Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כה"ג ונזיר כו'. גירסת הבבלי אינן מיטמאין בקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה. וגירס' שלפנינו עיקר וכ"כ תוס' ע"ש ולא ידעתי למה לא הביאו ראיה מהירושלמי והתוי"ט לא הזכיר מזה דבר. והא דפליגי ר"א וחכמים פירשתי בקונט' ה"ה כהן הדיוט וכ"פ הר"ב וכ"כ תוס' אך נ"ל שיש לחלק בין מי שקיבל האיסור על ידי אדם ובין איסור תורה לכך דוקא בכהאי גוונא פליגי חכמים דעדיף מנזיר שאיסורו מן התורה וע"י אדם דהא בקבלה הדבר תלוי משא"כ בכהן הדיוט ועמש"ל בד"ה ומודים כו'. ובד"ה הגע כו':
הרי הוא בכלל כהן הדיוט. בבבלי בסוגיין גרסינן על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ק"ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים אסור ברחוקים כה"ג שאסור בקרובים א"ד שאינו מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר. וכ' תוס' וא"ת הא אי לא כתיב לאביו אין כאן ק"ו ע"ש. ונראה דה"ק ודאי איסורא דכה"ג בקרובים שמעינן לרבנן מק"ו מנזיר וליכא למימר כהן הדיוט יוכיח שאין קדושתו אף ע"י אדם וכמ"ש בסמוך. אלא דקי"ל אין עונשין מן הדין ואיסור שמעינן אבל לא מלקות מ"מ ק"ו מיהת איתא ושמעינן מק"ו דכה"ג הוא בכלל אזהרת כהן הדיוט ברחוקים:
אית דבעי כו' לא יטמא בעל בעמיו כו' וקשה ברייתא זו שנויי' בת"כ ושם ילפינן מת מצוה מדכתיב לנפש לא יטמא בעמיו ולא יטמא בעל מוקי ליה לדרשא אחריתא וע"ק ממ"נ אי אית ליה דרשא דלאביו דכה"ג בעמיו ל"ל דכ"ש הוא ואי לית ליה דרשא דלאביו מנ"ל דכה"ג מטמא למת מצוה דודאי ליכא למילף כה"ג מכהן הדיוט לקולא ונ"ל דאיצטריך בעמיו לטעמו של דבר למה מטמא לאשתו אע"פ שאין זו אלא קורבה דשאר אפ"ה מטמא לה כיון שהיא ג"כ כמו מת מצוה אבל לא מת מצוה ממש כמ"ש תוס' יבמות דף כט ע"ב. מיהו אי ילפינן מלנפש הדרא קושיא זו ג"כ לדוכתא:
כי קללת כו'. וא"ת מנ"ל למדרש מיניה מת מצוה דלמא לגופיה שלא להלין הנהרג ואי מהיקישא קדריש עדיין מת מצוה מנ"ל דלמא קרא ללא תעשה קאתי כדאמרי' בבבלי פ' נגמר הדין אר"י מנין למלין את מתו עובר בל"ת שנא' כי קבור תקברנו וא"ל כיון דמצוה לקבור את המת כדכתיב כי קללת כו' שיש זלזול המלך אם אינו קוברו א"כ ה"ה מת מצוה עדיין תיקשי לן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כל שיכול לקרוא לאחרים קודם הלילה לא הוי מת מצוה ולקמן בסוגיין תניא איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באים ואפשר כל שהוא הולך וקורא בני אדם לקברו אינו מת מצוה ואין החוב מוטל עליו לקוברו מיד וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו. ועי' בהרא"ש הלכות טומאה:
מנין את מרבה סייף שנהרג בו כו'. סנהדרין דף מו ע"ב פרש"י בד"ה ת"ל קבור מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה עוד פי' שם אהא דאר"י כל המלין את מתו עובר בל"ת ה"ג ת"ל כי קבור תקברנו מריבויא דריש כל המתים. ומסוגיין משמע דכולן מריבויא דתקברנו קדריש אבל כי קבור איצטרך לגופא למצות עשה וא"ת הא איצטרך תקברנו שיקברו אלו עמו אם כן שאר מתים מנ"ל ויש לומר שקולין הן ויבואו שניהן וכן מוכח בסמוך דדרשינן מתקברנו כמה דרשות:
מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. וא"ת הא אמרי' בסמוך תקברנו כולו ולא מקצתו וי"ל כיון דאיכא רובא ה"ל ככולו:
תני רי"א אין אדם כו' אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. כך פסק הרי"ף ותמה עליו הרמב"ן והרא"ש וז"ל הבבלי דף מג אר"ח אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנא' לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא אבל אינו מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר על עצם כשעורה למימרא דאי מחסר פורתא (ופי' רש"י ותוס' ה"נ כי חסר מאביו מיטמא לו וקשיא לר"א) לא ההיא ר"י היא דתניא רי"א כו' אבל מיטמא לאבר מן המת מאביו והא תני כהנא בדראב"י שמיטמא על שדרה וגולגלת של אביו האי נמי ר"י היא ורב דאמר כהאי תנא דתניא מעשה באביו של ר' צדוק כו' ובא ושאל את ר"י וד' זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וכתב הרא"ש ויש לתמוה לכאורה דברי הרי"ף אינן לא כר' יהודה ולא כר"א דהא אף ר"י לא קאמר אלא בחזרה ואם נדחוק דהרי"ף בחזרה איירי לא יתכן לפסוק כיחידאה נגד ר"י וד' זקנים ועוד כי עשו מעשה ועוד ה"ל לפסוק כרב ועוד בדאורייתא אזלינן לחומרא ע"כ. והנה קושיא הראשונה נ"ל דל"ק כלל דלפום ריהטא קשה מאי פריך הש"ס מברייתא אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה דלמא ה"ק אם נחתך דבר מאביו לאחר מיתה חוזר עליו וא"ל בעינן לאביו שיהא שלם בכל אבריו הרי כתב הרא"ש שם שאם נחתך מאביו בחיים אבר שאינו מת בו ומת קרינן ביה לאביו ומיטמא לו ה"נ איכא למימר אם נחתך ממנו אבר כזה לאחר מיתה אף רב מודה דמיטמא הוא לו ע"י חזרה. וגדולה מזו יש לומר כשהוא מטמא לאביו חוזר אפי' על עצם כשעורה מן החי ועמ"ש בסמוך ועי' בב"י סוף סי' שע"ג. ועוד קשה לשון הש"ס דקאמר לא ההיא כו' מאי לא דקאמר לכך נ"ל דה"פ מעיקרא מקשה מברייתא אבל מחזיר הוא כו' וסובר דה"ק אבל מיטמא הוא על עצם כשעורה מאביו המת כלומר מחזיר לקוברו אפי' הוא לבדו ומשני מאי מחזיר דקאמר היינו כי מחסר פורתא לאחר מיתה חוזר עליו לישנא אחרינא (לא הוא ר"א לישנא אחרינא) ההיא ר"י היא כלומר מחזיר היינו מחזיר לקוברו ולא תיקשי לרב להך ברייתא אתיא כר"י ורב כד' זקנים וכדמסיק. ומעתה שפיר נוכל לומר דפסק הרי"ף כר' יהודה אך עדיין קשיין שאר קושיות שהקשה הרא"ש. ונראה דגירסת הירושלמי עיקר וגרסי' בבבלי ר' יוסי היא וקי"ל ר' יוסי נימוקו עמו ואע"ג דארבע זקנים פליגי סמכינן אספרים חיצונים דליתא להך ברייתא דתניא שמחות פי"ב אראב"צ כך א"ל אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם בידך שלא יהו בזוים עליך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ליקט ופרס עליהם את הפרקסל ונכנסתי וקרעתי עליהם ופירסתי את הסדין ונתתי עליהם חפורים יבשים וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו ע"כ. הרי אי לאו שלא יהיה עצמות אביו בזויות עליו מותר לכהן ליטמא להם וראב"צ שהי' כהן כמפורש בבבלי טימא לעצמות אביו שהרי פרס הסדין עליהם והא ודאי מעשה רב הוא שהרי טימא עצמו ומעשה דבבלי לאו מעשה רב הוא שאינו אלא חומרא בעלמא בשב ואל תעשה ועוד לפי הגירסא שבבבלי דגרסי' בברייתא דד' זקנים ר' צדוק ודאי ברייתא דשמחות פליגי דהא דקאמר כשם שעשה לאביו כו' א"כ פסקו של הרי"ף נכון וברור הוא. וז"ל הרמב"ם פ"ב מה' אבל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אע"פ שהשדרה קיימת. וכ' הראב"ד הרב אינו פוסק כן ע"כ. לא ידעתי למה עזב צדיק דרכו לחלוק על הרי"ף שכל דבריו בנוי' על אדני הקבלה וכמ"ש הרמב"ם בעצמו בהקדמתו לפי המשנה. ואני תמה מהרא"ש שפסק ה' טומאה שאינו מטמא לאביו אלא כשהוא שלם ובפסקיו למס' מ"ק פ"ק הביא הא דראב"צ להלכה. גם הטור כ' סי' שע"ג דבעינן דוקא שיהא שלם ובסי' ת"ב כתב הא דראב"צ. והרמב"ם נשמר מזה וכתב שאינו מטמא לעצמות אביו וצ"ע כללו של דבר פסק הרי"ף נראה ברור להלכה. הא ר' יוסי ור' יהודה ראב"י ר' צדוק וראב"צ כולהו פליגי על ארבעה זקנים והנך הן מארי הש"ס טפי מנהון. ומקום הניחו לי לקיים דברי חכמים בפרט בפי' דברי הבבלי בנזיר. רי"א כשם כו' כך מיטמא על אבר מן החי מאביו. וא"ת לר"י לה יטמא ל"ל וי"ל אף ר"י לא קאמר שמטמא לאבר מן המת אבל בחייו לא ומעשה דיוסי בן. פכסס אתיא ככ"ע:
אבל אם היו צריכון לו כו'. כ' הרא"ש ריש הלכות טומאה פי' אם היו צריכין לו אפי' יותר מחילופי חילופיהן ואם היו מכירין אותו דקרי ותני לא יספיק בזה אלא מיטמאין עד השיעור שהוא שיתא אלפא גברא. ואם היה כבודו לכן דהוה מתני לאחרים לא בדא דלית ליה שיעורא והכל מיטמאין לו. והנשיא כבודו לכן. לשון בעיא הוא כלומר והנשיא אע"ג דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ע"כ. מדבריו נראה הא דקאמר הש"ס שצריכין אמת קאי ול"נ דאמתעסק קאי וכמ"ש בקונט'. ובבבלי פ"ב דכתובות גרסי' מבטלין ת"ת להוצאת המת בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל בשיש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כדי צרכו רב אמר תריסר אלפי גברא ר' יוחנן אמר ששים ריבוא כנתינתה כך נטילתה וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. וכ' רש"י ותו' ממילא שמעינן מאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה ע"ש. וקשה מנ"ל הא דלמא ה"ק וה"מ דסגי בהך שיעורא אפי' למאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ונראה מדאר"י כנתינתה כו' ש"מ הא דקאמר כמה כדי צרכו בקרי ותני איירי אבל בדלא קרי ותני לא מיבעיא ליה כמה כדי צרכו דודאי לא בעינן יותר מצרכי קבורה. וז"ל הרמב"ם פי"ד מה' אבל מבטלין ת"ת להוצאת המת בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין ובת"ח עד ששים ריבוא מבטלין ואם היה למד לאחרים אין לו שיעור אלא הכל מבטלין לפום ריהטא קשה למה הקיל בת"ת בקום ועשה לומר דמבטלין עד ס' ריבוא למאן דקרי ותני הא איכא אמוראי טובא התם דפליגי ואחרי העיון בדבריו נראה שהחמיר בדבר שכ' דלא מיקרי קרי ותני אלא ת"ח והוא כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ אבל אינש אחרינא לא. ודייק ליה דמתני דומיא דקרי ותני מה קרי ותני הרבה עד שאומר הלכה בכ"מ אף מתני איירי במופלג בחכמה והא דמוקי להא דקרי ותני בת"ח היינו מדאר"י כנתינתה כך נטילתה ואי בקרי סתם וכי משום דקרי נשיוייה נטילתו לנתינת התורה אבל אי איירי בת"ח ניחא שהוא בקי בכל התורה אפי' מסכת כלה. ואני תמה שלא הרגישו הפוסקים בדבריו. דא"כ היה להם להשמיט דין זה דהא אין ת"ח בזמן הזה ועי' סי' ש"מ ש"ך ס"ק י"ו. וביותר קשה מ"ש הריטב"א ומביאו הש"ך סי' שס"א האידנא אין לך אדם מישראל דלא קרא או שנה ע"ש והא ודאי פליג אהרמב"ם ואיך נדחה דבריו מפני דברי הריטב"א גם לא הביא דברי הרמב"ם ונראה שלא עיין יפה. ונראה גדולה מזו הא דקאמר ומתני לית ליה שיעורא היינו מי שהוא רב גדול ומופלג בדורו ובחכמה יותר משאר העם דדינו כרבן של כל ישראל שכולן חייבין בכבודו כמ"ש הש"ע י"ד סי' רמ"ד ס"י והיינו דקאמר בסוגיין בשאין כדי כבודו אבל אם היה כבודו לכן כלומר בחייו היו הכל חייבין בכבודו אף הכל חייבין להתעסק עמו במותו. ולפ"ז פי' הראשון בקונט' עיקר. ומ"ש הרא"ש ואם היו מכירין אותו דקרי ותני כו' עד השיעור המפורש פ"ב דכתובות שהוא שיתא אלפי גברא ע"כ תימא הך שיעורא אינו שם אלא תריסר אלפי גברי ושית אלפי שיפורא וגי' הב"י כדברי הרא"ש שית אלפי שיפורא. וגם זה ליתא דרב הוא דקאמר התם הכי ור' יוחנן פליג ואמר דבעינן ששים ריבוא וכ"כ הרמב"ם והטור וצ"ע:
והנשיא כבודו לכן. כתב הרא"ש לשון בעיא הוא כלומר הנשיא כבודו לכן ואפי' דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ואמרי' פסחים פ' אלו דברים דחייבין כל ישראל והכהנים ליטמא לו והיינו דאמרינן פ' הנושא אותו היום שמת ר' בטלה הכהונה ע"כ. ומשמע דחדא קאמר מיבעי ליה נשיא דלא מתני אם הוה כבודו בכך דלית ליה שיעור' מיטמאין לו כל הכהנים או לא. וכתב הב"י ולפ"ז אין חילוק בין מת מצוה ולמת בין קרוביו לעולם הכהנים מטמאין לו (דומיא דנשיא וכדמסיק) עד שיהא שם כפי השיעור וא"כ כל מאן דמתני מיטמאין לו כל הכהנים ויש לתמוה שלא ראיתי נוהגים כן ועוד דא"כ מאי רבותיה דאכריז ביום שמת ר' בטלה הכהונה הא כל דמתני דינא הכי ועוד האי מיבעיא ליה בסמוך תלמיד מהו שיטמא לרב ע"ש. והלח"מ כ' כ"ג מה' אבל. דהרא"ש ה"ק תרי בעיי נינהו נשיא דלא מתני והוא מת מצוה מי הוה כבודו לכך ולית ליה שיעורא ומיטמאין לו כל הכהנים והדר מיבעי' ליה את"ל במת מצוה הוי כבודו לכך אם אינו מת מצוה מהו דאל"כ למה כפל הש"ס הדברים ע"ש. והא דכ' דתרי בעיי נינהו ודאי שכן הוא דהא ברכות פ"ג לא הוזכר שם הך בעי' דכבודו לכך אלא תאמר סתמא מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. אלא דעדיין קשיא אי הוה מיבעי' ליה באת"ל ה"ל לאתויי גם בעיא קמייתא בברכות. לכך נראה דה"פ והנשיא כבודו לכן ומיטמאין לו הכל דאיבעי' לן מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא ופשיט דמיטמאין. ש"מ דהנשיא כבודו לכך. וכן הדין שהכהנים מיטמאין לכל מאן דמתני מיהו בעינן שיהא ת"ח ומופלג בדורו וכמ"ש בסמוך בד"ה אבל כו'. ומעתה ליתא לכל הקושיות שהקשה הב"י ובעיא דבסמוך תלמיד לרב מהו שיטמא היינו בשאינו ת"ח. ונראה שזו הוא דעת ר"ח כהן שכתבו תו' פ' הנושא בשמו שאמר אלו הייתי כשנפטר ר"א הייתי מטמא לו דאמרי' יום שמת ר' בטלה כהונה. וכ' הב"י שם ויש לתמוה הא ר"א לא היה נשיא ושמא הי' סובר דגדול הדור כנשיא ע"ש. ולפמ"ש ודאי כן הוא דמתני היינו גודל הדור ור"א ת"ח וגדול בדורו היה. וכל מ"ש האחרונים דבזמן הזה אין ת"ח לא שייך בר"א דכולהו איתנהו ביה. ועי' במהרי"ו סי' קס"ג. והא דמקשים אר"ח כהן דמביא ראיה שהכהנים מטמאין לנשיא מהא דאמרי' בסמוך אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום כמ"ש תו' כתובות פ' הנושא ולא מייתי ראיה מש"ס דפסחים פ' אלו דברים דאמרי' דמיא נשיא ומטמאין ליה כל ישראל והכהנים נראה דלק"מ התם איכא לפרושי נשיא היינו מלך כדכתיב אשר נשיא יחטא וטעמא רבה אית ביה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אבל מהא דר' ינאי דייק שפיר ועמ"ש בסמוך בד"ה תני כו':
אכריז ר' ינאי אין כהונה היום. כ' הראב"ד פ"ה מה"נ והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייבם עליו להביא ראיה ע"כ. וקשה הרי כל הסוגיא מפורשת דאסורים לטמא דהא ר' בזמן הזה היה וכן כל הנך דבסמוך. אך לדברי האומר שהיה אפר פרה בימי האמוראים ניחא מיהו נראה דאף הראב"ד לא קאמר אלא שאין עליהם חיוב מלקות אבל איסורא דרבנן מיהו איכא ולכך כתב הרי"ף ה' טומאה דמדרבנן מיהת טומאת כהנים נוהגת בזמן הזה ודלא כמ"ש המל"מ הל' אבל פ"ג ע"ש. מיהו ר"מ להראב"ד האידנא מותרים הכהנים לטמא לכל מצוה בטומאה דאורייתא דהא טומאתם דרבנן היא:
אם בחייהן כו'. כ' הרא"פ אם בחייהן של נשיא אינו מטמא לו אם עומד במקום טומאה אסור לילך אצלו לכבודו אע"פ שאז עיקר כבודו אפ"ה אסור כ"ש לאחר מותו שלא ניחוש לכבודו להטמא לו וזו היא אחותו לא עדיפא היא מהנשיא עצמו כמת מצוה וכל העולם חייבין בכבודן וחשו להם חכמים יותר מבחייהם ואחותו כבודו היא. ע"כ. וא"נ דמאי ק"ו הוא זה קרובים יוכיחו שבחייהם אין מטמאין לכבודם ולאחר מיתתן מיטמאין להם ואף הנשיא מיקרי כדכתיב אביהן של ישראל כדכתיב אבי אבי רכב ישראל. גם מ"ש שעשאו להנשיא כמת מצוה אינו כן אלא משום שהוקש כבודם לכבוד המקום ועדיפי מכיבוד אב ואם. הלכך אין לזוז מפי' שבקונט'. ונ"מ טובא לדינא. וראיתי להרב בשדה יהושע שכתב שני פירושים בשם הרמב"ן ומהרש"ס והשיב עליהם ובסוף כתב כעין פירושינו אלא שדחק הרבה בדברי ר' נסא ע"ש ואין צורך אלא כמ"ש:
מהו שיטמא לכבוד רבו. כתב הרא"ש איבעי לן בירושלמי אי כהן מטמא לכבוד רבו ולא איפשיטא הלכך לא יטמא. וקשה לפי שיטת הפוסקים דמבטלין ת"ת למאן דמתני להוצאתו לכבודו ולית ליה שיעורא ואפילו נאמר שמועה זו לא נאמרה לענין טומאה וכמ"ש בסמוך בד"ה והנשיא כו' ולקמן מסיק מותר לטמא אפי' בטומאה דאורייתא לתלמוד תורה והשתא ק"ו דמטמא לכבודו וכעין ק"ו זה מפורש בבבלי מגילה דף ג'. ואפשר לומר הירושלמי סובר דאין מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אפי' לית ליה שיעורא והבבלי סובר דאין מיטמאין לתלמוד תורה אלא בטומאה דרבנן כמו שכתב הרא"ש פרק ב' דכתובות אם כן ליכא למפשט בעיין:
ר' יוסי נטמאו לו תלמודיו. כך הגי' פ"ג דברכות וא"ת הא אמרי' בסמוך ר' יוסי אסר ליה ואיך עברו תלמידיו אדברי רבן וי"ל דאסר ליה סבר שרוצה לטמא מפני שהוא חמיו הלכך התיר רבי חמא לטמאות מפני שהוא רבו וכמ"ש בקונטרס. אלא דקשיא לי לפ"ז שפיר איפשטא האי בעיא דלטמא כהן לכבוד רבו דהא אף ר' יוסי מודה לר' חמא. וזה דלא כהרא"ש שכתבתי בסמוך וצ"ע:
למה אכלתם בשר כו'. וא"ת הא כשהיו אוננין עדיין לא נטמאו א"כ מאי קאמר ר' מנא למה נטמאתם ויש לומר לאחר הקבורה אמר ר' מנא שטעו באחת ודלא כש"י ומכאן נראה ראיה למ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות אבל נשיא שמת הכל מיטמאין וכן אוננין עליו. וכ"מ ירוש' חגיגה פ"ב ה"ג ע"ש:
ר"י הוה יתיב ומתני כו'. כ' בש"י קפשיט דספק הוא אם מטמא שר"י לא אמר מידי משמע שהרשות בידו ומתיר ור"נ לא עבר תחת הכפה וכן ר' כהן פירש משמע שאוסרין וריב"א כעס ולא ידעינן אם מפני שמתיר והוה ספיקא ולא מיטמא. ומהרש"ס אמר שר"י מתיר לכתחלה ותימא למה לא אמר להם ליטמא ללמוד להם הלכה למעשה ע"ש. וכ"פ הרא"פ. וכמה רחוקים דבריו מן האמת מ"ש שהרשות בידו ותמה על מהרש"ס. נעלם ממנו דברי הרא"ש פ"ב דכתובות שכתב והאי דירושלמי ס"פ בתרא דכלאים ה"פ אין מדקדקין במת בבה"מ כהן שיושב בבה"מ וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין לצאת דסבר דמותר לטמאות לת"ת ומייתי עלה עובדא דר' יוסי ובגמרא דילן פליגא דלא שריא אלא בח"ל ובבית הפרס אבל טומא' דאורייתא לא ע"כ. הרי מפורש כמ"ש מהרש"ס. ומדר"נ אין שום ראיה דלא איירי כלל בהולך ללמוד ולא מייתי הכא אלא משום דר' כהן שלא עבר וביטל מלימודו ונסתפק מאיזה טעם כעס. דמדר' יוסי שמעינן הלכה ואין מורין כן ואי הוה כעס ריב"א משום ביטל ת"ת צ"ל דפליג אדר' יוסי וכל זה ברור דלירושלמי הלכתא מטמאין לת"ת אפי' בטומאה דאורייתא ולבבלי דוקא בטומאה דרבנן כמ"ש הרא"ש שם:
תני מיטמא הוא כהן ויוצא לח"ל כו'. בבבלי ע"ז פ"ק ד' יג גרסי' כהן מטמא בח"ל לדון ולערער עמהם כשם שמטמא בבה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא אלא בבית הפרס דרבנן ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ' תו' דוקא ללמוד תורה ולישא אשה דמצות חשובות הן אבל שאר מצות לא ובשאלתות כ' הנך דקילין וכ"ש שאר מצות ע"כ. וקשה הא בסוגין מפורש דה"ה לשאר מצות גם רישא דברייתא דבבלי מפורשת בהיפך דקתני לדון ולערער עמהם. ונראה דקשיא לתו' למה הפסיק באמצע הברייתא ותני כשם כו' וכך היא שנויה בתוספתא שם. גם למה לו לשנות שנית ומטמא גבי ללמוד תורה. לכך מפרשינן הא דתני ומטמא ללמוד תורה היינו אפ' טומאה דאורייתא כדמוכח בסוגיין וכמ"ש בסמוך בשם הרא"ש ונראה שזו היא דעת ר"ח הכהן שכתבתי לעיל בד"ה והנשיא כו' דכבוד תורה חמור מת"ת ותו' כתבו כתובות פ' הנושא אדברי ר"ח הכהן ואין נראה לרבינו שכמדומה לרבי' דהתם מיירי בטומאת הפרס דרבנן אבל דאורייתא לא ע"כ נראה דלא קאי אירושלמי דכולא סוגיא איירי בטומאה דאורייתא דאף לת"ת מטמאין בטומאה דאורייתא כמ"ש לעיל בד"ה ר"י כו' בשם הרא"ש ע"ש. אלא קאי אהבבלי דסובר אף לת"ת ולישא אשה שהן מצות חשובות לא התירו אלא טומאה דרבנן. וכן היא דעת הרא"ש שם דהבבלי אוסר בטומאה דאורייתא והא דהפסיק באמצע הברייתא כדי לסיים בה פלוגתא דר"י. נמצינו למדין לדעת תו' דע"ז ור"ח כהן מותר לטמאות אפי' בטומאה דאורייתא לת"ת ולישא אשה ולתו' דכתובות ולהרא"ש לא התירו אלא בטומאה דרבנן וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל. ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה אכריז כו':
אבל אמרו לא יצא כהן ח"ל כו'. הרמב"ם השמיט דין זה. ונראה טעמו שגם בבבלי פ"ק דע"ז השמיטו סיום זה מברייתא ונראה שאף משום ספק יוצא ועדיין הדבר צ"ע:
מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים. פי' רש"י והרא"פ כהן שהיה בבהכ"נ ששם מת והגיע זמן נשיאת כפים. אם מותר לישא כפיו ולהשהות שם או צריך לצאת ע"כ לא ידעתי מי הכניסם לפרש פי' דחוק זה ואי משום הא דקאמר בסמוך כל כהן שעומד בבה"כ ואינו נושא כפיו עובר בעשה משמע להו דאין כאן עשה אלא לעומד שם. ואינו כן דודאי לעולם יש מ"ע לנושא כפיו אלא שאם אינו בבה"כ אינו עובר וכ"מ דברי הרמב"ם. ופי' בקונ' נכון וא"ת הא כהן מטמא לכל המצות וי"ל דוקא בטומאה דרבנן וכי קמיבעי' בטומאה דאורייתא א"נ דוקא נשיאת כפים קמיבעי' לי' דהיא מצות הכהנים ובטומאה מחלל כהונתו ודאי איכא לספוקי אי דחי אי לא א"נ מיבעי' אי אמרי' דוקא הנך מצות דחמירי כדעת תו' או הנך קילי וכ"ש אחרינא כדעת השאלתות כמ"ש בסמוך מיהו הך תירוצא ליתא דהא תני נמי עיבור החדש כו' מאי קאמרת שאני הני דמצוה דרבים נינהו הא נשיאת כפים נמי מצוה דרבים היא:
וסבר מימר שמצות עשה כו'. עיי' בקונט'. וא"ת מ"מ כיון דמצוה דרבים היא יש לנו לדחות עשה דטומאה דה"ל עשה דיחיד וכיון דעשה ליכא אף ל"ת ליכא דעשה דוחה ל"ת וי"ל דלאו עשה דרבים היא שתדחה עשה אחריתי אלא היכא דרבי' זוכין במצוה כי הא דר"א שחרר עבדו אבל הכא אע"ג דרבים נהנים בה שמתברכים מ"מ אינן מצווין עליה. ועיין ברא"ש פ"ג דמ"ק גבי אבילות די"ט האחרון שדעת הר"י דכה"ג מצוה דרבים היא ובה"ג חולק:
איתוניה ואנא מלקי ליה כ' המג"א א"ח סי' קנו שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. עירובין דף נא ופסחים דף קיב. ובמס' כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וב"ה ברכות דף כז ע"ש בתר"י וצ"ע ע"כ. ונראה ההיא דפסחים ל"ק אלא לפירש"י אבל לפי' רשב"ם ניחא דהכי אמרינן שם הרוצה שיחנק יתלה באילן גדול ופירש"י אם בקשת לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך אמור בשם אדם גדול. אבל הרשב"ם פי' אם תרצה לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך למוד בפני רב ואמור שמועותיו בשמו ע"כ. גם לפירש"י י"ל דלא איירי בדבר הלכה אלא בשמועות והגדות. והאי דעירובין ל"ק דרבה א"ל ברייתא בשם ר' יוסי כי היכי דליקבלו מיניה ויסמוך עליו ור' יוסי נימוקו עמו. י"ל אחר שסמך עליו גילה לר' יוסף דלאו ר' יוסי אמרה אלא סתמא תניא. א"נ דוקא הלכה שאומר מעצמו ותלאה ברבו הוא דאיכא איסורא אבל בשנאמרה סתמא ותלאה באחד החכמים ליכא איסורא אך קשה ליה דגרסי' ברכות דף מג ע"ב ר"פ איקלע לבי ר"ה בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל ר"פ ובריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד ופירש"י בד"ה ולא היא לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא ר"פ איכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ע"כ ובהא דר"פ תרתי איתנהו ביה שאמר דבר בשם רבו שלא אמרו גם דבר שאינו אמר. ונראה דמשום כך לא גרס הרי"ף סיומא דמילתא ולא היא לאשתמוטי הוא דעביד ופוסק כרבא כמ"ש תו' שם אבל לרש"י קשיא. וכד מעיינינן נראין דברי רש"י דגרסי' ברכות דף כז רב צלי של שבת בע"ש והוה מצלי ר' ירמיה בר אבא אחורי דרב כו' ופריך ור"י היכי עביד הכי והאר"י אמר רב לא יתפלל לא כנגד רבו ולא אחורי רבו ותניא ר' אלעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו כו' והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ע"כ. ויש לדקדק דפריך תחלה מרב והדר פריך מברייתא אף די"ל שרוצה לפרוך תחלה מרב רבו מ"מ דוחק הוא לכך נראה דסובר רש"י שאינו רוצה לפרוך מהך ברייתא תחלה דר"א אמרה ויחידאה היא. גם הך מלתא דתני בה והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה כו' לית הלכתא כוותיה. ואף שנהג כן כדאמרינן יומא דף סו לא שהפליגן ר"א בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ולגרמיה הוא דעבד. ומה שפירשו תר"י והאומר דבר שלא שמע מפי רבו ר"ל שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו. לא פירשו כן אלא לפי גירסת הרי"ף שגורס תניא ר"א בן חסמא אומר המתפלל אחורי רבו כו' אבל לגירסת רש"י פירושו כמ"ש. נמצא כל דברי רש"י קיימין. ורש"י לשיטתו והרי"ף לשיטתו ולרש"י לקה לגבילה הואיל וטעה ולהרי"ף לקה על שאמר דבר שלא שמע:
אמר לון על נשיאת כפים שלא שאלתון כו'. וא"ת דלמא אכילה שאני אם ילכו לביתם יבטלו מלימודם בהליכתם ובחזירתם וי"ל על האכילה עצמו כעס שהיה להם להמתין מלאכול עד אחר גמר הלימוד ומצינו כיוצא בו בר"א שדרש ביו"ט וכעס על היוצאין לאכול כדמפורש בבבלי ביצה ריש פ"ב:
עוד היא צריכה לר"י. נראה דסובר רב שמואל דאין ספק דמצות כיבוד דאורייתא דוחה מצות טומאה דרבנן אבל הדבר הזה ספק אצלי דלא דמיא מצות כיבוד לשאר מצות דאפי' מצוה דרבנן אינה דוחה שגם האב חייב במצוה דרבנן והדבר צ"ת והרא"פ הגיה ללא צורך. גם הכא ובבבלי קידושין מפורש דלא כהגהתו:
הדא אמרה ואפי' בטומאה שהיא מדבר תורה. בבבלי ברכות ד' יט ע"ב מפרשינן לה בלאו דלא תסור ודוקא מצוה דרבנן אבל לא דאורייתא. ונראה דלא פליגי דלפי מסקנת הבבלי דוחה אף טומאה דאורייתא. דגרסינן שם ת"ש ולאחותו מה ת"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה נגד ה' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מיני' שב ואל תעשה שאני ופירש"י אבל מטמא למת מצוה והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה. וכ' תו' בד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת וניליף מנזיר וכה"ג דקום עשה הוא שמטמאין למת מצוה כו' ונראה מנזיר לא גמרינן שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ע"כ שמעינן מזה דטומאת כהן ילפינן שפיר א"כ אף הא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת אטומאת כהנים קאי דדוחה אפי' טומאה דאורייתא וא"ת הא דמיבעיא לן לעיל מהו שיטמא כהן לכבוד רבו או לכבוד אביו ואמו תפשוט לן מהכא דדחי וכ"ת הכא שאני דכבוד הרבים הוא הא ממת מצוה גמרינן לה ומת מצוה כבוד דיחיד הוא וכ"ת אף מת מצוה כבוד הרבים הוא שהכל מתבזים כשבן אדם מונח בלא קבורה דא"כ קשיא מאי פריך הבבלי שם ממת מצוה אהא דאר"י אמר רב כלאים פושטן אפי' בשוק דלמא שאני כלאים שאינו אלא בזיון דאחד משא"כ מת מצוה דהוא בזיון דרבים וכ"ת דוקא מת מצוה שהוא בזיון הוא דהותר לכבוד הבריות אבל לטמא לרבו או לאביו שאינו אלא לכבודן ואי מימנעי ליכא בזיון לא דא"כ אף לילך בדרך הטמא לכבוד הרבים אינו אלא כבוד ולא בזיון ואפ"ה פשיט ממת מצוה דשרי וי"ל הכא איירי שהולך עם הרבים בבואו לדרך הטמא רוצה לפרוש מהם ודאי דאיכא בזיון משא"כ ברבו ובאביו. ונראה לכך תני בברייתא היו שני דרכים מתאימות אח' טהורה ורחוקה כו' שאז ניכר הבזיון לכל למה אינו הולך עמהן בדרך הקרוב אלא לבזותן ואין הכל יודעין שיש טומאה בדרך הקרובה:
אין שואלין הלכות בפני מטתו של מת. בקונט' פירשתי משום לועג לרש. ובש"י כ' דא"כ מאי איריא הלכה ומאי איריא בפני מטתו של מת אפי' מקרא ובבה"ק אסור כדתניא בבבלי ברכות פ"ג ע"ש. ונראה דהכא איירי שאין המת עמו במחיצה אחת אלא שהמקום גלוי והולכי' ללותו אסרינן לשאול הלכה אפי' חוץ לארבע אמות דשאילת הלכה אוושא מילתא טובא ואית בי' משום לועג לרש משא"כ במקרא ודוקא בפני המת אבל אם מחזיר פניו מותר לשאול והכי תניא ר"פ מי שמת ובאונן שאוכל בבית אחר או מחזיר פניו דנראה כלועג לרש והא דאמרי' כד הוה רחיק כו' היינו דמספקא להו אם אפי' בפניו דוקא תוך ד' אמות הוא דאסיר אבל חוץ לד' אמות שרי או דלמא כל בפניו אפי' חוץ לד"א אסור ושתי הסברות כתבן הטור י"ד סי' שד"מ וע"ש בב"י ולפמ"ש א"צ למה שדחק שם ופשטא דסוגיין משמע כהפוסקים כל שהוא חוץ לד"א שרי אפי' לשאול בהלכות וכן ראוי להורות:
והא ר' יוחנן שאל לר"י כו'. מכאן נראה ראיה למ"ש תו' תרי ר"ש בן יהוצדק הוו חדא קודם ר' יוחנן האי דהכא שהרי מת בימי ר' ינאי רבי' דר' יוחנן וחדא תלמידו דר"י כמפורש בבבלי סנהדרין פ' זה בורר:
הקדיש עולתו לבדק הבית. עיי' בקונט' והוא כפי' תוס' תמורה דף ל"ג ולפרש"י שם בעיא דר' יוחנן אם הקדש בדק הבית חל על קדשי מזבח או לא א"נ אי חל דאורייתא או דרבנן ע"ש. והרא"פ כ' הקדיש עולתו שהפריש עולה ואח"כ אמר זו לב"ה והפריש אחרת תחתיה אי תוספת דמיה כו' ע"ש ואין דבריו מחוורים דל"ל הפרשה אחרת גם שאר דבריו א"נ ומ"ש בקונט' עיקר. ומסוגיין ראיה למ"ש הב"י בשם הרמ"ה שאומרים לפני המת דברי תורה שהן לכבוד המת ומה שהוא מענין המת דאל"כ מה להש"ס להזכיר מה היתה שאלת ר' יוחנן לר' ינאי:
אמר כד הוה מסקין ליה לסדרא. עיי' בקונ'. ובש"י והרא"פ כ' לאחר שנשלם ההספד מכל וכל אז שאיל. הנה אין פירוש' זה עולה יפה ללישנא דש"ס דא"כ מאי מסקין ליה קאמר הש"ס גם קשה כיון דטעם איסורו מפני שנראה כלועג לרש אין חילוק בין קודם ההספד לאחר ההספד. מיהו בש"י לשיטתו אזיל דלית ליה טעמא דלועג לרש וכמ"ש בסמוך בד"ה אין כו' ופי' הטעם משום חשש שיתעצלו בהספד אבל הרא"פ שפי' הטעם משום לועג לרש לא ה"ל לפרש דלאחר ההספד שרי ודבריו סותרים זא"ז. ובברכות הגי' נימר כד הוה רחיק או כד הוה מסקין ליה לסידרא וגי' שלפנינו נראית יותר דבסמוך לא קאמר אלא חד שינוי' ומחלק בין רחוק לקרוב משמע דשם היה ברור לו דהמעשה היה קודם שהעלוהו לסידר'. ונראה שהביאוהו לבה"כ או לבה"מ שכך היה מנהגם כמ"ש בסוגיין לעיל בקונט' (וכן הוא מנהג בני איטליא כאשר ראיתי בחיבור') ומשבא לשם היו לומדים כדאמרי' לעיל ר' יוסי הוה יתיב ומתני כו'. ומעתה אין צורך לכל מה שהאריך בש"י בזה ע"ש:
הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסוק כו'. בבבלי סוטה דף מ' גרסי' רבנן אמרין מהכא אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן מאי לאו משום כבוד הציבור א"ר אשי לא התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא לכך הלך וישב לו ע"כ. משמע במקום דליכא למיחש לכך כגון שבניו נושאין את כפיהם או שנראה לכל דמחמת הסנדל הוא שרי לעלות בסנדל ולא קאמר הטעם כדאמר הוא שמא יתעכב מן המצות וליכא למימר שהבבלי חולק שהרי כל הפוסקים מביאים דברי הירושלמי להלכה ואין לומר דהכא שאני שהרבה עומדים שם לזכות במצוה זו כדתנן נושאי המטה וחילופיהן כו' וכשמתעכב אזדא ליה מצותו משא"כ בכ"ג ימתינו עליו דא"כ מאי קאמר גזרה שמא יאמרו עליו שהוא בן גרושה כיון דממתינים עליו תו ליכא למיחש למידי:
שדה כרם ושדה זרע קוברו בשדה זרע כו'. באבל רבתי תניא בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן. והטי"ד סי' שס"ד כ' בין שדה זרע לשדה אילן מפנה לשדה אילן. וכ' הב"י אינו יודע למה השמיט רבינו בין שדה אילן לשדה כרם ואולי לא היה בנסחתו. ושמא מפני שבירושלמי היא שנויה במחלוקת נסתפק לו ולכן לא פסק בה ע"כ. ותימא על הטור דפסק דלא כמאן שהרי באבל רבתי מפורש בין זרע לאילן קוברו בשדה זרע גם הירושלמי צ"ל דסובר כן דאי מ"ד דסובר כטור א"כ מאי מספקא ליה בין שדה כרם לאילן פשיטא דקוברו בשדה אילן דהא פשיטא ליה בזרע וכרם קוברו בזרע ואי בזרע ואילן קוברו באילן כ"ש בכרם ואילן דקוברו באילן. ותימא על הב"י שלא הרגיש בכל זה. גם מ"ש שנסתפק מפני המחלוקת שבירושלמי ליתא וצ"ע. והרמב"ם כ' פ"ח מהט"מ שדה זרע ושדה כרם קוברו בשדה זרע שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה ע"כ השמיט הא דתני באבל רבתי בין זרע לאילן שקוברו בזרע. דמלתא דפשיטא הוא מכרם וזרע שקוברו בזרע כ"ש אילן דעדיף מזרע כדמסיק. ופסק כמ"ד כרם ואילן קוברו בזרע. דסתמא דברייתא כוותיה אתיא דתני דין דזרע וכרם ולא תני דינא דאילן וזרע אלא ש"מ דכ"ש הוא וכמ"ש. א"נ סובר דהך חששא דהכשר בצורה אינה אלא גזרה דרבנן כמפורש בבבלי פ"ק דשבת דף יז וטומאת אהל ומאן דפליג אפשר שסובר ב"ש דאמרי הבוצר לגת הוכשר דאורייתא קאמרי וכוותייהו קיימא לן:
החליף רבי אימי בשם רשב"ל עובר משום לא תטמא את אדמתך. מהכא משמע שאין דין זה נוהג אלא בא"י ולא בח"ל. וקשה על הטור והש"ע י"ד שהביאו דין זה שאינו נוהג בזמנינו. והרמב"ם השמיט דבר זה. נראה שסובר שנוהג אף בח"ל ואין דרשא זו אלא אסמכתא בעלמא וכמדומה שראיתי לאחד מהראשונים שכתב בזה. ועמ"ש האחרונים שם בשם רש"ל:
בשעת דוכן שנינו. הרמב"ם השמיט דין זה. והמ"ל מביא דברי הירושלמי פ"ג מה' אבל. ונראה טעמו של הרמב"ם לפום מאי דקיי"ל חביבה מצוה בשעתה כמפורש ספ"ו דמנחות שהרי אברים ופדרים זמנן כל הלילה ודוחין שבת. ה"נ כאן חביבה מצות קבורת מת מצוה שהיא עכשיו ממצות דוכן שהיא לאחר זמן. והירושלמי אפשר דפליג וע' במנחות שם:
מודין חכמים לר"א כו'. עיין בקונטרס הגהתי ועוד אפשר להגיה בענין אחר. מודין חכמים לר"א בכהן הדיוט ונזיר שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר ומודה ר"א לחכמים בכהן שהוא נזיר ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כהן וה"פ נזיר יש בו שתי מעלות שמביא קרבן וקדושתו ע"י בני אדם וכהן הדיוט אין לו אלא מעלה אחת שקדושתו קדושת עולם לכך מודים חכמים שיטמא כהן הדיוט ואל יטמא נזיר אבל כה"ג אף הוא עלתה לו בשתים שקדושתו קדושת עולם ובאה לו קדושה יתירה דכה"ג ע"י בני אדם שבחרו בו. ומה שמודה ר"א הוא פשוט ועמש"ל בר"פ בד"ה כה"ג כו':
הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. כ' התי"ט במשנתינו בשם בנו מהר"ש שהקשה אף בנזיר יש מי שקדושתו קדושת עולם כגון שהדירו אביו מרחם ותירץ הוא שאין האב יכול להדיר בנו עד שיגיע לחינוך ע"ש. והנה הקושיא מפורשת כאן ומבואר שאין תירוצו אמת אלא העיקר כדמשני הש"ס זו תורה כו'. ובס' א"מ והון עשיר הביאו ראיה דיש נזיר מרחם כדגרסי' לעיל פ"ד ה"ו תני בנזר מרחם כו' ע"ש. ואין דבריהם נכונים בזה חדא דקשה לשון הש"ס דלפירושם הל"ל נזיר מרחם ואנן בניזרי תנינן הא אין עליך לפרש אלא כדפרשתי בקונטרס שם ועוד לפירושם צ"ל שתנא דברייתא מפרש לשון המשנה ואין זה מדרך הברייתא. גם שאר דברי בעל הון עשיר א"נ ע"ש:
זו תורה כו'. עמש"ל פ"א ה"ד בתו' בד"ה יצאה כו' ועמ"ש הרמב"ם פ"ק מהט"מ ה"י:
אתיא דר"א כב"ש. וא"ת וכי לית להו לב"ה תדיר ומקודש מקודש עדיף או שוין דאייתי ראיה ועוד ברכת היין תדירה כו' כמפורש בבבלי פ' א"ד וי"ל סברי ב"ה אין זה מקודש מחבירו דמאי קדושתיה דברכת היום ששם שבת עליה שחובה לשבת היא באה אבל ברכת היין אף בחול היא באה אטו קדושת שבת לברכת היום אהני ולברכת היין לא אהני בתמיה וכ"ה זבחים דף צא. אך למאי דקיי"ל תדיר ומקודש שוין הן כמפורש מנחות פ' התכלת קשיא משנתינו מה השיבו חכמים לר"א הא נזיר מקודש הוא וכהן תדיר. והכי ה"ל למתני כה"ג ונזיר יטמא מי שירצה מהם וי"ל כהן קדושתו קדושת עולם א"כ קדושתו עדיפא וה"ל תדיר ומקודש מיהו קשה מאי דוחקיה לומר ר"א כב"ש האאפילו כב"ה מצי אתיא דע"כ לא קאמרי ב"ה התם תדיר עדיף משום דכי היכי דאהני קדושת שבת לקדושת היום מהני נמי לברכת היין אבל תדיר ומקודש י"ל מקודש עדיף וכ"ת ה"ק מדברי ב"ה אין הכרע אבל מדברי ב"ש מוכח דמקודש עדיף דאס"ד תדיר עדיף למה אמרו מברכין על היום ואח"כ על היין הא אף לב"ש אין הכרע דאיכא למימר אף ב"ש סברי תדיר ומקודש שוין והתם מברך על היום ואח"כ על היין שהיום גורם ליין שיבוא וכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא יבא היין וכדקאמרי ב"ש התם טעמייהו. והכי מסתבר דאס"ד סברי ב"ש שקדושת היום מקודש טפי מהיין ומקודש עדיף למה לא אמרו נמי הך טעמא דמקודש כי היכי דאמרי הנך טעמא אחרינא. ומבבלי ברכות ר"פ אלו דברים נראה דפליג אסוגיין דקאמר שם והלכה כדברי ב"ה פשיטא דהא נפקא בת קול ומשני אבע"א קודם בת קול כו' ע"ש. ולפום סוגיין י"ל סד"א עד כאן לא פליגי ב"ה אלא משום דהתם איכא נמי תרתי שהיין גורם ותדיר כמפורש שם בבבלי בברייתא וכיון דקדושת היום מקודש א"כ התם תלתא והכא תרתי קמ"ל הלכה כב"ה דאין לקדושת היום קדושה טפי מהיין לב"ה ודלא כב"ש. אלא ודאי סובר דלדברי הכל אין קדושה באחד יותר מחבירו וצ"ע:
מ"ד יטמא נזיר עולם כו'. וקשה מנ"ל דפליגי דלמא מ"ד יטמא נזיר עולם איירי בנזיר שנזר נזירות הרבה לשלשים יום יותר מימי חייו דאית ביה תרתי שתגלחתו וקרבנותיו מרובין ומ"ד יטמא נזיר נזירות איירי בשלא נזר אלא לחמש שנים וכמ"ש בקונטרס וי"ל:
ויביא את קרבנותיו. כתבו תו' ל"ג במתני' ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דמיבעיא ליה מתני' מני דא"כ פשיטא דרבנן היא. וכ"כ התי"ט ע"ש. וז"ל הבבלי איבעיא להו עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו מני רבנן היא ת"ש מדקתני סיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי נזירות טהרה עד שמיני לא חיילא. ופירש"י בד"ה א"ד מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפירושא קמפרש ע"כ. הרי מפורש דגרסי' במתני' ויביא קרבנותיו ואפ"ה שפיר מיבעיא ליה דאף דמפרשינן עד שיטהר בשביעי ה"ק עד שטבל וגילח מתחיל למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני. וכ"כ תוס' דף נ"ד וצ"ע. והא דקאמר הש"ס עד דעביד הערב שמש פירש"י דהיינו שביעי ומיעל שמיני. נראה דמפרש אף לר"א אינו מתחיל למנות עד השמיני אלא דמתחיל למנות אע"פ שלא הביא קרבנותיו דעיקר טהרה הוא בשביעי דהיינו הערב שמש ולרבנו אינו מתחיל למנות עד שיביא קרבנותיו וה"ק אף בשמיני צריך טהרה דהיינו הבאת קרבנותיו. וזה תימא דא"כ מאי פריך ליתני גם ברישא מתחיל למנות מיד. הא אי תני הכי ה"א שמתחיל למנות בשביעי לכך תני עד שיטהר שאינו מתחיל למנות אלא לאחר הערב שמש דשביעי דהיינו שמיני. וא"ל דלאו דוקא קאמר רש"י ומיעל שמיני וסובר דלר"א מתחיל למנות מיום השביעי וכ"מ ממ"ש רש"י בד"ה מדקתני סיפא כו' ע"ש תיקשי לן ממ"ש רש"י דף י"ח ע"ב בד"ה מתחיל ומונה לנזירות טהרה מיד כיון שהגיע שמיני ואפי' לא הביא קרבנותיו דברי ר"א. הרי דסובר לר"א אינו מתחיל למנות עד יום השמיני וצ"ע. ותו' כתבו לר"א מתחיל למנות משביעי ע"ש וקשה מאי קאמר עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש. הלא לר"א מונה שביעי והיינו קודם הערב שמש. ומה שדקדקו תו' דף יח דלר"א על כרחך בשביעי מתחיל למנות דאל"כ כי נטמא בשמיני אינו סותר אלא יום אחד אינו מביא קרבן טומאה לר"א דאמר לא בו ביום כו' ע"ש נראה דאין משם ראיה כל כך דאף דאינו מתחיל למנות אלא משמיני דכתיב וקדש ראשו ביום ההוא דהיינו ביום הבאת קרבנותיו מ"מ גם השביעי יום טהור מיקרי וקרינן ביה והימים הראשונים דשני ימים שהיה טהור בהם אזדו ליה. מיהו בין לרש"י בין לתו' סוגית הגמרא קשיא. ואפשר שלא היה בגירסת תו' עד דעביד הערב שמש ודוחק וצ"ע ולולי דבריהם היה נראה דלר"א אינו מתתיל למנות עד יום השמיני ואפי' לא הביא קרבנותיו. והא דפשיט מסיפא הכי קאמר אס"ד דלא קאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ה"ל למתני ברישא אינו מתחיל למנות מיד ההיפך מסיפא עד שיטהר ל"ל אלא אשמיני קאי ועד שיטהר אקרבנותיו קאי והבן:
דהא פשיטא לון כו'. בבבלי גרסי' אמתני' על כזית מן המת מגלח כולו לא כ"ש לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין אני אומר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש אלא כדאר"י בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ה"נ בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. ובחולין פ' גיד הנשה מפורש ר"י אמר למלתיה אקושיא קמייתא וקאמר הש"ס דבסתמא אין בו כזית בשר כל שלא נתקשרו אבריו בגידין(וכ"כ תו' חולין שם) ומיהו בירושלמי דנזיר משמע איפכא כיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו אבריו ע"ש. ותימא הא לפי המסקנא אמר ר' מנא שגם נפל שאין בו כזית פעמים שנתקשרו איבריו וכמ"ש בקונטרס. וכ"ת לדעת ר' מנא שיש נפל שלא נתקשרו איבריו ויש בו כזית ונפל שאין בו כזית ונתקשרו איבריו דאל"כ לשאול תנייתא וכ"ש קמייתא לאו מילתא היא ודאי אין דרך לשאול כן דהא לא ידע מה יתרץ ואפשר שלא יתורץ קושיתו אקמייתא לכך שאל לו כסדר. והא דקאמר בסמוך ואיבעי למשאל תרתיהון כו' דרך צחות קאמר אי מצא עצמו מחוייב בדבר לשאול תרי שאלות ה"ל למשאל תנייתא בקדמיתא. ועוד אף אם נאמר שאין הכרח בדבר גם הבבלי איכא לפרושי הכי ר' יוחנן לא אמר אלא על הראשונה בנפל שלא נתקשרו איבריו לא מהני כזית אבל כולו מטמא ה"נ סיפא איצטרך דמוקמי' רישא בנפל שלא נתקשרו איבריו אע"ג דאבר ממנו לא מטמא כולו מטמא ופירוש זה נראה בעיני ברור וצלול. מיהו הא ליכא לשנויי דגם בבבלי גרסי' כדאר"י בנפל שאין בו כזית ה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו דא"כ קשיא סוגיא דחולין פ' ג"ה דר"י אמר אקמייתא בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והתם אי אפשר להגיה. אך קשה מאי פריך השתא אבר ממנו מטמא כולו לא כ"ש. הא אי לא תני כולו ה"א נפל אינו מטמא כלל ואפי' כולו והא דתני כזית ואבר איצטרך לאשמועינן כזית אע"פ שאינו אבר ואבר אע"פ שאין בו כזית מטמאין להא מדתנן אמו יושבת עליו ימי טוהר שמעינן דהוה ולד וכדאר"י בסמוך. ובבבלי בסוגיין משני עוד רבא אמר לא נצרכא אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהן רובע עצמות. והרמב"ם כ' ריש פ"ז מה"נ על אלו הטומאות הנזיר מגלח עליהן על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ועל רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע ועל רוב מנין כו'. וכ' הלח"מ על הנפל ואפי' לא נתקשרו אבריו כי' כר"י דמוקי מתניתין הכי ואע"ג דרבא אוקמוה ברוב בנין ורוב מנין ופסקה רבינו בסמוך סובר רבינו לענין דינא לא פליגי ע"כ וקשה מנ"ל להרמב"ם דלא פליגי דממתני' ליכא למשמע אלא חדא מינייהו ועוד לישנא דרבא דאמר לא נצרכא כו' משמע דמתני' לא אתיא לאשמעינן אלא הא דידיה ולא דר' יוחנן ונראה דסובר הרמב"ם ר"י לא אמר שמעתתיה אמתני' דהכא אלא אמתניתין דאהלות כדמוכח בש"ס כמ"ש תוס' בסוגיין. וקשיא ליה למה לא קאמר תי' אמתני' דנזיר אלא ודאי מתני' דהכא מסתבר לאוקמי כדרבא דאתי לרבויי רוב בנין כו' אבל מתני' דאהלות ליכא לאוקמי בהכי שהרי מפורש שם ועל רוב בניינו כו' (וכ"כ תו' בסוגיין) לכך מוכרח ר"י לאוקמי מתני' דאהלות דאתי לרבויי נפל שלא נתקשרו אבריו. ומעתה א"צ למ"ש תו' לר"י תני ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מניינו אי ס"ל דנזיר מגלח עליו ע"כ דאף ר"י מודה לרבא לכך אמר שמעתתיה אההיא דאהלות. וכ"ת א"כ צ"ל דתנא ושייר נפל לכ"ע וי"ל השתא דשמעינן דנפל וולד הוא ודאי דנכלל בכלל מת דתנן במתני'. אך דברי הרמב"ם והתו' תמוהין לי דאינהו קאמרי רוב בנין או רוב מניין מטמאים באהל אע"פ שאין בהן רובע. ואלו פ"ב דאהלות תנן ורוב בנינו ורוב מנינו של מת מטמאין אע"פ שאין בהן רובע. ופי' הרמב"ם בעינן שיהו שניהם יחד רוב בנין ורוב מנין. וכן מוכח מרישא דתנן רובע עצמות מרוב בנין א' מרוב מנין. ש"מ בעינן שיהא בו רובע וגם רוב מנין או רוב בנין. וראיתי שכבר הרגיש בקושיא זו הרב בכ"מ פ"ב מהט"מ ותירץ שמצא גירסא אחרת בפי' המשנה פ"ב דאהלות ע"ש. וכ"נ עיקר שגם במשנתינו מפורש בפי' הרמב"ם כל שיש בו רובע אע"פ שאין לו רוב מנין ולא רוב בנין מטמא באהל.. וכ"פ הר"ש באהלות. ורוב בנין או רוב מנין דתנן היינו שיהא בו יותר מעצה אחד וכ"פ הרמב"ם פ"ק דעדיות. ומ"ש הכ"מ שם קשיא להרמב"ם הא דאמרינן בסוגיין אר"י יכולני לעשות דברי ב"ש וב"ה כאחד כו' ע"ש. ומפי' פ"ח דעדיות מבואר דליתא לדרבי יהושע ומשנים ושלשה דאמר ב"ש היינו משנים ושלשה בני אדם ובה"א מן גוית אדם אחד ומשני עצמות ושמאי אמר אפילו מעצם אחד. וא"ת תיקשי קושית הכ"מ הלכה ח' דפסק שדרה או גולגולת ובגמרא היא בעיא דנא איפשיטא. ומ"ש הרי"ק כיון דשמאי אמר בהדיא או שדרה או גולגולת לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כו' ע"ש. דברי תימא הם הא הש"ס לא רצה לסמוך אסברא זו איך נאמר דהרמב"ם סמך עלה ועוד הא לא אמרה שמאי בהדיא אלא ר"י רצה לפרש כך וליתא לפירושו. ול"נ דטעמו דהרמב"ם מדגרסי' דף נ"ב ע"ב בעי רמי ב"ח רוב עצמות מן שדרה וגולגולת מאי כו' משמע דסובר ודאי דשדרה וגלגולת חמירי אלא מיבעי ליה לענין רובע ע"ש. א"כ אין לנו להרחיק פלוגתייהו ולומר דאף בשדרה וגלגולת בעי ב"ה שתי עצמות. ויותר נ"ל דדייק ליה מהא דאמר שמואל אפלוגתייהו דב"ש וב"ה פ"ב כמה חסרון בשדרה וכן לטרפה ולא קאי אלא אשדרה ש"מ דאף בטומאה שדרה או גולגולת מטמאין באהל. וכ"כ רש"י חולין דף נ"ז ע"ב. ודלא כמ"ש תו' בכורות ופ"ק דעירובין. כ' הר"ש פ"ב דאהלות ותימא למה לא משני כגון מת שנשרף ושלדו קיימת דאמרי' פ' המפלת דכזית ממנו לא מטמא כו' ע"ש. ונ"ל ודאי לפמ"ש תו' נדה שם דטומאה זו אינה אלא מדרבנן אין מקוה לקושיא זו. אלא גם לפי סברתו דרבי יוחנן דייק מר"א לרבנן איכא לתרוצי דהש"ס בעי לאוקמי משנתינו דנזיר אף כר"א ולדידיה רובע מאפר שרופין מטמא כדתנן פ"ב דאהלות. וממתנ' דסוף פרקין משמע דרישא כר"א. ועוד היא גופא מנ"ל דרבנן מטמאין בשלם אע"פ שאין בו רובע דלמא רובע מיהא בעינן. וע"ק לפי' זה צ"ל הא דא"ר יצחק שאם אין שלדו קיימת פתחים קטנים נמי טמאים כר"א ס"ל דאל"כ אין כאן שום טומאה בהוצאת אבר אחד כמ"ש מהרש"א ותימא הוא כיון דרבי יוחנן כרבנן ס"ל למה דחק למידק לאידך גיסא ומוקי לדר' יצחק כר"א וצ"ע. ועיין סנהדרין דף נב ע"א בתוס':
ועוד מן הדא כו'. וא"ת מאי ראיה איכא מהא דר"י וי"ל דדייק דלא מוקי ר"י למשנתינו בנפל שלא נתקשרו איבריו דא"כ איך ס"ד לומר שאין נפלים דבר תורה אלא ודאי מתני' איכא לאוקמי ברוב בנין או ברוב מנין וכדרבא כמ"ש בסמוך. אך קשה מאי מספקא לי' לר"י הא כתיב במת בנפש האדם ודרשי' איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ורבי ישמעאל דמטהר היינו משום דהוי מכוסה וכתיב כל אשר יגע על פני השדה אבל מגולה ליכא למ"ד דטהור כמפורש פ' בהמה המקשה. ועוד הא תניא בת"כ (ומביאה הרי"ף והרא"ש) לבנו ולבתו יכול אף בנפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימין אף כל כו'. ש"מ דנפלים מטמאין מיהו הא איכא לתרוצי דקמ"ל קרא בנפלים ליכא מצוה לעסוק בהן משא"כ בבני קיימין ודוחק:
מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר. כ' הרא"ש פ"ב דאהלות כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם ובת"כ אסמכו אקרא וקאמר שכן תחלת ברייתו בכזית. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהט"מ. ותימא שברפ"ב כ' הנפל אע"פ שלא נתקשרו איבריו מטמא. והיינו אפי' בפחות מכזית ש"מ שתחלת ברייתו הוא פחות מכזית וכמפורש בסוגיין וצ"ע מיהו גם סוגיין קשיא אף בנפל י"ל שהיה מתחלה כזית אלא שנחסר במעיה אפ"ה טמא כיון שהוא שלם:
בשר המת שנתק והמוהל שקרש. ונראה שקרש דקאמר קאי אף על הבשר. ומכאן ראיה לפירש"י בפרקין דף נ' והמוהל שהרתיח דתני היינו שקרש ודלא כפי' תו' שהרתיח היינו באור ע"ש. והא דקאמר התם שמא כיחו וניעו הוא. נראה דר"ל שמא מי בשר הוא. והרמב"ם כ' ה"ב מהט"מ איזו נצל זהו בשר המת שנימוח ונעשה ליחה והוא שתקרוש כו' ע"ש לא ידעתי למה השמיט המוהל שיצא. ובמ"ל כ' שם ורבי' כ' לא קרשה אילו מטמאה שמא כיחו וניעו הוא. וקשה הל"ל ה"ז ספק ויהיה דינו ככל ספק טומאה ואולי סובר דנצל אינו מטמא אלא בודאי ואין בו טומאת ספק והדבר צ"ת ע"כ. ומסוגיין נראה דמן הסתם יש בנצל מי בשר הילכך אינו מטמא עד שיקרש:
אי מה הנבלה אם נסרחה טהור כו'. וקשה בשלמא נבלה דמעיקרא הויא ראויה לגר וכשנסרחה אזדא לה טומאת אכילה הלכך אף טומאת משא אין לה כשנסרחה משא"כ טומאת המת דמעיקרא אין לו טומאת אוכלין אף כשנסרח בטומאתו קאי עיין חולין דף ע"א וברשב"א שם:
מעתה אין נצל כר"י כו'. וא"ת אף דטומאת בשר שניתק אין לו מ"מ טומאת אהל יש לו וי"ל אף מוהל אינו יוצא אלא לאחר שנסרחה בשר ועי"ל ר"י סתמא קאמר יש לו נצל משמע אף טומאת בשר שניתק יש לו. אך קשה הא שיעורין הלכה למשה מסיני וכיון דכזית נצל הלכה א"כ פשיטא דלא ילפינן מת מנבלה לענין זה וי"ל כזית נצל אינו הלכה אלא חכמים אמרו שהנצל בשר הוא ושיעורו בכזית כשאר בשר:
אף המת אין לו רקב. בבבלי פ' דם הנדה גרסינן תניא רי"א בשר המת שיבש טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב. וא"ת הא מלא תרווד רקב ודאי הלכה הוא א"כ ליכא למילף רק מנבלה וי"ל היינו דמשני לא למד מנבלה אלא בשר ולא עצמות ודוחק:
או בקבר אפי' בקבר של אדם הראשון. נראה סובר ר' ינאי שאין עכו"ם מטמא אפילו במגע דכתיב וכל הנוגע בעצם אדם וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין א"ה קרויים אדם. מיהו כשהוא שלם מטמא דלא מעטינהו קרא אלא מעצם. לכך קאמר דבא הכתוב לרבות קברו של אדם הראשון שנקרא אדם דכתיב האדם הגדול בענקים. ואני תמה ממ"ש תו' יבמות דף סא בד"ה ממגע כו' דהאי בעצם אדם דרשינן בנזיר לענין אהל ע"ש. אף דאמרו בעצם אדם זה רובע עצמות אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש תו' בנזיר. ועוד האי מבעצם דרשינן ולא מאדם. ותו' כ' בפרקין דף נד בד"ה או בקבר כו' וצ"ע לרבנן דר"ש דלא דרש' אתם קרויים אדם או בקבר ל"ל ע"ש. ול"נ דכ"ע דרשי אתם קרויים אדם אלא דהכא פליגי רבנן משום דכתיב או בקבר לרבות קבר שלפני דיבור ש"מ שאפי' עכו"ם מטמאים באהל ואדם לשום דרשה. והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמרו אלא האדם לרבות עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג. מה"א דהאדם קדריש לרבות עכו"ם ואיצטרך אדם לאשמועינן הא דכתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה וגו' לא קאי אלא אישראל דעכו"ם העוסק בתורה הי' חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות עכו"ם העוסק בשבע מצות דידהו כמפורש סנהדרין פ' ארבע מיתות. ומעתה אין צורך למה שדחקו תו' בפרקין וביבמות דף ס"א ועיין היטב:
מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח כו'. גרסי' בבבלי סוטה דף טו ע"ב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן איסי בן יהודה אומר לרבות שילה נוב וגבעון ובית העולמים ופירש"י ל"ג שילה ונוב וגבעון אלא בית העולמים דשילה משכן הוא ונוב וגבעון לא היו משקין בהן סוטות אבל בית העולמים צריך ריבויי' שלא נאמר משכן דוקא ולא מקדש וה"ג בספרי. וכ' תו' וקשה ל"ל קרקע לרבות בית העולמים הא מפורש פ"ב דשבועות מקדש איקרי משכן ע"ש. ונ"ל דאמרי' פ"ב דסוטה למה עפר דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ונראה לכך צוה הכתוב שיקח מקרקע המשכן ששם המזבח ומשם נברא. וכ"ת יקח מעפר המזבח שאין מקום המזבח שבמשכן הוא המקום שמשם נברא האדם שהרי היה נוסע ממקום למקום אלא על מקום מזבח בית העולמים קאי שמשם לקת תרווד עפר. והשתא אי לא כתיב קרקע לרבות בית העולמים שיקח מכל קרקע המקדש סד"א בבית העולמים יקח מקרקע המזבח דוקא שזהו המקום שנברא משם. ונראה דלכך נקרא האדם יציר כפיו של הקב"ה לפי שמלא תרוד היינו מלא פיסת היד כדלקמן ועיין כתובות פ"ק דף ה':
אלא לק"ך שנה כו'. נ"ל דזהו פירושא דקרא לא ידון רוחי באדם לעלם שבשקם בו הרוח הנה הוא עדיין בשר ואין זה רצוני אלא הבשר יתקיים עד ק"כ שנה ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרוד מלא רקב. והגימ"ל שבשגם מקום קו"ף כמנהג אותיות גיכ"ק שדרכן להתחלף. ואין צורך לכל מה שדחקו המפרשים בזה:
וחכ"א מלא היד הגדולה. עיין בקונטרס. מיהו בבבלי מפורש מקשרי אצבעותיו ולמעלה ומלוא פיסת היד חד שיעורא הוא. וגרסי' התם וחכ"א מלא חפניו. וטעות נפל בבבלי דצ"ל תניא דלאו מתניתין היא. ובסמוך נראה כפירושי בקונטרס מלא היד היינו פיסת היד דהא רבי הראה תרווייהו בידו. וגרסי' תו בבבלי דף נא אמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר גידים ועצמות. והרמב"ם השמיט דין זה והלח"מ הרגיש בזה וכ' ולא ידעתי טעמו. ול"נ דסובר לפי מאי דאמרי' שם תני עולא בר חיננא מת שחסר אין לו רקב. אף הא דקאמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר וגידים ועצמות היינו שיהא באותו חתיכה שהרקב בא ממנו בשר וגידים ועצמות אז כל הרקב שממנו מטמא יהיה מכולן או מאחד מהם. ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן שיהא שלם בשעת קבורה אבל א"צ שיהא הרקב מכולן כמ"ש. ועיין בתו' נדה דף כו ע"ב. ועמ"ש בסמוך בד"ה נחתכה. ומ"ש הרמב"ם דבעינן מלא חפנים לא ידעתי מנ"ל דמשמע דלא בעינן אלא מלא חפינה אחת דהא תני ישנו מקושרי אצבעות ולמעלה משמע דביד אחת איירי. ועמ"ש בסמוך:
אבל נקבר בכסותו כו' זהו עפר קברות כו'. כ' תו' נדה דף כט ע"ב בד"ה מלא תרווד יעוד. פ"ה כגון שנקבר בכסותו וא"נ לרשב"ם דבתחלה כ"ע מודו דדבר אחר נעשה לו גלגילין ונראה דהכא איירי שנקבר ערום כו' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן שדברי רש"י עיקר. ואין מקום לתמיהת הרשב"ם דשיעורין הלכה וכך היא ההלכה לענין מלא תרוד נעשה גלגילין וכשיש בו עוד אין הגלגילין מטהרין אותו. וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהט"מ שטומאה זו דרבנן אף זה משיעורי דרבנן. ודלא כמ"ש הכ"מ שם ונ"ל דאיירי בנקבר ערום בארון של שיש וכ"פ הר"ש ופשוט הוא דאל"כ אין לו רקב ע"כ. וממ"ש נתבאר דרש"י פליג וסוגיין מסייעתו גם לשון הרמב"ם מורה כן שכ' מצא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואין ידוע מה טיבו כו' ה"ז מטמא ע"כ ואי בנקבר ערום בארון כו' למה קאמר הנמצא בקבר ועוד למת אין ידוע מה טיבו מאי ספיקא דידיה א"ו כמ"ש. ואין קושיא בדבריו כמ"ש הכ"מ ע"ש וכן מפורש בתוספתא פ"ב דאהלות. גם סוגיין לקמן מבוארת שעפר קברות היינו בשלא נקבר ערום:
תמן אין כל אחד כו'. גרסי' בבבלי דף נא ארשב"א אר"א שני מתים שקברו זה עם זה נעשה גלגילין זה נזה מתיב ר"נ רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא שקבר זה בפני עצמו וזה בפ"ע והרקיבו ועמדו על תרוד מלא רקב וכ' או' תימא למה נקט ועמדו על מלא תרוד או רקב שלא נשתייר כלום וי"ל לרבותא נקט אע"ג דליכא אלא תרוד אחד דאיכא השתא רקב מן העקב כו' ע"ש. ותירוצם תימה הא אין דבר זה ברור שבא הרקב מן העקב כמ"ש הם בעצמם שם ועוד פשיטות דאיבעיא דהתם אינה מבוררת. ולפום סוגיין נראה דה"פ רבא תרתי קאמר או שקברן זה בפני עצמו וזה בפ"ע אע"ג שהיו יותר מכמה תרוודין חצי תרוד מזה וחצי מזה מצטרפין או שקברו יחד אלא שאין בכל א' מלא תרוד בפ"ע מצטרפין כמפורש בסוגיין. א"נ רבא סובר דתרתי בעינן שיקבור כל אחד בפ"ע ושלא יהא בכל אחד בפני עצמו מלא תרוד אבל תרוד משני מתים אע"פ שקברן זה בפ"ע וזה בפ"ע אין מצטרפין. והראשון נראה יותר:
נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה כו'. גרסינן בבבלי דף נא בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו כו' מסוגיין נראה כפירש"י דאיבעיא דר"י אם גם רקב ממקום שאינו עושה טריפה גמירי א"ד דוקא ממקום שעושה אותה טרפה בעינן. ודלא כמ"ש תו' שם דאעקב ממש קמיבעיא ליה ע"ש גם לישנא דבבלי הכי משמע דקאמר דלמא דרך עקב קאתי. והרמב"ם השמיט בעיא זו. נראה דסובר בעיא זו אינה אלא לעולא אבל למאי דקיי"ל דבעינן שיהא שלם בכל איבריו מכל הגוף הוי רקב. ועמש"ל בד"ה וחכ"א כו' מיהו בסמוך משמע כל שנחתך מארכובה ולמטה שלם מיקרי וי"ל ר' יוחנן דא' בסמוך כמה יחסר כו' פליג אהך בריית' וצ"ע:
הגע עצמך שניקב וושטו כו' וא"ת מאי קושיא הא כמה יתסר קאמר ממילא ידעינן דלא קאי אניקב הוושט וי"ל דהכא קאי אכל מיני טרפיות ותלה הדבר במידי דמית מיניה משמע דגם אניקב הוושט קאי לכך שינה הלשון. מיהו בבבלי נדה דף כ"ג ע"ב מפורש בהיפך דגרסינן התם איזהו גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מן החי וימות רבי זכאי אמר עד ארכובה רבי יוחנן אומר עד טיבורו. ונראה שהבבלי סובר כיון דקאמר רבי כדי שינטל ש"מ בעינן חסרון הניכר אבל נקיבת הוושט אינו בכלל. והא דקאמר התם רבא וושטו נקוב אמו טמאה לידה וושטו אטום טהורה. כרבי נמי אתיא. והדבר מוכרח. ועמ"ש לעיל כ"ד ה"א בתו' בד"ה הילוכי כו' צ"ע:
והא תני נטל ממנו עפר כו'. עי' בקונטרס וקשה איך אפשר לאוקמי הך ברייתא דטומאת תלולות משום רקב הא תני רישא דהך (ומביא' הר"ש) התלולות טמאות מפני שהנשים שם קוברות נפליהן ומוכי שחין את איבריהן וגבי מוכי שחין לא שייך רקב כמ"ש בסמוך וביותר קשה למאי דמשני דהך ברייתא לרשב"ג קשיא רישא רבנן וסיפא רשב"ג. וא"ל הך ברייתא לא מיתנייה ביה ר"ח ורבי אושעי' דבבבלי כתובות פ"ב דף כ' משמע דרבי חנינא הוא דאמר טעמא דתלולות משום שהנשים כו' ומוכי שחין את זרועותיהן. דהתם ה"ק אר"ח טעמא מאי תלולות טמא משום שהנשים כו'. וכדתני בתוספתא. עד חמשים אזלא איהי לחודא טפי דברא איניש בהדה. ולפום ריהטא היה נראה לומר דל"ג בדר"ח ומוכי שחין זרועותיהם דא"כ טפי מחמשים אמה נמי ניחוש. ואף שי"ל גם מוכי שחין אין הולכין יותר מחמשים אמה לחודן וכ"כ המהרש"א לשון הש"ס לא משמע כן דא"כ הל"ל עד נ' אמה אזלי אינהו לחודייהו טפי מדברין איניש אחרינא בהדייהו מדנקט כולא מילתא באשה משמע דאאשה קאי ונראה דסובר ר"ח דמוכי שחין אין הולכין אפילו עד חמשים ואיכא חששא עד חמשים משום נפלים לכך קאמר אף בנשים אין לחוש ביותר מחמשים ודלא כמהרש"א:
וירדו בשיטת ר"ש. ויותר נראה דגרסינן וירדו בשיטת ר"ע. דרשב"א היה חבירו של רבי. טרפון וז"ל הכריתות חלק ימות עולם שער א' ואלו הן חביריו של ר"א הגדול רבי טרפון רבו של ר"ע ור"י הגלילי ורשב"א ע"כ. והא דקאמר ר"ט רבו של ר"ע קשה דבבבלי כתובות פ"ט דף פ"ד מסיק ר"ע חבירו של ר"ט היה. לפ"ז י"ל שהיה נמי חבירו של רשב"א אבל ר"ש שהיה תלמידו של ר"ע ודאי לא הוה רשב"א אומר עליו שירדו במתניתין בשיטתו. ובתוספתא תני סתמא ואינו מזכיר שום תנא. וניחא לן בהכי דברי הבבלי בפרקין דף נג ע"א דגרסינן התם והא רבא הוא דאמר לא נצרכא אלא לשדרה וגלגולת שאין בהן רובע עצמות בתר דשמעה מר"ע. מה מאוד דחקו תו' להגיה דברי הש"ס ע"ש. ולפמ"ש ה"פ והא רבא הוא דאמר מתני' בשדרה וגלגולת שאין בהן רובע דאס"ד אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע ל"ל למיתני שדרה וגלגולת הא כבר תנן רובע עצמות מטמאין. א"כ מאי דייק ממתניתין ליתני כו' ומשני שדרה כו' מעיקרא הוה סבר שדרה וגלגולת דמתניתין בשלימין דוקא הוה קשיא ליה ל"ל למתני שדרה וגלגולת הא כבר. תני רובע עצמות אלא ודאי יש שדרה וגלגולת שאין בהן רובע אבל השתא דשמע מר"ע שדרה וגלגולת דמתני' אפי' במפוזרין הדרן לקמייתא אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע ואיצטריך לאשמועינן שדרה דאפי' מפוזרין מטמאין משא"כ ברובע וכמ"ש בקונטרס. ודייק הכא כיון דאין שדרה כו' שאין בהן רובע ליתני על רובע הבא מן שדרה וגלגולת דמרישא ליכא למשמע מידי דמפוזרין היינו טעמא שהקבר מצרפן לעשותן שלימין אבל רובע הבא מן השדרה לא. אבל אי איירי מתני' בשדרה וגלגולת שאין בהן רובע ל"ק ליתני נמי רובע הבא כו' דמסברא איכא למימר הכי כיון דשלימה מטמאה באהל אפי' אין בה רובע חסרה מטמאה ברובע. וא"ת מעיקרא מאי קשיא ליה לירושלמי ל"ל שדרה דמרובע שמעינן. הא במתני' תנן ועל חצי קב עצמות ולא רובע וי"ל מתני' דאהלות קשיא ליה דהתם תנן רובע עצמות מטמא באהל ותנן נמי השדרה והגלגולת ודברי תו' דף נ"ג ע"ב בד"ה אמר רבא תמוהים דאיך קאמרין אין שדרה שאין בה רובע ובשלימין איירי א"כ שדרה וגלגולת באהלות ל"ל ודוחק לומר איידי דמתני' דהכא נקט להו וצ"ע:
שהקבר מצרפן כו'. פסחים דף פא ע"ב פירש"י בד"ה שהקבר מצרפן. כו' דכתיב או באהל וכ' תו' וא"נ לר"י דלמא קרא מיירי בקבר מכוסה. ומשום אהל ע"ש. והכא משמע דלאו משום אהל הקבר מצרפו. ודברי רש"י תמוהים דהא במכילתין לעיל דף ל' ובבבלי דף נד או בקבר זה קבר שלפני דיבור וצ"ע:
מקצתן אומרים כו' בקונטרס הגהתי חצי לוג לנזיר ועושי פסח. כתב הרמב"ם ריש פ"ו מהק"פ בד"א בשנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו וכ' הראב"ד לא מצאתי לוה שורש אף אם סברת עצמו היא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הוה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו. וכ' הכ"מ ר"ל לדעתו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אם טבל והזה שוחטין עליו אלא אף לסברת הרמב"ם דין הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן לשחוט עליו ע"ש. ודבריו תמוהים שאין זו השגה אלא מפרש דברי הרמב"ם וזה תימא חדא איך יפרש דבריו אחר שכתב שאין להם שורש. ועוד הרי כתב הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ד שאין חילוק בין קודם הזאה וטבילה בין לאחריה ואין הדבר תלוי אלא בהערב שמש. לכך נראה שהרמב"ם מסוגיין למד לחלק בין עושי פסח לשאר קדשים וסובר ט"י מטומאות שאין הנזיר מגלת עליהם אינו משלח קרבנותיו משא"כ בפסח אבל ט"י מטומאה שהנזיר מגלח עליהן אף מפסח נדחה וע"ז השיג הראב"ד שאין לפירושו זה שורש בגמרא אדרבה לפמ"ש שם בסמוך טמא מת בשביעי לאחר שהזה וטבל ט"י הוה שוחטין וזורקין עליו ואין חילוק בין טומאה לטומאה ובין פסח לשאר קרבנות א"ו בזה חליק עושי פסח משאר קדשים דטמא בשאר טומאות עושה פסחו אפי' ביום ראשון לטומאתו דאתי עשה דכרת דפסח ודוחה ל"ת דטומאה שאין בה כרת וכן לענין אכילת פסח ויש ט"ס בדברי הראב"ד וכצ"ל ואפי' לא הוה וטבל דין הוא כו'. ונ"ל שדעת הרמב"ם בטמא לא אמרינן כן. דאל"כ קשיא לשיטתו דאין שוחטיו וזורקין על טמא מת בשביעי שלו אף לאחר שטבל והא אין איסור כרת באוכל קדשים אז כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין והאוכל קדשים אחר שטבל קודם שהעריב שמשו לוקה ואינו חייב כרת. מיהו אין זו ראיה גמורה דעל ביאת מקדש מיהת חייב כרת כמ"ש פ"ג מה' ביאת המקדש כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו לאחר שטבל עד שיעריב שמשו. אך היא גופא קשיא לפמ"ש הכ"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ג לכך פטור האוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה דמקשינן קדש למקדש מקיש נמי מקדש לקדש שלא יתחייב על ביאת המקדש לאחר שיטבול קודם שיעריב שמשו ועמש"ל. וע"ק הא מפו' בסוגיין לתרומה ולקדשים רביעית הרי דאפילו בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אסור בקדשים מיהו הא יש לתרץ דבקדשים יש בהן לאו ובעושי פסח מותר לכתחלה. ודייק להרמב"ם פירושו מדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגומר ונכרתה הנפש ההיא. וקשה לר"ע דאמר איזהו דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ והא דכתיב ובדרך לא היה היינו שהיה בעזרה א"כ והאיש אשר הוא טהור ל"ל כיון שהוא בעזרה פשיטא שהוא טהור אלא ודאי קמ"ל קרא אפילו טמא שיכול לכנוס לעזרה פטור מלעשות פסח ואיזהו זה טמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שפטור על ביאת המקדש אפ"ה אינו עושה פסח. אבל מקרא דטמא לנפש ליכא למידק מידי דאיצטרך לאשמועינן איש נדחה ואין ציבור נידחין בטומאת מת. והראב"ד סובר והאיש אשר היא טהור איצטריך לאשמועינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דקפיד רחמנא בטמא על האכילה. כדאמרי' בבבלי פסחים דף צג ע"ב. ומ"ש רש"י שם בד"ה לדידי כו' דהא יכול לשלח קרבנותיו ע"כ. קשה הא טמא מת אינו משלח קרבנותיו וי"ל וע"ש בר"פ מי שהיה:
אבל הסככות כו'. ע' בקונטרס והרמב"ם פי' סככות צללי' אם היתה טומאה תחת ענפיהם ועבר הנזיר תחת אלו הענפים וכו' ע"ש. נראה דסובר סתם סככות ופרעות אין אהל שלהם אהל מעליא מדאורייתא כדאמרי' נדה דף ס הלכך אפי' עבר הנזיר תחת הסכך שהטומאה תחתיו אינו מגלח שהטומאה אינה אלא מדרבנן אבל כשיכול לקבל מעזיבה יש בו טומאה דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פי"ג מהט"מ. וברמב"ם פ"ז מה"נ יש ט"ס וצ"ל אי שהאהיל עליו ועל הטומא' שריגי' וכו':
אהל ורובע עצמות. ע' בקונטרס ונראה דפי' שני עיקר דבבבלי דף נג ע"ב מסיק דרובע עצמות תני סיפא לאשמועי' דמגלח על מגעו ועל משאו ורביעית דם תני לאשמועינן דאינו מגלח על מגעו ועל משאו. וקשה מאי דוקיא לומר כן א"ו מדתני רביעית דם ואהל של רובע עצמות ש"מ ברביעית דם אף על מגעו ועל משאו אינו מגלח אבל רובע עצמות דוקא על אהלו אינו מגלח אבל על מגעו ועל משאו מגלח. וא"ל מדנקט אהל באמצע דייק הכי דהא הך תנא לא קפיד אסדרא ברישא תני תחלה חצי קב עצמות והדר תני חצי לוג דם ובסיפא תני איפכא. וכ"ת א"כ קשיא לא ליתני רביעית דם כלל וממאי דתני אהל של רובע עצמות שמעינן אבל רביעית דם כלל לא י"ל סד"א תני רובע עצמות וה"ה רביעית דם. מיהו הא י"ל ר"י ורשב"ל פליגי בהנך שני פירושים ע"ש בגמרא. ומ"ש רש"י שם בד"ה אי לא כו' אבל על מגעו מגלח וכגון דלא איקמח איקמוחי ויש בו עצם כשעורה ע"כ. תימא לזה לא צריך משנה יתירה דהא מפורש ברישא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ועוד רובע הקב ל"ל וצ"ע:
סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה וקדשים. כ' הרמב"ם פ"ג מהט"מ לפיכך אני אומר כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ וכ"כ שם פ"ה ותימא הרי מפורש כאן שהן תורה וי"ל אדרבא מסוגיין ראיה לדבריו דהא דא"ר יוחנן שהן תורה היינו ללקות עליהן כדמפרש ר' ירמיה בסמוך וכבר קמו דברי ר' ירמיה בתיובתא מברייתא דר"י צידנייא דהלכתא היא כמ"ש בסמוך בד"ה תני כו' ע"ש א"כ אינן תורה. אך קשה מלשון הש"ס משמע ברייתא דרבי יוסי ל"ק אלא לרבי ירמיה אבל לא לרבי יוחנן וצ"ע ועמ"ש לקמן בד"ה ולמה כו':
אם לשרוף אפילו על ספק דבריהן שורפין. וא"ת קמ"ל ששורפין אותה עם טומאה דאורייתא וי"ל כשהוא טמא אפילו בטומאה קלה אין איסור בהוספתה כדתנן פ"ק דפסחים הוסיף ר"ע שמדליקין שמן שנפסל בנר שנטמא בטמא מת. מיהו עדיין צ"ע אם מותר לטמא קדש שטמא מדרבנן בטומאה דאורייתא:
תני רבי יוסי ציידנייא כו'. וקשה הא מתניתין היא זו לקמן בפרקין ולמה ליה לאתויי ברייתא. גם אר' ירמיה קשה וכי לא ידע משנתינו. ועוד מאי ראיה מייתי מביאת מקדש לתרומה וקדשים ונראה דגרסינן חייבין על טומאת מקדש וקדשיו. וכן מפורש בתוספתא פ"ה. ומכאן למד הרמב"ם שהאוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה פטור ודלא כמ"ש הכ"מ ועמש"ל בד"ה מקצתן כו':
רובדי אילן כו' עיי' בקונט'. וא"ת היינו סככו' ופרעות דתנן במתניתין שאין הנזיר מגלח עליהן י"ל מתניתין בטפח הוא דלא הוי אהל אבל ארבע על ארבע דה"ל מקום חשוב הוי נמי אהל חשוב וכה"ג נמי אמרינן בבבלי סוכה וכמ"ש בסמוך. ויש מי שפירש רובדי אילן מצבת אילן. ואין הסוגי' מוכחת כן גם הבבלי סוף חולין משמע כפירושי. והכי תנן ביומא על הרובד הרביעי שבעזרה:
תחת מעי הגמל כו'. כ' הר"ש פ"ח דאהלות משנה ב' תימא אמאי לא חשיב אהל הא אף ר"י דאמר לעיל אהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל מודה במלא אגרוף כמפורש פ' הישן. ולמ"ד התם טעמא דשורים מפני שהרועי' מגיני' תחתיהם ניחא דבגמל אין מגיני' ולאידך נמי י"ל הא דמודה ר"י במלא אגרוף דרבנן הלכך אינו מגלח כיון דלא הוי דאורייתא אבל לרבנן מגלח דמדאוריית' הוי אהל ע"כ. ותימא הא מפורש שם לכך לא היו מביאין דלתות שמא יוציא ראשו ויטמא בקבר התהום ואס"ד דאין אהל שוורים אהל מדאורייתא מה זו חששא דר"י הלא אם יהי' שם טומאת התהום יטמאו ודאי ע"י שוורי' מדאורייתא מה שאינו כן ע"י דלתות לא יטמאו אלא כשיוציאו ראשן. ועוד כיון דאין תקנ' בשוורי' לטומאת התהום שוורי' ל"ל וא"ל כיון דאין אלו אלא תקנת חכמים הם אמרו דליהוי אהל דהא מיהת לא הועילו כלום בתקנתם ונ"ל ודאי מדאורייתא הוי אהל אלא הלכה היא בנזיר שאינו טמא לגלח עליו. ותדע דהא תני ברישא דהך תוספת' וכן עדר בהמה חיה ועוף כו' אין הנזיר מגלח עליו ובמתני' פ"ח דאהלות תנן ועדר בהמה הוי אהל אלא ודאי כמ"ש ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
ולא כל דבר שנראה להגן. וקשה אדרבא כל שהוא להגן הוי אהל וכל שאינו להגן אינו אוהל כמפורש בבבלי ריש פ"ב דסוכה וי"ל ה"ק כל דבר שנראה להגן ואינו עשוי להגן ממש אע"ג דלשאר דברים מיקרי אהל לענין נזיר אינו אהל ואינו מגלח עליו כמ"ש בתו' בסמוך. והיינו דאמר חזקיה טהרו מתי' דסובר דאין חילוק בין אהל נזיר לשאר אהלים:
המת בבית כו'. עיי' בקונט'. ויש ליישב הגירסא המת בבית כו' הנזיר מגלח שהבי' קטן ונגרר אחר הטרקלין ור' מנא פריך אם אהל הבית אהל הוא להמשך המת תחת הטרקלין ה"ל נמי אהל לחוץ בפני הטומאה שהנזיר ודאי לא נגרר אחר הטרקלין ואם אינו אהל כלל אפי' להמשך תיפקע הטומאה כלומר תהא בוקעת ועולה אבל מן הצדדין טהור ולפי פי' זה יש לגרוס בדר' מנא אם אהל הוא להמשך יהא אהל לחוץ:
טומאה מחצי כותל ולחוץ כו'. עיי' בקונט'. והר"ש כ' פ"ח דאהלות אתוספתא דפרקין דתני טומאה שהיא נתונה תחת הכותל אפי' מחצה על מחצה אין הנזיר מגלח עליו פי' מחצה על מחצה דתנן לעיל פ"ו כותל שבין ב' בתים מחצה על מחצה שניהן טמאין ע"כ ותימא א"כ מאי אפי' דתני בברייתא. אלא ודאי כמ"ש בקונטר' דאיירי בכותל המשמש את הבית וקאמר בתרומה וקדשים הוי אוהל לטמא אבל בנזיר בעינן דוקא שתהא מחציו ולפנים וכולא תוספתא זו בכה"ג איירי ע"ש. מיהו ר' יוחנן פליג אהך תוספתא וקאמר דאפי' מחציו ולחוץ טמא וכ"ש מחצה על מחצה. אך ללישנא בתרא שבקונ' ל"ק תוספתא לר"י:
רוב בנינו כו'. בבבלי דף נ' פריך על המת ל"ל אמר רבא לא נצרכה אלא לרוב בניינו כו' שאין בהן רובע. וא"ת תיקשי לר' יאשי' על המת ל"ל וי"ל ר' יאשי' כר' יוחנן ס"ל דמוקי למתני' בנפל שאין בו כזית כדאר"י לעיל ה"ב וכ"נ בבבלי שם דר' יוחנן לית ליה דרבא ע"ש בתוס' בד"ה רבא כו':
ולמה לא יעלו. וא"ת א"כ קרא כי טמא נזרו ל"ל וי"ל קושיתו אינו אלא אימי ספירו של מצורע שהדין נותן שיעלו כדמסיק וקרא אתי לטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה וטומאתן תורה היא לתרומה וקדשים כדא"ר יוחנן בסמוך שמלקין עליהן. וכל זה קשיא להרמב"ם פ"ג מהט"מ שכ' שאין טומאתן תורה. והרי מקרא מן התורה שהן טמא מיהו י"ל למסקנא לא קשיא דאיכא למימר קרא כי טמא נזרו לא קאי אלא אימי ספירו וימי גמרו של מצורע ועמ"ש לעיל בד"ה סככות כו'. א"נ סובר הרמב"ם איצטרך כי טמא נזרו למעט תגלחת שאינה סותרת הכל כדאמרי' בבבלי דף מד:
עד כדון בימי ספירו כו'. תימא השתא ימי ספירו שאין מטמאין משכב ומושב אין עולין ימי גמרו שמטמא משכב ומושב מיבעיא ועוד הא גם ימי גמרו הם של העברת תער לכך נראה דה"ג עד כדון ימי גמרו ימי ספירו מנין וה"פ דלמא קרא לא אתי למעט אלא ימי חלוטו שמטמא משכב אבל ימי ספירו עולין אע"ג דקרא סתמא כתיב מ"מ ימי ספירו איכא למשמע בק"ו מימי הסגר כדאמרי' בסמוך. וגרסי' בסמוך בדר' יוחנן מה ימי המת אין עולין אף ימי ספירו אין עולין והא דאמר בסמוך והכא את עביד ליה החלט ר"ל ימי ספירו שהן לאחר ההחלט:
מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה תימא הא מקרא מפורש הוא והסגירו הכהן שבעת ימים. והיה נראה להגיה אף ימי החלט שבעה ר"ל אין הכהן רשאי לטהר מתוך ההחלט פחות משבעה ימים. לפ"ז אין צורך לעיל להגיה דה"ק עד כדון בימי ספירו בימי גמרו אבל ימי הסגר שעולין מנ"ל הא איכא למילף מק"ו מימי ספירו וקאר"י בשם ר' ינאי שמקרא משמע שאין עולין שהוקשו למת ור"ל לא קיבל דבריו דהכא מקשינן ימי הסגר למת ובסמוך מקשינן ימי החלט למת. אך קשה עלי לפרש כן שלא מצינו בשום מקום שלא לטהר מתוך ההחלט פחות משבעה ועוד איך נאמר שר' ינאי פליג אמתני'. ונראה דה"ק אף ימי הסגר שבעה אינו רשאי לטהר מתוך ההסגר פחות משבעה. והכי תנן פ"ג דנגעים אבל בתחלה ובסוף שבוע. ופי' הרמב"ם שאינו מטהרו אלא בתחלת ראייתו או בסוף שבעה וכ"כ פ"ט מה' נגעים. ודבר זה מקרא לא ידענו ואמר רבי ינאי לכך הוקש למת לומר מה ימי המר אינן פחותין משבעה אף ימי הסגר אינן פחותין משבעה וזה ברור ונכון. חולין דף ז' ע"ב פירש"י אל נא תהי כמת במרים כתיב. נראה דר"ל לא תימא דלמא לכך חשיב מצורע כמת לפי שצריך לישב בדד לכך פירש האי קרא במרים כתיב עד שלא ידע משה שתסגר:
אלא על שני שנגע בראשון. הר"ש פ"ק דאהלות אחרי שכתב כל הסוגיא כאשר היא לפנינו פירשה וז"ל וזהו פירושו על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש וכן המכניסן למקדש למה אינו חייב ודריש ליה מקרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע דלא מיחיב אלא הטעון חיטוי ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעין במת בטמא טומאה חמורה ובעי הזאה ור"י פטר כולהו לבד מראשון ומשני ר' אבון טומאת איש באיש השני פטור ממ"נ דלא בעי חיטוי ומפרש הש"ס מילתיה דר' אבין דה"ק מאחר דאדם באדם השני פטור אדם בכלים נמי פטור אע"ג דבעי חיטוי כיון שהוא שני ומסיק ר"י והוא שטבל לא מיפטר שני אא"כ טבל דקלשה ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מדר' דאמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבואו במים ושמא פליג אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי דעל הראשון חייב אפי' טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני מחייב בראשון ע"כ. הנה מ"ש על הראשון אדם כו' ר"ל על השני שנגע בראשון דנקט אע"ג דאינו חייב אלא הראשון בלבד אמר שני על האדם המכניס הכלים שנגעו במת שהן הראשון זהו עיקר כוונתו אף שיש ט"ס בדבריו מ"מ כך מבואר מדבריו. ותימא ל"ל על שני כלל הל"ל סתם אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על הראשון. ועוד מאי נגיעה שייך במכניס כלים וע"ק הא דקאמר הש"ס מילתיה דר' אבין כו' מיותר לפירושו. ועוד מה קאמר ר' אבין בטומא' איש פטור הא הך קרא ואיש אשר יטמא בחיובא איירי ולא בפטור. ומ"ש ושמא פליג כו' ר"ל או דפליג ר' יוסי אר' יוחנן דלא חילק בין טבל או לא טבל משמע דסובר לעולם אינו חייב אלא על הראשון בלבד בלא טבל או דמשמע ליה דר' יוחנן איירי בשטבל לכך קאמר דוקא על הראשון חייב אבל לא על השני אבל בשלא טבל מודה ר' יוחנן דחייב גם על השני ולא פליג ארבי יוחנן. אך קשה כיון דסובר שכל זמן שלא העריב שמשו טמא מיקרי לענין ביאת מקדש אף שני נמי חייב דהא ולא יתחטא עליה נמי קאי דהא שניהם טעונין הזיה שלישי ושביעי. והכ"מ פ"ג מה' ביאת המקדש כ' אסוגיין וז"ל וה"פ אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אדם באדם שנגע במת אבל שלישי דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטנו כו' וכיון דשני אינו טעון חיטוי דאינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש וה"פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל במי שאינו טעון חיטוי פטור. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי שבעה א"כ הנוגע בו חייב הרי אפי' שלישי חייב ושני ר' אבין בטומאת איש באיש ולא טומאת אדם בכלים. וסד"א דסובר ר' אבין אדם בכלים אינו חייב לכך פירש ואמר מילתיה דר' אבין אינו חייב אלא על הראשון בלבד כו' כלומר אלא על הראשון שנגע במי שטמא במת עצמו אבל הנוגע בשני והיינו אדם באדם שנגע בכלים שנטמאו במת אע"ג שהוא אב וטעון חיטוי פטור דומיא דאדם באדם שנגע במת שהנוגע בו פטור ע"ש. וכמה רחוק פי' זה מן הסוגיא שבסמוך דא"כ למה לא פריך לכולם לר"י ולרבי אבין מברייתא דר' זריקא ולמה הקשה דוקא אר' אילא. גם לשון הגמרא אינו מסכים לפירושו. גם דוחק לפרש קרא במי שנטמא במי שטעון חיטוי שהרי לא הוזכר בקרא שום רמז מזה וסתמא כפשטא ולא יתחטא אחיטוי דג' וז' כתיב דומיא דרישא הוא יתחטא. ולענ"ד פירושי בקונטרס הוא הנכון ובסמוך יתבארו דברי הרמב"ם:
והוא שטבל כו'. משמע אם טבל תו לא חייב על ביאת המקדש. וא"ת הא תנן פרה פי"א כל הטעון ביאת מים מדברי תורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ויש לומר היינו דוקא בטמא טומאת ז' אבל אדם באדם לא ואפי' לפני הערב שמש פטור. ור' יוסי לא קאמר אלא לר' אבין אבל לר' יוחנן אף שני בעי הערב שמש ועיין בסמוך:
אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כ' הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן ופליג אר' יוחנן דפוטר בכל שני. אמרה ואמר טעמא. ר' אילא אמר דבר זה והוא עצמו פי' הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא כו' דוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב מדבר בו ואע"ג דפשטי' בחיובא דראשון איירי מיתורא דאיש דריש הכי. ופריך כלים ואדם וכלים ליחייב המכניס כלים שניים למקדש דהא מטומאת איש קאתיין ומשני כיון דאותו איש מכלים קאתיא לא מיחייב. ומסיק ר' זריקא דיש תנאים בעלמא חלוקים על ר' אילא כדמפרש כלי שכולו מן דבר המקבל טומאה אם נגע בו מתחייב ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליג על ר' אילא ומשני לעולם לא פליג וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש ופריך אם כשנזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי הנוגע איירי והדר מסיק מתניתא מסייעא לתנייא קדמייא דהיינו ר' יוחנן משום ר' ינאי ור' יוחנן גופיה דוחה סייעתא זו ע"כ. וקשה מנ"ל שר' אילא מחייב הנוגע באדם שנגע במת דלמא לא מחייב אלא הראשון ולא פליג אר' יוחנן לפי פירושי לעיל. ואי משום דקשיא ליה א"כ צ"ל לר' אילא כלים שנגעו במת אינו חייב עליהם י"ל לא אתי למעט כלים עצמם אלא שני שנגע בראשון אפי' אדם באדם ותדע דהא קאמר הש"ס ר' אילא כדר' אבין והא ר' אבין לא קאמר אלא הראשון בלבד. ועוד היא גופא קשיא מנ"ל למעט מקרא כלים באדם דטמאים טומאת ז' דלמא לא אתי קרא למעוטי אלא כלים בכלים שאינן טמאין אלא טומאת ערב אבל אדם באדם אע"פ שאינו טמא אלא טומאת ערב חייב אבל כלים שיש בהן טומאת ז' פשיטא דחייב מק"ו דאדם באדם וע"ק דוחק לומר דראב"י אייתי ראיה לר' יוחנן ואיהו גופיה דחיה לה. והכ"מ בסוף דבריו (שכתבתי בסמוך) כ' ואע"ג דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו ברייתא החולקת עליו וכיון דת"כ דר' יוחנן הכי נקטינן. וברייתא דת"כ דר"י ה"פ ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנם למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע בנוגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני שנכנס למקדש פטור ע"כ. ותימא למה נד מפירוש הר"ש בדברי ר' אילא הרי כל הסוגיא מפרש כן דקאי אנוגע בראשון או בשני וע"ק מאי קאמר כיון דת"כ דר"י הכי נקטינן. הא ר' יוחנן דחי סייעא זו וע"ק לפירושו דת"כ אדר"י קאי ותיובתא אדר' אילא. אין מקום לראיה זו דמנ"ל דקאי אמי שנגע בראשון שדבר זה חסר מן הספר הא פשטא דברייתא סיוע לר' אילא דאמר שאין חיוב אלא על הראשון. גם אין הבנה לדחיית ר' יוחנן. והר"ש שכ' שברייתא סיוע לר' יוחנן היינו לפירושו דר' יוחנן לא חייב אלא על הראשון אבל פי' הכ"מ קשה סוף דבר כל דבריו אלו תמוהים. וז"ל הרמב"ם איזהו טמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטו' על ביאת מקדש ע"כ. נראה שמפרש הירוש' כמ"ש בקונט' ופסק כר' יוחנן דאמר דאינו חייב אלא על שני שנגע בראשון בין אדם בין כלים וטעמו דר' יוחנן דאף שני טמא מיקרי בתורה דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. אע"ג דבגמרין מרי' טעמו דר"י מדכתיב ואיש וכו' כל הטעון חיטוי וכו' היינו למאי דס"ד דר"י לא קאמר אלא אאדם הנוגע בכלים וכמ"ש בקונט' ולמסקנא הך טעמא איפריך לה דא"כ איכא שלישי ור' אבין ור' אילא ברייתא דר' זריקא קשיא להו. וברייתא דמייתי לסיוע דר' אילא כבר שני לה ר' יוחנן. ולא שבקינן לדר' יוחנן ור' ינאי למיעבד כר' אבין ור' אילא. ומ"ש הראב"ד בהשגות שם או ליגע באדם כו' שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת וכן אינו חייב על מגען על ביאת המקדש ע"כ. ודאי לפום סוגיין אין זו השגה כלל דחלוק טומאת נזיר מביאת אמקדש לענין זה והא דתני כל טומא' כו' כבר פירשה ר"י דוקא לטומאות הפורשות מן המת אין חילוק ביניהן. אלא דקשיא ליה למה לא הקשה כן על אדם הנוגע באדם שנגע במת דהא ודאי אין הנזיר מגלח עליו שהרי אינו טמא טומאת שבעה וקרא כתיב וטהרו ביום השביעי וגו'. ואפשר שסובר שיש לפרש או שיגע באדם בחיבורן ודוחק:
א"ל אי בשזרקו כו'. כ' הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש אף שהכניס אדם טמא למקדש ה"ז חייב כרת שהרי טימא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת אבל חייב מלקות שנא' ואם לא יכבס. מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. וכ' הראב"ד ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת לכן אני אומר הא דאמר שמואל המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות. כתב הכ"מ יש לתמוה הא דברי רבינו הן דברי ת"כ ורבינו מפרש הא דשמואל במכניס אדם טמא שרץ ע"ש. ואני תמה על תמיהתו הרי כוונת הראב"ד מבואר שאין כוונתו להשיג בזה אלא דקשיא ליה דשמואל דקאמר סתם המכניס טמא שרץ למקדש חייב משמע אפילו כלי אמאי כי היכי דאינו חייב כרת על כיבוס בגדים אף המכניס כלי טמא אין לחייבו כרת לכך קאמר שמואל חייב מלקות קאמר ולפ"ז מ"ש הרמב"ם או שהכניס אדם טמא למקדש חייב כרת. אינו מחוור דמשמואל אין ראיה דחייב מלקות קאמר והיינו שכתב בסוף דבריו וצריך לדקדק אחריו. והרמב"ם סובר דיש לחלק בין הטומאה עצמה בין טומאת בגדים. ומ"ש אבל הזורק כו' אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מכרת. דייק כן מסוגיין דמאי פריך רבי זריקא גם התרצן למה ליה לדחוקי לוקמי הך ברייתא בכלים שנגעו במת אלא ודאי דאין חילוק וזה מסכים לפירוש בתרא בקונטרס. עוד כ' הרמב"ם שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה כתב הראב"ד והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו. וכ' הכ"מ אינו יודע מה דקדוק שייך בזה כו' ע"ש ועמ"ש בסמוך ואין ספק שכוונת הראב"ד למ"ש המ"ל מצינו אוכל נבלה שהבגדים ראשון וחייב עליהם ע"ש. ונראה ראיי' הרמב"ם מהא דאמרי' בבבלי עירובין דף ק"ד לא דכ"ע פטו' כו' וזו היא גי' הר"ח וקשיא ליה קושי' תוס' בד"ה לא כו' מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסו' דאוריי' ע"ש א"ו בגד שהוא ראשון אין בו איסור דאורייתא ומבגדים שהטמא לבוש אין ראיה דכגופו חשבינן להו:
הדרן עלך פרק כהן גדול