האומר. ה"ז זריז ונשכר. פירשתי בקונט' כיון דקעביד מצוה נקרא זריז כן משמע בבבלי בחולין פ' אוחו ואת בנו ע"ש:

אף לעושה עליו חבילה. י"מ חבילה לשון סחורה א"נ חבילה ממש כגון שבא חבירו לזכות בחבילה מן ההפקר וקדם זה ונטלה ושניהן אינן מחוורים ופירושי שבקונט' נ"ל עיקר:

לא הוחזק השליח בעדים. פירושי בקונטרס הוא פי' הר"ן לשיטת הרמב"ם אבל הראב"ד פי' לא הוחזק היינו שלא נתפרסם במקום האשה שעשאו שליח בעדים אבל באמת נעשה שליח על ידי עדים וכן פירש כל הסוגיא. והרא"ש כתב ואינו מובן לי דנהי דהוחזק השליח בעדים האיך נתקדשה לראשון הרי עומד וצוח אף על פי שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי וקדשתי לעצמי וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובתיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אומרת שנתקדשה לו ומאי נ"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח וצ"ע ע"כ. לכך נראה לי דאיירי כשקדשה בסתם והיא יודעת שפלוני עשאו שליח וכמו שכתב הראב"ד הלכך כשלא הוחזק השליח בעדים ולא נתפרס' הדבר משום חשש הרואין השליח אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרובי הראשון הואיל שהיא אומרת שנתקדשה לו והראשון מותר בקרובותיה שהרי השליח אומר שחזר משליחותו ואם אמרה איני יודעת חזקה לשני כיון שאין השני כאן ולא הוחזק השליחות בעדים ולית כאן חשש הרואים לאסרה בקרובי הראשון ומן הדין נמי אין לאסרו שהרי חזר השליח משליחותו אבל כשהוחזק השליח בעדים חזקה לראשון והשני מותר בקרובותיה דכיון דנתפרסם שהוא שלוחו של הראשון אין כאן תשש הרואים ומן הדין אין קידושיו קידושין שאין המעשה מוכיח שנתקדשה לו ומה שהוא אומר לעצמי קידשתי ה"ל דברים שבלב ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט מהשני צריכה גט מספק שמא נתרצתה לו וה"ל קידושין ומהראשון מחשש הרואים שהרי נתפרסם השליחות בעדים וכן נ"ל נכון וברור ובזה מיושב תמיהת הר"ן על הראב"ד ע"ש. והד"מ והפרישה והב"ח תירצו דכשהוחזק בעדים אמרי' חזקה שליח עושה שליחתו וכשלא הוחזק בעדים לא אמרי' חזקה שליח עושר שליחוחו ע"ש. ודבריהם תמוהים בעיני הא קיי"ל דשליח עושה שיליחותו אפי' לא נעשה שליח בעדים. ועוד לדבריהם אף כשהיא אומרת שנתקדשה לשליח נימא חזקה שליח עושה שליחותו ומשקר במאי דאמר שלעצמו קידשה ודוחק לומר דאיירי שיש עדים גם לא נזכר מזה בכל דברי הראשונים מאי אית לך למימר דאיתרע חזקתו אם כן ה"נ איתרע חזקתו. ועוד קשה הא לענין דיני ממונות מפורש בח"מ סי' קפ"ג דיכול לומר לעצמי לקחתי וכן מפורש במתני' לענין מציאה וצ"ע. ועיין בתשו' מהר"ם בר ברוך הקטנים סי' כ"ו דלא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אלא באיסורא שלא יהא המשלח חוטא כי הוא סומך עליו אבל בממון לא ע"ש וזה ממש כדברינו:

לפיכך אם מת וכו'. וכתב הר"ן שהרשב"א חולק אהירושלמי והביא ראיה מהא דגרסי' בבבלי בפרקין לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו רי"א חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ובודאי כשחזרה בדבר בטלה קידושין הראשונים לגמרי וכ"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין משני דאחי מעשה ומבטל דבור ע"כ. ול"נ דלא דמי דמן הסתם אמרינן איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שהשני הוא נוח לה אבל לא דחאה הראשון לגמרי ודעתה כשיתבטלו קידושי השני יחולו קידושי הראשון אבל כשחוזרת מהראשון בפירוש דחזינן דלא ניחא לה ביה ודאי דבטלו קידושיו לגמרי. ואף תשובת הר"ן נוטים לדברינו. למה שהביא הרשב"א עוד ראיה מדאמרי' ביבמות כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין שקדשני אמי ואחי ושיילינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי ומסקינן דהן הן קידושין הן הן מיאונין ע"כ. ול"נ דודאי מיאון הוא זה אלא מאן לימא לן דאם נתבטלה קידושי שני שאין קידושי הראשון חוזרין וחלין ומי עדיפא מנדון דידן ומטעם שכתבנו. והר"ן השיב בענין אחר ע"ש:

תיפתר שמת השני וכו' לא חלו עליה קידושי הראשון. פירשתי בקונט' שאין קידושין תופסין ביבמה. כן כחב הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן וסיים שם ואנן דקיי"ל כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון שאין זיקתה מונעת קידושי הראשון ע"כ וקצת קשה הא גם בירו' בפרקין איתא לדברי שמואל דצריכה גט וה"ל לש"ס למימר דאליבא דרב הוא דקאמר הכי מיהו בפרקין משמע דר' יוחנן קסבר דאין קידושין תופסין ביבמה וסוגיין לר"י אזלא אך נ"ל דהכא אין הטעם משום שאין הקידושין תופסין ביבמה אלא משום דכיון דחזינן שקבלה קידושין מהשני וחזרה מקידושי הראשון אע"ג דלאו חזרה גמורה היא מ"מ כל זמן שמצאה מקום שיהיו קידושי השני קיימים אינו תלין קידושי הראשון וכ"ש לפמ"ש לעיל בפרקין בתוס' בד"ה לפיכך וכו' ע"ש והבן כי נכון הוא:

תיפתר ד"ה ובשדה מקנה. וקשה התם שאני שתחילת קנייתו לא היתה אלא עד היובל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויש לומר הא מיהת מצינו שיוצא מהקדש בלא פדיון:

הדא דאת אמר מקודשת בקידושי כסף וכו'. וקשה הא אמרי' בכמה דוכתא בש"ס דהוקשו הויות להדדי אם כן מהיכי תיתי לחלק ועיין במשנה למלך פ"ז מה"א הלכה י':

מה בגירושין אינה מגורשת וכו'. הר"ן פסק דמגורת מספק וה"ה דמקודשת מספק. ואפשר דגם הירושלמי סובר כן מיהו הר"ן לא פירשו כן:

לשייר לו גיזה ועבודה. וקשה אלו אמר הרי זו עולה על מנת שגיזה ועבודה שלי מי אמר כלום אם כן אף זו שהיא כאלו הקדישה מעכשיו לעולה למה יהא מותר בגיזה ועבודה ויש לומר דכולי האי לא מחמרינן לאסרה אף בגיזה ועבודה ודוחק:

תלוש מן הקרקע הזה וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"ק בתוס' בד"ה תלוש וכו':

אית תניי תני הראשון ביום וביומיים וכו'. בבבלי בב"ק פ' החובל מוקי פליגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף הוא דמ"ד הראשון וכו' קסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי ומ"ד השני קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומ"ד שניהם ישנו וכו' מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף הוא או לא ומ"ד שניהם אינן וכו' קסבר דמיעטן קרא דכתיב כספו המיוחד לו:

מ"ד זה וזה ביום וכו'. פירשתי בקונטרס ופטורין מספק דספק נפשות להקל. דכתיב ושפטו העדה כן פי' הרשב"ם וכתבו תוס' בב"ב דף נ' ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי' מספק דאפי' ממונא לא מפקינן מספיקא ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו הא ודאי נ"מ טובא דאלו לטעם תוס' אלו קטל איניש אחרינא את זה שהרג לעבדו לא קטלי' ליה דמצי למימר גברא קטילא קטלתי אבל לטעם הרשב"ם דמדאו' פטרו ליה בי דינא אלו הרגו אדם לאחר שיצא מב"ד זכאי חייב מיתה. ומה שפירשתי בקונט' בלשון אחרון קשה מהיכא תיתי לן לומר דלא קפיד קרא אתרווייהו שיהא תחת ידו וגם כספו דהכי משמע פשטא דקרא ואין זה בכלל ושפטו העדה והצילו העדה להוציא קרא מפשטיה לכך מוכרח הבבלי לומר דמספקא בקנין פירות. ועיין בתוס' בב"ב בדף הנ"ל בד"ה קסבר וכו'. בת כהן לישראל תאכל בתרומה. כתב הר"ן מצאתי להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ואמר בת ישראל לכהן תאכל בתרומה חוזר על בבא הראשונה שאמר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל ל' יום ואם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקידושין ע"כ ונראה שגורם ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפרש כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה הקידושין לאחר ל' יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו תאכל קמ"ל דלא ע"כ. והנה מ"ש שהרמב"ם גורם ברישא בת כהן לישראל כן הוא מפורש בפירוש המשניות שלנו. מיהו מסוגיין מוכח דהגירסא שלנו עיקר דהא קאמר דמתני' איירי בשהשני כהן הרי דקאי אסיפא. לכן נ"ל הגהתי שבקונט' עיקר:

לכן צריכה אפי' כשקדשה השני קידושין גמורים. בקונט' פירשתי שני פירושים. וללשון הראשון קשה הא בשקדשה השני על תנאי דמקודשת ואינה מקודשת וקמ"ל דספיקא הוי או חזרה היא או תנאה או דהראשון שיורי שייר וכדאר"י ויש לומר דמסיפא שמעינן דספיקא הוא דתנן בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ולמה ליה למתני בסיפא ובא אחר וקדשה תוך ל' יום אלא ודאי דקמ"ל אפי' קידשה השני קידושין גמורים. וניחא נמי בהא מאי דקשיא עוד למה הביא דברי ר"ל תוך דברי ר"י. דלפמ"ש פליג ר"ל אר"י דלר"י דאמר קידושי ק' תופסין בה לאו ספיקא הוא דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן וכן כתב רש"י ותוס' ולר"ל ספיקא הוא. מיהו קשה דבסמוך משמע דאף ר"ל סובר דקנויה ומשויירת ואפי' קידושי ק' תופסין בה ולאו ספיקא הוא וכדשני וכי יש נפשך בעריות וכדמסיק ויש לומר דר"י בר טבליי לר"י הוא דפריך ור"ל לדבריו דר"י הוא דקאמר ודוחק. וללשון השני שבקונט' קשה אם קידשה השני קידושין גמורי' למה יתפסו בה קידושי מאה הא השני לא שייר מידי:

לאחר שלשים קונה קנין גמור. וקשה כיון דצריכה גט מיהת משני למה תהא מותרת לו לאחר שנשאת לאחר וי"ל דקסבר ר"ז כיון שאין הקידושין של השני חלין אלא על מקצת השיור לא מיקרי בעלה שאין כאן לא התחלה ולא סוף ולא קרינן ביה לא יוכל בעלה הראשון וגו'. והרשב"א בחידושיו כתב וקשיא לי דאם כן דאינן נגמרין עד לאחר ל' יום אם מת תוך ל' לא תהא זקוקה ליבום ולישנא דר"י קידושי ק' תופסין בה ואם מת חולצת או מתיבמת ועוד האריך ע"ש ולענ"ד אין לדחות דברי ירושלמי בזה דודאי מודה ר"ז דאם מת בתוך ל' שחולצת או מתיבמת שכבר אמרנו שלא שייר אלא מקצת והראשון מקרי בעלה הלכך צריכה חליצה ובזה יש ליישב כל דקדוקיו של הרשב"א:

כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו וכו'. כחב הרשב"א בחידושיו לפי זה אין צריכין להא דפשיט לעיל ג' אחין וכו' מדר"ח דה"ל אשת שני מתי' דאפי' מתו שניהם בבת אתת אסורה לו שהרי אינה קנויה לו אלא מחמת אחיו ולהם אסורה איך תהי' מותרת לו:

לכן צריכה אפי' השני כהן. פירשתי בקונט' ואי בשהשני ישראל וכו'. וקשה אם כן גם בשהשני כהן והראשון ישראל נמי פשיטא דהא קידושי הראשון ודאי תופסין בה ויש לומר דקמ"ל אפי' בשקדשה השני שהוא כהן קידושין גמורים אפ"ה אסורה בתרומה. ודייק ליה מדתנן מקודשת ואינה מקודשת לשניהם הך סיפא למה לי אלא לאשמועינן דאפי' בכה"ג שקידשה השני קידושין גמורים אסורה בתרומה. וכ"מ בחידושי הרשב"א ע"ש. והר"ן כתב דסיפא איצטרך דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה. חששו לקידושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל וזה דלא כסוגיין דמפורש דאיצטרך דלא נימא דלא חיישינן לקידושי הראשון. גם אין סברא לומר דלא ניחוש לתרומה דאית בה מיתה בידי שמים ואם אשת ישראל היא הרי היא כזרה לכל דבריה:

ה"ז מקודשת ויש לו. פירשתי בקונט' ואם אין עדים מקודשת מספק שמא יש לו ומתכוין לקלקלה. כ"פ הרמב"ם והר"ב. וקשה הא אמרי' בירושלמי ריש גיטין וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולין אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים בב"ד הוא חשוד לקלקלה. ומביאו הרשב"א ותוס'. והכא הרי הוא מקלקלה בידי שמים וצ"ע:

חזר ואמר וכו'. פירשתי בקונטרס שמשעת כניסה מסתמא בטלו לתנאי וכו'. וכ"פ הר"ן והריטב"א. וקשה הא א"ר יוחנן לעיל בפ' האיש מקדש במומין אפי' כנסה סתם אין לה כתובה ונ"ל דטעמא אחרינא אית ביה דחוב הוא דאית לה גביה אבל במומין אמרינן אין אדם מתפייס במומין. אך קשה דבבבלי פ' המדיר מסיק המקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאו בלא גט. ש"מ דלא אמרינן דמחל לתנאו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיך כתב הריטב"א וכיון דלא חזינן בגמרא דילן שום פירכא סמכינן על הירושלמי לגבי קידושין שהם על תנאי שכיון שכנסה נתחייב מי שעליו תנאי לקיימו ונגמרו הקידושין ע"כ והריטב"א גופיה כתב בחי' כתובות לפסק הלכה דהמקדש ע"ת ובעל צריכה גט מדבריהם וצ"ע ועיין בבית שמואל בא"ע סי' ל"ט ס"ק ס"א:

אין חזר ביה יתן. פי' בקונטרס שחייב לקיים אפי' אחר שכנסה וכו' דה"ל כפרעתיך תוך זמנו וכ"כ הר"ן והריטב"א ותימא על הב"ש בסי' הנ"ל ס"ק ס"א בשם הר"ן ואם טוען פרעתי נאמן ע"כ דליתא דהא הר"ן כתב מפורש בהיפך דה"ל כאומר פרעתיך תוך זמנו דקיי"ל דאינו נאמן. אך עיקר דין זה צל"ע דהטעם דאינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו דלמה לו להקדים הפרעון אבל הכא כיון דהנישואין צריכין להיות מדעתה מצי למימר שהיא לא נתרצית להנשא עד שיקיים תנאו תחלה שהרי אם תרצה לעכב הנישואין בדין יכולה לעכב שכן מורה לשון הסמפון שצריך לקיים תנאו קודם הנישואין. הא למה זה דומה למלוה על משכון ונאבד באונס וטוען הלוה שפרע לו תוך הזמן שקבע כדי שיתן לי משכונו מיד ואת"כ נאבד שהדבר ברור שהלוה נאמן דאין כאן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שרצה הלוה שלא יהא משכונו עוד ביד אחר וכן הדבר הזה דכיון שרצה להקדים הנישואין היה מוכרח ליתן לה כפי התנאי. ולא ראיתי בזה דבר מבואר להראשונים ז"ל:

חזר ועשאו מעשה ב"ד. כפי' בקונטרס כ"פ הר"ן והריטב"א. ואף שסיים הריטב"א זהו הירוש' פירושו בבירור מ"מ הלשון דחוק. גם מה לו לעשות מעשה ב"ד מצינו פעמים רבות שחזרו האמוראים מפסקיהם וחזרו ודנו דין אחר. ולולא דמסתפינא אמינא שה"פ חזר ואמר ר"א לתקן שיוכתב בתוך הסמפון אין חזר ביה יתן וכו' ממילא אינו יכול לחזור בו הבעל ופריך ולא הדא היא קדמייתא שאין בזה תועלת שהרי אין הבעל רוצה לחזור בו. חזר ועשאו מעשה ב"ד תיקן שיהא הסמפון נכתב כמעשה ב"ד ישיהי' סדר כסמפון ע"א משל חתן וכו' ובמעשה ב"ד אינו נאמן לומר פרעתי וכ"מ לקמן בסוגיין. ואע"ג דמעשה ב"ד שאינו נאמן לומר פרעתיך האמור בבבלי פ"ק דב"מ הוא ענין אחר מ"מ י"ל דקסבר ר' אבהו כל שנעשה ע"פ ב"ד אינו נאמן לומר פרעתי ועיין בח"מ סי' ל"ט. ולפ"ז איכא למשמע מכאן דכל שאינו מעשה ב"ד נאמן הבעל לומר פרעתי אם כנסה תוך זמן הסמפון וכמש"ל בד"ה אין חזר וכו' ודלא כמ"ש הר"ן והריטב"א והדבר צריך תלמוד. ועיין בחידושי ר"י מטרני על מסכת קידושין ולפמ"ש אין מקום לקושיתו ע"ש:

שניהם יכולין לעקור חזקה. עמ"ש ביבמות פ' ב"ש בתוס' בד"ה שניהם וכו':

ר' בא אמר קידושין אני אומר וכו'. יקשה למה לא יהיה סמפון הא איכא שני עדים המעידים על התנאי וי"ל אחר שתקנו חכמים דבעינן שיבררו עוד אחד כדאמרינן בסמוך לא הוי סמפון כלל. אך לשון אני אומר לא עמד יבורר וכו' דחוק לפי פירושי שבקונטר' לכן נ"ל דסובר ר' בא כיון שהחתן בעצמו חתום עליו ה"ל כנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול שכל העדות בטל ור' אבהו סובר דהבעל דבר החתום אינו פוסל דבמקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר ועיין בח"מ סי' ל"ו:

היה מדעתו סמפון וכו'. לפי' שבקונטרס קשה לי דמשמע שלא היו שם קידושין אחרים חוץ משטר זה א"כ אם לא נכתב השטר מדעתו לקידושין מהיכא תיתי שיהיו קידושין ונ"ל דודאי איירי שהיו קידושין אחרים וה"פ שסמפון זה נכתב מדעתו ולא מדעתה שלא היתה חפצה בתנאי וא"ר חנינא דהוא סמפון כיון דלא חפץ בקידושין אא"כ בקיום התנאי שבסמפון ור' חגיי אומר כיון שהיא קבלה הקידושין סתם בלי שום תנאי והתנאי שכתב הבעל סמפון הוא לטובתה אין בסמפון כלום והקידושין הראשונים קיימים. ועדיין הדבר דחוק:

מתניתא מסייעא ליה וכו'. וקשה שאין הנדון דומה לראיה דהתם היא אומרת קידשתני קידושין גמורים אבל הכא היא אינה יודעת מה היה דעתו למה תהא אסורה בקרוביו. ודוחק לומר דה"נ איירי שמחולקים שהיא אומרת לקידושין נעשה מדעת שניהם והוא אומר לסמפון נעשה מדעת שניהם דבהא ודאי לא פליג ר' בא. גם לשון הש"ס דקאמר היה מדעתו סמפון וכו' לא משמע כן:

מת בתוך הסמפון וכו'. וא"ת הא אמרינן לעיל בסוגיין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה וכו' א"כ פשיטא דלרשב"ג אסורה להנשא ולרבנן שריא וי"ל דאיירי בשאמרו הקרובים שאינן רוצים לקיים התנאי א"נ לרבנן פליגי אי חיישינן למראית העין כדפירשתי:

שליח דברים בתוך הסמפון. וקשה מאי טעמא דר' בא דאמר קידושין כיון דהתנאי נעשה לטובתה מהיכי תיתי לומר שיכול לבטלו ואין לומר דאיירי ששניהם רצו לבטל התנאי פשיטא שיכולין לבטלו. ונראה דאיירי בשאמר בתוך זמן הסמפון שאינו רוצה לקיים התנאי וכשהגיע הזמן אומר שרוצה לקיימו קסבר ר' מנא דהוה שובר לקידושין כיון שכבר אמר שאינו רוצה לקיים התנאי וממילא נתבטל התנאי ור' בא סובר כיון שלא הגיע הזמן אין באמירתו כלום וכשמקיים התנאי לזמנו חלין הקידושין. א"נ ה"פ שליח דברים בתוך הסמפון היינו שבתוך זמן הסמפון הוסיף בתנאי קאמר ר' בא אם קיים התנאי הראשון הוו קידושין ור"מ סובר דהוה סמפון וכל זמן שלא קיים התנאי שהוסיף הקידושין בטלים ומותרת לעלמא ואם בא אחר וקדשה הקידושין תופסין בה וכמ"ש הרא"ש בתשובות ומביאה הב"י סס"י ל"ת ע"ש וקאמר הש"ס שחששו להא דר"מ אם בא אחר וקדשה:

או שניא היא דכתיב לתת וכו'. בבבלי גרסינן ור"מ בתוככם כל היכא דאית לכו משמע וא"ת הא כתיב לתת לתשעת המטות את ארץ כנען וי"ל קסבר ר"מ דוקא מסיפא דהך קרא דכתיב כי לקחו בני גד ובני ראובן נחלתם מעבר לירדן א"כ כשלא יקחו מעבר לירדן יקחו גם בארץ כנען דהא כתיב בתוככם. מיהו מאי דמקשין תוס' בד"ה אי לא וכו' וקשה מהיכי תיסק אדעתא שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש ע"כ. יש ליישב כיון דכתיב לתת לתשעת המטות וגו' ה"א שהן מסולקים מארץ כנען בכל ענין. ר"מ דקידושין דתני וכו'. ותימא למה לא מייתי ר"מ דמתני' דמפורש דבעי ר"מ תנאי כפול וא"ל דשאני מתני' דאיירי בשבא להוציא מידו וכדמסיק לקמן הא עדיין לא אסיק אדעתיה לחלק בכך וי"ל דמתני' איכא לפרושי דאיירי בדבר ממון אבל בדבר איסור לא בעי ר"מ תנאי כפול לכך מייתי הך ברייתא דאף בקידושין שהוא דבר איסור סובר ר"מ כן אך דוחק לומר כן דקשה למה תנן פלוגתייהו דר"מ ור"ח כאן בפרקין דלא איירי אלא ממילי דקידושין. וא"ת הא מסיק בבבלי ס"פ שבועות העדות דבאיסורא מודה ר"מ דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן משמע דבקידושין נמי מודה וקשיא נמי למה מייתי פלוגתייהו הכא וי"ל דקסבר הבבלי אף בקידושין פליג ר"מ דהוה איסורא דאית ביה ממונא כמו דמשני התם בסוטה. מיהו הירושלמי צ"ל דלא ס"ל לחלק בהכי דא"כ מאי מייתי מקידושין לעירובין דעירוב איסורא דלית ביה ממונא הוא:

על מנת שירדו גשמים וכו'. וקשה וכי ס"ד שלא ירדו גשמים לעולם א"כ לעולם היא בספק מקודשת מיהת וי"ל באומר ע"מ שירדו גשמים היום ואם לא ירדו היום אינה מקודשת:

עד שיכפול תנאו. וקשה אם לא כפל תנאו בעירוב עדיין לא ידעינן איזהו מעירוביו יהיה קיים דהא במניח שני עירובין אנן קיימין וי"ל דבאמת אסור לילך חוץ לעיר אפי' אמה אחת וה"ז חמר גמל:

והן אם לא כי לא וכו'. עיין מ"ש בעירובין דף י' ע"ב בתו' בד"ה ההן וכו' עוד פירושים אחרים. אך ראיתי ברא"ש בגיטין פ' מי שאחזו שגורס והן אם לא כלאחר הוא וה"פ והא אם לא יעברו ה"ל כאומר לאחר שירדו גשמים דאמרי' לעיל דמודה ר"מ דלא בעינן תנאי כפול וזה נכון ועיין בר"ן שם:

אלו לא כפל לתנאו וכו'. בעירובין דף י' פירשתי מי עקר קידושיו וכי היו נעקרים הקידושין שנתן מתחלה שיהיו לה במתנה אלא ה"א תנאו בטל והקידושין חוזרין אבל השתא דקאמר לא יהיו לי עליך כלום משמע דאף הקידושין הראשונים שנתן לה לא תחזירם לו ע"כ. ומיהי מה שפירשתי כאן מסכים יותר ללשון הש"ס:

ירדו לסמפון בשיטת ר"מ. כחב הרשב"א בחי' בגיטין דף ע"ה בד"ה אתקין וכו' ועוד דגרסינן בירושלמי בקידושין סדר סמפון כך הוא וכו' אלמא מעשה קודם לתנאי הוי תנאה ומיהו נמי יש לומר דרבנן היא ואפילו בגיטין וקידושין לא בעי הנך תנאין ואינו מחוור דודאי משמע דכולהו אמוראי בגיטין וקידושין חששו להא דר' מאיר ע"כ. ותימא הא בסוגיין מפורש דסמפון ודאי בשיטת ר"מ נאמר אלא דבעי למוקמי אף כרבנן. גם משמע כאן דלא חששו לדר"מ אפילו בגיטין וקידושין וצ"ע:

חומר היא בעריות. עמ"ש בעירובין פ"ג ה"ה בד"ה על שם וכו'. ותוס' כתבו בגיטין דף ע"ה בד"ה לאפוקי וכו' והא דגרסי' בירושלמי פ' האומר אר"י בר' בון בכל אתר וכו' נראה להר"ר אלחנן דגרסי' בכל אתר לית ליה ר"מ וכו' והכא אית ליה ומשני ר"ח חומר היא בערוה כלומר אע"ג דלא כפל לתנאי ומן הדין התנאי בטל והמעשה קיים ומשום חומר אין הגט והקידושין קיימים ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל ע"כ. ולא ידעתי אהיכא קאי הא דקאמר בהכי איירי דנימא דלר"מ בעי תנאי כפול מספק. אדרבה מדמדמי קידושין לעירובין משמע דקסבר הירושלמי שאין לחלק בין איסור לממון לענין תנאי כפול וכמש"ל וצ"ע. ועיין בב"י בח"מ סי' ר"ז:

אפי' בעדים וכו'. מספקא לי אי הלפתא כר"ל או כר"ז. ומן התימא על הפוסקים שלא ביארו דבר זה וכתבו סתמא ה"ז מקודשת משמע דבכל ענין מקודשת ואם קידשה אחר א"צ הימנו גט. גם קשיא אמ"ש הש"ע בח"מ סי' ר"ז סעיף ד' בהג"ה אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח א"כ אף בקידושין ה"ל לפרש דבכה"ג אינה מקודשת. מיהו בהא י"ל דסמך אהא דקאמר דהטעם משום דהוה דברים שבלב ואינן דברים וכי היכי דבמקח וממכר מתבטל המקח אף בקידושין אינה מקודשת אבל כשגילה דעתה מקדם מבואר בח"מ שם דהמקח קיים ה"ל לבאר דבקידושין מקודשת בספק. ועי' בתשו' הרא"ש כלל ל"ד סי' א' וצ"ע:

איפרסן לוי. לפי מה שפירשתי בקונטרס דפירושו ברח א"כ ההערמה היתה שידע ראובן שיברח לוי וזהו כפי מה שפירש הבעה"ת בשער נ"א. אכן בהא דאמרי' בסמוך אין פריטין אינון אינון פשעין פירש הרב שהחזיריי' פשעו ובקונט' פירשתי שתנאיי' פשעו. גם פי' זה כתב הרב לשיטת רבינו האי גאון ע"ש ובתשובות מהר"א ששון סי' ק"ד ואין להאריך:

א"ל את אודית ליה בדינרין וכו'. פירשתי בקונטרס בסמוך דאיירי שא"ל אתם עדי. דאל"כ למה לא יהא נאמן לומר שיש לו כנגדו בידו במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל השתא ה"ל מגו במקום עדים. מיהו קשה למה ליה לר"א בר יעקב למימר דבלא עדים מצי למימר דאמר כן כדי שיחזור לו הקיתון הל"ל דבלא עדים נאמן במגו:

ויוסי אחי כפות וכו'. קצת קשה דלעיל משמע לאחר שסילק עצמו ממנו כפתו לר' יוסי:

לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. פירשתי בקונט' קסבר האי תנא אין קידושין תופסין ביבמה לשוק וכן פירש"י. וכתב התי"ט וכלומר ר"ע היא דקסבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואינה הלכה ע"כ. וקשה מי סני ליה לרש"י למימר קסבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל הדבר ברור דמתני' כרבנן נמי אתי' דלכ"ע אין קידושין תופסין ביבמה לשוק אלא דממזר לא הוי וכמ"ש תו' ביבמות דף צ"ב ע"ב בד"ה אמר רב וכו' וכ"מ לקמן בסוגיין:

אלא הא לך פרוטה זו וכו'. וקשה כיון שאין בידם דשמא לא יגרשנה הראשון א"כ מחוסר מעשה הוא וי"ל מ"מ מטעם מגו וכמ"ש בקונטרס ראוי שיחולו הקידושין מעתה:

מתני' פליגא על ר"י וכו'. עמ"ש בנדרים פ"ג ה"ה בתוס' בד"ה מתני וכו':

אבל אם אמר לאחר שימות יבמיך וכו'. וקשה כיון דהשתא תפסי בה קידושין מאי מהני דמחוסר מעשה וי"ל דקסבר ר' יוסי במחוסר מעשה לא אמרי' מגו. מיהו ר' יוחנן סבר דתרתי בעינן מחוסר מעשה והשתא לא תפסי אבל היכא דאיכא מגו אע"ג דמחוסר מעשה תפסי בה קידושין וכן בהיפך כן מוכח מהא דקאר"י לעיל בתרומה. וא"ת כיון דקיי"ל כשמואל למה לא חילקו הפוסקים ביבמה בין לאחר שיחלוץ לאחר שימות וי"ל כיון דבבבלי ביבמות דף צ"ב לא מייתי אלא הא דרשב"ל דמוקי מתני' כר"ע ש"מ דמחוסר מעשה לחוד לא מעכב הקידושין או דמיתה למחוסר מעשה דמי' מיהו הא ליכא לשנויי כיון דמספקא לן דלמא אין הקידושין תופסין ביבמה א"כ אף לאחר זמן לא תפסי בה קידושין דהא קיי"ל כר' יוחנן בתרומה כמפורש בבבלי בפרקין:

תני ר"ח בת יומא מתקדשת בכסף. מכאן מוכח דלא גרסי' במתני' אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין דלגירסא זו צ"ל דר"ח פליג אמתני' וקסבר דבעינן שתהא בעולם וקשה א"כ איך קאמר ר' מנא בסמוך מתני' אמרה כן אלא ודאי דל"ג ליה. ועי' בתי"ט בד"ה והוכר עוברה וכו':

במה קדשה כחב הרשב"א בחי' ונראה שהגיר' משובשת ובמה קנאה גרסי' כלומר אע"פ שייחדה לו סלע עוד היא צריכא במה קנאה לסלע כדי שתתקדש לו בו ומשני כהאי דתנינן כלומר כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בשכרו זכה הוא בסלע שהוא חליפיו ע"כ. ולפמ"ש בקונט' אפשר לקיים הגירסא:

חזר ר' ינאי ופתר לה וכו'. בבבלי גרסי' רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא א"ר ינאי אין אר"ל ש"מ מדרי"י דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ואליבא דחד תנא ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא ע"כ. וקשה דר' יוחנן אמר בפ' המפקיד דף מ"א מאן דמתרגם ליה חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאני בתרא לבי מסותא ולא מוקי לה בתרי טעמי אליבא דחד תנא ואיך פליג אר' ינאי רביה. מיהו לפום סוגיין ל"ק דהדר ביה ר' ינאי. אך קשה לי דהרמב"ם והרא"ש פסקו כאן כר' ינאי ובחבית פסקו כר' יוחנן דלא מוקמינן מתני' בתרי טעמי ואליבא דחד תנא וצ"ע:

באומר ע"מ דו אמר וכו'. וקשה איך תנא ברישא רצה האב מקודשת הא עדיין יש לו זמן למחות לעולם דהא בסיפא תנן מלמדין את האב וכו' וי"ל דמקודשת דתנן ברישא היינו מקודשת בספק ומצינו לשון זה בתוספתא בפרקין דתנא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו ועיין בחידושי רשב"א:

ואין למדין ממנו ד"א. וקשה כיון דטעמא דלא חציף איניש וכו' א"כ אף בשדה כן וי"ל דמשום האי טעמא דלא חציף איניש לחוד אין אדם נאמן על עצמו אי לאו דאיכא נמי טעמא דעיגונא שאם לא נאמינו תהא אסורה לעולם להנשא:

ברם הכא לא הוחזקה וכו'. וקשה מי לא עסקינן שבשעה שנתקדשה היה הדבר מפורסם לרבים והלך למדינת הים וע"ק הא אפי' בגט מן האירוסין משמע במתני' דלא ישא את אשתו:

נאמן לפוסלה מן הכהונה וכו' שנאמר את בתי וכו'. כ"ה בבבלי בפרקין. וקשה מנ"ל דנאמן לפוסלה דלמא לא האמינו התורה אלא לומר שנתנה לאיש הלזה וכיון שהאיש מודה בדבר אסורה לכל העולם אבל להאמינו שקדשה אף על פי שאינו אומר למי קדשה ליכא הוכחא מקרא דמנ"ל לחלק המקרא דכשאמר לאיש אסרה דלמא כשאמר לאיש אין בדבריו כלום:

והרי היא גדולה אינו נאמן. כ' תוס' ישנית בכתובות דף כ"ב ע"א בד"ה מנין לאב וכו' ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קידשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל וכו' ע"ש ותימא הא משנה שלימה היא דאינו נאמן ובבבלי בפרקין מפורש דלכך אינו נאמן משום דאינו בידו. ומאי נראה דקאמרו וצ"ע:

נתקדשה בתי אפי' קטנות אינן בכלל. וקשה למה אינו נאמן מיהא על הנערות שהרי יש להן יד נקדש עצמן אם לא מיחה בהן אחר כך וכדאמרינן לעיל יש פרק ב' וכן קשיא בסמוך גבי נתגרשה בתי:

הגע עצמך שהוא כהן. וקשה הא תנן בפ"ח דגיטין דסברי ב"ה המגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי לא פסלה מן הכהונה א"כ ה"נ ליגרשה על תנאי וצ"ע:

מתני' פליגא וכו'. פירשתי בקונט' והיא אסורה בקרוביו ואמאי מאחר שבידו לגרשה יהא נאמן ע"כ. וקשה הא שאני התם דלכך אסורא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא משא"כ כאן לכך נ"ל דה"ג א"ר יוחנן המקדש בע"א לא עשה כלום ומתיב רב ששת ממתני' דאי בדאיכא עדים אמאי מותר בקרובותיה אי בדליכא עדים אמאי אסורה בקרוביו אלא לאו בעד אחד ומשני אמרין הכין וכו' ולא אקידושין א"ר יוחנן למלתי' אלא אגט דע"א לא מהני דצריך להחזיקה גרושה בפני שנים וכדא"ר יוחנן ריש גיטין. ורב דאמר בסמוך המקדש בע"א לא עשה כלום מוקי למתני' דא"ל קידשתני בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. וכה"ג משני בבבלי בפרקין ע"ש:

והמבזה שליח ב"ד לוקה. מכאן ראיה לפירש"י דפירש אהא דגרסי' בבבלי במכלתין דף י"ב רב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וכו'. ודלא כמ"ש תוס' ביבמות דף נ"ב ע"א בד"ה דמתפקר וכו' דבכל שלוחא דרבנן יש ללקוח ע"ש:

א"ל אנן בעיין וכו'. לפי מה שפירשתי בקונט' יש מכאן ראיה לדעת הרמב"י שפסק כמ"ד בבבלי בפרקין דלא תיפוך ובלישנא בעלמא פליגי. ועיין בר"ן בנדרים פ"ח:

הכל מודים בפסח וכו'. עמ"ש בנדרים פ"ח ה"ב בתו' שם:

הגע עצמך שהי' חבר וכו'. כ' הר"ן בשם הרשב"א מסתברא אם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופי' שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אוחו ליתן כתובה ע"כ וקשה א"כ למה ליה שישא אחותה ה"ל להתנות וי"ל ודאי לסברת הירושלמי שלעולם צריך ליתן כתובה אפילו כשמבקשין הימנו ליתן גט אפילו פירש שלא ליתן כתובה לא מהני אבל למסקנת הבבלי כשמבקשין הימנו ליתן גט. א"צ ליתן כתובה ה"ה כשפירש א"צ ליתן כתובה וכסברת הרשב"א וצ"ע:

ויתיביניה הרי חלל וכו' והולד הולך אחר הפגום. וקשה אדרבא הא הולד הולך אחר הזכר שהוא חלל. לכן נ"ל דה"ג והולד הולך אחר הזכר וכ"ה בבבלי בפרקין וקושית הש"ס מחלק אמ"ד דכל מקום לאו דוקא ואיזהו דוקא והדר פריך ממחזיר גרושחו וקושייתו אמ"ד כל מקום דוקא ואיזהו לאו דוקא:

הרי המחזיר גרושתו וכו'. וה"ה דה"מ למפרך ממצרי ואדומי וא"ל דחייבי עשה לא קחשיב והנך חייבי עשה נינהו דמכלל עשה דדור שלישי הם באים דהא מחזיר גרושתו משנישאת נמי עשה היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר כדאיתא בבבלי פ"ק דיבמות. ודוחק לומר דלר"י בן כיפר פריך. ועיין בתי"ט במשנתינו:

והתני לא יקחו וכו'. עיין מ"ש ביבמות פרק יש מותרות בתוספות בד"ה והתני וכו':

ופליג אהא דאר"י בר פזי וכו'. וקשה והא מתני' היא לקמן בריש פרק י' יוחסין גירי וחרורי וממזרי וכו' מותרין לבוא זה בזה לכך נ"ל דאבתרא קאי דר"י בר פזי פליג אדרב הונא דאלקים מושיב יחידים ביתה היינו שממזרים שאינן ידועים אלא ליחיד בעולמו הוא מושיבן לבית ממזר לממזר וזהו דלא כרב הונא דקאמר דממזר דלא ידעי לא חי:

הרי יבמה שזינתה וכו'. וקשה דשאני יבמה לשוק שאין לה על אחרים קידושין משא"כ אשת אב ובת ישראל שבא עליה עכו"ם יש להן על אחרים קידושין ויש לומר לפ"ז צ"ל דקסבר ר"מ דבעינן שיהא שוה ממש לאשת אב א"כ אף מעכו"ם ועבד לא הוי ממזר דהא אין לו על אחרים חידושין משא"כ באשת אב אלא ודאי קסבר ר"מ דלא קפיד קרא אלא שיהא דמי לאשת אב דלא תפסי בה קידושין וקשיא שפיר מיבמה. ובהכי ניחא לי קושית תוס' בקידושין דף ע"ו ע"ב בד"ה ור"י וכו' וביבמות דף ט"ז ע"ב בד"ה קסבר וכו' וקשה מנ"ל דקסבר ר"ע עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר דלמא גמר מאשת אב דלא תפסי קידושי לדידי' אבל לאחריני תפסי לאפוקי הני דלא תפסי לא לדידי' ולא לאחריני ותירצו ביבמות שם וז"ל וי"ל דתנן בהדיא בפ' אלמנה דף ס"ט דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וע"כ ר"ע היא ע"כ. וקשה הא מפורש שם בש"ס בפרק אלמנה אפי' תימא מתני' דרבנן ואפ"ה בעכו"ם ועבד סברי דהולד ממזר. וראיתי להמהרש"א שהרגיש בקושיא זו ע"ש. ואין תירוצו מחוור דעדיין קשיא מנ"ל דר"ע סובר דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר דלמא מתני' אתיא כרבי אע"ג דר' יוחנן סובר כמ"ד הולד כשר גם י"ל דמתני' אתי' כרבנן והא דתנן בעכו"ם הולד ממזר היינו מדרבנן ועיין בתוס' ביבמות דף צ"ב. וצ"ע. ובקידושין שם תירצו תוס' וז"ל וי"ל דע"כ ר"ע לא בעי דומיא דאנוסת אביו שהרי קסבר ר"ע יש ממזר אפי' מחייבי לאוין דלאו דשאר כגון עמוני ומואבי ואין בה דומיא דאנוסת אביו שהוא לאו דשאר פירוש קורצה אבל רבנן בעי דומיא דאשת אביו לכל מילי ע"כ. וגם זה תימא שהרי כתבו תוס' בפ' החולץ דף מ"ה ע"ב בד"ה מה אשת אב דלא תפסי בה קידושין הולד ממזר וכו' וא"ת מה לאשת אב שכן כרת ומיתה וי"ל דממזרת תלוי בתפיסת קידושין כדפריש' לעיל ע"כ. שמעינן מהכא דלכ"ע לא בעינן דומיא דאשת אב בכל מילי והדרא קושיא לדוכתא דאף ר"ע סובר דבעינן שיהא דמיא לאנוסת אביו לענין תפיסת קידושין דלדידי' לא תפסי בה קידושין ולאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי עכו"ם ועבד אבל עמוני ומואבי ודאי תפסי בה קידישין לאחריני להנך דמותרין בהן כגון אלו האסורין לבוא בקהל וצ"ע. וראיתי לתוס' ביבמות דף מ"ט בד"ה הכל מודים וכו' שכתבו ואור"י דלמ"ד דהוי ממזר לר"ע מחייבי לאוין דלאו דשאר נמי הוי ממזר מיבמה לשוק ומעכו"ם ועבד אע"ג דלא דמי לאשת אב דהא מוי"ו דולא יגלה נפקי כולה ולא ילפי' מידי מאשת אב וכו' ע"ש. הנה דבריהם אלו סותרים למ"ש בקידושין דף ע"ו ע"ש. גם קשיא מנ"ל דלא בעינן מיהת דומיא דאנוסת אביו שהוא עיקר קרא וסמיך ללא יבא ממזר. גם מ"ש תוס' שס ביבמות בשם ר"ת דאפילו למ"ד דהוי ממזר מעכו"ם ועבד מ"מ אין ממזר מיבמה דכיון דיבמה עומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבה בת תפיסת קידושין ע"כ. קשה דא"כ מאי קשיא לי' לר' שמואל בר אבא. ונ"ל דדייק להש"ס דס"ל לר"ע דמעכו"ם ועבד הוי ממזר מהא דתני' ביבמות דף צ"ב אמתני' האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י באו וא"ל מת בעלך ואח"כ מת בנך וניסת ואח"כ חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ת"ר זו דברי ר"ע שהוא אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ע"כ. שמעי' דקסבר ר"ע דיבמה לשוק הולד ממזר ש"מ דקסבר כל דלא תפסי קידושין אפי' לאחריני כיבמה לשוק הולד ממזר א"כ אף בעכו"ם ועבד נמי הולד ממזר. כנ"ל נכון וברור:

א"ל בריך רחמנא דלא הוינא וכו'. אע"ג דע"פ חתימתו התיר בן הפנויה יש לומר דקסבר כמאן דמכשיר ולא עשה איסורא ומה שאסר בן אשת איש עוד יש לתקן להתירו. וקשה הא חומרא דאתי לידי קולא היא שהתירו בממזרת:

כיון שזו וזו וכו'. כתב הב"ח שנ"ל שהרי"ף ה"ק מדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' ע"ש. ומסוגיין מבואר דליתא אלא טבילה אחת עולה לכאן ולכאן. מיהו לדידן בענין שיודע שטבל לקרי אע"ג דבש"ס משמע מסתמא אמרי' שטבל לקריו. היינו דברי ריב"ל ולשיטתי' אזיל דקסבר בעל קרי אסור בד"ת כמפורש בבבלי בברכות פ"ג אבל לדידן דקיי"ל דבטלו לטבילותא צריך שידוע לנו שטבל לקריו. וכ"כ הט"ז סי' רס"ח ס"ק ח' ע"ש:

אר"ז הדא אמרה עכו"ם וכו' לא ידעתי מניין לו דהא הך ברייתא איירי בשהעבד בא על השפחה וכדפירשתי בקונט':

יש מוכר את אביו וכו'. וקשה אהא דאמרי' לעיל פ"ק הלכה ג' אין גובין מן העבדים כקרקעות אם כן אין העבד משועבד לכתובת אשה ומברייתא זו שמעינן מפורש בהיפך דגובין מעבדים כקרקעות ויש לומר דאיכא ברייתא דס"ל דאין גובין. אך קשה למה לא מייתי לעיל ברייתא זו ע"ש:

הדרן עלך פרק האומר