ע"ד דב"ה שלשתן שלוחים וכו'. פירשתי בקונטרס אבל שנים לא וכו' כן הוא בבבלי בפרקין אם נאמר דאיפוך גם ברייתא קמייתא ע"ש. ולפ"ז צריכין להגיה בסוגיין היך עבידא שילח שלשה. אך כולא סוגיא משמע דשליח עצמו נעשה עד אפי' הוא לבדו ואתיא כברייתא השנויי' בבבלי בש"א שליח ושני עדים ובה"א שליח ועד אחד. ולפ"ז צריכין להגיה ע"ד דב"ה שניהן שלוחין ושניהן עדים א"נ איידי דב"ש נקט שלשתן ודוחק. אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. כתב הה"מ פ"ג מה"א ואף בה"ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכ"נ עיקר. וכ' הכ"מ ונ"ל משום דמסיק דא"ר אבין דרב עשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי והיינו כרבי יוסי ע"כ. ועדיין לא נח דעתי בזה דמ"מ קשיא מ"ט דר' יוסי כיון דצריך לישבע למה יהא נאמן הא נוגע בעדות הוא ומ"ש שליח דקידושין משאר שלוחי ממון ועיין בב"י בא"ע סי' ל"ה. והרא"ש כתב בשם הרר"י דהכא איירי בדליכא כפירת ממון כגון שהיא אומרת לפקדון נתנוהו לי והן אומרים לקידושין אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שאומרת לא קבלתיה אין שליח נעשה עד ע"כ. מ"מ קשיא כקושית הר"ן כיון דאינן נאמנין אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת. וה"נ נוגעים בעדות הן וי"ל כיון שהודית שקבלם שוב לא הוו נוגע בעדות וכקושית תוס' בפרקין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנין לאחר שנשבעו לומר פרענו' שהרי שוב אינן נוגעים בעדות ומה שתירצו ואור"י דלכך אינן נאמנין לאחר שבועה משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדבור בלבד אבל עדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ע"כ הכא שאינן טעונים שבועה נאמנים דהא בדיבור לבד נאמנים. אף דצריכין להודאתה ליכא למעוטי מקרא דהא העדות אינן צריכין אלא דיבור לבד. ובהכי ניחא גם קושית הר"ן אך מסוגיין משמע דאפי' בדאיכא כפירת ממון ביניהם נמי השליח נעשה עד כמפורש בסמוך במעשה דהמפקיד גרבוי. לכן נ"ל דכולא סוגיין איירי קודם שנתקנה שבועת היסת ודקשיא א"כ מאי טעמא דר' אבון י"ל דקסבר דלא ליהוי ליה תרעומות עליו הוא דקאמר הכי וה"ל כנוגע בעדות ולכך קאמר כנוגע בעודותו דודא לאו נוגע ממש הוא. ואף שגירסת הרא"ש בדר' אבון נעשין נוגעין בעדותן גירסא שלפנינו עיקר וכן הוא גירסת הה"מ. ובזה מתורץ גם קושית תוס' בד"ה והשתא וכו' הנ"ל. ור' יוסי סובר כיון דהאמינתו התורה תו לא צריך לאלומי מילתיה לא הוה כנוגע בעדות. מיהו לאחר דתקינו רבנן שבועה ולא מהימן בדבור בעלמא אף ר' יוסי מודה דמקרי נוגע בעדות. ותוס' כתבו במסכת ב"ב דף מ"ג בד"ה מפני וכו' דמשום דלא ליהוו ליה תרעומות עליו לא מיקרי נוגע בעדות דלא חשיד שבשביל כך יעיד שקר א"נ בשידוע ללוקח שאינו מעיד שקר ושני סברות אלו הן הן דעת ר' אבון ור' יוסי. והלכה כר' יוסי וכן מסיק הש"ך בח"מ סי' ל"ז ס"ק כ"א ע"ש כנ"ל ברור ודברי הש"ך בח"מ סי' קכ"א ס"ק נ"ז אינן מבוררים לי. שאף דאסיקנן דהירושלמי איירי קודם תקנה מ"מ אין מכאן קושיא על הבעה"ת שהרי אף תוס' והרא"ש מוקי לה לאחר התקנה ע"ש:

ואם המר ימירנו. מסוגיין משמע דתני בברייתא דקרא לרבות את השליח קאתי. וקשה דבבבלי ריש תמורה מסיק דלר"מ איצטרך הך קרא לרבות יורש ולר"י איצטרך לרבות נשים ע"ש א"כ ברייתא זו דלא כמאן. וע"ק איך ניליף מהכא דבכל התורה אין שלוחו כמותו מדאיצטרך קרא לרבות שליח דלמא שאני הכא דאיכא דבר עבירה וסד"א כיון דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה ה"נ לא הויא שלוחו כמותו לכך איצטרך קרא אבל בכל התורה היכא דליכא דבר עבירה שלותו כמותו וא"ת היא גופה ניליף מיניה דבכל התורה יש שליח לדבר עבירה י"ל דה"ל טביחה ומעילה ותמורה שלשה כתובים כמפורש בבבלי בפרקין:

יפר יפירנו וכו' אלא שמיעט הכתוב. בבבלי בנדרים דף ע"ב ע"ב גרסינן האומר לאפוטרופס כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה יכול יהו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי ר' יאשיה א"ל ר' יונתן מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו ע"כ. וכן היא שנויה בספרי. וברייתא זו השנויה כאן דלא כמאן. אך קשה אברייתא דהתם הא ר' יאשיה קרא קאמר ואיהו נמי קסבר דבכל התורה שלוחו כמותו כמפורש התם בבבלי בנדרים אלא שאני הכא דמיעטו קרא וי"ל דר' יונתן יליף דשלוחו כמותו בקדשים מאיש שה לבית אבות וקשיא ליה לר' יאשיה למה לי איש תיפוק לי' מדאיצטרך גבי קונמות שהן כהקדש קרא למעוטי ש"מ דבקדשים שלוחו כמותו וכבר הארכתי בזה בחידושי על התורה פ' מטות ע"ש. ועיין בערכין דף ב' ע"א בתוס' בד"ה קרבנו וכו':

ורצע לרבות את השליח. וקשה דלעיל בפ"ק דרשינן ממרצע דמיותר אפי' בסול ובזכוכית וי"ל דאתיא כמ"ד אדוניו למעט השליח:

הכל מודים בקידושין. כפירושי בקונטרס כן פירש"י בבבלי דף מ"ג. אך קשה א"כ מאי קאמר בסמוך ע"ד דר"י וכו' ואינה עושה שליח מנ"ל הא דלמא קסבר כיד אביה דמיא ועושה שליח וכדאיתא בבבלי דף מ"ד. לכן נ"ל דה"פ דדוקא בגט פליגי רבנן דמקבלת גיטה דכחצר אביה דמיא ולא יהא אלא זורק גיטה לחצירה מתגרשת בע"כ ה"נ מגורשת אבל בקידושין דאם זרק לאשה קידושין לחצירה שלא מדעתה פשיטא דאינה מקודשת הלכך מודו רבנן דאביה ולא היא. והשתא דייק שפיר דאינה עושה שליח דהא לחצר אביה דמיא:

פתר לה לצדדין. וקשה למה נאמר דרישא דלית לה אב וי"ל דרישא מוקי לה ביתומה בחיי האב נמצא דרישא וסיפא ביש לה אב. ועיי' בבבלי:

מתני' פליגא על רשב"ל האיש מקדש וכו'. וקשה הא איצטרך למתני במתני' כשהיא נערה אבל לא כשהיא קטנה דאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה וקושיא זו קשיא טפי אבבלי דף מ"ד ע"א וי"ל דקשיא ליה ליתני ברישא והאשה מתקדשת כשהיא נערה בה ובשלוחה וממילא ידעינן דאף סיפא בנערה איירי ועיין בבבלי בתוס' ריש פרקין:

קטנה שקדשה עצמה בשתי שערות. וקשה מי סני ליה למנקט נערה ולמה האריך בלשונו וי"ל כיון דבעי למימר דהיא אינה יכולה למאן נקט לישנא דמתני' עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. מיהו בבבלי דף מ"ו משמע דבקטנה ממש איירי רב אסי ע"ש:

ועקר קידושיה. הך לישנא משמע שאפי' גט אינה צריכה ולא חיישינן שמא נתרצה האב וכן אמר רבינא בבבלי בפרקין וקיי"ל הלכה כריב"ל. וזו ראיה לדעת הרא"ש שפסק כרבינא ע"ש:

שכן משנה ראשונה וכו'. וקשה לפי מאי דמסיק בירושלמי פ' אע"פ דלמשנה אחרונה ק"ו דמייתי משנה ראשונה דארוסה אוכלת בתרומה ליתא וסמכו מקרא דאינה אוכלת בתרומה. א"כ מאי ראיה מייתי ממשנה ראשונה הא קיי"ל כמשנה אחרונה וי"ל דקסבר רב דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון או שמא תמזוג כוס לאחיה אבל מדאורייתא אוכלת בתרומה. וכמפורש בבבלי בכתובות וקידושין. וה"ק שכן משנה ראשונה לא חיישת כלל לסמפון ולשמא ימזוג ולמשנה אחרונה הכא דנכנסה לחופה ליכא למיחש למידי דכבר בדק לה ומיחד לה דוכתא מאי קאמרת דלמא לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל כולי האי אין לנו לחלק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה:

ע"ד דר"י בר' בון מעשה ידיה לאביה. תמהני שלא ביארו והפוסקים דין מעשה ידיה למי וא"ל שסמכו אמ"ש בירושלמי. דאין הבעל יורשה עד שיתרצה האב בפירוש וכמ"ש והרמב"ם פכ"ב מה"א והש"ע סי' צ' דהא יש לחלק כיון דמעשה ידיה תקנו חכמים כנגד מזונותי' והבעל נתן לה מזונותיה הרי הן שלו אחרי שכבר תפסן שהרי האב חייב במזונות בתו אם לוקח מעשה ידיה לעצמו. כמפורש בבבלי ב"ק פ' החובל דף פ"ז ובכתובות פ' נערה ואפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ה"מ עבד כנעני אבל עבד עברי דכתיב כי טוב לי עמך עמך במאכל עמך במשתה לא וכ"ש בתו. ואע"ג דמסיק שם דהעדפה הוא של האב מ"מ כיון דתקנו רבנן דמעשה ידי האשה לבעלה תתת מזונותיה לית כאן העדפה ועוד יש לחלק:

אתא ר' יוסי וכו' מתה בעלה יורשה. פירשתי בקונטרס כגון שבעלה מוחזק בנכסי מלוג שלה. וקשה הא תפיסתו שלא כדין היתה ולויה יירשנה וכ"כ תוס' והרא"ש והרשב"א בפרקין ועי"ל דאיירי שנתקדשה לדעת וכנסה שלא לדעת ואביה כאן דכיון דשתיק איתנוחי איתנחא ליה הלכך אם מתה בעלה יורשה. מיהו הרא"ש כתב דגם בזה אפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינה יורשה כמו בהלך אביה למדינת הים. ולכך לא הביא הרי"ף הני פלוגתייהו דרב הונא ור"י ע"כ. אך קשה כיון דאמרינן בש"ס דאפי' למ"ד נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אינה אוכלת מודה הכא דאוכלת דמדשתיק ניחא ליה משמע דה"ל כאלו ניסת לדעת ולמה לא יירשנה. ומדברי הרי"ף אין ראייה דכיון דס"ל שאפי' נתרצה האב בשעת מעשה לאו כלום הוא ממילא שמעינן דשתיקה לא מהני מאי קאמרת כיון דנתקדשה לדעת ה"ל כאלו אמר לה בפירוש הנשאי לו. הא ליתא שהרי כבר פסק הרי"ף הלכה כרב אסי דאף דנתקדשה לדעת לא הוה כאומר בפירוש הנשאי לו ושתיקה דשעת מעשה לא מהני ועיין בר"ן. והא דלא מייתי פלוגתייהו בנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת לא ידעתי מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דהא ודאי כ"ש הוא דלא מהני שתיקתו דאינו אלא ריצוי דלא מהני וזה ברור בדעת הרי"ף. דלתירוצו של הרא"ש קשה ה"ל לאשמועינן דאינו יורשה אפי' נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן ולא אמרי' דה"ל כאלו אמר בפירוש הנשאי לו. מתני' בשאומר אי אפשי בזו אלא בזו וכו'. פי' בקונטרס והא דתנן עד שיהא באחת מהן ש"פ היינו עד שיהא באחרונה ש"פ. וקשה א"כ מאי פריך בסמוך ואין על ראשה בדא תנינן היתה אוכלת וכו' דלמא סיפא נמי ה"ק עד שיהא באחרונה ש"פ וי"ל דא"כ קשיא מאי אריא אוכלת אפי' מנחת נמי תנן ברישא עד שיהא באחרונה ש"פ אלא ודאי סיפא אפי' בקמייתא אם יש בה ש"פ מקודשת ומטעם דאכלה ואין הגזלה בעין מתקדשת בה למפרע. מיהו קשה איך יחולו הקידושין בקמייתא אע"פ שאכלה בגזלה מ"מ כבר בטל איהו קידושין. הראשונים לכך נ"ל דגרסינן מתני' בשאמרה אי אפשי בזו וכו'. וכיון דבדידיה תליא מלתא כי הדרא ואוכלת חלו הקידושין למפרע. ועדיין הדבר צריך תלמוד. ועי' בבבלי בכתובות דף עב ע"ב בתוס' בד"ה לא תימא וכו':

דהוא פתר לה וכו'. כפי הגירסא שלפנינו משמע בשהיה לו בידה מלוה שלוה מאחרים וקדשה בה פליגי ת"ק ורשב"א אך אין נראה דא"כ היינו פקדון ועוד דא"כ מאי קאמר לעיל מלוה לאו לקידושין ניתנו וכו' לכך נראה עיקר כפי הגהתי בקונטרס:

ר"י בעי ניחא וכו'. וקשה מאי דוחקא דר"י דלא נשתייר במלוה ש"פ למה לא פי' הברייתא כפשטה שלא נשתייר בעין מהמלוה ש"פ אבל החוב שחייבה ליה הוא הרבה וי"ל:

בגזילה שאינו יכול להוציאה מידה. וקשה אי כשאין הגזלה בעין אפי' ביכול להוציאה מידה אינה מקודשת דהא לא עדיף מפקדון דבין לת"ק בין לראב"ש בעינן שנשתייר ש"פ ואי בשהגזלה בעין איירי אע"פ שאינו יכול להוציאה מידה מ"מ לא גרע ממלוה דמקודשת לכ"ע אם נשתייר ש"פ וי"ל דגרע ממלוה דאלו מלוה כל זמן שהוא בעין ברשות בעלים לחזרה קאי משא"כ בגזלה אך קשה לי למה לא משני מ"ד מקדשין בגזלה היינו בגזל דידה וכדאמרי' לקמן בשמעתין חטף הסלע מידה ונתנו לה ובשעת מתנה א"ל הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת ומ"ד אין מקדשין בגזלה היינו בגזל דעלמא דאינו יכול לקדש בו דלאו דידיה הוא. מתני' בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך אבל א"ל בכל מה שהפקדתי בידך וכו'. כתב הרא"ש בפרקין הא דאמרי' בפקדון אם נשתייר ממנו ש"פ מקודשת היינו כשלא ידעה כמה הי' הפקדון ונתרצית להתקדש באותו פקדון הן רב או מעט אבל אם ידעה כמה היה הפקדון ונגנב או נאבד אינה מקודשת וכו' ע"כ. ותימא דמדברי ר"י משמע מפורש דאפי' ידעה כמה היה הפקדון אם לא אמר בכל מה שהפקדתי בידך אם נשתייר ש"פ מקודשת וכ"כ הרשב"א וצ"ע:

האיש מקדש. וידא אמר דא וכו'. נראה לי' דה"ג והלא אחד הוא שוחט וכו' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו א"ר יוסי שנייא היא וכו' אבל אינו מפריש שלא מדעתו וויידא אמר דא ויקחו וכו' וה"פ ר' יוסי קאמר דאיצטרך קרא ושחטו אותו שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ופריך א"כ לרבי יוסי שליחות מנ"ל וקאמר דיליף מויקחו וכן הסוגיא ברוב המקומות ועי"ל דה"פ ולאיזה צורך אמר דילפינן שליחות מויקחו וגו' ומשני ר' יוסי דמושחטו אותו ליכא למילף וכדמסיק:

תנהו לעני ה"ז מקודשת. כתב הרשב"א בחידושיו דף ח' דוקא סלע שאין אדם מחוייב ליתן מתנה מרובה כזו לעני בפעם אחת אבל מתנה מועטת לא דקאמרה כי היכי דמחייבנא ביה אנא חייב נמי את. ואפי' בעני שאינו סמוך עליה איירי. ובשאמרה תנהו לעני ואתקדש לך איירי דמקודשת מדין ערב וכדמסיק נעשה כזוכה העני לאשה וכו'. ואפשר דר' פנחס דאמר ואתיא או כר"ז וכו' פליג אר' אבהו ולר' פנחס אפי' לעשיר נמי מקודשת מדין ערב ועני דנקט אורתא דמלתא נקט א"נ לעני וכ"ש לעשיר דלא מחייב ביה כלל ע"כ. וכתב עוד שם הא דקאמר נעשה כזוכה לעני וכו' לאו זוכה ממש אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין למה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב. והלכך בחרש שאינו בר זכיה א"א לה להתתייב מדין ערבות בקבלתו. והריטב"א שכתב אפי' זרקו לים על פיה מקודשת מדין ערב. והירושלמי שכתב הטעם שנעשה כזוכה לעני וכו' ולא מדין ערב פליג אגמרא דילן ע"כ ע"ש. ודברי הריטב"א נראין. שלא הוזכר בפוסקים דין הערב בעד חרש וקטן שהוא פטור וצ"ע בש"ס ופוסקים:

לא משום שביעית כפירושי בקונט' כן פירש"י במסכת ע"ז דף כג. אך קשה מאי קמשמע לן פשיטא שמותר ליקח בגדים וכלים מהחשוד על השביעית ולא חיישינן שמא יקחו בהדמים פירות שביעית. וע"ש בתוס' לכך נראה לי דאיירי דומיא דסיפא שאומר להם שיאכלו בדינר זה אצל חנוני פלוני החשוד על השביעית ואינו חושש משום שפורע חובו מדמי שביעית שהרי כבר פרע להם הדינר וכן לענין מעשרות ויין נסך:

רוצה היא שתהי' מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. כתב בא"ע בש"ע סי' כ"ח בהגה ס"ב גזל את האשה וכו' ה"ז מקודשת וצריך לשלם לה גזילתה ע"כ. ותימא הרי דעת רש"י והרמב"ם שנתקבלה פרעונה ונתקבלה קידושיה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו במכלתין דף י"ג ולמה לא כתב בלשון ויש אומרים. וע"ק למה לא כתב גם בסעי' ג' גבי אם החזיר לה החוב שצריך לשלם לה חובה שלדעת הרשב"א והר"ן אף בחוב הדין כן וצ"ע:

הילך סלע זו וכו' רצת מקודשת. וקשה מ"ש מחטף הסלע מידה דאמרי' לעיל דמקודשת שרוצה היא שתהי' מקודשת ויהא חייב לה סלע וי"ל הא כבר שניא לה בבבלי ומוקי להאי דחטף הסלע בדשדיך והך דהכא בדלא שדיך א"נ יש לומר הכא איירי בשהגיע זמן הפרעון ומסתמא ניחא לה שיפרע בזמנו אבל בחטף סלע מידה כיון דמקדשא לה לא איכפת לה אם ישלם לה מיד או לאחר זמן:

ואשה דרכה להקנות לחצאין עיי' פירושי בקונטרס ועוד נראה לי לפרש דבניחות' קאמר דאשה דרכה לקנות לחצאין וכדא"ר יוחנן לקמן פ' האומר דקידושי מאה תופסין בה וכ"ה הרשב"א בחידושיו דף ז' עי"ש. ור' יותנן מעיקרא הוה ס"ל כרחב"י וקאמר הש"ס דר' חגיי ור"י תרווייהו אמרו דאשה אין דרכה לקנות לחצאין ולית להו הא דאר"י קידושי מאה תופסין בה א"נ קסברו דלא שייכא כלל בדר"י וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין ר"פ בתרא ע"ש. ולא ידעתי למה כתב כאן בקידושין דף ז' שצ"ע ע"ש:

ניחא כהן ונמצא לוי וכו'. גירסת הרשב"א בחידושיו לוי ונמצא כהן יכולה למימר לא הוה בעינא טרחות' דכהונתא עני ונמצא עשיר יכולה למימר לא בעינא שיהא רוחו רב אצלי ע"כ. וגירסא שלפנינו נראה עיקר דלא פריך אלא לר"ש דלא פליג בסיפא:

ניחא בן כרך ונמצא בן עיר. רש"י פי' במתני' בן כרך ונמצא בן עיר אע"פ שהטעה לשבחו טעות הוא ע"כ. ותימא שהוא נגד הירושלמי וגם בבבלי בכתובות דף ק"י מפורש דאף בכרך ונמצא בן עיר נמי הטעם לגריעותא וכמ"ש בקונטרס:

כיני מתני' בת לגודלתיך וכו'. מכאן משמע דמגודלת כולל שתי לשונות בת מגדלת שער ושחפה חשובה והוא כפירש"י והר"ח שכתבו תוס' בפרקין דף מ"ט בד"ה מאי מגודלת:

מתני' דלא כר' לעזר. ולפי מאי דקאמר בבבלי בגיטין פ' התקבל דלא פליג ר"א אלא באשה דבע"כ מתגרשת אבל איהו דמדעתי' מגרש קפיד א"כ אף הכא בקידושין לא פליג. מיהו בירושלמי דגיטין מפורש דר"א אף ברישא פליג ע"ש:

אבל אם קדשה סתם וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו כתבתי בכתובות פ' המדיר בתוספות שם:

אפי' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת. מכאן ראיה למ"ש תוס' בכתובות פ' המדיר דף ע"ג ע"א בד"ה אלא טעמא וכו' דלרב אפי' בקידשה וכנסה ע"ת צריכה גט ע"ש. מיהו בירושלמי בכתובות הגירסא ואר"ת בשם ר"י וצריכה גט אפי' קידש ע"ת וכנסה סתם:

גירשה מן האירוסין מה אמר בה רשב"ל. מדלא קמיבעיא ליה אפי' אליבא דר' יוחנן אם היא צריכה גט. ש"מ דפשיטא לי' לש"ס דצריכה גט והא דתנן במתני' כנסה סתם לרבותא דאפ"ה לית לה כתובה וזהו דעת הרמב"ם פ"ז מה"א ועיי' בר"ן בכתובות וע"כ צ"ל כן דהא אמרי' בסמוך לר"י אפי' כנסה ע"ת צריכה גט וקשיא א"כ ליתני במתני' כנסה ע"ת אלא ודאי דעיקר רבותא דמתני' דאין לה כתובה ועמ"ש המהרש"א שם בתוספות:

קנו לחומרין. נראה דר"י לטעמי' דאמר לעיל אפי' קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה משום דס"ל דספיקא הוא אי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מכאן ראיה לדעת הפוסקים דכל היכא דאמרי' דצריכה גט משום אין אדם וכו' אינו אלא מספק ונ"מ אם קידשה אחר צריכה גט משניהם. ועי' ברא"ש ובר"ן פ' המדיר. מיהו איכא למימר דטעמא דר' יוחנן דאימר אחולי אחיל לתנאי' אבל לטעמא דאין אדם וכו' מדאורייתא בעי גיטא וצ"ע וע"ש בקונט' בסמוך שתי לשונות לפרש דברי ר' יודן:

דלא כר"ש. וקשה הא אפי' כת"ק דר"ש לא אתיא דכ"ע מודו דאם לא בעלו אינה מקודשת ואמאי הא הוה מעשה קידושין קודם לתנאי ועוד הא לא בעינן שיעשה המעשה קודם לתנאי אלא שבשעת אמירת התנאי צריך שיאמר התנאי קודם למעשה דומיא דבני גד וב"ר ובכל התנאים השנויי' במשנתינו משמע שהיה המעשה קודם וכן מוכח מהא דתנן אף על פי ששלח סבלונות וכו' דאתייא ככ"ע וי"ל:

בקידושי מלוה לחומרא. כולא סוגיין איכא לפרושי בקידושין שהיה מעשה מתחלתו ואחר כך התנאי ובמלוה שא"ל הריני מלוה לך על תנאי כך וכך וכן כולם. אך אין לשון הש"ס משמע כן וכאשר פירשתי בקונטרס עיקר וכן פירש הרשב"א:

הא אם יש לו יין חייב. כתב הרשב"א בפרקין ונראה לפ"ז דמה שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע דוקא בשחוזר בו הלוקח אבל המוכר א"א לו לחזור ומלוה עדיפא מנתינת המעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בה רבנן אלא שעדיין יש להתיישב בפי' הירושלמי דאיך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפי' למי שפרע והמוכר יהא חייב להעמיד לו מקח ע"כ. ולפי מה שפירשתי בקונטרס אין מקום לקושייתו. אך קשה דא"כ הל"ל ובמטלטלין קנה. לכך נראה לפרש הא דקאמר ביקש להעמיד לו מקחו הייני דומי' דמתני' דפ' איזהו נשך שא"ל ליתן חטים עבור הלואתו ואחר כך א"ל שיתן לו יין תמורת החטים ופשיט ממתני' דחייב ליתן לו. ודוקא היין שקנה תמורת החטים הוא דחייב ליתן לו דקנאו תמורת החטים וה"ל מלתא דלא שכיתא ולא גזרו ביה רבנן וקונה בכסף לחוד אבל החטים אף על פי שיש לו אינו חייב ליתן נו שהרי לא קנאם אלא תמורת המלוה וזהו מלתא דשכיחא. ולכך תני ר"ח חייב ליתן לו היין. וזו היא דעת רוב הפוסקים וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קצט סעי' ב' ע"ש. ונראה שגם רש"י סובר כן שפירש בב"מ דף סג ע"א בד"ה יש לו מותר ולא אמרי' דלא כאיסרו הבא לידו היכא דיש לו דזכי בהו האי דהשתא ואף על גב דלא משיך כי מוקרי ברשותי' מוקרי ולא ה"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קם עלייהו במי שפרע ע"כ. מיהו מדברי רש"י נראה שגם בחטים איכא מי שפרע אם יש לו. וכ"כ הט"ז והש"ך בשמו ביו"ד סי' קסג סעי' א' ע"ש. ואני תמה שלא הביאו הפוסקים דעת רש"י בח"מ סי' קצ"ט. וא"ת א"כ איך קאמר ר"י ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע הא אם לא קנה הלוקח החטים אפי' למי שפרע איך יקנה היין גמור י"ל כל היכא דה"ל מחמת מכר ה"ל כאלו החליפו שור בפרה דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכל מקום שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי. וחילוק זה כתב הה"מ פ"ה מה"מ. מיהו סוגיין דלא כהרמב"ם שסובר במטלטלין איכא מי שפרע בקונה במלוה מעות אבל הקונה בחוב הבא מחמת מכר קונה לגמרי ע"ש. וראיית הרמב"ם מההי' דאיזהו נשך דמפרש כפירש"י דברשותי' מוקרי הואיל ואם בא לחזור קים עלייהו במי שפרע וכיון דקנין גמור הוא א"כ כשהחוב הוא מחמת המכר קונה לגמרי כדין חליפין או כמלתא דלא שכיח דלא גזרו ביה רבנן. ואף דברי רש"י יש לפרשם כך. והא דקאמר דקים עליה במי שפרע היינו אחטים שבאים מחמת מלוה מעות דבברייתא דר' אושעי' קתני וכולן אם יש לו דקאי נמי אחטים ומה שהשיגו הראב"ד מסוגי' דקידושין דף מ"ז ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קני י"ל דהך סוגי' אזלא אליבא דאביי דמוקי למתני' דפ' איזהו נשך במילי אוחרי וקמ"ל מתני' דלא מיחזי כרבית דזוזי יהיב ליה ופירי קשקיל מיני' אבל לרבא דקאמר טעמא דלא אמרי' דלאו כאיסרו הבא לידו דמי ע"כ לומר דקנין גמור הוא. וכן מראין דברי רש"י וזה ברור:

ערוה שאינה ערוה וכו'. וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות וי"ל דמתני' איכא לאוקמי באומר הראויה לי מכס תתקדש לי אבל בסתמא לא קמ"ל ר' יודן דאפי' האומר סתם אחת מכם תתקדש לי אפ"ה שאינה ערוה מקודשת:

ואין קידושין תופסין בעריות. וקשה הא מפורש תנן לקמן פ' האומר כל מי שאין לו עליו קידושין וכו' ואיזה הבא על אחת מכל העריות שבתורה לכן נ"ל דמפרש למתני' באומר אחת מכם תתקדש לי וקאמר דאין קידושין תופסין בעריות דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה ולא הוו קידושין וז"ל הרשב"א בחידושיו אמר רב ש"מ ממתני' ד' ובירושלמי ש"מ ה' הני ד' דהכא ועוד אחרת שחמש נשים מתקדשות כאחת ורב דלא מני לה דלמא משום דפשיטא ליה ולא אצטריכא ליה למילפ' ממתני' ע"כ. ש"מ דס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה אחת מחמש הוא וכפי פירושי בקונטרס. אך קשה א"כ אינן אלא די דכיון דאיירי באומר אחת מכם תתקדש לי א"כ אין להוכיח דאשה נעשית שלית לחברתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה שהרי זו המקבלת התאנים נעשית צרה לאחת מהם. לכך נ"ל דמוקי למתני' בבת אחת שקידש שתיהן הא קידש אחת מהן מקודשת אע"ג דלא פירש וש"מ דהוו קידושין. אבל קשה שרש"י פי' בד"ה מספקא ליה וכו' ולהכי אמר רב ש"מ ממתני' ד' דודאי קידושין שלא נמסרו לביאה נמי ש"מ אבל לא היה לו לפרש וכו' ע"ש. וכבר אמרנו דכי מוקמי' מתני' בשלא קידש אלא אחת לרב אינן אלא שלש וצ"ע. גם ממ"ש הרשב"א דבירושלמי קחשיב הני ד' האמורי' בבבלי מוכח דגרסי' ואין מקדשין בגזלה. וכמו שהגהתי בקונט'. ודלא כמ"ש בהגהת משנה למלך פ"ה מה"א בהגהותיו והקשה מגי' שלפנינו בשני מקומות ע"ש. וכן משמע לקמן סוף הל' ט'. וכ"ה בפ"ק דמכלתין. שחט שתי חטאות כאחת. פירשתי בקונט' ששחט וזרק דמן והעלה אימוריהן כאחת. דאלת"ה אלא ששחטן כאחת ודאי שאסור לזרוק דמן של שניהן דהכי תנן בפ"ק דמעילה אר"ע והרי המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות לא כשם שדמה פוטר את בשרה ממעילה כך פוטר את בשר חברתה וא"ר לעזר לא אר"ע אלא בבת אחת אבל בזה אחר זה לא הרי דסובר ר"ע שאינו זורק אלא אחת מהן. ודוחק לומר הא דקאמר המזבח בורר את הראוי לו היינו שזורק אחת מהן דא"כ אין המזבח בורר אלא הכהן הוא הבורר. ומשמע נמי דשחטן בבת אחת בסכין ארוכה דומיא דקידושין. ותוס' במסכת מעילה דף ז' ע"א בד"ה לא אר"א וכו' נסתפקו בזה ע"ש:

ופסחים לא כיפר. וא"ת הא תנן בפסחים פ' האשה שכח רבו מה אמר לו שניהן יוצאין לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ש"מ אע"פ שנמנה על שני פסחים כיפר ופטור מפסח שני ויש לומר הך מתני' אתיא כר' נתן דאכילה לא מעכבי וכן מפורש בירושלמי פסחים פ"ח ה"ב והא דר"י דהכא דלא כר' נתן כדמסיק:

מחלפא שיטתיה דר"י בן פזי וקשה הא מתני' דמעשר שני רישא כר"מ דתנן מע"ש אין מוכרין אותו דממון גבוה הוא אם כן סיפא נמי כר"מ דקסבר המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת הלכך מפרש למתני' דהתם בכור חי ולא שחוט ומודה ר"מ דמחיים בקדשים קלים מקודשת כר"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא ומתני' דהכא לאחר שחיטה איירי מדקתני המקדש בחלקו וכדדייק בבבלי אמשנתינו. וא"ל אם כן מ"ש דתנן התם בכור מוכרין אוחו תמים חי הא בכל הקדשים נמי כן הוא דאיכא לאוקמי כאבא יוסי בן דוסתאי דאמר לא אמר בן עזאי דקדשים קלים ממון בעלים הוא מחיים אלא בבכור בלבד ויש לומר אי כר"מ אפי' מחיים נמי לא דהא אמר ר"י בן פזי דר"מ יליף ליה כל הקדשים ממעשר בהמה ובמעשר בהמה אפי' מחיים נמי לא כדתנן התם בסיפא מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי אך קשה דלמא שאני בכור דכתיב ביה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דבשרו אסור לאחר שחיטה ממילא שמעי' דמחיים שרי דאל"כ ל"ל קרא הא איכא למילף ממעשר בהמה כדילפינן מיניה כל הקדשים וע"ק למאי דאמרינן דר"מ כבן עזאי ס"ל ומרבי' בכור מקרא דכתיב ומעלה מעל בה' דממון בעלים הוא מחיים אבל לא שאר כל הקדשים כדפירש"י התם דשאני שלמים שהן טעונים סמיכה ונסכי' ותנופת חזה ושוק משא"כ בכור ומעשר אע"ג דשוה לבכור בכל אלה מ"מ מפורש ביה קרא דאינו נמכר אם כן הא דאר"י בן פזי דר"מ יליף כל הקדשי' ממעשר בהמה לאו מבכור איירי:

במקדש בחיי' וכו'. וקשה אם כן מתני' דמעשר שני רישא ר"מ וסיפא רבנן ונראה דבהכי פליגי ר' לעזר ורבי יוחנן דר"ל קסבר דהדר ביה ר"מ והודה לר"י כי היכי דתיקום רישא וסיפא דמתני' דמ"ש בחד תנא ור' יוחנן סבר אין דרישא ר"מ וסיפא ר"י ודוחק וע"ק למה תהא מקודשת במקדש בחיי' מי יימר שיגיע לו חלק השוה פרוטה ומי יומר שלא יפול בו מום ולא יגיע על חלקו שום דבר או שמא ימות ויקבר:

היידא מחלוקת. וקשה למה לא קשיא לי' לר' יוסה אף על ר' לעזר דאמר חוץ משירי מנתות ול"ק נמי וחוץ ממעשר שני דהא לרבי מאיר תרוויהו ממון גבוה הם ולית ליה זכייה בגוייהו:

במה קידשה. וקשה הא לכ"ע אינה מקודשת אלא אדר' יהודה פריך ואשה בעזרה מנין ויש לומר אברייתא קאי דתני' ר' יהודה אומר מקודשת ור' יוסי אומר אינה מקודשת וכ"ה בבבלי:

וקשיא ויש חטאת קריבה עולה וכו'. הרשב"א בחידושיו מעתיק דברי הירושלמי כאשר הם לפנינו וגירסתי שבקונ' עיקר שכן היא במסכת שקלים ולולי כן היה נ"ל להגיה כל דברי ר"ז בתר תירוצו דרב אחא בר יעקב. ומאי דמשני תנאי ב"ד הוא על המותרות נ"ל דקסבר ר"ח דבכל השופרות לא היה רק מותרות וכן מפורש בדברי הרמב"ם פ"ד מה' שקלים ע"ש ובכ"מ אך ביומא דף נ"ה ובפסחים לא משמע כן. גם קשיא לי אם כן כל השופרות הללו למה לי וצ"ע ועיין מ"ש שם בשקלים בתוספות:

המקדש בערלה וכו'. כחתו תוס' דף נו בד"ה המקדש והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ע"כ וקשה הא בר"פ כל שעה תנן עבר זמנו אסור בהנאתו וקשיא סתמא אסתמא. וא"ל דלאו דוקא קאמרו דקסבר כר"י הגלילי אלא ה"ק הך מתני' שנויה ככ"ע דהא מפורש בבבלי דמתני' דהכא לאו כ"ע היא דקאמר מתני' דלא כריב"י דאמר בשר בחלב מותר בהנאה. עוד דבבבלי פסחים דף כב קאמר דר' יהודה סובר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' ומחני' כמ"ד דאו' כמפורש בבבלי דף נח וצ"ע. גם מ"ש רש"י בפסחים שם בד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאו' בפ"ב דקידושין איפליגו בה ע"כ. תימא הא מסיק בבבלי דליכא מ"ד דלאו דאו' וצ"ע:

ע"ד דר"ל ניחא. וקשה לדידיה מי ניחא הא איהו דאמר לעיל דלאחר עריפה לד"ה אינו פדוי ודוחק לומר דהא דיליף גז"ש ניחא לר"ל אבל הא דמתיר ר"ש קשיא ליה לכן נ"ל דה"ג פער חמור אסור בהנייה ור"ש מתיר עריפה עריפה וכו' וכ"ה בבבלי דף נ"ד. אך קשה א"כ מאי קשיא ליה לר"י דלמא איצטרך גז"ש לר"ש דמודה דלאחר עריפה אסור מגז"ש וא"ל כיון דיליף גז"ש מעגלה ערופה אם כן אף בחיי' אסור דומיא דעגלה ערופה כמפורש בבבלי דא"כ אף לר"א קשיא ועוד לפ"ז אף לרבנן צריכי למילף מיניה דמחיים אסור ויש לומר כיון דלא נזכר בברייתא דר"ש אוסר לאחר עריפה לא מסתבר ליה למוקמי גז"ש דצריכה לר"ש ועי' בבבלי שם:

בשאין דמיהן. גירסת הרשב"א והרא"ש והר"ן אר"ח אמר ר' זעירא לפי שאין דמיהן אר"ח זאח אומרת שמקדשין בגזלה. ופירשו לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור וה"ל גזל בידו ואר"ח שמקדשין בגזלה. ומפני כך אמרו שהירושלמי פליג אבבלי בכמה דברים ע"ש והגירסא שלפנינו נראה עיקר כדי להשוות התלמודיים וגם בפ"ק דמכלתין ובפרקין בכמה מקומות נראה מפורש דקסבר הירושלמי דאין מקדשין בגזלה. והרב בעל משנה למלך בפ"ה מה"א האריך בפירוש סוגיין כפי גירסת הראשונים ע"ש. ובהגהות שם פירש הגירסא שלפנינו בשני פנים ע"ש ואינן מחוורים. ופירושי שבקונט' נראה עיקר ועי"ל הא דקאמר בשאין דמיהן היינו בשהודיע למוכר שהן איסורי הנאה אם כן מסתמא נתן הדמים במתנה:

תדע לך שהוא כן וכו'. וקשה תיקשי הך לר' יוחנן ובבבלי בנדרים דף פה מסיק מכח קושיא זו דמתני' אתיא כמ"ד טובת הנאה ממון ויש לומר דקסבר ר' יוחנן דשאני קונמוח הואיל וויתור אסור בהן אף טובת הנאה אסור דהא מיהת יכול לבוא לידי ממון ע"י ישראל שיתננה לבן בתו הכהן כ"כ הלח"מ בפרק ה' מה' אישות ע"ש. מיהו דברי הבבלי צ"ע. ועמ"ש בסוגיא זו בנדרים פרק א' הלכה ג':

הדרן עלך פרק האיש מקדש