מהו ליקח אבנים וכו'. כתב בהג"א מא"ז פ' ב"ה ואסור ליקח אבנים מבה"כ ישנה כדי לבנות חדשה כי ליכא דוכתא לצלויי ע"כ. וכ"ה בהג"ה בש"ע סי' קנ"ב וכבר השיב הב"ח על דברי הג"ה זו ע"ש ול"נ דבבה"כ שנפל איירי ואין שם אלא אבנים ואפ"ה אסור משום חרבן מקום מיהו אי איכא דוכתא לצלויי סובר הא"ז דמותר דלא מהני מה שמניחים שם כיון שיש להם מקום אחר להתפלל ודברי הא"ז לקוחים מדברי הירוש' שכן דרכו בהרבה מקומות ועי' בט"ז שם:

לא דאסור אלא מן גו דנפשהון עגומה וכו'. כתב בש"ע א"ח סי' קמ"ג סעי' ב' בהג"ה אבל בחומשים שלנו אפי' כל ה' ספרים ביחד אין לברך עליהם וכ' המג"א ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים ע"כ ותימא איך דוחה דברי הירושלמי דמפורש כאן דמוטב שלא לקרות כלל מלקרות בחומשין כדי שישימו על לבם לקנות ס"ת שלימה כ"ש שבחומשים שלנו אסור לקרות כדי שיהא לבן עגומה וכ"מ בב"י ע"ש וצ"ע:

ולא זכר יואש המלך. כתבו תוס' במנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה הא מורידין וכו' ר' זעירא כתב ולא זכר יואש המלך ולא כתב כדכתיב המלך יואש ע"כ ותימה אדרבה בד"ה ב' כתיב ולא זכר יואש המלך כדכתב ר' זעירה וצריכין לומר כדפירשתי בקונטרס דר"ז סובר דאפי' ד' כותבין וצריכין לומר דגירסת תוס' בירושלמי היתה ר"ז כתב ולא זכר המלך יואש וע"ז כתבו כדכתב יואש המלך ולפ"ז צריכין להפוך גם הגירסא בתוס' ודוחק גדול הוא:

אם כר"מ וכו'. גירסת הרא"ש במתניתין אין מוכרין של רבים ליחיד דברי רבי יהודה:

אם כר"מ מוכרין וכו'. כתב הר"ן בד"ה אין מוכרין של רבים ליחיד וכו' אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי וכו' וא"ת כיון דס"ל לר"מ שאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכ"ש להוציא' לחולין א"כ למה צריך תנאי הא בקדושתיה קיימי כבר נשמר מזה רש"י שפי' דהיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתיה וכאילו אינן חפצים בה א"נ מתני' מילי מילי קתני דכשמוכרין אותו ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתיה ואם מורידין אותו אין מוכרין אלא על תנאי ע"כ ותימא שלא ראה שקושייתו היא קושית הירושלמי ותרוציו אין נראין להירושלמי דאתירוצי קמא קשה דמסיפא משמע דעל תנאי מותרין להשתמש בו אפי' לדברים של חול וברישא משמע דבקדושה קאי ואתירוצא בתרא קשה דאם כן ליערבינהו וליתנינהו אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אפי' משל רבים ליחיד מפני שמורידין וכו' אבל לתירוצו של ר"י דמוקמת לה בס"ת ניחא:

מיקל לנשיא דשטחין וכו'. מהכא שמעינן דאפי' על גג של בית המדרש וה"ה לבה"כ אסור להשתמש ונראה שמכאן פסק ר"י דאסור להשתמש בגג בה"כ ועי' במרדכי פ"ק דשבת ומביאו הב"י בא"ח סי' קנ"א:

ספרא אימתן הוה וכו'. בגליון כתב וז"ל וס"ד שרבי אבהו עבר שלא לשום צורך אר"ז לא אלא ספרא פי מקרי דרדקי היה בבה"מ שהיה לו אימה מהנערים שהלכו במגרש לטייל ולא היה יכול לסלקם ואם לא היה רבי אבהו עובר לא היה יכול לפנות משם הנערים ולא הלך שם בחנם ודוק מ"כ ע"כ ואין פירוש זה מדוקדק בלשון הש"ס לכן נ"ל פי' שבקונט' עיקר:

תני שמואל וכו'. נ"ל דה"פ דאהך ברייתא דתניא בה איזו היא שבת שנייה וכו' קשה קושית רנב"י דא"כ כשחל י"ד בע"ש ט"ו בשבת ואין זכר לנס ע"כ לומר שבט"ו שחל להיות בשבת קורין זכור והא דתני בברייתא איזו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה היינו בה שחל פורים בשבת ואפילו חל בע"ש כאילו חל בשבת עצמו א"כ אף רישא דברייתא בתוכה היינו בה וכשחל בע"ש כאילו חל בשבת עצמו ומאחרין והיינו דרבי אילא ויותר נ"ל לפרש איזו היא שבת שניה וכו' אפילו בע"ש היינו אפילו חל ר"ח בע"ש וכ"ש אם חל בשבת שבוע שחל פורים בתוכה היא שבת שניה ש"מ שמאחרין ובב' באדר קורין שקלים ובט' בו זכור דאס"ד דמקדמין א"כ שבוע שחל בה פורים היא שלישית מעת שהתחילו לקרות שקלים ורנב"י סובר דכי היכא דפליגי ר"ז ורבי אילא בר"ח שחל בע"ש פליגי נמי בפורים שחל בע"ש וכ"ה בבבלי ופריך אר"ז למה יקדימו לשעבר הלא טוב הוא לקרות בט"ו וכו':

ר"ח שחל להיות בשבת וכו' בקונטרס פירשתי דסוגין אתיא כמ"ד בבבלי בפרקין דף ל' לסדר הפרשיות הוא חוזר וכן נראה עיקר דר"מ אמרה לפני רבי אימי ובבבלי ר' אמי הוא דאמר לסדר הפרשיות הוא חוזר ובשדה יהושע והרא"פ במס' ברכות פירשו הסוגיא כמ"ד לסדר הפטרות הוא חוזר וכמ"ש בתענית דף י"ב ע"א ד"ה ר"ח אבל מה שפירשתי בקונ' נראה עיקר כמ"ש:

ושלשתן דבר אחד וכו'. הא דתנן בסוף מס' תמיד בשלישי היו אומרים אלקים נצב בעדת וגו' ופי' הרב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין ועי' בפי' רמב"ם ולפי דברי הגמ' נראה פשוט לפי שקיום העולם על הדין שכלם נכללים בו היינו קיום הארץ שהיא נתלית על בלימה לכן אומרים בג' אלקים נצב וגו' שבזה מתקיימת היבשה ובהכי ניחא נמי מאי דמקשים דלעיל אמרי' דעל ג' דברים אחרים העולם עומד דהיינו על התורה וכו' דלעיל איירי בקיום כל הברואים כולם שמים וארץ וכל אשר בהם וכאן איירי בקיום הארץ לחוד:

אינו בדין וכו'. כתב הט"ז בא"ח סי' תכ"ח ויש לתמוה הרבה שהרי בפ' הקורא עומד תנן הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה א"כ בזמן המשנה לא הי' מברך אלא הפותח והחותם ואיך קאמר הכא שלא יברכו בקללות הא אין מברכין אלא הפותח והחותם ונ"ל אף בזמן המשנה וכו' אם רוצים כל א' מברך בפני עצמו ע"כ תימא למה תני אין מפסיקין בקללות ה"ל לתנא למתני אין מברכין על הקללות ואיך שבק העיקר ותפס הטפל ועוד דבכ"מ משמע דבזמן חכמי המשנה לא היה מברך אלא הפותח והחותם לכן נ"ל דרבי לוי מפרש אין מפסיקין דמתני' היינו שירצה לסיים שם הפרשה בשבת זו ויתחיל ממקום שפסק בשבת הבאה נמצא שמברך עתה על הקללות בסוף ובשבת הבאה מברך עליהן בתחלה וכן הא דאמר לוי בר פסטא ויברך לפניהן ולאחריהן נמי בכה"ג איירי אם פוסק באמצע ארורים בשבת זה נמצא שמברך עליהן תחלה וסוף והכי מיבעיא ליה מהו דיקרינון חד ויסיים שם ויברך בסוף וזה איירי בימיהם שסיימי בשבת במקום שהיו חפצים רק שיקראו כ"א פסוקים וכדפירשתי בקונטרס וכולא סוגיא הכי ריהטא ודברים ברורים הם:

אילין ארורים וכו'. לפי הפי' שבקונטרס אין לשון הש"ס מדוקדק לכן נ"ל דה"פ דכל השירות טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן כדתניא בסמוך אע"ג דתנן הפותח בתורה מברך לפניהן והחותם מברך לאחריהן מ"מ שירות שאני והקללות דינן כשירות דכשם שהוא מברך על הטובה מברך על הרעה ומיבעיא ליה אם הארורים דינן כשירות ומברך לפניהן ולאחריהן או לא ומשני דאין צריך ברכה לפניה ולאחריה אלא קללות שבת"כ ובמשנה תורה אבל לא הארורים שאינן נאמרים אלא מפי הלוים ובזמן שעברו ישראל את הירדן ופי' זה נראה עיקר:

אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה. כתב בש"ע א"ח סי' תכ"ח סעיף ו' קללות שבת"כ אין מפסיקין בהם וכו' אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם אעפ"כ נהגו שלא להפסיק בהם ע"כ נ"ל שמנהגינו הוא ע"פ הירושלמי הלזה:

ארור המן וכו'. כתב הר"ש בספר י"מ ולא מפליג בין המן דקודם תלייה לדבתר תליי' דס"ל דבתר זמן זכירתו אזלינן שכבר מת הוא ודלא כר"י דבסמוך ע"כ ולא ידעתי מי דחקו לחלוק עלינו את השוין דלמא גם רב מודה לר"י וכמ"ש בקונ' גם במס' סופרים משמע דלאחר המגילה קאמר רב דלימא ארור המן:

ומ"ט ובפתחו וכו'. מכאן משמע כדברי הרמב"ם דלאחר הקריאה גולל ואח"כ מברך דע"כ לא קאמר ר"י אלא בתחלה מדכתיב ובפתחו וגו' אבל בסוף מהיכי תיתי להניח התורה פתוחה:

הדרן עלך פרק בני העיר