אלא מיכן שכינויי נדרי' כנדרים. בבבלי דף ג' גרסי וידות היכא כתיב ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירו' כנזירות וידות נזירות כנזירות וכתב הרא"ש כינויי נזירות כדי נסבה למ"ד לשון שבדו חכמים הן הוי מדרבנן ולמ"ד לשון נכרי' הם לא בעי קרא ועוד דתרווייהו לא נפקי מחד קרא. ובסוגיין לא הוזכרו ידות כלל הדבר קשה להגיה בכל הסוגי' ידות במקום כינויין. ונ"ל שהר"ן כ' בר"פ דמתני' תני קונם וקונח אע"פ שלשון הקודש הוא אלא שנשתב' וסד"א כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו לא יהא נדר קמ"ל ביון שהנכרי' מדברי' בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שבידם אפ"ה הוי נדר וכ"ש שאר לשונות עכו"ם ע"כ לפ"ז צריכין קר' לרבויי לשונות משובשי' אלו ולמ"ד לשון חכמים הוא נמי ל"ק דהא כתב הר"ן ר"פ דאפ"ה מדאורייתא נדר גמור הוא ואיצטרך קרא כל שהסכימו חכמים לשנות לשון הקדש לשום צורך הוי נדר וכבר מפורש בבבלי דף י' למה שינו חכמים הלשון. ודברי הר"ן צ"ע שכתב בדף ג' בד"ה ה"ג לעשות ידות וכו' ואי לשון חכמים הם היכי נפקי מקרא. משמע שסובר כדעת הרא"ש דמדרבנן הם וזה דלא כמ"ש כר"פ. מיהו בבבלי דף ג' משמע דלמ"ד כינויין לשון חכמים הם אתיין מדרשא ולמ"ד לשון נכרים הם לא אתיין מדרשא ולפ"ז אין צורך למה שדחק הר"ן שם בד"ה מאי איכא למימר ע"ש. ובירושלמי בנזיר דף א' אמרי' למ"ד לשון שבדו חכמים הן אינו מביא קרבן על כינויי נזירות אבל לוקה עליהן א"כ ודאי דצריכין קרא לרבויי. ועיי' בתוס' דף ג' בד"ה אלא למ"ד וכו' ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה לוקין וכו':

מה ת"ל להזיר. משמע דמלהזיר יליף כינויי נזירות וקשה א"כ לנדור נדר למה לי וי"ל לפי המסקנא יליף כינויין מלנדור נדר להזיר איצטרך שאדם קובע נזירות תוך נזירות וכ"כ הר"ן דף ג' ע"ב בד"ה במערב' וכו'. וזהו דלא כמ"ש בקונטרס בד"ה ומשני אית לי' וכו'. מיהו פשטא דשמעתתא משמע כפירושי וכ"ה בבבלי. ולדברי הר"ן צ"ל דפליגי תלמודיי' אהדדי:

מה מקיי' ר"י נדר נזיר להזיר. וקשה הא איצטרך לר"י נדר לגזרה שוה לכינויין ונזיר איצטריך לגופי' דנדר בנזיר ולא אייתר אלא לנדור ולהזיר וכיון דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם לא איית' מידי וי"ל כיון דלאו אורחי' דקרא בהכי דלעולם המקור קודם אל שם הפעולה קשי' לי' אפי' לר"י וצ"ע:

והלא הערכין וכו'. כתבו תוס' דף ב' בד"ה ונזירות וכו' תימא אמאי לא תני איסורין כאיסורי' והקדשו' כהקדשו' וי"ל למ"ד לשון נכרי' הם לא נמצא לשון נכרי' אלא בהני דתנן במתני' ולמ"ד לשון שבדו חכמים צ"ל דלהכי לא תנא דלא כתיב ערך לה' איסר לה' הקדש לה' כדכתיב חרם לה' קרבן לה' ע"כ ותימא הא כתיב ואיש כי יקדיש אח ביתו קדש לה' וא"ל בקרא כתיב קדש לה' ואין דרך בני אדם לומר קדש אלא הקדש ולא יטעו לומר לה' דהא תנן כינויי חרמין ובקרא לא כתיב חרם לה' אלא כתיב כל חרם אשר יחרים איש לה' גם ביהושע כתיב וכל כלי כסף וכלי זהב קדש הוא לה'. ועיי' בתוס' דף י' בד"ה ה"ג דלא לימא וכו'. וי"ל דהיינו קדשי בדק הבית ובכלל חרמין הן אך קשה מאיזה הקדשו' קשי' להו דבקדוש' הגוף פשיטא דכתיב קרבן לה' וגם תנן כינויין דידהו קונם קונח וכו'. גם בבבלי בר"ה דף ה' ע"ב מפורש דאין הקדש ב"ה בכלל חרמין ע"ש בגמרא ובתוס' שם וע"ק בתרומ' מ"ט לא תני כינויין דהא כתיב תרומת ה' בפ' קרח וצ"ע:

לוקין על האיסרות. בקונט' פירשתי דפליגי אי עיקר הנדר באיסר או בהתפסה. והר"ן בר"פ כתב עיקר הנדר באיסר ובפרק שבועות בתרא כתב עיקר הנדר בהתפס'. וכבר השיגו הרב במ"ל ריש הלכותנדרי'. ואני תמה שלא הביאו הירושלמי. ולפ"ז ניחא לן סוגי' דר"פ שבועות שתים דקאמר לאביי מדמת פי' בנדר נדר וכו' ה"פ דאביי סובר דעיקר הנדר הוא בהתפס' ורב' סובר עיקר הנדר הוא באיסר ע"ש:

כך משיב ר"י את ר"א. בקונט' הגהתי וכ"מ בסוגיין אבל ברי' נזיר הגירס' בהיפך דקאמר התם אע"ג דר"י אמר אין לוקין על האיסורו' וכו'. גם משמע שם דמ"ד אין לוקין על האיסורו' על הכינויי' לוק' אע"ג דמפורש שם דר"י סובר כינויין לשון שבדו חכמים הם וצ"ל לפ"ז דכינויין עדיפא מאיסורו' ונראה דהיינו טעמא דבכינויין מ"מ נעשה הנדר כדכתיב בקרא אבל באיסר אינו כדכתיב וצ"ע:

לא יכנס. וא"ת ביקור חולים מצות עשה ואתי עשה ודחי ל"ת וי"ל הא תנן לקמן פ"ד חומר בנדרים שחלין ע"ד מצוה וכיון שעיקר הנדר חל ע"ד מצוה כ"ש דאין המצוה דוחה את הנדר:

ותנינן נדרים אסור ושבועות מותר. בקונטרס הגהתי איפכא דאל"כ מאי פריך. אך קשה למה יהא אסור בשבועה הא תנן לקמן פ"ד דאין השבועות חלין על דבר מצוה וי"ל וצ"ע:

למה לי איסר וכו'. וקשה הא לא תניא בברייתא דאמר איסר וי"ל דלשון עלי משמע שהוא איסר ודוחק. מיהו לפי פירושי בקונטרס ניחא קצת ועיי' בפי' הרא"ש דף י"ב ע"א:

איסר זו שבועה. מכאן נראה כפירש"י בשבועות דף כ' דהאומר איסר ככר זה עלי ה"ז שבועה וכ"מ לקמן בשמעתין דהאומר איסר ככר זה עלי אסור דלא כמ"ש תוס' שם בשם ר"ח דה"ק מבטא הכתוב בפרש' הוא שבועה אבל איסר הכתוב בפרשה אינו שבועה שיאסור עצמו בלשון איסר אלא במתפיס בשבועה הכתוב מדבר ע"ש. שהרי כאן תני בברייתא תחלה איסר זו שבועה. וי"ל דסברי תו' דלרבא דפליג התם אאביי אסר עצמו הוא שבוע' וסוגי' דהכא אליבא דרבא אזלי. אך ממ"ש שם וז"ל וקשה דלקמן תני בברייתא איזהו איסר האמור בתורה וכו' ואלו אסר ככר זה עלי לא קתני ע"כ משמע דמברייתא דייק להו דאין איסר לחו' לשון שבועה מיהו בסוף דבריהם משמע דרבא סובר דאיסר לחוד הוה שבועה וצ"ע:

עשאו כנבלה. כתב הרמב"ם פ"ה מה' שבועות אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל. וכ' הכ"מ זה פשוט מאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה ע"כ. ומשנה שאינה צריכה היא שהרי כבר כתב שם הלכה ע"ז נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור. ונראה שכיון למה שאמרו בסוגיין דאם נשבע על מה שנשבע כבר דמיא לנבלה:

א"ר יודן בנדרים אסור וכו'. מדברי הרשב"א והר"ן נראה דגרסי' ר' יודן ור' מונא בין בנדרים בין בשבועות מותר ומוכח נמי מדבריהם דלישנא אחרינא שפירשתי בקונטרס בד"ה ר"י פתר וכו' הוא עיקר. אבל מדברי הרמב"ן שמביא הר"ן דף ב' ע"ב נראה דגירסא שלפנינו עיקר ופסק כר' יוסי:

מודר אני ממך אריב"ח שניהן אסורין וכו'. מכאן משמע דמתני' לא איירי בשאמר מודרני ממך שאיני אוכל ושאיני טועם לו דהך לישנא משמע דלא אסר חבירו ממנו וזה דלא כמ"ש בקונטרס במתני'. אבל בבבלי מפורש כפירושי במתני' וע"ש דף ה' ע"א:

שניהם אסורין זה בזה. כ' הר"ן דה"ט דמשמע מודר אני ונכסי ממך ומנכסיך הלכך כיון דבכלל אני הוו נכסים ע"כ חבירו נמי אסור בו דאי לא נכסים לאו בני אתהנויי מחבירו נינהו ע"כ. וקשה הא מצינו גם בנכסים שנהנים מחבירו כגון בהמה לרפאותה ועוד הדבר דחוק וכי בשביל שנכללים הנכסים באני נאמר שצריכים הנכסים להיות בכלל ההנאה והלא לא היה אפשר לאסור על עצמו רק בלשון אני לכך נ"ל דה"ט לפי שלשון נדר הוא שיהי' מופרש ומובדל ממנו ויש במשמעות הלשון הלזה שלא יהנה גם חבירו ממנו אא"כ פירש ואמר ואת עלי לא:

נטולה אני מן היהודים. לפי מאי דאמרו בבבלי דף ה' מרוחקני ממך לחוד דלא קאימנא בארבע אמות דילך משמע. קשה א"כ נטולה אני מן היהודים למה יהא נדר נאמר נמי דכוונחה שלא תבא בד' אמות של היהודים. גם על הירושלמי קשיא לי דמשמע דלשון נטול הוא כאומר מודר אני ממך שאסר עצמו ונכסיו עליו א"כ למה תנן לקמן במתני' ומשמשתו הא אסור בכל מעשה ידיה ואפשר דמפרש משמשתו בכל המלאכות שחייבת לעשות לו וצ"ע:

שבועה לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה. וקשה מ"ש משאני אוכל לך דתנן במתני' דאסור אע"ג דה"ל למימר קונם שאני אוכל לך וי"ל דהיינו דקאמר ר"א דתופסין אותו משום יד לקרבן דה"ל כאומר שאני אוכל לך קרבן דזהו ודאי דרך בני אדם לומר כן וה"ל יד שדרך בני אדם להשמיע סוף דבריהם. וא"ת מ"ט לא קמיבעי' לי' אם תופסין לא אוכל לך משום יד לקרבן דהא תנן לקמן ס"פ לא קרבן לא אוכל לו אסור וי"ל דפשיטא ליה דשייך לומר לא אוכל לך לא קרבן אבל בשבועה מספקא ליה וכדמסיק דאין דרך בני אדם לומר לא אוכל לך שבועה. ומ"ש הר"ן דף ב' ע"ב ואיכא למידק דהתני' בפרקין איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר ע"כ ודחק לתרץ ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דודאי נדר הוא זה דהוי יד לקרבן וכאלו אמר לא אוכל לך לא קרבן וצ"ע:

לוסר כל נכסיו כד"א יחרם וכו'. כתב הרשב"א וקשה דלמא שאני התם שהחרימו נכסיהם בפירוש ואסרום וי"ל כיון שהחרימו רכושם ש"מ שמן הדין יש להם לעשות כן וכיון שכן סתמן כפירושן. ותירוצו דחוק דודאי יש יכולת בידם להחרים כל רכושם אבל אינו מצד החיוב. לכך נ"ל דקסבר ר"ע אס"ד לנדות כל נכסיו לא הועיל כלום באמירתו וה"ז כאלו פירש ואמר שמנדהו מכל נכסיו ורבנן סברי שאין יכולת לנדות מכל רכושו רק בב"ד הגדול. מיהו מדברי הרשב"א נראה כל שאינו ב"ד הגדול אין כח ביד הב"ד לחרום כל רכושו ודבר זה לא נמצא בפוסקי' ומדברי הי"ד סי' של"ד נראה קצת בהיפך וצ"ע:

טוב מזה ומזה שלא תדור. פיר"ת דה"ל למכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא משתדור ולא תשלם אלא לגלויי משחתדור שכדרך הנודרים קאמר שנודרין ע"כ ברא"ש ובתו' ריש חולין. ותימא לי אדרבה אי לא הוה כתיב אלא משתדור לחוד טפי הוה משמע דאנודר ומשלם קאי דכתיב ברישא דקרא אשר תדור שלם ועליה קאמר טוב אשר לא תדור משתדור אבל לפי' בקונט' ניחא דהאי ולא תשלם טעמא קאמר וצ"ע:

כיצד הוא עושה וכו'. משמע ר"מ הוא דקאמר הכי וקשה כיון דבאומר הרי זו איירי א"כ ה"ל למימר טוב מזה ומזה נודר ומשלם וכ"ה בבבלי בפרקין דף י' ע"א וי"ל דלר"י הוא דקאמר כיון דאסור לידור כיצד הוא עושה מביא כבשתו לעזרה ואינו נודר אלא נודב ואומר הרי זו. והרשב"א ריש חולין מייתי תוספתא דתני רי"א טוב מזה ומזה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחט מיהו כתב שם דהיינו נודב דמתרץ התם בנדרים. משמע דר"מ הוא דקאמר הכי דבבבלי מהפך דר"מ לר"י ודר"י לר"מ. עוד כתב שם בשם הרמב"ן דלכ"ע במביא כבשתו לעזרה שהוא מותר ור"מ ור"י משמעות דורשין איכא בינייהו ע"כ ותימא מדקאמר מתני' דר"י משמע דלא כר"מ ש"מ דר"מ אפי' בכה"ג אוסר ובבבלי דף י' קאמר ואב"א ר"י וכו' ור"י לטעמי' דקאמר אדם מביא כבשתו וכו' משמע דר"מ פליג עליה אף בהא וכ"כ הר"ן שם וצ"ל דסובר הרמב"ן הא דמשני ואב"א אפי' תימא ר"י וכו' לא נייד' מאוקימתא קמייתא אלא ה"ק דאף כר"י אתיא ולא פליג אלא דר"מ מפרש נודר דקרא נדר ממש ור"י מפרש נודר דקרא נדבה וכמ"ש הרא"ש ודלא כמ"ש הר"ן בד"ה תני נודב ומקיים דר"י דריש לקרא כר"מ טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מיהו בהא פליג אר"מ דלר"מ נקט קרא נודר וה"ה נודב ולר"י דוקא נודר אבל נודב טוב מזה ומזה ע"כ ופירושו דחוק דא"כ טוב מזה ומזה דנקט ר"י לא קאי אקרא וע"ק מדמייתי הירושלמי בדברי ר"מ שהן דברי ר"י דבבלי קר' דנדרו ושלמו וכו' משמע דאקרא קאי ר"י וצ"ע:

חסידים הראשונים היו מתאוין וכו'. פירש"י דף י' בד"ה לפי שאין הקב"ה וכו' שהן מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם וכו' ע"כ. משמע שהיו מביאין חטאת זה להתכפר בו על ספק חטא אחר שלא נודע להם. וקשה הא חטאת בעי ידיעה בתחלה דכתיב או הודע אליו חטאתו. ולפמ"ש בקונט' ניחא והרב במג"א סי' א' כתב ואף שמדברי רש"י בשבת דף ע"א משמע דלא בעי ידיעה בתחלה מדקאמר שזה איל וכו' מ"מ למסקנ' בעי ידיעה ודברי רש"י צריכין ישוב ע"כ. ור"ל מדכתב רש"י לר"ט דאמר מה לזה מבי' שתי אשמות ול"ד לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל ודאי נקבה. ולא קאמר דחטאת בעי ידיעה בתחלה ואשם לא בעי ידיעה ש"מ דסובר רש"י דאף חטאת לא בעי ידיעה בתחלה אך נ"ל דלק"מ דר"ט משיב על דברי ר"ע דיליף אשם מחטאת דבעי ידיעה בתחלה א"כ איך ישיב לו ר"ט דיש ביניהם חילוק בידיע' בתחלה לכך קאמר רש"י דר"ט סובר דלא דמיין שזה איל וזה נקבה והדברים ברורים:

מתוך הקפדה הם נודרין וכו'. וקשה לשמעון הצדיק למה לי קרא דיקריב אותו ללמד שכופין אותו תיפוק ליה בכל מצות עשה נמי כופין אותו כדתניא מכין אותו עד שתצא נפשו וא"ל שאני הכא דכתיב לרצונו וכ"כ תוס' בר"ה דף ו' בד"ה יקריב דאכתי קשיא לרצונו למה לי דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הא סברא היא דאגב אונסיה גמר ומקני וא"ל דסד"א כיון דע"י כפיי' מביא קרבנו ה"ל זבח רשעים וכמ"ש תוס' פ' חזקת דף מ"ח בד"ה אלא הא לשמעון הצדיק אף שקרבן נזיר בע"כ הוא בא שהרי מתחרט הוא ואפ"ה קרבנו כשר וי"ל דשאני הכא כיון דמצי לאתשולי אנדרו קרבן רצוי מיקרי משא"כ כשלא הפריש קרבנו:

מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. וקשה למ"ד לשון נכרים הם א"כ קונם הוא כאומר קרבן א"כ ודאי דמהני דהא תנן לקמן פ"ג נטיעות אלו קרבן וכו' אין להן פדיון. ש"מ דהקדש הן כיון דאמר לשון קרבן ואפי' למ"ד לשון חכמים הן כיון דגם בהקדש כתיב קדש לה' א"כ למה לא יהא הקדש כאומר קרבן כי היכא דלא לימא קדש לה'. וכה"ג קשיא נמי אהא דמשני לעיל בהקדשות היכי לימא הנדר וכו' הא מיהת קונם ליהווי כינוי הקדשות דהא בהקדש בדק הבית איירי כמש"ל בתו' בד"ה וכו' מיהו הא איכא לשנויי דהקדש בדק הבית בכלל חרמין הם ולמ"ד לשון חכמים הם מצי למימר חרק וכו' וע"ק מאי בעי למפשט מדתניא קונם נכסי עלי נכסיו אסורין ש"מ דהקדש הן דלמא אסורין מטעם נדר גם לשון עלי משמע דבנדר קאמר וצ"ע:

הדא אמרה שקדש קורדם. וקשה מאי זאת אומרת דקאמר פשיטא שקדש קורדם כשאר נדרים וא"ל דה"ק שקורדם קדש וצריכה פדיון. צריך טעם למה יהי' צריך מ"ש מאומר קונם ככר זה עלי דהוי נדר. גם לקמן פ"ד במתני' א"ל השאילני פרתך וכו' משמע בכה"ג הוי לשון נדר:

הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם. כ' הרמב"ם פ"ק מה' נדרים וכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכינויין ה"ז הקדש וכ' הכ"מ והלח"מ דהכי משמע בגמרא ע"ש. ול"נ שהדבר ברור דמסוגיין יליף לה הרמב"ם ז"ל:

דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו וכו'. ותימא הא תנן בסמוך לא דכי טהור וטמא אע"ג דהנך לישני משמשי נמי לשם חולין וכדפירשתי שם בקונטרס אפ"ה אסור כיון דמשמשי נמי לישנא דקרבן א"כ ה"נ וי"ל דוקא דבר שהוא עיקר הנדר אלא שיש לפרשו נמי בלשון חולין אמרי' סתם נדרי' להחמיר אבל בכינויין הוא דאיכא לספוקי. וגם בבבלי דף י' ע"ב מיבעי' לי' בקונמא אי קונם קאמר או קינמון בשם קאמר:

נדר דנדר במוהי וכו'. בקונטרס פירשתי דפירושא דמתני' הוא וכ"כ הר"ן דף י' בד"ה תניא וכו'. ונ"ל דלכך תנן במתני' נדר במוהי שוב ראיתי שכ"כ התוי"ט והר"ן כתב טעם אחר ע"ש:

ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול ואפשר לומר דכיון דישראל התירו נדרו של שאול דכתיב היונתן יומת אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה ויפדו העם את יונתן ולא מת. וקשה איך היה הפדיון הזה אלא ודאי מה שאמרו היונתן ימית אשר עשה הישועה וגו' זה היה פתח לנדרו וע"י כך התירו לו הנדר ובזה פדו את יהונתן הלכך הנשבע בשבועת שאול לאו כלום הוא שהרי נעקר הנדר מעיקרא ובשבועת משה אע"ג דאמרי' במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך אין התרה ביטל נדרו שהרי הנדר לא היה אלא שלא יצא ממדין בלי רשות יתרו וכן עשה א"כ נתקיים נדרו ונכון הוא לענ"ד:

דכתיב וירם ימינו ושמאלו וכו'. בבבלי בנזיר דף ג' ע"ב גרסי' מי איכא למ"ד לא מתפיס אינש במילתא דסמיך לי' והתניא האומר ימין ה"ז שבועה מ"ט לאו משום דכתיב וירם ידו וכו' אמרי לא משום דימין גופי' איקרי שבועה דתניא מנין לאומר ימין שהוא שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו. נראה דר' מתני' פליג וסובר דמתפיס אדם במלתא דסמיך ליה. ובש"ע י"ד סי' רל"ז סעיף ח' כתב ימין שבוע' דכתיב נשבע וגו' וכתב הרב בהג"ה והוא שיכוין ג"כ לימינו ולשמאלו של הקב"ה ע"כ. ולא ידעתי למה האומר כהיכל וכמזבח לא בעי כוונה ואמרי' מסתמא כוונתו לקרבנות שבהן א"כ ה"נ נימא כיון דסתם נדרים להחמיר מסתמא כיוון לימין הקב"ה וצ"ע:

טהור למזבח ולא לי. כתב הר"ן דף י"א בד"ה טהור וכו' דגרסי' במתני' לטהור ואי ל"ג נראה משום דתניא למ"ד בדכי לא חש למתני' בטהור דמלתא דפשיטא היא דדכי וטהור שוה להדדי ע"כ. ובסוגיין מבואר דבלא למ"ד גרסי' במתני' ופירושו שלא אמר למ"ד וכ"פ הרא"ש וצ"ע:

כשר ודכי מטהור וטמא וכו'. וקשה כיון שאמר בלא למ"ד למה יהא אסור דהא במתני' משמע בלמ"ד הוא דאסור ואפשר כיון דאמר טהור וטמא לא צריך למ"ד דאתי סיפא לגלויי ארישא:

פיגול ל"ש היא של עולה וכו'. בבבלי דף י"ב גרסי' והא נותר ופיגול לאחר זריקו' דמי' הוא א"ל בנותר ופיגול של עולה. וכ' הר"ן דל"ג פיגול והרא"ש כ' ופיגול נמי לא מקבע בפיגול עד שיקרבו כל מתיריו וכו' ע"ש ומסוגיין מוכח כדברי הר"ן דפיגול אפי' של שלמים אסור. וכ"כ תוס'. או מ"ש דבנותר סתם לא אמרי' דלנותר של עולה קאמר. לא נראה כן מסוגיין. ועיין ברמב"ם פ"ק מה"נ הלכה י"ב ובלח"מ שם. ומ"ש כבשר טמא של קדשים דמשמע דר"ל בפירוש של קדשים צ"ע דלא משמע כן במתני' ובסוגיין:

ניתני כעזרה. מכאן משמע דעזרות אע"ג דמשירי הלשכה אתיין לא הוי מתפיס בדבר הנדור ודלא כמ"ש הרא"ש בתחלה דכירושלים היינו חומות ירושלים. ובאמת לבסוף חזר בו. ונראה הטעם דקיי"ל בונין בחולין וכדאיתא בשקלים הלכך לא הוי כדבר הנדור. ולא ידעתי למה הביאו האחרונים בי"ד סי' ר"ד דברי הרא"ש:

כאישים כשלהביות של אש. וקשה הא תנן בפ"ה דביצה שלהבת של הקדש' לא נהנין ולא מועלין בו דהוי דבר שאין בו ממש א"כ איך יתפיס בו וי"ל דשלהבת לאו דוקא אלא בגחלת ועיין בביצה שם:

א"ר יוסי ד"ה היא כתורה וכו'. כתב הרשב"א בחי' אפי' נדר בס"ת שנמחק ולא נשתייר בו הזכרה אם אמר במה שכתוב בו אסור דגרסי' בירושלמי אר"י בתורה בקדושת תורה בקדושת כתוביא. ולפ"ז ל"ש נדר בתורה ל"ש בשאר ספרי קדש וכו' אבל לפי מה שאמרו בירושלמי ככתוב בה בקרבנות הכתובים משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן אבל בשאר ספרי קדש לא ע"כ. דבריו תמוהים דלפי גירסתינו וכמ"ש בקונט' אין מדברי ר"י שום נדנוד ראיה לדבריו אדרבא איפכא מסתברא דבכתובים לא מתפיס בנדר. הגע בעצמך לפי דבריו קשיין דברי הירושלמי אהדדי אלא ודאי דגירסתינו ופירושינו הוא נכון וברור. מיהו דעת כל המפרשים שוין דסוגיין איירי בנדר ולא בשבועה ועיין בר"ן דף י"ד ובש"ע סי' רל"ד:

כל עמא מודיי הקרבן מותר. בקונט' פירשתי באומר הה"א בקמ"ץ. ותו' כתבו דף י"ג ע"ב בד"ה הא דאמר הא קרבן בשתי תיבות אז אמרי' בחיי קרבן קאמר וכו' הא דאמר הקרבן בתיבה אחת אסור וכו' ע"ש וקשה הא בסוגיין מבואר דבאומר הקרבן בקמ"ץ הה"א לכ"ע מותר והא דאמרי' בבבלי הקרבן אסור היינו באומר בפת"ח ואקרבן הידוע קאי והיינו כקרבן התמיד. וי"ל דתוס' מפרשים הא דאמרי' כאן הקרבן לכ"ע מותר היינו באומר בציר"י הה"א דנתחלף לו ה"א בחי"ת וה"ל כאומר חי הקרבן וצ"ע במפרשים:

חליל וכו' בין שלא אוכל לך מותר. וקשה למה לא אמרי' דכוונתו לחליל שבמקדש והא תנן דאם נדר באחד מכל משמשי המזבח כנדר בקרבן והוא ודוחק לומר דחליל לאו ממשמשי מזבח דהא מיהת דבר הנדור הוא דכלי שרת הוא וי"ל אלו כיון למשמשי המזבח ה"נ דאסור אלא דאיירי במי שנראה כוונתו שרוצה לומר חולין לפיכך מותר שאינו כינוי לחולין ובעינן שיהא פיו ולבו שוין:

דברי ר"מ מכלל לאו וכו'. בקונט' הגהתי דברי חכמים מכלל וכו' דר"מ ודאי לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן כדתנן פ"ג דקידושין ועוד לפי מאי דמסיק נראה דמאן דסובר מכלל לאו סובר דמותר. ומתני' דפ"ב דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר אתיא כר"מ דלית ליה מכלל לאו וכו'. ותוס' כתבו דף י"ג בד"ה קתני וכו' דאה"נ דלרבנן אסור ולרבותא נקט ר"מ אוסר אע"ג דלית ליה מכלל לאו וכו' ע"ש וקשה הא בסוגיין מפורש דפליגי רבנן עליה דר"מ. גם מה שתמה התוי"ט אדברי הר"ב שכתב ואין הלכה כר"מ ע"ש. ולפמ"ש לק"מ שהרי הר"ב גורס במתני' לקרבן לא אוכל לך והא פליגי. רבנן עלי' כמפורש כאן וצ"ע:

חרש עמו בקרקע עד כמה וכו'. וקשה מ"ש ממחזיר אבידתו. דתנן לקמן פ"ד מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. משמע שאינו נותן לו אלא שכרו א"כ ה"נ אין איסור אלא כפי שכרו ואפשר לחלק וצ"ע:

הדרן עלך פרק כל כינויי