא שייך לשון נקטינן במזונות דמתני' היא דמציאתה שלה וכ"ש מותר מזונות כמבואר לקמן ר"פ אלמנה:
מעשה ידיה שלה. פירשתי בקונט' מה שעושה מותר על מוונותיה. וכ"פ הר"ב בפירושו למתני' והיינו כרב ושמואל בבבלי בפרקין דף נ"ט וקשה הא איהו פירש לעיל במתני' המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' המותר הקדיש מעשה ידי אשתו המותר על מזונותיה ורב ושמואל מפרשים למתני' דהתם באינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף כמ"ש תוס' שם בד"ה במעלה וכו' והמותר לאחר מיתה קדוש וסיפא המותר ארישא קאי שהקדיש מעשה ידיה והותיר קמפלגי ר"מ ור"י הסנדלר ולא במקדיש המותר לחוד איירי וע"ש במפרשים וצ"ע:
אר"א וענינו אחריה אמן. וכ"ה בסמוך במעשה דבת שמעון בן גוריון. ובבבלי בפרקין מסיק במעשה זה דשומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן. ובמעשה דבת שמעון בן גוריון גרסי' התם דף ס"ו דענו אחריה אמן וכ' תוס' למעלה לא ענו אמן שלא היה בעלה חי אבל כאן שהיה חי ענו אחריה אמן ע"כ ורש"י פירש בדף ס"ו שמת בעלה ובאה לפני ב"ד לפסוק לה צרכיה מנכסיו ע"כ ונראה שרש"י סובר דוקא בשומרת יבם לא ענו אחריה אמן שקללה היא משא"כ באלמנה לו אלף שנים יחיה בעלה סופה להיות אלמנה. ודחקו לפרש כן משום דקשיא ליה לפי ערך הכתובה ה"ל לפסוק יותר כמ"ש תוס' שם בד"ה שפסקו וכו' ע"ש אלא ודאי באלמנה איירי שא"צ בשמים כל כך כמו נשואה:
הדרן עלך פרק אף על פי