בש"א. אר"י בא לומר חולין כו'. עיין בקונטרס. וכ"כ הר"ש בתרומות פ"ג. וא"ת טעמא דב"ש אתי לאשמועינן וי"ל גם לב"ה נפקא מיניה לר' ירמיה מודו ב"ה במתכוין להקדיש דהוי הקדש ולר' יוסי אפי' במתכוין להקדיש פליגי ב"ה:

**ע"ד דר' יוסי כו'.**וקשה א"כ הא דתנן לא אמר כלום אין פירושו שוה דלב"ש הכוונה דהקדש ראשון קיים ולב"ה פי' שאין כאן הקדש כלום וי"ל מ"מ לדברי הכל אין אמירתו כלום. והר"ש פי' דהכא שאני שכיון להקדיש הראשון אלא שהיה סובר שהשחור יצא ראשון. וסיים הרא"פ משא"כ הכא גבי עולה ואמר שלמים לא כיון לשלמים מעולם הלכך אף לב"ש לא אמר כלום ע"כ. ועדיין הדבר דחוק הא מיהת גם גבי שור שחור לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו וי"ל הכא מ"מ בשעת ההקדש כיוון גם לזה שהיה בלבו וטעה בזה שסבר אף אם לא יצא השחור מ"מ יהיה שור היוצא ראשון קודש אבל התם בתרומות בשעת האמירה לא כיון כלל לשלמים ויותר מרווח סוגיין אם נאמר לב"ש השחור קדש דאמרי' כוונתו היה שור שחור שבעדרו שיצא ראשון מכל השחורים יהיה הקדש אלא שטעה בדיבורו ולא פירש כל הצורך וכ"כ תוס' דף לג בד"ה והא הקדש כו' וכ"מ לקמן. פ"ה ה"ב:

בשפתים ולא בלב. כ' הר"ש תרומות פ"ג ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן פרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ע"כ. ואני תמה מדבריו אלה דהא מבואר בש"ס ותו' שם דבחולין בעינן שיגמור בלבו ויוציא בפיו פת סתם ואין צריך לפרש פת חיטין דכל שאין הפה מכחישו הוי נדר ולנדבה בגמר לבו סגי אפי' לא הוציא בפיו שום דבר. ונראה שיש חסרון בדברי הר"ש וכצ"ל ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז לאו כלום כגון שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים אבל לא מכחשי זא"ז כגון שהוציא פת סתם מהני ובתרומה וקדשים אפילו לא הוציא כלום בפיו אם גמר בלבו מהני כדדרשי' פ' שבועות שתים שאני התם דכתיב כל נדיב לב. והרא"פ כתב הגומר בלב להקדיש דבר לגביה חייב אע"פ שלא הוציא בשפתיו אבל אם אין הדבר נגמר בלבו רק מחשבה בעלמא בעינן דוקא בשפתים ולא בלב ע"כ ודא ברותא היא לא שמענו חילוק זה מעולם וכמדומה ששגג בדברי הר"ש הנזכרים ולא עיין יפה בשבועות שם:

ת"ל לבטא. כ' הרא"פ מדלא כתיב בשפתים לבטא שמע לה ע"כ. ואין אני רואה בזה שום משמעות. גם תו' בשבועות שם כ' דאין שום יתור או שינוי בהך קרא. ובבבלי הגי' ת"ל לכל אשר יבטא האדם. ונראה דמלכל דריש אפילו לא הוציא מפיו אלא פת סתם סגי. והא דכתיב. לבטא בשפתים היינו שלא יכחיש בפיו מה שבלבו ולהכי איצטרך נמי מוצא שפתיך. ועמ"ש בחידושינו שם. וברייתא דמייתי בסמוך כשהוא אומר מוצא וכו' קשה מאי קאמר הרי במוצא בשפתיו אמור הא מעולם לא נסתפק שמוצא שפתיו מהני. ולשון הבבלי מתוקן. מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא בהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. ופירושו כמו שכתבתי דמוצא שפתיך איצטריך שלא יכחיש מוצא שפתיו למה שבלבו. וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה' מעה"ק. וא"ת אי לאו קרא כל נדיב לב ה"א מוצא שפתיך תשמור אפי' היה בלבו לומר חולין ואמר עולה וכדאמר רבי ירמיה אליבא דב"ש וי"ל סבר הך תנא דסברא הוא דלא מהני דדמיא לאנוס:

מה פליגא במכנס פרוטרוט. כ' הרמב"ם פ"ג מה' שקלים הלוקח מעות בידו ואמר אלו לשקלים או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי אפילו לקט הרבה נותן שקל והשאר חולין שמותר השקלים חולין וכ' הכ"מ ופסק כר' ביבי דמתני' מסייעא ליה ע"כ. וקשה הא ר' יוסי מתרץ למתני' שפיר דאתיא כב"ה. ור' יוסי הוא מארי' דגמרא טפי מר' ביבי גם בפי' המשנה כ' הרמב"ם באומר אלו הכל מודים שמותרן נדבה ולא פליגי אלא במכנס. וכן פי' אהא דתנן מותר שקלים חולין זהו דעת ב"ה על הפנים שזכרנו ע"ש וכ"פ הר"ב. ואפשר שבחיבורו חזר בו וסובר כיון דר' חזקיה ור' ביבי פליגי אר' יוסי וה"ל תרי במקום חד פסק כוותייהו וכמ"ש בסמוך. כ' הרמב"ם פ"ה מה' פסולי המוקדשין הלוקח מעות בידו או שהי' מלקט ואמר אלו אביא מהם חטאתי המותר חולין. וכ' הכ"מ בירושלמי חילק גבי שקלים בין מכניס פרוטרוט ובין האומר אלו לשקלי ורבינו השוה אותם לענין שאביא מהם חטאת וצ"ע מהיכא יליף לה. וכ' הלח"מ טעמו דפסק פ"ד מה' שקלים כר' ביבי דאמר במכנס פליגי ובאומר אלו שוין שמותרן נדבה וכיון דרישא דמתני' במכנס סיפא שאביא מהן לחטאת נמי בכה"ג ועל דא קאמר שהמותר נדבה כ"ש באומר אלו שהמותר נדבה דהא לרבי ביבי טפי אית לן למימר דהמותר נדבה בלוקח מעות בידו מבמלקט ע"כ. ותימא הא רבי ביבי קאמר באומר אלו לד"ה חולין ועוד הרי הרמב"ם פ"ג מה' שקלים פסק דבאומר אלו הוה חולין וכמ"ש ועד לדבריו הא במתני' תנן שאביא מהן חטאתי חולין ונר' שט"ס הוא וצ"ל דפסק כרבי ביבי באומר אלו מותרן חולין ובמתני' תנן במכנס שאביא מהן חטאת מותרן חולין כ"ש באומר אלו דהא לרבי ביבי טפי אית לן לומר באומר אלו מותרן חולין מבמכנס. אך קשה לי לפמ"ש בקונטרס אין כאן ק"ו דוקא בשקלים באומר אלו חולין דנראה שדעתו להרבות בשקלו ובחטאת אם רוצה להרבות בחטאתו מותר שאין לו קצבה ודאי מותרו נדבה. ונ"ל קושיא זו מעיקרא ליתא דהאומר שאביא מהן חטאתי כאלו פירש דבריו שאינו מפריש אלא כדי אותו קרבן וכ"כ הראב"ד והכ"מ בעצמו שם וזה פשוט וברור:

הפריש שנים סבור שהוא חייב כו'. כתב הרמב"ם פ"ג מה' שקלים המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד אם בזה אחר זה האחרון לא קדש ואם בבת אחת האתד שקלים והשני מותר שקלים. וכ' הראב"ד בירושלמי אינו כן אלא האחד חולין לפי שהוא או כמי שסובר שהוא חייב ואינו חייב או כמי שהוא אמר הרי אלו לשקלי דלב"ה מותרן חולין ע"כ. ונ"ל שגירס' הרמב"ם כגי' שבשקלים וכמ"ש בקונטרס. וגי' הראב"ד היא הגי' שלפנינו וה"פ אותו השני מה את עביד ליה אי כסובר שהוא חייב ואינו חייב ולא קדש או כאומר אלו לשקלי ויפול לנדבה כדא"ר יוסי לעיל באומר אלו לד"ה נדבה וה"נ בחטאת הפריש חטאת כו' לא קדשה הפריש שתים כו' אותה השניי' מה את עביד לה כסבור שהוא חייב ואינו חייב ולא קדשה או כאומר אלו לחטאתי דתנן שוין שמותריהן נדבה. והשתא לדידן דקיי"ל כר' ביבי בשקלים אין ספק שהשני חולין דאפי' אי הוה כאומר אלו נמי מותר חולין מיהו בחטאת מיבעיא ליה. וכ"נ מדברי המגדל עוז דגי' הרמב"ם והראב"ד חלוקים ע"ש. ולכך לא השיג אמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' פה"מ הפריש שתים וסבור שחייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת יביא אחת והשאר לנדבה. דגם לגי' הראב"ד ניחא דמספיקא אזלינן לחומרא ונופל לנדבה. וא"ת לגי' הרמב"ם כמ"ש וכ"כ הכ"מ והלח"מ שם אמאי קאמר השאר לנדבה הל"ל והשניי' תרעה כבר תי' הכ"מ דקאי אדמי שתים ואם הפריש שתים רועה ודמיו יפלו לנדבה. גם הא דכ' במ' שקלים ואם בבת אחת האחד שקלים והשני מותר שקלים פירשתי שקלים פ"ב ה"ג בתו' שכוונתו השני חולין כדין מותר שקלים וכ"כ הלח"מ ה' פה"מ ע"ש. לפ"ז ליתא להשגת הראב"ד. ונראה שהר"א פירש מדלא כ' הרמב"ם והשני חולין או מדלא כ' סתם והשני לא קדש ש"מ דס"ל שדינו כמותר השקלים שעושין מהן רקועי זהב צפוי לבית קדשי הקדשים כדתנן פ"ד דשקלים. ואינו מוכרח דקמ"ל שבידו להביא איזה מהן שירצה דלענין זה חל ההקדש על שניהם והיינו דאיכא בין הפרישן בבת אחת או בזה אחר זה. ולפמ"ש מתבאר שלא היה בגי' הרמב"ם הא דמסיים בשקלים האיך אתה אומר אלו לנדבה דא"כ לא איפשיטא בעיין א"נ הכי מפרש לה וה"נ בחטאת במפריש דמי הוה כאומר אלו שהמותר לנדבה והכא האיך אומר דה"ל כאומר אלו דהא באלו לד"ה חולין וכר' ביבי. והיינו טעמו דפסק כר' ביבי ועמ"ש בסמוך. והרא"פ בפי' למס' שקלים כ' בזה דברים מעורבבים ע"ש:

במרחשת והביא במחבת. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י והיינו כדקאמר ר"ז בסמוך. וקשה ונשיילי' איך היתה דעתו וי"ל באומר שיודע בשעת ההבאה ידע שנדר להביא במרחשת אבל נשכח ממנו אי הקריבה לפטור נדרו וחזר ממה שאמר תחלה להביאה במרחשת או נדבה אחרת ומספיקא אסרינן לה ואמרינן מה שהביא הביא. אך קשה איך היא נאכלת מספק וי"ל ממה נפשך נאכלת אי חזר בו הרי יצא ידי נדרו כדאמר ר' יוסי ואי לא חזר בו הרי נדבה אחרת היא וא"ת איך מביא שניי' לצאת ידי נדרו מספק שמא מביא חולין לעזרה וי"ל דמייתי ומתנה כדאמרי' מנחות דף ק"ו. אך קשה מאי מהני חזרתו עד כאן לא פליגי ב"ה ואמרי יכול לחזור בו היינו בשחזר תוך כדי דיבורו אבל לאחר כ"ד לאו כלום הוא. וכ"ש דקשה לדעת הרמב"ם דאמר בהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי ועמש"ל פ"ד ה"א ודוחק לומר שהביאה תוך כדי דיבור במחבת:

סברין מימר אפי' ימים טובים קובעין. וקשה מ"ש ימים טובים משאר ימות השנה אם אמר להקריב ביום זה נימא נמי דקובע ועוד למ"ד אין נדרים ונדבות קרבין בי"ט א"כ ודאי דאין י"ט קובעין:

אפי' כלים קובעין. וקשה מנ"ל דכלים קובעין והא לא דמיא קדושת כלים לקדושת פה כלל דהא פה ודאי עדיף מכלי דאין כלי מקדש אלא דבר דשייך בו כדתנן פ' המזבח מקדש אין כלי הלח מקדשות את היבש ואלו קדושת הפה שייך בכל דבר ועוד הא א"ר יוחנן אין כלי שרת מקדשין אלא לדעת כמפורש בבבלי מנחות דף ז'. והא דאר"פ פ' התודה אף לר' יוחנן כלי שרת מקדשין שלא לדעת היינו דוקא בכה"ג ששחט תודה על שמנים חלות אמרינן מסתמא לא כיון אלא לארבעים כי היכי דליקדשו כלי ואין כלי שרת מקדשים אלא הראוי להם וע"ש בהתודה ברש"י ובדף ז' בתוס':

לשוגג בלא תעשה כו'. עיין בקונט'. והכי מוכח כל הסוגיא דבהא פליגי חזקיה ור"י דלחזקיה עשה שוגג כמזיד בתמורה לענין מלקות דאפי' בשוגג לקי משא"כ בקדשים ולר"י עשה שוגג כמזיד בתמורה דאפי' המיר בשוגג קדשה משא"כ בקדשים אבל לענין מלקות אף בתמורה לא עשה שוגג כמזיד דלא מצינו מלקות בשוגג. ותו' כתבו תמורה דף יז בד"ה גבי תמורה לקי כו' ואית ספרי' דגרסי גבי תמורה קדיש כו' ולגי' הראשונה אפי' בשוגג לקי דגזירת הכתוב הוא יהיה קדש ורבי' ברוך ור"ש משנץ פליגי בה אם יש מלקות בשוגג ע"כ. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא חזקיה ור"י פליגי בפלוגתייהו דר"ב ור"ש. והגירסא בש"ס בדברי חזקיה תמורה לקי כו' ובדר"י תמורה קדיש כו' ואין אנו צריכין להגהת ר"ב ור"ש אלא הגירסאות הישנות נכונות. כ' הרמב"ם פ"א מה' תמורה א' המימר בזדון או שהמיר בשוגג ה"ז תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים לוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית ואמור מדעתי והמיר שלא מדעתו ה"ז תמורה ואינו לוקה. וכ' הראב"ד בפי' אמרו בגמרא כסבור שמותר להמיר והמיר גבי תמורה לקי ובקדשים לא לקי. וכ' הכ"מ דעת הרמב"ם בנתכוין לומר עולה ואמר שלמים לוקה משום דכיון להמיר אבל כסבור מותר להמיר אינו לוקה דהוי כאנוס ובהא פליגי ר"י ור"ל עלה דחזקי' וכן בההיא דר"ש כו' ויש לתמוה למה השמיט ההיא דר' יוחנן באומר תצא זו ותכנס זו ע"ש ובלח"מ שם. ודברי הכ"מ תמוהים דמאי דוחקי' דחזקי' לומר בכסבור מותר להמיר לקי הא אנוס הוא ולאו שוגג לימא בשוגג גמור לוקה אפי' אינו מתכוין להקדש כלל כגון שבא לומר חולין ואמר עולה ושייך שפיר פלוגתייהו ור"ל דבעינן דוקא מכוין להקדיש שום דבר כגון שלמים ואמר עולה או שור שחור שיצא מביתו ראשון כו'. וכדאמרינן בסוגיין ר' יוחנן כר' ירמיה. ועוד איך אפשר לומר דר"י סובר כסבור מותר אנוס הא מפורש בש"ס תמורה באומר תצא זו ותכנס זו כי' א"ר יוחנן גבי תמורה לקי והיינו באומר מותר כמפורש ברש"י שם והכ"מ מביאו. וע"ק דרש"י פי' בד"ה גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא הקדש בטעות אינו הקדש. ש"מ כל דקדיש מילקא נמי לקי ובפ"א מה' איסורי מזבח כ' הרמב"ם דאם דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח קדוש ואינו לוקה. וע"ק שתמה למה השמיט הא דר"י ונהפוך הוא שהרי כרב הא דר"י אלא שכתב בהיפך באומר מותר דאינו לוקה ור"י אומר דלקי. ונראה דגי' הרמב"ם כפי גירסתינו שכתבתי לעיל דחזקיה הוא דאמר בשוגג בתמורה לקי ור"י אמר בשוגג אינו לוקה אף בתמורה אלא דהמימר בשוגג קדש אבל לא בקדשים. וקשיא איך קאמר רבי יוחנן באומר מותר דלקי בתמורה דהא ודאי גרע משוגג. וע"ק לישנא דקאר"י באומר תצא זו ותכנס זו (דאיירי בתמורה) גבי קדשים באומר קדשי' שנפלו בהן מום נאכלין בלא פדיון לא לקי גבי תמורה (אם אומר תצא זו ותכנס זו) לקי וכמה דחוק פי' זה לכל מעיין לכך גרס הרמב"ם באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים באומר קדשים בלא מום נאכלים בפדיון קדש גבי תמורה לא לקי. וה"פ האומר על בהמה תמימה תצא זו ותכנס בעלת מום זו תחתיה גבי קדשי' כגון שאומר קדשים תמימים נאכלים בפדיון ותהא בעלת מום זו קדושה תחתיה ותהא פדיונה קדש אע"פ שדימה שזה מותר אפ"ה קדשה אע"פ שאין בפדיון זה ממש גבי תמורה אם אמר תצא זו ותכנס זו לתמורה שדימה כל שאין שניהן שוין מותר להמיר לא לקי דזה אנוס הוא וכ"נ גי' רבינו ברוך דלא תיקשי ליה קושית תו' שם בד"ה גבי כו'. וניחא בזה כל הקושיות שהקשו המפרשים לדברי הרמב"ם גם כל מה שהקשיתי למעלה. גם הא דכ' הרמב"ם פ"א מה' איסורי המזבח דין דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח ה"ז קדושה. אע"פ שלא נזכר דין זה בתלמוד ואין זה דרכו של הרמב"ם לחדש חילוקי דינים שלא נזכרו בש"ס:

הקדיש בכור למזבח כו'. וקשה דגרסי' בערכין דף כט ע"א ורבנן אל תקדיש מיבעי' ליה ללאו. ופירש"י שאם מתפיסו לזבח אחר עובר בלאו. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תמורה. ומסברא נראה דאין תופס דמים דהא אין פדיון לבכור ולמה יתפוס קדושה לדמי. מיהו י"ל כי היכי דחל עליו הקדש בדק הבית ה"נ חל עליו הקדש לדמי. אך קשה איך נאמר המקדיש לעולה או לשלמים שיחול עליו קדושת דמים גם לישנא דמתני' פ' בתרא דתמורה משמע הכי דתנן התם אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. מדלא תנן שמקדישין אותן לדמי למזבח ש"מ דאין תופסין קדושה לדמי. ועוד ראיה אס"ד אע"ג דלקי תופס קדושה לדמי תיקשי לאביי ריש תמורה דאמר כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. לפ"ז דאע"ג דעובר בלאו אפ"ה אינו קדוש לדמי מאי פריך מר' יוחנן אע"ג דאמר דלא קדיש מ"מ לאו איכא:

אפי' בתמורה לא קדשה. וקשה הא תנן פ"ב דתמורה חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חל על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזוז וליעבד וקאמר טעמא בגמרא דכתיב לא ימיר רע בטוב וטוב ברע. ורע היינו בעל מום ואם המיר מומר ולוקה. וע"ק אע"ג דאינו קדש מ"מ לקי בתמימה אפילו בשוגג משא"כ בקדשים:

ומחובר הוא למכות. וקשה אמאי לא ילקה וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ויליף ליה מהא דתני' בספרי לא תזבח לה' שור או שה אשר יהיה בו מום לרבות בעל גרב כו' וזהו מום עובר הוא ונראה דסובר הש"ס קרא לא אתי אלא לאיסור זביחה אבל איסור הקדשלא. ודלא כמ"ש הכ"מ שם כיון דחזינן דקפד קרא אזביחה ה"ה בלאו דאל תקדישו עובר ע"ש. מיהו הרמב"ן מייתי לישנא דספרא דתניא אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו בל תקדישו כו' ע"ש. וכ' שם שכן הוא בבבלי תמורה. מיהו בגי' שלפנינו ליתא בבבלי. ונראה שכן היתה גי' הרמב"ם. דלגי' הרמב"ן קשה מה לו להרמב"ם להביא ראיה לאיסורי בעל מום עובר. מדכתיב לא תזבח וגו'. אך גי' הילקוט היא כגי' הרמב"ן ונ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי:

מניין בלא תעשה ת"ל לאמר. כ' הרמב"ם פ"ה מה' ערכין המקדיש בהמה תמימה לבדק הבית עובר בעשה. וכ' הכ"מ בתמורה אמרינן דעובר נמי בלא תעשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכ' הלח"מ האי לא תעשה דמפיק מלאמר דהיינו לא אמור אינו אלא אסמכתא ולהכי כשהקשו פ"ק דתמורה והרי המקדיש תמימי' דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו אלו קדשי ב"ה לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה משום דהוי אסמכתא ע"כ. ותימא הרי מפורש בגמרא דתמורה דהמקשה פריך מלא תעשה דמסיי' בה ותניא המקדיש תמימי' לבדק הבית אע"פ שהיא בלא תעשה מה שעשה עשוי. וא"ל דגירסא אחרת היתה לו איך נפרש קושית המקשה הא בכל הסוגיא לא פריך הש"ס אלא מדבר שיש בו לאו מהני אבל מאיסור עשה אפי' לאו הבא מכלל עשה לא פריך. ועוד בסוגיין מפורש דלאו גמו' הוא ובמזיד לקי ובשוגג לא לקי. והנכון כמ"ש המ"ל דלית הלכתא כר"י אלא כחכמים דפליגי עלי'. וכן כתבתי מגילה פ"ד ה"ג עד שלא היו ספרי הרב מצויין אצלי. ומסוגיין מבואר דחכמים פליגי עלי' דר"י. ויצקת עליה שמן כו'. עיין בקונטרס. ובבבלי מנחות דף ע"ה גרסי' ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת"ל עליה שמן. וכ"ה בת"כ. וקשה לפי פירושי איצטריך מנחה לגופיה א"כ מנ"ל לרבות כל המנחות ועוד מיעוטא דמנחת מאפה מנ"ל. וכ"ת הא דדרשינן מנחה לרבות כל המנחות לאו ד"ה היא דרבנן פליגי דגרסי' מנחות ס"א ע"ב רש"א והבאת את המנחה לרבות שאר מנחות ותנא דפליג אר"ש יליף ליה מדכתיב מאלה ולא יליף ליה ממנחה. לאו מילתא היא ודאי כ"ע אית ליה מנחה לרבות כל המנחות אלא מנחה דוהבאת את המנחה איצטרך לת"ק ללמד דאפי' שיריי' צריכין הגשה כדאמרי' התם ע"א אלו נאמר והבאת אשר יעשה מאלה הייתי אומר אין לי שטעון הגשה אלא קומץ בלבד מנחה מניין ת"ל מנחה. מנחת חוטא מנין ת"ל את המנחה. וכ"ה בת"כ אלא דגרסי' התם מנין לרבות שאר כל המנחות (פי' מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת חוטא) ת"ל את המנחה. והא דפרט בש"ס מנחת חוטא לסיים בה ודין הוא כו' ע"ש בתו' בד"ה מנחת כו' ולפמ"ש ניחא תמיהתם:

מודה ר"י בערב כו'. במתני' דערכין תנן וכן היה רשבג"א אף הערב לאשה בכתובתה ומגרשה ידיר הנאה כו'. לפום ריהטא נראה רשב"ג כר"ח דאמר צריך להדיר תנאה. מיהו נראה דרשב"ג כר"י והא דאמר וכן היה רשבג"א כו' לאו לענין הדרת הנאה קאמר אלא כמה דר"י אומר דוקא בהקדש הוא דא"צ להדיר הנאה אבל לא בהדיוט. דאס"ד סובר ר"י אפי' בהדיוט ליתני הדיוט דאין שאלה וכ"ש הקדש. דאי להודיעך כחו דר"א ודאי כחא דהיתירא עדיף. והא דארשב"ג אף הערב כו' מדקאמר אף אין ראיה דכר"א ס"ל אלא ה"ק אף הערב אפי' אינו קבלן צריך להדיר הנאה דסובר ערב דכתובה משתעבד. ולית הלכתא כוותיוה כמפורש בבבלי ב"ב דף קע"ד ברישא דהך דתנן רשבג"א בין ערב בין קבלן אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. דסובר ערב וקבלן שוים וכן היה רשבג"א לענין הדרת הנאה נמי ערב וקבלן שוין. ודלא כמ"ש הנ"י והתי"ט ע"ש. והכ"מ כ' פ"ז מה' ערכין הל' י"ז משום דרשב"ג אתי כר"א דאמר אף משמע דפשיטא ליה בהקדש דחיישינן לקנוני' וקיי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ע"כ. ותימא הא ערב כ"ש הוא מהקדש דמסברא אין אדם עושה קנוניא גם יש שאלה להקדש א"כ אי כר"א ס"ל לא שייך אף ועוד מאי ראיה מייתי מהא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. הא סיים בה חוץ מערב והיינו רישא דהך. וה"ה ערב דסיפא ותדע הא מפורש בש"ס ערכין וב"ב דערב דכתובה לא משתעבד. ודוחק לומר דערב דקארשב"ג היינו קבלן. דהא ערב דתנן ברישא היינו ערב ולא קבלן סיפא נמי וכ"נ מדברי הנ"י שם. וא"ת הא ודאי לית הלכתא כר"י דר"ה דוקא בש"מ אמר אין אדם עושה קנוני' אבל לא בבריא ואי כר"י אפי' בבריא נמי לא י"ל ר"ה לא איירי אלא בשאמר לאחר שהקדיש הלכך דוקא ש"מ אבל בשעה שהקדיש לעולם נאמן ופלוגתא דר"א ור"י בשעה שהקדיש. והכי דייק לשון המשנה בערכין דתנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כו' משמע שהי' גלוי לכל בשעה שהקדיש שיש עליו כתובת אשה. והשתא ש"מ לד"ה לא חיישינן לקנוניא אבל בריא לר"א אפי' בשעה שהקדיש אינו נאמן וקאי מיעוטא דר"ה בין בשעה שהקדיש בין לאחר שהקדיש ולר"י קאי מיעוטא דוקא אלאחר שהקדיש אבל בשעה שהקדיש אפי' בריא נמי לא חיישינן לקנוניא. ודלא כמ"ש תו' ערכין דף כג בד"ה אלא כו' ובד"ה בשאלה כו'. וא"ת לדעת המקשה דאף בבריא קאר"ה קשיא לר"ה גנובי גנבי למה לך לימא הלכה כר"י י"ל היא גופא קמ"ל פלוגתייהו באדם עושה קנוניא להקדש. מיהו הרמב"ם פ"ז מה"ע מחלק בש"מ בין שאמר בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש. ומפרשים דר"ה דוקא בשעה שהקדיש איירי ופסק כוותיה וע"ש בכ"מ ובלח"מ. מיהו דברי הרמב"ם צ"ע שכ' הלכה י"ח וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני עלי כו' בד"א בבריא אבל בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש כו' נאמן ע"כ מדכ' בד"א בבריא שמעינן דרישא וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש כו' בבריא איירי ודוקא לאחר שהקדיש אבל בשעה שהקדיש נאמן א"כ מאי איכא בין בריא לחולה. וכ"נ דעת הראב"ד ודלא כמ"ש הכ"מ ועיין ח"מ סי' רנ"ה בש"ך וצ"ע:

מה אר"י במתנה כו'. בפוסקים לא הזכירו דין מתנה. ונ"ל טעמייהו דמסיק בש"ס בלוקח דא"צ לידור בהנייה מכדי מידע ידע כל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל נזבון איהו דאפסיד אנפשיה. ודוקא לוקח אבל מתנה דלא שייך הך טעמא צריך לידור אך אין ראיה משם די"ל בלוקח פשיטא ליה דא"צ לידור אבל במתנה מיבעיא ליה. יתדע דהא בסמוך פשיט בבע"ח א"צ להדיר הנאה ובמתנה מיבעיא ליה. ועמ"ש בסמוך:

נישמעינה מן הדא כו'. וקשה איך נפשוט איבעיא דמתנה מבע"ח הא ודאי יש לחלק ביניהם דב"ח איהו דאפסיד אנפשי' משא"כ במתנה ונ"ל דהיינו טעמא דנפק עובדא כרב אחא שאין הטעם משום דיכול לחזור ולגבות אלא משום דאפסיד אנפשיה ויש ליישב בדוחק דה"ק השתא ב"ח דלא שייך עין יפה א"צ להדיר הניי' כ"ש מתנה מאי קאמרת שאני בע"ח דאפסיד אנפשיה דידע שיש עליו כתובה ה"נ בשנתן המתנה ידעו הנותן והמקבל שיש עליו כתובת אשתו ואדעתא דהכי יהיב ליה. ויותר נ"ל דה"ג בעל חוב מאי נשמעינה מן הדא כו'. ובאמת בעיא דמתנה לא איפשיטא ועמ"ש בסמוך:

עבדה לון תכשיטין. ב"ב פ"י הגירסא יחזיר ויעבדינון מטלטלין. ופי' הרא"פ מטלטלין דכתובה לא משתעבדי לבעל חוב ע"כ. ולא ידענא מאי מטלטלי דכתובה דקאמר אי מטלטלי ששיעבד לכתובתה אמאי לא גבי מינייהו ואי במטלטלי שהכניס לשום בנדונייתה ודאי דגבי' מינייהו. אלא ודאי במטלטלי שנעשו לצרכה והיינו תכשיטין דקאמר הכא גם לא דק להגיה הסוגיא על נכון ולא הרגיש בטעיותיה:

תמן את אמר תצא כו'. וקשה הא ודאי סתרי אהדדי דהא תנן בהסיפא דמתני' א"ל לב"ש אי אתם מודים בזו כו' וקשיא מרישא ונראה הא דאמרי ב"ה אי אתם מודים בו נמי קשה אי דמיא סיפא לרישא מנ"ל לב"ה הא ודאי דב"ש אינן מודים בזו אלא פשיטא שסיפא היתה הלכה פסוקה ביד כל התלמידים וליכא מאן דפליג בה לכן שפיר השיבו ב"ה. לפ"ז ניחא דקושית הש"ס לבאר הסיפא אמאי לא חשו להשיב הא לפום ריהטא נראה דקשיין אהדדי ומתרץ ר' יוסי בר' בון דלא דמיין:

כל עמא מודיי שאין נשאל על תמורתו כו'. וקשה מ"ש שאלה דנקט הא מקרא יהיה קדש שמעינן דהקדש טעות הוי הקדש כמפורש לעיל והא דאין שאלה בתמור' מיניה ילפינן א"כ הל"ל הכל מודי' תמורה בטעות הוי תמורה וכי פליגי בהקדש והרמב"ם כ' פ"ד מה' נדרים ואין נשאלין על התמורה. וכ' הכ"מ דדייק ליה מגמרא דתמורה ע"ש. וטפי הל"ל דיליף ליה מהא דערכין דף כג דאמרי' לר"א הקדש בטעות הוי הקדש הלכך אין בו שאלה:

שור שעומד על האבוס כו'. פשטא דשמעתתא משמע דגם לב"ה בעיא ליה מדפשיט מהא דר' יוחנן. וקשה מ"ש מאומר שור שחור שיצא ראשון ויצא לבן דלא הוי הקדש וי"ל שור שחור ויצא לבן גוף הדבר שרצה להקדיש לא יצא ראשון משא"כ הכא אותו השור שרצה להקדיש עליו' אנו מדיינים ואין שום שינוי בגוף ההקדש אלא בתנועותיו הלכך הוי הקדש ודוחק:

נתכוין לתרום כרי חיטין כו'. וקשה הא מיהת לא גרע מתורם שלא מדעת שאין תרומתו תרומה ומ"ש בקונטרס מדלא הבחין מסתמא היתה כוונתו לכל מה שיהיה קשה א"כ לא הוי בכלל נתכוין לתרום חיטין וע"ק אם גם ביום נתכוין לחיטין אין תרומתו תרומה ה"ל לפרש דאיירי בשלא פירש דבריו ואמר לחיטין מתכוין דאי אומר כן אינן תרומה וע"ק אמאי הוי תרומה גמורה הא אם אמר דודאי לא לכך נתכוין פשיטא דאינו תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם דבעינן מחשבה:

שחמתית ונמצאת איגרון אפי' ביום לא עשה כלום. וקשה דגרסי' פ"ב דתרומות כל מין חיטים אחד לכן צריכה אפי' בשחמתית על אגרון ומאגרון על שחמתית. ש"מ דמאגרון על שחמתית הוה תרומה וכ"ש בכה"ג שטעה דהוי תרומה וצ"ע:

אלא כי נן קיימין בשעתיד לישאל. מסוגיין משמע דלא איירי מתני' בשעבר ודאי וב"ש וב"ה אמתני' קאי. ולב"ש סותר הכל דכיון דאמרי שלא חש ליזהר איכא למיחש שמא נטמא וסתר הכל כדאמרי' בסמוך ולא ניחא ליה לאוקמי בשעבר ומשום קנס קאמרי ב"ש משעה שנשאל דמתני' איירי בשטעה בשוגג שסבור שאין נדרו נדר ואין לקנסו בשביל כך ועיי" לח"מ פ"ד מה"נ. אבל בבבלי בסוגיין משמע דמפרש מתני' דאיירי במי שעבר על נדרו דקאמרי' התם מני מתני' לא ר"י ולא רבנן דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו כו' והיינו ברייתא דמייתי בסמוך ופריך התם אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי לר"י קשיא נזירות מרובה זו היא גי' רש"י ופי' ע"ש הוא תמוה דודאי לר"י אף בנזירות מועטת קנסינן מיהת אלא די"ל דסובר דלא קנסינן ליה ל' יום שלמים אלא כימים שנהג בהן איסור וכן משמע לשון הש"ס דקאמר דיו ל' יום ולפי' במתני' לא קנסינן ליה כלל בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת א"כ קשיא גם לרבי יוסי נזירות מועטת. ומה שפירש בלישנא בתרא דרבי יוסי מפרש דברי ת"ק דקיימא לן כל במה אינו אלא לפרש ע"ש. קשה הא פליגי בה אמוראי בבבלי פ"ג דסנהדרין ור' יוחנן אומר אימתי לפרש ובמה לחלוק וריב"ל אמר כל מקום שא"ר יהודה במשנתינו אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. הרי שהתנה ג' תנאים דוקא ר' יהודה ולא תנאי אחריני. ודוקא במשנתינו אבל לא בברייתא וכ"כ תו' עירובין. ודוקא כשבא לפרש דברי חכמים אבל לא תנא אחריו וכ"כ בס' יבין שמועה. וכאן חסרי' כל השלשה דהא ברישא גרסי' דברי ר' יהודה כמפורש בסמוך ובבלי נדרים דף כ'. ומה שכתבו תו' דהמקשה סובר משעה שנדר היינו מקצת הימים שנדר ע"ש. תימא מי דחקו לפרש כן ואין הלשון סובל פי' זה. גם מ"ש דלר' יוסי נזירות מועטת צריך שלשים יום. קשה הא ר' יוסי מיקל מדר' יהודה ולפירושם בנזירות מועטת ר' יוסי מחמיר מדר' יהודה גם מדאמר ר' יוסי בד"א כו' משמע מפורש דבנזירות מועטת מודה לר' יהודה. לכך נ"ל דגירסת תוספות עיקר אי רבנן קשיא נזירות מרובה אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה והכי פירושא מתני' משמע אע"פ שעבר על נזירותו אינו סותר כלל אלא לעולם מונה משעה שנדר ול"ק לרבי יוסי נזירות מרובה דמתני' נמי איירי בשנשתיירו ל' יום אבל לרבנן קשיא אפי' מנזירות מרובה וגם לרבי יוסי קשיא נזירות מועטת דמתני' משמע שאינו סותר כלל ומשני לרבי יוסי מתני' דוקא בנזירות מרובה אייירי ורבנן במשעה שנדר קאמר מתחיל למנות משעה שנשאל:

אבל בנזרו ממועט דיו ל' יום. קשה מאי דיו דקאמר הא נזירות מועטת אינו אלא ל' יום ור' יוסי מחמיר מדר' יהודה לכך נראה דה"ג בד"א בנזירות ממועט אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום וכ"ה בבבלי נדרים דף כ':

(שם) אם בשגלגל בתגלחת כו'. וקשה דלמא איירי בשגלגל בתגלחת שנים ושלשה פעמים ואפ"ה אין קונסין אותו לר' יוסי אלא ל' יום ולמה יגרע לר' יהודה התגלחת משתיית היין:

בעומד בתוך ימי נזירותו כו'. וקשה מאי קמ"ל הא אפי' נטמא או גילח לאחר מלאת אינו סותר וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' נזירות כ"ש שתיית יין אינה סותרת וי"ל ס"ד הא דאין טומאה וגילוח סותרין אחר מלאת היינו דאורייתא אבל מדרבנן סותרין א"נ קמ"ל אפי' שתה ביום מלאת אין קונסין אותו:

ואינון מקבלין מינהון. וא"ת הא לא קיבלו מינהון שהרי השיבו לא השבט קידשו כו' וי"ל ה"ק למה לא השיבו מיניה וביה דלא דמי למעשר תשיעי ואחד עשר שהקדש דוקא בכוונה והנך לא קדשו אלא שלא בכוונה וכ"כ רש"י ותו'. והא דמשני עשירי היה התשובה. לל"ק שפירשתי בקונטרס קשה שאין זה ק"ו הקדש דבעינן דעת לכך בטעות אינו הקדש משא"כ מעשר דלא בעי דעת הלכך בטעות הוי מעשר. ולל"ב קשה שאני עשירי עצמו דלא בעי הקדשו שהרי אפילו לא הקדישו העשירי קדש מעצמו. ונראה דהייינו דאמרי בבבלי ולא היא דהקדש בדעתא דמארי תליא. ולאחר העיון נראה דה"ג עשירין הוו בתשובה. וה"פ אף שהיו יכולין להשיב מיניה וביה השיבו ממקום אחר כדי להראות רוב תשובתן. וכ"ה הגירסא בירושלמי פסחים פ"ו ה"ב. וקראתי עליו מאמר חז"ל דברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר. ותוס' כתבו לא קשה לר"נ למה לא השיבו מיניה וביה די"ל חד מתרי טעמא נקט ע"כ. אף דמשני בסמוך או ייבא כהאי דא"ר נסא כו' מ"מ אין לזה ענין לדברי הבבלי דמשמע דר"נ סליק בקושיא. וכ"נ מדברי הרמב"ם דפסק כרב חסדא. מיהו אין ראיה כל כך מדבריו די"ל כיון דר"ח ורבה בר ר"ה פליגי אר"נ פסק כוותייהו:

אם בסבור שיש לו ונמצא שאין לו כו'. וקשה הא תנן ומצאה שנגנבה משמע שהבהמה נגנבה ולא מעות וע"ק מאי משיב מעשיר והעני שאני התם שבשעת הנדר היה עשיר משא"כ כאן שגם בשעת הנדר היה עני ונראה דה"ק אם בשלא אמר בפירוש שעל בהמות שבביתו נדר אלא שמצא אח"כ שנגנבה בהמותיו הא ודאי דמי' לעשיר והעני ואין סברא שיפקע ממנו נזירותו בשביל כך בלי התרת חכם ועמ"ש בסמוך:

באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית כו'. וקשה כיון תלי נדרו בבהמה א"כ אפי' אם עד שלא נגנבה נזר לא יהא נזיר וי"ל דלא מיקרי תולה נדרו בדבר אלא בדבר שבגללו נדר אבל הכא אין הפרשת הקרבנות סבה לנדרו א"נ אם משנגנבה נזר אינו נזיר ואפי' התרת חכם א"צ דהוי נדר בטעות בשעת הנדר שהרי פירש שהוא נודר הואיל ויש לו בהמה בביתו אבל עד שלא נגנבה ה"ז נזיר שבשעת הנדר לא היה שום טעות ומה שנגנבה אח"כ ה"ל נולד. ועל כרחך לומר כן דלא תיקשי מאי פריך בסמוך מעשיר והעני הא ודאי שפותחין בכך שהיה עשיר והעני. דאין זה נולד כמפורש בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד ועוני לאו כנולד שהעניות מצויה אלא ודאי דקשיא ליה וכי עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו בלי התרת חכם ומתניתא משמע דא"צ התרת חכם וכ"מ לשון הש"ס דקאמר תיפקע ממנו נזירותו. גם מהא דקמיבעיא בסמוך החזירוה הגנבים בלילה למפרע כו' מוכח דא"צ התרת חכם. דאס"ד ע"י התרה וכי לאחר התרה יחזור לאיסורו הלא כבר נעקר הנדר מעיקרו ואי משום דהחרטה היתה בטעות הלא נדרו בשעת החרטה היה בטעות ורש"י ותו' לא פירשו כן אלא מתני' להתיר ע"פ חכם איירי. ומקשי תו' כל פתחי נדרים ליהוי כנולד ומתרצי' שאני נולד שכיח ע"ש. אף שכן הוא בירושלמי נדרים פ"ט ה"א ותהות לאו כנולד הוא א"ר הילא התהו' מצוה. מ"מ קשה לתירוצם שהרי ידעו שיחרב הבית א"כ שכיח הוא שיחרב בימי נזירותו. מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כ' דכולא מתני' איירי בלא התרת חכם ונחום שטעה והתירן ר"ל שאין בנזירותן ממש וא"צ התרה. וחכמים אמרו מי שנדר קודם שנחרב הבית ה"ז נזיר וצריך התרת חכם. לפי שלא הי' נדר בטעות בשעת נדרו והיינו דפריך דה"ל למימר לא הייתם יודעין שהבית עתיד לחרוב א"כ היה נדר בטעות בשעת הנדר ומשני כיון שלא היו יודעין באיזה יום הי' אפשר שינהוג נזירת' בעוד שהבית קיים א"כ לא הוי נדר בטעות בשעת הנדר. וכ"כ רפ"ב מה' נזירות מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביא' במלאת ימי נזרו (והיינו כדאמרי' בסמוך באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית) מצאן שנגנבו אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר ה"ז נזיר ואם אחר שנגנבה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות ע"כ. הרי דסובר שא"צ התרת חכם ככל נדרי טעות. ונראה שדעתו היכא שהי' נדר טעות בשעת הנדר אף התרת חכם אינו צריך. אבל אי לא היה טעות בשעת הנדר לרבנן אף התרת חכם לא מהני אי פתח לו פתחו מנולד לפי שלא ניחם על שבועתו והיה רוצה שלא יתחדש לו דבר ויעמוד בנדרו. וכ"כ פ"ו מה' שבועות. אבל לר"א דאמר פותחין בנולד מתיר בכה"ג ע"י שאלה לחכם וכ"כ נדרים פ"ט בפי' המשנה. אבל אי ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו וכ"כ פ"ו מה"ש. והא דקאמר בבבלי אמתני' אמר רבה שטפוהו רבנן לר"א ואוקמיה בשיטתייהו. היינו הא דמשמע מר"א דאמר פותחין בנולד שמע וטעה ודאי נולד כהאי שהיה טעות בשעת הנדר פותחין בו וא"צ התרה אבל הא דפליג ר"א ואמר שפותחין בנולד שלאחר הנדר להתיר ע"י חכם אין הדין כן. וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ומכאן יתבאר שענין מאמר ר"א פותחין בנולד ר"ל שא"צ הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת ר"א וכבר בארנו זה לשם. ודבריו תמוהים לפום ריהטא. אך לפמ"ש ניחא שכוונתו לומר רבנן פירשוהו לקבלתו (דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו) ומאמר דר"א שפותחין בנולד שהיה הטעות בשעת הנדר משום נדר טעות שא"צ התרה אבל ר"א בעצמו פי' הדבר שצריך הפרה כשפתח להנודר פתחו מנולד שלאחר הנדר. ומעתה מ"ש הלח"מ פ"ב מה' נזירות שנראה מדברי רמב"ם בפי' המשנה שרבנן לקחו דברי ר"א לעצמן וסברי כמותו דפותחין בנולד כו' וזה מתמיה מאוד שנולד הוי אפי' לאחר שנדר כדאמרי' בנדר מפלוני ונעשה סופר וא"כ נזר עד שלא חרב בה"מ אינו נזיר. ובודאי בחיבורו חזר בו דא"כ מתני כר"א לכך אינו נזיר וכיון דלא קיי"ל כר"א דפותחין בנולד אמאי פסק כמתני' ומ"ש בפי' המשנה צ"ע שדבריו מתמיהין ע"כ. ונהפוך הוא שדבריו מתמיהין. דודאי לא חזר בחבורו מפירושו. ולאו מדברי עצמו אומר כן אלא שכן מבואר מסוגיין כמ"ש. גם דברי הבבלי מתפרשין יפה ופירש"י ותו' דתוקם בסוגיית הבבלי. ותימא איך חשב הלח"מ דר"א בכל מילי אמר שא"צ הפר' הרי סיים ונתבאר מדברי ר"א שצריך הפרה וכ"כ בנדרים. ולדברי הלח"מ סותר דברי עצמו תכ"ד גם פי' כאן סותר פי' בנדרים גם מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' נדרים מי שנדר ונלד לו דבר שלא הי' בלבו בשעת הנדר ה"ז אסור עד שישאל לחכם ויתיר את נדרו ע"כ. היינו ע"פ נולד שישאל לחכם ויאמר אלו הייתי יודע הנולד לא הייתי נודר ועתה נהפכה דעתי ואני מנחם על נדרי וזה שכתב ויתיר נדרו כמו שביארנו היינו כמ"ש פ"ו מה' שבועות.. ומה שמקשה הכ"מ שם פ"ו לשיטת הרמב"ם מאי ראיה מייתי הש"ס לר"א ממשה ע"ש. נ"ל דלר"מ דלרבנן תרתי בעינן שיפתח הנודר בפתח דנולד וינחם על נדרו ולר"א פותחין להנודר בנולד וא"צ שינחם על נדרו ומייתי ראיה ממשה שהחכם פתח בנולד שהרי הקב"ה אמר למשה כי מתו וכו' ורבנן אמרי שהיו עניים ואין עניות נולד דשכיח טובאי ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אלו התיר נחום להם נדרם בהתרת חכם אין מחלוקת שזה מותר. נראה דר"ל שהיה מתיר להם ע"ש חרטת עצמם. אך לשון מתני' משמע שהוא פתח בהנולד א"כ אפי' התרת חכם לא מהני וי"ל סובר הרמב"ם שדין זה אינו טעות דאף לרבנן בכה"ג אם עבר החכם והתיר הוי התרה ועוד אי סובר כר"א אין לקרותו טועה. הרי ביררת הדברים כשמלה שכל דברי הרמב"ם בפי' ובחיבורו אחת הן ומיוסדים על אדני אמת וצדק:

אר"ז הוה צריך כו'. בבבלי בסוגיין גרס' א"ר יוסף אי הואי התם ה"א להו הכתיב היכל ה' כו' ופירש"י להני דאמרו שנזרו לאחר החרבן כו' איך טעיתם דקאי ולא ידעיתון דליחרוב ע"כ. והקשיתי נדרים פ"ט ה"ד בתו' בד"ה אר"ז כו' וקשה הא הני שנדרו לאחר החרבן משום נדר בטעות התירו ולא בפתח וחרטה. ואף שרש"י פי' במתני' שהתירן ממש בהתרת חכם מ"מ עיקר ההיתר משום נדר בטעות שכבר היה חרב כמ"ש תו' מיהו י"ל דרש"י סובר זה שהיו אומרים דנדר בטעות היה אנן סהדי דשקר ענו בו דודאי ידעו שנחרב א"כ אין כאן טעות אלא כיוונו אף שיהיה הבי' חרב אנו נזירים. וכל זה דחוק. והעיקר כמ"ש בנדרים שם דרב יוסף כר"ז וסתמא דש"ס כר' הילא ע"ש:

הן דצריכא ליה כרבנן כו'. וקשה הא רבנן אמרי דלעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן וא"ל ר"י בר אחא הוא דאמר הכי לרבנן אבל ר' ירמיה מספקא ליה אי פליגי רבנן לחומרא וסברי דבעינן כזית דגן או דלמא לקולא דרשב"ג סובר דבירק מזמנין עליו אבל אינו מברך להוציא אחרים ידי חובתן דא"כ מאי קאמר רשב"ג חולק אשמעון בן שטח הא שמעון בא להוציא אחרים ולא סגי דלא אכל ונראה פשיטא ליה לר' ירמיה דרשב"ג סובר אפי' להוציא אחרים סגי באכילת ירק אבל לרבנן מספקא ליה אי פליגי לחומרא וסברי להוציא אחרים בעינן כזית דגן או דלמא לקולא פליגי וסברי דאפי' ירק לא בעי לאכול להוציא אחריה בברכת המזון דכל המחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן. והא דאמרינן בירושלמי דברכות פ"ג שניא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. היינו כשמעון בן שטח אבל רבנן מפרשי לקרא דוקא מי שאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית הוא יברך אבל אם שבע בפחות מכזית לא יברך. וא"ת מדבעי לר"י אם האוכל ירק יכול להוציא אחרים ש"מ דמודו רבנן דמצטרף אלא דאינו מוציא דאל"כ במאי פליגי וי"ל חדא מינייהו נקט וה"ה דמיבעיא ליה אי מצטרף. וא"ת אי לא אכל כלל איך יאמר ברוך שאכלנו משלו ויש לומר לרבנו ודאי צריך שיאמר ברוך שאכל משלו. והרא"פ פי' בברכות פרק שלשה שאכלו יהבו ליה ואכל והיינו ירק שהרי לא נאמר ביה שנטל ידיו ע"כ. ואין נראה דא"כ למה לא שתה כוסו כדי לברך עליו דעדיף מירק שמברכין עליו מעין ג' ופשיטא הוא כשאמר ינאי שיתנו לו לאכול שגם מים נתנו לו. וכתב עוד על הראשונה במה דס"ל היכא דלא אכל הוא יכול להוציא אחריה שהרי אמר ברוך שאכל ינאי וחביריו הוא שלא כדין ע"כ. וא"נ ודאי מה שאמר תחלה נברך שאכל ינאי לא אמר אלא דרך שחוק והיתול שהרי ינאי כעס על זה ואין נברך עיקר ברכת הזימון אלא ברוך כו'. גם בבבלי מפורש שאמר היכי אברך ברוך שאכל ינאי. ועוד מה לו להזכיר ינאי לימא נברך שאכלתם משלו וכ"ע על השניי' שהוא לא אכל אלא ירק ואפ"ה היה מברך בה"מ והוציא אחרים שאכלו פת ומדפליג ר' ירמיה ש"מ דסובר דהשניי' כדין עשה ופשיטא ליה ולעיל מיבעיא ליה ע"כ. ותימא מנ"ל שלא אכל אלא ירק דלמא אכל פת הבאה בכסנין וקבע סעודתי' עלייהו וצריך לברך המוציא ובה"מ וא"צ נטילה כמ"ש השל"ה. מיהו הט"ז ומג"א כתבו ריש סי' דצריך נטילה. מ"מ עדיין איכא למימר שאכל דבר הצריך לאחריו ברכה מעין ג' וסובר ינאי בכה"ג יכול לברך ברכה מעין ג' וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ועוד אם כן ר' אבא היינו כר"י בר אחא בסמוך ומאי קמ"ל ריב"א. ועוד א"כ פשיטא דחלוקין נמי על הראשונה והוה ליה למימר אכולא חולקין או אף על השני'. ועוד דסובר ר' ירמיה שהשנייה כדין עשה דלמא ספוקי מספקא ליה. וכ"ע הן דצריכא ליה הא דמיבעיא ליה אליבא דרבנן דלא שמיע לו איך סבירא ליה אבל לרשב"ג פשיטא ליה דכדין עשה ע"כ. וא"נ מדמיבעיא ליה אם האוכל ירק יכול להוציא אחרי' ש"מ שמצרפין אותו פשיטא ליה קשה מאי קמיבעיא ליה הא ודאי דסברי רבנן דאינו מוציא אחרים דאל"כ במאי פליגי. וא"ל דמיבעיא ליה אי פליגי רבנן מדקאמר לרבנן מיבעיא ליה. משמע מפורש דרבנן פליגי על רשב"ג. וכן משמע לשון הברייתא. וכ"ע דברי חכמים ריב"א ור"י אמרו אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן אפי' להצטרף ע"כ. גם זה אינו מחוור שאין לשון דברי חכמים מתפרש כן בכל מקום ועוד מדקאמר בסמוך מתני' רשב"ג משמע דפשיטא דרבנן פליגי. ופירושינו בסוגיא מחוור כשמלה ואין נפתל בלשוניה. ועיי' ביפ"ח פ' מקץ ותראה שדחק הרבה לישבה. ולפמ"ש אין מקום לקושיותיו. והא דקשיא להרשב"א מהא דרב ושמואל (ברכות דף מז) נראה אי גמרי סעודה לא מצטרף איך בירך שמעון לינאי ותי' מסתברא דהא נמי לגרמי הוא דעבדי ע"ש לפמ"ש הן הן דברי ר' אבא דחלוקין על השניי'. וצ"ל דר' אבא אף על השניי' קאמר לגרמי הוא דעבד. עוד כ' הרשב"א שם ולענין שנים שאכלו דגן וא' ירק אפי' לאיצטרופי לא עד דאיכא ג' דאכלי דגן וכ"כ הרי"ף וראיה מסוגין דמסיק מתניתא כרשב"ג ורבנן פליגי עליה והא דמקשי בבבלי מרשב"ג דסובר המקשה דלא פליג רשב"ג כדטעה דרשב"ג אף להוציא אחרים אמרה. והא דלא משני חכמים פליגי ארשב"ג משום דבעי לתרוצי ככולהו תנאי וכקושטא דמלתא דאף רשב"ג לא אמרה אלא לאצטרופי ורבנן פליגי עלה אפי' לענין צירוף ע"כ. ואני תמה הא ודאי חלוקין הירושלמי והבבלי בלשון מזמנין דהירושלמי סובר מזמנין פירושו להוציא אחרים לפ"ז צ"ל דרבנן ורשב"ג פליגי דרבנן קאמרי לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן. והבבלי סובר דאיכא לפרושי נמי מזמנין לשון צירוף ואין הכרח דפליגי רשב"ג ורבנן. אבל להרחיק פלוגתייהו ולומר דרשב"ג סובר דבשלשה האוכל ירק מוציא אחרים ולרבנן אפי' תיצטרופי לא. ודאי רחוק הוא מדעת. והשתא להבבלי דלא פליגי רשב"ג ורבנן הך ברייתא דסוגיין שנים פת ואחד ירק אתיא ככ"ע ומזמנין היינו איצטרופי. ותדע דר' ירמיה קאמר רשב"ג פליג אשמעון בן שטח. ואס"ד מזמנין הינו אצטרופי י"ל דלא פליגי והא דשמעון היינו להוציא אחרים ורשב"ג אצטרופי קאמר כדמשני בבבלי אלא ודאי כדאמרן. והא ליכא למימר דירושלמי אינו מחלק בין אצטרופי להוציא אחרים דהא ר' ירמיה מיבעיא ליה לרבנן אע"ג דמצטרף אי יכול להוציא אחרים. ומעתה מ"ש תו' ברכות דף מח בד"ה תשעה כו' ועוד דא"כ דלרבנן לשלשה מצטרף קשה דר"י אדר"י דהכא אר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' שתה ובירושלמי קאמר ר"י לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן בעשרה וכאן בשלשה ע"כ לפמ"ש ל"ק ר' יוחנן אהדדי אלא הירושלמי והבבלי בפירושו דמזמנין פליגי אבל חלילה לעשות מחלוקת חדש בין רבנן ורשב"ג ובין שני התלמודיים:

לשון הפוך הוא. עיין בקונט'. ולישנא בתרא הוא מפי' הרמב"ם. והתי"ט מביאו אלא שצריכין להגיה בדבריו. וסיים בה שפי' זה הוא נגד הגמרא. ולי נראה שאין הדבר כן אלא שהוא מפרש הא דאמר אביי כגון דאמר א"נ לאו פלוני הוא אהי' נזיר כו'. שאין רצונו לומר שזה פלוני אלא ה"ק אין זה איש פלוני ואם זה פלוני הריני נזיר נמצא שדבריו הראשונים הן מה שאמר שאין זה איש פלוני וכשנמצא שזהו איש פלוני הרי נתקיימו דבריו האחרוני' ולא הראשונים וזה כפתור ופרח. והתי"ט לא ירד אל המכוון:

הדא היא דר"ש כו'. אפשר לדחוק ולקיים הגי' שלפנינו וה"פ אינו מביא קרבן ודאי עד שיהיה אבל קרבן מספק מביא. וגי שבקונט' נ"ל עיקר ואיך שיהיה נראה מסוגיין מתני' ר"ש. ואני תמה ממ"ש הרמב"ם שגם לר"י כולן נזירים ע"ש ובתי"ט. הרי מפורש דכר"ש אתיא מתני' וכ"כ תו' וצ"ע:

והא אינון עשר כו'. והתי"ט כתב אבל הא קשיא ארבעה ה"מ למתני הכא בכוי דומיא דרישא ע"ש. ותימא שלא ראה סוגיין דלכך לא קחשיב ארבעה שאחד מהם נזיר ודאי. גם תירוצו אינו עולה יפה דעדיין קשה בברייתא ה"ל למיחשב עשרה ולא שייך כאן דומיא וצ"ע:

הדרן עלך פרק ב"ש