שלשה. עד דלא יתברינה כו'. בקונטרס קצרתי. ועיקרן של הדברים היא בבבלי סנהדרין דף סב. דאמרי' התם גבי שבת דרשינן קרא דועשה מאחת מהנה דה"מ למכתב ועשה אחת מהנה א"נ ועשה מהנה א"נ ועשה אחת אלא למדרש על אחת ועל מקצת מאחת ועל מקצת מהנה ומדסמכינהו להדדי למדרש על אחת שהיא הנה ועל הנה שהיא אחת וגבי ע"ז דרשינן אחת זביחה מאחת מקצת סימן הנה אבות זיבח וניסך כו' מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון ע"ז ושגגת עבודות הנה שהיא אחת שגגת ע"ז וזדון עבודות ופריך שגגת ע"ז אי אפשר או מזיד הוא או דלאו כלום הוא ע"ש. והשתא ר' יוחנן הכי פריך אי אמרת שאינו חייב על חילוק מלאכות אלא אחת יש כאן אחת כלומר הנה שהיא אחת שאפי' עשה הרבה עבודות בזדון ע"ז אינו חייב אלא אחת ואין כאן הנה כלומר אחת שהיא הנה. מן דתברה בידיה ואמרת לחייב על כל אחת יש כאן היה כלומר אחת שהיא הנה דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות ואין כאן אחת כלומר הנה שהיא אחת שאי אפשר למצוא אלא בשגגת ע"ז וזדון עבודות ובשגגת ע"ז אין כאן איסורא כלל וכיון דליכא לקיומי קרא דמאחת מהנה בע"ז מסתבר טפי לומר דהשתחויה ללאו יצאה מלומר דהוי יצא מן הכלל דא"כ כללא למה לי אלא ללמד שאם עשאן לכולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. והיינו דמסיים בירושלמי שבת ר"פ כלל גדול והיכן בע"ז בעבודתה בעבודות הגבוה בהשתחויי' בעבודתה לחייב על כולהן אחת בעבודת הגבוה לחייב על כל אחת ואחת בהשתחוייה לחייב על מקצתה כן נראה הגי' הנכונה וה"פ בעבודתה הנה שהיא אחת דאף שעשה עבודות הרבה מעבודות שעובדין אותה בהן בזדון ע"ז ושגגות מלאכות אפ"ה אינו חייב אלא אחת. בעבודת הגבוה היא אחת שהיא הנה שאם עשה עבודות הרבה מעבודות גבוה בהעלם אחת בזדון ע"ז ושגגות מלאכות חייב על כל אחת ואחת מאחת ואפי' מקצת אחת היינו שלא השתחוה בפישוט ידים ורגלים אפ"ה חייב. מיהו בירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות גרסי' אע"ג דרשב"א אומר זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודות גבוה בעבודת השתחויי' שהוא חייב על כל אחת ואחת. לפ"ז נראה דה"פ והיכן בע"ז שיהא חייב על כל אחת ואחת כגון בעבודתה כו'. אך סוף הסוגיא לא משמע אלא כדפירשתי. וא"ת בבבלי שם משמע מ"ד חייב על כל אחת ואחת סובר דקרא דועשה מאחת מהנה לא קאי אע"ז וכדפריך רב יוסף שם וי"ל היינו אי דרשינו השתחוייה יתירא לחלק אבל בסוגיין משמע מאן דמחייב על כל אחת ואחת מקרא מאחת מהנה יליף ושפיר השיב ר' יוחנן. ור' זכאי סובר כסוגיא דכריתות שיש למצוא שגגת ע"ז א"נ מפרש לקרא כדכתיבנא. וסוגיית הבבלי והירושלמי הפוכות דבירושלמי קאמר ר' זכאי דחייב על כל אחת ור"י קאמר שאינו חייב אלא אחת ובבבלי שם אמרי' ר"ז אמר אינו חייב אלא אחת ור"י אמר דחייב על כל אחת. ובקונט' הגהתי בדר' זכאי והשתחוה. משום דקשיא אמאי יגרע השתחוייה משאר עבודות. בשלמא אי ס"ל דאינו חייב אלא אחת ניחא דסובר השתחוייה אינה בכלל שאר עבודות וכמ"ש רש"י סנהדרין דף סג ע"א וע"ש בתו' אבל לגירסתינו אין חילוק בין השתחוייה לשאר עבודות. מיהו י"ל לפמ"ש לשיטת הירושלמי סובר ר"ז דחילוק מלאכות בע"ז ילפי' מאחת מהנה א"כ צ"ל השתחויי' ללאו יצאה הלכך ל"ג השתחוה בדברי ר' זכאי. ועמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה השתחוה כו" ותימא על הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ז מה' שגגות חילוק מלאכות דע"ז ילפי' מאחת מהנה א"כ צ"ל דהשתחווי' ללאו יצאה וכדא"ר יוסף סנהדרין דף סב ובהלכות ע"ז פ"ז כ' דהמשתחוה לע"ז חייב כרת וצ"ע:

ובע"ז כלל שהוא בצד הפרט. וא"ת נימא שהכלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל דכתיב לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם דמיותר ללמד דכל מיני עבודות בלאו וכ"כ רש"י סנהדרין דף ס' ע"ב:

א"כ והכתיב לא תשתחוה וגו'. וא"ת נדרשנו בפרט וכלל ופרט ונמעט כל דלא דמי לפרט שהוא דרך כבוד ונמעט כל שאינו דרך כבוד ואפי' היא עבודתה וא"ל מדמחייב הכתוב אפעור שעבודתה דרך בזיון דאיכא למימר אף בפעור אינו חייב אלא בעובדה באחת מעבודת פני' ונראה דס"ל כלל ופרט וכלל הוא. דגרסי' בירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות ר' בון בר חיי' בעי קומי ר"ז לא תשתחוה פרט לא תעבדם כלל לא תשתחוה לאל אחר חזר ופרט פרט וכלל ופרט הוא אין בכלל אלא מה שבפרט ר' בון בר כהנא בעי קומי ר' הילא לא תעשון כן כלל זובח לאלהים יחרם פרט בלתי לה' לבדו חזר וכלל כלל ופרט וכלל והכל בכלל וריב' המגפף והמנשק א"ל לאיזה דבר נאמרה השתחוייה לא ללמד על עצמה שהוא מעשה לאפוקי' המגפף והמנשק שאינן מעשה. כך היא הגי' הנכונה והגירסא שלפנינו מוטע'. שמעינן מהכא כל שיש בה מעשה מרבינן בכלל ופרט וכלל ולא ממעטי' בפרט וכלל ופרט ועדיין הדבר צ"ע:

מכיון שאין את למד כו'. שבת פ"ז ה"ב הגירסא מכיון שאת למד מצדו אפי' כלל במקום אחר את למד. ואינו נכון וגירסא שלפנינו עיקר. וא"ת כל הני פרטי למה לי וי"ל כבר אמרו בבבלי סנהדרין דף סג שלש השתחויות בע"ז למה לי כו'. ועמ"ש בסמוך:

ובע"ז פרט ואח"כ כלל וקשה הא תניא בת"כ תחלת ויקרא (ובבבלי פ"ק דיבמות וכריתות מביא) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (דכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל) להקיש אליה ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח. והא הכא הפרט תחלה פ' צו והכלל פ' אמור ואפ"ה דרשינן בדבר היוצא מן הכלל. וא"ל התם אין הפרט סמוך לכלל הא אינהו אמרי דאף שכלל ופרט במקום אחד דרשינן בדבר שיוצא מן הכלל. ואף שבת"כ פ' צו נמצא גי' אחרת מ"מ דרשינן דבר שיצא מן הכלל בכה"ג. וכמדומה שנעלם אז הרב בק"א סוגית הבבלי דיבמות וכריתות פ"ק ע"ש. ודוחק לומר דפליגי חבריא אח"כ. גם בירושלמי שבת פ"ז ה"ב פריך מברייתא זו ע"ש וצ"ע:

ופרט למלאכת גבוה. עיין בקונט'. וקשה השתחויה לאו מלאכת גבוה היא שאין עבודת גבוה בכך. וכן מפורש בבבלי דף ס' ע"ב ולמה יצאה זביחה להקיש אליה ולומר לך מה זביחה שהיא עבודת פנים וחייבין עליה אף כל שהיא עבודת פני' חייבין עליה מיתה יצאה השתחוייה לידון בעצמה ופירש"י שאין השתחויה דומה לזביחה שאינה. עבודת פני'. ובשבת פ"ז ה"ב כתבתי בתו' שאין השתחויה דומה לזביחה לפי שאין בה מעשה וכן מפורש בירושלמי בש"ס בסמוך. אך חזקיה הוא דקאמר התם הכי ורש"י פי' הברייתא אליבא דר' יוחנן דמוקי לברייתא דמייתי הבבלי סנהדרין דף סה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבח וקיטר וניסך והשתחוה דאתיא כרבנן דסברי עקימת שפתיו וכפיפת קומתו הוי מעשה. ודוחק לומר דמ"מ אין למילף השתחואה מזביחה דהשתחואה מעשה זוטא וזביחה מעשה רבא. גם לשון הש"ס שם בסנהדרין משמע כפירש"י. ובירושלמי סנהדרין פ' ארבע מיתות מבואר שהשתחויה מעשה וכמ"ש בסמוך בתו' בד"ה א"ל כו' ע"ש. ומה שכתבתי עוד שם בשבת בתו' בד"ה לצורך כו' דהשתחויה מיקרי עבודת פנים שמשתחוין לגבוה ע"ש נראה מדלא מרבי' אלא זיבח וקיטר וניסך ולא קחשבינן השיר ש"מ דעבודה ממש בעינן:

השתחויה לצורך יצאת כו'. וא"ת כיון דיצאה מיהת ומלמדת על עצמה שחייבין עליה מלמדין הכלל כולו ממנה וי"ל הא דקאמר לצורך יצאה לאו דוקא אלא ר"ל שלא היתה מעולם בכלל א"נ ה"ק אי לאו לא תשתחוה ה"א שאין השתחויה בכלל לא תעבדם והשתא קמ"ל קרא שגם היא בכלל ונפקא מיניה בין שני תירוצים אלו דלתירוצא קמא אי עשה זיבוח והשתחויה בבת אחת חייב שתים ול"ג בדר' זכאי השתחוה דא"כ איך פליג ר' יוחנן ואמר דאינו חייב אלא אחת ולתירוצא בתרא אפי' השתחוה ועשה עבודה אחרת בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת וגרס' בדר' זכאי השתחוה. ועיי' בתו' סנהדרין דף סג. וכמ"ש לעיל בסוגין בד"ה עד כו'. מיהו קשה ל"ל קרא להשתחויה לצורך עצמה אי ללאו הא ודאי לא גרע השתחויה מגיפוף ונישוק או סך ומנעיל דתנן במתני' דחייבין עליהן בל"ת ואי לכרת הא לא כתוב בהאי קרא דלא תשתחוה ולא תעבדם חיוב מיתה. (ודברי רש"י סנהדרין דף ס' ע"א בד"ה אזהרה כו' צ"ע.) ואם נאמר דמיתורא קדריש חיוב מיתה קשה הא דאמרי' ג' השתחויות בע"ז ל"ל אחת לכדרכה כו'. גם. בסנהדרין דף ס' לא משמע הכי:

ולמה יצאו למעט כו'. וא"ת מנ"ל דלמעט יצאו דלמא לחלק יצאו וי"ל אם אמרינן למעט יצאו ה"ל ככל כלל ופרט דאמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט ולא נגרע הכלל בשביל כך אבל אי אמרינן לחלק יצאו אין הכלל שלם א"כ טפי אית לן למימר דדרשינן בכלל ופרט וא"ת תרי מיעוטי חרצנים וזג ל"ל וי"ל הני אצטריכו ללמד אע"פ שאינן ראויין לאכילה חייב עלייהו ולא דייק ליה אלא מדלא כתיב חרצן וזג וכ"כ תו'. והא ליכא למימר דאצטריכו לחייב על כל זג וחרצן שתים וכמ"ש תוס' דהא אמרי' לקמן בסמוך ובבבלי דף לח מדכתיב ענבים לחים ויבשים שמעינן דחייב על כל א' בפני עצמו והיינו לחלק דהא ודאי לחים ויבשים בכלל כל אשר יעשה מגפן היין נינהו. והיינו טעמא דפריך הש"ס ויחלקו ולא יצטרפו ולא קאמר קרא אתי לחלק שחייב על כל א' דזה שמעינן מדכתיב ענבים לחים ויבשים:

והא תני משום ר"א כו' אף עלים ולולבים במשמע. וא"ת הא מתני' דלא כר"א מדקתני היוצא מן הגפן ולא תני הגפן עצמו וי"ל אע"ג דמתני' דלא כר"א מ"מ אין סברא לומר דר"א פליג ארבנן בענין הצטרפות דא"כ ה"ל לפלוגי נמי בהא. אלא דקשיא לי הא לר"א נמי איצטריך חרצנים וזג למידרש ריבוי ומיעוט וממעטינן ממיעוטא שבישתא כדאמרי' בבבלי בסוגיין וי"ל דירוש' ל"ל הך דרשא אליבא דר"א. אך קשה לי להבבלי נימא אליבא דרבנן פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי ופרטא בתרא אתי למעט דלא יצטרפו. וטפי אית לן למימר הכי מלמימר דפרטא בתרא לאו לגופיה אתי אלא ללמוד במקום אחר כמפורש שם. גם מאי דמשני תמן לצורך נכללו כו' קשה נימא דכלל לרבויי עלי' ולולבים קאתי ופרטא למעוטי דלא מצטרפי וצ"ע:

טריפה מנין. וא"ת הא כתיב וטריפה לא תאכלוהו וי"ל האי לא תאכלוהו לא קאי על טרפה רק על חלב דכתיב ברישא. ובז"ר כ' ואפשר דמקשה על שאר מיני טרפיות וממ"ש לקמן יתבאר שנכון כמ"ש. וא"ת הא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וי"ל קרא איצטרך ליוצא חוץ למחיצה דומיא דשדה אסור. אך קשה א"כ צריכין לומר בשר היוצא הרי הוא כטרפם ואסור שמעינן מינה דאף טרפה אסורה וי"ל מקרא לא שמעינן אלא דטרפה ממש הנדרסת מחיה ועוף הטורפים אסורים אבל שאר טרפות לא שמעינן. לפ"ז אפשר לקיים הגירסא נבלה לרבות הטרפה וה"ק מדכתיב נבלה ולא חילק הכתוב בין בבית בין בשדה אף טרפה אין חילוק בין שנטרפה בשדה ע"י חיה או עוף בין שנטרפה בבית וכ"ה במכילת' וברמב"ם פ"ד מהמ"א. מיהו אין לשון הש"ס משמע כן דמדומיא נפקא לן אלא מריבוייא הוא דמרבינן:

שנייא היא שחזר וכלל. וא"ת א"כ כל לרבות טרפה למה לי הא מבשר בשדה טרפה שמעינן וי"ל ודאי אי לא כתיב כל ה"א דאין טרפה אלא דרוסה אבל השתא דכתיב כל שמעינן טרפה לאו דוקא אלא דיבר קרא בהווה וכמ"ש בסמוך וא"ת בשר בשדה טרפה ל"ל י"ל דאיצטרך שלא ילקה על אבר מן החי מטרפה שתים. והרמב"ם כ' פ"ד מהמ"א דמהיקישא דנבלה וטרפה ילפי'. וקשה אף שכן הוא במכילתא מ"מ מש"ס דזבחים דף סט אין נראה כן דקאמרי' התם אמר ר' יהודה טרפה למה נאמרה כו' אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה ומסיק התם כל מקום שנאמר נבלה וטרפה מיותר טרפה לדרשא ובין לר"מ ובין לר"י איצטריכו ע"ש. ולפמ"ש הרמב"ם קשה הא איצטרך טריפה להיקישא. ודוחק לומר דאסמכתא בעלמא היא הך היקישא דבכל מקום משמע דכל טרפיות דאורייתא הן. וכ"נ ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א אע"פ שכל הטרפות הל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוס' החמירו בה. הרי דסובר דכל טרפיות דאורייתא הן אלא שאינן מפורשין דמהיקישא שמעינן. וטפי ה"ל למימר דמכל ילפי' שאר טרפיות וכמ"ש. ואף דהבבלי חולין דף קג פליג אסוגיין לרשב"ל דיליף נמי אבר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר ע"ש מ"מ בהא לא פליג אי ילפינן שאר טרפיות מכל או מהיקישא ע"ש וצ"ע:

מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת. וא"ת א"כ למה פרטן הכתוב וי"ל אי מכללא ה"א דוקא כשאוכל חלב ודם יחד הוא דחייב אבל כשאוכל אחת מהן פטור. אך קשה הניחא לר' יאשי' אלא לר' יונתן דאמר משמע כל א' בפני עצמו עד שיפרוט לה הכתוב יחדיו מאי איכא למימר וע"ק למאי דמשני קרא דכל חלב וכל דם נמי משמע דחייב על כל אחד בפני עצמו הנך פרטי דחלב ודם למה לי ונראה דהפרטים מיצרך צריכי להו. וכן פירש"י פ' חרש לא יאכל כל דם מיותר דכתיבי כמה אזהרות בדם ואיצטריך ליה למעט קטנים וכן חלב נמי איצטריך לשום דרשא:

אמר לון אלו הוה כתיב חלב ודם יאות כו'. ותו' כתבו חולין דף קב בד"ה לר"י כו' שאני התם דכתיב ובשל בוי"ו דקאי אאל תאכלו וה"נ אי הוה כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו היה לוקה שתים ע"כ. וקשה א"כ אי הוה כתיב חלב ודם לא תאכלו לא היה יאות דעדיין היה חייב שתים. אם לא שנגיה אי הוה כתיב חלב דם לא תאכלו יאות וכן צריכין להגיה בסמוך אי הוה כתיב מחרצנים זג יאות וצ"ע:

והא כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה כו'. וקשה הא מהך קרא לא משמע כלל חרצנים וזגים והא דאמרינן לקמן בסוגיין משרת חרצנים מנין ת"ל משרת וכל משרת. היינו לאחר דכתיבחרצנים וזג מפורש בקרא אבל בלא"ה לא הוה מרבינן מכל חרצנים. ונראה דה"ג והא כתיב כל אשר יעשה מגפן היין. דמהאי כללא ודאי מרבינן הכל. אך קשה לפמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה ולמה כו' דאיצטריך חרצנים וזג לגופייהו אע"פ שאינן ראויין לאכילה א"כ מעולם לא היו בכלל ולמה ליה לש"ס למפרך מכללא מהפרט לחודיה ה"ל למפרך וע"ק דאמרי' בבבלי בסוגיין ועד לרבות בין הביניים א"כ מאי משני הא איצטרך ועד ומנ"ל דאתי לאפסוקינהו מיהו הא י"ל מ"מ כיון דאפסוקינהו קרא ממילא אמרינן דחייב על כל אחד בפני עצמו:

מה פליגין כשחלקו בפיו ואכלו כו'. כ' תוס' חולין דף קג ע"ב בד"ה חלקו מן בחוץ פירש"י כזית אבר מהחי חלקו לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ אכל חציו השני משמע דאם נתן שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ"ע ואין נראה כו' ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעיא שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר דהכא חידוש הוא כדפי' בקונטרס ואין לך בו אלא חידושו אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וכו' ע"ש. ואני תמה אפרש"י הרי בסוגיין מפורש כפי' תוס' דלפירש"י קשה למה קאמר חלקו בפיו פליגי ה"ל למימר נתן שניהם בפיו בבת אחת פליגי ועוד מדפריך א"כ אפי' חלקו בחוץ כו' ש"מ אם הניח שני החלקים בפיו בבת אחת אפי' לר' יוחנן פטור וכמ"ש בקונטרס. ומ"ש תו' דלכך פטור דבעינן שיהא עליו שם אבר כו'. אין נראה כן מסוגיין אלא הטעם דלאו דרך אכילה היא. ותדע דאין הטעם משום חידוש כפירש"י דהא מסיק דאף בנמלה ובערלה ומצה פליגי. גם עיקר פירושו תמיה לן דכתב או דלמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב עלייהו והכא מחייב אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת חייב ע"כ. וקשה דגרסינן נדרים דף ד' ועוד חידוש הוא לחומרא ופי' הר"ן היכי מייתית מיניה קולא דלא ליקום בבל תאחר וה"נ אמרינן בחולין דף צח חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כו' אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן הרי מפורש כל היכא דחידוש הוא לחומרא כל החומר דאיכא באחריני נותנין ליה א"כ יש לנו לומר באבר מן החי דמצטרפין ככל איסורי תורה. אלא דלא קשיא מידי בכל איסורי תורה אמרינן דמצטרפין שיעורייהו לחצאין תוך כדי אכילת פרס אם אכל כזית בבת אחת יהיה מאותו המין או ממין אחר אבל פחות מכזית לא הוי דרך אכילה כדאמרינן בסוגיין ועדיין הדבר צ"ע ובמקום אחר הארכתי:

ענבה שחלקה בפיו כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי ענבה דקאמר אי בנזיר שאכל ענבה קאמר מ"ש נזיר משאר איסורי תורה ועוד הא בנזיר בעינן כזית דכתיב לא יאכל ואין אכילה פחותה מכזית ונראה דסובר הירושלמי נזיר חייב על ענבה כשהיא שלימה אע"פ שאין בה כזית. והא דתנן ואינו חייב עד שיאכל ענבים כזית היינו כשאינן שלמין. ולכך נקט ענבים אע"ג דחרצן וזג נמי דאיכא הכי קמ"ל דוקא ענבים שלמים הוא דלא בעינן כזית אבל רסקן בעינן כזית. ונראה דיליף ליה מיתורא דקרא וענבים לחים ויבשים ל"ל הא כתיב כל אשר יעשה מגפן היין בשלמא חרצן וזג איצטריך לפרטא כמפורש בבבלי אבל ענבים קשה אלא ללמד דחייב על ענבים שלמים אע"ג דאין בהן כזית. והא דאמרי' לקמן בהלכה זו דאיצטריך וענבים לחים ויבשים לחייב על זה בפני עצמו כו' מיתורא דלחים יליף וכן משמע לקמן בסוגיין דקאמר אף בצירופי נזיר כן כו' אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים. ש"מ דסובר דחייב אענבים משום בריה. ורש"י פי' במתני' והא דקתני ענבים לאפוקי מדר"א ע"כ וקשה תינח למאי דדייק מסיפא אלא למאן דדייק מרישא לא משני מידי דהא ענבים דמתני' מיותר דה"ל למתני ואינו חייב עד שיאכל ממנו כזית דהא ביוצא מן הגפן קאי מיהו הרמב"ם לא חילק בכך אלא סובר אפ' בענבים שלימים בעינן כזית. ונראה שסובר שהבבלי פליג. דגרסי' בירושלמי פ' כיצד מברכין ר' יוחנן בירך אזית בלא גרעינתו משום בריה ואפי' אכל פרידה אחת של ענב או רימון טעון ברכה. ובבלי שם משני ר"י זית גדול אכל. ש"מ דסובר דאין לברך על בריה וכ"כ תו' והרשב"א שה ופליגי נמי בכל איסורי תורה אי בעינן כזית אפי' בבריה דאין אכילה פחותה מכזית או דלמא אף פחות מכזית מיקרי אכילה כשהוא בריה. והשתא הירושלמי הכא לשיטתו. אך תוס' והרשב"א שם מתרצים להשוות התלמודים ע"ש לפ"ז יש לחייב על כל איסורי תורה. ולא מצאתי דבר זה מבואר וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס. ולפמ"ש אין אנו צריכין ליתורא דענבים לחים וצ"ע:

א"ל תמן דבר שיש בו איסור וטומאה כו'. וקשה א"כ נמלה נמי לא פליגי בה ר"י ורשב"ל דהא אין בה טומאה דאין מטמאין אלא שמנה שרצים בלבד וי"ל ר"ז פליג נמי אנמלה והא דבעי ר' בא בר ממל בסמוך ממצה נמי פליג אר' זעירא:

מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו. ללישנא בתרא שבקונטרס קשיא הא החלוקה מהני נמי לבטל איסורו שכשהוא שלם מצטרפין הגידים והעצמות ומשחלקו לא מצטרפין ובעינן כזית בשר וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א וא"ל זהו דוקא למ"ד חלקו ואכלו פטור כמ"ש הה"מ שם דמה' יליף לה הרמב"ם ע"ש ועלה אנו מדייינים דהא בחלקו מבחוץ אף ר"י מודה דפטור א"כ ה"נ כיון דחלקו מבחוץ מהני לבטל איסורו ה"נ יש לנו לומר אף בחלוקה מבפנים הלכך מחוורתא כלישנא קמא:

מכל מקום לא נהנה חכו בכזית. עי' בקונטרס שהגהתי. והוא הנכון וכן איתא בבבלי חולין דף קג כל שנהנה חכו בכזית אפי' בזה אחר זה חייב. והא דאמרינן לעיל חלקן מבחוץ לד"ה פטור היינו בדבר שאין בו כזית בשר ושלימותו מהני דליהוי כשיעור וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהמ"א וזה דלא כפירש"י שם והמג"א כ' בא"ח סי' תע"ה ס"ק ד' ומהרי"ל כ' דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא יותר מאכילת פרס אבל ס"ו משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך לאכול ביחד וכ"מ חולין ספ"ז דצריך לבלוע יחד ע"כ. ותימא אדרבה ספ"ז דחולין משמע דא"צ לבלוע כזית בבת אחת דהא קיי"ל כר' יוחנן דכל שנהנה גרונו כזית סגי ואפי' הקיאו ביני וביני ואיך נאמר דקפדינן שיבלענו יחד בבת אחת ואף דאמר רשב"ל אכילה במעיין בעיא הא לא קיי"ל הכי וכי אמר לכתחלה צריך לעשות כרשב"ל ומאי דאמר שם ס"ו אכל חצי זית כו' דדייק ליה דוקא אכל דיעבד אבל לא לכתחלה לא נקט הכי אלא דלכתחלה צריך להניח הכזית בפיו בבת אחת משום תקלה שמא לא יאכלן תוך כדי אכילת פרס אבל בליעה לא זכר כלל. ולפום סוגיין משמע דאף רשב"ל מודה בשנהנה חכו בכזית. ואין להרחיק פלוגתייהו כל כך להצריך בליעה בבת אחת וזה ברור:

פרודין של רימון כו'. עיין בקונטרס. אך קשה מ"ש ערלה דנקט ונראה דסובר הירושלמי דאף על פירוד אחד חייב בערלה משום ברי' כמ"ש לעיל בד"ה ענבה כו ופריך מה אנן קיימין מאי קמיבעיא ליה פשיטא דלכ"ע אינו כלום דהא נתבטל ברייתו ואי משום דאין הפסד בפירודו דכן דרך לפרדו משום משקה הא היוצא מי הרמון אין בו משום משקה ומשני כי קמיבעי' ליה לר' ניסא כשבלע הפירודין שלם מי אמרינן כיון שיש עליהן עור אין כל פירוד לחודיה מיקרי ברי' או דלמא כיון שכל אחד לחוד קאי מיקרי בריה אך קשה א"כ לא שייכא הך איבעיא בפלוגתא דר"י ורשב"ל. ואפשר בשפירד הרימון תוך פיו קמיבעיא ליה וה"ה דהוה מצי למיבעי בכל איסורים אלא חדא מגו תרתי קמיבעיא ליה אי הוה בריה ואת"ל דהוי בריה מי הוה חילוק בפיו חילוק או לא. והמג"א כ' בא"ח סי' ר"ט ס"ק ג' משמע בחולין דף קיט קטנית אחד מיקרי בריה אע"פ שהרבה גדלים בשרביט אחד ע"כ. וקשה בין לפירש"י בין לפי' תו' אין ראיה משם. רש"י מפרש שרביט היינו הכיס שהקטנית מונחים בתוכו י"ל לכך אינו משני בשרביטין ברי' שאני כיון שאין בה אלא גרגיר אחד לכך לא מיקרי בריה וכ"ש לפי' תו' דשרביט היינו הקלח שהשומרים דבוקים בו פשיטא דליכא לשנויי הכי שאיו הקלח מיקרי בריה כשאין כל השומרים דבוקים בו ואף דרש"י כתב שם ה"ה דמצי לשנויי בשרביטין בריה שאני היא גופא קשיא דה"ל למידק שאין קטנית א' מיקרי בריה דאל"כ ה"ל לש"ס לשנויי הכי בשרביטין וצ"ע:

טריפה שעשאה נבילה כו'. וא"ת הא קי"ל אין איסור חל על איסור ואיך יבוא איסור נבלה ויחול על איסור טריפה וי"ל סובר הש"ס אע"ג דבעלמא אין איסור חל על איסור הכא שאני דגלי קרא בנבילה אחע"א דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלוהו ויחול איסור נבלה על איסור חלב וה"ה דחל נמי איסור נבלה על איסור טרפה וכן כתבו תוס' מעילה דף יז ומכות דף טז ע"ש:

ודא מסייעא לר' יוחנן כו'. וקשה א"כ ל"ל לר"י לרבות טרפה מכל נבלה תיפוק ליה טריפה היינו נבלה וליכא למימר לפי הגי' שלפנינו לעיל בסוגיין לא יליף ליה מכל אלא ממאי דטרפה היא נבלה שמעינן טרפה דא"כ מאי לרבות טרפה דקאמר ר"י גם כתבתי לעיל שגי' בקונטרס עיקר וע"ק דמסיים בהך ברייתא אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה כמפורש זבחים דף סט ע"ש. ולר' יוחנן קשיא דלמא איצטרך ללמד דטרפה שנעשית נבלה לוקה שתים ואף שי"ל דטפי אית לן לאוקמי הך קרא בטומאה דאיירי ביה מלהעמידו באיסור אכילה דגם באכילה אייתר לן טרפה כדמסיק התם ומוקי ליה בין לר"מ ובין לר"י לדרשא אחרינא ע"ש גם הא דמסיק ויימר נבילה היא הלשון דחוק. ומה שפירשתי בברייתא זו הוא פי' תוס' שם. והוא דחוק כמ"ש תו' שם והרבה דחק בק"א בת"כ פ' אחרי בפירושה. ונראה דר' יוסי מייתי סייעתא לרבי יוחנן דטרפה מרבינן מכל וה"פ אי סבירא לך כמ"ד טרפה חיה ואין עליה איסורא אלא שאין לה היתר בשחיטה והלא כבר נאמר נבלה דלאחר שחיטה הרי היא כנבלה ואי טרפה אינה חיה והרי היא מיד כמתה ואם תלש אבר ממנה ואכלו חייב עליו משום טריפה הרי היא בכלל נבלה דזה ודאי מרבינן מדכתיב כל נבלה. ואין לפרש הברייתא כפירושי בקונטרס דא"כ מאי קאמר והרי היא בכלל נבלה ויימר נבלה היא שזו נבלה ממש. גם אי מובשר בשדה טרפה ילפי' ערכה לא משני מידי דמהתם לא שמעינן טומאה והבן:

והלא אין לך מטמא כו'. וא"ת דלמא קרא פירושא קמפרש ובכל אשר תרמוש האדמה היינו אותן אשר הבדלתי לכם לטמא והן השמונה שרצים וי"ל דא"כ בכל למה לי. אבל בבבלי מעילה פ"ד דף טז ע"ב דייק מדפתח הכתוב באכילה דאל תשקצו היינו אכילה וסיים בטומאה דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא. והתם ודאי קשיא דלמא קמפרש קרא איזה רמש עובר עליו משום בל תשרצו. ורש"י כתב מכות דף טז ע"ב בד"ה צרעה כו' אבל לא תשקצו כו' לא כתיב בשרץ ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראה כרוחשת ע"כ. ודברי תימא הרי מפורש כאן ובמעילה דקרא בשרצים איירי ואפי' בכל השרצים. ואף אם נוקי לקרא בשמונה שרצים שמעינן דקרא איירי אפי' בקטנים. וכי תימא שמנה שרצים גדולים הם. מ"מ שמעינן מהכא דאפי' גדולים שרץ מיקריין דהא כתיב אלה הטמאים לכם בכל השרץ השורץ על הארץ וקחשיב שמנה שרצים. ומעיקרא ליתא לקושיתו דאל תשקצו בשמנה שרצים איירי כדמסיק שם במעילה במובדלין דיבר הכתוב ואנן בנמלה קיימינן ועוד לאו דאל תשקצו לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו. וכן משמע שם במכות דגרסי' התם אמר רב אחאי המשהה נקביו עובר משום לא תשקצו. ולא קאמר דלוקה עליו. מיהו נראה דהך דרב אחאי אינו אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ במשנה למלך סוף הלכות מאכלות אסורות. אבל לא מצאתי להרמב"ם שמנה לאו דאל תשקצו במנינו וצ"ע:

הרי איברי בהמה טהורין כו'. וקשה מאי פריך מאברי בהמה טהורה הא הך קרא לא כתיב אלא בשרצים וע"ק למה לא קיבל ר"י תשובת ר"א וע"ק מאי קאמר ר"ח בר בא מלא תאכל כל נבלה שאני נבלה דטומאתה בכזית וע"ק מאי התיב ר"ח משמנה שרצים הא בהו קיימינן שיהיה שיעור אכילתן בכזית ונראה דה"פ ר"א השיב אי ס"ד דקרא בא ללמד שיעור אכילתן כשיעור טומאתן יש לנו לומר הבדלתי לכם לטמא על כל הכתובין ברישא קאי ואפי' על בהמה והיכא דשיעור טומאתה בכזית אף שיעור אכילתה בכזית והיכא דשיעור טומאתה בכל שהוא כגון אבר מן החי אף שיעור אכילתה בכל שהוא ואנן קיי"ל באבר מן החי דשיעור אכילתו בכזית וה"ה לשמנה שרצים שאין לדמות שיעור אכילה לשיעור טומאה. ולא קיבל ר"י תשובתו וקאר"ח בר בא דלכך לא קיבלה דשאני אבר מן החי דמרבינן ליה מדכתיב לא תאכל כל נבלה דגם אמ"ה נבלה מיקרי והשווה הכתוב כל שיעורי אכילת נבלות להדדי. והשיב ר"ח תשובה אחריתא על ריב"ח דאף בח' שרצים בעינן כזית דתנן מעילה פ"ד דם השרץ והבשר מצטרפין וסובר ר"ח לצירוף איסור אכילה בכזית קאמר דלא שייך צירוף בכעדשה ולא קיבל ר"י תשובה זו דמוקי מתני' בצירוף טומאה ובכעדשה. והא דקאמר בסמוך ומשיבין מן הטהורין על הטמאים ה"ק שאין בהמה בכלל אשר הבדלתי לכם לטמא ולא אקשינהו רחמנא אלא לבל תשקצו ולא צריכין לדר' חייא בר בא ואין אמ"ה בכלל נבלה ומשני וכי לא השיב ר"א מטהורין על הטמאים א"כ ודאי דאיצטריך לא תאכל כל נבלה. ומתוך מ"ש יתבאר לך פי' הסוגיא דמעילה שם שוב ראיתי. להה"מ פ"ב מהמ"א שפי' כן ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו:

אכל ה' נמלים כאחת כו'. ותימא וכי האוכל חמשה שיעורים ממין ושם אחד ולאו אחד יהא חייב על כל אחד בפני עצמו וכי מפני שכל אחד בריה יתחייב עליו בפני עצמו. וגדולה מזו תנן כריתות פ' אמרו לו האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת מהו שיהא חייב על כל אחת ואחת כו' ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה' שגגות דאינו חייב אלא אחת. ורואה אני שהדברים ק"ו דהא התם קדשים הן ואיכא למילף ממעילה ואפ"ה אינו חייב אלא אחת כ"ש כאן. וע"ק מאי העלם אחת דקאמר הא לענין חיוב מלקות איירי ולא שייך כאן העלם. לכך נראה דגרסינן אכל נמלה אחת חייב עליה חמש משום בריה והכי איתא בבבלי מכות דף טז ריסק ט' נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה ואחת משום כזית נבלה והה"מ ריש פ"ד מהמ"א תמה הא אין איסור נבלה אלא במינים הטהורים. והרמב"ם ספ"ב ממ"א כ' ואחד משום כזית מנבלת הטמאים וכ' הלח"מ ולא הבינותי כיון דלוקה משום שרץ המים כו' מאי לאו דשרץ טמא תו איכא ע"ש. והיה נ"ל לומר דזהו לאו דאל תשקצו. אלא שאין לאו זה ברור אצלי וכמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה והלא כו' ע"ש וצ"ע:

רססן ואכלן אינו חייב אלא אחת. וקשה למה לא יהא חייב על כל לאוי דשרצים שנאמר בו אכילה. וכבר הרגישו בזה תוס' שם במכות בד"ה ריסק כו' ע"ש דלא שייך הכא תירוצם דהתם ונראה משנתבטלה אזדא איסור שרץ שבה וחל עליה איסור נבלה. ועמ"ש לקמן בסמוך. גם מ"ש שם וקשה איך יצטרף אותו השלם לכזית נבלות הא אין איסור חל על איסור ע"ש. תימא שלא ביארו דלשיטת רש"י ניחא שכ' בד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה. נראה שמפרש הא דגרסי' התם והביא אחד חי היינו חי ממש (ודלא כמ"ש תו') נמצא ששניהן חלין בבת אחת והכל מודין דחלין שניהם. אע"ג שכבר היה בו איסור שרץ בעודו חי מ"מ אין זה איסור חדש. דאל"כ אף על הריסוקים לא יחול איסור נבילה לשיטת תוס' שכתבו שם דלעולם איסור אכילה דשרץ קאי עלה ואיסור נבלה איסור חדש נוסף בה וצ"ע:

אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים. כ' תו' מכות דף טז בד"ה ולא כו' ולא ידענא כיון דנחית להכי למה קאמר רסק נמלה אחת והוא חייב שש לימא בחד דאית בה כזית לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית ע"כ וסוגיין לא משמע הכי ונראה לכן נקט חד והוא לרבותא אע"ג דאין שיעורין שוה דכשהוא שלם אפי' בכל שהוא חייב עליו משום בריה מצטרפין לענין כזית:

כל האיסורין מצטרפין כו' ונמלה חייב שתים. עיין בקונטרס. וקשה הא אמר רב התם אמתני' לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן. ור' אבא קאמר כל האיסורין מצטרפין משמע אפי' נמלה לנבלה טהורה. וכ"ש הכא דאין שיעורן שוין ואפי' לענין טומאה אין מצטרפין כדתנן התם וי"ל אע"ג דנמלה שיעורא במשהו כדין בריה מ"מ מצטרפת להחמור לכזית דנבלה ואע"ג דטמאין אין מצטרפין י"ל הכא דמצטרפין הנמלה חיה היינו לכזית נמלות שנתרססו א"נ ר' בא כלוי ס"ל דטמאין וטהורין מצטרפין אפילו לענין אכילה אלא שזה דוחה דא"כ הוה לן למפסק כלוי ודלא כרב דה"ל שנים במקום אחד:

כאלו הוא בצל וקפלוט. כ' הרא"פ ערלה פ"ב וקים להו לחכמים שאין בנותני טעם יותר מבצל וקפלוט והכי איתא בגיד הנשה ע"כ. ותימא אף שכן הוא בבבלי הירושלמי ודאי פליג בהא דגרסי' בערלה שם אהא דר' אבהו עד כדון דבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט (כלומר שנותנין בקדירה ממינו כדרך שנותנין מבצל וקפלוט) דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט במה אתה משערו כו' ע"ש. ואס"ד דקים להו כו' לא פריך מידי וכן מבואר בבבלי שם דפריך אדר' אבהו ולשערו בפלפלין ותבלין דאפ' באלף לא בטלין ומשני שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט:

ואתיא כהאי דאר"י כו'. תימא מאי ראיה מדר' אבהו לר' יוסי וא"ל דוקא לאיסור משערינן כבצל וקפלוט אבל לענין טומאה לא אלא לעולם בטל דלמא גם לענין טומאה איירי בכה"ג שנתבטל בענין שמועיל גם לאיסור גם במנחות ופ"ג דבכורות מפורש דאיירי שנתבטל ביבש ברוב וצ"ע:

נבלה שביטלה בשחוטה בטל מגעה דבר תורה. ודוקא מגעה אבל במשא מטמאה אם נשא כולן יחד טמא וכ"ה בבכורות דף כג. וא"ת מ"ש אם נגע בכולו יחד למה לא יטמא וי"ל מחמירין במשא יותר ממגע דתניא חולין פ' העור והרוטב דף קכד בנבלתם ולא בעור שיש עליו ב' חצאי זתים יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא דברי ר' ישמעאל רע"א הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל נושא כו'. מהשתא לר"י ודאי דמחמירין במשא יותר ממגע אלא אף לר"ע אייתר לן והנושא יטמא דסיפא אלא לאוסופי טומאה בנושא שאין בנוגע ומוקי ליה בהכי שאם נתבטלה הנבלה דליטמא במשא. וליכא לשנויי דמדרבנן מטמא במשא דהא ר' אבא דאורייתא קאמר. ומכאן מוכח דלא כמ"ש תוס' בבכורות שם בד"ה נבלה כו' בסופו ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופא ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב כו' ע"ש. גם דברי הרמב"ם ספ"א מה' שאה"ט נראין דמדאורייתא מטמא במשא ע"ש וצ"ע:

כל נותני טעם אין לוקין עליהן. וא"ת הא תנן תרומות פ"י כבד אוסרת ואינה נאסרת והא הכא טעמו איכא ולא ממשו וכ"ת כיון שגוף האיסור נבלע בבשר אם כן מאי פריך בסמוך מבשר בחלב הא ודאי כגוף האיסור דמיא דהיינו מוהל היוצא מבשר נבלע בחלב אלא ודאי כל שאין שם ממשות האיסור אלא בלוע או טעמו לאו כלום הוא וי"ל הא ודאי לכ"ע מדרבנן אסור טעם כעיקר ור' אבהו לא קאמר אלא דאין לוקין עליו מדאורייתא:

הרי בשר בחלב כו'. בבבלי חולין דף קח גרסי' אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה וכ' תוס' וא"ת הכא משמע דאביי טעם כעיקר יליף מבשר בחלב ובפ' אלו עוברין ופ"ג מינין פליגי רבנן ור"ע מר יליף ממשרת ולמר מגיעולי עכו"ם ואביי איירי בהך סוגיא משמע דידע הך ברייתא וי"ל בתר דשמעה מרבא קיבלה. ובפסחים שם הניחו בתימא ע"ש ול"נ דאביי ה"ק ממתני' מוכח דסובר טעם כעיקר דאורייתא מבשר בחלב גמרי' וצ"ל דסובר תנא דמתני' כר"ע משרת להיתר מצטרף לאיסור ובגיעולי נכרים סובר כרבנן דחידוש הוא דאי אפשר דלא פגמה פורתא. ומ"ש תו' שם דחידוש הוא פי' בקונטרס דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו אסור ולא כן הוא בפסחים ובפ' ג' מינין אלא דאי תרו להו כולא יומא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר כו' ע"ש. ול"נ שדברי רש"י נכונים דהא דבשר בחלב לא אסר ליה שרייה קולא הוא ואיך נאמר משום דחידוש הוא לקולא אף בשלא נתן טעם יאסור דחידוש הוא דחדש רחמנא גביה הא ודאי לא דמיא למילף חידושא לחומרא מחידושא דקולא וכמש"ל בסמוך לכך פי' דסובר אביי חידוש הוא זה לבדו כו' וזהו חידוש לחומרא. וא"ת הא פרש"י ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה קשה למה לא קאמר הש"ס פסחים ונזיר הך חומרא וי"ל דהתם ה"ק מדשרי קרא בבשר בחלב השריי' ש"מ שאין טעם איסורו משום טעם כעיקר דהא הכא נמי איכא טעם שהרי החלב נבלע בבשר א"נ סובר הש"ס דשרייה מעת לעת דהוה כבוש בשאר איסורי דאורייתא אסור ואפ"ה שרי וניחא לש"ס לשנויי מיניה וביה מלשנויי חידושא אחרינא וזה ברור וא"ת מאי פריך מבב"ח דלמא שאני בב"ח דאסור בהנאה וי"ל הא לאו מילף ממש הוא אלא גילוי מילתא בעלמא אי טעם כאכילה ממש הוא או לא. והא דאמרי' לקמן מיכן אתה דן כו' משמע דצריכין למילף בק"ו זה אינו אלא לרוחא דמילתא ותדע דהא האי ק"ו אינו אלא בכלאי הכרם וערלה כמפורש בבבלי בסוגיין ואנן כל התורה מנזיר גמרינן. והא דמשנינן בבבלי בב"ח חידוש הוא היינו כיון דחידוש הוא אפי' גילוי מלתא לא הוה. והשתא מ"ש תוס' פסחים דף מד ע"ב בד"ה אלא יליף מגיעולי נכרים הקשה הר"י. היכי יליף נזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסורי תורה שאין איסורו איסור עולם ותי' דחוק ע"ש. ולפמ"ש ניחא. אך קשה אמאי קאר"י כל נותני טעמים אין לוקין ה"ל למימר חוץ מבב"ח וי"ל:

כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין כו'. עיי' בקונט'. כ' רש"י חולין פ' גיד הנשה דף צח ע"ב טעם כעיקר דרבנן והכי שמעינן ליה לר' יוחנן בע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי' פסחי' פ"ג מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים הבאים כאחד א"נ גיעולי עכו"ם חידוש ומשרת להיתר מצטרף' לאיסור ע"כ ותו' הקשו מדר"ע מוקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולקי ש"מ לרבנן דמוקי ליה למשרת לטעם כעיקר נמי דאורייתא ע"ש. נראה דסברי לרש"י אף בנזיר טעם כעיקר דרבנן ותימא הרי מפורש בדבריו דנזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים ולא שייך לומר ב' כתובים אלא בדבר דאורייתא. אלא ודאי הא דקאמר רש"י אסמכתא בעלמא היא היינו הא דילפי' מנזיר אינו אלא אסמכתא וצ"ע. ומ"ש תו' עוד הא דא"ר יוחנן בע"ז דף סז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במינו. וקשה הא מפורש בסוגיין דאפילו בשאינו מינו אינו לוקה דאל"כ מאי קאמר חוץ מנזיר הא נזיר בשאינו מינו איירי דהא משרת בשאינו מינו משמע וכדאר"ע ששרה פיתו ביין ובכה"ג אף בשאר איסורין לוקה אלא ודאי כמ"ש. ונראה הא דאמרי' בע"ז לר"י טעמו ולא ממשו אסור ואינו לוקה עליו איכא לפרושי דקאי אהיתר מצטרף לאיסור וכדאמר ר' בא בר ממל בסמוך. מיהו הך שמעתתא בע"ז ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמרה ובפסחים א"ר אבהו בשם ר"י בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר. משמע דתרי מימרות הן והך דהכא אטעם כעיקר קאי וכר' זעירא דבסמוך דהך דפסחים כר' בא אתיא. וא"ל אף בנזיר איירי בששרה ענבים בענבים וכדאמרי' לקמן בסוגיין דזה ודאי לא שייך בשאר איסורים ללקות עלייהו אלא משום לאו דמשרת לחודי'. ואני תמה ממ"ש תו' שם בשם הר"י מאורליינש ר' יוחנן ס"ל כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם וליכא אלא עשה לכך קאמר דאין לוקין והא דקאמר בירושלמי דערלה אר"י כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי והכי איתא בהדיא בפסחים ובנזיר כו' ע"ש. הרי מפורש כאן דר"ז ור' בא פליגי בהאי דר' יוחנן אי איירי בעיקר או בהיתר מצטרף לאיסור מיהו אף ר' בא מודה דטעם כעיקר אסור ולוקה וכמש"ל. ועוד אי ס"ד בגיעולי עכו"ם ליכא אלא עשה הא דגרסי' בפסחים ובנזיר ור"ע טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגעולי עכו"ם. וכ' תוס' דטפי מסתבר לאוקמי משרת לטעם כעיקר מלהיתר מצטרף לאיסור ע"ש. קשה מנ"ל לר"ע לאוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור הא איכא לאוקמי לטעם כעיקר וללאו. וקושיא זו קשיא נמי לרש"י שכתב משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר דרבנן ואפי' בנזיר. וזה דלא כסברת הש"ס וצ"ע. ומ"ש תו' דאף רש"י מודה דטעם כעיקר ממש דאורייתא ולא איירי אלא טעם כל דהו קאמר כו' והאריכו להקשות עליו ע"ש ותימא ה"ל להקשות מדבריו אדבריו דל"ל למימר והא דילפי' בפסחים כו' אסמכתא כו'. טפי הל"ל דמשרת לטעם גמור קאתי והכא בטעם כל דהו איירי. אלא ודאי השתא מפרשינן דאיל הוה חמשים ותשעה נגד זרוע בשלה וילפי' מהתם דעד ס' הוה עדיין טעם אבל יותר מזה אין בו טעם ואפי' מדרבנן. והשתא כל הסוגיא אתיא כהוגן. ותו' דחקו בזה לומר דלפעמים יוצא חוץ מרוטב ע"ש א"כ מעיקרא לא ה"ל למילף שיעורא מהתם וצ"ע:

ומה ת"ל וכל משרת כו' אלא שאם שרה כו'. בקונט' הגהתי דלפי הגי' שלפנינו קשה למה לא הביא ראיה מר"ע דמתני' מאי קאמרת דאיכא לפרושי שיש בפת כזית יין וקמ"ל דהבלוע מצטרף א"כ אף מברייתא אין ראיי'. אלא ודאי כמ"ש בקונט' ועיקר סייעתא דמהך ברייתא שמעינן דאף בכל האיסורין טעם כעיקר ודלא כר"ז וכדמסיק. וא"ת כיון דמוקי משרת לטעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור בנזיר מנ"ל וי"ל מוכל דריש ליה. וא"ת הך ברייתא תקשי נמי לר' בא ניליף כל האיסורין מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור כמו דילפינן מיניה טעם כעיקר וי"ל סובר ר' בא דחטאת ונזיר שני כתובין הן לענין היתר מצטרף לאיסור ואין מלמדין והכי מסיק הבבלי לר"ע. ותוס' כתבו דף לו ע"א בד"ה אין כו' אס"ד דמוכל דריש היתר מצטרף לאיסור מאי פריך לקמן ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי לימא אנא מוכל דרשית כו' ע"ש נראה די"ל אף הך ברייתא דדרשת משרת לטעם כעיקר באו ממשרת גופא יליף דהא איצטרך משרת שחייב אמשרה בפני עצמו וכמפורש בסמוך משא"כ בכל האיסורין אלא מכל יליף ופריך שפיר:

**מה שכר שנאמר להלן ברביעית כו'.**וקשה דאמרי' בכריתות פ"ב ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין. הרי מתיבת שכר גופיה דרשי' רביעית א"כ מה צורך ללמוד מהתם בגז"ש ונראה דוקא בביאת המקדש דרשי' שכר מידי דמשכר דבהכי איירי דלא ליהוי פרוע ראש אבל הכא איכא לפרושי שכר כמשמעו:

חזרו לומר לא יאכל לא ישתה כו'. עיין בקונט'. ועי"ל כל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כתיבי בחד קרא ומקשינן אכילה לשתייה. והא דלא אמרינן איפכא דכתיב בקרא בתרא מחרצנים ועד זג לא יאכל ולא כתיב שתיה בהך קרא ובקרא קמא כתיב תרי פעמים לא ישתה וחד לא יאכל ש"מ דבעי לאקושי שתיה לאכילה ולא אכילה לשתיה ועמ"ש תו' פסחים דף מג ע"ב בד"ה סד"א כו'. ותוס' בסוגיין פירשו בענין אחר ע"ש ואין לשון הש"ס משמע כדבריהם:

והוא דשריי' בכזית יין. עיי' בקונט'. משמע דסובר ר"ע אין היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר אפי' על כזית הבלוע חייב. ויש לדחוק ולומר דאף ר' חנניה מודה דלר"ע היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר דבעינן שיהא בהתערובות כזית יין ואם אכל אח"כ כזית מן האיסור והיתר חייב דבעינן שיהא מעיקרא כדי איסור והראשון נראה. ומדברי הרמב"ם פ"ה מה' נזירות נראה דסובר דוכל משרת אתי דמצרפין כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו ע"ש. ובאמת כולא סוגיא דירושלמי ודבבלי דלא כוותיה ואף אם נאמר דר"ח דאמר והוא דשריי' בכזית יין היינו בכדי אכילת פרס. מ"מ רבנן פליגי אר"ע וצ"ל דסברי דאין לוקין על כזית בכדי אכילת פרס וצ"ע בבבלי דף לה גרסי' א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל א"ה חמץ נמי אין ה"נ אלא לאפוקי מאביי כו' וכתבו תוספות רש"י פי' ברייתא דמנחות אין לי אלא זית חצי זית מנין ת"ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור עירובו מנין ת"ל כי כל וק' א"כ זעירי מפרש לברייתא כאביי והש"ס קאמר לאפוקי מדאביי וע"ק מאי פריך כמאן כר"א כרבנן נמי מצי אתא דנהי דלא דרשו כל כי כל דרשי ומצי למדרש דרשא קמייתא דהיינו היתר מצטרף לאיסור ע"ש שפירושם דחוק מאוד. ונראה ודאי טפי מסתבר לרבויי כזית איסור שנתערב בהיתר מלרבות חצי זית איסור עם חצי זית היתר דכל שיעורי תורה בכזית. והשתא אי לית לן אלא חד ריבוייא לא מרבינן אלא תערובות כזית איסור בהיתר שאין האיסור ניכר בפני עצמו אבל לר"א מרבינן מכל איסור מצטרף להיתר ומכי כל עירובו דהיינו חצי זית איסור שנתערב בחצי זית היתר ואם תאמר גם לר"א נוקי כל לתערובת כזית וכי כל להיתר מצטרף לאיסור ועירובו דר"א מנ"ל וי"ל טפי מסתבר למוקמי כולא ריבוייא בחד גוונא שבשניהם אין בהן כזית איסור ודמיין להדדי דוק והבן:

אבל אם התרה בו משום משרת לא בדא. ביכולה סוגיין משמע דלוקין אלאו דוכל משרת. ובבבלי בסוגיין גרסי' אכל ענבים לחים יבשים וחרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים לוקה חמש. מדלא חשייב שריי' ש"מ דסובר דאין לוקין על משרת. ובסמוך קחשיב נמי שריי' משום משרת. ואפשר לומר דלא פליגי בבבלי והירו' והא דלא קחשיב שריי' י"ל דשייר מיניה כי היכי דשייר שכר וחומץ ואין השריי' בכלל הנך דחשיב. מיהו בסמוך מייתי הש"ס לאו דשרייה ולא קחשיב לאו דחומץ ושכר ונראה דסובר הירושלמי שריי' מיניי הוא כמו הסחיטה שהרי משרת ענבים בענבים מצטרפין כדאמר בסמוך משא"כ חומץ ושכר והרמב"ם כי פ"ה מה"נ נזיר ששתה רביעי' יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא א' כו' ע"ש. ונראה דדייק כן מדלא קחשיב בש"ס שכר וחומץ שוב ראיתי בסמ"ק שלו מכות ר"י מפורש דדייק ליה מדלא פרי' והא שייר שכר וחומץ ע"ש. וחולק אמ"ש תו' דהנך לאו שיור' נינהו אלאו משייר מיניה ע"ש. והרב בא"מ כ' דתו' כ' להדיא בד"ה ולילקי שש שאין לוקין על חמץ ויין שני מלקיות ע"כ ונהפוך הוא שמפורש שם דלוקין עליו וכ"ה דעת הראב"ד. ומ"ש הא"מ שם הגע בעצמך שאמרה תורה ומשרת וגו' אם שתה רביעית יין ורביעית משרת נחייב שתים ע"ש תימא הלא מפורש בירושלמי שלוקין על יין ועל משרת שתים איך כתב בפשיטות בהיפך וצ"ע. ומה שלא מנה הרמב"ם לאו דמשרת ללאו בפני עצמו דסובר שגם הוא נכלל בלאו דיין וז"ל מצוה ר"ב הזהיר הנזיר משתיית יין וחומץ והיינו שבשרש ערובו מן ענבים והוא אמרו וכל משרת ענבים לא ישתה ע"ש. ואף לפמ"ש בחיבורו משרת לכזית בכדי אכילת פרס הוא דאתי וכמ"ש בסמוך בד"ה והוא וכו' אף זה בכלל לאו דיין הוא. היוצא לנו מזה דלשיטת הירושלמי אייתר לן תלתא לאוין שלא הכניסם הרמב"ם במניינו וצ"ע:

וחייב על היין בפני עצמו כו'. לשון ראשון שבקונט' הוא פי' תו' ול"ב נ"ל לשיטת הרמב"ם דקמ"ל דאינו חייב אלא חמשה מלקיות וענבים דקחשיב הם שנים לחים ויבישים. וכ"נ דבריו בסמ"ק סי' הנ"ל ותו' לשיטתייהו ועמ"ש בסמוך:

ממשמע שנאמר ענבים אין אנו יודעין שהן לחים כו'. ותוס' כתבו בסוגיין בד"ה ועל זה בעצמו לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוו לחים ויבשים במשמע כו' ע"ש. וסוגיין מפורש שאינו כן וענבים לחים משמע ולא יבשים וכ"נ דבכל המקרא לא קאמר ענבים אלא על הלחים. והא דצריך חזקיה לק"ו נראה דסובר אי לא כתיב אלא וענבים ישתה לא מוקמינן קרא אלא ביבשים:

לחים לרבות את הבוסר. וקשה הא אפיקתיה לחייב ע"ז בפני עצמו כו' וא"ל דסובר השתא וענבים גופייהו מיותר דאיכא למילף בק"ו השתא על היוצא מן הפרי חייבים על הפרי עצמו לא כ"ש ומוקמי' ענבים לחלק ואייתר לחים לבוסר דהא אמרו בספרי אם אמרת כן למילף ענבים בק"ו ענשת מן הדין ת"ל ענבים ללמדך שאין עונשין מן הדין. וא"ל הירושלמי סובר בכה"ג עונשין מן הדין שכבר הוזכר הלאו בקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין אע"ג דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו מ"מ אהני לאו דידיה לענשו מן הדין וכמ"ש בספר הליכות עולם בשם המפרשים ע"ש דהא דרשא זו לחים להביא את הבוסר תניא בספרי. (ומזה תשובה על המפרשים הנ"ל וצ"ע) ונראה הך ברייתא דספרי פליג אדרשא דלעיל לחייב ע"ז בפני עצמו כו'. אך קשה בוסר הא כבר שמעינן מכלל ופרט כמפורש בבבלי ריש פרקין גם בספרי תניא הך ברייתא דדרשי' בכלל ופרט וצ"ע:

לחים לרבות את הסמדר. וא"ת מנ"ל למדרש מחד קרא בוסר וסמדר דהא ודאי סמדר גרע מבוסר דהא פליגי חכמים אסמדר ומודו בבוסר וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה"נ. והרא"פ כ' פ"ק דערלה חדא כרבנן וחדא כר' יוסי ע"ש. ועדיין קשה לר' יוסי סמדר מנ"ל וי"ל סובר ר' יוסי בוסר מכלל ופרט שמעינן וכמ"ש בסמוך ואייתר לחים לסמדר. אך קשה למאי דמוקמי' הך ברייתא כר' יוסי קרא ל"ל דהא קאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ואתרבי מכלל ופרט וי"ל הא דקאמר מפני שהוא פרי לאו פרי גמור קאמר דהא אפי' בוסר אמרי' בבבלי ובספרי דלאו פרי גמור הוא אלא דדמיא לפרי לכך מרבינן אותו מלחים. אבל קשה דגרסי' בירושלמי פ"ק דערלה רי"א סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי וקשיא אם אסור בנזיר ל"ל פרי אם פרי הוא יהא אסור בכל כו' ע"ש. מאי פריך דלמא ה"ק סמדר אסור מפני שהוא פרי אע"פ שאינו גמר פרי מרבי' ליה מלחים ואי לא הוה פרי כלל היינו ממעטין אותו מפרט כי היכי דממעטינן עלין ולולבין וצ"ע:

והתרו בו משום מכל אשר יעשה כו'. עיי' בקונטרס. ואין לפרש דחדא מילתא קאמר סחטו לשם יין והתרו בו משום מכל אשר יעשה לוקה דא"כ למה לא קחשיב לאו דיין ועוד אפי' לא סחטו לילקי אף מענבים משום מכל אשר יעשה וגו'. מיהו בבבלי בסוגיין פליגי אי לוקה אלאו דמכל אשר יעשה ולרבא הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו ולאביי לוקין:

משום בריה. כ' התוי"ט ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל כזית אע"ג דלשון המשנה משמע דלחלק אתא שאם אכל כזית מן החרצנים פטור כו' נראה שסובר שיש בדראב"ע להחמיר שאם אכל שני חרצנים וזג חייב אע"ג שאין בהן כזית כו' ע"ש ותימא מהתי"ט שלא ביאר מנ"ל להר"ב הא שראב"ע להקל בא ולי נראה שיצא לו להר"ב מסוגיין וא"ת מנ"ל לר' בא הא דטעמו דראב"ע משום בריה ונראה דקשיא לר' בא למה לא מפרש ראב"ע מחרצנים ועד זג לחלק לחייב על כ"א בפני עצמו ואי משום דכתיב ועד והתני בסמוך דאצטריך ועד לרבות השלש שבינתים אלא ודאי טעמו דראב"ע כיון דכתיב חרצנים לשון רבים וזג לשון יחיד לאשמועינן דחייב עלייהו משום בריה שכן דרך ברייתו להיות שני חרצנים וזג. ונראה שכן דעת תוס' במתניתין ע"ש:

להביא את השלש שבינתים. עי' בקונט'. ולפמ"ש בתוס' בסמוך אין ברייתא זו קושי' אלא סייעתא לר' בא. ופי' בקונט' קשה שכ' הלח"מ פ"ה מה"נ סוף הלכה ה' כיון דמפיק ליה לבין הבינים מיתורא דועד אין בו לאו כיון דאתי מדרשא ע"כ אך דברי הלח"מ קשיא להולמם. דא"כ מאי פריך בבלי והא שייר בין הבינים הא תני ואכל ענבים דמשמע אפי' בין הבינים על כרחך לומר לאו דידיה שייר דא"כ לילקי שש וכ"כ תוס' ש"מ שלוקין אלאו דידיה. וא"ל אף שאין לוקין עליו מ"מ ה"ל למיתני בהדי אחרינא די"ל דלא קחשיב אלא הנך דאית בהו מלקות וצ"ע. ומלשון הירושלמי דקאמר להביא את השלש שבינתים נראה דהא דקאמר הבבלי בין הבינים היינו המאכל שבין חרצנים לזג וקאמר השלש שבין החרצן והזג וכן פירש"י ודלא כמ"ש תוספות דהיינו ענבים קטנים וא"ת היינו גוף הענב ממש כבר תירצו תוספות דאיירי במלקט האוכל מבין החרצן ע"ש:

אף עלין ולולבין במשמע. עי' בקונט'. וקשה לל"ק הא כבר חשיב לעיל בברייתא ללאו מכל אשר יעשה וגו' ולל"ב קשה הא בין הבינים מועד מרבינן ולא מכל אשר יעשה לכך נראה דגרסי' תני בשם ר"א כו' ול"ג והא. וקשיא ליה על דר"א הא כתיב יין ושכר וכמ"ש בקונט' לכך קאמר ר"א כר"י וא"ל דגרסי' והא תני וקושית הש"ס ל"ל עד להביא השלש הא כבר שמעינן מדכתיב חרצנים וזגים וכדדייק בסמוך דהא ודאי לראב"ע אין חרצנים וזג מיותר דהא איצטרך ללמד דבעינן שני חרצנים וזג. אך נראה דיש לקיים הגירסא שלפנינו דתני בברייתא חרצנים וזג להביא השלש שבינתים ולא מועד יליף וקאמר והתני בניחותא שכן תני בשם ר"ל וכדמסיק דלדידיה אייתר חרצנים וזג. וא"ת הא איצטרך חרצנים וזג לחלק וי"ל א"כ ה"ל לכתוב חרצן וזג וכ"כ תוס':

רבי ליעזר כר"י כו'. וא"ת הא אמרינן פי"א דתרומות א"ר פריגודי דקסרין ר"א כר"י ולא רובה מיניה וי"ל סובר ר' פריגודי ר"א מיעט וריבה דריש ומחרצנים ועד זג דריש כראב"ע כדאמרינן בבבלי בסוגיין וא"ת כיון דחרצנים ועד זג לר"א לא הוי פרטא נימא דר"א דריש ליה בפרט וכלל יין ושכר פרט מכל אשר יעשה כלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי אפילו עלין ולולבין וקושיא וו קשיא טפי על הבבלי ויש לומר היינו ממעטינן מפרט דבר דלא דמי כלל לפרטא דהיינו עלין ולולבין ומרבי' מה דדמי ליה בחד צד דהיינו ענבים שהתליעו שהיו פרי מעיקרא:

אכל חצי זית חרצנים וזגין מענבה אחת כו'. וקשה מ"ש ענבה אחת הא קרא סתמא כתיב מחרצנים ועד זג ומשמע אפי' משתי ענבים וי"ל דמשמע ליה שיהיה הזג משני החרצנים וא"ת מנ"ל דלא מיחייבי רבנן אבריה שלימה דלמא הא דקתני ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית היינו בשנתרסקו אבל בשלימים אפי' על אחת חייב וכמש"ל הלכה א' בד"ה ענבה כו וי"ל ודאי אף רבנן מודו דחייב על בריה אלא דסברי שני חרצנים וזג לאו בריה היא:

אכל כזית חרצנים וזגין משתי ענבות כו'. בקונט' פירשתי דאיירי בשיש בכל אחד מהן כזית וקשה ל"ל משתי ענבות הא אפילו מענבה אחת לראב"ע אינו חייב אלא אחת ולרבנן חייב שתים משום חרצן ומשום זג ועוד הא גם לר' יוסי איכא נמי הך חילוקא בין לראב"ע ורבנן ועוד לשון הש"ס משמע שבין חרצנים וזגים אין בהן אלא כזית וא"ל דאיירי בכזית אחד כפשטא דשמעתא ולראב"ע אינו חייב אלא אחת שהרי אין כאן אלא שני חרצנים ולרבנן חייב שתים אחת משום חרצן ואחת משום זג. ולר' יוסי בכה"ג אף לראב"ע חייב שתים על כל שני חרצנים וזג אחת דה"ל בריה דא"כ הל"ל אכל כזית חרצנים וזגים מענבה אחת לראב"ע פטור לגמרי משום שאין כאן שני חרצנים ולרבנן חייב ועוד כיון שאין כאן אלא כזית אחד מחרצנים וזגין אע"ג שחלוקין הן בלאו מ"מ בעינן שיהיה בכל אחד מהן כזית והא דתנן ומצטרפין זה עם זה היינו ללאו אחד וצ"ע:

אבל לא סורק. עי' בקונט' וכ"פ הר"ב וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד בסופו לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. וכן פירש"י מס' שבת דף נ' ע"ב אבל לא סורק מפני שמשרת שער ודאי. ושם דף פ"א ע"ב סיים בה ומודה ר"ש בפסיק רישי' ע"ש וקשה דלא משמע כן בבבלי בסוגיין דקאמר כולה ר"ש וכל המסרק להסיר נימין המדולדלין קמיכוין וכן פי' רש"י ותוס' דטעמא משום דקמיכוין ולא משום פסיק רישי' ונפקא מיניה שאם התרו בו ואומר שאינו מכוין להסיר שער אלא לחכך במסרק למ"ד דחייב סורק משום דקמתכוין הכא פטור ולמ"ד דהוי פסיק רישי' חייב. ונראה שזהו כוונת תוספות שבת דף נ' שכתבו אבל לא סורק התם מפרש לה כל הסורק להסיר נימין המדולדלות קמיכוין ע"כ נראה דכונת' להקשות אפרש"י וכמ"ש ונראה דמפרשים כל הסורק להשיר נימין המדולדלים קמיכוין וכיון שכן מסתמא אינו סורק אלא בכח והוי ליה פסיק רישי' וזה ברור והריב"ש סימן שצ"ד דחק מאוד בדברי רש"י ע"ש. וראיתי להרב בא"מ שכתב בזה דברים שאינן. גם מ"ש ראיה מדברי תוספות. אינו שכן מנהגם שחולקים וארש"י ואינן מזכירים דבריו. ומ"ש הוא הנכון:

רי"א לא יחוף באדמה כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שיער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה. כ' הכ"מ איבעיא בגמרא מפני שהיא משרת את השער תנן אי מפני שמשרת כו' ואע"ג דלא איפשיטא פסק לקולא משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כ' דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומ"מ איכא למידק אמאי פסק כר"י דיחידאה הוא ואפשר סובר ר"י לפרש דברי ת"ק אתא ע"כ. ומה מאד תמוהין דבריו. חדא דקאמר דפסק לקולא תימא אדרבא הרי פסק לחומרא ודלא כש"ס דדבריו משמעין שכל אדמה היא משרת את השער ודאי ואס"ד כמ"ש הכ"מ הל"ל ולא באדמה מפני שמשרת שער ודאי. ועוד דכאן לא שייך לומר ספק נזירות להקל דהא אין כאן קרבן וכמ"ש התי"ט. גם כבר נחית לנזירות וכמ"ש הלח"מ. ועוד אס"ד באדמה המשרת אינו לוקה משום דאינו מתכוין אפילו לכתחלה שרי לר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר דהא מה"ט חופף. ועוד בודאי משיר אף ר"ש מודה דהוי ופסיק רישי' וכדמוכח גמרא דשבת דף נ'. ועוד מנ"ל להרמב"ם דר"י לפרש קאתי וכמ"ש התי"ט ועוד דכתב בפי' המשנה והלכה כר"י משמע דת"ק פליג וכמ"ש הלח"מ. ולי תימא דודאי ר"י פליג דגרסי' בבבלי שבת דף נ' הא דתניא חפין את הכלים בנתר וחול ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ופריך אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש שרי דתנן נזיר חופף ומפספס ופירש"י חופף שערו בנתר וחול. והדין עמו דאל"כ לא פריך מידי. והרמב"ם כ' כאן במתני' לא יחוף באדמה דקאר"י היינו טיט איזהו טיט שיהיה מכל מיני טיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום כו' ע"ש הרי מפורש דר"י פליג את"ק. גם הרשב"א כ' בחי' שבת ופירוש חופף אפי' בנתר וחול ותדע מדקתני רי"א לא יחוף באדמה מפני שמשרת השער. לכך נראה ודאי סובר הרמב"ם דר"י פליג את"ק דסובר אדמה אינה ודאי משרת ופסק כר"י דגמרא דשבת משמע דנזיר ושבת שוין בענין זה. ואמרי' התם א"ר יהודה עפר לבינתא שרי רב יוסף אמר עפר דיסמין שרי אמר רבא עפר פלפלי שרי כו'. ש"מ דוקא הנך שריין אבל נתר וחול אסירי. ואף שרש"י פי' עפר לבינתא כתישת לבינה ע"כ. נראה דסובר חול שרי. כבר חלקו עליו כל הראשונים ז"ל ופירשו עפר לבינתא היינו עפר לבונה וכן כתב רבינו האי גאון והרמב"ם והרשב"א והר"ן. ומהאי סוגיא דשבת איפשיטא נמי איבעיא דנזיר דע"כ לומר שכל אדמה משרת שער וכמ"ש הרמב"ם דאל"כ מאי פריך ממתני' דנזיר חופף לישני כאן. בשבת בנתר וחול כאן בנזיר בשאר מיני אדמה שאינן משירין ור"י פליג אפי' בשאר מיני אדמה דגזר הא מפני הא אלא ודאי כמ"ש. והשתא ניחא הכל. ומ"ש דאינו לוקה הטעם משום שאין מלקות אלא בתער וכמ"ש שם הלכה י"ח ועמ"ש לקמן בד"ה מאן כו' ומהתימא על המפרשים ז"ל שלא הרגישו בכל זה וצ"ע:

גדל פרע שער ראשו. עי' בקונטרס. וקשה הא איצטרך גדל פרע למצות עשה וכ"כ הרמב"ם ריש הל' נזירות מצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע כו' ונראה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כתיב גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלינו שסתם נזירות ל' יום הרי השער שיגדלו ל' יום נקרא פרע ולכך ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות:

עד כדון נזיר טמא כו'. עי' בקונט'. וקשה הא עדיין לא נזכר במתני' או ברייתא דבעי' שמגלח כל שערו. ובבבלי בסוגיין גרסי' אמר מר וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשה כלום ויליף ליה מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו יתירא ויליף נזיר טהור מנזיר טמא ומהשתא י"ל דקאי עד כדון כו' אמתני' דנגעים. והא דמשני הכא דקרא יתירא אתי ללמד שחוזר ומגלח. סובר הבבלי דלהא לא צריך קרא דודאי אין סברא לפרש ביום טהרתו היינו הטהרה האחרונה שהיא לאחר המלא' שזו לאו טהרה היא וכיון שהגילוח הוא ביום השביעי וכתיב ונתן שער ראש נזרו תחת זבח השלמים ש"מ שביום הבאת קרבנות טהרה מגלח. ורש"י פי' בפסוק ביום טהרתו ביום הזייתו או אינו אלא ביום השמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו. לפ"ז לית כאן שום יתור דהא איצטרך ביום השביעי וכ"ה בספרי ונראה דגם בבבלי לא דריש מיתורא דיום השביעי אלא מיגלחנו יתירא קדריש. והספרי סובר דא"צ קרא דחוזר ומגלח לנזירותו כמ"ש בסמוך ומוקי ביום השביעי לגופיה וכמ"ש רש"י:

מיכן שאינו סותר אלא זה בלבד. בבבלי דף' מ'. גרסי' אר"ח ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו בתער ובתער אין במידי אחרינ' לא והתני לרבות כל המעבירין אלא אימא כעין תער תנ"ה נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. נראה מדברי הרמב"ם פ"ה וריש פ"ו מה' נזירות דמפרש ובתער דקאר"ח ארישא וסיפא קאי בין לענין מלקות בין לענין סתירה ופריך הש"ס מברייתא דמרבינן כל המעבירין ומשני כעין תער והיינו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתער דתני בברייתא דמייתי מינה סייעתא היינו נמי כעין תער. אבל תו' ובתער ארישא לחוד קאי אבל לענין סתירה יותר אפילו אינו משחית מעיקרו והא דמשני כעין תער היינו שמשחית מעיקרו. ורש"י פירש בלישנא קמא דמייתי סייעתא מברייתא דובתער דוקא ע"ש ואיני רואה ראיה מברייתא דכי היכי דמפרשינן ובתער דקאר"ח היינו כעין תער ה"נ איכא לפרושי לברייתא. ואפשר דסובר סתמא דש"ס דמשני אלא אימא כעין תער פליג אר"ח. אבל תימא לשיטת תוס' דטפי מסתבר לומר דלוקין מלסתור וסוגיין מפורשת בהיפך. גם לשיטת הרמב"ם צ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי. לכך נ"ל דס"ד דמקשה ובתער קאי נמי ארישא דלוקין דאל"כ ה"ל לר"ח לפרש דבריו ולחלק בין מלקות לסתירה ומשני אלא הא דתניא לרבות כל המעבירין היינו דוקא כעין תער ושפיר קאר"ח ובתער ר"ל ברישא במלקות בעינן כעין תער ולסתור בעינן תער ממש לכך כללן תרווייהו בחד לישנא א"נ סתמא דש"ס פליג אר"ח כמ"ש רש"י. אך אחרי העיון נראה שהדין עם הרמב"ם דהבבלי פליג שהרי מצריך תער דתגלחת טהרה דטמא וטהור דוקא תער ואפי כעין תער אינו כלום כמפורש בגמרא דף לט ע"ב וכ"פ הרמב"ם פ"ח הלכה ו' ע"ש א"כ אין לחלק בין סתירה למלקות. וא"ת מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי תער בתגלחת טהרה ולא מוקי לקרא לסתירה וכשיטת הירושלמי וי"ל משום דכתיב בתריה עד מלאת וכדאמר ר' בברייתא שם. והשתא דשמעינן מהירושלמי דכל שאינן לוקין עליו פשיטא דאינו סותר א"כ ע"כ לומר כל שאינו כעין תער אינו לוקה ופשיטא. דאינו סותר. ואתיא הך ברייתא דמייתי בבלי דף ל"ט ע"ב נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר כפשטא ואפי' תוך מלאת. דאע"ג דמלתחת רבי כל שנשתייר כדי לקיים מצות גילוח אינו סותר דאתער או כעין תער קפיד קרא ואזדא לה קושית הלח"מ פ"ה מה"נ הלכה י"א ע"ש:

אבל יסתרו בו שבעה. וקשה הא ודאי סותרין שבעה שהרי בשלא שייר לכוף ראשו לעיקרו איירי וממילא צריך להמתין שבעה ימים שיגדלו כדאמרי' בבבלי דף ל"ט קים להו לחכמים כל ז' ימים אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו. ודוחק לומר שהירושלמי פליג. מיהו לשיטת הרמב"ם דהא דתגלחת סותר ל' יום היינו שאותן ל' יום אינן עולין כלל כמ"ש ריש פ"ז א"כ ניחא דפריך שאר מעבירין תוך מלאת לסתרו ז' יום שלא יהו נמנין כלל בחשבון ימי נזירותו. וכן נראה בסמוך שזהו החומר בנזיר טהור וכמו שפירשתי שם ועיין לקמן הל' ה' בד"ה חומר בטומאה כו'. וכל זה משמע דלא כשיטת תוס' ע"ש. והלח"מ כ' שם מתני' מסייעא לרבינו דאנן חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כו' ותגלחת אינה סותרת אלא ל'. ולשיטת תוס' קשה ליתני חומר בטומאה שסותרת בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת ע"ש. ותימא הא גם לשיטת הרמב"ם קשה ליתני חומר בתגלחת שסותרת לאחריו ל' יום משא"כ לאחר ב' או ג' ימים לנזירותו אינה סותרת אלא שני ימים שעברו ושבעה ימים לאחריו ה"נ קשיא בש"ס בסמוך ונראה דתני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר איכא לשנויי שייר למי הא דתני לקמן בפרקין חומר בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח והטמא לא עשה בו מטמא כמיטמא:

אין תימר לא יסתרו בו ל' יום. וקשה מאי ס"ד שלא יסתרו בו אלא שבעה הא כתיב גדל פרע וכמ"ש לעיל בקונטרס וי"ל לאו מיתורא יליף אלא ממשמעות הענין וכמ"ש שם בתוספות ע"ש:

מה בין נזיר טהור' כו'. וא"ת דלמא באמת אין חילוק ביניהם וי"ל דא"כ מ"ש דכתיב וכי ימות כו' משמע דוקא טומאה סותרת אך קשה הא איכא ביניייהו טובא שהטומאה סותרת גם לפניה משא"כ בתגלחת:

וכולן שגילחו שלא בתער כו'. כ' הרמב"ם פ"י מהט"צ וכן המגלח את הנתק לוקה ואינו חייב עד שיגלח בתער. וכ' הראב"ד טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וע"ז אמר ואת הנתק לא יגלח. וכ' הכ"מ ורבינו סובר דוקא היכא דשני קרא בדיבורי' דהמ"ל וגלח וכתב והתגלח מרבינן כל דבר ומ"ש וע"ז נאמר כו' י"ל כלפי לייא אדרבא משם ראיה מדלא כתיב ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא ע"כ. ותימא ודאי סתם גילוח בכל דבר והא דאיצטרך והתגלח הטעם כמ"ש בת"כ והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שהתגלחת האחרונה בתער יכול אף זו בתער ת"ל והתגלח והשתא דכתיב והתגלח ודאי מפרשי' לא יגלח דסמיך ליה בכל דבר דומיא דתגלחת הראשונה וזה ברור:

דלמא לא איתאמרית אלא בנזיר טמא בשתי שערות. וקשה לפ"ז צ"ל דלא ילפיינן נזיר טהור מנזיר טמא א"כ גם בנזיר טמא לא מתוקמא מתני' דמנ"ל בתער דוקא דהא תער לא כתיב אלא בנזיר טהור וכדאמר בסמוך וכן מפורש בבבלי דף מ"ב מחכו עליו במערבא מכדי נזיר טמא דבתער מנ"ל מנזיר טהור יליף ליתי נזיר טהור וליליף מנזיר טמא ונראה דסובר הש"ס מדכתיב וגלח יתירא דילפינן דבעינן תגלחת שלמה שלא לשייר כלום ילפינן נמי דבעי תער דשאר מעבירין אינן משחיתין ועוקרין השיער מעיקר ואפילו אי עשאן כעין תער אינן דומין לתער ממש לענין השחתה ואית בהן שיור קצת. א"כ תער בנזיר טמא נמי מביום השביעי יגלחנו יליף. והא דתניא בבלי ל"ט מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער כו' לפום ריהטא קשה מ"ש תגלחת אחרונה דנקט במלתיה ולא תני סתמא תגלחת נזיר ולפמ"ש ניחא דתגלחת טומאה בתער מוגילח שמעינן וצ"ל דסובר הך תנא דלא ילפי' נזיר טהור וטמא מהדדי:

נזיר טהור מגלח לאחר זריקה כו'. וא"ת כיון דקפיד קרא בנזיר טהור שיגלח לאחר זריקה א"כ מאז מתחיל הגילוח ולמה יהיו שערותיו כנשור וי"ל דה"ק כיון דאי לא קרא בין גילוח דנזיר טמא וטהור דבטמא לא נטהר קודם הגילוח ובטהור טהור קודם הגילוח הלכך אין למילף טהור מטמא ומסתבר לחלק בין גילוח טהור וטמא דבטמא בעינן שיהא גילוח בתער דוקא ובטהור אפי' כעין תער יצא ועמ"ש בסמוך:

גילח שלישו לא הספיק כו'. בבבלי דף מ"ב גרסי' בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מהו מעכבי או לא. וכ' הרמב"ם פ"ח מה"נ גלח והריח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו כולו עם אותן שתי שערות או שגלח אחת ונשרה אחת ה"ז קיים מצות גילוח. וכ' הכ"מ ותימא למה השמיט האיבעיא דחזר וגילח שתי שערות לבדן דהא לא איפשיטא וי"ל אחרי שכבר כתב חזר וגילח כל ראשו עם אותן ב' שערות קיים מצות גילוח ממילא שמעינן אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא ע"כ. ומה מאד דחוקים דבריו הלא ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים ולהשמיט מאי דמפורש בגמרא. ועוד ה"ל לפרש דספיקא הוא ונ"מ אי ודאי הוא כייפינן ליה ככל מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ואי ספיקא הוא אין כופין אותו ועוד יש לחלק לכך נראה שהוא מפרש בעייתו דאביי היינו שלאחר שצמח ראשו חזר וגילח כל שערות ראשו עם אותן שתי שערות שהניח וקמיבעי' ליה אי בעינן שיהיה גידול אחד לשערות דהיינו שיהיה זמן גידול כל השערות שוין או לא ואיפשיטא ליה בעיא זו מהא דגרסי' בבבלי התם בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו א"ל רב אחא גילח שערה שערה קמיבעיא ליה לרבא (כ' תוס' בתמיה הא ודאי גילוח הוא כיון שבא לגלח שיעור גילוח הוה) אלא אימא נשרה א' וגילח אחת מיבעיא ליה. והא ודאי הא דקאמר רבא וגילח אחת היה זמן מה אחר שגילח כל ראשו ואפ"ה פשיטא ליה לרב אחא דהוה גילוח כיון שהיה שיעור גילוח דהיינו שתי שערות אע"ג שכבר צמחו קצת שאר שערות שגילח מכבר. ולכך כללן הרמב"ם. ותימא מהכ"מ שכ' דסובר הרמב"ם אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא שהרי גדולה מזו אמר דאפי' לא גילח אלא אחת ונשרה אחת יצא כ"ש אם גילח שתיהן דיצא וא"ת א"כ ל"ל לאשמועינן אם גילח כולו יצא י"ל הואיל והוזכר בעיא זו בגמרא שנאה וקמ"ל דמהך דרבא איפשיטא בעיא זו. וגם ס"ד לחלק ביניה קמ"ל דאין חילוק וזה ברור. וא"ת הא בסוגיין איבעיא לן אם גילח שליש אם צריך לחזור ולגלח כולו אי שליש הנותר לחודו וי"ל להירושלמי מיבעיא ליה ולהבבלי פשיטא ליה:

את אמר בנזיר טהור כו'. בקונט' פירשתי דמיבעיא ליה בנזיר טהור אי שתי שערות סותרות. וקשה הא כבר אסיקנן דלא מדמינן נזיר טהור לטמא לענין עיכוב שתי שערות אם כן מהיכי תיתי לדמותן לענין סתירה וע"ק דמייתי בסמוך סייעתא מהא דאמר רשב"י כשם ששתי שערות מעכבות כו' ובתוספתא פ"ד ובבבלי דף מ' מפורש דאמירות טהרה קאי דת"ק קאמר נזיר שמירט כל שהוא חייב אבל אינו סותר אלא בתער וברוב ראשו ומירט לא שייך בנזיר טמא. ונראה דבנזיר טמא איירי וכ"ת מה סתירה דגילוח שייך בנזיר טמא י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם גילח י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם. גילח בימי טומאתו סותר ל' יום לא מיבעיא לבבלי דילפינן טמא מטהור לענין גילוח דודאי צריך להמתין ל' יום כימי גידול פרע אלא אף לירושלמי דאמר דלא ילפינן להו מהדדי אפ"ה סותר ל' יום שהרי עדיין נזיר הוא. וכ"מ בסמוך דחייב משום נזיר ומשום מצורע שמע מינה דאף שהוא מצורע חייב משום נזיר. וכן נראה מדברי הרמב"ם סוף פרק ז' מהלכות נזירות. ועיין בבבלי דף ל"ט ע"ב בגמרא ובתוס' וצ"ע:

וגילח מהן פעם אחת כו'. מדקמיבעי ליה בשתי שערות ששייר ש"מ דפשיטא ליה אם גילח כל ראשו פעם אחת ושייר כדי לכוף ראשו לעיקרו לא יצא וכן בדין דהא בעינן תער או כעין תער שמשחית מעיקרו א"כ קשה מ"ש שתי שערות משאר שערות ואפשר כיון דס"ל בכל התורה רובו ככולו והכא בעינן כולו מדכתיב וגילח יתירא איכא למימר כל שקיים גילוח בתער ברובו אם גילח המיעוט אפי' אינו כעין תער יצא והיינו דמיבעיא לר' ירמיה. אך קשה אמאי לא קמיבעיא ליה אם גילח במספרי' דיצא או לא:

הסתירה שלשה וקשה בשלמא ללקות אחת היינו דכתיב ותער לא יעבור על ראשו כל שעבר חייב. וממצורע ליכא למילף כי היכי דחייב על שער אחת כמ"ש בסמוך ה"ה הכא דא"כ לא ליחייב אלא בשאין שם אלא שתי שערות כמצורע כמ"ש בסמוך מיהו למ"ד דון מינה ומינה ניחא. ולעכב שתים דילפינן מנגעים דהתם שתי שערות מעכבין בו לטמאו כדילפינן בת"כ אין שער פחות משתים אלא סתירה שלשה מאי טעמא. ובבבלי דף מ' גרסי' לסתור אותו סותר אלא ברוב ראשו וכתבו תוס' וכולן הן הלכה בנזיר. ולהבבלי אינו מוכרח דאף לסתירה ברוב יש טעם דכל שרוב ראשו קיים איכא לקיים מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו דרובו ככולו ואי משום הך מיעוטא שכבר גילח כל שגדל כדי לכוף ראשו לעיקרו סגי והיינו ז' ימים דמריבוייא וגלח לא מרבינן אלא גילוח כל דהו וכמ"ש בסמוך אבל להירושלמי נראה דצ"ל הלכה היא בנזיר וצ"ע:

משם מצורע. וקשה אדפריך לשמואל מנזיר תיקשי נמי לר' יוסי ממצורע דהא אף במצורע אפילו על אחת הוא לוקה. והכי תניא בספרי אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל לשמור ולעשות וכ"מ בבבלי שבת דף צ"ד התולש א' משתי חייב. וא"ל הך ברייתא איירי בשהיו שם שערות הרבה הלכך אינו חייב עד שיתלוש שתים דהא מפורש בבבלי שם א' משלשה ר"נ אמר חייב ור"ש אמר פטור וכתבו תוס' אחת מארבע פטור. וא"ל דוקא בא' פטור אבל בשתים חייב הא נמי ליתא דהא עיקר הטעם משום שעוקר סימני טומאה וכל ששייר שתים אין כאן עקירה דבעינן שהועילו מעשיו וכ"ה בתוספתא וכ"כ הרמב"ם רפ"י מהט"צ:

משום י"ט. וא"ת למה לא תני שבת וי"ל בשבת איכא מיתה ואיו לוקין אלאו דידיה אבל י"ט אע"ג דאית ביה נמי עשה מ"מ לוקין אלאו דידיה:

לאוי' אתינן מיתני. וא"ת אמאי לא קחשיב לאו דלא יקרחו דהכי אמרי' בבבלי שבת דף צד וכן לקרחה שתים וי"ל סובר תנא דברייתא דהכא כמ"ד קרחה בכגריס כדאיתא פ"ג דמכות וא"ת הא מיהת איכא למצוא שחייב על קרחה בתלישת שתי שערות כגון שקרח תחלה כגריס פחות שתי שערות ועתה משלימו לכגריס ויש לומר כיון דמתחלה לא הוי פחות מכגריס לא קחשיב:

מ"ד מפספסין בבריא כו'. נראה דהבבלי לית ליה הא דמחלק ר"ח בין בריא לתש דגרסי' שם שבת ד' כ' הא דתני חפין את הכלים בנתר וחול ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך אימא סיכא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש שרי דתנן נזיר חופף ומפספס כו' ע"ש ומאי קושיא לימא כאן בבריא כאן בתש אלא ודאי לית ליה הך סברא ונראה שזהו טעמו דהרמב"ם שהשמיט דין זה ועמש"ל הל' ג' בד"ה רי"א:

נזיר שהיה שותה כו'. וקשה הני תלתא ל"ל לאשמועינן ליתני יין וממילא אמרינן אף בטומאה ובתגלחת כן ואפשר בכל חדא מינייהו ה"א לאוקמי קרא יתירא דכתיב לחלק כדאמרי' גבי קרחה וכמ"ש בסמוך לכך איצטרך למיתנייהו לכונהו:

מקבל התרייה בדעת הזאת. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דמכות ע"ש. לפום ריהטא נראה כן מהבבלי דגרסי' שם פ"ג דמכות דף כ' ת"ר לא יקרחו יכול אפי' קרח ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל אחת ואחת ופריך הני ד' וה' קריחות היכי דמי כו' אלא בחדא התראה מי מחייב כו' ומסיק דסך חמש אצבעותיו נשא כו'. וקשה אמאי לא מוקי בשהתרו בו שיש בקרחה זו כדי חמשה קריחות לפיכך חייב על כל אחת אלא ודאי בכה"ג בכל איסורין לוקה על כל שיעור ולא איצטריך קרחה לרבוייא לכך מוקי לה בסך נשא דלא שייך בשאר איסורי וא"ת אף בנזיר ליחייב בכה"ג דלא חייב בנזיר אלא בתער וכעין תער וכן במצורע. אך קשה לפירש"י שכתב לכך חייב על כל קרחה כיון שנעשו בבת אחת. א"כ האוכל שני זיתי חלב בבת אחת ליחייב על כל אחת דהא בית הבליעה מחזיק שתי זיתים לכך נראה בהיפך דסובר הבבלי בכה"ג שמתרה בפעם אחת על כמה שיעורים לאו כלום הוא שאין כאן דבר המחלקו משא"כ בסך נשא שהאצבעות מחלקות וכ"נ דעת הרמב"ם שלא הזכיר מזה דבר בחיבורו ועיין בתוס' שם ובק"א פ' אמור. והדבר צריך אצלי תלמוד:

חומר בטומאה כו' דכתיב כל ימי הזירו. עיין בקונטרס. ועדיין תקשי לן איך שמעינן מהך קרא דתגלחת סותר ונראה דדריש הכי קדש יהיה גדל פרע שער ראשו כל ימי הזירו לה' ש"מ כל שאינו גדל פרע אינו בכלל נזיר ואין הימים האלה נחשבין ככלל הנזירות וכדעת הרמב"ם כמ"ש לעיל בתו' בד"ה אבל יסתרו כו':

הוון כעיי מימר בד' כוסות כו' וא"ת השתא דס"ד דלאסור דבר דרבנן קאמר התנא טפי ה"ל למימר ביין דקידושא ואבדלתא וכס"ד דבבלי וי"ל הא פשיטא ליה דהוא דרבנן אלא בארבע כוסות דפסח טעה וסבר שהן דאורייתא:

אלא כדי ליתן סימן לנאקו. כ' הבה"ז בסוף ספרו שהרב מהרי"ב תמה על הרמב"ם שכתב טעם דתגלחת מצורע דחי נזיר משום דימי חלוטו אינן עולין לו ואזדא ליה מצוות עשה דקדש יהיה שהרי או נתבטלה קדושתו. וקשיא תינח ימי חלוטו אבל סימן לנתק אינו אלא בימי הסגרו ועולין כדתנן לקמן במתני' ותירץ דגילוח סימן הנתק בנזיר אינו מעיקרו אלא משייר כדי לכוף ראשו לעיקרו נמצא שאין כאן איסורא ע"ש. וקשה הרימפורש כאן דאיכא איסורא שהרי אני לא סוף דבר כו' ש"מ דתרווייהו בחד גוונא איירי ועוד מי לא עסקינן ששערות ראשו אינו אלא כדי לכוף ראשן לעיקרן וסתמא אמרינן ואפי' היה נזיר מגלח לכך נראה כמ"ש המ"ל ריש פ"ח מהטמ"צ מקרא דדרשינן דדחי דכתיב והתגלח ודרשו בת"כ אפי' נזיר מגלח. וסד"א דוקא לידע סימן הנתק אבל גילוח דטהרה לא דחי לכך איצטרך הדמב"ם לטעמא דידיה. ומ"ש המ"ל שם לטעמא דהראב"ד דעשה ולא אעשה דנזיר קילי דאיתנהו בשאלה לכן נדחין א"כ ל"ל קרא לתגלחת סימן הנתק ע"שדדחק הרבה. ול"נ דודאי קרא דוהתגלח איצטריך לדרשא טובא כמפורש בת"כ ומביאו הכ"מ שם והך דרשא לדחות איסורא דנזיר אינו אלא אסמכתא בעלמא א"נ לפמ"ש הרב במ"ל פ"ב מה' נזירות הלכה יג שהבן אינו יכול לשאול על נזרו שהדירו אביו אפי' כשנעשה גדול ע"ש ע"כ איצטריך קרא לכה"ג דליתא בשאלה. הדא היא דתנינן היו מהלכין כו'. וקשה ה"ל לאתויי רישא דמתני' דתנן כה"ג ונזיר אין מטמאין לקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה:

ואינו מביא קרבן אא"כ היה מעורב שמש. בקונטרס פירשתי דקאי אמצורע. ורש"י כ' דקאי אנזיר ועיין בתי"ט. וכן משמע בסוגיין דא"ר יוסי והוא שטבל בשביעי אבל טבל בשמיני נעשה שמיני שביעי ותשיעי שמיני וא"ת מאי קמ"ל ר"י מתני' היא וי"ל היא גופא קמ"ל ואינו טעון הערב שמש דתנן במתני' אנזיר קאי:

בשעת תגלחתו. עיין בקונטרס. וקשה אף דכתיב והזיר קודם אשם מ"מ בתר הבאת חטאת ועולה כתיב משמע דלאחר הבאת קרבנותיו חטאת ועולה הוא דמתחיל למנות והכי אמרינן בבבלי דף יח לרבנן דאמרי דאינו מונה עד לאחר הבאת חטאת ועולה. ואמרי' נמי התם טעמא דריב"י דכתיב וקדש ראשו ביום ההוא דמיותר ביום ההוא אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. גם דרשא זו קשיא לי לכתוב רחמנא וקדש ראשו בתר ביום השביעי יגלחנו ותו לא איצטריך ביום ההוא. ונראה דאיצטריך קרא להסמיך ביום השביעי יגלחנו לקרא דבתרא וביום השמיני יביא שתי תורים לאשמועינן מעיקרא יגלח ביום השביעי ויביא קרבנותיו בשמיני אבל אם יגלחנו ביום השמיני יביא קרבנותיו בו ביום וכדר"ע במתני' והאי יגלחנו מידריש למעלה ולמטה. ועיון ברור הוא. ונראה דלהירושלמי מפרש ריב"י לקרא הכי והזיר לה' ימי נזרו אע"פ שלא הביא אשמו וכ"ש חטאתו ועולתו דהא כל האשמות מעכבות וגילה לן קרא הכא דאינו מעכב כ"ש שאר קרבנותיו ולכך כתיב והזיר גבי אשם ועיין בבבלי תו' דף יט ע"א בד"ה ת"ל כו' ובזבחים דף כג ע"ב כתב רש"י בד"ה כי ימות כו' ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים ויביא קרבנות תגלחתו ע"כ וקשה הא לכ"ע ראוי לקרבנות תגלחתו עד שלא הביא עולה ולר' ולריב"י אפי' לא הביא שום קרבן ראוי הוא לקרבנות תגלחתו כמפורש בבבלי דמכלתין דף יח וי"ל וצ"ע:

כל עמא מודה ביום הבאת קרבנותיו. וא"ת מאי קמ"ל ר יוחנן משנתינו היא זו אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וי"ל קמ"ל דר"ט קיבל תשובת ר"ע וליכא מ"ד דפליג עליה ועיין בבבלי בסוגיין:

מה פליגין למנות נזירות בטהרה. וקשה אי גם ריב"י מודה דאינו מונה נזירות טהרה עד שיהא ראוי להביא קרבן א"כ הא דתנן פ"ג דכריתות נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד אמאן תרמיי' דאי בשנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי טומאה אריכתא היא ואף בשנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי יצאה שעה שראויה להביא קרבן וכ"ה בבלי דף יח ואין לומר הירושלמי פליג וסובר אף דמהני שעה שראויה להביא קרבן למנות נזירות טהרה מ"מ אינו מביא קרבן טומאה שני אא"כ הביא קרבנותיו דהא אמרינן בסמוך בברייתא דאם חזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד וצ"ע:

ואם גילח על א' משלשתן יצא. כ' התי"ט אתא ככ"ע כדמוכח לקמן ובירו' יליף ליה מן ואת האיל יעשה דיעשה יתירא דה"מ למכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח שלמים ע"כ. ותימא הרי מפורש בגמרא בסוגיין דליתא להך דרשא כדמוכח מקרא. אך קשה למה יצא אם גילח על א' משלשתן הא כתיב זאת תורת נזיר לעכב כמפורש במנחות. וכמ"ש תו' דף מ"ו. ואף שכתבתי בקונטרס בגמרא קצת סמך לדבר עדיין קשיא כיון דמן הדין ראוי שסדרן יעכב דכתיב תורת אף שמגלח על השלמים אינו בדין שיקדים דיש לנו לומר גזירת הכתוב הוא לעשות כסדר שכתוב בפרשה. ותי"ט כ' ואי אפשר שיחלוק ר"י בסדור הקרבנות שהרי בפ' כך הם סדורים בעשיי' אלא סובר ר"י שמגלח אחר שחיטת כולן ע"ש וקשה הא בסוגיין מפורש בהיפך דדריש מואת האיל להקדים עשיה דאיל לכולן. ואף שהתי"ט פירשה להא דריב"ל דקאמר טעמא למה אם גילח על אחת משלשתן יצא. אין נראה חדא לשון הש"ס לא משמע כדבריו גם סדר הש"ס מורה דלא כפירושו ועוד אי מקרא יליף אפי' לכתחלה נמי יקדים ונראה ר"י סובר דמקדים השלמים ומגלח עליהן דסמוכים להדדי ולא אמרי' סדרן מעכב כיון דחזינן דלא קפיד קרא בסדרן שבהבאתן כתיב עולה תחלה וכעשייתן חטאת תחלה אלא ודאי שלמים מקריב תחלה דסמוכים לגילוח והוא הקודם וחטאת ועולה אין סדרן מעכב כדמוכחי קראי. והא דכתבן תחלה ללמד שאם גילח על אחת משלשתן יצא. ור"א סובר כיון דחטאת קודמת בכל מקום יש לנו לומר דסדר עשייה עיקר ומגלח על החטאת והא דהקדים עולה בהבאה ללמד שאם גילח על אחת משלשתן יצא וא"ל לכך הקדים עולה בהבאה לומר שצריך להפרישה ולקרוא לה שם תחלה קודם לחטאת וכמ"ש תוס' זבחים דף צ' אהא דאמר רבא עולת יולדת מוקדם לחטאת למקראה הקדימה הכתוב דהיינו להקדיש תחלה אבל להקרבה חטאת קודמת דהא בקרבנות נזיר אין שם שום הפרשה וכמ"ש בסמוך:

והא כתיב ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו כו'. וא"ת איצטרך ועשה ללמד דוקא איל שלמים טעון נסכים אבל חטאת ועולה דנזיר אינן טעונין נסכים והא דכתיב מנחתו ונסכו איצטריך הוי"ו להא דדרשו בזבחים פ"ק דף ח' ועשה את מנחתו כל זמן שיעשנו הוא קרוי מנחתו ונסכו של זה אע"פ שלא קרבו עם זבחו וי"ל הא כתיב לעיל מיניה והקריב כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ומנחתם ונסכיהם ש"מ דאף אלו טעונין נסכים. ובמנחות דף צא גרסי' ומנחתם ונסכיהם בעולתו ובשלמיו הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' חטאת ת"ל ואת האיל יעשה זבח שלמים ומנחתו ונסכו איל בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה איל מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה לאפוקי חטאת דלא. ופירש"י בד"ה איל בכלל היה דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים. דכתיב בתריה ומנחתם ונסכיהם אבל הרא"ם פי' ט' נשא בד"ה ומנחתם כו' איל בכלל שאר אילים הטעונין נסכים היה כדכתיב בפרשת נסכים אי לאיל תעשה כו'. וכ"כ עוד שם ודבריו תמוהים דודאי מכללא דפ' נסכים ליכא למשמע איל נזיר שיצא מן הכלל דטעון לחם וכמ"ש רש"י בפסוק ומנחתם ונסכיהם ע"ש ופירש"י ברור דקאי אמנחתם ונסכיהם דרישא. אך קשה מאי פריך איל בכלל היה ולמה יצא דלמא כי היכי דאהדר קרא בעשית חטאת עולה ושלמים ה"נ מיהדר וכתב מנחתו ונסכו וכ"ת מדכתיב מנחתו בוי"ו ולא כתב מנחתם ונסכיהם ש"מ למעוטי קאתי הא לישנא דש"ס לא משמע הכי ועוד הא איצטרך להך דרשא דפ"ק דזבחים מנחתו ונסכו אפי' אחר זמן וכן מפורש בתו' מנחות שם בד"ה איל בכלל כו' שממילת מנחתו שמעינן שיצא מן הכלל ודרשא דפ"ק דזבחים מוי"ו שמעינן ע"ש. וגם זה קשיא לי דלמא כולא קרא לדרשא דפ"ק דזבחים אתיא. והכי מסתבר דנימא דמנחתם ונסכיהם אף אחטאת קאי דסמיך ליה מלומר דקאי אעולה דכתיב לפני פניו ולא אחטאת דכתיב לפניו. וכן הדין נותן שאף מצורע מגלח ומביא חטאת ואשם וטעונין נסכים אף נזיר כן וכ"ה בספרי. ועמש"ל בתו' בד"ה ואם גילח כו' וצ"ע:

הביא שלש בהמות ולא פירש כו'. תניא בספרי ועשה הכהן אחד לחטאת שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה אין לי אלא הפרשה בכהן הפרשה בבעלים מנין אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו מי שרשאי בקדושתו אינו דין שרשאי בהפרשתו. וזה נראה חולק על רשב"ג. והרמב"ם כ' בפי' המשנה ומה שאמר רשב"ג הלכה כמותו משמע שאין חולק בדבר ונראה שסובר אף רשב"ג לא אמר אלא דיעבד לכך אמר הביא ולא פירש אבל לכתחילה צריך לפרש כדכתיב נמצא דלא פליג רשב"ג אספרי. וכן נראה מלשונו בחיבורו ריש פ"ח וז"ל תגלחת הטהרה כיצד מביא ג' בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים הביא שלשתן ולא פי' הראויה לחטאת תקרב חטאת כו' ע"כ והיינו כמ"ש. אלא דקשיא לי למה לא נאמר שתעכב הפרשה בקרבנות נזיר הא כתיב זאת תורת הנזיר לעכב עמש"ל בתו' בד"ה ואם גילח כו' ואפשר לומר הך דרשא דספרי אינה אלא בקרבנות נזיר טמא ויליף ליה מדכתיב את האחד וגו' שייחדנו לחטאת אבל בנזיר [טהור] סתמא כתיב ועשה הכהן את חטאתו ואת עולתו אך קשה הא גם בנזיר טהור כתיב והקריב כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת כו' נימא שהבעלים צריכין להפריש וכ"ה בספרי זוטא אחד לעולה להקדישה לשם עולה ובגמרא אמרינן אפי' בתוך ביתו לא פירש וצ"ע:

**ואם גילח במדינה משלח תחת הדוד.**גי' הר"ב היה מגלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה ע"כ ואני תמה אחרי שהוא מפרש במדינה היינו בירושלים אמאי לא משלח הא בירושלים היו מבשלים שלמים שהרי שלמים נאכלין בכל העיר וכ"כ תו' דף מה ע"ב בד"ה ולא במים כו' והם מפרשים במדינה היינו בגבולין אבל לא בירושלים. ונראה מאן דגורס היה משלא מפ' במדינה היינו בירושלים וגורס נמי היה מגלח במדינה דלכתחלה כך מצותו וקמ"ל בירושלים דוקא היה משלח אבל לא בגבולין. ומאן דגורס ואם גילח במדינה לא היה משלח מפרש במדינה היינו בגבולין לכך אינו משלח מיהו גי' הירושלמי והרמב"ם אם גילח במדינה היה משלח מפרש במדינה היינו בגבולין ומתני' ר"י היא טהור כאן וכאן היה משלח. וא"ל דבעינן שיגלח במקדש דוקא ששם היו מבשלין השלמים כדתנן פ"ב דמדות וכדכתיב וגלח הנזיר פתח אוהל מועד הא כתוב פתח אהל מועד לאו דוקא וכ"מ ממשנה עצמה דאס"ד פתח אהל מועד דוקא לא ליהוי גילוח כלל ואנן תנן לא היה משלח תחת הדוד אבל גילוח הוי וצ"ע ועמש"ל הלכה י' בד"ה ואם כו':

או שלקן. כ' תו' פסחים דף לט ע"ב בד"ה לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואצ"ל זו וכ"מ בכמה דוכתין והא דתנן בנזיר היה מבשל השלמים או שלקן לח הוי זו ואצ"ל זו דקמ"ל בשליקה אינו יוצא מתורת בישול ע"כ. משמע מדבריהם כל מקום דתני שלוק היינו בישול יותר מדאי ופי' הר"ב שם עד שנימוח. וקשה הא אמרי' בת"כ ובחולין פ' ג"ה אין בשלה אלא שלימה ואי נימוח יותר מדאי איך יקח אח"כ הזרוע שלימה וזהו מ"ש נדרים רפ"ו מתני' דהכא קשיא להרא"ש. והרמב"ם כ' ה' נדרים ריש פ"ט ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין ה"ז מותר בצלי ובשלוק ע"כ נראה מדבריו דשלוק מיקרי דבר המתבשל בקדירה בלא מים והשתא ניחא הכל הא דקאמר שלוקה אוסרת ונאסרת היינו מטעם שאין שם מים חוזרת ובולעת מדמה. והא דא"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא שלוקים. הטעם כיון שאין שם מים המבלבלים הטעם חוזרת ובולעת טעמה ולא משל אחרים. וזה כלל גדול בתורה וחקרהו ועמש"ל בד"ה ושניהן:

ואח"כ הותר הנזיר כו'. לעיל פ"ד ה"ה כתבתי בתו' בד"ה דברי כו' גם דברי ר"י תמוהים כו' ע"ש לפי מואי דאמרי' בכורות דף כו בגיזה ועבודה פסולי המוקדשין אהדרי למלתא קמייתא קשיא לר"י אלא לפמ"ש תו' ביצה דף יב כל היכא דכתיב היתירא מפורש לא אמרי' דהדר למלתא קמייתא ניחא דה"נ ההיתר מפורש דלת"ק אי לאו דכתב ואחר ישתה ה"א דשרי מיד ועדיין הדבר צ"ע ועמ"ש שם בתו' בד"ה רש"א כו' וצריכין להגיה וכצ"ל וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה מדכתיב ונתן כו' וי"ל מכאן ליכא למילף כו':

וקריי' אמר שהצלי קרוי מבושל. נדרים פ"ו ה"א כתבתי אף בלשון המשנה (או ברייתא) צלי קרוי מבושל דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ופירשו דהיינו צלי. והיינו לשיטת תו' מיהו רש"י פי' פ' כיצד צולין לפי המסקנא בישול ממש תאמר שאני לב דשיעי וכ"פ בחולין הא דתנן לא קרעו אינו עובר עליו היינו באוכל הדם שבתוכו אבל הלב עצמו מותר דשיע ומתני' בלב עוף שהדם שבתוכו אין בו כזית אבל בבהמה חייב כרת. ותו' הקשו עליו מהא דפ' הקומץ דאמר זעירי דם שבישלו אינו עובר עליו ע"ש ול"נ דרש"י לשיטתו דמפרש הא דזעירי בקפאו באור ובחטאת פנימית אבל בחטאת חיצונית חייב וה"ה בחולין וע"ש ברש"י ובת"י שם:

מה נפיק מביניהון. בנדרים שם כתבתי וקשה הא איכא בינייהו הנודר מן המבושל לר' יוחנן מותר בצלי ובשלוק ולר' יאשיה אסור ע"ש. ועוד קשיא לר' יאשיה תיקשי מתני' דנדרים דתנן מותר בצלי ובשלוק. ונראה קושית הש"ס אינה אלא לר"י דאמר פ"י דתרומות לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח. ש"מ דסובר שלוק הוא פחות מרותח דצלי. א"כ אין לפרש שלוק דתנן בנדרים היינו בשיל ולא בשיל דא"כ קשה השתא צלי לא מיקרי בישול שלוק מיבעיא ודוחק למוקמי מתני' בזו ואצ"ל זו אלא ודאי שלוק דנדרים בבשיל יותר מדאי ופריך שפיר ממתני' דהכא אבל ר' יאשיה סובר דשלוק בשיל ולא בשיל הוא טפי מצלי ופחות מבישול גמור והיינו שלוק דנדרים ושלוק דמתני' דהכא היינו בישול יותר מדאי ול"ק מתני' אהדדי וצלי נמי לא קשיא כי היכי דשלוק שלא בישל כל צרכו ה"נ צלי איירי בצלי שלא נצלה כל צרכו דלא קרי קריי' צלי מבושל אלא שנצלה כל צרכו כצלי דפסח דכתיב אל תאכלו ממנו נא והוא צלי שלא נצלה כל צרכו אבל לר' יוחנן ליכא לשנויי הכי דהא איהו מפרש שלוק בישול יותר מדאי א"כ גם צלי איירי בשנצלה כל צרכו. ואין לומר דלמא לר"י נמי איירי שלוק בשיל ולא בשיל וצלי איירי בשלא נתבשל כל צרכו א"כ מתני' לא זו אף זו קתני דכל שלא נצלה כל צרכו הוי שלוק רותח טפי מצלי דאין סברא דבמשהו שלא נצלה יאבד רתיחתו כל כך שיהיה שלוק שלא נחשב כלל לרותח והשלוק חם ממנו והשתא ליכא לשנויי דאיכא בינייהו הנודר מן מבושל דאיכא לאוקמי מתני' דנדרים בשלוק בשיל ולא בשיל ולא הוה כ"ש מצלי די"ל דוקא צלי אין בני אדם קורין אותו מבושל אבל כל שהוא מבושל אפי' כל דהו קורין אותו מבושל לכך איצטריך למתני שלוק אבל בשיל יותר מדאי אף לר' יוחנן אסור והבן:

ע"ד דר' יוחנן אסור כו'. בש"ע י"ד סי' ר"כ סעיף כ' פסק כר' יוחנן וכ' הט"ז בשם מהר"ל מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מיקרי חג ע"כ ויש לדחות ראיה זו נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מיקרי חג ולא בלשון תורה ע"כ. ומהתימא שנעלם מהם סוגיין שמפורש כמ"ש תוס' ועמ"ש בתו' נדרים שם. גם מ"ש הט"ז שם אבל נ"ל ראיה ברורה מסוטה דף מ"א אי כתב רחמנא בחג הסוכות ה"א אפי' י"ט האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל ש"מ אף בשל תורה מיקרי חג לכך איצטרך קרא למעוטי וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה ע"כ. ותימא הרי מפורש ברש"י ר"ה דף ו' ע"ב וביומא דף ג' פז"ר קש"ב רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות חל עליו וכ"כ תוס' ע"ש ש"מ שאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות א"כ הדרא קושיתו אגמרא לדוכתא ועיין מ"ש הט"ז א"ח סימן תרסח. ובעיקר הקושיא נראה אף דאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות מ"מ היינו מרבינן ש"ע לענין מצות הקהל דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות וסד"א לרבויי מבמועד י"ט האחרון אבל מבח"ה ממעטי' שפיר ועיין בבבלי בסוטה ספ"ז בתו' וא"ל א"כ כתיבן קראי שלא כסדרן יו"ט האחרון תחלה והדר כתיב חג הסוכות דודאי במועד כולל הכל בין יו"ט הראשון בין י"ט האחרון אלא כיון דכתיב בתר הכי חג הסוכות אייתר לן במועד מוקמינן ליה לרבות יו"ט האחרון בכללא דשאר ימי החג א"נ סד"א דקמ"ל דלכתחלה יקרא בי"ט האחרון דלכך קורין כי תכלה לעשר ועשר תעשר לפי שיצא למוצאי שביעית הלכך אית לן לאחר עד יו"ט האחרון שהוא סמוך לימי המלאכה ונכון ועמ"ש בתוס נדרים שם:

פתר לה כר' יאשיה. וקשה וכי פליג ר' יוחנן אסתם מתני' דעירובין והאר"י הלכה כסתם מתני'. וממשנתינו אין ראיה דאיכא לאוקמא כר' יאשיה וכמ"ש לעיל בר"ב מה כו'. ובבבלי עירובין דף ל' מוקי למתני' דהתם באומר כל הזן עלי ומודה ר יוחנן דכל מילי מיזן זיין אבל לא סעיד אלא מידי דמזון והיינו חמשת המינין. ור' יוחנן לא טעמית מזון קאמר. וקרא דמייתי בסמוך לא קשיא לר יוחנן דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד א"נ קסבר ר"י ודאי מזון סתמא לא מיקרי אלא חמשת המינין אבל הכא דכבר כתיב לחם דהיינו חמשת המינין כדאמרי' מנחות פ"ו ע"כ לומר מזון היינו שאר דברים ועמ"ש נדרים שם:

אי בשלה יכול בפני עצמה כו'. בבבלי חולין דף צה ע"ב בשלה אין בשלה אלא שלמה רשב"י אומר אין בשלה חלא שנתבשל עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה מ"ס מחתך לה והדר מבשל לה ומ"ס מבשל לה והדר מחתך לה ואב"א דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה מ"ס בהדי איל מבשל להו מ"ס בקדרה אחרת מבשל לה. ופירש"י בד"ה אין בשלה אלא שלמה לא נתפרש באיזה לשון. ותו' כ' רהוי כמו בשל לה למ"ד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא ע"כ. ועדיין קשה מנ"ל לדחוק לשנות הקרי וכתיב וקאמר דאין לו פי' אחר ועוד מנ"ל לרשב"י אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל. ועוד קשה לפום פשטא צ"ל הך דרשא דסוגיין שחותכה עד כשעורה היא דעת שלישית. ונראה דה"פ דקשיא ל"ל בשלה ול"ל מן האיל דהא כתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות וגו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ועליה כתיב ולקח הכהן את הזרוע. ממילא ידעינן דעל איל קאי דביה משתעי קרא ואיירי לאחר שנתבשל האיל דהא כתיב תחת זבח השלמים. וקאמר דכ"ע בהדי איל מבשל לה דכתיב בשלה ואי לאו קרא ה"א דלא מבשל להזרוע בהדי איל דאסור לבשל חולין עם קדשים. וכתיב מן האיל סובר ר"ש דאתי לאשמועינן שיהיה הזרוע בשעת הבישול מן האיל והיינו שמחתך והדר מבשל ליה ות"ק סובר בשלה אע"ג דמשמע בפני עצמה מ"מ אין הכוונה אלא שתהיה שלמה עם האיל בשעת בישולה דהא כתיב מן האיל אלא שחותכה עד כשעורה כדאמרינן בשמעתין. ואידך לישנא ה"ק דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה דבשלה משמע בפני עצמה אלא ר"ש סובר מן איל אתי ללמד שלוקח הזרוע מן הדוד שבתוכו האיל ש"מ בהדי הדדי מבשל להו ות"ק סובר מן האיל אתי ללמד שתהיה שלמה כמו שהיתה מחוברת לאיל ולא יחתכה לחתיכות קטנות. והכל ניחא בס"ד. ועיין בתו' שם בד"ה דכ"ע כו' בד"ה מר סבר וכו' וא"צ למה שדחקו שם ומקום הניחו לי לפרש סוגיא זו:

עד שהוא מניח בה כשעורה. נראה דהירושלמי סובר כל שאינו מחובר אלא כשעורה הוי חיבור ואינו חיבור. וכ"מ לקמן ר"פ כה"ג שהניח בו כשעורה ואמר מכאן ואילך איני מחוייב לטפל ועמ"ש שם:

התנינן כל המחמץ כו'. וא"ת דלמא אף אינהו לא אמרו אלא בשאינו מינו ומתני' איירי במין במינו כמפורש שם וי"ל דהא במינו אין ניכרכלל תיבולו אלא דאמרי ליה אלו היה בשאינו מינו היה נותן טעם ומתבלו ש"מ דמתבל ביותר ממאתים:

והא תנינן כל המחמץ והמתבל כו'. וקשה האי מתבל היכי דמי אי דקיהיב טעמא א"כ אף בשאינו מינו נמי אסור ואי בדלא קיהיב טעמא אף במינו אינו אלא במאה או במאתים וא"ל תבלין לאו טעמא ממש יהבי אלא שפועלים דבר מה במאכל א"כ מאי פריך בסמוך אריב"ל דאמר כל נותני טעם בששים ממתני' דכל המחמץ דהא תבלין לאו בכלל נותני טעם הן. דוחק לומר דהיינו טעמא דר' יוסי דאמר בסמוך ריב"ל אף בשאר איסורין קאמר ולא חש לקושית רבי שמואל בר יצחק ממתני' וצ"ע ועיין פ"ח י"ד סי' צ"ח:

כל נותני טעמים אחד מששים. פירש"י חולין דף צ"ח ודוקא היכא דבדקיניה ולא יהיב טעמא א"נ היכא דליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל ונראה ראיה לדבריו מדמסיק הש"ס הוא בשר בבשר הוא שאר כל האיסורין וקשיא מתני' כל המחמץ כו' וצ"ל כסברת רש"י דאף ריב"ל לא קאמר אלא היכא דלא יהיב טעמא כו' אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל וא"ל דריב"ל פליג אמתני' ויליף מזרוע בשלה דלעולם בטל במאה או בששים דהא מזרוע בשלה לא שמעינן אלא בשר בבשר אבל תבלין י"ל דיהבי טעמא. והרשב"א כ' בחי' בחולין שם ומדברי רש"י נלמוד כל היכא דאיכא למיקם אטעמי' אף בס' אין מתירין עד דטעם ליה קפילא ע"כ. ואין דבריו אלה מוכרחים דהא מסוף דברי רש"י משמע בהיפך דאמר אבל היכא דבדקיניה כו' ולא קאמר אבל בסתמא לא בטיל בס'. אך מהא דמסקינן בסוגיין ובבבלי דריב"ל מזרוע בשילה יליף ש"מ דבסתמא לא סמכינן אששים אלא דוקא היכא דליכא למיקם אטעמא דומיא דזרוע בשלה והשתא שפיר יליף אפי' שאר כל האיסורין:

דאמר ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין משערין כו'. וקשה דגרסינן פ"ב דערלה ר אבהו בשם ר"י כל האיסורין משערין אותו כאלו בצל כאלו קפלוט עד כדון בדבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט במה אתה משערו הכמון במה אתה משערו לא כן אמר ר"א כו' במיני מתיקה שנו מיני מתיקה ע"י שדרכן להשתער בבצל וקפלוט משערין אותו בבצל וקפלוט שאר כל האיסורין משערין במינן הכמון משערין אותו במינו. הרי דאף ר"י לא אמר שכל המינין שוין וכ"ש בתבלין. ודוחק לומר דר' יוסי לא ידע להא דר"א במיני מתיקה שנו. והרמב"ם כ' בפי' המשנה פ"ב דערלה לא תאמר שאין נקראין תבלין אלא המרקחת כגון הזנגביל והפלפלין אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים כולן נקראים תבלין כשמכוין לתבל בהם ע"כ. וסוגיא דתרומה קשיא דהא מפורש דלא מיקרי תבלין אלא הכמון ודדמיא ליה אבל בצל לא. וכן נראה מדאמר ר"י רואין אותו כאלו הוא בצל ואי לטעמא עביד שיעורו רב ואיך יאמר ר"י לשער כל האיסורין בהן וצ"ע:

ושניהן למדין מזרוע בשלה. כתב הרשב"א בחי' חולין דף צח תמיהא לי כיון דמאיל ילפינן אמאי לא בעינן טפי דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה ודחק הרבה ומסיק א"נ י"ל בכל ענין התיר הכתוב אפי' בשלו בלא מים ועשאו צלי קדר דליכא מיא ע"כ. ולמ"ש לעיל בסמוך בד"ה או שלקן כו' לדעת הרמב"ם דשליקה היינו בלח מים תנן באיל היה מבשל את השלמים או שלקן ש"מ שהיה מבשלן בלא מים ושפיר משערינן בששים ובמאה:

את מוציא את הזרוע מן העצמות. כ' הר"ש פ"ה דתרומות לפי הירושלמי עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא אלא מאה בין הכל ופליג אבבלי פ' ג"ה דקאמר למ"ד במאה בשר בהדי בשר משערינן משמע דאפי' עצמות דהיתר אין מצטרפין. ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא ע"כ וכ"כ הרא"ש פ' ג"ה בשמו. ולא ידעתי מאי מספקא ליה איך תיסק אדעתין שפליגי הירושלמי והבבלי בדבר רחוק כזה בשיעור כל העצמות ואל תאמר שמועטים הם שהרי הבשר שבזרוע הוא מועט וכמ"ש הר"ן שם בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע. וכבר אמרנו שהעצמות בהדי בשר הם ששים נגד בשר ועצמות שבזרוע ע"כ לומר שהעצמות שבאיל הם חלק שלשים שבאיל לפחות. והשתא דאתיא להכי נראה דמ"ד מאה סובר שאף העצמות שבזרוע מצטרפין להיתר דאל"כ למה לא קאמר בשר בהדי בשר ועצמות כדאמר לאידך מ"ד אלא ודאי דלא נטעה לומר בהדי עצמות של איל לחודא כמו לאידך מ"ד וכאן אף עצמות שבזרוע מצטרפין להיתר ועמ"ש בסמוך:

טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין כו'. הדא אמר כו'. כ' הרא"ש פ' ג"ה ותימא לי כיון דטינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות התרומה אמאי תני בברייתא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התר מה לאסור את החולין לישמעינן רבותא טפי דמצטרפין עם החולין להעלות את התרומה אלא ודאי מתוך הברייתא משמע דאין טנופת של תרומה מצטרפת לא לאיסור ולא להיתר וכן מדתני אבל טנופת של חולין כו' משמע דוקא של חולין אבל לא של תרומה ע"כ. ולי קשה עוד דהל"ל בקצרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין דה"ל רבותא ולא היה צריך להאריך. וביותר יש לתמוה שזה ג' פעמים איתא סוגיא זו בירושלמי כאן ופ"ה דתרומותו פ"ק דערלה ותמיד מסדר בעיא דרב ביבי אהך ברייתא ואיך נאמר דברייתא פשיטא דאין מצטרפין לכך נראה דבעיא דר"ב היא בשניכר טינופת של תרומה לעצמו כעצמות שבזרוע ומיבעיא ליה מי מצרפין אותו לחולין וברייתא איירי בשאינו ניכר לעצמו וקליפין דא"ר הונא נמי איירי בשנפרדו הקליפין מן האיסור וניכרין לעצמן. ופ"י דתרומות גרסי' ר"ח בשם חנינא הירק והקליפין והמים מצרפין א"ר זעירא ואיסור מתוכן אר"ה קליפי איסור מעלין את ההיתר ופי' הר"ש ואיסורו מתוכו כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוכה חוץ מן הקליפה ע"כ. וכמה רחוק הוא פי' וה ממשמעות הש"ס. ולפמ"ש ניחא דקאר"ז הא דמצרפין קליפות האיסור דוקא כשנפרד האיסור מתוכן שהקליפות ניכרים לעצמן אבל בלא"ה אין מצרפין. וראיה מבוררת מהא דגרסי' פ"ה דתרומות תני טינופת של תרומה כו' הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם חולין להעלות את התרומה סאה תרומה שנפלה למאה אין אתה מוציא זונין טנופת שבה לפחות ממאה את מוציא זונין טנופת שבה. ולשיטת הרא"ש תימא איך מייתי הא דר"ה בין הנך שתי ברייתות הא פליגי אדר"ה אלא כמ"ש דבברייתא בתרייתא קאמר דאף פסולת תרומה מצטרפת ודוקא כשהוא מוציא הטנופת שבתוכה אבל כשלא הוציא מתוכה אין מצטרפת. ודע אף שחילוק זה דבר חדש הוא לגודל החומר שבו דבר נאה ומתקבל הוא:

הדא אמרה טנופת של תרומה כו'. כ' הרמב"ם פי"ג דתרומות אין פסולת התרומה מצטרפת עמה לאסור החולין אבל פסולת דחולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה וכ' הראב"ד יותר מזה אמרו בירושלמי פסולת התרומה מצטרפת עם החולין להעלותה וכ' הכ"מ מדאמרי' פ' ג"ה למ"ד עצמות האיסור מצטרפות עם האיסור עצמות ההיתר עם ההיתר ש"מ דפליג אירושלמי ועוד בירושלמי גופא במחלוקת היא שנויה ע"כ. ודברי תימא הן הא ודאי הרמב"ם אינו סובר כהך מ"ד דהא פסק פסולת התרומה אינה מצטרפת ודוחק לומר דסובר כאידך מ"ד בשר בהדי בשר ובשר דקאמר הש"ס לאו דוקא כמ"ש הר"ש מיהו עצמות דחולין מצטרפין אבל לא עצמות איסור מצטרפות לחולין שלא להרחיק פלוגתייהו דמנ"ל לחלוק על הירושלמי בלי טעם הא ודאי מצטרפות כמ"ד במאה ס"ל גם הא דקאמר בירושלמי במחלוקת שנויה אינו דאין חילוק בפלוגתייהו בין הבבלי לירושלמי וצ"ע:

כל מה שאסרתי לך כו' וא"ת הא הכא במין במינו איירי ובכל איסורין אינו אסור אלא ברובו וי"ל קסבר חזקיה טעם כעיקר דאסר רחמנא צריכין מאה ואחד אפילו במינו ובזרוע בשלה התיר הכתוב אפי' במאה. וילפינן זרוע בשלה הכי מדאיצטרך קרא לאשמועינן דשרי במאה עם הזרוע ש"מ דבמקום אחר מאה אסור וא"ת א"כ מנ"ל דסגי במאה ואחד דלמא בעי יותר וי"ל מסברא ברובא בטיל הלכך אין לנו להחמיר ביותר מק"א. ונראה הא דאמר רבא שם אברייתא דתני זהו היתר הבא מכלל איסור לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור הכא שרי כחזקיה ס"ל דבזרוע אינו אלא ששים או מאה עם הזרוע וה"ק לטעם כעיקר דאמר רחמנא בקדשים אפי' במינו ובעינן ק"א הכא שריבמאה ופריך הש"ס התם וליגמר מיניה דטעם כעיקר שרי בקדשים ומשני גלי רחמנא בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש ופריך מאי חזית דגמרית למין במינו מחטאת לאיסורא ליגמור מהאי מזרוע בשלה להיתירא דטעם כעיקר במינו שרי ומשני היתירא לא מצית למגמר מיניה דחידוש הוא שמבטלין איסור לכתחלה כדפירש"י ופריך א"ה למאה וששים נמי לא לגמור דחידוש הוא ויהא מין במינו שרי לגמרי וקרא דחטאת למין בשאינו מינו הוא דאתי ומשני אין ה"נ דאיכא לאוקמי קרא דחטאת למין באינו מינו אם כן מסברא מין במינו ברובו מדאורייתא ועיקר איסורו ילפינן מהכא. וגבי איסורא ליכא חידושא ושפיר ילפינן מדאיצטריך קרא להיתירא ש"מ דבמקום אחר אסור עד ק"א. והשתא ניחא הא דמקשה הש"ס ולגמור מיניה ולא משני לחומרא גמרינן. ועמ"ש תו' שם. וא"ת הא ליכא יתורא להיתירא דהא איצטרך קראלגופא לאשמועינן דמבטלין איסור לכתחלה וי"ל מדכתיב ולתח את הזרוע בשלה מן האיל ולא כתיב ממנו יליף דבעינן שיהא האיל שלם(ועמש"ל בד"ה אי) ודוקא בכך התיר קרא ולא בפחות ממנו שמעינן דקפיד קרא אטעמא אלא כאן התיר במאה וילפינן מיניה בעלמא טעם כעיקר אסור אפי' במין במינו וקרא דחטאת עליה נמי קאי ומהכא שמעינן אף בשאינו מינו דעולה בק"א. והא דאמר רבא פ' התערובות מין במינו ברובא. לא אמר אלא בחולין אבל בקדשים אף במינו בששים. ואף דשמעתתא זו מרפסן איגרא ידעתי כי המעיין ימצא מרגוע וישמע חכם ויוסיף לקח ועמש"ל הלכה א' בד"ה כל כו':

דאמר רב בנזיר שיש לו ותני כן כו'. אדרבא איפכא מסתברא כל שיש לו אין תנופה מעכבת וכל שאין לו תנופה מעכבת וכדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומשמע בכולא תלמודא דבבלי שאין מי שחולק על ר"ז בזה וי"ל סובר רב שאני נזיר דחזינן שהקיל הכתוב בטהרתו דאפי' אחר מעשה יחידי הותר לשתות ביין כו ואם נאמר מי שאין לו כפים תנופה מעכבת א"כ לא יהיה לו טהרה עולמית. אך קשה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כת"ק דמתני' דאמר אחר מעשה כולם הותר הנזיר לשתו' יין כו' והיינו ר"א כמפורש בבבלי דאי ר"ש השתא תגלחת לא מעכבי תנופה מיבעיא ולת"ק לא הקיל הכתוב בנזיר הדרא קושיא לדוכתא נימא איפכא מי שיש לו אין תנופה מעכבת וכו' וי"ל רב אליבא דר"ש אמר לשמעתתיה וגז"ש אחר אחר לא בא אלא להקל וכתיב זאת תורת דמרבה קרא דבר המעכב מוקמינן ליה לתנופה דכתיב בתר קרא דאחר התגלחו ודוקא בשיש לו אבל אין לו אינו מעכב דכל מאי דאיכא להקל מקילינן וכמ"ש ולפ"ז אין צריכין לכל מאי שדחקו רש"י ותוס' כלישנא אחרינא דף מ"ו ע"ב ע"ש ותוס' כ' שם ע"א דלפום סוגיא דבבלי קשיא מתני' דהקומץ דתנן התם שני מינין שבנזיר מעכבין וה את זה ומסקי דמתני' פי' שני מינים היינו שהתגלחת מעכבת השלמים ע"ש שדחקו הרבה. והרמב"ם כ' פ"ח מה"נ נזיר ממורט א"צ להעביר תער ואע"פ שאין לו שער ואין לו כפים ה"ז מקריב קרבנותיו וישתה כו'. וכ' הלח"מ דבריו סותרין זה את זה שבפ"ה מה' מחוסרי כפרה כתב מצורע שאין לו בוהן אין לו טהרה עולמית ובבבלי קאמר ר' פדת ב"ש דאמר נזיר ממורט אין לו תקנה ור"א דאמר אין לו בהן אין לו תקנה אמרו דבר א' ע"ש ול"נ הך סוגיא דנזיר לא אזלי אלא אליבא דר"א דאמר אסור ביין עד לאחר כל המעשים וה"ק והתניא נזיר ממורט כו' ומדאמרי ב"ש נזיר ממורט אין לו תקנה מסתמא אף ר"א סובר כוותיה כדאמרי' לקמן ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש והיינו דר' פדת דאמר ב"ש ור"א אמרו דבר אחד דשניהם דרשי זאת תורת לעיכוב וקאמר מאי ר"א דגבי נזיר אין הכרע לר"א דדריש זאת תורת אלא מואחר דריש אחר כל המעשים מהו תנופה לא מעכבא כמו בשאר קרבנות וקאמר מדסובר אין לו בהן אין לו טהרה עולמית ש"מ דדריש זאת תורת המצורע בין שיש לו בהן בין שאין לו בהן אבל ר"ש לא דריש זאת תורת כלל ואף וכן יעשה לא דריש לעיכוב דכולא פרשתא אלא מיתורא דכן יעשה קדריש עיכובא ומוקי ליה אשני מינין שבמנחה והם חלות ורקיקין שמעכבין זה את זה. והא דמוקי לקרא בשני מינין היינו טעמא דכתיב בפ' נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות ש"מ כן יעשה אהך דכתיב גביה יעשה קאי. ובשלמים ליכא למימר עיכובא דהא איכא גז"ש דאחר אחר אלא ש"מ לשני מינין שבמנחה דמעכבין קאתי. והשתא ל"ק קושית תוס' מנחות דף י"ט ע"א בד"ה ואמר רב כו' דודאי ידע המקשה ריבוייא דוכן יעשה אלא הוה מוקי ליה לחדא מילתא דהיינו שני מינין לכך לא פריך ממתני'. ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דפסק בנזיר כר"ש דדריש גז"ש דאחר וזאת תורת וכן יעשה לאו לעיכובא אתיין לכולא פרשתא אלא לשני המינין ומצורע שאין לו בהן אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב כדאמרינן בבלי סנהדרין דף מ"ה. ותוס' כ' סנהדרין שם בד"ה אין לו בהן כו' ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דלמא שאני התם דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי ע"כ ונראה ודאי מתהיה לא שמעינן אלא לעכב היכא דמצי לקיומיה אבל אין לו פטור אלא טעמא דת"ק מדכתיב זאת תורת המצורע ודרשינן מיניה בין יש לו בין אין לו כדאמר בסמוך וש"מ דסובר ת"ק בכל מקום בעינן קרא כדכתיב דאל"כ נימא בין יש לו בין אין לו אינו צריך כל מילי וממעטינן מאי דמסתבר אלא ודאי כמ"ש והדברים עתיקין וארוכים במקום אחר ועי' תי"ט סוף נגעים:

והתני תורת המצורע בין שיש לו כו'. וקשה אמאי לא פריך מברייתא דמייתי בבבלי זאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער וע"ק לישני קרא קמ"ל בין יש לו בין אין לו שוין ומקשינן אין לו ליש לו מה ליש לו צריך מתן בהונות אף אין לו צריך כיון דאינו יכול לקיים אין לו תקנה וי"ל קושיא השנייה סובר הירושלמי כיון דאין לו ואי אפשר לו לקיים המצוה טפי מסתבר לומר דמקשינן יש לו לאין לו דשניהן אינן מעכבין. והא דכתיב תהיה לעיכובא לא קאי אלא אארבע מינין כדתנן במנחות דף כ"ז אבל לא אשאר דברים ונ"ל הטעם דסובר תורת ריבוייא הוא בין יש לו בין אין לו ודרשינן מתהיה עיכובא לארבע מינים דכתיבי בחד קרא דכתיב ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת. ומרבינן מתורת שאר דברים שאינן מעכבין. ותוס' כתבו מנחות שם בד"ה ארבעה שבמצורע כו' תימא דלא חשיב הזאות שבמצורע שמעכבין זו את זו וי"ל דתנא ושייר כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. ואף שרש"י שם ע"ב מייתי ת"כ דקאמר ז' הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו תנא דמתני' לא ס"ל הכי. גם לשון הת"כ איכא לפרושי דלא יחלוק אמתני' ע"ש. גם קושית תוס' סנהדרין דף מ"ז שהבאתי בסמוך איכא לשנויי כמ"ש:

ואם גילח על שלשתן כו' עי' פי' בקונטרס. וכן הוא לשון הר"ב בפירושו מדתנן ואם גילח משמע דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא והיינו ששוחט תחלה את השלמים ומגלח עליהן. ודלא כמ"ש התי"ט משנה ז' דסובר הר"ב ששוחט שלשתן תחלה ואח"כ מגלח על השלמים ע"ש גם מ"ש הר"ב משנה ח' היה מגלח במדינה בירושלים ואע"ג דכתיב פתח אהל מועד לאו דוקא כו' וכתב התי"ט והא דדרשינן לעיל בשלמים הכתוב מדבר תרווייהו שמעינן מינה ע"כ ותימא לסברתו דסובר הר"ב שהיה מגלח על שלשתן תחלה ואח"כ היה מגלח על השלמים קשה ל"ל פתח ללמד דבשלמים הכתוב מדבר מהיכי ס"ד שמגלח על קרבן אחר הא קראי כסדרן כתיבי וצ"ע ועמש"ל בד"ה ואם:

רי"א סותר כל קרבנותיו בבבלי אמרי' הנ"מ דקתני וחכ"א כו' ש"מ ומעשה נמי פ' וכ' תוס' בד"ה סותר כו' כדפירש במתני' דייק נמי בברייתא דבקרבנות איירי כו' ע"ש. והדבר תימא הרי אין שום שינוי בין מתני' לברייתא דמייתי א"כ הך ברייתא ל"ל ונ"ל דה"ג ותביא שאר קרבנותיה ותטהר מפני שנזרק עליה אחד מן הדמים וכ"ה בתוספתא. ודייק שפי' דפלוגתייהו אינה אלא בקרבנות ואז סגי בטעם דמייתי מפני שנזרק כו' אבל אין ס"ד דר"א סובר דחמורה טומאה זו מכל טומאו' דלאחר מלאת אין טעם זה מספיק:

נזיר ממורט בש"א צריך להעביר כו'. כ' הרמב"ם פ"ח מה"נ נזיר ממורט א"צ להעביר תער על ראשו כו' וכ' הכ"מ שיש לתמוה דב"ה אמרו צריך להעביר תער ע"ש שדחק הרבה. ול"נ שהיתה גירסת הרמב"ם כגירסת הירושלמי בה"א אינו צריך ובל"ק גרסי' בדרבינא מאי צריך לב"ש צריך ואין לו תקנה ובל"ב גרסי' מאי אינו צריך לב"ה אינו צריך אין לו תקנה ופסק כלישנא קמא ומה מאד אני תמה על הכ"מ ולח"מ שנעלם מהם סוגיא דיומא פ' היציאו לו ששם מפורש כגירס' הירושלמי וכתבו תוס' שם שהסוגיות הפוכות ע"ש ולולי גירסת הש"ס דיומא היה נ"ל להגיה הברייתא שם בש"א אינו צריך ובה"א צריך ואמר רבינא כשאמרו ב"ה צריך כו' כי היכי דתיקום שפיר הא דמסיים בה ופליגא דרבי פדת. מיהו גם ברייתא דאין לו בהן יד מהופכת הלכך יפה כתבו תוס' שסוגיו' אלו מהופכות. ואין ספק שעל סוגיא דיומא סמך הרמב"ם. גם בסנהדרין נראה שהיא עיקר וזה ברור:

הדרן עלך פרק שלשה מינין