Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Kiddushin Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה נקנית. פירשתי בקונטרס להצריכה גט. וכ"כ הר"ן ר"ל דכיון דעדיין ארוסה היא אין קנינו קנין גמור לאכול פירות נכסיה וליורשה לכך קאמר דלענין זה הוי קנין גמור להצריכה גט. ואע"ג דהתם מיפר נדריה מ"מ כיון דאינו מיפר אלא בשותפות עם האב לא הוי קנין. והא דאוכלת בתרומה מדאורייתא וכדשלח ריב"ב. כיון דמדרבנן לא אכלי ובבת כהן ובאשת ישראל לא שייך קנין זה נקט להצריכה גט דשייך בכולהו:
נקנית. פירשתי בקונטרס דתנא היבמה נקנית איידי דרישא דנקנית משמע בין מדעתה בין בע"כ כ"כ תוס'. וקצת קשה לפ"ז א"צ לפרש דנקט איידי דהא ודאי לשון נקנית אתי שפיר אלא דה"מ למתני נמי לשון קונה וגם ברישא לא קשיא אלא מהא דתנן לקמן בפ"ב האיש מקדש. והרמב"ם בפירוש המשנה סתם וכתב דה"ל למתני היבם קונה ע"ש. אבל לשון הר"ב בפי' המשנה ואיידי דתנא רישא האשה נקנית תנא סיפא היבמה נקנית ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה ע"כ וזה ודאי דלא כדעת תוס'. ותי"ט לא הרגיש בזה:
היבמה נקנית בביאה. פי' בקונטרס מאמר לא מהני בה מדאורייתא וכו' וכ"פ רש"י. וקשה קצת לפ"ז צ"ל דמתנ' כר"ע ודלא כב"ש וכר"א ור' יהושע כמפורש בנדרים פ' נערה ע"ש לכך נ"ל אפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור מ"מ אילו קונה אלא להיות כארוסה משא"כ ביאה ביבמה גומרת להיות כאשתו לכל דבר:
כתיכ כי ימצא איש וכו'. בבבלי דף ט פריך א"כ למה לי ובעלה ומשני דסד"א הואיל וכתיב ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העברי' נקנית בביאה קמ"ל ובעלה זו נקנית בביאה ואין אחרת נקנית בביאה ואיזו זו אמה העברי' ולפום סוגיין י"ל דאיצטרך ובעלה ללמד שאין אשה נקנית בחזקה מק"ו דשפחה כנעני' כדא"ר יודן לקמן בסוגיין. ועיין בתוס' דף יג ע"א בד"ה ואשה כו':
כיי דתנינן תמן באו עליה וכו'. הארכתי בסוגי' זו בכתובות פ"ג בתוס' בד"ה כיי וכו' ע"ש:
כסף בלא ביאה מנ"ל. וקשה כיון דנפקא לן מבעולת בעל דבביאה לחוד' נקנית ע"כ לומר כי אגמרה גז"ש דקיחה קיחה דמיקניא בכסף היינו בכסף לחוד בלא ביאה דאי לא מיקניא [עד] דמקדש והדר בעל א"כ כסף מאי מהני וכ"כ רש"י בבבלי דף ט' ע"ב וי"ל דסד"א דקרא למעוטי אתי דקידושי כסף לחוד לא מהני וה"פ דקרא כי יקח בכסף אפ"ה לא מיקניא ליה עד דבעלה וא"ת ל"ל כי יקח למעט קידושי כסף מהיכי תיתי לרבויי וי"ל סד"א ניליף בק"ו מאמה העברי' מה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף. אך קשה א"כ מנ"ל דאשה נקנית בכסף דלמא היקישא ואם אחרת לרבות אמה העברי' שנקנית בביאה ובעלה למעט אשה מקידושי כסף וכדסלקא אדעתא מעיקרא ואע"ג דלא ידע המקשה היקישא דואם אחרת מ"מ איכא למילף אמה העברי' דנקנית בביאה מק"ו ועיין בבבלי דף ד' בתוס' בד"ה אמה וכו' וע"ק הא בסמוך מסיק הש"ס דליכא למילף כסף בק"ו מאמה העברי' והדרא קושיא הראשונה לדוכתא ואפשר לומר דקס"ד דכי יקח קאי אקידושין של ביאה ללמד דבעינן שיאמר הוא הרי את מקודשת לי ולא שמאמר היא והיינו מדכתיב כי יקח ולא כי תקח וכ"כ תוס' בבבלי דף ד' ע"ב ד"ה כתב וכו'. וגז"ש דקיחה בכסף לית ליה אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דיש קיחה בכסף. וכן צ"ל לפי המסקנא דילפינן מואם אחרת דנקנית בכסף והרב בעל ע"י כתב בדף ט' ע"ב בד"ה אי מהתם וכו' וקשה כיון דאתקש אשה לאחרת נימא מה אמה העבריה מקניי' בכסף לחוד אף אשה כן וכו' ולפי הירושלמי י"ל דנהי דידעינן כסף בלא ביאה אבל ביאה בלא כסף מנ"ל והא דקאמר דלמא עד דמקדש והדר בעיל היינו דבעיל לחוד לא קני' בלא כסף ע"כ. ותימא א"כ מאי מתקיף ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה. הא משכחת לה בקידושי כסף וע"ק אי בכסף לחוד מיקדשא ביאה מאי אהני וכמש"ל וצ"ע:
נקנית בכסף. פירש"י בבבלי דף ד' ע"ב כדכתיב מכסף מקנתו. וכתב הרב בע"י ועיקר נפקא לן מוהפדה אלא שלא נזכר שם כסף ע"כ. וקשה הא כתיב נמי כסף ביציאה כדכתיב ויצאה חנם אין כסף. ובירושלמי יליף לקמן בפרקין שאמה העבריה נקנית בכסף מויצאה חנם:
ודין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה וכו'. וא"ת היא גופא מנ"ל שאין אמה העבריה נקנית בביאה הא איכא למילף מיבמה בק"ו שאינה נקנית בכסף ונקנית בביאה ואין לימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כדאיתא בבבלי דא"כ למה לא פריך הכי בסמוך כשהתנא בא למילף אשה מיבמה וי"ל שפחה כנענית תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה כדאמרי' לקמן דילפי' מדכתיב לרשת אחוזה א"נ י"ל מדמקשינן עברי לעבריה וכל קנין שאינו בעברי אינו בעברי'. מיהו י"ל דלא מקשינן אלא קנין דשייך בעברי משא"כ קנין דביאה. והא דקאמר' בבבלי דף ט' ע"ב דאיצטרך ובעלה ללמד דאין האמה נקנית בביאה מק"ו מיבמה. כ"ה דהמ"ל שפחה כנענית תוכיח אלא דעדיפא מיניה פריך אעיקרא דדינא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ובזה ניחא קושית תוס' בבבלי דף ד' ע"ב בד"ה אמה העבריה תוכיח וכו' תימא אי הוה שתיק מובעלה וכו' ע"ש:
זו שהיא נקנית בביאה אינו דיו שתקנה בחזקה. וא"ת יבמה תוכיח שנקנית בביאה ואינה נקנית בחזקה וי"ל מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר תאמר בזו שנקנית בשטר. ת"ל והתנחלתם וכו'. וקשה מנ"ל למעט מהאי קרא קנין ביאה דלמא לא אתי קרא אלא לרבות שנקנית בכסף ובשטר ובחזקה וביאה ילפינן מק"ו:
והיא בעולת בעל על הבעולות הן חיייבין וכו'. בבבלי בסנהדרין דף נ"ז ע"ב גרס' תני ר' חנינא בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן ופירש"י דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו ע"כ. וקשה מנ"ל דקרא להכי אתי דלמא קמ"ל אם בא עליה הבעל לשם אירוסין שלא כדרכה קנאה והבא עליה חייב מיתה וה"ק כל שבעלה הבעל אפי' שלא כדרכה קנאה וה"נ אמרי' לעיל בסוגיין במכלתין דף י' דאיצטרך בעולת בעל שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ואע"ג דאמרי' שם ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה משמע דלא צריך קרא לאשמועינן שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה י"ל בישראל דכתיב משכבי אשה שחייב על שתי משכבות הלכך לא צריך קרא להכי אבל בעכו"ם ודאי איצטרך קרא דבעל קונה בבעילה של"כ ועוד מדגלי רחמנא בב"נ בא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור דכתיב ודבק באשתו כדדרש רבא בבבלי בסנהדרין דף נח ע"ב באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה וסד"א כי היכי דאין חבירו נענש עליה אף היא אינה נקנית בבעילה שלא כדרכה לכך איצטרך והיא בעולת בעל. ועוד אי לאו קרא דוהיא בעולת בעל היינו מפרשים לקרא ודבק באשתו הוא דחבירו נענש אבל בא עליה של"כ לאו אשתו היא ואין חבירו חייב עליה דהא לסברת רבא ודבק משמע בכדרכה דוקא. ונראה דר' חנינא לשיטתו דאמר לקמן בסוגיין ובבבלי בסנהדרין שם דף נח ב"נ שבא על אשתו שלא כדרכ' חייב שנאמר ודבק באשתו ולא של"כ. לפ"ז ממילא שמעי' דאינה נקנית בביאה זו שהרי נהרג עליה. וע"כ לומר והיא בעולת בעל אתי למעט נכנסה לחופה ולא נבעלה אבל רבא מוקי לקרא שנקנית בבעילה שלא כדרכה. ומעתה מ"ש הכ"מ פ"ט מה' מלכים וז"ל וקשה כשאמרו בגמרא למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני בבא על עריות ישראל שלא כדרכה דלדידהו לית להו כדאמר רבא ע"ש. י"ל דא"כ קשיא סיפא דברייתא דתני בא על אשת איש נידון בחנק והאי אשת איש ע"כ לומר דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה כמפורש שם ש"מ דס"ל דב"נ נהרג על ביאה של"כ וכר"ח ודלא כרבא כמש"ל. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מפני וכו':
על הבעולות הן חייבין וכו'. בקונטרס הגהתי על הנשואות חייבין וכ"ה בב"ר פ' יח. וכתב שם היפ"ת דמהכא משמע דנכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אית להו מדתני על הנשואות חייבין וכו' ואפשר דהכא לאו מבעולת בעל יליף אלא מודבק באשתו ולא באשת חבירו ונשואה אשת חבירו מקריא והיינו דמייתי להא הכא וכו' ע"כ. ותימא הרי בסוגיין מפורש דר' אבהו יליף לה מוהיא בעולת בעל ומה תימא לחלוק עלינו את השוין דבבבלי בסנהדרין דף נז מפורש דנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן והא דקאמר על הנשואות בא למעוטי לשם זנות וכדפירשתי בקונטרס וזה ברור. והא דמייתי ליה התם בפ' בראשית משמע קצת כדברי היפ"ת אך נ"ל דמייתי ליה שם משום הא דשמואל דאמר אפי' לא נתכוין לקנותה קונה ויליף לה מודבק באשתו ולא באשת חבירו כל דהו אשת חבירו אפי' שלא בכוונה וכדאמרי' לקמן בשמעתין. ובקונטרס פירשתי בסמוך דשמואל לית ליה דיוקא דבעל ע"ש. ולפ"ז אין צורך למ"ש היפ"ת שם בד"ה זונה שהיתה עומדת וכו' מייתי להא נמי לומר שגם בזה דיניהם משונה מדינינו שבעילה קונה בהם שלא כדת ע"כ. דעיקרא דמילתא דמייתי ליה התם משום דפליג אר' אבהו. ומשום דאיהו יליף ליה מודבק באשתו וכמ"ש ונכון הוא. מיהו לקמן משמע דקסבר ר"א דנכנסה לחופה ולא נבעלה חייבין עליה. מדקאמר מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד ולא קאמר דאיכא נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה. וכה"ג פריך בבבלי בסנהדרין דף נז ע"ב. וליכא לשנויי כדמשני התם תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמור לב"נ אינו אלא חנק אידי ואידי דינינו ודיניהן שוין בהן דחנק הוא. דהא ר' אלעזר. קאמר שאם בא על ארוסת ישראל חייב על ארוסת עכו"ם חייב וכיון דלענין חיוב ופטור איירי ה"ל למימר נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה דעל אשת ישראל חייב ועל עכו"ם פטור אבל התם בבבלי לדינא קאמר שאם בא על נערה מאורסה דינו בסקילה ואין לומר דחייב דקאמר ר"א נמי לענין חיוב סקילה דהא מיבעיא ליה בסמוך אליבא דר"א באיזו מיתה הוא נהרג:
שבאו על עריות האומות. פירש"י בסנהדרין דף נז ע"ב עריות ב"נ נכריות בא על עריות ישראל עבריות ע"כ. וקשה הא תרווייהו בבא על ישראלית איירי אלא בעריות שחייבין גם אם באו על נכריות נידון בדיניהם וי"ל דכוונת רש"י נמי כן הוא בא על עריות ישראל שאינו חייב אלא בבא על ישראלית וכן בנכריות נמי דינא הכי ודוחק:
מפני שנשתנה דינו. כתב הרמב"ם פ"י מה' מלכים ב"נ שבירך את השם או שעב' ע"ז או שבא על אשת חבירו או שהרג חבירו וכו' ונתגייר פטור הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב והורגין אותו על בן ישראל וחונקין אותו על אשת ישראל שהרי נשתנה דינו. כבר ביארנו שכל מיתת ב"נ בסייף אלא אם בעל אשת ישראל נערה המאורסה יסקל ע"כ. וכ' הכ"מ מ"ש שהרי נשתנה דינו אלו היה אפשר לפרש דקאי על ב"נ שבירך את השם פטור ניחא אבל כיון שכתבו בבא אחריתי קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א"א לומר דקאי אהרג בן ישראל שאין הטעם מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנה ומיתה חמורה וצ"ע ע"ש. ונראה דכוונת הרמב"ם אע"פ נשתנה דינו נהרג דהא לא נשתנה מיתתו וכתבו כאן לומר למה לא קחשיב גם אם בא על נערה המאורסה לפי שלא נשתנה דינו דקסבר כיון דדיינינן ליה בסקילה בגיותו צריך שיהא בעדה ועדים וכו' ככל דיני ישראל וכמפורש בסוגיין בסמוך. וזה שלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסנהדרין דף נז ע"ב בד"ה דלדידהו לית להו מיתה בנערה המאורסה וכו' אלא נידון בסקילה אבל א"צ עדה ועדים והתראה. דלא גרע מעריות דידהו ע"כ. ותימא הרי מפורש בסוגיין דפשיטא לן אם נדון בסקילה שצריך עדה ועדים וכו' וכיון דמייתי בבלי ברייתא דתני בה בהדיא בא על נערה המאורסה בסקילה ודאי שצריך גם עדה ועדים והתראה וא"ת דדייק לרש"י מסוגיא דהתם דגרסי' בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל למאי הלכתא אר"נ אמר רבה ב"א לא נצרכא אלא לעדה וכו' מגרע גרע אלא אר"י נא נצרכא אלא לנערה המאורסה דלדידהו לית להו דדיינינן ליה בדינא דידן ע"כ וכיון דקאמר אלא משמע דהדר ממאי דקאמר ר"נ דקאי על עדה וכו' י"ל דודאי ר"נ אכל העריות קאמר דצריך עדה ופריך הש"ס שפיר מגרע גרע אבל ר"י דמוקי לה בנערה מאורסה לא שייך לומר מגרע גרע דהא לדידהו לית להו כלל. ואפשר לומר דדייק ליה מהא דגרסי' התם בא על עריות וכו' ואנו אין לנו אלא נערה המאורסה בלבד ופריך ונחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה ומשני תנא דבי מנשה הוא וכו' אידי ואידי חנק הוא ע"כ ואס"ד כל דלדידהו לית להו צריך עדה וכו' הדרא קושיא לדוכתא ליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה אע"ג דבמיתתן שוין מ"מ חלוקין בדיניהן. אך אין זה כדאי להשים מחלוקת בין הבבלי וירושלמי די"ל דלא קחשיב אלא מה שאינו שוה גם במיתתו ועיי' בכ"מ פ"ט מה' מלכים הלכה ז' א"נ י"ל כיון ששוה במיתתו א"צ לודה וכו' דהא גם בנערה המאורסה אם אמרי' דבדיניהם דיינינן ליה אין צריכין עדה כמפורש בסוגיין וצריך עיון ואין להקשות דכאן פסק הרמב"ם בב"נ שבירך את השם פטור מפני שנשתנה דינו ובפ"ג מהא"ב פסק נערה המאורסה שסרח' ולבסוף בגרה בסקילה ואע"ג דנשתנה גופה לא נשתנה קטלא די"ל דשאני הכא דאשתני לגמרי בין בדינו בין במיתתו משא"כ בנערה המאורסה וכ"מ בסנהדרין דף ע"א. וצ"ע בתוס' שס בד"ה קלה וכו':
ודבק באשתו ולא בזכור וכו'. בב"ר פ' ט"ז כתב היפ"ת דמסיפא והיו לבשר אחד ממעט זכור ובהמה שאינן מולידין ע"כ. ואין נראה דהא ר"ח דרש קרא והיו לבשר אחד שלא כדרכה ועוד דבסמוך משמע מפורש דמודבק באשתו ממעט זכור ובהמה דקאמר ר' מנא לא מינה כי היכי דדרשינן מודבק ולא אשת חבירו העראה דרשי' מיניה נמי העראה דזכור ובהמה. והא דקשיא ליה דא"כ ברישא ה"ל למעוטי זכור ובהמה. כבר ישבתי בקונטרס:
לא מינה ודבק באשתו ולא באשת חבירו כל שהוא וכו'. קצת קשה באשת חבירו גופא מנ"ל דדרשינן כל שהוא ומרבינן העראה וי"ל דקאי אשלא כדרכה כי היכי דמרבינן שלא כדרכה מודבק באשתו ה"נ זכור ובהמה מרבינן מיניה. אך קשה הא אמרי' בסמוך שלא כדרכה מרבינן מוהיו לבשר אחד וי"ל:
או שאין להן גירושין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ט מה' מלכים הלכה ח'. ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מרשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין ע"כ. וקשה איך תפס דברי שניהן שאין להם גירושין ושניהם מגרשין זה את זה ור' יוחנן לא קאמר הכי אלא אחת משתיהן או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה. ונ"ל טעמא דר"י דקאמר הכי כמסתפק. משום דדייק לי' מברייתא דר' ור"ח דלא דמיין גירושין דידהו לדידן דאל"ה נגזור לכך צ"ל או דלא דמיין שאין להן גירושין בכתב או ששניהם מגרשין זה את זה ולא אתי לאתלופי בישראל א"כ דברי הרמב"ם צ"ע:
כל הפרשה וכו'. ביפ"ת פ' י"ח סי' ט' פי' דזה פליג אר"י ודחק לפרש הא דגרסי' התם כביכול לא יחול שמו אלא על ישראל בלבד. ול"נ דהאי לא יחול כמו לא יחולל וכדאמרי' בסוגיין לא ויתר וכו' ופירושי שבקונט' נראה עיקר:
לית הדא פליגא עליה דרב. כתב הר"ן פ"ב דגיטין שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר משמע בכל איסורי הנאה קאמר מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה הגט בטל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ע"כ. וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס מחמץ דלמא שאני חמץ דצריך ביעור מן העולם. ודוחק לומר דסוגיין דלא כר"ש דקסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי וצ"ע. מיהו לשיטת הטו' סי' תמ"ב דקסבר חמץ שהורו אסור מדרבנן מותר להשהותו ניחא וצ"ע. וא"ת מה הוא איסורי הנאה שאינו צריך ביעור שרפה או קבורה כדתנן סוף תמורה י"ל דאיירי בשהדירה הנאה ממנו:
סוף ומטבע כסף מעה. מכאן קשה למ"ש תוס' בבבלי דף יא ע"ב בד"ה והרי טענה וכו' ואומר ר"ת דגרה לא הוי מעה אלא משקל היה בימי משה וכו' ע"ש הרי מפורש כאן דסוף מטבע כסף שהיה בימי משה היא מעה. ואין להשוות הירושלמי והבבלי כי אם שנאמר שאף רב יוסף דקאמר בבבלי טעמייהו דב"ש כדר"י א"ר אסי כל כסף וכו' דייק ליה מויצאה חנם דבעינן יותר מכסף וכיון. דסתם כסף מעה כדאר"י בשם ר"א דבעינן כסף צורי שהפחות הוא מעה ואפיקתיה קרא ממעה אוקמוה אדינר וע"ש:
הגע עצמך מתחלת וכו'. וא"ת אף דתחלחמכירתה דינר ומגרעת מעה בכל שנה נמי קשיא תחלת חורש האחרון בפרוטה וסופו נמי בנירוטה וי"ל דכולי האי לא דק אבל שיהא כל השנה בגרעון אחד הא ודאי מילתא דתמיה ולא ה"ל לקרא למימר ועבדך שש שנים ושיצא בגרעון דכיון שיוצאת בגרעון אי אפשר שתעבוד שש אם היתה תחלת המכירה בפחות מפרוטה לשנה אחת ודוחק:
כבר כתיב לאשמה בה. בבבלי בב"מ דף נ"ה ע"א גרסי' א"ר קטינ' ב"ד נזקקין אפי' לפחות משוה פרוטה מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון לקדש אין להדיוט לא. וקשה למה ליה לרבא למותיב מדיוקא ה"ל לאקשויי מקרא דלאשמה בה דדריש מיניה בת"כ שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה. וע"ק לפוס דיוקא דרבא קשה ל"ל קרא דלאשמה בה וי"ל הכי איתא בת"כ לאשמה בה לפחות משוה פרוטה. ואיכא לפרושי דבפחות משוה פרוטה אינו חייב להביא אשם אבל בהשבון מיהו איתא וזו היא דעת רבא:
והוא שיהו יפות כשתי פרוטות וכו'. כתבו תוס' בפ' שבועת הדיינין דף לט ע"ב בד"ה מה כלים וכו' וה"נ אמרי' בירושלמי דטענו שני מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה ע"כ. וקשה הא מפורש כאן דלב"ה אף בכלים בעינן שתי כסף אלא דמוקי להא דשמואל כב"ש וי"ל דעיקר ראייתם דשמואל לא בעי בכלים אלא שתי פרוטות אבל הא ודאי דפליגי הבבלי והירושלמי:
ר"י בשם ר' ינאי אלו ואלו כהלכה היו עושין וכו'. ביבמות פ"ק פירשתי בענין אחר ע"ש. ועוד נ"ל לפרש דבדיעבד מודו ב"ש לב"ה אלא לכתחלה היו מחמירין כדעתן. ופריך מהא דשלחו ב"ש ופתחוהו. ומשני דהתם לכתחלה דמי כיון שלא נעשה ע"פ ב"ה. וע"ז קאמר ר' אבא מרי ויאות דאס"ד דאף בדיעבד מחמירין ב"ש קשיא למה לא טמאו כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע. ונראה הא דאמרי' בבבלי ביבמות לא עשו כדבריהן היינו בדיעבד ועיין ביבמות דף ט' שם בתוס' בד"ה ר"י וכו':
על דעתיה דר"ח וכו'. וקשה הא מיהת השתא לא שויא פרוטה ולא סמכא דעתה ולמה יתקדשו בה שמנה נשים לר' מנא אף שהיתה שוה בימי משה שמנה פרוטות וי"ל כיון דמדאורייתא הוא אין לחלק בין סמכה דעתה או לא. ובבבלי דף יב ע"א מסיק הא דאיקור איסרי קם כ"ד בזוזא והא דזול איסרי וקם ל"ב בזוזא ע"כ. וקשה כיון דכספא הוא דזול א"כ גם הדינר ראוי שיהיה בזול ולמה יותן איסרות יותר בדינר ויש ליישב:
כמה תהא הסלע חסרה. בני הב"ח שי' פשיט לה מהא דתנן בכתובות פ"ו שום במנה נותנת ל"א סלע ודינר בד' מאות נותנת ת"ק מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש ש"מ שהסלע ד' דינרים:
נותן סלע ופונדיון לשנה. וא"ת אי ממתני ה"א שהסלע מ"ט פונדיון וליכא למפשט מינה וי"ל כיון דידעינן שהמעה מתחלקת לפונדיון א"א לומר שיהא בסלע מ"ט פונדיון:
ובמיתת הבעל דכתיב או וכו'. כתב המהרש"א דף יג בד"ה אלא וכו' למה לי קרא להיתר בא"א תיפוק ליה מדאיצטרך קרא בעריות לאיסור' נימא בא"א מותר וי"ל לאו יתור' הוא אלא ממילא משתמע מיניה ע"ש ובעל ע"י מסיק דהנהו קראי דעריות לאו דרשא גמורה הם ע"ש ודבריהם תמוהים דבסנהדרין דף נד מפורש דמיתורא דקרא קדריש להו ע"ש ועיקר קושייתם לאו קושיא היא שהרי קראי דעריות צריכים לפי המסקנא דלא נימא דלית בהו אלא עשה כמו בא"א וזה ברור. גם מ"ש דהא דקאמר הש"ס סברא הוא הוה סובר דליכא קרא להתיר א"א ולאסור שאר עריות מ"ש לפ"ד קושית המקשה ממ"נ מקשה כדמתרץ הש"ס דאיכא קרא בא"א להתיר ה"ל להקשות עריות למה אסורים לאחר מיתה. ועיקר קושיית מהרש"א משני כתובים לאו קושיא היא דאמרי' בבבלי במכלתין דף סז הוקשו כל עריות לאחות אשה ומפורש בקרא שיש היתר לאיסורא אלא גם אשת אח יש היתר לאיסורה וה"ל ב' כתובים להתירא וב' כתובים לאיסורא וקאמר הש"ס סברא הוא להקיש להתירא הוא אסר הוא שרי וקאמר המקשה דמעריות שמעינן דהסברא להיפך כיון דנאסרה שעה אחת אסורה לעולם והדברים ברורים באין גמגום:
או כי ימות האיש האחרון. בבבלי יליף מדאיתקש מיתה לגירושין וכו' רש"י והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון וכו' הא לאחר שרי משום דאיכא למיפרך כדלעיל לזה בלאו ולכ"ע בעשה ע"כ. ונ"ל דהירושלמי לא חש להך קושיא משום דקשיא ליה קושית הש"ס דהתם האי עשה מאי עבידתי' אי דאהניא מיתת הבעל תשתרי לגמרי אי דלא אהניא מיתת הבעל תוקמי במלתא קמייתא. והא דמשני התם אלמה לא אפיקתיה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוה אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירא בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי ע"כ. ס"ל לירושלמי דאדרבה מפסולי המוקדשין ראיה לסתור היא. דהא בפסולי המוקדשין לא כתיב אלא תזבח ודרשינן ולא גיזה וה"ל לאו הבא מכלל עשה דעשה הוה ואפ"ה סופג את הארבעים והיינו משום דאהדרה למלתא קמייתא כדאיתא בבכורות דף טו ע"א ובתוס' שס ועיין בתו' במסכת ביצה דף יב ע"א בד"ה השוחט וכו' א"כ ה"נ הל"ל דאהדרה למלתא קמייתא למיתה. ועוד דלא דמיא כלל לפסולי המוקדשין דהתם מפורש בקרא דיש להם פדיון ויוצאין לחולין לענין מעילה אבל מאי דקאי באיסוריה בעונשא קמא קאי משא"כ הכא דנימא דקאי בעשה ודאי ליכא למילף מהתם. ובאמת דקרי הבבלי צל"ע:
הא אם יש לו בן מיתה מתרת. וקשה הא אי לא הוה כתיב אלא יבמה יבא עליה ה"א דכ"ש דבאין לו בנים מיתה מתרת לעלמא מק"ו מגט שאינו מתירה לאחיו מתירה לעלמא מיתה באין לו בנים שמתירה ליבם אינו דין שמתירה לעלמא לכך איצטרך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דאפ"ה לעלמא אסירא וכ"ש ביש לו בנים דאין מיתה מתירתה וראיתי לתו' רי"ד ולהרב בע"י שנדחקו מאוד לתרץ למה לא פשיט בבבלי מדכתיב לא תהיה וג' ע"ש. וא"ת א"כ דנדרוש ק"ו מגט ניליף נמי ביש לו בנים דמיתה מתרת וכמ"ש תוס' בבבלי דף יג ע"ב בד"ה לכ"ע וכו' וי"ל דאמרי' דיו מה יבם באין לו בנים וכו' כמ"ש מהריב"ל. ומ"ש המהרש"א דאיכא למילף עלמא מיבם בק"ו ולא אמרי' דיו אתחילת דינא נ"ל דממתני' פ' כיצד הרגל איפכא שמעינן ע"ש:
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. נראה דל"ג דגרושה מפורש בקרא דשריא לעלמא דכתיב וכתב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ועוד דאחלוצה לא משני מידי שאסורה על כל האחין בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
תיפתר ביבמה. בבבלי קאמר נמי ניליף מאלמנה לכה"ג ומשני דלמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה וכתבו תוס' וא"ת ודלמא ה"ק מה אלמנה לכה"ג אסורה אפי' כשהוא יבם וכו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב האי קרא אלמנה וגרושה וכו' בפ' יבמין ע"כ. ותירוצם דחוק. ול"נ דודאי דה"מ לשנויי הכי אלא דמשני דלמא לכ"ג בלאו וכו' כי היכא דלא לימא דנליף מדכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכמש"ל בד"ה או וכו' בשם רש"י ע"ש:
מתני' ביבמה אחת. כתבו תוס' דף ב בד"ה היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כדלעיל ע"ש תירוצם. ולפום סוגיין לק"מ דהיינו טעמא דלא תני מנינא דהא איכא אחריתי דהיינו חליצת חברתה דלא תני משום דבשני יבמות לא איירי:
כמה דאת אמר ותשטח עליו הריפות. וכ"ה בבבלי בכריתות דף יא ורש"י בפ' קדושים כתב נחרפת לאיש מיועדת ומיוחדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ע"כ. ותימא שלא פירשו מלשון הריפות שהעי"ן והחי"ת מתחלפין ובבעולה איירי. ולשון גנאי הוא וכדתנן ביבמות פ"ז ונכבש על השפחה וע"ש בפירש"י ומדברינו אלה יתבאר לך שאין חרופה לשון מיועדת אלא מיוחדת היא והיינו שבא עליה. ואפשר דלפ"ז החי"ת של נחרפת במקום ה"א הידיעה היא לא שייך בה השמוש של הנו"ן:
במאורסת לבן חורין הכתוב מדבר. וא"ת תפשוט שיש לה קידושין וה"ה שיש לה גירושין. כבר תירץ בבבלי בגיטין דף מג דמאי מאורס' מיוחדת. ושם הגירסא במאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר:
בכל אתר וכו'. וקשה הא מצינו למילף עברייה מבת חורין גם לענין שטר כדאמרי' בסמוך לענין כסף וי"ל דלאו מעברייה קשיא ליה דה"ל למד מן הלמד אלא מכנענית דהא דנקנית בשטר ילפינן לקמן מהיקישא דלאחוזה א"כ ע"ע למד מן הלמד הוא. וצ"ע דלא מצינו בבבלי דאיכא תנא דאין למידין למד מן הלמד בחולין אלא בקדשים ועיין בזבחים פ' איזהו מקומן:
ולא דמיא וכו'. וקשה נימא דאהני גזרה שוה דילפינן עבד מאשה וכי היכי דאשה נקנית בשטר אף עבד נקנה בשטר דהא בסמוך בעינן למילף בגז"ש דחפשי חופשה דתרווייהו ביציאה איירי וי"ל דה"ה דה"מ למפרך הכי אגז"ש דחפשי חופשה אלא דעדיפא מיניה פריך:
בכסף הוא נגאל ולא בתבואה ולא בכלים. כ"ה בת"כ וכן היא גי' הרמב"ם בפ"ב מה' עבדים הל"ח. אך בבבלי בפרקין דף ח' הגירסא כמו שהגהתי בקונטרס. גם קשיא לי איך ניליף מקרא דוהיה כסף ממכרו שאינו נגאל בתבואה וכלים. גם מדקאמר הש"ס ששינה עליו הכתוב דכתיב מכסף מקנתו שמעינן דבקניין איירי. גם מדמסיק הש"ס הכל מודים דמגרע אפי' בתבואה וכלים. ש"מ דהגי' הנכונה אינו נקנה בתבואה וכלים. ואני תמה מהרמב"ם ז"ל שכתב בנמכר לעכו"ם שאינו נגאל בשוה כסף. וברפ"ב כתב סתמא שע"ע נקנה בשוה כסף ולפום סוגית הבבלי הקנין והגאולה שוין. והוה לו לבאר שהנמכר לעכו"ם אינו נקנה בכסף. ודוחק לומר דקסבר אם אינו נגאל בשוה כסף. כ"ש שאינו נקנה בשוה כסף וראיתי להרב בלח"מ שכתב ויש לתמוה על הסמ"ג למה הניח קרא מכסף מקנתו האמור בברייתא בגמרא דידן דילפינן מיניה דאינו נגאל בשוה כסף ומייתי קרא כסף ממכרו האמור בירושלמי ע"כ. ונ"ל דלק"מ כיון דמפורש בסוגיין מדשינה עליו הכתוב ילפינן דכסף דוקא א"כ סובר הסמ"ג דלא פליגי הבבלי והירושלמי בזה דאיצטרך תרי קראי שנקנה בכסף לכך מביא קרא והיה כסף ממכרו שהוא נאמר תחלה במקרא אף לענין גאולה דלהבבלי הקנין והגאולה שוין:
שמגרע ויוצא וכו'. פירשתי בקונטרס דכתיב ישיב קרא יתירא וכו' וא"ת ל"ל קרא ניליף מנזקין דכתיב כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף וי"ל לפום סוגיין לק"מ דכיון דכתיב כסף יתירא דאינו נקנה בשוה כסף איצטרך קרא לרבויי דנגאל בש"כ. מיהו קשה ל"ל ישיב בנזקין ניליף מהכא וי"ל דס"ד למילף מקנין עבד ולא מגרעון. ובתו' ריש מכילתין בד"ה בפרוטה וכו' תירצו דס"ד עבד דין הוא שנקל עליו דיוכל לפדות עצמו בשוה כסף כדי שלא יטמע בין העכו"ם ע"כ. וקשה לפום סוגית הבבלי דף ח' מחד קרא ילפינן שנקנה ונגאל בשוה כסף א"כ הדרא קושיא לדוכתא ניליף נזקין מקנין דעבד ודותק לומר דלענין קניין איכא למימר הואיל ועשה שלא כהוגן שנשא ונתן בפירות שביעית לכך נמכר בשוה כסף. וצ"ע. ועמ"ש בשקלים דף ג' ע"ב בתוס' בד"ה שמא וכו'. דלסוגיין י"ל דמעשר שני וקנין ע"ע ה"ל שני כתובים הבאים כא' ולא ילפינן:
שמא יחזור בו העבד. וא"ת כיון שכבר נתן לו מתנה איך יכול לחזור וי"ל קיי"ל מתנה צריכה קנין וזו הואיל ולית בה קנין יכול לחזור בו וא"ת מאי פסידא איכא יקנה מיהת עד שיחזור וי"ל דחיישינן שמא יתן לו רבו שפחה כנענית והוא מותר בה כדין ע"ע וכשיחזור בו נמצא שמעולם לא היה עבד ועבר על לאו דלא יהיה קדש:
שמא תבא שנת רעבון וכו'. וא"ת הא גם בשטר של כסף יכול לחזור בו שהרי יכול לשחרר ולהפקירו וי"ל דכיון דכספו הוא לא יעשה כן שלא להפסיד כספו:
א"ל ומה בכך. בבבלי דף טז ע"א גרסי' שטר אמה העברייה מי כותבו ר"ה אמר אדון כותבו ר"ח אמר אב כותבו ע"כ. נראה דר"ח ה"ק אף אב כותבו כי היכי דלא נימא דפליגי הירושלמי והבבלי אך רש"י והרמב"ם לא פירשו כן. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה פשיטא זה שהוא נמכר וכו' מיהו בהא ודאי פליגי דבבבלי שם משמע דשטר קידושין לכ"ע הארוס כותבו ע"ש:
יכול יוצא בסוף שש וכו' הא כיצד עובד כל שש ויוצא בחחלת שבע. וקשה מאי איכא בין סוף שש לתחלת שבע. לכן היה נ"ל להגיה יכול יוצא בתחלת שש דמקצת שנה חשוב שנה. א"נ י"ל דנ"מ כשכלה שנתו בסוף אדר ראשוך אם נאמר שעובד עד סוף שש יוצא מיד שהרי כלו ששה שנים אבל עכשיו שיוצא בתחלת שבע אינו יוצא עד סוף אדר שני דאע"ג דאדר שני נוסף הוא מ"מ שנה שביעית אינה מתחלת עד ר"ח ניסן:
אימא חליף. וקשה הא תניא בספרי פ' ראה ק"ו לשמיטה שתוציא עבדים מה יובל שאינו משמט מלוה מוציא עבדים וכו' ת"ל בשנת היובל הזאת זאת שביעית משמטה מלוה ויובל מוציאה עבדים וא"ל דשביעית של עולם דקאמר הש"ס היינו דלא בעינן מיום ליום דא"כ מאי תאמר בסמוך א"כ מה בא היובל ומוציא ועיין במ"ל פ"ב מה"ע הל"ב בד"ה שנאמר וכו' וצ"ע:
ובשביעית כתיב. כ' במ"ל פ"ב מה' עבדים הל"ב בד"ה שנאמר עד שנת וכו' וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ז"ל אפי' היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מ"ש שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהיא עובד בשביעית וקשה מאי קאמר פעמים שהוא עובד וכו' הא לעולם עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר"ה לא נמכר וא"כ כיון דמיום ליום הוא לעולם עובד בז'. וע"ק דבערכין דף יח למדו מבשביעית שאין השש שנים שנת עולם אלא מיום ליום דגרסינן התם שש שנים שבע"ע דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד ומשמע דשביעית אינו לשמיטה אלא למכירה ואלו לרבינו משמע דס"ל דשביעית היינו שמיטה וכו' ע"ש. ואני תמה דקושיתו הראשונה קשיא נמי אלשון הגמרא דערכין דנקט זימנין דבשביעית נמי יעבוד הא לעולם צריך לעבוד בשנה שביעית של עולם דהא בר"ה אינו נמכר אלא ודאי דקסבר דש"ס לאו דוקא נקט זימנין א"כ גם אהרמב"ם ל"ק. אך יש לומר דהש"ס נקט זימנין משום דהנמכר בשמטה האחרונה אינו עובד בשנה השביעית שהרי הוא יוצא בתחלת היובל. מיהו לדידי מעיקרא לק"מ דמי לא עסקינן שנמכר בער"ה והתנה שיתחילו ימי העבדות בר"ה וזה ברור. וע"ק הא מדינא דאורייתא אפי' קנין ממש נמי שרי בי"ט אלא מדרבנן הוא דאסור כדאיתא במסכת ביצה. וקשיתו שניה נ"ל דהא דמשני הש"ס זמנין דבשביעית נמי יעבוד נמי פירושו זמנין דבשמיטה נמי יעבוד דבשביעית משמע שמיטה ודייק הכי מדקאמר קרא שיעבוד בשש שנים ובשביעית ש"מ דשש שנים הראשונות של שמיטה יעבוד וזימנין גם בשביעית יעבוד למלאות שש למכירה א"נ שש שנים למכירה יעבוד ואם נמכר באמצע שנות השמיטה יעבוד גם בשביעית דאל"כ אלא דלעולם צריך לעבוד בשביעית קשה לכתוב רחמנא שבע שנים יעבוד אלא ודאי כדאמרן. ואין לומר דאיצטרך קרא לרבויי דיעבוד בשביעית כשנמכר באמצע שנות השמיטה ולעולם אם נמכר בשנה הראשונה של שמיטה אינו עובד בשנת השמיטה כיון דכבר עברו שש שנים של עולם. דא"כ לכתוב קרא שש שנים יעבוד וממילא ידעינן דבכה"ג עובד גם בשמיטה דמסברא אין לומר דשמטה מוציאה עבדים כיון דכתיב שש שנים אי לאו דכתיב ובשביעית יצא לחפשי. ואע"ג דקאמר הש"ס בסמוך דאיצטרך למכתב בשביעית מ"מ וי"ו דובשביעית מיותר. ובהכי ניחא נמי קושית תוספת בערכין שם בד"ה ובשביעית נמי יעבוד הקשה הרר"י בן י"ט הא לא שמעי' מהכא אלא מעת לעת של שנה אחרונה אבל מעת לעת של שאר שנים מנ"ל דאימא דיום שלפני ר"ה חשוב שנה ע"ש תירוצם. מיהו בלא"ה תמוהים לי דברי תוס' אלו דאס"ד דבשנה הראשונה אפי' נמכר באמצע השנה משיגיע ר"ה חשוב שנה אחת א"כ לא מצינו שיעבוד בשנה שביעית דהא לעולם כשיגיע ר"ה של שנה שביעית כבר כלו ששת השנים. ויש לדחוק דבברח איירי וצ"ע. מיהו הא קשיא לי למה לא מייתי הרמב"ם דרשת הספרי דזאת מיעוטא הוא וכמ"ש בסמוך בד"ה אימא וכו'. ולפמ"ש פירושא דש"ס דערכין י"ל דשבק דרשת הספרי וסמך אדרשת הש"ס בבלי וירושלמי ובמכילתא פ' משפטים איתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשני' ת"ל שש שנים יעבוד שביעית למכירה ולא לשנים. ופי' בז"ר ובשביעית לשנים היינו כשהגיע השמטה אפי' ב' או ג' שנים אחר מכירתו יצא ע"כ ול"נ דלאו אשמיטה קאי אלא לשנים פירושו ר"ה של עולם וכמפורש בערכין:
ויובל את הנרצעים. וקשה הא כתיב במוכר עצמו עד שנת היובל יעבוד עמך הרי דאיצטרך קרא שיובל מוציא את העבדים אפי' אינן נרצעים וכן מפורש בברייתא בבבלי בפרקין דף טו ויש ליישב והרבה נתלבטתי בפירוש סוגיא זו ויש לפרשה בדרכים שונים אך פירושי שבקונט' הוא המיושב שבכולן לפום פשטא דשמעתתא:
אחר שריבה הכתוב ומיעט. וקשה הא איצטריכו הני קראי ומנ"ל דלריבוי ומיעוטי קאתיין וי"ל דפשטא דקרא משמע ליה הכי ודוחק א"נ דקשיא ליה לכתוב שש שנים עבוד וממילא ידעינן דבשביעית יצא או איפכא לכתוב בשביעית יצא לחוד. ולית ליה הא דתני' לעיל יכול יוצא בסוף שש וכו'. ועמ"ש בסמוך בד"ה ובשביעית:
מרבה את זה שהוא ברשותו וכו'. כתב הכ"מ פ"ב מה"ע בד"ה אחד המוכר וכו' הסמ"ג כתב ואם פגע בו היובל יוצא בד"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מ"ט זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ"ל ויש לתמוה למה דחה גמרא דידן מפני הירושלמי עכ"ל הכ"מ. ועיין בלח"מ שדחק לפרש דברי הבבלי להשוותו עם הירושלמי דברח אין היובל מוציאו ע"ש. ותימא איך לא ראה דברי הריטב"א בחידושיו שם בדף טז דמפרש לדברי הש"ס דאף דיוצא ביובל מ"מ בתר יובל כייפינן ליה להשלים מדין תשלומין ע"ש. א"כ י"ל הא דכתב הסמ"ג שאין היובל מוציאו היינו שחייב להשלים. ולאפוקי מדברי הרמב"ן שכתב הריטב"א שם. אך אני תמה מאוד מנ"ל לסמ"ג דהא דתני מנין אפי' חלה וכו' דקאי איובל. דהא דקאמר בסמוך ויובל את הנרצע מלתא באנפי נפשא היא וכדפירשתי בקונט'. ואף בספרי פ' ראה שנויה ברייתא זו ואשש שני העבודה קאי שחלה בתוכן או שברח וזה מבואר שהרי מייתי קרא דשש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי. גם דברי הסמ"ג עצמן תמוהין שכתב בד"א בחלה משמע שאין היובל מוציא אלא מי שתלה והא ליתא דאף אם היה בריא ולא עבד אלא יום אחד היובל מוציאו וצ"ע רב. ואין לדקדק דקסבר הירושלמי דברח אינו יוצא ביובל מהא דקאמר ר' חונה אם אומר את שביעית של עולם א"כ מה בא היובל ומוציא. אס"ד דברח יוצא ביובל א"כ איכא למימר דהיובל מוציא את הבורח. דודאי לפום מאי דסלקא אדעתין דשביעית מוציאה את העבדים אין לחלק בין שביעית ליובל דהא הך קרא דמרבינן מיניה בורח בשביעית כתיב ועוד דאין סברא לאוקמי קרא בהכי:
אף הכא ברח ואח"כ חלה משנים וכו'. כתב הרב במ"ל פ"ב מה"ע הלכה ח' וז"ל ורבינו וסמ"ג השמיטוהו משום דס"ל דמצי א"ל אלו הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנ"ל האי דינא עכ"ל. ול"נ דלק"מ דהא עיקר ראיית ר"ח בר אדא ממורדת דמוקי לה כשמרדה עד שלא היתה נדה. והרמב"ם השמיט דין זה ומוקי לה אפי' במורדת בעת נדתה פוחתין לה מכתובתה וכמ"ש הה"מ פי"ד מה' אישות הלכה יא וס"ל כבעי' דר' הושעי'. וא"ת דוק מינה דאפי' חלה ואח"כ ברח משלים דומיא דנדה י"ל דלסברת הרמב"ם טעמא אחרינא איכא במורדת דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכמ"ש הה"מ שם משמיה דגמרא ע"ש:
ובגרעון כסף דכתיב אם עוד רבות וכו'. בבבלי מייתי ליה חזקי' מוהפדה קצת קשה למה לא מייתי הך קרא דמפורש בי' גרעון כסף וי"ל דהך קרא כתיב בנמכר לעכו"ם ומאן דלא יליף שכיר שכיר ליכא למילף מיניה מוכר עצמו לכך מייתי הבבלי דרשא דוהפדה. ועיין בתוס' דף יד ע"ב בד"ה מוכר. מיהו לפי המסקנא דבבלי דליכא מ"ד דלית ליה גז"ש דשכיר שכיר קשיא חזקי' דיליף גרעון כסף מוהפדה כמאן:
ת"ל כפי שניו וכו'. בבבלי דף כ' מוקי לקרא כפי שניו אם נתמעט מכספו שאינו וכו' נותן אלא כפי שויו בשני' הנותרות ע"ש:
(דף ה ע"א רצו קרוביו של ראשון לגאול וכו'. קצת קשה למה נקט קרוביו הל"ל רצה ראשון לגאול וי"ל דרבותא קמ"ל דאפי' לקרוביו שלא היה להן לעבד מעולם משתעבד והא דנקט קרוביו הא אפי' אחרים נמי י"ל דאורחא דמלתא נקט שדרכן לגאלו משום כבוד משפחה של רבו הראשון:
והכא לית את מחשב וכו'. וקשה הא גבי הקדש תנן אין מחשבין חדשים להקדש אבל ההקדש מחשב חדשים א"כ כאן אין אנו יודעין למי נחשב חדשים להקונה או לנמכר וי"ל דודאי יד העבד על העליונה כי היכא דלא ליטמע בין העכו"ם שהרי מצינו שהיקל הכותוב על העבד בכמה דברים מהאי טעמא:
אם בסימנים היא יוצאה לא כ"ש בימי בגר. וקשה ל"ל ק"ו הל"ל אם כבר יצאה בימי נערה בימי בוגרת מאי בעי גבי' וכה"ג מקשה בבבלי דף ד' ע"א. לכך נראה דמפרש אלו ימי בגר היינו בגר דאיילונית דלית לה סימני נערות ואשמעי' קרא שיוציאו' ימי בגרות כשתהי' בת כ' שנה. דסד"א כל שאינה יוצאה בסימני נערות אף בבגרות לא תיפוק. ואהא קשיא ליה שפיר דימי בגר ק"ו הן דמה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון בגרות שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות האדון ומתרץ דאלו לא כתיב אלא חד קרא היינו מוקמינן לי' בימי בגר דכל הבתולות. ועיין במהרש"א:
או חליף. וקשה מאי נפקא מינה וע"ק כיון דימי בגר מסתבר טפי לרבויי לכך מוקמינן קרא קמא בימי בגר. וראיתי לתוס' דף ד' ע"א שכתבו בד"ה ויצאה חנם וכו' וא"ת ברישא ה"ל למנקט אלו ימי נערות והדר ימי בגרות וי"ל דאין כסף צריך לאוקמי לימי נערות כדאמר לעיל וכו' ע"ש. לפום ריהטא קשיא נמי לדידהו מה שהקשיתי אקושית הירושלמי. מיהו נראה דקושיתם לפי המסקנא דבבלי התם דמוקי קרא לבגרת אילונית ואהא קשיא להו שפיר דתנא דברייתא ה"ל למוקמי קרא קמא לימי נערות. דודאי ימי בגר דאיילונית לא מסתבר טפי דדוחק לאוקמי קרא בכה"ג וכן מוכח מסידור דבריהם שלא הקשו כן מיד כדמייתי הש"ס הך ברייתא ויצאה חנם אלו ימי נערות וכו'. ולפמ"ש בסמוך אף להירושלמי יש לתרץ כן. ועיין בעצמות יוסף שם ואין תירוצו מחוור ע"ש:
בכל מקום שיש כסף לאב וכו'. וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתוב רחמנא אין כסף דידעינן שהו ימי נערות וכ"ש ימי בגר כבר תירצו תוס' דף ד' בד"ה בא זה וכו' קושיא זו ע"ש. מה נפקא מביניהון. וא"ת הא איכא בינייהו טובא דלריב"י צריך שישתיי' שוה פרוטה ולרבנן אין צריך וי"ל דה"ק מאי נפקא מיניה בר"א דקאמר ע"ד דריב"י בסוף הוא נותן וכו':
היה נשוי את אחותה וכו'. כתב במ"ל פ"ד מה' עבדים הלכה י"א. אין אמה העברי' נמכרת אלא למי שיש לו עליו או לבנו קידושין וכך אינו יכול למוכרה למי שהיה נשוי עם אחותה אע"פ שאפשר שתמו' ויכול ליעדה הכי איתא בירושלמי פ"ק ע"כ. ותימא הרי מסוגיין מבואר בהיפך דלכ"ע נמכרת היא לבעל אחותה אלא דמסיק דלד"ה אינו יכול לייעדה ואפשר דס"ל דהבבלי והירושלמי פליגי בהא אי נמכרת לקרובים אלא דדייק מהירושלמי שאינו יכול לייעדה והדרינן לכללה כל שאינו יכול ליעדה אינה נמכרת לו. אך קשה למה מחלק עלינו את השוין דודאי אף הבבלי סובר דנמכרת לבעל אחותה שהרי ראיה היא לבנו מאשה אחרת וזה כוונת הרמב"ם שביאר הדבר כיצד וכו' מיהו אם אין לו בן אינו יכול לייעדה לו לדעת הבבלי דס"ל אין ייעוד אלא בגדול ודוחק. ודברי המ"ל צ"ע:
שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. וא"ת שדה אחוזה גופא נימא באח ולא בבן כדפריך הש"ס בערכין והא דכתיב לאיש אחר נימא לאיש הרי הבן אמור לאחר ולא לאח וי"ל דקסבר המכילת' דטפי מסתבר למעט מאחר יוצאי ירכו מלמעט האח ולא הבן:
ת"ל ואם לבנו ייעדנה. במכילתא ליתא הא דמסיק כאן ולא לבן בנו. וכתב המג"א בספר ז"ר קשה ל"ל קרא הא אתיא ליה שפיר וי"ל משום דשדה אחוזה גופי' נפקא לן מיעוד ואי לאו קרא ביעוד ה"א גם בשדה אחוזה קם תחתיו ע"כ. וקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנ"ל למעט אחיו דאיכא למילף מק"ו ועוד מעיקרא מאי ניחא ליה. ודברי המפרש המכלת' אינן מבוררים ע"ש. הלכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר. וא"ת מנ"ל דבנו למיעוטא דבן בנו קאתי דלמא למעט שאר כל אדם. וכ"ת ממילא לא ממעטינן שאר כל אדם מדכתיב אשר לא יעדה דמשמע לעצמו דוקא דא"כ בנו לגופי' איצטרך ולא מיעוטא הוא. וזו היא קושיא גם לגירסת המכילתא. וי"ל דדייק ליה מדלא כתיב גבי הדדי ואם לא יעדה ולבנו והפדה אלא וודאי למיעוטא קאתי:
בפרשת נחלות את עביד וכו'. כתבו תוס' ביבמות דף כב ובב"ב דף קט"ו בד"ה בן וכו' ולר"י נראה הא דבני בנים כבנים גבי יבום מנתלה הוא דקיי"ל וכו' ע"ש. ותימא ניליף מיעוד דבן הבן אינו כבן. וא"ל דקסבר ר"י דאף בזה פליג הבבלי וקסבר דאף לענין יעוד בן הבן כבן. דעדיין קשיא ניליף מטומאת הכהן דודאי בן הבן לאו כבן דהא ז' מתים תנן ולא יותר וצ"ע:
דהוא צריכה לי'. נ"ל כפי' השני שפירשתי בקונט' דלפי' הראשון קשיא הא לרשב"ל ל"ק גרושה דלדידיה ודאי צריכין למוקמי הך ברייתא בשהגדול דהא בעינן שיעמדו בו הסימנים משהגדיל גם מאי דפריך מחליצה ל"ק לרשב"ל דלדידי' גדול הוא למפרע וחליצתו חליצה:
מאחז למד וכו'. קצת קשה ודאי אף רבנן מודו דבן ט' יכול להוליד דלכ"ע ביאתו ביאה כדתנן ביבמות פ"י אלא פלוגתייהו אי מיקרי איש לעונשין ולקניין:
נעשה כאומר וכו'. מכאן ראיה מבוררת לפי' תוס' בבבלי דף יט ע"א בד"ה משל וכו' שהמשל בא ללמוד כי היכי דפשיטא לן התם ה"ה גבי ייעוד ודלא כפירש"י. ומן התימא שלא הביאו ראיה מהירושלמי:
שמא אינה מקודשת לשניהן. והא דקאמרו חכמים לא שיחק האב באדון לא שאם ירצה האדון לייעד מייעד אלא שאסורה לשניהן. מיהו בבבלי דף יט ע"א גרסי' וחכ"א אם רצה לייעד מייעד. וכן גרסי' התם משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' שמקודשת לראשון. וכתבו תוס' פי' ר"י שהמשל בא ללמוד דכי היכי דפשיטא לן התם באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' שמקודשת לראשון ה"ה גבי ייעוד ותימא הא תנן במתני' ר"פ האומר במעכשיו מקודשת ואינה מקודשת ואסורה לשניהן. בשלמא לשמואל דאמר לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ניחא אלא לרב דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם קשיא. ודוחק לומר דהנך רבנן פליגי אסתם מתני' דפ' האומר דמ"מ תיקשי לרב הך ברייתא וה"ל לש"ס למייתי סייעתא מיניה לשמואל וגדולה מזו יש לתמוה על הרמב"ם שפוסק פ"ד מה"ע הלכה טו המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון לייעד מייעד וכו' ע"כ. ובפ"ז מה' אישות הלכה י"ב כתב האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום ה"ז מקודשת לשניהם מספק לפיכך שניהם נותנין גט ע"כ. ואפשר לומר דהתם דאמר בפירוש מעכשיו לאחר ל' יום הוא דאיכא לספוקי אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא דלא קאמר מידי ודאי דתנאה הוא הלכך מקודשת. מיהו בסוגי' דבבלי ר"פ האומר בפלוגתי' דרב ושמואל מפורש דאף אם נאמר דתנאיה הוי מקודשת ואינה מקודשת וע"ש וצע"ג:
תיפתר שהיה נשוי לאחותה. קצת קשה מאי דוחקי' למוקמי בשהיה נשוי לאחותה לוקמי קרא לשאר פסולין כגון נתין וממזר וכ"ה בבבלי וי"ל דקסבר דשאר פסולין מרבינן מדכתיב אם רעה בעיני אדוניה היינו שרעה בנישואיה שאסור' לו אבל בנשוי לאחותה לא ממעטינן מהך קרא דלפעמים אינה אסורה לו כגון שמתה אחותה:
מ"ט דרשב"י בבגדו בה כיון שבגד וכו'. בבבלי מסיק דר"ש יליף לשפחות אחר אישות דלא מדכתיב בבגדו כיון שפירש טליתו וכו' מיהו בסוגיין א"א לומר כן דא"כ מאי קשיא לי מה מקיימין רבנן וכו' הלכך צ"ל כדפירשתי בקונט':
אמה העברי' יוצאה בנישואים מק"ו. וקשה למאן קמיבעיא ליה אי לריב"י הא קאמר לעיל מכרה לזה וקדשה לזה שיחק האב באדון ואי לרבנן הא קאמרי לא שיחק האב באדון וי"ל לרבנן קמיבעיא ליה דלמא דוקא בקידושין פליגי אבל בנישואים מודו. ויותר נ"ל דה"ג אמה העבריי' יוצאת במיתת האב מק"ו וכ"ה בבבלי דף יז ע"א ע"ש:
בר פדיי' אמר אמה העבריי'. יוצאת במיתת רבה. פירשתי בקונט' דפליג אר"י. מיהו בבבלי שם משני דמיתת האדון לאו שיורא הוא דכיון דאיכא נמי באיש לא קתני ופירש"י דנרצע נמי יוצא במיתת האדון ע"כ וקשה הא יתירה עליו על העבד שאינו נרצע קאי לכך נראה דה"ק כיון דאיכא נמי באיש שיוצא במיתת האדון כגון שלא הניח בן הלכך לא קתני:
פתר לה בהענק. וקשה ל"ל קרא להענק אמה העבריה הא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וכי תשלחנו וכו' הענק תעניק לו. ואי משום דכתיב לשון זכר אין מזה ראיה למעט דלא קאי גם אהעבריה הנזכרת ברישא דכל התורה בלשון זכר נאמרה. ואי משום דכתיב לו ה"א למעט אמה דהא איצטרך לו למעט מוכר עצמו שלא נזכר בהך פרשתא. לכך נ"ל דאיצטרך קרא ואף לאמתך תעשה כן כשהיא יוצאה בסימנין שמעניקין לה דמרישא דקרא ה"א דוקא כשיוצאת בשש דומיא דע"ע וזה נכון בעיני אף שלא ראיתי כן לאחד ממפרשים ז"ל. ולשון הרמב"ם פ"ג מה"ע מורה קצת בהיפך ע"ש. ועיין במ"ל שם הל"ט בד"ה ומהו שנאמר ואף וכו' וא"ת ל"ל קרא להענקה וכו' ע"ש. ולפמ"ש לק"מ וא"ת בר פדייא הענקה לאמה העבריה מנ"ל וי"ל הענקה נמי מהיקישא נרצע שמעינן מיהו בבבלי דף יז גרסינן אמר בר פדא אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת מהיקישא דנרצע ופריך הא מיבעיא ליה להענקה ומשני א"כ לכתוב ואף לאמתך כן מאי תעשה ש"מ תרתי. וקשה מאי פריך הא אין היקש למחצה וי"ל מסברא אין להקישה לנרצע אלא בדבר דאיכא בנרצע ולא בסתם עבד אבל הענקה אף בנמכר לשש איתא אבל מיתורא דקרא קיליף. ורש"י כתב בפי' התורה או אינו אלא אף לרציעה וכ"ה בספרי ר"ל אמיתת האדון ואף לרציעה שאין היקש למחצה אבל לא אהענקה ת"ל ואם אמר יאמר וכו'. ועיין בע"י שהניח הדברים בצ"ע ודבריו בסוגיא זו אינן מחוורים. ובמ"ש ניחא דליכא לאקשויי דלמא כולא קרא להענקה הוא דאתי דמסברא ליכא לאוקמי היקישא להענקה וכמ"ש:
פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד וכו'. כתב הרמב"ם רפ"ב מה"ע עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ע"כ. וכתב הכ"מ דיליף מדאר"ח שטר אמה העברי' האב כותבו בתי מכורה לך ועבד ילפינן מאמה לכך כתב גבי עבד נמי שכותב הריני מכור לך ע"כ ע"ש. ותימא איך פשיטא לי' להרמב"ם מלתא דמיבעיא ליה לירושלמי. ונ"ל שהרמב"ם סובר דהירושלמי לשיטתו דקאמר לעיל בפרקין שטר אמה העברי' שניהם יכולים לכתוב האב והאדון הלכך קמיבעיא לי' אי ילפינן מאמה העברי' וגם האדון כותבו או דלמא שאני אמה העבריה כיון דאית ביה קצת שטר אירוסין שהרי יכול לייעדה ע"י שטר זה אפי' לריב"י אבל עבד דוקא העבד כותבו ולא האדון. אבל להבבלי דמסיק כר"ח דשטר אמה העבריה האב דוקא כותבו א"כ כ"ש בעבד דהוא עצמו כותבו ונכון הוא. ועמש"ל בפרקין בתוס' בד"ה א"ל ומה בכך וכו':
כר"ש בקונטרס פירשתי דלרבנן דר"ש ליכא איסור תורה בישראל שבא על שפחה. הנה מכאן ראיה לדעת הרשד"ם בתשו' סי' קצ"ו והובאו דבריו במ"ל רפ"ב מה"ע. דלהרמב"ם אין השפחה אסורה מדאורייתא אלא מדרבנן ע"ש במ"ל. ולפום ריהטא פשט דברי הרמב"ם פי"ב מהא"ב הכי משמע. שכתב שם הלכה י"א וז"ל העבדים שטבלו וכו' יצאו מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין וכו' והבא על השפחה מכין אותו מד"ס שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה לע"ע והיא מותרת לו שנא' ואם אדוניו יתן לו אשה ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש. אל יהא עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' וכו' הרי אונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש עכ"ל. אך דברי הרמב"ם תמוהים דמאי ראיה מייתי שאין איסור בשפחה שהרי מפורש בתורה וכו' אדרבה מכאן משמע שאסורה מדאיצטרך קרא להתיר וכן משמע בבבלי בפרקין דף כא כהן מהו שימסור לו רבו שפחה חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל וכו' ע"ש וכ"מ בסוגיין לפי המסקנא. וכבר הרגיש בזה במ"ל ועוד קשה שכתב ולא גזרו חכמים בדבר זה. נראה כסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך הבא על השפחה מכין אותו מד"ס. ונ"ל דדעת הרמב"ם שהבא על השפחה יש בו איסור מן התורה אך אין בו מלקות מן התורה ולא גזרו חכמים שיהא לאו באיסור זה אם בא עליה דרך חתנות או שיהא בה איסור אם בא עליה דרך זנות כמו שגזרו בנכרית אם ייחדה לו בזנות שעובר משום נשג"ז ואם דרך מקרה שחייב עליה משום גויה אלא אם בא עליה דרך חתנות חייב עליה בעשה. ויליף לי' מדאמרה תורה בע"ע שרבו מותר להשיא לו שפחה ש"מ דלשאר כל אדם אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומכין אותו מד"ס כדרך שמלקין כל העוברין על מצות עשה כמו שאז"ל אבל במצות עשה מכין אותו וכו'. אלא שאונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בלאו דלא יהיה קדש אבל אף לדידי' אין בו מלקות מן התורה אלא בדרך אסמכתא. ומעתה דעת לנבון נקל לפרש דברי הרמב"ם על נכון. וזה מבואר מאוד שלא אמר אלא שאין בו מלקות מן התורה אבל איסור יש בו מדאורייתא. וכן מבואר בדבריו פ"ג מה"ע הלכה ג' וז"ל והמוכר עצמו אסור בשפחה כשאר כל ישראל. והדברים ברורים:
ויבא לידי כרשינה. בבבלי פריך נמי ויעשה בעל מום ופירש"י ומה בכך והלא רציעה מצוה היא ע"כ. וקשה הא קיי"ל דהמטיל מום בקדשים לוקה כדאיתא בפ' פסולי מוקדשין ולא יגרע אדם מן הבהמה. ועוד כיון דכתיב בכהנים וקדשתו בע"כ פשיטא שמצווים שלא לעשותו בעל מום. א"כ מסברא דלא קאי ורצע אדוניו וגו' אעבד כהן. מיהו לפום סוגיין משמע דלא פליגי אלא אי אסור מדרבנן דקאמר שמא ייעשה בעל מום אבל בעל מום ממש אנו נעשה ופריך שפיר ויבא לידי כרשינה כדפרישית בקונט'. אבל לסוגית הבבלי משמע דלרבנן ודאי נעשה ב"מ ע"י רציעה דקתני וחכ"א אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה ב"מ. אך גם לשון זה יש לפרש מפני שאפשר שיעשה בעל מום אם יבא לידי כרשינה וא"ת במילת אי אפשר שיבא לידי מום ועיי' במ"ל פ"ג מה"ע הל"ט ונ"ל מאן דיליף אזן אזן ממצורע יליף נמי דהרציעה בתנוך דוקא דומיא דמצורע דכתיב על תנוך אזנו ור"מ לא יליף הך גז"ש וצ"ע:
וגנאי למשפחתו. וקשה למה יתגנו בני משפחתו הא אין פודין אותו בע"כ כמפורש בבבלי בפרקין וי"ל במכרוהו ב"ד איירי דהיה להם לפדותו שלא ימכר לעבד:
אזן ששמעה מהר סיני לא יהיה לך וכו'. מקשה הי"מ והלא כל המצות שמעתה האזן בסיני מ"מ אין העונש מיוחד לאזן אלא לכלל הגוף ע"ש ותירוצו דחוק שעדיין קשיא שאר עונשים נמי ראוי שיהיו באזן ולא בשאר הגוף. ונ"ל שז"ל המכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלקיך משל למלך וכו' כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלקיך אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ע"כ. ושם אמרו שהדברים בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכול לשמוע אלא שאנכי ולא יהיה לך חזר ופרטן. אם האזן נרצע על דבור לא יהיה לך שזה ודאי שמעה האזן שהרי חזר ופרטן. והא דקאמר עוד אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים. נראה דקמייתא קאי אמוכר עצמו ובתרייתא קאי אנמכר בב"ד שלא היה לו לקבל על עצמו העבדות. עיין בפירש"י בפרשת משפטים. מיהו היינו לר"א דקסבר א' מוכר עצמו וא' מכרוהו ב"ד נרצע אבל לת"ק דר"א דקסבר מוכר עצמו אינו נרצע כדאיתא בבבלי דף יד א"צ קרא אלא למכרוהו ב"ד. לכך לא מייתי בבבלי דף כב אלא קרא דכי לי בנ"י עבדים דקיי"ל כת"ק:
ולרבו אשה ובנים. בבבלי יליף מדכתיב כי אהבך ואת ביתך וא"ת מנ"ל שיהא לרבו בנים דביתך אשה משמע. ואפשר מאת קדריש. וראיתי שהר"ב מ"ל כ"כ שם הלי"א:
כבר כתיב וכתוב בספר וחתום. וקשה דלמא שיחתום גם המוכר והעדים וי"ל כיון דשטר אינו אלא לראיה א"כ בעדים לחוד סגי ודוחק:
הילוך קנה עמש"ל בפרקין:
אם אומר את עבדים כקרקעות וכו'. בבבלי בפרקין קאמר סדנא דארעא חד הוא בב"ק דף יב משני דשאני מקרקע דניידי ממקרקע דלא ניידי ע"ש וברמב"ם פ"ג מה' מכירה:
ר"י אמר מאחר לרבו. עי' פי' בקונטרס. וליכא לפרושי דאם זיכה אחר ע"י לרבו זכה רבו הא מרבו לאחר לא היינו אם זיכה רבו ע"י לאחר לא זכה האחר ומלתא באנפי נפשא היא ולא קאי אמתני' וכן פירשתי לקמן בשמעתין. דא"כ קשיא הא דאר"ז אפי' מרבו לאחר ולקמן בשמעתין פשט ר"ז ממתני' דעירובין דמרבו לאחר לא וכן משמע מהא דקאמר בסמוך אתיא דר"ז כרשב"א:
דתני רשב"א אומר משום ר"מ אף בשטר וכו'. כתבו תוס' דף פג בד"ה ורשב"א וכו' וא"ת מנ"ל הך שלש מחלוקת דלמא כולא מילתא דרבנן דמתני' רשב"א וכו' ע"ש ולפי הגירסא שלפנינו דגרסי' רשב"א אומר משום ר"מ לק"מ. ונראה לספרים דלא גרסי' בדברי רשב"א אף גרסי' רשב"א אומר משום ר"מ ונכון הוא וא"צ למה שדחקו תוס' שם ע"ש:
לא רבו. ומאי דוחקיה למימר דאתיא כרשב"א הא חכמים דמתני' נמי אמרו בשטר ע"י אחרים וי"ל סיפא דמתני' רשב"א היא דאל"כ לערבינהו וליתנינהו וכמפורש בבבלי ע"ש:
אית ליה במזכה ע"י אחר. בבבלי בגיטין דף כג גרסינן כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר"י נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ואם לחשך אדם לומר זו הלכה שנויה הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו אמור לו וכו' הא מני ר' היא דאמר המשחרר חצי עבדו קונה ומ"ט דר' בהא קסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה א' מאבריה. וכ' תוס' ונעשה וכו' תימא לר"י היתה עוברה האיך זכתה לו אע"ג דירך אמו הוא כיון דידה כיד רבה וכו' ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה לא ה"ל לזכות לו ע"כ הא דל"ק להו אדרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קונה. וי"ל דר' איירי במזכה לו ע"י אחר וכמפורש בסוגיין. אך קשה דבתמורה דף כה גרסינן דתניא המשחרר חצי עבדו יצא לחירות גיטו וידו באין כאחת ופירש"י אע"פ שלא שיחרר כולו יש לו יד לקבל גיטו וכו'. ש"מ דקסבר הש"ס דפלוגתייהו דר' ורבנן אפי' במזכה לו ע"י עצמו וא"ל דהיא גופא קשיא להו לתוס' מ"ט אית ביה זכיה הא ה"ל כמזכה מימינו לשמאלו וכקושית הש"ס בסוגיין. דהא בגיטין דף מא ע"ב אמר רבה דטעמא דר' משום דכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר כן וכיון דמהיקישא יליף ליכא למפרך מידי דאין משיבין על ההיקש. וא"ת דלמא היקישא אתי להיכא דמזכה לו ע"י אחר י"ל קיי"ל אין היקש למחצה וכיון דכסף אפי' ע"י עצמו אף בשטר כן ועי"ל דקסבר רבי למזכה לו ע"י עצמו לא צריך היקשא ולא אחתי אלא ללמד דאפי' ע"י עצמה מזכה לו. וצע"ג. וראיתי להרמב"ם שכתב פ"ז מה"ע הל"ה הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין הרי את שפחה וולדך בת חורין לא אמר כלום שזה כמי שמשחר חציה. וכ' הראב"ד קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר עובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דבריו קיימין וכו' ע"ש. ובלח"מ דחק מאוד מאוד לתרץ דברי הרמב"ם. וחילק בין שחרור האם לשחרור היולד ומייתי סעד לזה לפי מאי דס"ד בתמורה דאית ליה לר"י הרי את ב"ח וולדך עבד דהוולד נמי ב"ח דעובר ירך אמו מ"מ קשיא אמאי נימא דהוה כמשחרר חצי עבדו ואין הוולד ב"ח כי היכי דאמרי' לעיל גבי הרי את שפחה וולדך ב"ח דבריו קיימין משום דעובר ירך אמו וכו' ע"ש. ואני תמה מדבריו אלו דודאי יש לחלק דהא כולא סוגיא אליבא דר"מ אזלא דקאמר במתני' התם האומר וולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה ה"ז וולד שלמים דר"מ דקסבר תפוס לשון ראשון וע"ש בפירש"י. א"כ ה"נ כשאמר הרי את ב"ח כבר נעשה גם הולד ב"ח לפי שהוא ירך אמו כמי שאמר היא שלמים וולדה עולה ואם אמר הרי את שפחה וולדך ב"ח ודאי במי שאמר הרי את שפתה אין זה הפסד לוולד שהרי גם מתחלה היה עבד אלא מה שאמר אח"כ וולדך ב"ח דבריו קיימין וה"ז כמי שאמר וולדה שלמים שהולד קדש והיא חולין כמו שהיתה. וכן מפורש בר"פ כיצד מערימין שם בתמורה ע"ש. והדברים ברורים. ומעתה נבא לבאר דברי הרמב"ם דקסבר כר' יוסי דמתני' דהתם דפליג אר"מ וקסבר תפוס נמי לשון אחרון ואם אמר היא עולה וולדה שלמים אם נתכוין מתחלה לכך הואיל ואי אפשר לפרש שני שמות כאחת דבריו קיימין. א"כ גם בזו שאמר הרי את ב"ח וולדך עבד אע"ג דעובר ירך אמו אפ"ה דבריו קיימין. וא"ת ליהוי כמשחרר חצי עבדו י"ל דשאר עובר כיון דסופו לצאת ה"ל כאומר הרי את ב"ח כשתלד ויהיה וולדך עבד והא דאמרי' דנעשה כאומר וכו'. אין זר אתנו דכה"ג אמרי' בכתובות אין אדם מוציא דבריו לבטלה הלכך נעשה כאומר וכו'. וא"ת א"כ אם אמר הרי את שפחה וולדך ב"ח אמאי לא אמר כלום נימא נעשה כמי שאומר כשתלד יהא וולדך ב"ח י"ל דהא מיהת הויא כעבד המקבל גיטו של חבירו מיד רבו שלו דאינו כלום כדתניא בברייתא ודברים נכונים הם:
מפני המחלוקת. וכן כתבו תוס' דף כד ע"א בד"ה תנא וכו' ע"ש. ותימא על הרמב"ם שכתב רפ"ה מה' עבדים עבד כנעני נקנה בה' דברים וקונה את עצמו בג' בכסף ובשטר ובראשי איברים ובהל"ד כתב דהיוצא בראשי איברים צריך גט שחרור וקשה א"כ למה קחשיב שלשה הא הוי בכלל שטר וכדמשני הש"ס. וראיתי לריטב"א שכתב בדף כג ע"א בד"ה והא ליתא וכו' אבל הנכון דמתני' לא איירי מפלוגתא דחכמים אלא ר"מ ורשב"א ורבנן דמתני' היינו רשב"א וכו' ע"ש. וקשה כיון דרשב"א משום ר"מ אמר למלתיה וכמש"ל וכמפורש בסוגיין א"כ הדרא קושיא לדוכתה למה לא תנן במתני' שקונה את עצמו בראשי איברים וליכא לשנויי מפני המחלוקת שהרי כולא מתני' ר"מ היא ובבבלי דף כד ע"ב תניא רמ"א אינו צריך גט שחרור:
אשתו אינו פודה. פירשתי בקונטרס אם היה לאשתו מעות שנתן לה בעלה במתנה וכו' כן פירשו תוס' הא דאמרי' בבבלי דף כד ע"א אלא בזוזי דידה. וקשיא לי לשיטת תוס' למה לא מוקי הש"ס בבבלי הך ברייתא בזוזי דידה ומעשר דידיה. ואי משום דאשה כאחר דמיא ולא פליגי רבנן דאינה מוספת חומש אף אם נאמר דס"ל דידה כיד בעלה דכתיב ממעשרו וכפירש"י שם קשה הא תנן במתני' פ"ד דמעשר שני כיצד מערימין על מ"ש אומר לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו ושפחתו העברים הילך מעות אלו ופדה לך מ"ש זה אבל לא יאמר כן לעבדו ושפחתו הכנענים ולבנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו. ואס"ד כשפודה ממעות שלו הרי הוא כאחר א"כ קטן למה לא יפדה את המעשר כשנותן לו אביו מעות במתנה דהא כשדעת אחרת מקנה אותו זוכה וכמ"ש תוס' בגיטין דף עד ע"ב וכן מוכח מרישא דמתני' דהא שפחה איירי בקטנה דאי בגדולה מאי בעי' גבי' וכמפורש שם בש"ס. אלא עכ"ל כיון דמציאתם לאביו ידו כיד אביו. וכמ"ש תוס' שם א"כ אשה נמי. והא ל"ק מדתנן במתני' עבדו ושפחתו הכנעני' ואינן פודים בלא חומש אף שנותן להם רבן במתנה א"כ איך אפשר לומר דאשה כאחר דמיא דהא אשה ועבד דמיין להדדי. די"ל דלאו בכל מילי דמיין אלא אשה שנתן לה בעלה מתנה קנתה ואינו אוכל פירות ועבד לא קנה וכמ"ש תוס' בקידושין דף כד בד"ה ור"א וכו' ע"ש. ונ"ל ראיה לדבריהם מהא דגרסי' בנדרים דף פ"ח אמר רבא אע"ג דאר"מ יד אשה כיד בעלה מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא ופירשו הרא"ש והר"ן כיון דאם נתן לה הבעל מתנה קנתה ה"ה אם נתן הבעל ע"י לאחרים קנו. ואס"ד דאף בעבד כן אם נתן לו הרב מתנה זכה א"כ למה תנן במתני' דאינו מזכה העירוב ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אלא ודאי דמרבו לעצמו לא זכה. וזו ראיה שאין עליה תשובה. אבל מקטן קשיא כמש"ל דודאי קטן עדיף מאשה שאם ירש הקטן מאבי אמו אין לאביו בהן כלום ובאשה הפירות שלו וצ"ע מיהו לפי שיטת הירושלמי דרישא וסיפא ר"מ ל"ק כלל קושית הש"ס בבבלי שם את"ק רק ארשב"א לפי מאי דגרם הירושלמי לעיל נמי רשב"א אומר משום ר"מ אף בשטר על ידי אחרים:
מה שייר בה מעשה ידיה. כ' הכ"מ פ"ו מה"ע מי שצוה וכו' וכ' הרא"ש שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי ע"כ. ומסוגיין נראה דלא כר"ן. וי"ל:
כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת וכו'. פירש"י בגיטין דף מ"ב ע"א בד"ה הכותב נכסיו לשני עבדיו שכתב שני שטרות כל נכסיי לזה וכל נכסיי לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו ע"כ. הנה מה שדקדק לפרש שזיכה להם ע"י שליח כוונתו דאי בדזיכה להם ע"י עצמן לאו כלום הוא דאף דקסבר ר' אדם משתרר חצי עבדו היינו דוקא בשזיכה לו ע"י אחר אבל ע"י עצמו ה"ל כמזכה מימינו לשמאלו וכדמסיק לעיל בשמעתין. מיהו לפמש"ל בתו' בד"ה אית ליה וכו' ס"ל לבבלי דקסבר ר' דאפי' ע"י עצמו זוכה בחציו קשיא. גם מה שפירש"י דאיירי בשזיכה להם בשני שטרות. אינו מוכרח דלפום מאי דס"ד דאתיא כר' אפי' בשטר אחד נמי וכדפירשתי בקונט'. בשלמא אי מוקמי' בשזיכה לאחד מהם ניחא דאמרי' התם בגיטין דף כ"ג שאין עבד זוכה גיטו של חבירו מיד רבו שלו אבל השתא דפירש"י דאיירי בשזיכה ע"י שליח א"צ לומר שזיכה להם בשני שטרות וצ"ע:
לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר. וקשה מנ"ל דאיירי שזיכה להם בעצמן דלמא איירי שזיכה להם ע"י אחר אבל ע"י עצמן לא שאין העבד זוכה מרבו לאחר:
וכר' דר' אמר אדם משתרר חצי עבדו. וקשה דלמא קסבר עובר לאו ירך אמו וכדאמרי' בתמורה דף כה אליבא דרבנן וכן ס"ל לר' יוחנן התם דעובר לאו ירך אמו:
לקנות ולדותיה לא קנה. עיין פירושי בקונט' ועוד יש לפרש דקס"ד משום דה"ל משיכה בכליו של קונה ולא קני' ופריך ממשוך בהמה זו וקני משוי שעליה דהוה פשיט להו דקני. ומוקי לה בשאינה מעוברת. ומייתי להא דרב דאם משך הנוד לר' מיחייב באונסין דמשיכה לא קניא בכליו של מוכר. וקאר"י בר' בון דלא איצטרך רב לאשמועינן דמשיכה בכליו של מוכר לא קניא אלא אפי' משך הלוקח לרשותו בכליו של מוכר לא קנה דמצי למימר שלא חשו אלא לטובת המוכר. והשתא שפיר מיבעיא ליה מהו לקנות בשער הפחות וכדפירשתי בקונט'. ואף שפי' זה אינו מסכים לבבלי בב"ב דף פ"ה ע"ש מ"מ פשטא דסוגיין הכי משמע וראיתי בס' אסיפת זקני' בב"מ דף ט' ע"ב שכתב בשם הריטב"א דבירושלמי פ' המוכר את הספינה משמע דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה ע"ש ועיינתי שם בירושלמי ולא מצאתיו:
לקנותה היא וולדותיה קנה. לפי מאי דמוקי לה ר' יוסי דאיירי באינה מעוברת קשה פשיטא שהקונה בהמה קונה וולדותיה שתלד לאחר מכאן ובאסיפת זקנים מס' ב"מ דף ט" ע"ב מייתי הגירסא לקנותה וולדותיה לא קנה נראה דט"ס הוא וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בפ' הספינה תוספתא שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הוולד תמי' לי דמשמע הא לא אמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר את הולד ולא מיסתבר כלל עכ"ל. לפ"ז אפשר לקיים הגי' שמייתי בא"ז וה"פ לקנותה סתם ולא פירש וולדותיה לא קנה אם היתה מעוברת וכפי דיוקו של הרא"ש מן התוספתא מיהו לענ"ד אין ראיה מתוספתא דנקט ברישא שפחה מעוברת לרבותא דאפ"ה קנה ולא אמרי' כוונתו על חלבה כמו גבי מניקה דסיפא:
בשלא היתה הבהמה עוברה. וקשה פשיטא דלא קנה דהא ה"ל דבר שלא בא לעולם וקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדאמרי' לקמן עוברי בהמתו של חבירו לא עשה כלום וי"ל דסד"א דמקנה לו הבהמה לעוברה דזכה בה כמו דקל לפירותיו דמודו רבנן דר"מ כדמסיק לקמן וכדאיתא בבבלי מס' ב"ב דף קמ"ז ע"ש:
מחלוקת ר"ש וחכמים. מכאן נראה כמ"ש תוס' בב"ק דף נב ע"א בד"ה כיון שמסר לו המפתח וכו' דלא מהני אלא שאצ"ל לך חזק וקני דאס"ד דקנין גמור הוא ע"כ צ"ל בין המוסר מפתח להנפקד ובין המוסרו ללוקח מהני וא"כ איכא למימר דבלוקח אף רבנן מודו אלא ודאי דלכ"ע לא קני אלא בחזקה בפני עצמה ולר"ש אצ"ל לך חזק וקני ולרבנן צריך:
תיפתר באומר לו תלוש וכו'. כתב הרשב"א בגיטין דף מא ע"ב בד"ה איבעי' להו וכו' אלא דקשיא ליה המוכר חורבה לאוירה קנה אוירה הא אוירה לאו פירי דחורבה היא ואפ"ה קני לה אגב חורבה וכדתני בירושלמי פ' חזקת הבתים המוכר עוברי בהמתו וכו' מוכר חורבה ומשייר אוירא דטעמא דמילתא דמוכר אויר חרבתו לא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר וה"ל כמשייר חורבה לאוירה אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה ואולי נאמר דאויר החורבה הוא כאחד מחלקי החורבה עכ"ל. ואני תמה שלא הביא סוגיין דמפורש שאפשר למכור אויר חורבתו אם מוכר לו גוף החורבה לאוירה. ואם נפרש סוגיין שמוכר לו חלק בגוף החורבה ואגבה קונה האויר א"כ אין מקום לקושית הרשב"א דאף המשייר בעין יפה משייר לעצמו חלק בגוף החורבה וצ"ע:
תני ר"ח ופליג וכו'. בבבלי פ' הספינה דף פה איתא נמי להך ברייתא במודד בכליו של קונה ולא קשיא מינה לרב ע"ש:
אית תניי תני ומחליף. לפי פירושי שבקונט' נראה ראיה לפירש"י דבהמה גסה נקנית דוקא במסירה ולא במשיכה. ודלא כמ"ש תוס' במכלתין דף כה ע"ב בד"ה בהמה גסה וכו' ע"ש. מיהו בבבלי בב"ק דף יא ע"ב איתא דר"א סובר דבהמה גסה נקנית במשיכה ע"ש:
והוא שלא נתן לו רשות להשאיל וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עי' מ"ש בתו' בכתובות דף לב ע"ב:
א"ל תריי וכו'. לפי' שבקונט' קשה למה יחשב ר' יהודה לחד. לכך היה נ"ל להגיה דר' אלעזר אמר השני' חייב כ"ה בבבלי פ"ק דב"ק וקחשיב ר"א וריש לקיש לתרי ור' יוחנן ור' ינאי ור' חייא ור' חנינה לארבע ובסמוך גרסי' ר' חנינה תלמידו דר"ח רובה. וכן נראה דבכולא תלמודא משמע דר"א תלמידו דר' יוחנן הוה ולא של ר' חייא:
האחין שחלקו ואח"כ ייבם וכו'. לא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה:
חזקה שאין הבעלים מטפלין במיתה. פירשתי בקונט' הטעם דקנו מיד כשהוציא מרשות בעלים וכ"כ תוס' בב"ק דף י"א. וא"ת א"כ קרא למה לי וי"ל דסד"א כיון דכתיב ישיב לרבות אפי' סובין אף בגנב וגזלן כן דהא ילפי' גזרה שוה דתחת נתינה ישלם לכך איצטרך קרא למעט:
חוץ משקלי עפרון. בבבלי דף כו דגרסי' בכסף מנ"ל אמר חזקיה דכתיב שדות בכסף יקנו וכתבו תוס' הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מעכו"ם שכל קנינו בכסף ע"כ ולפום סוגיין י"ל דאי מעפרון ה"א בקנטירין דוקא דומיא דעפרון. והירושלמי לית ליה גז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון כמש"ל בריש מכלתין בתו' בד"ה כסף וכו'. מיהו להבבלי דאית ליה הך גז"ש ליכא לשנויי הכי דא"כ קשיא לב"ה דאמרי קידושי אשה בפרוטה. ניליף מעפרון דבעינן שקל אבל לתירוץ תוס' ל"ק דאע"ג דבעכו"ם איירי יליף מיניה גז"ש כמ"ש המהרש"א. אך קשה לי הא כתבו תוס' דף ב' ע"ב בד"ה א"נ וכו' וי"ל מההוא ליכא למידק די"ל השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר דהא לא כתיב השדה אשר קנה בכסף ע"כ א"כ ליכא למילף כלל מעפרון וצ"ע וראיתי להסמ"ע שכתב ריש סי' ק"צ דכשנתן לו פרוטה לקיום המקח לאו כלום הוא דקנין כסף נלמד משדה עפרון ושם נתן כל דמי שיווי השדה ע"כ ע"ש. ואינו נכון דהא לאו משדה עפרון ילפי' אלא מדכתיב שדות בכסף יקנו. ואין לו' ה"ל לתוס' לתרץ כן. דודאי עדיפא מיניה משני דאפי' נתן לו כל דמי הכסף ליכא למילף מעפרון וצ"ע:
הכל מודין במוכר שביל וכו'. בבבלי בב"ב דף ק' גרסי' מ"ט דר"א דכתיב קום התהלך בארץ ורבנן התם משום חביבותא דאברהם היא דקא"ל הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו. ופי' הרשב"ם כדי שיהא נוח וכו'. דה"ל כיורשין ולא כגזלנין ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ע"כ. וקשה כיון דלרבנן לא קנה בהילוך א"כ לא ה"ל כיורשין גם לשון הש"ס דחוק. והיה נ"ל לפרש דאף לרבנן דרך מיהא קני (ועיי' בדרישה סי' קצ"ב) וכיון דקנה מקצת ה"ל כמוחזק בכולה דאף לר"א צ"ל כן דהא גם לדידיה לא קנה אלא מקום הילוך כמפורש שם בבבלי. מיהו אין לשון הש"ס משמע כן. לכן נ"ל דה"פ בשכר שיקיים אברהם מצוה זו שילך בארץ לארכה ולרחבה תהיה הארץ נוחה לכבוש לפני בניו ומצינו כיוצא בזה בבבלי בב"מ ובחולין:
אין תימר כשנתן וכו'. וא"ת דלמא רישא איירי בשלא נתן לו אלא דמי אחת מהן וכתב לו שטר על כולן וסיפא בשנתן לו דמי כולן ולא כתב לו שטר אלא על אחת מהן ובתרווייהו לא קנה וי"ל כסף לחד לכ"ע קנה מיהו קשה הא א"ר בא בסמוך בכסף ע"מ שיכתוב לו אונו לא קנה עד שיכתוב אונו. וי"ל דקאמר מתני' מסייעא לדר"י ור"י לשיטתא דפליגי בסמוך וקסברי דלעולם כסף לחוד קונה:
אתיא דר' בא כשמואל. וקשה הא אפי' כרב הונא נמי מצי סבר אלא דהכא שאני דאמרי' מעיקרא היה דעתו ליתן לו המתנה בלא שטר והא דכתב לו שטר לייפות כחו וי"ל אס"ד דאם אמר ע"מ לכתוב שטר לא קנה כר' בא מנ"ל לומר דכתב בלשון מכר לייפות כחו דלמא משטה הוא וחוזר ממתנתו ודוחק:
תיפתר שהיו שם עדים. וקשה פשיטא היו שם עדים דאל"כ מנ"ל דאמר ינתנו כל נכסי לפלוני וי"ל דאיירי בשהעידו עדותן והלכו למדינת הים:
ובנכסי הגר לא קנה אפי' מיצר בנתיים. בבבלי ב"ב דף נג גרסי' אר"י ב' שדות ומיצר ביניהן החזיק לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה והקשו הרשב"ם ותו' משמואל דאמר גבי עשר שדות בעשר מדינות דקנה כולן ומוקי לה בנכסי הגר ע"כ. ולא היו צריכין להביא מדשמואל דגברא אגברא קרמית אלא בסוגיין מפורש דר"י בנסי הגר הוא דקאמר הכי:
ופטור מן המעשרות. וקשה דגרסי' ספ"ק דפאה תני לא נחלקו ר"י הנשיא ור' על הלוקח פירות מחוברין מן העכו"ם שהוא חייב במעשרות א"כ למה יגרע זוכה זה מן הלוקח מן העכ"ם וי"ל דברייתא דהתם אתיא כמ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מן המעשרות והכא פטור דנכסי גר הפקר נינהו והפקר פטור מן המעשרות שנאמר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין בו. וא"ת א"כ יפטור נמי מלקט שכחה ופאה שהרי תנן בפ"ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר לאפוקי הפקר דפטור וי"ל דכיון דזכה בה קודם שנקצרה התבואה חייב בפאה כדתנן פ"ד דפאה הקדש קמה ופדה קמה חייב וה"ה בהפקר ודוקא פאה דכתיב בה תעזוב יתירא אבל ממעשרות פטור וכן תניא בברייתא המפקיר כרמו וחזר וזכה בו חייב בלקט שכחה ופיאה ופטור מן המעשרות ומייתי לה בבבלי בב"ק פ' הגוזל ומסיק דחייב בפאה דכתיב תעזוב יתירא. וע"ש בתו' דכתבו דהך ברייתא אליבא דכ"ע נשנית. אך קשה דבירושלמי פ"ק דמעשרות גרסינן ר"ז ר"י בשם ר"ל הזורע שדה הפקר חייב במעשרות ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הפקר וגידוליה חייב במעשרות וקשיא עליה ברייתא דהכא בשלמא הך ברייתא דהמפקיר כרמו לא קשיא די"ל דקסבר כשהמפקיר עצמו חוזר וזוכה בו קיל לענין מעשרות משא"כ כשזוכה מאחרים. אך הסברא נותנת בהיפך. וז"ל הרמב"ם ספ"ה מה' מתנות עניים המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות ע"כ. מבואר מדבריו דטפי איכא לחייב הזוכה בהפקר של עצמו מן הזוכה בהפקר של אחרים. ועיי' בנדרים ספ"ד בבבלי ובירושלמי אך קשה לי על דבריו חדא דבבבלי ב"ק ובחולין מפורש דכתיב תעזוב יתירא בלקט מרביין כהאי גוונא אבל לאו משום דמקרי שדך וכרמך דא"כ אף במעשרות ליחייב. וע"ק דבסוגיין מפורש בברייתא דאף הזוכה מן ההפקר בשדה של אחרים חייב בלקט. והרב בכ"מ לא הראה לנו מקום מוצא הדין אלא שכתב וז"ל אבל אם וכו' כן פירש"י שם ע"כ. וגם על רש"י קשה מסוגיין. ואין לומר דדייק להו מדנקט בברייתא המפקיר כרמו וכו' משמע דוקא בכה"ג דהמפקיר עצמו זוכה בו דאל"כ לישמעינן רבותא טפי דאפי' בזוכה מהפקר אחרים חייב דאיכא למימר דקמ"ל דאפי' בכה"ג פטור ממעשרות דלא קרינן ביה כרמך וצ"ע. ועיי' בירושלמי פ"ק דמעשרות. ועמ"ש בסמוך:
ואין אויר מפסיק וכו'. וקשה הא גם לר' יוחנן דאמר בסמוך ובנכסי הגר לא קנה אפי' מיצר בנתיים קשיא הך ברייתא דשמעינן מינה דאין אויר מפסיק וי"ל דמיצר שאני שהיא גבוה או נמוך הלכך מפסיק אבל סתם אויר אינו מפסיק. מיהו מברייתא דמייתי לעיל דתני בה מכר לו עשר שדות כאחת וכו' החזיק בכולן אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן וכו' לא קנה אלא אותה שהחזיק בה בלבד. ומייתי לה נמי בבבלי בפרקין ונכסי הגר כאלו לא נתן לו דמי כולן הוא וכ"כ הרשב"א בב"ב דף נג. ושמעינן מינה דאויר מפסיק וליתא להך ברייתא דמשבשתא היא ועלה סמיך הרמב"ם שהבאתי לעיל בסמוך. אך עדיין אין ראיה זו מבוררת די"ל דברייתא דלעיל איירי בשיש הפסק ביניהן מצר או מחיצה אבל אויר לחוד אינו מפסיק:
לא קנה אלא אותו קלח בלבד. כתב הרמב"ם פ"ק מה' מכירה דאכילת פירות הוי חזקה לקנות השדה וע"ש בהה"מ. וכ"כ בש"ע ח"מ סי' קצב. וקשה דמפורש כאן שאין זה חזקה. וא"ל דשמואל איירי לענין חזקת שלש שנים דא"כ קשיא מהא דתנן אם היה מחובר לקרקע וכו' דהתם איירי בחזקה לקנות וצ"ע. מיהו לקמן פ' האומר גרסי' תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך לאחר ל' יום וכו' משמע דתלישה קונה ודוחק לומר דאיירי בענין שמתקן גוף הקרקע בתלישה זו:
נשמעינה מן הדא אמן וכו' ארוסה ושומרת יבם וכו'. וא"ת מנ"ל דקרא איירי בארוסה ושומרת יבם הא איכא לאוקמי קרא אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר כבר הקשו כיוצא בזה בתוס' בפרקין דף כו ותירצו דאיש זה ואיש אחר מחד קרא נפקי ואמן שני איצטרך לארוסה ושומרת יבם דלא כתיבו בפרשה. ועיין מ"ש בסוטה פ"ב בתוס' בסוגיא זו באריכות ליישב קושית הש"ס:
ציבור בציבורין. לפום ריהטא היה נ"ל לפרש דרב סבר דתבואה או פירות נקנו בחליפין דקסבר מטבע נעשה חליפין ומאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור וכו' ור"ל קסבר אין מטבע נעשה חליפין והא דתנן כל הנעשה דמים באחר היינו כל הנישום ושפיר תנן כיצד אבל פירי לא עבדי חליפין. וכן משמע בירושל' ר"פ הזהב דגרסי' התם אר"י ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה והיינו מדתנן במתני' כיצד החליף שור בפרה ש"מ דוקא שור חי אבל תבואה או פירות לא אלא דלפ"ז קשיא מאי קאמר דרב הונא כר"י ורי' לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר. בר"פ הזהב ל"ג אר"י אלא אר"ל:
חוץ מן החליפין. פירשתי בקונטרס הטעם שהמחזיק עצמו מסופק וכו'. כ"כ תוס' בכתובות דף ע"ז בדייה על בעל החמור וכו' בשם ריב"א. ומה שהוקשה המהרש"א שם דא"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם איירי אף שהאב והבת טוענין ברי כמ"ש תו' לעיל בד"ה ורישא וכו' ואמאי ניזל ביה בתר מרא קמא ע"כ כבר יישבתי בפירושי בד"ה לא הבעל וכו'. וקושית תוס' בד"ה רישא וכו' מדלא קתני או שיאמר האב ברי לי משמע שאינו נוטל בלא ראיה ע"כ לפום סוגיין י"ל כיון דמתני' איירי גם בתביעת האב כתובתה הלכך לא מצי למתני או שיאמר האב ברי לי דלענין תביעת הכתובה לא מהני ברי דידיה. גם מ"ש תוס' עוד מהא דפריך ממחט וכו' אינה אלא לפי המסקנא אבל למאי דאר"י משמיה דשמואל ודאי מטעם דאב טוען שמא הוא דדייק ובדברים ברורים למבין. וראיתי לבעל העיטור במאמר קנין שכתב ומסתברא דשמואל ס"ל לא אמרי' המע"ה בחליפק אלא מי שתופס צריך להביא ראיה היאך קנאה דהא ידוע דשל חבירו הוה ע"כ. ותימא מי לא עסקינן שהחליפן בדברים שאינן ידועים ואין בהן סימן וצ"ע:
א"ל לא מודה שמואל וכו'. וקשה לפ"ז מי דחקיה לרש"י בכתובות דף ע"ו ע"ב בד"ה אליבא דמ"ד וכו'. דמוקי להא דשמואל כמ"ד תברא וכו' דלא תיקשי ליה סיפא דמתני' ע"ש הא לפום סוגיין ל"ק סיפא כלל לפי מאי דאמר רב יהודה משמיה דשמואל וצ"ע:
מכר לו פרה בדמים וכו'. כתב בעל העיטור במאמר קנין. וכי עשאן דמים נמי דוקא ששניהן עומדים ושמין אותם כאחד הא לאו הכי אינן נקנין כדגרסינן בירושלמי מכר פרה בדמים וכו' עד אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו ע"כ הרב ז"ל קיצר במקום שהיה בו להאריך דודאי אף שאין שניהן עומדים השני נקנה וכדאמר ר' בא דהחמור נקנה וכן אמר ר' יונה בשם רבי יוסי דוקא במקום שהוסיף אח"כ על הדמים שהיה לו אצלי וכדפירשתי בקונטרס דכן משמע פשטא דשמעתתא אבל בשא"צ להוסיף דמים כחליפין דמי. ולא ראיתי להפוסקים שהביאו דברי הבעל העיטור אלה להלכה:
ובחרת בחיים זו אומנות כתב הר"ש יפה פ"ק דפאה ואע"ג דמואספת דגנך יליף ר"י לנהוג דרך ארץ התם רשות והכא חובה ע"כ. וקשה הא בסמוך מסיק דקרא דהכא נמי למצוה ולא לעכב:
קבלין ואנא מתקטיל וקבלין. הקשה מהר"ש יפה הא כתיב התם דקאמר שלמה ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' וזה סותר למה שאמר שקבל עליו אלו הקללות ע"ש. ונ"ל דקללת דוד היתה על שהרג לאבנר ועל עמשא נהרג ושלמה אמר ישבו דמיהם ר"ל של אבנר ושל עמשא ויואב אמר שכדין הרג לאבנר שהיה גואל הדם דעשאל כדאיתא בסנהדרין פ' נגמר הדין ושלמה ידע האמת שאבנר כדין הרג לעשאל שהיה רודף דאל"כ לא היה דוד מקללו. וא"ל שלדבריך אני מקבל על עצמי לכך אמר אח"כ ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו ולדוד ולזרעו וגו' ונכון הוא:
רבי דרוסי אמר כך הוה רלב"י וכו' כ' הר"ש יפה פ"ק דשבת ר"ד אמר כך הוה כלומר נשען על כתפו של ר"ת שעדיין לא התחיל במרחץ רלב"י אמר כבר היה מופשט מבגדיו ולז"א לו ר"ת לא כך למדתנו וכו' ע"כ. ואינו מחוור דהוה מסתמיך אכתפיה אין הכוונה אלא בשעת הליכתו היה מסתמיך אבל לא במרחץ. ופירושי שבקונטרס עיקר:
רב אדם יקרא וכו'. בפ"ק דשבת הגירסא רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם. ופי' הר"ש יפה כלומר מי שהוא גדול בתורה יקרא כל איש ואיש תורת חסד שהיה על לשונו שיאמרו השמועות משמו מפי השמועה לבד וכו' ע"כ. ואני פירשתי שם דה"ק רוב בני אדם יקרא השמועות ואינו מקפיד על שם האומרו. ועמ"ש עוד שם בסוגיא זו:
לא ישב במקומו. כ' הר"ש יפה פ"ק דפאה פירש"י במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו ע"כ. ולא כיון יפה דרש"י פי' כן אהא דגרסי' בבבלי לא יעמוד במקומו אבל לא ישב קאי אפי' אמקום המיוחד לו לישב בביתו וכ"ה בי"ד סי' ר"מ סעיף א' ע"ש:
בההוא דאית ליה חורנין. נראה דאיירי בשאין מעות בארנקי דאי בשיש בתוכו מעות לא שייך לומר שיש לו מעות אחר דאטו בשופטני עסקינן שיאבד את מעותיו. ומשמע מהכא דלמ"ד משל אב א"צ לאבד שום דבר מממונו אפי' בדבר שיש בו נחת רוח לאביו:
אמרין לה אפי' הוא וכו'. ונראה דלכך אמרו לה הכי שחששו אולי ימות ותאמר איה אריכת ימים של זה ואף דאמרינן דקאי על עולם שכולו ארוך מכל מקום השיבו לה לפי דרכה:
פטור אני מכיבוד אב ואם. כ' הר"ש יפה ואיכא למידק מאי קמ"ל ותירוצו דחוק ע"ש. ול"נ דקמ"ל שא"צ לכבדן במותן ופליג אהך ברייתא דמייתי בבבלי בפרקין מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו. ובהא פליגי תנא דברייתא סבר דילפינן כיבוד מקללה מה קללה לאחר מיתה חייב אף כיבוד כן. ור' אבין סבר כיון דאיתקש כיבוד אב לכבוד המקום מה הקב"ה חי וקים לעולם אף כיבוד אב אינו אלא כל זמן שהוא בחיים ומקלל דגלי ביה קרא גלי ולא שבקינן גז"ש או היקישא דכיבוד וילפינן במה מצינו. והא דהוקש קללת האב לקללת המקום איצטרך ללמד דמקלל אביו בסקילה ולית ליה גז"ש דמיהם בם. א"נ קסבר ר' אבין כל שלא נתחייב בכיבוד בחייו אינו חייב לאחר מותו. מיהו טעמא בעי ומנ"ל לחלק:
אם יש לך את חייב בכל אלו. נקט בכל אלו דודאי יש מצות שצריך לסבב על הפתחים כדי לקיים אותם כדאיתא בש"ע א"ח ר"ס תרע"א לענין נר חנוכה וה"ה לענין ד' כוסות אלא דרוב המצות אם אין לו פטור מלעשותם:
טלטל הקב"ה וכו'. פי' הר"ש יפה הסיע ה' אינו נותן שכר המצות בעה"ז כדי שיהו עושין אותם באמונה שיאמינו בה' שיתן שכרן ע"ש. ואינו מחוור דהא תנינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז וכו' הרי שיש דברים שהקב"ה פורע שכרן בעה"ז לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר:
מכל משמר וכו'. נראה לי דה"פ דקרא מכל משמר נצור לבך כי רמ"ח מצות הם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת נגד שס"ה גידין שבאדם ואין אדם יודע כל מצוה על איזה אבר או גיד הוא מורה אם הוא אבר או גיד שהנשמה תלויה בו וזהו דקאמר שאין את ודע מאיזה מהן יוצא לך חיים. ובזה מיושב קושית הר"ש יפה וז"ל אע"פ שמכל המצות תוצאות חיים וכו' ע"ש שתירוצו דחוק:
וההוא דרבנן. כתב הר"ש יפה וההוא דרבנן גרסי' פי' דחד מרבנן אמר נמי כר' לוי ולא הוזכר שמו וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי האי מרבנן ע"כ. ופי' דחוק דלא אשכחן לשון ההוא מרבנן אלא במקום שאינו נזכר שום אמורא אצלו ופירושי שבקונטרס עיקר שא"צ להגהתו ומצינו כיוצא בזה בכמה דוכתי דפריך ורבנן אף שלא נזכר אלא אמורא אחד:
טעמון דרבנן שכן אם היו מיוחדות ליום ולילה וכו'. כתב הרא"ש ונ"ל כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפי' בלילה וכ"כ בהה"מ שריצב"א היה מברך בליל יה"כ כשהיה מתעטף בטליתו וכ"מ בירוש' פ"ק דקידושין ע"כ ומביאו ב"י בא"ח סי' י"ח. ותימא אדרבה מהכא מוכח דכסות לילה ביום פטור דהא קיי"ל כר"ש דנשים פטורות א"כ אף כסות יום בלילה פטור וי"ל דקסבר הרא"ש דר"ש ורבנן לא פליגי דכסות יום בלילה חייב אלא בהא פליגי דלר"ש כיון דכסות לילה פטור ה"ל מ"ע שלא זמן גרמא ורבנן סברי כיון דכסות יום בלילה חייב ה"ל מ"ע שז"ג. מיהו הרמב"ם דסובר אפי' כסות יום בלילה פטור נראה דמפרש לירושלמי דבהא פליגי ר"ש ורבנן אם כסות יום בלילה פטור:
והא תנינן כל מ"ע שזמן גרמא וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עי' מ"ש בפסחים פ"ח ה"א בתוס' שם:
ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות. בקונטרס פירשתי בזה ב' לשונות אבל אחרי עיוני במסכת חלה מצאתי דקאי אהא דתנן התם בסיפא יוסף הכהן העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה. ובני ביתו היינו אשתו. וקאמר דלכך החזירוהו דקסברי כראב"ש דנשים בראשון רשות ובשני אין עושין אותן אפי' טפילה לאחרים ור' יונה קאמר דאתיא אפי' כמ"ד פסחן חובה והיינו כר"מ דקסבר בראשון חובה ובשני עושין אותן טפילה והא דהחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה כר' יוסי דאמר אף בשני נשים חובה לפי שנעשה הדבר ע"י איש מסויים ובפרסום חששו חכמים שיקבעו הדבר חובה. זהו פי' הנכון. ובסוגיין ובפסחים פ' האשה אגב גררא נשנית כדרך הירושלמי וראיתי להרב רא"פ בפי' במס' חלה דברים זרים. וז"ל בד"ה ואינה עושה פסח שני כל עיקר אפי' ע"י טפילה ומיהו אם עשאה הוי נאכל למנויו ומתני' כמ"ד נשים בשני רשות ע"כ. הנה מ"ש ומיהו וכו' ליתא. אלא אם אכלה ממנו הוה פסח נאכל שלא למנויו וכמ"ש בקונטרס וכן פירש"י בפסחים דף צ"א ע"ב בד"ה אין שוחטין עליה וכו' וכ"מ שם בש"ס ע"ש. ומפני כך שגג נמי בפירושו דמאי דקאמר הש"ס ואתיא כמ"ד רשות היינו כמ"ד בשני רשות. דליתא אלא כמ"ד בראשון רשות וכמ"ש. ומ"ש עוד בד"ה איש שה לבית אבות משמע זכרים דוקא וכתיב שה לבית היינו אשתו אלא ה"ק אם רצו שה לבית והיינו רשות ע"כ. וקשה הא אליבא דר"מ קאי דקסבר דבראשון חובה ועמ"ש בפסחים בתו' בד"ה מ"ט וכו'. ומ"ש בד"ה וכ"ש לבית דאשתו כגופו דמיא ואם לבית אבות דהיינו קרובים כ"ש לבית ואם כן חובה היא ע"כ. ותימא מאי ק"ו הוא זה אם זכרים קרובים חייבים איך נתחייב מזה אשה דהא קרא מפורש איש ולא אשה. ומה שפירשתי בקונט' עיקר וכ"מ בבבלי בפסחים פ' האשה ע"ש. ומ"ש עוד בד"ה אפי' כמ"ד חובה וכו' כלומר לא ס"ל לתנא דמחני' כמ"ד חובה דוקא וכו' אלא דכל כה"ג ס"ל הלכה ואין מורין כן וכו' ע"ש. כמה רחוקים דבריו מפשט ההלכה למעיין. והעיקר כמ"ש לעיל. וכן מתבאר מלשוך הר"ש שם וז"ל פסח קטן שני וקסבר נשים בשני חובה והחזירוהו דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה ע"כ. הרי דמפורש לר' יונה דחכמים סברי כמ"ד פסח שני רשות:
את שישנו בפאת זקן וכו'. וא"ת למה ליה היקישא תיפוק ליה דהאי קרא בכהנים כתיב פ' אמור וכתיב ברישא בני אהרן ודרשי' ולא בנות אהרן וי"ל דקסבר הפסיק הענין כגון לה יטמא ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה. ובבבלי דף נ"ו גרסי' אביי אמר היינו טעמא דאיסי גמר קרחה קרחה מבני אהרן וכו' נשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו וכו' אי לאו גז"ש ה"א הפסיק הענין ע"כ. וקשה הא אף אם נאמר דהפסיק הענין הא איכא למילף מהשחתה דהא אביי אמר התם דמפאת שמעי' שאינה בהשחתה וי"ל דסד"א כי עם קדוש מפיק מהיקישא וכמ"ש תו' שם בד"ה אי לאו וכו'. אך קשה א"כ גז"ש מאי אהני ליה וע"כ לומר דמייתורא דגז"ש מפקי' קרא דעם קדוש דלא קאי אקרחה א"כ אף מיתורא דהיקישא נמי איכא להוכיח כן דהא בכמה מקומות פריך הש"ס היקישא למה לי וצ"ע:
מה מקיים ר"א בנים. וא"ת למה לא פריך מה מקיים ר"א היקישא וי"ל כי עם קדוש מפיק היקישא אבל בנים פשטא משמע ליה ולא בנות. אבל הכא ליכא למימר דקסבר ר"א דאף נשים בבל תשחית דא"כ ר"א דלא כתנא דמתני' ודלא כאיסי דבהשחתה תרווייהו סברי דנשים פטורות:
אית אניי תני כל שהוא. כתב הטור י"ד סי' ק"פ ושעור קרחת כ' הרמב"ם כגרים והרא"ש פסק בשתי שערות חייב ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד וכ' הב"י ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד אפשר שלמד מדין לוקט שחורות מתוך לבנות שיתבאר בסי' קפ"ב ע"כ. ותימא הא לאו מליף הוא דהתם הטעם משום עדי אשה ובחדא נמי עדי הוא אבל הכא אקרחה קפיד קרא ומגז"ש מצרעת יליף דבפחות מכגריס לא מיחייב לכן נ"ל דטעם הרא"ש דחצי שיעור הוא ואסור מן התורה. ואין לומר דהאי לאו קרחה כלל היא ואין לדמותו לחצי שיעור. דהא בסוגיין מתבאר אי לאו גז"ש ה"א דקרחה כל דהו משמע:
ואין הדבר כאור. עי' מ"ש בסוטה רפ"ג בתו' בד"ה ואין וכו' ובד"ה תני וכו':
מה מקיים ר"ל ואת בכורות בקרינו וכו'. וקשה הא כתיב בתורה ואכלת לפני ה' מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך והוקשו זה לזה כדאי' בבבלי פ"ג דמכות וכיון שפטורין ממעשרות נימא נמי דפטורין מבכורות. וי"ל דעיקר קושייתו מרישא דקרא דכתיב ואת בכורות בנינו דודאי נוהג לעולם:
מה מקיים ריב"ח ובכל זאת וכו'. וקשה הא כתיב נמי בהך פרשה ועמי הארצות המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש דזהו ודאי מדרבנן הוא א"כ אף לריב"ח איכא לשנויי מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבין בהם וכו' כדשנינן לר"א וי"ל שבותים כבר קיבלו עליהם בימי ירמיה כמפורש שם ועמ"ש סוף מס' עירובין:
ולמה לא תנינן אף החלה. כתבו תו' בפרקין דף ל"ו בד"ה כל מצוה וכו' וקשה אמאי למה לא פריך נמי אמאי לא תניא תרומה ומעשר וא"ל לפי שאינה אלא מדרבנן הא חלה נמי בח"ל אינה אלא מדרבנן וכו' ע"ש. ולפי מאי שפירשתי בקונט' לק"מ. גבי לפירושם קשה אמאי לא משני דלא תנן במתני' אלא דבר שהוא מדאורייתא. והא דתנן כלאים ואינו אלא מדרבנן בח"ל י"ל דאכלאי זרעים קאי דהוא מדאורייתא בח"ל כדאמר ר' יוחנן סוף מסכת ערלה. מיהו י"ל כיון דשמואל פליג התם וקסבר דכלאי זרעים מדרבנן בח"ל ולדידיה תיקשי מתני' דהכא לכך לא משני הכי. ופירושי שבקונטרס נראה עיקר. וא"ת הא אמרי' בפ"ב דחלה דר' יהודה סובר דפליגי ר"א ור"ע בפירות ח"ל אי חייבין בחלה ור"א פוטר וכיון דתנן בסיפא רא"א אף החלה לא מצי למנקט חלה דלא מודה בה ר"א וי"ל. כיון דסתמא דמתני' דפ"ב דחלה אתיא כר"מ דאמר דאף ר"א מודה דפירות ת"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שפיר פריך ולמה לא תנינן אף החלה:
מי שבאת לידו ספק עבירה וכו'. כתב הר"ש יפה לרבותא נקט ספק דאע"ג דאין פרישתו כל כך הכרחית ואין יצר תוקפו כמו בעברה ודאי אפ"ה חשיב כעושה מצוה ע"כ. ופירושי שבקונטרס עיקר וכ"ה בש"ע א"ח סי' תר"ג בהג"ה. גם מה שפירש הרב בסמוך בקושית הש"ס מה אית לך וכו' ע"ש אינו מחוור:
ר"א אמר נושא כתיב וכו'. הר"ש יפה גירסא מוטעת נזדמנה לו בפ"ק דפיאה ומפני כך דחק בפירושו ע"ש וגירסא דהכא עיקר:
הדרן עלך פרק האשה נקנית