הא אם נמחה לא וכו'. וא"ת דלמא לעולם בעינן גם גבי חמץ שיהא מתחלה לחם והא דמחייבין אף הגומעו כרת משום דכתיב נפש כל דבר המיישב דעתו של אדם וי"ל דא"כ אף גבי מצה נימא דמצות מצות ריבה כדאמרינן לעיל בפ' כל שעה דף ח' ובבבלי בחולין דף קי"ט גרסינן המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת אם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בשלמא אם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא אלא אם חמץ ענוש כרת אכילה כתיב ביה אמר ר"ל נפש לרבות השותה וכתבו תוספות בד"ה לחם עוני אמר רחמנא הוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה ע"כ ולפי דברינו ניחא דאי מדכתיב אכילה הוה מרבינן ממצות מצות אפי' השות' לכך איצטריך דלחם כתיב ביה:

קדירה שבישל בה מודה לא יבשל בה וכו'. כ' בגליון נראה משום דשמעינן ליה לרב דאמר קדירות בפסח ישברו משום הכי נקט הכא מודה ע"כ ולא דק דהא בפירוש אמרינן בבבלי דף ל' דלמ"ד משמיה דרב ישברו אין תקנה לבשל בהן אחר הפסח אפילו ממין אחר ועוד אמאי ישברו דהא אפי' בפסח מתיר כאן לבשל בהן ממין אחר ואם נפרש לשון מודה הכי יש לפרושי אע"פ שאני סובר דאין מלקות בדבר שאין חימוצו ברור מ"מ אסור לבשל בקדירות ממינו בפסח אך הלשון דחוק דהל"ל מודינ' דלא יבשל וכו' לכן נ"ל הגהתי שבקונטרס עיקר:

ובלבד לאחר ג' תבשילין. בתרומות פי"א גרסינן תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה ג"פ בחמין ודיו א"ר בא ואין למידין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשיתה קומי רבי בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואת אמר הכין א"ר כמ"ד מאיליהן קבלו המעשרות כתב הרשב"א בתהה"א בית ד' שער ד' ונראה דה"ה לכל שאר איסורין של דבריהם ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא ע"כ. והשיג הרא"ה על דעת הראשונה ומסיק דלא התירו אלא בתרומה שאין לה עיקר וכ"כ דעת הטור בי"ד סימן קכ"א ודעת הש"ע סי' קי"ד ותימא איך נעלם מהם דברי הירושלמי אלו דמפורש דאף בשאר איסורין של דבריהם מותר לאחר הגעלה ג' פעמים דהרי חמץ ודאי יש לו עיקר בדאוריתא ואפ"ה מתיר רב בשאינו בן יומו וצע"ג:

ואפילו יבש כסדר הזה. ותמהני שהשמיטו הפוסקים דין זה דיבש כלח גם הרבה דינים שבסמוך לא נתבארו בדבריהם:

מהו מיעוטו בטל או מכיון שנראה לבער וכו' ותימא מאי קמיבעי' ליה הא תנן ברפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט רבי יוסי אומר יבור דכיון דזקוק למעט יברור הכל והלכתא כת"ק א"כ ה"נ א"צ אלא למעט וי"ל דהתם אינו אלא איסור דרבנן משום מראית העין שנראה כמקיים כלאים הלכך הקילו חכמים אבל הכא איסור דאורייתא הוא אך לפמ"ש הפוסקים דהכא איירי בביטל קודם הפסח דאל"כ אפילו פחות מכזית חייב לבער אם כן הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מכלאים וי"ל דהירושלמי לשיטתו דאין הביטול מהני לחמץ ידוע וכמ"ש בריש מכילתין:

וכרויה בגליון פירש וכן בור כרויה רחבה מהדק אבן בדפנותיה כדי לקצרה וזהו הידוק של כרויה ע"כ ופי' תימא וכי מגין על הבור ואטו בור בת קבולי טומאה היא לכן פי' שבקונ' עיקר א"נ כרויה שם כלי הוא:

כשות שליקטו. לפי פי' שבקונ' קשה אטו אוכלין בני הזייה נינהו לכן נ"ל דגרסינן כשות של קטן והיינו שער נולד בבשר הקטנים כעין שער של קושית כדתנן פ"ב דעוקצין וא"ת הא תנן פרק ט' דמקוואות כשות של קטן לא טמא ולא מטמא י"ל דהירוש' ל"ג לא טמא ולא מטמא ולא נשנ' אלא לענין חציצה ועי' בתיו"ט שם בד"ה כשות:

מה בין טומאה וכו'. א"ר לא וכו' בבבלי בשבת פ' במה טומנין דף מ"ח ע"ב גרסינן ת"ר מספורה של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי ואי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא אמר רבה דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה וכתבו תוספות בד"ה אי חיבור וכו' קשה לר"י דבשלל של כובסין נמי תקשי לן ממה נפשך אי חיבור וכו' ורבא נמי דקאמר דבר תורה וכו' אמאי לא קאמר בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו ביה רבנן טומאה כי האי דשלל של כובסין וע"ש תירוצם שהעידו שהוא דוחק. ולפי סוגיין נראה דלק"מ דודאי שאני טומאה מהזייה ושלל של כובסין הוה חיבור לטומאה שהוא מצרכו שרוצה בכך שיהיו מחוברין אבל השלל אינו ממקויימי הכלי לפיכך אינו חיבור להזאה אבל מספור' של פרקים ואיזמל של רהיטני ודאי מקויימי כלי הם לכך קשיא ליה שפיר ממה נפשך וכו' וממילא לק"מ אהא דמשני רבה. ומן התימא על הרמב"ם שכתב בפרק י"ב מה' פרה אדומה הנה למדת שכ"מ שאתה שומע חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה אין זה אלא גזירה מדבריהם ע"כ וכ"נ מדברי התוספות ומדברי הירוש' נראה בבירור שמדאורייתא הוא וצ"ע רב ועיי' בפרק י"ב דמס' פרה ובפי"א דכלים:

תמן אמרין טרקטה וכו'. כתב בגליון טרקטה שיבולת שחורכין על האש. תלתא אסור שמא ייצאו מים מזה ויחמיץ את זה ע"כ ותימא פירושו א"כ מאי הא דמסיים אלא אין שזג ידוי במייא אלא פירושי שבקונט' עיקר והוא מפני שראה בבבלי דף מ' דין זה סבר לפרש כן ושגגה הוא בידו:

רא"א לא תקרא לה שם עד שתיאפה. פי' רש"י דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה דמפריש מכל חדא פורתא ולאחר אפיי' אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן דקסבר ר"א הסל שהוא רודה לתוכו מצרפן לחלה ע"כ ואף הרי"ף כתב דהלכתא כר"א דהא ר"א שייכא בהך אחריתי דר"א דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ע"כ ותימא הא לקמן בשמעתין מסקינן דלר"א משייר החלה בתנור ואינו נותן לתוך הסל כלל ואפ"ה הוה חלה ועל כרחך לומר כדכתבו תוס' והר"ן דמתניתין איירי בעיסה שהיה בה שיעור חלה כדמסיק בסמוך בשגילגל עיסה שיש בו כשיעור חלה מתני' והלכך אין צריך צירוף סל וא"ת הא מיהת בעינן מן המוקף וכשמשייר החלה בתנור באחרונה ליכא מן המוקף י"ל לאחר שהיה רודה הכל מן התנור החזירם לתוך התנור וקרא שם חלה על אותה שנשתיירה דבוקה בתנור ומיהו לא דמיא לצירוף סל דהא תנן במתניתין דחלה רא"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואס"ד דצירוף תנור מהני כמו הסל א"כ קשיא סל ל"ל תיפוק ליה כשהיו בתנור כבר צירפן התנור ודוחק לומר שנתנן בתנור בזה אחר זה ולא היה בתנור כשיעור בבת אחת ועמ"ש בסמוך:

וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן וכו'. ותימא ל"ל להערים יאמר בעוד שכולן בתוך התנור על אחת מהן שתהיה חלה ויניחנה בתוך התנור ואין צריך להחזיר אח"כ כל המצות לתוך התנור כמש"ל לכן נ"ל דלא גרסינן ליה א"נ י"ל דאיירי שא"צ לכל הפת שבתנור אך קשה א"כ מתחלה למה עשה עיסה גדולה כל כך שאינו צריך לו ביו"ט:

וירדנה ויקרא לה שם ויולך עמה אחרת וכו'. ותימא למה לו אחרת הא כתב הש"ע בא"ח סימן ש"ח סעי' ג' ומותר לו ליטול דבר מוקצה הצריך למקומו ומניחו באיזה מקום שירצה וכתב המג"א דאפילו שכח ונטל דבר מוקצה בידו רשאי לטלטלו ביותר ע"כ א"כ אף כאן לאחר שרדה מן התנור והחלה בידו יניחנה בקרן זוית וע"ק ירדנה ולא יקרא לה שם עד שיבא לקרן זוית ושם יקרא שם ושם יניחנה וכה"ג פריך הש"ס בסמוך:

דרש ר' ברכי' כהדא דבן בתירה. מכאן משמע דהלכתא כבן בתירה מדדרש ר' ברכיה כוותיה וקשה על הרי"ף שפסק כר"א ואע"ג דאיכא ברייתא בבבלי דרבי פסק כוותיה הא אין למידין הלכה מברייתא וכמ"ש הרז"ה והכא מפורש הלכתא כוותי':

וחזר ושנה סתם וכו'. נראה דה"פ דקשיא ליה דוקא היכא ששנה הסתם אחר המחלוקת אבל הכא איכא מחלוקת בתר סתם דמוקי לה בסמוך פלוגתא דר"מ וחכמים דפליגי בפלוגתא דר"א ור"י:

אתיא דראב"צ כר"ג. כתב הרי"ף וקיי"ל כראב"צ דקאי כר"א איש ברתותא דהלכתא כוותיה ע"כ והשיגו תלמידו הר"א והרז"ה ע"ש וכתב הר"ן בפ' קמא דהא דכתב הרי"ף הלכה כר"א איש ברתותא היינו לענין תרומה וזהו דוחק בעיני שאין מדרכו של הרי"ף לכתוב דיני תרומה ועוד קשה לי כיון דבבבלי מסיק דהלכה כרבי יהודה שאין חילוק בין חולין לתרומה א"כ שמעי' דלית הלכתא כראב"צ דהא הירושלמי משוה דעת ראב"צ לדר"ג וצ"ע:

שאין שביתת הרשות אצל רבו וכו'. והרא"ש גורס מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה קודם לתלמוד פי' דקרי ליה רשות גבי שחיט' פסחו ומל בנו וסעודת אירוסין ע"כ ותימא מאי קאמר כאן שנה רבי וכו' מי איכא מ"ד שיהא התלמוד קודם לשחיטת פסחו ולמילת בנו וכן מפורש בירושלמי פ' קמא דברכות ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב וכי לית ליה לר"ש הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ומשני טעמיה דר"ש זה ק"ש הוה שינון ותורה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון הרי דוקא ק"ש הוא דמבטלין אבל שאר המצות ליכא מ"ד דמבטלין:

טהור הוא דבר תורה את שגזרת עליו טומאה. משמע דפשיטא ליה דיוצא טמא בקדשים ובבבלי במכילתין דף פ"ה קמיבעיא ליה ביוצא בקדשים אם הוא טמא או לא:

תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור וקשה מאי קמ"ל פשיטא הא עיקר פלוגתייהו במתני' אינה עד כמה מטריחין עליו לחזור וממילא ידעינן דפחות מכאן אינו חוזר:

הדרן עלך פרק אלו עוברין