דיני ממונות בשלשה. עי' בקונט'. וא"ת הך חששא דנעילת דלת אינה חששא שנתוודע בימי חכמים ואפ"ה לא חשש לה הכתוב והצריך מומחין וי"ל מ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן לא בעי מומחין בהודאות והלואות דלכך לא כתיב כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם בפ' אם כסף וגו' ללמד דלא בעינן מומחין בהודאות וכתיב בפ' גזילות ללמד דבעינן ג' מומחין בגזילות ודדמיין הודאות לגזילות בחדא דבעי ג' אלא דעדיין לא ידעינן אם לכך נתערבו הפרשיות ללמד דבגזילות בעינן ג' מומחין אבל בהלואות חד מומחה בעינן. כפשטא דקרא או דבעינן ג' כגזילות אבל מומחין לא בעינן וקאמר מסברא יש לנו לומר דלכך לא נכתב במקומו למעט מומחין כדר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין. והא דקאמר הבבלי דף ג' ע"א בדין הוא דליבעי נמי מומחין ר"ל בדין יש לנו לומר דבעינן בהודאות מומחה דוקא אלא דלא בעינן ג' כי היכי דאמרי' ג' הדיוטות ולא מומחין אלא מדר"ח שמעינן דמסתבר לאוקמי מיעוטא אמומחין וכמ"ש. ולמ"ד אין כאן עירוב פרשיות אלא ממשפט אחד שמעינן דבעי' ג' י"ל מדר"ח שמעינן דסברא דלא הוקשו הודאות לדיני נפשות לענין מומחין משום נעילת דלת. אע"ג דר"ח לא קאמר הך סברא אלא אחכמים אבל מדאורייתא ד"מ צריכין דרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד ולא אמרי' דלא קאי היקישא אדרישה וחקירה י"ל דרישה וחקירה מסברא לא מפקינן מהיקישא כיון דעיקר דרישה וחקירה בד"מ כתיב כמ"ש תוס' דף ב' בד"ה שנא' כו' ע"ש ועוד דאין נעילת דלת כל כך שאין העדים מצויין לטעות משא"כ ג' מומחין ודאי מילתא דלא שכיחא היא אמרי' מסתמא חשש קרא לכך ולא קאי עלי' היקישא. וא"ת אף לר"ח קשיא מן התורה בעינן בד"מ דרישה וחקירה וחכמים עקרוהו משום חששא דנעילת דלת וכמ"ש לעיל וי"ל בשלמא דרישה וחקירה לא נעקר לגמרי דהא בדין מרומה צריך דרישה וחקירה ועוד אם הוכחשו בחקירה עדותן בטלה כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ג סקט"ז דלא מסתברא כלל שחכמים עקרו משום נעילת דלת עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ומ"ש תוס' דף ג' בד"ה מדאורייתא כו' וקשה א"כ בצדק תשפוט ל"ל כו' ע"כ וכ' המהרש"א דא"ל איצטרך בצדק תשפוט דחד נמי כשר דלא נימא דבעי ג' [לאגמורי מדכתיב] משפט אחד דא"כ אף למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן נמי נימא דאיצטרך ללמד דסגי באחד ע"ב לפמ"ש ניחא דלמ"ד עירוב פרשיות יש כאן כיון דלא בעינן ג' א"כ ע"כ לומר קרא כפשטיה ובעינן מדאורייתא מומחה ולא חש הכתוב במומחה אחד לנעילת דלת איך יחושו חכמים לסברא ויתירו בג' הדיוטות אפילו אין שם מומחה כלל ועקרו דין מומחה לגמרי ועוד נראה דיחיד מומחה שכיח כמו ג' הדיוטות ואל תשיבני מהא דאמרי' שבת דף מ"ג ע"ב התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא מי יימר דמזדקיק ליה חכם. ש"מ דג' הדיוטות שכיחי טפי מיחיד מומחה י"ל לא נקט חכם אלא משום דשרי בכל מומין ועיקר טעם משום דאין רואין מומין בי"ט כמ"ש תוס' שם:

נזק עי' בקונט' וכ"כ הר"ב. וכתב התוי"ט ופירשו תוס' שור המועד דאמרן לאו דשור ורגל אלא דקרן דלא מגביו בבבל אלא מומחין ע"כ. ותימא הא מפורש כתב או שור המועד שהזיקו והייני שהזיק אדם וכל נזק שמזיק השור לאדם מילתא דלא שכיח הוא ואין דנין אותו בבבל וכ"כ רש"י פ' החובל וכ"כ הפוסקים. ותוס' לא כתבו אלא אי נאמר דמתני' איירי בנזקי שור בשור ואפ"ה בעינן מומחין צ"ל דאיירי בקרן אבל שור המועד דקאמר הר"ב אף בשן ורגל איירי וזה ברור. ורש"י כתב נזק דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמרא פריך היינו חבלות ע"כ. ותימא אדם שהזיק שור ודאי גובין בבבל ולא בעינן מומחין כמפורש פ' החובל א"כ מאי פריך היינו חבלות ועוד והא לאו היינו חבלות דמתני' דאיירי שחבל באדם כמפורש בקרא וצ"ע עוד כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב איידי כו' והמ"ל דח"נ גופיה איצטריך דתנא ממונא ותנא קנסא ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא דלא קיי"ל כוותיה ע"כ ול"נ לבתר דמסיק הש"ס אלא איידי דתני ת"כ כו' הדר ביה מתירוצא קמא דחצי נזק סתמא אף ח"נ צרירורת במשמע והלכתא גמירי דממונא. ומה"ט לא תנן ספ"ג דכתובות ח"נ דלא פסיקא ליה כמפורש שם:

והיו אלה לכם כו'. עי' בקונט'. וליכא למימר דמוהיו אלה וגו' ילפי' להקיש ד"מ לד"נ בדרישה וחקירה שהרי מפורש תנן לקמן ריש פ"ד דממשפט אחד יהיה לכם יליף ליה. מיהו עדיין קשיא איך נשמע היקש ד"מ לד"נ מוהיו אלה וגו' הא הך קרא בד"נ כתיב ולא בד"מ לכך נראה דה"ג מנין תיתי ליה משפט אחד וגו' מ"מ ממשפט אחד ליכא למילף אלא דרישה וחקירה אבל לא דבעינן שלשה. לפ"ז א"צ להגהתי בקונ':

ואין דורשין תחילות. עי' בקונט'. ורש"י פי' דלגופיה אתי דליבעי מומחין. וקשה הא מיהת שמעינן מיניה דבעינן יחיד מומחה ממילא שמעינן מאידך תרי אלקים דבעינן תלתא אבל לפמ"ש בקונטרס ניחא. גם לשון הבבלי מסכים לפירושי דקאמר א"כ נימא קרא ונקרב בעל הבית אל השופט ועי' בתוס' שם:

ר"א בעי וכר' ד"מ בחמשה כו'. עי' בקונט'. וקשה ל"ל לר"א למימר ד"מ הא בהו איירי לכך נראה דה"ג וכר' ד"נ בארבעים וחמשה ושיגמר בכ"ג וכ"ה בבבלי כלומר מעתה דקאמרת בד"מ בגמר דין בעינן ג' אף בד"נ בעינן בגמר דין כ"ג א"כ מעיקרא צריכין מ"ה אלא לפי גירסתינו לא נזכר בדברי רבי דבעינן בד"מ ה' כדי שיגמור הדין בשלשה. גם הא דקאמר בסמוך אשכח כו' א"א לפרש לפי גירסא זו. גם במכילתא מסיים בדברי ר' מכאן אמרו ד"מ בשלשה רמ"א בחמשה כדי שיגמור בשלשה. מיהו המכילתא קשיא נמי לברייתא דמייתי בסמוך דמשמע לר' בעינן ה':

הרוג ע"פ מטים כו'. וקשה הא בד"מ איירי' מאי הרוג דקאמר ואפשר דה"ק כיון דבד"נ בעינן שיהו שנים יתרים מטים לחוב יש לנו להקיש אף ד"מ לד"נ בענק זה כדחזינן דהקישן הכתוב לענין עדים וכיון דבעינן שנים מטין ממילא צריכין ארבע שיהו ג' מחייבין וא' מזכה ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

לא הן גזילות כו'. וא"ת הא כן דרך התנא לשנות בפי' כל הנך דדמיין להדדי וי"ל כיון דלא תני כל הניזקין וצ"ל דתני ושייר וקשיא ליה שפיר מ"ש דתני הנך ועי' בתוס' ריש מכלתין ובתוי"ט. ומסיק דלא שייר כלום דמכלל חבלות הן וקחשיב נזק וכו' המפורשין בקרא ובבבלי לא פריך הכי דלפי מאי דמשני גזילות וחבלות איירי בג' מומחין איצטרך התנא לאשמועינן דחבלות דומיא דגזילות דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. ולפמ"ש תוס' דף ג' דמתני' איירי בגזילות הבאות ע"י חבלות ניחא טפי. ולא מצאתי בירושלמי בסוגיין שום חילוק בין הודאות והלואות לקנסות וגזילות וחבלות לענין מומחין:

ר"ע כד כו'. ק"ק הא דר"ע לא שייך הכא מיד. ואפשר הא דאמר ריב"ח אלא היודע מחשבות כו' ה"פ אל תאמרו כיון שאינו יודע דין תורה א"כ אין זה לפני ה' ורשותי בידכם לטעון שקר אינו כן אלא היודע מחשבות יפרע מהאנשים הטוענים במתכוין שקר. אך פשטא דשמעתתא משמע כפי' בקונט'. ונראה דר"ל מדר"ע שמעינו שצריך הדיין לידע כל הדינים דאל"כ אין הריב לפני ה':

בימי שמעון בן שטח כו'. בקונט' הגהתי בימי רשב"י דשמעון בן שטח זמן רב קודם החורבן היה ועדיין אפי' ד"נ לא נתבטלו ועוד מדקאמר רשב"י בריך רחמנא כו' ש"מ דבימיו היה וכ"ה לקמן פד"מ. אך קשה הא איהו דתני לעיל בפשוטה דקריא ואין הדיין צריך לידע כל הדינים. ואפשר מ"מ כיון דנתבטלו הסנהדרין ואי אפשר לנו לידע הדין על בוריו שפיר אמר בריך רחמנא כו' והיינו דגרסי' בבבלי שבת דף קל"ח ע"ב תניא רשב"י אומר כו' אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד:

אפי' שנים שדנו אין דיניהן דין. וקשה מאי אפי' הא אף שמואל לא קאמר אלא שנים שדנו כו' ונראה מכאן ראיה למ"ש תוס' דף ה' ע"ב בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט שנים משום דאפי' שנים הוה ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין. והשתא שפיר קאמר אפי' שנים אין דיניהן דין:

רבי בא בשם ר"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים. בקונטרס הגהתי בשלשה דלפי גי' שלפנינו צ"ל דלשמואל פריך ולר"י ולר"ל לא משני מידי. ותרווייהו ליתא כמ"ש בסמוך. והא דפריך הש"ס בסמוך מה אנן קיימין כו' קשה ה"ל למפרך סתמא אי בשקבלו כשלשה אמאי משלם מביתו. ולפמ"ש. בקונט' דאיירי בשקבלו לדין ד"ת כדאמר בסמוך ניחא. וכ"ה בבבלי בסוגיין:

אף הקב"ה אין דן יחידי וכו'. כ' הי"מ ר"י פליג אתנא דתנא דאין דן יחידי אלא אחד ומוקי קרא דוהוא באחד בחתימה דוקא והאריך בטעם מחלוקתם ע"ש ול"ג דלא פליגי דקרא דמייתי ר"י בד"נ איירי וקמ"ל בד"נ אף הקב"ה אין דן יחידי א"כ אין לאדם לדון יחידי בד"מ ור' יוחנן דאמר לעולם אין הקב"ה עושה דבר בעולמו וכו' קאי אד"מ ודוקא בדבר הצריך חותם כמ"ש בקונ' ודלא כי"מ א"נ קסבר ר' יוחנן מתני' אתיא כמ"ד מן התורה ד"מ ביחיד אבל למ"ד ד"מ מדאורייתא בשלשה מומחין אף הקב"ה אינו דן יחידי אפי' ד"מ אלא בשלשה ועיין בתוס' דף ד' ע"ב בד"ה אם כו':

אע"פ שאין דן יחידי חותם יחידי וכו'. ונראה לר' יהודה הא דכתיב ביקש קהלת למצוא חפץ וכתוב יושר דברי אמת ה"פ בקש קהלת לדון יחידי דסבר שהגיע לבינה שא"א לו לטעות יצא בת קול וכתוב יותר דברי אמת שאף הקב"ה אין דן יחידי והא דכתיב והוא באחד אחתימה קאי ועי' בבלי ר"ה כ"א ע"ב:

וצבא גדול. עי בקונט'. ותימא א"כ ה"ל לקרות וצבא בשו"א תחת הצד"י ואפשר דדריש הכתיב:

ובנין אב שבכולם כו' עי' בקונט'. ובהכי ניחא דלא תיקשי לן קראי אהדדי. כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכתיב אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. דהיינו דכתיב בסיפא דהך כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כלומר שהרעה לא תצא מאתו לבד רק בצירוף ב"ד שלמעלה. וזהו כוונת הפסוק מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אין דבר נעשה בעולם בלא ציויו אעפ"כ מפי עליון לבד לא תצא הרעות והטוב כי אם בצירוף בית דינו:

א"ר בון שהוא אלקים חיים ומלך עולם. עי' בקונ' וכ"כ הי"מ אך עדיי. קשה איך נרמז זה בדברי ר' בון ועוד ר"ל הוה קדים טפי לר' בון. ושמעתי שא"א הרב זצ"ל כתב שלכך חותמו אמת שעולה במ"ק תשעה ומספר תשעה אם יכפלנו לק' ולאלפים עד אין סוף לעולם יהיו תשעה או ח"י מספרו במ"ק ט' והיינו דקאמר ר' בון שרומז שהוא אלקים חיים ומלך עולם שתמיד הן תשעה גם שבת במ"ק ט' והבן ודפח"ח:

ואלף מומחה שכפף וגו'. כתב תוס' דף ה' ע"א בד"ה דן אפי' יחידי ויכול לכוף את האדם בע"כ דאי בדקבלוה עלוהי אפי' אינו מומחה נמי ע"כ. וקשה דלמא לעולם בדקבליה לדון דין תורה ושאינו מומחה בכה"ג אין לו לדון יחידי כדאמרינן לעיל בסמוך אבל מומחה דן בכה"ג יחידי אבל לא בכפייה. אך מדברי ר' אמי מוכח מפורש דדן בכפייה אפילו לא קיבלו עלייהו דהא הכא בדלא קיבלו דאל"כ מאי תרעומתיה דר' בא:

כיון דאתון חמון כו'. כתב הב"ח ח"מ סי' ה' אם קיבלו מותר לדון בלילה ואפילו לא קיבלו אותו בפירוש מנפשייהו הוי קבלה ומביא ראיה מסוגיין. וכתב במ"ל פ"ב מה"ס ולדידי אינה ראיה דהתם מדת חסידות היה שלא לדון יחידי ומשו"ה לא בעינן קבלה בפירוש ע"כ. ול"נ דברי הב"ח שהרי ר' אבהו הוא דאמר כיון דאתון חמי כו' ור' אבהו סובר דמן התורה בעינן ג' כמפורש בבבלי דף ב' ע"ב. וכ"מ בסוגיין לעיל. ולדידיה הא דתנן אל תהא דן יחידי כו' דאורייתא הוא ואפ"ה אמר כיון דאתון מנפשייהו הוי קבלה ה"ה לענין לילה הוי קבלה. ונראה דיש להביא ראיה מקרא דכתיב בפ' יתרו. ויאמר יתרו מה הדבר אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכו'. ולפום ריהטא שפת יתר הוא. ונראה שתים שאל מה הדבר שאתה לומד עם כל העם היה לך ללמד להגדולים והם ילמדו עם כל העם ועוד מדוע אתה לבדך דן אותם הלא אין דן יחידי אלא אחד והשיב משה כי יבא אלי העם לדרוש אלקים אל"י דייקא שהן. רוצין דוקא ללמוד ממני שאינו דומה הלומד מפי הרב ללומד מפי התלמיד ואשר שאלת למה אני דן יחידי באשר שרואים שאני יושב יחידי ואפ"ה כי יהיה להם דבר באים אלי הו"ל כקבלו עליהו ומותר לדון יחידי ובדרושים הארכתי ע"ש:

נימר חבר ותלמיד היה כו'. כתב הש"ע ח"מ סי' י"ח סעיף ה' הא דאמרי' הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד דוקא בשעה בלמדו הרב הדין ועל פיו הוא סומך ואפי' בכה"ג אם הוא כר"א ור"ת דלגמרי' כו' יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין מונים להך שנים ע"כ. ותימא א"כ מאי דוחקיה לומר דתלמיד חבר היה טפי אית לן לומר שלא למד עמו בשעת הדין ופשטא דשמעתתא הכי משמע שלא למד עמו בשעת הדין דהא סתמא קאמר שהושיב אחד מהתלמידים אצלו וצ"ע:

גזר דין נפק מן דרב לגרמיה כו'. וקשה מאי קמ"ל פשיטא הא רב מומחה לרבים הוה גם נטל רשות מנשיא כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל קמ"ל דמומחה דן יחידי ואפי' מדת חסידות ליכא והא דתנן אל תהא דן יחידי אלא אחד היינו בשלא נטל רשות אבל נטל רשות הו"ל כקבלו עלייהו:

כיני מתניתא החשוד כו'. עי' בקונט' ושני הפירושים דחוקים. גם א"ל דהוסיף ודן דבלא"ה לא שייך לומר דיניו בטלים דעדיין קשיא למה שינה הלשון וקאמר החשוד לכן נראה דקשיא ליה הא דתנן דיניו בטלין דמשמע דלאו דוקא איתו הדין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד שבטל אלא כל דינים שדן פסולים וטעמא מאיהא אפיי באותו דין עצמו מדאורייתא דינו קיים דקיי"ל כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמה גזרו כל כך וא"ל כיון דכתיב כי השחד יעור ונו' א"כ דבר ברור הוא שיטעה לכך דינו בטל מדאורייתא דהא אמרי' אפי' לזכות את הזכאי לא יקח שוחד ש"מ שאין האיסור שוחדגורם לטעות בודאי לכך מגיה מתני' החשוד ליטול שוחד כל דיניו בטלים כיון דחשוד בכולן. והש"ע ח"מ סי' ט' סעיף ה' כתב הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. והוא מדברי הר"ן שדקדק כן ממתני' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן דדוקא בחשוד הדין כן אבל דיין שנטל פעם אחד שוחד לא בעל אלא אותו הדין לבד ואפי' אינו ידוע שלא נטל שכר וצ"ע:

ר"ה הוה רעי תורין כו'. מייתי ליה הכי לאשמועינן דוקא היכי דמוכח שכר בטילה הוא דשרי אבל שיאמר שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה אסור והא דאמר ר"ה בסמוך אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא נמי איירי בשעה שהיה עובד תחת הדקל. וזה סייעתא לדעת הרא"ש כמ"ש הב"י ח"מ סי' ט' בשמו ע"ש:

חד בר נש כו'. הך עובדא לא שייך כאן מידי ואי לאשמועינן דר' יצחק דן יחידי הא כבר שמעינן מעובדא דר' בא ור' בנימין דלעיל בשמעתין וי"ל דקמ"ל דיחיד מומחה דן אפי' קנסות אע"ג דמדאורייתא בעינן ג' בקנסות כדתנן במתני' היינו דוקא קנסות שהן מן התורה אבל קנס שקנסו חכמים יחיד מומחה דן אותם, והך דהכא קנס הוא דהא מדאורייתא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא כדי שלא יהא כל א' מטמא טהרותיו של חבירו חייבו חכמים לשלם כדאמרי' בבבלי גיטין פ"ה דף נ' ע"א ע"ש. ולא מצאתי דבר מבואר בזה שיחיד מומחה דן יחידי קנס חכמים. אבל אין לומר שתקנת חכמים היא שיחיד מומחה דן אף קנסות למ"ד דאף ד"מ בעינן ג' מומחין. ובבבלי בפרקין דף ח' מפורש שלא תיקנו חכמים בזה דבר אלא בעינן ג' מומחין ועי' מ"ש לעיל בתוס' בד"ה לא כו':

והמברך את המבצע הרי זה כמנאץ את ה'. כ' הי"מ י"ל מ"ט קרא זה למנאץ ה' שהוא הכופר בשום דבר מהאמונות ועוד למה תלה זה במברך ולא בבוצע עצמו ועוד מה ענין כי הלל רשע על תאות נפשו למברך הבוצע ע"ש. ונראה דרש"י פי' דף ו' ע"ב נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היינו שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. וכתב תוס' וקשה מאי ביצוע שייך אחרי שנפסק הדין לגמרי ותירצו בדוחק ע"ש. ול"נ שיאמרו איש פלוני אלים ויהיה לך טורח גדול קודם שיקיים הדין. וכוונתם שלא להתגרות עם הנתבע ונקרא חוטא דכתיב לא תגורו מפני איש. והיינו דגרסי' בבבלי שם וכן הי' משה אומר יקוב הדין את ההר ולא מצינו שאמר משה כן אלא כוונתו למאי דכתיב ולא תגורו וגו'. והמברך את הבוצע שטוב הוא שאינו מגרה עם הנתבע ה"ז מנאץ כאלו אומר שיש לגור מפני הנתבע ואין לסמוך על ה' שאמר לא תגורו. ועמ"ש לקמן בד"ה פוטר כו':

אלו אחי יוסף כו'. כ' הי"מ דמדקאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו רוצים בבצע כלומר ליהנות בהריגתו וקשה מאי בירך ניאץ ה' שייך בהו ע"כ. לפי פי' הכי הל"ל מדאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו נועים אחרי הבצע ולכן אמר שטוב הוא למכור שירויחו. ולפי פירושי בקונט' אין מקום לקושיתו שמנאץ ה' שביוציא לעז על אלו הצדיקים שרשן של ישראל. ובבבלי גרסי' רמ"א לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר מה בצע וגו' וכל המברך את יהודה וכו'. נמי ה"פ כל המחרף את יהודה שאמר מה בצע שטוב היה לו לומר להם להחזירו לאביו ה"ז מנאץ דהא כתיב מטרף בני עלית ש"מ שירא לומר כן כדאמרי' תפסת מועט תפסת וגו'. ותוס' כתבו והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה תמר כתיב כדמתרגמינן את אודיתא וכו' ע"כ. וקשה אדרבה מן התרגום משמע בהיפך יהודה אתה יודוך אתיך קאי על תמר ומטרף בני עלית קאי על יוסף וכ"פ רש"י. ולפמ"ש ניחא:

כל מקום שיש כו'. כ' הי"מ וצ"ע מאי משפט שלום זה שהיה סותר למשפט אמת ומאי קאמר זה ביציע הא אין זה משפט אמת ע"ש. ולפמ"ש בקונט' ניחא:

משפט משפט אמורין בפרשה. כ' הי"מ לא תכירו פנים במשפט כי המשפט לאלהים הוא ותרתי למה לי אלא חד לדין וחד לפשרה ע"ד אמת ומשפט שלום וכו' ע"כ. ותימה לפירושו הל"ל במשפט המשפט ל"ל ותו מי מייתרו הא איצטרך למכתב שנית לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא ויותר יש לירא ממנו מיראת האדם. ופירושי בקונט' הוא נכון וברור:

פוטר מים כו'. כפי' בקונט' כ"פ רש"י. ויותר נ"ל דה"פ דקרא ראשית מדון בתחלה כשבאים לפניך לדין ראוי לך לפטור המים ולומר להם בפשרה אתם רוצים ואם לא עשית כך ושמעת דבריהם ולא נגלה לך הריב שאין אתה יודע להיכן הדין נוטה נטשהו אבל לאחר שנתגלה לך הדין לא אך קשה לי לפרש"י שכתבתי לעיל בד"ה והמברך וכו' מאי דוחקיה דר"ש בן מנסיא לפרושי קרא הכי טפי מסתבר לומר אף משיודע היכן הדין נוטה מותר לו לעשות פשרה ולא מיקרי גילוי הריב אלא משאמר איש פלוני אתה זכאי כו' ואז אסור לו לעשות פשרה. ובבבלי דף ו' גרסי' והני תנאי פוטר מים ראשית מדון מאי דרשי ביה ופירש"י והני תנאי דלית להו משתשמע דבריהן אי אתה רשאי לבצוע ע"כ. וקשה הא טפי קשיא לר"א בנו של ר"י דאמר אסור לבצוע וי"ל לר"א איכא לפרושי פוטר מים ראשית מדון היינו קודם שיבוא לפניו לדין דמודה ר"א דמצוה איכא והיינו דקאמר אבל אהרן כו' וכפירש"י. ולפני התגלע הריב נטוש. היינו אף שכבר באו לפני אדם אחר לדין כמ"ש תוס' אהא דאר"א אבל אהרן וכו'. אבל אם כבר נגמר הדין איש פלוני כו' אף שאין הדין בא לפניו אסור לבצוע ואף שכ' בש"ע סי' י"ב אבל אחר רשאי לבצוע אף לאחר גמר דין. אמת שכ"כ בתשובת הרשב"א בשם רבינו האי ודקדק כן מלשון ר"ש בן מנסיא דקאמר משתשמע דבריהם וכו' משמע דבדיין משתעי קרא ע"ש אך איני מבין ראיה זו ר"ש בן מנסיא רבותא קמ"ל דאפי' הדיון בעצמו מותר לבצוע קודם שנודע לו להיכן הדין נוטה אבל מנ"ל לעשות מחלוקות חדש ולומר דר"א אף לאחר אוסר לעשות פשרה דא"כ קשיא ליה קרא ועוד א"כ מאי פריך הש"ס שם ת"ק היינו ר"ש בן מנסיא הא איכא בינייהו אחר מיהו הא איכא לשנויי עדיפא מיניה משני א"כ גם לשון הת"ק משמע דאחר שרי מדקאמר נגמר הדין חי אתה כו' משמע דעל דיין קאי האיסור. ולשיטת רבינו האי י"ל קושיא קמייתא דמפרש קושית הש"ס והני תנאי פוטר מים מאי דרשי ביה קאי גם אר"ע דליכא מאן דאמר לעולם רשאי לבצוע. אבל מפירש"י מוכח דגם אחר אסור לבצוע וכמ"ש. אך קשה מאי פריך הש"ס לריב"ק הא לשיטתו ה"פ פוטר מים ראשית מדון קודם שטוענים לפניו מצוה לומר להם אי פשרה בעיתו ומתחיל בפשרה. ולפני התגלע הריב נטוש היינו קודם שיאמר איש פלוני וגו'. ולת"ק אפשר לומר דמפרש פוטר מים ראשית מדון הייני כששומע מחלוקות קודם שיביא לפניו לדין מצוה לרדוף אחריהם שיעשו פשרה כמעשה אהרן ולפני התגלע הריב קודם שיאמר איש פלוני כו' הרשות בידך לנטוש הריב וצ"ע:

אף הפשרה צריכה הכרעת דעת. כ' הי"מ אף הפשרה דשמעינן מדכתיב משפט משפט צריכא הכרע דעת אימת יעשה פשרה ואימת דין דליכא למימר לעולם יעשה פשרה דא"כ קשה דידיה אדידיה דחד משפט דין הוא אלא כר"ש בן מנסיא ע"כ. ואינו מחוור מי איכא למ"ד דמותר לעשות פשרה אחר גמר דין כמפורש בבבלי אלא מחוורתא כמ"ש בקונט' ודייק מדמוקמינן חד משפט לפשרה ש"מ דפשרה היא כעין דין שאסור להטות הפשרה. ובבבלי פ' אד"מ אמרי צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה ופירש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך שלא תרדוף את האחד יותר מחבירו:

ויהא החזק אויבו. פירושי בקונט' הוא כפי' תוס' אבל רש"י פי' חזק מטריח הדיינים אבל גירסתינו דלא דפירושו. גם קרא דלא תגורו כו לא משמע כן:

הרי שהיה יושב אצל הדיין כו'. בבבלי הגירסא הרי שהיה יושב לפני רבו ע"ש פירש"י. ומדברי תוס' נראה שגירסתם בבבלי היא כגירסתינו שכתבו בד"ה לא תכניס את דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון. יראה כו' אלא לחלוק לו כבוד ע"כ ואי גרסי' רבו הא איכא יראת רבו:

וליפרע מאותו האיש. כ' הי"מ וקשה מה טירחא איכא קמי קוב"ה ע"ש. ואי קאי אדיין לק"מ מ"מ ראוי הוא לעונש כדשלח שמעון בן שטח לחוני המעגל וכדמצינו ברבא שנענש שהטריח את קונו. א"נ שגורם הדיין לצער את (המזכה) [הזכאי] שמעותיו נאבדים ואין אתו יודע על מה:

רמ"א מפסדת כתובתה בשלשה כו'. רש"י פי' הסוגיא כשיטת רבי מנא ור"ת כר' יוסי. כ"כ תוס' בסוגיין ור"ת הקשה אפירש"י הא גבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד בכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ע"כ. ונראה אף דזו היא דקשיא לר' יוסי מ"מ ר' מנא סובר אף דהכא לא איירי במאה כסף כיון דבכל דוכתא תני להו בהדדי ונערה מאורסה נמי הוצאת ש"ר היא שהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך לא חשיב תנא לומר והמוציא ש"ר. עוד הקשה ר"ת ג' דמתני' מומחין הן ובכמה דוכתין אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל ע"כ. ונראה סובר רש"י דיני כתובה ודאי דנין בבבל כשאר ד"מ דעבדינן שליחותייהו דשכיחי אבל להפסידה כתובתה בטענת פ"פ אין דנין דלא שכיח ובעינן מומחין. עוד כתב ר"ת מה שפירש"י חוששין ללעז מתוך שיטעון כו' אין לשון לעז נופל ע"ז אא"כ הוא שקר ע"כ. ולפמ"ש בקונט' לק"מ גם דעת רש"י נראה כן. עוד כתב ר"ת ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו לכך כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ע"כ. וי"ל כיון דאם הדין עמו אסורה לו כמ"ש תוס' כתובות דף י' ע"א לעולם אינו נאמן להפסיד כתובתה אא"כ נאסרה עליו א"כ צריך פס"ד מיד גם לפטור ממזונותיה גם דברי הרא"ה בכתובות דף י' מפורש דדוקא בדטעון לאלתר הוא דנאמן אבל לאחר זמן אינו נאמן ע"ש. עוד הקשה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ע"כ. וי"ל כיון שמוציא ש"ר ואומר פ"פ מצאתי דינו עם אביה וכ"פ רש"י המוציא ש"ר לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה. ועוד הקשה מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור עצמו מכתובתה ע"כ. וי"ל ודאי הבעל תובע נמי הפסד סעודתו אלא חכמים לא האמינוהו אלא להפסיד כתובתה. עוד הקשה במקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון איירי ע"כ. וי"ל כיון דפריש ר"ח בא לגבות ממון מבעל בשלשה משמע דסיפא ובמקום דאיכא נפשות כשתבע הבעל איירי כמ"ש רש"י לקמן. עוד הקשה מהרי"ף לר"מ דאית ליה כתובה דאורייתא אינו נאמן להפסיד כתובתה כדמוכח פ"ק דכתובות דאר"כ חכמים תיקנו כו' ע"כ. וי"ל רבא דקאמר התם חזקה אין אדם טורח כו' סובר אפי' למ"ד דאורייתא נאמן דאית ליה לבעל תרי חזקה דממילא וחזקה דאין אדם כו' והא אית לה חזקת הגוף לבדה. להך נאמן אפי' בלא עדים וכ"נ מדברי רש"י שם בכתובות. והכא רבא הוא דאמר חוששין ללעז. ועי' ברא"ה והריטב"א שם. ולפי' ר"ת צ"ל דהכחשה בלא הזמה חייב ק' סלעים כמ"ש תו' דף ח' ע"ב בד"ה והביא כו'. וכתב הנ"י דהיינו טעמא דרש"י דפליג אר"ת דסובר בהכחשה אינו משלם ק' סלע ודייק ליה מקטנה דלאו בת סקילה היא לא משלם עלה קנס ש"מ דוקא כשבא להרגה הוא דחייב מלקות וקנס אבל בלא"ה לא. ור"ת סובר הטעם משום דלאו בת עונשין היא ע"כ ותימא לי הא גם מדברי רש"י נראה מפורש אפי' היכא דליכא מיתה משלם כסף שכתב בד"ה אביי אמר כו' ר"מ סבר תו ליכא ד"נ ובג' סגי למידן ד"מ דכי נמי יוזמו העדים ישלם ק' כסף ע"כ והכא ליכא מיתה כלל וצ"ע. וראיה לדברי ר"ת מגמרא דערכין דאמרינן מצינו האומר בפיו והיינו מוציא ש"ר חמור מעושה מעשה ופריך אמאי דלמא משום דגרם לה קטלא אמר רבא כי הוציא ש"ר על ש"ר שהוציא. (והרב המגיה בס' מ"ל פ"ג מה' נערה לא ראה דברי הרא"ה והריטב"א שמקשים קושיא זו). וי"ל קרא. קמ"ל דעיקר חיובו משום שהוציא ש"ר אבל לעולם אינו חייב קנס אא"כ בא להרגה. וכ"מ מדברי הרא"ה ע"ש. וראיה לפסק רש"י והרא"ה והריטב"א מירושלמי כתובות (פ"ד ה"ד) לעולם אין הבעל לוקה ואינו נותן ק' סלע עד שיסקלו העדים. ומהתימא שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי אלו וצ"ע. ועי' מה שכתבתי כתובות ירושלמי שם בתו' בד"ה לעולם כו'. וסוגיא זו סייעתא לרש"י דגם בבבלי איכא אמוראי. דוקא עולא ורבה מפרשי פלוגתא לענין הפסד כתובה אבל לאביי י"ל לענין כסף נמי איירי כמ"ש רש"י בד"ה אביי כו' כמ"ש בסמוך. אלא דקשיא לי לפירש"י מאי פריך הבבלי לעולא מברייתא דתבעו ממון וכו' לוקמי בתובעו ממון במקום שאי אפשר לבוא לדיני נפשות כגון מיד לאחר אירוסי בא עליה או שקידשה בביאה בשלשה תבעו נפשות כלומר במקום שאפשר לבוא לידי ד"נ בכ"ג וי"ל שנראה לו דוחק למיקום ברייתא בהכי דמאי קמ"ל. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה חוששין כו' וא"ת אביי כו' ע"ש דאינהו מוקי לברייתא תבעו ממון במקום שא"א לבוא לד"נ כמ"ש וקמ"ל דוקא במקום שא"א להיות ד"נ אלא ממון הוא דבשלשה אבל היכא דאפשר בד"נ אע"ג דהשתא ליכא ד"נ כגון דלא התרו בו אפ"ה דנין בכ"ג. ותו' תירצו לדידהו תבעו ממון היינו שלא התרה בה כלל כו' ע"כ. ודאי לרש"י ליכא לתרוצי כן כיון דאכתי איכא למיחש לד"נ שע"י קול יבואי עדים אחרים שהתרו בה:

אבל במוציא שם רע כו'. עי' בקונט'. ולישנא קמא קשה אם לא מצא עדים אין קנס ומלקות כמ"ש בסמוך ואיך קאמר אבל במוציא ש"ר כו' שם נותן ק' כסף כו' וא"ל דהא דקאמר אבל. במוציא ש"ר פירושו שהביא הבעל עדים כו' כדפרישית בלישנא בתרא דא"כ קשה הל"ל אבל בנערה המאורסה ובא להרגה מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה וכ"ש מוציא שם רע ונראה דל"ב עיקר ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ואתיא כו':

אבל בנערה המאורסה כו' עי' בקונט'. ובכתובות כתבתי דיש לקיים גירסה שלפנינו וה"פ ר' מנא אומר בנערה המאורסה פליגין שהביא הבעל עדים בעודה ארוסה שזינתה תחתיו אבל במוציא ש"ר שהביא עדים אחר הנישואין ד"ה מקום שהעדים כו' ור"י בר' בון אמר במוציא ש"ר פליגין אבל בשהביא עדים בעודה ארוסה ד"ה במקום שנסקלת מפסדת כתובתה ובהא פליגי ר' מנא סובר מוציא ש"ר לד"ה דין אחד הוא אבל סקילה והפסד כתובה פליגי לר"מ שני דינין הן ורבנן סברי דין אחד הן ור"י בר' בון סובר סקילה והפסד כתובה ד"ה דין אחד הן דחד טענה לשניהן ובמקום שחייבת סקילה מפסדת כתובתה אבל מיתה ומאה כסף שני דינין הן דפעמים שאינה בסקילה ואינו נותן ק' כסף כגון בבוגרת או שבאו העדים מאליהן ודומיהן:

ואתיא דר' מנא כו'. בקונט' כתבתי רבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה. וקשה מאי איכא דתבע נפשות תחלה השתא מיהא ליכא נפשות וי"ל בחוששין לכבוד הראשונים פליגי. לפ"ז קשיא לי אבבלי בסוגיין דמשני רבא בדאיכנף כ"ג ואיבדור להו ואמר דונו לי מיהת ד"מ. לישני בשדנו כבר את העדים וקמיפלגי אי מצי האב לדון אח"כ אמאה סלע בשלשה. וביותר קשה קושיא זו לשיטת ר"ת וי"ל פשיטא ליה לרבא דר"מ מודה בהא דבעינן כ"ג ולשון הש"ס בבלי משמע כן דגרסינן שם וחכמים אומרים תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג בשלמא לרבה כו' תבעו נפשות תחלה אפי' ממון בכ"ג. הרי דדוקא רבנן ס"ל דבכה"ג אף ממון בכ"ג אבל לר"מ אפילו בכה"ג ממון בג' וי"ל:

משום רי"א בכ"ג. פירש הר"ב אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג. ותימא אף שבבבלי דף י' אביי הוא דאמר כן מ"מ רבא פליג ואמר טעמא דר"י דמלקות במקום מיתה עומדת. ועוד תימא הא רבנן נמי אית להו גז"ש דרשע רשע כדאמרינן בבבלי דמכלתין דף ל"ג א"כ למה פליגי ואמרי דסגי בג' ויותר תימא לי אמ"ש תו' דף ל"ג בד"ה אתיא כו' תימא תיקשי לרבא מברייתא דהכא דקאמר בפ"ק מלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה גז"ש דרשע רשע ע"כ. טפי ה"ל להקשות כן אחכמים דפליגי ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דהא סתמא דש"ס מייתי הך גז"ש כמ"ש תו' שם. והתי"ט לא הרגיש בזה וצ"ע:

עיבור החדש. פי' הר"ב קדוש החדש ואיידי דבעי למיתני עבור השנה תני נמי עבור החדש ע"כ. וקשה הא מפורש בגמרא בבבלי אמר אביי תני קדוש החדש. היינו שמגיה המשנה וכ"ה בגמרין לית כאן עבור החדש אלא קדוש החדש. הרי לאביי לא אמרינן איידי. וכן בדין דמ"ד איידי קאמר דקמ"ל חישוב הוא אין קדוש חדש לא וכר"א כמפורש בבבלי דף י' וקשה הא רבא ורב אשי פליגי אדאביי ואינן מגיהין מתני' לכך נראה שיש ט"ס בדברי הר"ב וגרסינן חישוב החדש ואיידי כו' והיינו כפירוקא דרב אשי דהוא בתרא. ומעתה אין מקום לדברי התי"ט. והרמב"ם כתב פ"ה מה' סנהדרין עיבור החדש בשלשה ע"כ. ותימא הא רב אשי דהוא בתרא ניחא ליה טפי למוקמי מתני' דלא כהלכתא וכר"א דאמר אפי' בזמנו אין מקדשין אותו מלפרש כרבא וכיון שכן אנן דלא קיי"ל כר"א ה"ל למימר קידוש דלא נטעה לומר חישוב אין קידוש לא. ועוד הא תניא כוותיה דאביי דגרסינן קידוש החדש גם סוגיין כוותיה דאביי אזלי וצ"ע. ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה שמואל כו'. ובתו' בד"ה לעיבור כו':

ר"א בעי מכות בכ"ג כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס מכות בג' ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו. וכתב הלח"מ ומ"ש ואע"פ כו' לאפוקי ממה שאמרו בירוש' ר"א בעי כו' ע"כ. ודברי תימא הם מה הועיל הרמב"ם בדבריו הא לא תירץ מידי אקושית ר"א וטוב לו השתיקה. ונראה שהרמב"ם מפרש הא דקאמר רבא טעמא דר"י מלקות במקום מיתה עומדת היינו משום דזימנין מתים ע"י מלקות כמ"ש תו' בד"ה מלקות כו' אף דאומדין אותו מ"מ כיון דפעמים טועין באומד ולא קפיד קרא על מיתתו ש"מ דהמלקות במקום מיתה עומדת ופריך הש"ס א"ה אומדנא ל"ל כו' נימא דלא בעינן אומד כלל ולא קפיד קרא אמיתתו של זה. ודלא כמ"ש תו' ע"ש. ורבנן סברי כיון דבאומד נפשות סמכינן אתרי כדאמרינן ביומא בבלי דף פ"ג ולא אזלינן בתר רוב דיעות א"כ אין חילוק בין ג' לכ"ג דאף בב"ד של כ"ג אם שנים אומרין להקל אזלינן בתרייהו ונכון הוא:

ושבעה אנשים מרואי פני המלך מכאן כו'. רש"י פירש דאחשורוש קאי וכתב הי"מ אשתמיטתיה סוגית הירושלמי ע"ש. ונראה שלא היה זה בגירסתו וכן מוכח מדברי תו' דכתבו שכן מוכח בירושלמי דקאי אשבעה אנשים הנזכרים בירמיה דמונה אותם גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א כו' ע"ש ואס"ד שהיתה גירסתם כגירסא שלפנינו מה להם להביא ראיה מסנהדרין הלא דברי ר"ת מפורשים כאן. וטעמו דרש"י נראה שסובר שאין ראיה מקרא דירמיה דשנים הנוספים סופרי הדיינין היו כדמסיק. וכפירושו סוף ירמיה כתב השנים חשובים ולא חשובים היו:

מיכן לסנהדרי גדולה כו'. כתב הי"מ מייתי ראי' דסנהדרי גדולה שבעים היו דכל הני שלקח שר הטבחים מסנהדרין היו ע"ש. ואין נראה דא"כ ה"ל למימר מכאן לסנהדרי גדולה שהן שבעים. והנכון כמ"ש בקונט' דסד"א דבעינן דוקא כהנים ולויים דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים קמ"ל דמצוה שיהיו בסנהדרין כהנים אבל השאר אפי' ישראלים כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ס. ולכך כתיב שרים כהן הראש ולפני כהן לומר שלא היו בהם כהנים אלא אלו:

ולמה קורהו סריס. עי' בקונט'. כן פירש הי"מ. וקשה דיונתן תרגם והיו סריסים ויהון רברבין וכו' ואפי' למ"ד סריסים ממש אין זה פחיתות. ונראה דסובר הש"ס סריס סתם משמע סריס ממש לכך מפרש ליה שהיה מסרס את ההלכה כי הוא היה המכריע אם היו חולקים בדבר ל"ה אוסרים ול"ה מתירים הוא היה המכריע. אך קשה ממ"נ במאי איירי אי בד"מ ואיסור והיתר הא תנן לקמן פ' אד"מ דיני ממונות הטומאות כו' מתחילין מן הגדול ואי בד"נ הא בעינן תרי רבו על המזכים כדתנן לקמן בפירקין וי"ל לעולם בד"נ וכגון שיש ל"ו מחייבין ול"ד מזכין נמצא שבהכרעתו הדבר תלוי. א"נ בפסול משפחה וכדא"ר הושעיה לקמן פרק אד"מ. ואתיא הך סוגיא כמ"ד והיו סריסים שנסתרתה עכו"ם בימיו:

שמואל אמר אין כו'. לפמ"ש בקונט' י"ל שהרמב"ם שכתב עיבור כמ"ש לעיל בד"ה עיבור כו' אדשמואל סמיך. אך לא קיי"ל כשמואל דאמר אין קה"ח פחות מעשרה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהקה"ח אין מקדשין אלא בשלשה. גם קשיא לשמואל מתני' דפ' בני העיר דקחשיב לכל הני שהן בעשרה ולא קחשיב להא דשמואל וי"ל תנו ושייר דהא לא קחשיב נמי הא דבעינן קידוש השם בעשרה כמפורש בבבלי סוף פרק בן סורר ומורה דף ע"ד:

פשיטא דלא סליק כו'. בקונטרס פירש אי דקרובים פסולים לקידוש החדש וכ"ה בבבלי פ' אד"מ דף ל"ו קידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד. ובבבלי ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד אמרינן מוציאה לרבים אינו מקדש יחידי דאין לך מומחה לרבים גדול ממשה וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. וקשה כיון דבקידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד א"כ מאי מהני דהוה אהרן עמו ויותר קשה לתו' דאמרינן שהוסיפו עלייהו עוד אחד וצ"ע:

יקרוני ז' זקנים כו'. הרמב"ם לא כתב כלום דעיבור השנה צריך זקנים. ומ"ש פ"ה מה' קה"ח שקידוש החדש ועיבור השנה אין עושין אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכים בא"י ע"כ אין נראה שהסמוך נקרא זקן. ונראה שטעמו דבבבלי דף י' מייתי הך ברייתא דר"ג ולא תני בה זקנים ש"מ דסובר שגם לעיבור השנה א"צ זקנים אלא אפי' חבירים כשרים. ובפ"ד מהל' קה"ח כתב אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנין למקום פלוני כו' ע"כ. משמע שם שהראש ב"ד בעצמו צריך לומר מי הם המזומנין וקשה א"כ למה לא ידע ר"נ מי הוא שעלה שלא ברשות אלא ודאי שהראש ב"ד אומר סתם להזמין ז' כמ"ש בקונט' שאמר סתם לשלוחו. (והי"מ כתב שכן פירש"י ולא נמצא כן ברש"י שלפנינו) ונראה דהרמב"ם דייק מהבבלי שלא היה הטעות מהשליח דא"כ מאי קאמר ולא שמואל הקטן היה אלא איניש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעביד. הא בכולן היה הספק אלא ודאי ר"ג הוא שהזמינם אלא שנשכח ממנו מי היו אותן אנשים שהזמינם. והי"מ כתב מי הוא שנכנס שלא ברשות ירד ואמר שמואל אני עליתי שלא ברשות ומפרש בבבלי שאיש אחר היה כו' וא"ת והא נפיק מיניה חורבה שמא יאמרו לו שירד ותתעבר השנה באותו שלא היה מזומן וי"ל דסמך שלא יורידוהו מפני הכבוד ואם יקרה שיאמרו לו לירד יבקש מר"ג שיניתוהו שם לראות והכי תני בבבלי שא"ל שב בני שב ע"כ. ולפום סוגיין לק"מ שכולן היו כשרים לעיבור שהרי הזמינם כולן מיהו להבבלי קשה. אבל תירוצו אינו מחוור מה בכך שהוא שם הא מיהת אין מונין אותו נמצא שמעברין השנה בשאינן מזומנין וצ"ע. לכך נראה שגם בבבלי ה"פ שלא גמרו הדבר בו ביום ומה שאמר ר"ג שב בני שב ה"ק כיון שאין רצוני לעבר היום מותר אתה לישב. ולפ"ז ליתא למ"ש המפרש ה' קה"ח מכאן מוכח שאפשר לישב שם מי שאינו מזומן ללמוד הלכה למעשה וצ"ע:

ומה אלדד ומידד. כתב הי"מ ר"ג ידע דשמואל לא עלה שלא ברשות ואמר ומה אלדד ומידד אע"פ שהיו מהנמנים למנין הזקנים ברחו מי השררה ולא יצאו האהלה כ"ש את שכל ישראל יודעים שאם יש שנים כאלדד ומידד אתה אחד מהם שלא תעלה שלא ברשות ואפ"ה לא עיברוה ביום ההוא כו' ע"ש כמה רחוקים דבריו מן הפשט. גם קשה אף שלא עלה שמואל שלא ברשות מ"מ היה יכול לעבר שהרי כולם היו מזומנים ואם שמואל מוחל על כבודו אין בזה הפסד שמ"מ אפשר לעבר בהנותרים ועוד מאי ק"ו הוא זה הרי הוא אומר שלא עלה שלא ברשות לשם שררה אלא ללמוד הלכה ועוד מאי קאמר אמרתי. לכן פירש שבקונט' עיקר והוא נכון:

תני סנהדרין שראו את ההורג. בקונט' הגהתי את ההרוג משום דקשיא אי בראו ההורג עדות ל"ל הא ודא לא היו עורפין שהרי צריכין לומר ועינינו לא ראו והרי ראו ואי משום ב"ד אחר שלא יבואו לעשות ע"ע א"כ בכל הרציחות כולן נקבל עדות שראו את ההורג כדי שלא יבוא לידי ע"ע אלא ודאי לא חיישינן לב"ד אחר ועוד מ"ש ב"ד דנקט אלא ודאי כיון דאינהו יצאו למדוד ראוי שיעשה העגלה על ידיהן א"כ משמע שהן הב"ד ולא אחרים אך דוחק הוא לפרש סוגיין כן ונראה דבהא פליגי אי לד"מ דמיא עדות זה עד הרואה נעשה דיין או לד"נ דמיא אפי' עד הרואה אין נעשה דיין א"נ לכ"ע לד"מ דמיא וקמיפלגי בפלוגתא דרש"י ותו' אי מודה ר"ע בד"מ או לא ותרווייהו אליבא דר"ע. ולפ"ז צ"ל דלעולם אין דנין ע"ש ראייתם אלא הגדה בעינן. וא"ת לא תהא שמיעה גדולה מראייה ועדים ל"ל וי"ל שראוהו בלילה כדמשני בבבלי בר"פ ראוהו ב"ד. ותו' כתב שם בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונט' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפי' בד"נ אמרינן הכי בפרק החובל אם ראוהו ביום ע"כ. וט"ס יש כאן וצריך להיות דאפי' בדיני ממונות אמרי' כו' וה"פ רש"י דחק לומר כן כדי לפרש סתמא דש"ס אפי' כר"ע ובחנם דחק דבד"מ מודה ר"ע דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ורש"י לשיטתו ותו' לשיטתן וז"ל תו' בפ' החובל דף צ' ע"ב כגון שראה בלילה פירש בקונט' ור"י נשיאה כר"ט ס"ל ובחנם פי' כן דאפי' כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ כדפירש' לעיל ע"כ. הרי דסובר רש"י דלר"ע אין חילוק בין ד"מ לד"נ אלא בקה"ח לחוד הוא דמודה ותו' סברי בד"מ מודה ר"ע וכ"כ בר"ה [דכ"ו] בד"ה דרחמנא כו' ע"ש. והמהרש"א בר"ה לא ירד אל המכוון בזה ע"ש. והרמב"ם פ"ה מה' עדות פסק בין בד"נ בין בד"מ אין עד המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין. וכתב הכ"מ דפוסק כר"ט דרבו דר"ע הוא. וכבר השיגו הלח"מ מההיא דפי"א מה' מלוה ע"ש. ול"נ דראיית הרמב"ם מהא דגרסיגן בסנהדרין דף ע"ח אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד מ"ט חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ולאו שמה עדות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח. הרי מפורש שאף בד"נ אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה אם ראוהו ביום כמ"ש תו' בסנהדרין שם ודלא כר"ע דאמר כולן נעשו עדים דכיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא נמצא דלכך פסק כר"ט דרבא פסק כוותיה וזה ברור. ומ"ש הלח"מ בה' עדות שם אך קשה אי רבינו פסק כר"ט א"כ לתירוצא בתרא דאבע"א דאמרינן פ' החובל ר"ט איירי ביום ואפ"ה מקצתן עדים ומקצתן דיינים ואינן יכולים לעשות מעשה ע"פ ראייתם ואמאי הא בד"מ אמרינן דעושין דין ע"פ ראייתם ודוחק לומר דרבינו אינו פוסק כל"ב ע"ש שדחק הרבה בתירוצו. ובמחילת כבודו דבריו תמוהין דודאי מודה האבע"א דלא אר"ט מקצתן נעשו עדים כו' אלא בראהו בלילה אבל ביום עושין מעשה ע"פ. ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראייה דסברא הוא וליכא קרא דפוסל הדיינים שראו. ולשיטת רש"י כוונת האבע"א לומר דר"י נשיאה כר"ע נמי ס"ל ולתו' בא לומר אפי' אם היה מעשה דחלון בלילה נמי ניחא. ותדע דאי ס"ל לר"ט דלעולם אינן יכולין לעשות מעשה ע"פ ראייתם א"כ קשיא הא דרבא דלא כמאן דגבי טרפה ליכא למימר מקצתן נעשו עדים דא"כ הדר ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו. וכ"כ תוספת בסנהדרין שם. ואם נדחק לומר דרבא כתירוצא קמא ס"ל מ"מ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם דפסק כרבא וכמ"ש. וראיתי להרמב"ן בספר מלחמות פ' האשה שנתארמלה שכתב דהך שינויא בתרא דפ' החובל בא לומר דאפילו ביום אין דנין עד שיעידו בפניהם והכא מסקנתא דשמעתתא גם נראה מדבריו דסובר דהלכתא כר"ע ולא כר"ט ע"ש. ולפמ"ש הדין עם הבעה"מ בזה ונראה עיקר דהלכתא כר"ט בהאי ובהגהות מיימוני בה' עדות כתבו אדברי הרמב"ם וכן פירש ר"י כו' ע"ש משמע מדבריהם דהרמב"ם פוסק כר"ע ותימא דדברי הרמב"ם מבוארים דפסק כר"ט וכן בדין דרבא כר"ט ס"ל כמ"ש וצ"ע:

ועבדין כן. גרסינן בבבלי שבועות דף ל' אמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא יזול. וכתב הרדב"ז ח"א סי' קי"ט יש מי שאמר מדקאמר לא ליזול שאפי' רצה לילך ולמחול על כבודו אין לו לילך ולבזות תורתו כו' הלכך אם רצה למחול על כבודו ולמיזל לאסהודי הרשות בידו ע"כ אבל לשון הרמב"ם משמע דאסור וז"ל ריש ה' עדות היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע ע"כ. אך מסוגיין מתבאר דשרי וכדעת הרדב"ז והיינו דשאל ר"ה ועבדין כן. מיהו מבבלי דמכילתין דף י"ח מוכח דאסור דגרסינן שם כה"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' ודחק הש"ס טובא וקשה לישני הא דמעיד היינו אם רוצה למחול על כבודו משא"כ מלך אינו מעיד אפי' רוצה למחול על כבודו שאין כבודו מחול אלא ודאי שאף ת"ח אסור לו למחול על כבודו. ואפשר סובר הרדב"ז לחלק בין כה"ג לת"ח ועמ"ש לקמן ריש פ"ב בד"ה אין מלך כו' ונ"ל להביא ראיה לדברי הרדב"ז מהא דתנן פ"ב רי"א אם רצה לחלוץ או לייבם הרשות בידו ואמרו שם טעמא דר"י מצוה שאני ע"כ לא פליגי חכמים אדר"י אלא ככה"ג אבל בת"ח מודו:

ושרי ר"ה גרמיה כו'. וקשה למה לא דן ר"ה בעצמו ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ודוחק לומר דמעשה דר"ה הוה שראה בלילה ונראה דר"ה עד יחידי היה ולא היה יכול לדון יחידי שישבע שהרי הוא ידע שטענותיו שקר גם לא היה יכול לחייבו כיון שלא היה אלא עד אחד. אך קשה כיון שיחיד מומחה דן יחידי אי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אין זה בכלל עדות ולמה לא יחייבו ואפשר לחלק וצ"ע:

מהו מקודש מקויים בבבלי דף י' גרסינן רב אשי אמר חישוב קתני ומתני' ר"א היא דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וגו'. וקשה סתמא אסתמא דהכא תנן סתמא כר"א ובר"ה פ"ב תנן ראש ב"ד אומר מקודש. ולפום סוגיין ניחא דמקודש היינו מקויים. אך קשה דתנן התם בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ראב"צ אומר נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים מדראב"צ מקדש ממש קאמר ש"מ דאף ת"ק מקדשין ממש קאמר וי"ל הך ת"ק ודאי כראב"צ ס"ל דמקדשין ממש אבל לאו סתמא מיקרי ועי' ברא"ש ר"פ מקום שנהגו:

מתניתא אמרה כן ראש ב"ד אומר מקודש. וקשה מאי ראיה הא מתני' לא איירי אלא לאחר שנשאו ונתנו בדבר והסכימו לקדש החדש והא דמתחילין מן הגדול היינו שאומר תחלה דעתו אם לקדש או לעבר ועוד הא לא קאמר אלא ראש ב"ד אבל שאר הדיינים לא אמרו אלא כשאר כל העם. וראיתי להמפרש שכתב פ"ד מה' קה"ח בקידוש החדש מתחילין מן הגדול כמש"ל אחר שתתקיים העדות של קה"ח ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם כו' כבוד לראש ב"ד להתחיל בקידוש לפני מי שגדול ממנו ע"כ. וכולא סוגיא לא משמע כדבריו. גם לשון מתחילין מן הגדול משמע דלענין משא ומתן בדין איירי כלישנא דמתני' פ' אד"מ. גם הא דמשמע מדבריו שמפני הכבוד ראש ב"ד מתחיל לומר מקודש. לא משמע כן בבבלי ר"ה דף כ"ד דיליף התם מקרא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:

וההן ביתא דלרע לא נהגין כן. עי' בקונט'. ועוד נ"ל לפרש דאבית רבי קאי דגרסינן בבבלי לקמן פ' אד"מ דף ל"ו מניינא דבי רבי כולהו מתחילין מן הצד מחמת ענוה ולא שמיע כו' כלומר ולא שמיע לר' זבידא הא דר"י דמדבריו שמעינן דחיובא הוא דאיכא בקה"ח להתחיל מן הגדול מדחזינן בעיבור השנה מתחילין מן הצד אלא ש"מ דהיינו טעמא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' דמצוה בגדול ושל בית רבי אע"ג דבשאר מנינים מתחילין מן הצד בקה"ח מתחילין מן הגדול:

לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ולעיבור השנה מתחילין מן הצד. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח בעיבור השנה מתחילין מן הצד ובקידוש החדש מתחילין מן הגדול. וכלשון הזה הגירסא בר"ה פ"ב. והמפרש לא הראה מקומו מאין יצא להרב דין זה. ומדכתב כאן עיבור וכאן קידוש משמע קצת כדברי המפרש שכתבתי בסמוך אך אינו מוכרח דלכך כתב קידוש החדש דעיבור ממילא הוא וכראב"צ אם לא נראה בזמנו כו' והיינו כאביי וכשמואל ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה עיבור כו'. והרמב"ם פי"א מה"ס כתב דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול ד"נ מתחילין מן הצד. ולא קחשיב קה"ח ברישא ולא עיבור השנה בסיפא. ואפשר שנקט לשון המשנה דפ' אד"מ כמנהגו. אך קשה למה שייר אותן התנא. ובקונט' כתבתי בקה"ח הכל תלוי בעדים לכך מתחילין מגדול וקשה הרי פעמים שמאיימין על העדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח א"כ הדבר תלוי בב"ד לכך נראה עיבור השנה חמיר הצריכו להתחיל מן הצד אבל קה"ח דקיל דסגי בשלשה הקילו בו כדיני ממונות:

אלא בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום. מלשון זה משמע דאדר שני תוספות ומשמע נמי דאדר הסמוך לניסן מלא עבדינן ובירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] פליגי בה אם אדר ראשון או שני תוספות. גם אמרינן התם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. מיהו לפמ"ש תו' ר"ה דף י"ט מסיק רצו ירח רצו ל' יום. ונראה דל"ג דא"ר יעקב אלא א"ר יעקב כו' והש"ס דמשני אין מן הדא לית את ש"מ כלום ה"ק י"ל רצו ירח רצו ל' יום. ועמ"ש בירושלמי מגילה בד"ה לעולם כו' והגה שכתבתי כאן נראית עיקר. והרמב"ם השמיט דין זה שצ"ל הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ולא ידעתי טעמו. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מי הוא שנכנס תחלה לעיבור השנה ולקה"ח וצ"ע:

חסל ר"ח ויתיב ליה כו' כתב בש"ע א"ת סי' ק"ב סעיף ה' אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו אפשר לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור זה שאחריו תפלתו שלא יעבור לפני המתפלל. וכתב המג"א לפירש"י משמע דמותר לפסוע לאחוריו רק שאסור לעבור לפני המתפלל לשוב למקומו ואפשר סובר רש"י ר"י היה עומד קצת מרחוק מרב שהיה יכול לפסוע ג"פ א"כ אין ראיה משם אבל מירושלמי יש ראיה עב"י ע"כ. ותימא איך אפשר לומר שר"י לא היה עומד ממש מאחורי רב בענין שהיה יכול לפסוע ג"פ אבל לא היה יכול לעבור למקומו א"כ מאי קאמר הש"ס ש"מ מתפלל תלמיד אחורי רבו הא לא היה עומד אחוריו ממש. וא"ל כוונת המג"א שהיה המרחק בין רב לר"י יותר מד' אמות שכשיפסע ג"פ אינו עובר לפני המתפלל שאין איסור אלא לעובר תוך ד' אמות. דעדיין קשה מאי מוכיח מהכא הש"ס דמותר לתלמיד להתפלל אחורי רבו ודחק לשנויי ר"י תלמיד חבר היה. הא חוץ לד"א לכ"ע שרי לתלמיד להתפלל אחורי רבו. ואפי' לפני רבו כתב המג"א סי' צ' שרי חוץ לד"א. ומ"ש מירושלמי יש ראיה כוונתו לסוגיין דמינה מביא הב"י שם ראיה. ואיני רואה שום ראיה מכאן די"ל לאחר שפסע ג' פסיעות הדר ישב ליה במקומו שלא לעבור. וע"כ לומר כן דאי המתין גם עם הג"פ איך ישב ליה דה"ל כיושב באמצע תפלתו. וכ"ת איך ישב הא אסור לישב תוך ד"א של תפלה י"ל שהיה עוסק בתורה או בשבחים דשרי כמ"ש בש"ע שם סעיף א'. ואף שבר"ה פ"ב פירשתי ויתיב ליה ועמד במקומו. הדרי בי דא"כ הל"ל ושהה שם. ורבינו יונה כתב בברכות פ"ד נראה בגמר' שהטעם שאסור להתפלל אחורי רבו מפני ההפסקה כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג"פ לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ע"כ ר"ל מדאמרינן בגמרא ולא פסקיה רב לצלותי' דר"י. ואיני מבין דבריו דה"ק ולא יצא רב חוץ לבה"כ כדי שלא להפסיק ר"י תפלתו כי העובר נגד המתפלל גורם שהמתפלל מפסיד תפלתו בהרהורים אחרים וזה פשוט. ולא ידעתי למה דחק רש"י והנ"י לפרש בענין אחר שאין לשון הש"ס מורה כפירושו וצ"ע. ונראה דמייתי הך עובדא להכא שאל תתמה איך מינו לרב כהנא הא אתי מדבית עלי וכתיב לא יהיה זקן בביתך כל הימים והיינו שלא יהיה סמוך מבניו כמפורש בבבלי בפרקין דף י"ג לכך מייתי הא דר"ח שהתפלל עליו שיחיה והיינו שהתפלל שלא יהיה בקללה שנתקללו בני עלי כתב תו' חולין דף קל"ב בד"ה רב כהנא אכל בשביל אשתו זהו ר"כ שגלה מבבל לא"י שלא היה כהן ואחר יש שהיה כהן בפ"ק דקידושין דשקל סודרא בפדיון הבן. ואין זו הוכחה כמ"ש תו' בקידושין שם די"ל שהיה לוקח ה' סלעים דפדיון הבן בשביל אשתו. ול"נ מהכא ראיה מבוררת שרב כהנא שעלה מבבל היה כהן מדקאמר כן אתון נהגין. ומ"ש תו' שלקח פדיון הבן בשביל אשתו. קשה הא אהרן ובניו כתיב בפ' קרא. ועי' במ"ל ריש ה' ביכורים:

ר"ל אקדמון חד סב כו' ולא שמיע כו'. עי' בקונט' וקשה אע"ג דשמיע ליה הא דר' קריספדא דרועי בקר כשרים לעיבור השנה מ"מ אין להם לפגום בכבוד ת"ח לכך נראה שהנשיא הקדים להאי סבא ולא הזמין לר"ל וכעס ר"ל שהאי סבא לא היה חשוב כל כך ואין ראוי לעבר ואמר כן יהא בשכרו על הנשיא אמר כך ולא שמיע ליה הא דר"ק וכיון שכן הרשות ביד הנשיא להזמין מי שירצה. והיינו דפריך בסמוך למה הקפיד ר"ל על הדבר שלא הזמינו הנשיא. חס לומר שמפני כבודו הוא דקפיד הא לא רצה ליהנות מכבוד התורה. וקצת קשה דלעיל מיבעיא לן חברים מהו לכנוס לעיבור השנה ופשיט מברייתא דבעי' זקנים וקשה ברייתא זו ר' קריספדא וי"ל ודאי דאין הרועים יכולים לעבר אלא דשמעינן לדבריהם ומעברין על פי סברתם א"כ אין להקפיד אם מצרפין זקן אע"פ שאינו חשוב כל כך:

והן שיהו כולם כו'. הרמב"ם לא כתב מזה דבר. ומלשונו פ"ד מה' קה"ח הל' י' משמע שאין הדבר תלוי בהטעמים אלא אם צריכה לעיבור או לא יהיה מאיזה טעם שיהיה. ואפשר דדייק ליה מדאמרינן בד"נ שנים שאמרו טעם אחד אפי' משני' מקראות אינן נמנין אלא כאחד כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' סנהדרין ש"מ דטפי סמכינן עלייהו אם כל אחד אומר טעם אחד. אך לשון הרמב"ם קשה דקאמר אפי' משני מקראות משמע כ"ש אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד שאין נמנין אלא כאחד א"כ הא דאמרינן בבבלי דמכילתין דף ל"ד לכך כתבו טעם המזכין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעי מיניה ר"א מר' יוחנן וכו' ל"ל הך בעיא הל"ל בקצרה כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד. והכ"מ כתב שם שנים שאמרו כו' בעא מיניה ר"א מר"י אמרו ב' טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין להם אלא אחד פירש"י משום דחד מהנך קראי לאו להכי הוא דאתי דקיי"ל לא נכתבו ב' מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו טעה ומ"ש רבי' אפי' משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' משני מקראות אין מונין להן אלא אחד ובזה אין מקום להשגת הרמ"ך ע"כ. והשגת הרמ"ך לא ראיתי ואין ספק שכיוון למ"ש וצ"ע:

הם מקדשין אותו. עי' בקונט'. וא"ת למה לא יקדשו הב"ד בתחלת ליל ל"א דהא ודאי יקבעו יום ל"א לר"ח וי"ל קידוש החדש קרוי חק ומשפט יהיה ביום ל' או ביום ל"א הוא ביום דוקא דומיא דמשפט. והרשב"א כתב בחידושיו פ"ג דר"ה בד"ה ואימא ה"נ כו' וקשיא לי אמאי מעברים ליה ליקדשוהו למחר דהוי תחלת וגמר דין ביום וי"ל אי הוה אפשר בלילה ניחא דהא לא איפסקא זמן שאין ראוי לקדש אבל השתא דא"א בלילה ודאי כיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש אין מקדשין אותו לאחר זמן ע"כ ואיני מבין תירוצו מאי איכא דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש. אבל לפירושי ניחא ודאי אי הוה אפשר לקדושי בלילה מיד היה חוב על הב"ד לקדשו אבל השתא דאין מקדשין בלילה למחר איך מקדשין שכבר קדשוהו שמים בלילה. אך קשה בשלמא אם לא נראה. כלל בזמנו מקדשין למעלה בליל ל"א דמה להם להמתין אבל אם נחקרו העדים ביום ל' אלא שלא היה זמן לקדש יום ל' ביום ימתינו למעלה עד למחר עד שיקדשו ב"ד יום ל' משא"כ השתא מקדשין יום ל"א וצ"ע. ותו' כתב במכלתין דף י' ע"ב בד"ה שכבר קדשוהו שמים י"מ דב"ד שלמעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד וא"נ דא"כ נמי כבר קדשו שמים ע"כ. ונראה די"מ מפרשין למתני' דה"ק אם נראה בזמנו גזירת הכתוב הוא שמקדשין אותו אבל אם לא נראה בזמנו מסברא אין לקדש אותו שכבר קדשוהו שמים א"כ מסברא אין לקדשו כלל ומוקמינן גזירת הכתוב במסתבר טפי דהיינו בזמנו. אך לדידן קשיא אי"מ סוגיין וסוגית הבבלי ר"ה דף ח' ת"ר כי חק לישראל הוא משפט וגו' אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החדש. הרי שאין מקדשין למעלה עד שיקדשו למטה והרמב"ם והר"ב כתבו בפ"ב דר"ה אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שקדוש החדש אינה חובה דאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים שאין חובה על הב"ד לומר החדש מקודש וכשנראה בזמנו מקדשין אותו מפני שצריך חיזוק ע"כ. לפ"ז אין מקום לקושית תו' על הי"מ. אך דבריהם אלו תמוהים דירוש' ודאי פליג. גם מדאמר ראב"ש בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וכו' משמע מאן דדריש וקדשתם סובר דאפי' בזמנו אין מקדשין. ועוד הרי מפורש בכתובות פ"ב עדות החדש דאורייתא ודוחק לומר דעדות הוא דאורייתא אבל לא הקידוש. ועוד אי קה"ח לאו דאורייתא א"כ מ"ט דמתני' דפ"ג דר"ה דתנן נתקרה העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר הא מדאורייתא היה חדש חסר. ודוחק לומר כיון דתקינו רבנן קידוש אם לא קידש מעובר דכתיב אתם אפי' מזדים. דודאי לא תקינו רבנן בכה"ג לקלקל המועדות. ועוד מאי מייתי שם בר"ה דלכך אין מקדשין בלילה משום דכתיב כי חוק וכו' הא כולא מילתא דרבנן איך נפרש קרא בהכי. גם מדמייתי התם ראיה ממשה רבינו ש"מ דמדאורייתא הוא. וא"ל הך מתני' כרבנן דפליגי אראב"צ א"כ קשיא איך עלה על דעת אביי לאתויי ראיה ממנה דהלכתא כראב"צ כמפורש פ"ב דר"ה דף כ"ד. גם בחיבורו פסק הרמב"ם כראב"צ וכמתני' דפ"ג דר"ה וצ"ע. וכתב תו' עוד אלא נראה כפ"ה דביום ל' ממתינים ב"ד שלמעלה לב"ד שלמטה שמא יעברו אבל ביום ל"א שא"א לקדשו היום מקדשים אותו בשמים מן השחר. והא דאמר בירושלמי ר' בא בר זבדי בשם רב טעמא דראב"צ כו' יש לפרשו כפ"ה כו' ע"ש וכתב המהרש"א פירש"י שלפנינו שכבר קדשוהו שמים ב"ד שלמעלה מאתמול. משמע כפירש הי"מ דלעולם מקדשין אותו ב"ד שלמעלה בשעת המולד ע"כ. לא ידעתי מאי משמע דקאמר לפירוש הי"מ הל"ל ב"ד שלמעלה משעת המולד אלא ודאי כוונת רש"י דלא תיקשי למה אין הב"ד מקדשין ביום ל"א בבקר וקאמר דב"ד שלמעלה כבר קידשו מתחילת הלילה. ועוד אי ס"ד שלמעלה מקדשין בשעת המולד הא פעמים שאין המולד עד יום ל"א כפי הקביעות שאנו חושבין בו היום א"כ מאי קאמר שכבר קדשוהו שמים. ולהי"מ צ"ל כיון דברוב פעמים אינו לכך אין מקדשין אותו מיהו מ"ש תו' לשיטת רש"י שב"ד שלמעלה מקדשין אותו מן הבקר אינו מבורר:

מאותה שעה עקרוהו מיהודה כו' ואי תימא הא תני לקמן אין מעברין את השנה אלא ביהודה וי"ל הא איתמר עלה העיד חנניה אם אינה יכולה להתעבר ביהודה מעברין בגליל וכיון שמתו התלמידים שם כאינה. יכולה להתעבר ביהודה היא. אך בבבלי גרסינן העיד חנניה אם עיברוה בגליל אינה מעוברת ודריש לה מקרא ואפשר קרא איירי בזמן שבה"מ קיים דוקא. מיהו קצת קשה וכי משום לוד קנסו לכל ארץ יהודה דמקרא שמעינן דארץ יהודה דוקא וא"ת הא אמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים. ועין טב מארץ יהודה היא כמ"ש תו' שם וי"ל זה היה מעשה קודם שעקרוהו מיהודה מיהו לקמן מפורש דלאחר ר' קידשו החדש בעין טב:

מימר בתים מיהודה כו'. כתבתי בירוש' מגילה (פ"א ה"א) בד"ה לוד כו' כתב רש"י לוד ואונו וגיא החרשים מערי בנימן היו ע"כ וקשה הא כתיב בד"ה בבני יהודה ושריה הוליד את יואב אבי גי חרשים כי חרשים היו הרי דמערי יהודה היה ע"ש ונראה דרש"י סמיך אקרא דנחמיה דכתיב ובני בנימין מגבע כו' לוד ואונו גיא החרשים וצריכין לומר דהנך שלש עיירות בתים מיהודה ושדות מדן כדאמרינן הכי בלוד א"כ ניחא הכל:

א"ל שהן גסי הרוח. וקשה השתא דמסיק דלוד לאו מיהודה א"כ אמאי עקרו הקביעות מארץ יהודה וי"ל ר"ז פליגא הא דאמר לעיל שעקרוהו מארץ יהודה:

על אביב. עי' בקונט'. והוא מפי' רש"י. וכתב עוד י"מ לפי שאין להם מהיכן להקריב העומר וקשה דאמרינן לקמן על ג' ארצות מעברין כו' על שתים מעברין ואם בישלה תבואה ביהודה ולא בישלה בעבר הירדן והגליל מעברין השנה ואי טעמא משום עומר הוא הרי בישלה תבואה ביהודה ע"כ. והרמב"ם ה' קה"ח מפרש כפי הי"מ וז"ל כדי שיהא האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בט"ז בניסן. לפ"ז אין מקום לקושית רש"י שאף שנמצא אביב ביהודה מ"מ לא מיקרי מצוי עד שיהא בשני מדינות. אע"ג שמצוה להביא העומר מיהודה כדתנן מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים מ"מ כל א"י כשר כדתנן העומר בא מא"י. ופירש"י קשה דאס"ד דהטעם משום דכתיב חדש האביב היה ראוי לעבר משום אביב לחוד דהא כתיב שמור את חדש האביב ועוד א"כ אם שנה שחונה או שנת בצורת היא לא יהא פסח כלל. אלא ודאי קרא לא קפיד אלא שיהיה הפסח בזמן האביב וכ"כ הרמב"ם שם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה רשב"ג כו':

ועל התקופה. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח על התקופה כיצד ב"ד מחשבין אם תהיה תקופת ניסן בט"ז בו או אח"כ מעברין אותה השנה ועושין אדר שני כדי שיהיה פסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר ע"כ. והא דתני על שנים מעברין היינו על אביב ופירות האילן אבל על התקופה לבד מעברין. וקשה א"כ איך תני התקופה באמצע. הגם שבבבלי תני על התקופה בסוף מ"מ כיון דלא קפיד הירושלמי לשנותה באמצע ש"מ דבעינן תמיד שנים ועל התקופה לבד אין מעברין גם בבבלי דתני תקופה בסוף ותני עלה על שנים אין מעברין משמע דעל התקופה קאי. ועוד מדתני וכשיהיה אביב אחת מהן כו' אי על התקופה לבד מעברין ה"ל למתני סתם וכשהיה אביב מאי אחת מהן אלא ודאי דאין מעברין על התקופה לבד. לכך נראה כפירש"י דעל התקופה לחוד אין מעברין. ועי' מ"ש בסמוך בד"ה רשב"ג כו':

ועל פירות האילן. עי' בקונט' כן פירש"י. וקשה הא ודאי רוב פירות האילן מתבכרים אחר העצרת. וקרא דוביום הביכורים לא קאי אלא אביכורי שעורים שמקריבין בעצרת כמפורש בגמרא וברש"י בפירש התורה. גם דרשינן מהך קרא שזמן הבאת הביכורים מעצרת אבל אם לא הביאן בעצרת אין צריך לעלות בשבילן שגם בחג יכול להביאן כדתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא. ולפמ"ש לעיל להרמב"ם דלא קפיד קרא אלא אזמן פשיטא דלא שייך הך טעמא אבל ברמב"ם מפרש טעם אחר כדי שיהיו הפירות טמאין כדרך כל זמן האביב ע"כ נמצא שטעמא דכולן משום אביב:

ואם עיברוה ה"ז מעוברת. וא"ת מ"ש מהא דתני בסמוך על ג' ארצות כו' ואם עיברוה אינה מעוברת וי"ל הנך ג' אביב ותקופה ופירות האילן משום שאינה אביב מעברין בדין הוא דאפי' על אחד מהן ראוי לעבר דקרא כתיב חדש האביב אלא חכמים אמרו שלא לעבר אלא על שנים מהם הלכך אם עיברוה מעוברת אבל בג' ארצות כיון דאיכא בחד מינייהו סגי. והרמב"ם השמיט הא דג' סימנין נו' אם עיברוה על אחת מהן מעוברת וגם הא דג' ארצות אם עיברוה אינה מעוברת וצריך טעם למה. ואף שבבבלי לא נזכר חלוקה זו בברייתות ואין לדחות בשביל כך דבר המפורש בירושלמי. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מפני הצנה כו' אם עברוה אינה מעוברת ומפני הגדיים כו' אם עיברוה מעוברת. וא"ת איך תני אם עיברוה אינה מעוברת הא כתיב אתם אפי' מזידים אפי' אנוסים הוי קידוש וי"ל דוקא בקה"ח הוא דכתיב אותם אבל לא בעיבור שנה. אך קשה דגרסינן בבבלי דף י"א אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת וכן בקה"ח ואמר ר"א מאי קרא תקעו בחדש שופר כו' ע"ש. ש"מ דמקשינן עיבור השנה לקה"ח וכיון דהקישא הוא נקיש נמי לענין זה שיהא עיבור אפי' מזידים וצ"ע:

רשב"ג יאומר אף כו'. עי' בקונט' כ"כ רש"י דל"ג אף. ונראה דדייק ליה מדגרסינן בבבלי איבעיא להו היכי קאר"ג על התקופה שמחים או על התקופה מעברין תיקו. ואס"ד דגרסינן אף איך אפשר לפרש על התקופה לחודא מעברין הא ליכא מידי דעליו לחוד מעברין דקאמר אף. ולדעתי אינו מוכרח דת"ק קאמר לעולם בעינן שנים וקאמר רשב"ג אף על התקופה לחוד מעברין ומצינו שהתנא שונה כן בכמה מקומות. וכתב רש"י א"ד מעברין על התקופה לחוד דתקופה דאורייתא דכתיב חג האסיף תקופת השנה וכתב תו' וקשה אביב נמי דאורייתא דכתיב שמור את חדש האביב וכן פירות האילן וחג הקציר ביכורי מעשיך ונראה דטעמא דתקופה משום דא"א לטעות בה אבל בפירות האילן ואביב עבידי דטעו בהו ע"כ. ולפמ"ש בסמוך בתו' בד"ה על אביב כו' לק"מ. דהתם אזמן אביב וזמן ביכורים קפיד קרא דליכא למימר דאאביב ממש קפיד קרא כמ"ש שם משא"כ בתקופה ודאי יש לנו לומר דאתקופה ממש קפיד קרא. ומ"ש תו' וכן פירות האילן וחג הקציר כו' ע"כ דברי תימא הם הא ודאי קרא לא קאי אפירות האילן אלא אביכורי שעורים שהן שתי הלחם שמביאין בעצרת וכ"כ רש"י בפי' התורה וי"ל קושית התו' לשיטת רש"י בגמרא דסובר חג השבועות מיקרי חג הביכורים משום ביכורי פירות האילן. וגבי אביב דלית ליה דאזמן אביב קפיד כמ"ש שם. מיהו לשיטת הרמב"ם דמפרש על התקופה היינו תקופת ניסן כמ"ש לעיל בד"ה ועל התקופה כו' ע"ש צ"ל דס"ל כפי' תו'. ובנדרים [פ"ו ה"א] כתבתי בתוס' בד"ה מפני כו' מ"ש הרמב"ם על התקופה לחוד מעברין הוא מטעם דפוסק כרשב"ג ולא כת"ק משום דר"מ כרשב"ג ס"ל בתקופה ע"ש. לא תיקשי לך הא איהו גופא היא איבעיא דלא איפשיטא אי סובר רשב"ג דאתקופה לחוד מעברין. דהרמב"ם מפרש איבעיא אי אף דרשב"ג קאי גם אשמחה א"ד לא קאי אלא שמעברין עליה לחודה ונקט לשון קצרה ובין לפירש"י ובין לפי' הרמב"ם קשיא לרשב"ג לעולם היו שמחים דהא על פירות האילן לחוד אין מעברין א"כ בעינן לעולם או אביב או תקופה וי"ל דה"נ קארשב"ג לעולם היו שמחים כיון שגם בתקופ' יש שמחה:

מפני שהעומר בא ממנה. במנחות דף ס"ד מצות העומר לבוא. מקרוב לירושלים כו' מאי טעמא אבע"א משום כרמל ואבע"א משום דאין מעבירין על המצות. וקשה הא מברייתא שמעינן דהטעם משום כרמל ולאו משום דאין מעבירין כו' דא"כ אף כשיהודה אחת מהן נמי יש להם לשמוח שהרי אינו ראוי לבא מיהודה ואין כאן העברה כלל:

וכולם סעד לשנה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. ומדברי הרמב"ם נראה דלעולם אין מעברין על האביב או על פירות האילן לחודייהו שלכך כתב כיצד עושין סעד לשנה אומרים שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה או מפני אביב ופירות האילן שלא הגיעו ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים ע"כ. וא"ת הרי מפורש בבבלי דף י"א כיצד עושין סעד רשבג"א מהודעין אנחנו לכו דגוזלייא רכיכין כו' וזימנא דאביבא לא מטא. ש"מ דבאביב לחוד סגי וי"ל זימנא דאביבא כולל תרווייהו אביב ופירות האילן שאין התבואה ופירות האילן כדרך כל זמן האביב מיהו הירושלמי ודאי פליג ולכך ל"ג כיצד בדרשב"ג. והכ"מ כתב ספ"ד דה' קה"ח בשם הרא"ה הא דאמרינן בימי אלישע היתה השנה ראויה להתעבר מפרש הרמב"ם שהיה על האביב לחוד אלא שעשו גדיים וטלאים סעד ע"ש. ותימא הרי מבואר ברמב"ם שאין הסעד דגדיים וטלאים מהני לעבר על אחד מהן וכמ"ש לשונו בסמוך וצ"ע רב:

מעומרי שיבלייא. וכתב תו' והא דתנן פ' בתרא דמ"ש אר"י בראשונה היו שולחים אצל ב"ב שבמדינה מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשר פטורים מן הביעור הכא ר"ג קודם לר"ע היה ע"כ. ר"ל ר"ג דהכא היינו ר"ג הזקן שהיה זמן רב קודם ר"ע. והדין עמהם דהא אמרינן שהיה ר"ג וזקנים יושבין על גב מעלה בהר הבית. א"כ היה בזמן הבית ור"ע אחר החרבן היה דור ג'. ורש"י כתב דף י"א בד"ה תקיפי קמאי ר"ג שהיה נוהג שררה וזורק מרה בתלמידים כדאשכחן בבכורות דצעריה לר' יהושע כו' ע"ש. ותימא הא ר"ג זה אחר החרבן היה בזמן ר"ע כמפורש שם במס' מעשר שני ובגמרא מפורש שהיה בזמן הבית. מיהו ל"ק לרש"י קושית תו' שהוא מפרש לעונת המעשרות שהגיע כל פירא לעונתו המפורשת פ"ק דמעשרות דהיינו התבואה והזיתים משיכניסו שליש וכן כולם. וזה נקרא בכל מקום עונת המעשרות ושיעור זה הוא קודם המירוח דמירוח נקרא גורן כמפורש שם א"נ שמפרש הא דתנן פ"ק דמעשרות התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערימה. היינו משיעמוד העומרים של שבלים בראש גגו ליבשו זהו גרנו א"כ אין מקום לקושית תו'. אבל תו' סוברים משיעמוד ערימה היינו לאחר הדישה והוא מעמיד כרי התבואה בערימה. ודחקו לפרש לעונת המעשרות היינו גרנן למעשרות ולא פירשו עונת המעשרות היינו משראויין לאכילה וכפשטא דמתני' משום דקשיא להו א"כ בראשונה איך שלחו מהרו כו' הא לאו בדידהו תליא מילתא אלא בגידול הפרי:

עד הפסח. בבבלי דף י"ג גרסינן אחרים אומרים מיעוטו שהוא י"ד יום בניסן דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן וליעבריה לאדר אראב"י תנא מלמטה למעלה קחשיב כו' ע"ש. מזה נראה דר' יוסי ואחרים אמרו דבר אחד. ורש"י פירש ימי חידוש י"ד ומכאן ואילך היה ישנה וכתב תו' וקשה א"כ מאי פריך וליעברוהו לאדר דלמא סברי יום תקופה גומר דא"נ מעברין אדר תקופה בי"ד ומתחיל ניסן של חמה בט"ו לא הוי תוך ימי חידושה ע"כ ול"נ דרש"י לשיטתו שכתב שם דלכולהו תנאי אי אפשר לעבר ע"ש א"כ דוחק לומר דהא דקאמרי אחרים בי"ד היינו כשמעברים אדר. ומ"ש תו' בד"ה וליעבריה לאדר תימא מאי קושיא הא רבה ב"ש תני יכול כשם שמעברין השנה כך מעברין את החדש לצורך ת"ל החדש הזה כזה ראה וקדש ומוקי לה רבא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים בלבד ע"כ. ונראה אף דרבה ב"ש כאחרים ס"ל מ"מ אחרים לית להו דרבה ב"ש דאמרינן ערכין דף ט' א"ל ראב"א לרבא אחרים מניינא אתא לאשמועינן הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה. ופירש"י סד"א אי. לא אתו סהדי ביום ל' ע"כ תעבירהו דמצוה לקדש ע"פ עדים קמ"ל ד' ימים בין זה לזה אפי' לא נראית הלבנה ע"כ ש"מ דלית להו הך דרשה כזה ראה וקדש אלא כראב"ש או כרשב"י לעיל וכיון שכן יכולין לעבר אדר לצורך ולחסר חדש אחר וזה ברור לענ"ד לשיטת רש"י. ולי נראה הא דאמר בבבלי שמור את חדש האביב כו' ה"פ מצות עשיית הפסח שמור שיהא בחדש אביב של ניסן דחמה א"כ צריך שתהא התקופה בי"ד וקסבר יום התקופה מתחיל. ואין צורך לדחוק ולפרש דאחידשה של לבנה קאי קרא. והרמב"ם כתב ריש פ"ד ואם תקופת ניסן בט"ז או אחריו מעברין השנה כדי שיהיה פסח בזמן אביב. נראה דסובר יום התקופה מתחיל והיינו כר' יוסי. מיהו הא דא"ר מתניי' והוא שיטלו לולב כו' קשה הא כשתקופת ניסן בט"ו אי אפשר שתהיה תקופת תשרי בט"ו בתשרי ואם נאמר דה"ק והוא שיהא הלולב ניטל בתקופת תשרי כלומר שתהא לפחות בעשרים בתשרי דמקצת החג בעינן וקסבר יום תקופה גומר ק' הא כשתקופת ניסן בט"ו בניסן א"א שתהא תקופת תשרי אחר ך' תשרי וי"ל כד מחשבין שעות שכל תקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה נמצא כשתקופת ניסן בט"ו בי"ב שעות תקופת תשרי בכ"א וסובר יום התקופה גומר אך קשה אס"ד קסבר ר' יוסי יום תקופה גומר א"כ צריך שתהיה תקופת ניסן בי"ד א"א שלא תהיה תקופת תשרי בעשרים וי"ל ה"ק והוא שלא עיברו בסיתוא ששה עיבורים נמצא שא"א לעבר בקייטא אלא שני עיבורים שאין מעברין בשנה אלא שמנה עיבורים וכיון שכן תהיה תקופת תשרי בכ"א. וא"ת א"כ מאי איכא בין ר' יהודה לר' יוסי וי"ל יום תקופה מתחיל ויום תקופה גומרה איכא בינייהו:

היא שביעית כו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח ואין מעברין בשביעית שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם ורגילין היו לעבר בערב שביעית ע"כ. וקשה כא תנן פ"ד דשקלים שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. הרי שהיו משמרין הספיחים הצריכים לעומר ושתי הלחם ר"ל ודאי השמירה לא היתה בעל כרחו של הבאים ליקח אותם דא"כ אסורים הם להדיוט ואסורים לגבוה אלא שהשומרים הודיעו להם שלעומר נשמרו ופורשים וכ"כ תו' פ' הזהב וסוף יבמות. וכיון שכן חוששין כשנאריך עליהם איסור חדש לא ישמעו להם אך קשה הא אמרינן הכא משהתיר רבי להביא ירק מח"ל אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע. ובבבלי דף י"ב גרסינן של בית ר"ג היו מעברין במוצאי שביעית ובפלוגתא דהני תנאי אין מביאין ירק מח"ל ורבותינו התירו. נראה משם למד הרמב"ם לומר רשב"ג לא פליג אלא במוצאי שביעית אבל בשביעית לא פליג את"ק. ותימא מה לנו לדחות דברים המפורשים בירוש' דהבבלי לא קאמר אלא שפעם אחד עיבור ר"ג מוצאי שביעית וה"ה שביעית עצמו אם אירע להן היו מעברין. ולא ידעתי הך סברא דספיחים מנ"ל וצ"ע. ותי' כתבו דף י"א בד"ה אין כו' תדע דהתם שנה שביעית היתה ותני' לקמן דאין מעברין בשביעית ע"כ וקשה הא ר"ח ור"י אחר שהתירו להביא ירק מח"ל היו וכיון שכן אף בשביעית מעברין וצ"ל דסברי כרמב"ם:

והואיל והיתה השנה כו'. בנדרים [פ"ו ה"ח] כתבתי בתו' בד"ה אימתי הביאו לאחר העומר שנא' תן לעם ויאכלו וקשה איך מוכח מכאן שהיה לאחר העומר אדרבה מדקאמר תן לעם ולא פירש למי ובבבלי מפורש שאמר ליתן הלחם לתלמידים וצריך טעם למה קרא אותן עם אלא ודאי על הכהנים קאמר שנקראו עם קדושיך וה"ק תחלה תן לעם שהם הכהנים שיקריבו העומר ואח"כ יאכלו התלמידים ע"כ וי"ל מסתמא היה להן לכהנים מקום סמוך לירושלים תבואה לעומר ומה לו לאיש המביא הלחם ליתן להם להקרבת העומר ועוד מנא ידע אלישע שיש לו חטים דלמא שעורים היה ליה ולא חטים והעומר אינו בא אלא מן החטים ש"מ שכבר הקריבו העומר. וא"ת שמא כבר היתה השנה מעוברת ואפ"ה לא ביכרה התבואה וי"ל כולי האי לא שכיח. עוד הקשיתי שם מנ"ל דמפני רעבון עברוה דלמא היתה מוצאי שביעית ואין מעברין בה ע"ש ונראה לאחר שהתירו להביא ירק מח"ל מעברין במוצאי שביעית כדאמרינן בסמוך ומאן דאוסר היינו משום גוש ארץ העמים ובימי ר' יוסי גזרו על הגוש אבל בימי אלישע עדיין לא גזרו על הגושה והיו יכולין לעבר במוצאי שביעית. וא"ת דלמא שביעית היתה ואין מעברין כמ"ש בסמוך בד"ה היא כו' בשם הרמב"ם וי"ל שדוחק הוא לומר אותו הלחם שהביא היה מן הספיחין. ועי' מ"ש עוד שם בנדרים:

אין מעברין את השנה מפני הטומאה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. בבבלי פסחים דף ע' מוקי מתני' סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופץ בין בזה בין בזה שונה ומטביל כגון שהיה נשיא גוסס בי"ג סכין דחד ספיקא מטביל לה קופץ דתרי ספיקי לא מטביל לה. קצת קשה אמאי לא מוקי לה בשאמדוהו למות בי"ד דאיכא נמי ספק כדתנן לקמן אמדוהו למיתה והיקל כו' דהא דמשני בגוסס קשה הא קיי"ל דרוב גוססין למיתה א"כ אין כאן ספק משא"כ אומד הוי ספק ממש וי"ל:

שכן מצינו כו' עי' בקונט'. ובבבלי מסקינן חסורי מחסרא וה"ק אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רי"א אינה מעוברת. ולא ניחא לי בפירושי בקונט' וגירסתי ואר"י מעשה בחזקיה שעיבר את השנה וביקש רחמים על עצמו כו' הרי מפורש דכולא ר' יהודא היא. מיהו לפי' השני שבקונט' אין צורך לחסר ולהפך הברייתא. גם א"צ לדחוק ולומר דר"ש ות"ק בלכתחילה פליגי כמפורש שם דר"ש סובר טומאת מת הוה כדאמר ר' סימון לקמן ועי' מ"ש נדרים בתו' בד"ה ואתא כו' וכיון שכן יפה עשה שעיבר א"נ קסבר ר"ש טומאת עכו"ם איתקש למת כדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מה מת עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וא"ת הא איתקש נמי לנדה דכתיב תזרם כמו דוה ומקשינן לנדה לחומרא מה נדה לא עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וי"ל הא מסקינן בבבלי שבת דף פ"ג ע"ב טומאת עכו"ם דרבנן ולקולא מקשינן ולחומרא לא מקשינן. א"נ קסבר ר"ש באותה שעה לא גזרו אלא שתטמא כמת ואח"כ גזרו שתהא הנדה דקרא דישעיה תזרם כמו דוה היה אחר מעשה דחזקיה שזה היה שנה ראשונה למלכו והיא שנה שלישית ליהושע בן אלה כמ"ש רש"י בד"ה שם ובשנה הששית להושע שלח מלאכים אל הוא מלך מצרים ופ' זו דישעיה נאמרה על ששלח הושע אל סוא מלך מצרים כמפורש ברש"י שם ואל תתמה שהרי כתבו תו' בסוגיין באותו השעה גזרו על טומאת עכו"ם למה לא נאמר שלא גזרו באותה שעה אלא שתהיה כטומאת מת. מיהו י"ל כתיב בד"ה שחזקיהו אמר ללוים מיד בתחלת מלכותו הוציאו את הנדה מן הקדש ש"מ באותה שעה כבר גזרו על העכו"ם שתטמא כנדה עי' ברש"י שם. וא"ת איך קאמר שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה. הא קיי"ל אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה ודוחק לומר שלאחר חזקיה נעשית תקנה זו וי"ל ודאי המלך לא היה מן המעברין אלא שבעצתו נעשה הדבר. וזה מבואר בקרא דכתיב ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו וגו' ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל. ולפום ריהטא דברי מקרא זה סתומים מאי ויישר הלא הם האומרים והם העושים ועוד למה נשמטו השרים בסוף אלא ודאי השרים הם הסנהדרין ויועץ המלך עמהם אם לעבר מפני הטומאה ואח"כ הלכו הסנהדרין ועיברו השנה ויישר הדבר בעיני המלך והקהל. אך בנדרים הגירסא ר' יהודה אומר מעברין שכן כו' ואמרינן בבבלי ר' יהודה סובר טומאה הותרה בציבור לפ"ז על כרחך צריכין לשנות הגירסא דר' יהודה הוא דאמר אין מעברין ע"ש. ונראה שזה כוונת הבבלי פסחים דף ע"ז סברוהו לכ"ע טומאה דחויה היא בציבור דליכא תנא דשמעת ליה טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה. וקשה מאי אולמיה דר"ש מדר"י וכ"כ תו' שם ע"ש. אלא ה"ק עיון דשמעינן לרבי יהודה טומאה הותרה בציבור ע"כ לומר דהברייתא חסורי מחסרא ות"ק קאמר אם עיברוה מעוברת ש"מ דאף ת"ק סובר טומאה דחויה היא בציבור:

עישה יחזקיהו לצבור כו'. בבבלי גרסינן ה"ד אר"א כגון שהיו ישראל מחצה טהורים כו' ע"ש. ולפמ"ש בסמוך נראה דבאותה השעה גזר יחזקיהו שתהא טומאת עכו"ם כנדה ומפני כך עיברה ושלא כדין עשה שהיה לו להמתין עד אחר הפסח כדי שלא לדחות כל המועדות. הדא הוא דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב מדאורייתא היה להם לאכול בפסח הראשון אלא מכח גזירתו נדחה הפסח א"נ כיון דמדאורייתא טהורים הם אלא גזירת חכמים היא שיהיו טמאים אין גזרה זו דוחה פסח שהוא כרת מדאורייתא. מיהו כיון דמצינו שבות שהוא מדרבנן דוחה פסח אף זו כיוצא בה:

גלגולת ארנן היבוסי מצאו כו'. וקשה הא דוד קנה הגורן מן ארנן לבנות עליו מזבח מסתמא לא היתה יד יורשי ארנן שולטין בו ואיך קברו שם אביהם ומסתמא מזבח בית עולמים היה במקום המזבח שעשה דוד וא"ל דוד לא קנה אלא מקום קטן ואח"כ הרחיבו מקום המזבח ובאותו מקום היה ארנן קבור שהרי מקום המקדש כולו קנה מארנון שלכך נטל מעות מכל השבטים כמפורש בגמרא זבחים דף קט"ז וברש"י סוף שמואל:

על ג' הודו לו. וא"ת מה הודאה צריך לאלו שלשה וי"ל הא דגירר עצמות אביו כו' סד"א אע"ג דרשע היה אין לנהוג בזיון במלכות כאשר אמר יהוא קברוה כי בת מלך היא כ"ש אחז שהיה מלך ישראל והודו לו שהיה צורך לדבר כדי שיאמינו שדעתו שלם עם ה' כי היו מסופקים בדבר באמרם אתמול עבד אביו אלהים אחרים ועכשיו בא בנו לעקרה. ובנחש הנחשת י"ל לפי שנעשה ע"פ הדיבור אסור לבערו והודו לו שאין כאן איסור ועי' תו' חולין דף ז' ובח"א נראה דאשתמיטתיה ליה דברי תו' אלו. וגנז טבלה של רפואות לפירש"י שהיו רפואות ממש וגנזם שישימו בטחונם בה' ניחא ולפי' הרמב"ם כמ"ש בקונט' נמי סד"א כיון שהוא קצת מחכמת הטבע כמ"ש הרמב"ם שם מותר לעשותה קמ"ל דאסור:

סתם מי גיחון העליון כו'. עי' בקונט' וכן פירש"י. ותימא האי קרא למה יבואו וגו' לא כתיב בסתימת מי גיחון אלא כאשר סתם המעינות ונחל שוטף וזה היה קודם שנאמר לו וגנותי על העיר הזאת כמפורש בד"ה וזה היה בעצת השרים אבל סתימת מי גיחון היה אח"כ לחזק העיר ולא ידעתי מאי איסור היה בדבר הלא גם יהושע עשה בתחבולות מלחמה אף שכבר הובטחה לו כבישת הארץ. גם צריך טעם למה הקדים המאוחר בסדר ג' שלא הודו לו שמתחלה עיבר ניסן בניסן ואח"כ קיבץ דלתות ההיכל ואח"כ סתם מי גיחון. ובנדרים קחשיב תחלה קיצץ כו' ואח"כ סתם כו' וכ"ה בבבלי אבל גם שם קחשיב עיבר ניסן בניסן בסוף:

אבל מפני הדוחק כו'. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וקשה מנ"ל דמעברין קודם ר"ה דלמא מפני הדחק מעברין מיד אחר ר"ה אבל לעולם אין מודיעין לעם שהיא מעוברת ותדע זיל בתר טעמא דרש"י שלא ישכחו כו' א"כ מה לנו להודיען מקודם הלא אין הדוחק אלא לב"ד לפי פירושו. וז"ל הרמב"ם פ"ד יש לב"ד לחשב ולקבוע ולידע איזו שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצו אפי' לכמה שנים אבל אין אומרין שנה פלונית מעוברת אלא אחר ר"ה הוא שאומרים שנה זו מעוברת ודבר זה מפני הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מודיעין שהיא מעוברת אלא באדר כו' אמרו לפני ר"ה שנה זו מעוברת אינה מעוברת ע"כ. נראה מ"ש יש לב"ד כו' דייק ליה מהא דתניא מעשה ועיבר ר"ע ג' שנים זו אחר זו. ומ"ש אבל אין אומרים כו' היינו הא דתניא אין מעברין את השנה לפני ר"ה. אבל מפני הדחק מעברין היינו שאומרים שנה זו מעוברת. ומפרש לברייתא כפירושו בלישנא קמא שבקונט' וכ"כ המפרש. ועי' מה שכתבתי בנדרים בד"ה אין כו' ובד"ה והתנינן כו':

ת"ל בני ישראל כו'. במכילתין דף י"א פירש"י ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוהו לא ירגילו לבוא בפסח. וקשה הא מקרא דרשינן לה וכ"ה בת"כ ודוחק לומר דקרא אסמכתא הוא וא"ל מדלא קחשיב ליה בהדי הנך ג' סימנים דתני לעיל דמעברין עלייהו דהתם בעינן שנים וכ"כ תוס'. ואפי' לשטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דעל התקופה לחוד מעברין נמי ניחא דלעיל סימנין קחשיב דמינייהו ידעינן שאין זה אדר אבל על גליות שנעקרו מעברין אע"ג שיודעין שזה אדר שגזירת הכתוב הוא וצ"ע. ועי' מ"ש נדרים בד"ה ת"ל כו' ובד"ה והן כו':

אין מעברין אותה בח"ל. כתב תו' דף י"א אין כו' וא"ת והא אמרינן בזה בורר ר"ח ור"ש הוי קאזלי לעבר שנה בעסיא ועסיא ת"ל כדמוכח בחזקת הבתים דאמר כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר למעוטי עדרסקים עסיא ואספמיא ע"כ. וקשה דקאמר התם בעובדא דר"ח ור"ש חזייה להאי גברא דקא כריב א"ל כהן וחורש בשביעית והכהנים חשודים על השביעית. ואי בח"ל הוה אין שביעית נוהג בה ודוחק לומר שזה היה בהדי דקאזלי ועדיין היו בא"י דמשמעות הסוגיא משמע דמיד באותה עובדא הלכו לעלייה לעבר שנה לכך נראה דעסיא שהלכו לעבר בה את השנה עיר היתה בא"י ושמה עסיא אבל הא דחזקת הבתים איירי במדינה ששמה עסיא וזה מבואר בקונטרס הגהתי כפי הגירסא שבנדרים אבל קשיא למה ליה למתני תו אין מעברין את השנה בגליל ואם עיברוה מעוברת. היינו ת"ק לכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ פריך את חמי בגליל אין מעברין ובח"ל אין מעברין מ"ש בגליל אם עיברוה מעוברת ומ"ש בח"ל אם עיברוה אינה מעוברת דס"ד כיון דמקרא ילפינן דאין מעברין אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרושו כמפורש בבבלי א"כ אף בגליל אם עיברוה אינה מעוברת אלא ודאי דאיירי בשאין יכולין לעבר בארץ יהודה וכדאמר חנניה א"כ אף בח"ל כן ומשני כשאין יכולין לעבר בא"י אף בח"ל מעברין ות"ק קאמר אף בשיכולין לעבר ביהודה אם עיברוה בגליל מעוברת וחנניה פליג כמפורש בבבלי. גרסינן שם אר"י בריה דר"ש בן פזי מ"ט דחנניה אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהא אלא בשכנו של מקום ופירש"י שכנו של מקום ירושלים והיא ביהודה ע"כ. וקשה דאמרינן ביומא דף י"ב ומה היה בחלקו של בנימן אולם והיכל ובית ק"ק ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובה היה המזבח בנוי ובנימין היה מצטער עליה לבלעה לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן. הרי דמקום שבנימן נקרא שכן ה"ל לאוקמי קרא דשכנו תדרשו אבנימן ולא על יהודה ועוד כיון שהארון בגבולו מסברא גבולו נקרא שכנו של מקום ועוד לפירש"י שמעינן מקרא דלשכנו תדרשו שאין לעבר אלא בירושלים ובברייתא תניא דמעברין בכל ארץ יהודה ונראה דקשיא בברייתא דיומא לפירש"י שנעשה אושפזיכן לגבורה שהארון נתון בחלקו. מאי אהני לבנימן צערו הא זה שהארון בחלקו כבר היה לו ומאי לפיכך ומאי בין כתפיו שכן דקאמר אלא ה"פ שזכה בנימן שאויר של כל המזבח היה לו דגרסינן זבחים דף נ"ג ארנב"י אימר כך התנו אוירה דאמה אחת מן המזבח מצד מזרח ומצד דרום היה לבנימן וקרקע ליהודה והיינו דאהני ליה צערו שאף האויר של אותה אמה היתה שלו וראויה לקבלת דמים משא"כ הקרקע של אותה אמה לא היתה ראויה לקבלת דמים ולכך כתיב ובין כתפיו שכן כביכול כאדם השוכן על כתיפיו של חבירו ואינו נוגע בארץ ופירוש נכון הוא. ומעתה הא דדריש ר"ש בן פזי ה"פ לשכנו תדרשו הוא לשון שכנו שגבול יהודה היה שכן קרוב למקום המקדש דליכא למימר שיהיה במקום המקדש דוקא א"כ כל אותן השנים עד שלא היה המקדש וכי לא עיברו השנים אלא אי קאי על שכנו של המקדש ודאי היו יכולים לקדש בכל גבול יהודה. ותוס' כתבו במכלתין שם וקשה בברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה וגו' והכא מייתי מלשכנו תדרשו ע"כ. ונראה הכא בעי להוכיח דבעינן שיהיה העיבור ביהודה דייק מלשכנו תדרשו דכל דרישות יהיה בשכנו של מקום ובברכות בא להוכיח שהעיבור צריך להיות בא"י דייק מדכתיב כי מציון וגו' וקשיא ליה מהו ודבר ה' מירושלים אלא ודאי קאי על עיבור שנים וקביעות חדשים שהקב"ה מסכים על ידן כדדרשינן לקמן מקרא דאקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וה"פ כשמציון תצא תורה שהוקבע החדש או שנתעבר השנה גם דבר ה' מירושלים יוצאת ומסכמת על ידן וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים והרי היא ככל א"י:

כתיב ואל יתר וכו'. נראה דמייתי ליה הכא דפליג אהא דאמר לעיל מה מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי משמע אם אינן חשובין כמותו יש לו לעבר בח"ל וקאמר מדברי ירמיה מוכח אע"פ שהן קטנים ממנו חביבין הם למקום והא דעיבר ר"ע בנהרדעא חושבנא בעלמא עבד. והא דתניא אין מעברין בח"ל אתיא כוותיה ועיין בתו' סנהדרין דף י"א בד"ה אין כו'. ועמ"ש בנדרים שם:

כמה עדות יוצא מפיכם עיין בקונטרס. והי"מ כתב שמכשילים את ישראל בחילול המועדות כו' ע"ש ואין לשון הש"ס משמע כדבריו וא"ת למה לא הזהירם על המכשול י"ל עדיפא מיניה פריך שגורמין מיתה בידי אדם ועמ"ש בנדרים. מיהו קשה הא דפריך בסמוך וא"כ אפילו בד"נ כו' מאי ד"נ איכא הכא הא כתיב אתם אפילו אונסים נמצא שקידוש הב"ד קיים והקב"ה מסכים על ידן ובודאי אין בתוליה חוזרין ודין הוא שימות וי"ל היינו דמייתי הא דר' אבין דקשיא לר' אבינא. ולר' אבין נראה דה"פ דקרא אקרא לאלהים עליון היינו לב"ד שלמעלה שיכנסו לדין בר"ה ומ"ט לא יכנסו עד שיקדשו ב"ד שלמטה את החדש מפני שה' גומר עלי ומסכים עם ב"ד שלמטה אפילו אונסים או מוטעים א"כ הכל תלוי בב"ד של מטה:

סמיכת זקנים. כתב הר"ב ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא ר' וידון דיני קנסות ולשון סמיכה משום דכתיב ויסמוך משה את ידיו עליו ולאו דבעי מיסמך ידיו עליו אלא בשמא קרי ליה רבי ע"כ. ותימא הא תני בברייתא כאן ובבבלי סמיכה וסמיכת זקנים ש"מ דמינוי הדיין אינו במשמעות סמיכת זקנים. וכ"ש למאי דאמרינן בסוגיין תמן קריין למנויים סמיכותא. הרי דבלשון המשנה אין המינוי בכלל סמיכת הדיין. והרמב"ם פ"ד דסנהדרין כתב מינוי הדיינים בג' והוא שיהיה אחד מהן סמוך מפי אחרים וכ' הכ"מ [נ"ל שטעמו דמדאמרי' התם בסנהדרין] (דף י"ג ע"ב) י דא"ל אביי לר"י מיסמך סביב ג' מנ"ל אילימא מדכתיב ויסמוך ידיו עליו א"ה תיסגי בחד וכ"ת משה במקום ע"א קאי א"ה ליבעי ע"א קשיא. וסובר רבינו לדחוייה דברייתא דבעינן ג' א"א א"כ י"ל דכי קתני ברייתא שלשה לאו בכולהו סמוכין עסקינן דא"כ קשיא קושית אביי א"כ חד סמוך סגי ומיהו בעינן לצרף שנים דהוי שלשה ע"כ. ותימא הא ברייתא תני סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. וכיון דבחד בבא תני להו משמע ששוין ושלשה דסמיכת. זקנים ודאי מומחין בעינן דהא בעינן שלשה מסנהדרין כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מעה"ק ש"מ דאף סמיכה דהיינו מינוי הדיין סובר תנא דברייתא דבעינן שלשה מומחים א"כ קשיא אפסק הרמב"ם ממ"נ. אלא ראיית הרמב"ם מהא דפריך התם וחד לא סמיך והאר"י אמר רב כו' ומשני ריב"ב אחריני הוו בהדיה והא דלא קחשיב להו משום כבודו דריב"ב. ש"מ דבעינן שלשה. ומדברי רש"י נראה ברייתא זו הלכתא היא שכתב דף י"ד בד"ה לא הוה מסתייעא מילתא כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן ע"כ. ש"מ דבעינן שלשה ואין סברא שלא מצא שני בני אדם מן השוק דליצטרפו עמו אלא ודאי שלשה מומחין בעינן ולא שכיחי כמש"ל דף ב' בתו'. מיהו אף זה דוחק דלא ליהוי אצל ר"י עוד שני מומחין לכך נראה דלא אסתייעא מילתא דליהוו אינהו התם כשהיה ר' יוחנן עם הנשיא באסיפה אחת ואמרינן לקמן התקינו שלא יהו הב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא כו' מיהו נראה שהדין עם רש"י דבעינן שלשה מומחין למינוי הדיין דילפינן סמיכה סמיכה נאמר בפר העלם דבר של ציבור וסמכו זקני העדה ונאמר כאן ויסמוך ידיו עליו מה זקני העדה שלשה מומחין אף כאן שלשה מומחין. ואל תתמה שגז"ש מפורשת היא דתנן פרק שתי מידות סומא אינו סומך ואמרינן מנחות (דף צ"ג) מ"ט רב חסדא ור"י בר אבדימי חד אמר אתיא סמיכה סמיכה מזקני העדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראייה וא"ת ניליף מעולת ראיה שאינה אלא ביחיד וי"ל ודאי סמוך בעינן מדכתיב ויסמך ידיו עליו אלא דלא ידעינן כמה והא ודאי אית לן למיליף מזקני העדה שהן סמוכין. גם הרמב"ם בפי' המשנה במנחות שם תפס עיקר גז"ש דזקני העדה. וא"ת א"כ רב יוסף מ"ט לא תירץ כן לאביי ולמה הניח הש"ס קושית אביי בקשיא וי"ל דגרסינן שם במנחות ולמ"ד מעולת ראייה מ"ט לא יליף מזקני העדה דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור ולמ"ד מזקני העדה למה לא יליף מעולת ראייה משום דעולת ראייה גופה מעולת נדבה יליף. וסברי אביי ורב יוסף דמינוי יש למילף מעולת ראיה ולא מזקני העדה וא"כ אינו אלא אחד. א"נ לית להו כלל הך גז"ש לגבי מינוי דסברי חלין מקדשים לא ילפינן ומינוי חולין הוא. מיהו בתו' כתב שם סמיכה לאו קדשים הן וילפינן בהו למד מן הלמד. א"כ ה"נ אית לן למילף חולין מינייהו. א"נ יש לומר אביי ור"י לית להו כלל הך גז"ש דסמיכה סמיכה וא"ת סומא דאינו סומך מנ"ל יש לומר אינהו מוקמי למתני' דמנחות כר' יהודה דאמר סומא פטור מכל המצות וקסבר סמיכה בכל כחו בעינן ולא אמרינן ליה יקיים מצוה דרבנן ולעבור אל"ת דאורייתא דקעביד עבודה בקדשים כדאמרינן פ"ב דחגיגה גבי נשים. והיינו דא"ר יוסף (ב"ק דף פ"ז) מריש ה"א מ"ד הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא י"ט לרבנן והשתא מ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא י"ט לרבנן. וקשיא מאי מספקא ליה פשיטא דאין הלכה כר"י דהא סתמא דמתני' דהחובל דלא כוותיה ועוד הא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים אלא לפי דסתם התנא בפרק החובל דלא כר"י ובמנחות כר' יהודה מספקא ליה אי הוה כתרי. מסכתא דאין סדר למסכתא אין הלכה כסתם דלא ידעינן הי מנייהו בתרא סתם דב"ק או סתם דמנחות או דלמא בשני סידרא יש סדר וסתמא דמנחות סתמא בתרא וקיי"ל סתמא בתרא עדיף (ועיין בתוי"ט פ"ט דסוטה) מיהו אנו דקיי"ל כסתם דמנחות וכמ"ד מזקני העדה ילפינן כמש"ל בשם הרמב"ם בעינן נמי במינוי דיין בשלשה מומחים. ותוס' כתב בתוס' מנחות שם בד"ה אתיא סמיכה סמיכה מזקני תימא א"כ ניבעי מנוקים מכל מום ולמאן דיליף מעולת ראייה נמעט סומא בא' מעיניו דפטור מראייה ישאר כל הנה דפטורים התם ועוד ל"ל בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ולפמ"ש דילפינן אף מינוי הדיין בגז"ש דסמיכה סמיכה ניחא דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ילפינן ממינוי הדיין דסומא באחד מעיניו אי בעל מום אחר חייב בסמיכה דהא לא קפיד קרא אמום אלא בסנהדרי גדולה אבל לא בשאר דיינים ולא מיבעייא למ"ד דבכל הדינים בעינן סמוכים פשיטא שסומכים אפילו לבעלי מומים אלא אפילו למ"ד ד"מ בשלשה הדיוטות מודה מיהת גזילות וחבלות בעינן מומחים וסמוכים ואין להוכיח מכאן דסומא בשתי עיניו כשר לדון כדעת הב"ח דאי פסול הוא ה"ל לש"ס למילף כולא מילתא ממינוי הדיין די"ל ניחא ליה למילף קדשים מקדשים ואי לא כתיב בני ישראל למעט נשים מסמיכה ה"א נשים כשירים לדון וממנים אותו דכתיב אלה המשפטים אשר תשים לפניהם והשוה אשה לאיש לכל דינים שבתורה ש"מ דלפניהם בין על איש בין על אשה קאי ועיין בתוס' פ"ק דב"ק דף ט"ו (ודברי הב"י בח"מ סי' ז' צ"ע) אבל השתא דכתיב בני ישראל שאין נשים סומכות ילפינן סמיכת הדיינין משם בגזירה שוה דסמיכה סמיכה דפסולה בנשים אם כן לפניהם לא קאי על נשים ופסולים לדון ולכך תנן כל הכשר להעיד כשר לדון ואשה דפסולה להעיד פסולה לדון ואי לאו בני ישראל לא היה התנא שונה להך כללא:

ועריפת העגלה. עיין בקונטרס והוא מדברי התו' וסיימו בו והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו להם זקני אותה העיר מביאין ע"ע והתם לא קתני שלשה ע"כ משמע דבעריפה אין צריך שלשה וקשה הא תנן התם אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ואמרינן בגמרא בעינן זקני העיר וליכא ש"מ דזקני העיר הן ב"ד וכתי' ולקתו זקני העיר עגלת בקר וגו' ש"מ דב"ד עורפין ואין ב"ד פחות משלשה. והרמב"ם פ"ט מהל' רוצח כתב אין מודדין אלא לעיר שיש בה כ"ג. וצריך טעם ב"ד של כ"ג מנ"ל ואפשר קסבר ילפינן זקני העיר ההיא דהכא מזקני העיר ההיא דכתיב במוציא ש"ר מה להלן כ"ג דהא יש בו דיני נפשות אף כאן כ"ג ועדיין הדבר צ"ע דמדשינה התנא לשונו ותנא עריפה במקום מדידה ש"מ דבא לאשמועינן עריפה דומיא דמדידה שלא יהיו זקני העיר פחותים במנין מזקנים היוצאין מירושלים. אע"ג דגם בפ"ט דסוטה תנן לעיר שאין בה ב"ד לא היו עורפין והתם ודאי במדידה איירי שהרי היו עורפין בעיר הרחוקה שיש לה ב"ד י"ל דסתם ה"ק כיון דלא היו עורפין שם דהא בעינן ולקחו זקני העיר ההיא וערפו וגו' וליכא לכך לא היו מודדין לשם. ובמכות פ"ב גרסינן עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה וכתב תו' תימא הא תנן אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי ב"ד בעינן שיהיה בה אלא דפליגי אי בעינן זקנים דוקא דהיינו ת"ח סמוכים או אפילו ב"ד הדיוטות סגי וזקנים למצוה בעלמא ודיבר הכתוב בהוה וזה ברור בעיני. ודלא כדעת הרמב"ם דאס"ד בעינן ב"ד של כ"ג הנך דדנין ד"נ ודאי בעינן שיהו ת"ח סמוכים הדרא קושיא לדוכתא ואיך פליגי ר"א ור"א כמתני'. גם מ"ש תוס' בסוגיין בד"ה יכול זקני השוק כאן מוכח דזקני משמע הדיוטות וכן מוכח לקמן בעריפה ובריש פ' מ"ח וקשה דפ' ע"ע אמרינן אין מודדין כו' נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין דזקני העיר בעינן וליכא ע"כ. לפמ"ש ניחא דלא שמעינן מזקני העיר אלא שיהיו דיינים ולא שיהיו סמוכים שנקראו זקנים כדדרשינן בבבלי דף י"ד מקרא. ובהא פליגי ר"א ור"א אי זקני העיר משמע מיוחדין שבעיר דהיינו סמוכים או סנהדרי קטנה או אפילו זקני הדיוטות וקבלוהו אנשי העיר לדיינים ובבבלי יבמות דף ק"א בתוס' בד"ה מיבעיא ליה נמצא ט"ס שכתב ובפ"ק דסנהדרין אי לא ושופטיך ה"א זקניך אפילו זקני הדיוטות ע"כ וליתא דודאי זקניך משמע סנהדרי קטנה כמפורש שם בגמרא אלא כצ"ל אי לא זקניך ה"א זקני השוק ועמ"ש לקמן בד"ה והא כו':

וסמכו שנים. בבבלי גרסינן ור"י הא כתיב וסמכו ההוא מיבעיא ליה לגופיה ור"י לגופיה לא צריך דא"כ דלא אתי וסמכו לדרשה לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר ור"ש אי כתיב הכי ה"א מאי על בסמוך ור"י גמר ראש ראש מעולה ור"ש לא גמר ראש. ופירש"י ולר"י משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו. אלא לכתוב את ידיהם על ראש ואנא גמיר ראש ראש מוסמך ידו על העולה ע"כ ותימא איך יקצר המקרא לשום בלי שום הבנה ויסמוך אגז"ש הא לא מצינו כיוצא בזה בכל המקרא ועוד הא לא ידעינן מה יעשו הזקנים בידיהם על העולה צ"ל דניליף ראש ראש מעולה מה התם סמיכה אף כאן סמיכה וכפירש רש"י ואי לאו גז"ש דראש ראש. לא ידעינן סמיכה כלל א"כ מאי דוחקיה דש"ס דקאמר לר"ש סד"א מאי על בסמוך הל"ל ולא ידעינן סמיכה דהא ר"ש לית ליה גז"ש דראש ראש ועוד הכי הל"ל ה"א מאי על בסמוך ולא גמר ראש ראש מעולה דהא גם בתירוצא קמא דר"י נמי צ"ל דגמר ראש ראש מעולה כמ"ש רש"י ועוד לשון הש"ס משונה דקאמר דא"כ דנא אחי וסמכו וכו' אלא הכי הל"ל ור"י לגופיה ל"צ לכתוב זקני ידיהם על ראש הפר וסמכו ל"ל אלא לדרשא וכן דרך הש"ס בכל מקום לכך נראה דה"ג לכתוב רחמנא וסמכו זקני כו' על הפר. וה"פ ראש ל"ל ניליף משאר סמיכות אלא אי הוה כתיב הכי הדבר ברור דאיצטריך וסמכו לגופיה דניליף סמיכה סמיכה מעולה דתהיה על ראש העולה קמ"ל לדרשא אחרת קאתי והיינו שיהיו שנים וקאמר ר"ש אי הוה כתיב הכי ה"א קרא אתי ללמד שתהא סמיכה זו משונה משאר סמיכות שתהיה בסמוך ולא על הראש ממש. אך קשה הא דתניא בת"כ ובמנחות דף צ"ג על הראש ולא על הצואר על הראש ולא על הגביים על הראש ולא על החזה על הראש ולא על הצדדין. דארבע פעמים כתיב על הראש חד בעולה ושלשה בשלמים כ"כ בק"א. ואס"ד למדרש על בסמוך הא איצטריך חד דלא נימא על בסמוך ועוד הא איצטריך חד לגופיה שסמיכה. בראש דוקא ועוד לר"ש דלא גמר ראש ראש מעולה א"כ לדידיה סמיכה זקנים כשרה אפילו על הצואר והגביים והחזה וזה לא שמענו וכל שוכן דקשיא להרמב"ם דפסק כר"ש דה"ל לבאר דין זה. מיהו לפירושי ניחא דאי לא כתיב הראש הוי משמע מיעוטא מפורש בקרא דליהוי סמיכה בסמוך ולא עליו ממש ולא מפקינן קרא מפשטיה אבל השתא ילפינן סמיכה סמיכה מעולה והשתא חמשה על הראש כתיבו ומוקמינן חד לגופיה וארבעה אחרינא לדרשא ועמ"ש בסמוך בד"ה דלא כו' וצ"ע:

נראין דברי ר"י כו'. עמ"ש בסוטה [פ"ט ה"א] בתו' בד"ה [אין תימר] נראין כו'. ולפמ"ש בלשון השני בקונטרס בד"ה אין תימר כו' אין מקום למה שהקשיתי שם והוא הנכון. גם מה שהקשיתי שם בתוס' בד"ה תני כו' אדברי התוי"ט דלא קאמר נראין דברי ר"י בעריפה אלא במאי דלא דריש ויצאו אבל דליהוי הלכתא כוותיה לא קאמר ע"כ לאו קושיא היא דע"כ לומר דאף הלכתא כוותיה דר"י קאמר דאל"כ הל"ל סתמא נראין דברי ר"ש. דהא גם ר"ש לא דריש ויצאו. ודוחק לומר נראין דברי ר"י לר"ש בעריפה במאי דלא דריש ויצאו. כיון דרישא נראין דברי ר"ש בסמיכה ליכא לפרושי הכי מסתמא סיפא נמי כפשטא אתיא והלכתא כר"י בעריפה:

דלא דרש ויצאו. בבבלי אמרינן בין לר"י בין לר"ש איצטריך ויצאו הן ולא שלוחן. וא"ת לר"י נימא נמי וסמכו ולא שלוחן ויש לומר בסמיכה כתיב וסמך ידו ולא שלוחו וסמכו ל"ל אלא לרבות שנים וקשה מאי דוחקיה דבבלי דמשני לר"ש. אי לא כתיב וסמכו ה"א מאי על בסמוך לימא לר"ש איצטריך וסמכו ולא שלוחן דליכא למילף משאר סמיכות דהא איהו לא גמר ראש דאש מעולה ולפמ"ש בסמוך בתוס בד"ה וסמכו כו' ניחא אבל לפירש"י קשה וצ"ע. ותו קשה כיון דקיי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מנ"ל דויצאו למעט שלוחן דלמא לרבות עוד שנים אתי. בשלמא לר"ש דסובר עריפה בשלשה י"ל טפי ניחא ליה לאוקמי למעט שלוחן מלומר דניבעי חמשה דלא מצינו בכל התורה דכוותיה משא"כ בשליחות מצינו גם בסמיכה וביבמה שאין שלוחו כמותו אלא לר"י קשה דהא מצינו נמי סמיכת זקנים שהיא שהיא בחמשה. ועיין בירושלמי קידושין [פ"ב ה"א] בתוס' שם:

זקניך זה בית דין הגדול. בקונטרס פירשתי שהן סנהדרי קטנה. דסנהדרי גדולה ליכא למילף מזקניך כמפורש בבבלי דף י"ד ע"א ושופטיך איצטריך לראב"י למלך וכה"ג. מיהו שם ע"ב מפיק דראב"י כולי סנהדרי גדולה בעי ונראה ר"ש ור"י דדרשו זקניך שנים אי לאו דכתיב שופטיך ה"א שנים מסנהדרי קטנה יצאו שגם הם נקראים זקניך אבל ראב"י דסובר זקניך כל זקניך משמע אין סברא שיצאו כל הזקנים שבכל ישראל אלא ודאי מיוחדין שבזקניך קאמר והיינו סנהדרי גדולה וכן פירש"י במקרא זקניך מיוחדין שבזקניך זה סנהדרי גדולה. והיינו כראב"י דמשנתו קב ונקי. ועמ"ש בסוטה [פ"ט ה"א] תני כו'. וזה ברור ודלא כמ"ש המהרש"א דף י"ד בד"ה ואי כו' ובד"ה ושופטיך זה מלך וכה"ג כו' ע"ש. וכתבו תו' דף י"ד ע"ב בד"ה מתני' דלא כראב"י תימא אי משום דמתני' לא חשיב מלך וכה"ג ה"נ אשכחן גבי אין מוסיפין על העיר כו' ע"ש. ולי תימא קושייתם ודאי מ"ד מתני' דלא כראב"י מפרש לברייתא דתניא ראב"י אומר זקניך זו סנהדרין היינו כולה סנהדרי וכמסקנת הבבלי וזה דלא כמתני' דתני ג' או ה' ומאן דמיבעיא ליה התם אי כולה סנהדרין קאמר או מקצתן כר"י או כר"ש. מספקא ליה נמי אי מתני' כר' אלעזר בן יעקב או לא וצ"ע:

כגון ריב"ז מינה את ר"א ור"י כו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה"ס בראשונה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם סומך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אא"כ היה אב"ד עמו ושלא יהא אב"ד סומך אא"כ היה הנשיא עמו אבל שאר כל החבורה יש לכל אחד לסמוך ברשות הנשיא. וכתב הלח"מ ירושלמי פ"ק דסנהדרין אמר ר"א בראשונה היה כו' אבל אין כתוב שם כמ"ש כאן רבינו אבל ענין דומה לו ע"כ וקשה הא סוגיין סותרת לדברי הרמב"ם דבסוגיין אמרינן דר"י ור"ע סמכו ואח"כ חלקו כבוד כו' ואס"ד דמימות הלל הזקן היתה התקנה הא אינהו בתר הלל הזקן היו ועוד ר"י בן בבא סמך לחמשה זקנים ואיהו היה אחר הלל הזקן ועוד צריך טעם למה דחה דברי הירוש' ומנ"ל הנך שינויים שכתב דלא כהירוש' ונראה ודאי מסוגיין למד כל הדינים שכתב שמפרש חלקו כבוד לבית הזה היינו לכבוד הראשון של הבית הזה שהוא הלל הזקן והא דאמרינן כאן חזרו והתקינו שלא יהו ב"ד ממנין כו' ר"ל אב ב"ד או שהיתה גירסתו כן חזרו והתקינו שלא יהא אב"ד ממנה אלא עם הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא עם האב"ד. והשתא ניחא שר"י ור"ע וריב"ב מינהו תלמידיהם שלא ברשות נשיא שאין החברים צריכין שיהא הנשיא עמהן אך קשה הא ר"י היה אב"ד איך מינה ר"ע ולא היה הנשיא עמו דא"כ היה ראוי שהנשיא יסמכו שהוא הגדול שבג' וי"ל הא שחזרו והתקינו שלא יהא אב"ד ממנה בלא רשות הנשיא היה לאחר ר"י ור"ע וריב"ב:

אמר ישב ר"מ תחלה נתכרכמו כו'. בבבלי דף י"ד מסקינן הא דאמר רבב"ח ר"ע סמכו לר"מ כן האמת אבל לא קיבלו וכשסמכו ריב"ב קבלו. ופירש"י ולא קבלו לפי שעדיין היה בחור. וקשה א"כ איך הקדימו לר"ש לכך נראה שלא קיבלו לפי שראה שהדבר רע בעיני ר"ש ולא קבלו אף הוא עשה כן כדי להפיס דעתו של ר"ש אבל ריב"ב סמך כולם כאחד ולא הקדים אחד לחבירו:

בראשונה היו כותבין שטרי חליצה במותב פלוני ופלוני כו'. עי' בקונט'. וקשה ל"ל למכתב שם הדיינים הא כתוב בשטר חלצה לפנינו והדיינים חתומים למטה ממילא ידעינן שמם ועוד מ"ש בשטרי חליצה דכותבין למעלה שם הדיינים ושטרי מיאונין דלא כתבינן כנראה בסמוך. ונראה קסבר האי תנא בחליצה בעינן חמשה וכר' יהודה כמפורש בבבלי יבמות ר"פ מצות חליצה וא"צ לחתום השטר אלא שלשה לכך כותבין תחלה שם כל החמשה דיינין שהיו שם בשעת החליצה. וקשה מדתני בראשונה היו כותבין שטרי חליצה כו' משמע דוקא בראשונה היו כותבין ש"ח ובתר הכי ביטלו כתיבת שטרות אלו וכ"מ שסידרו הש"ס הכא בתר הא דא"ר בא בראשונה היה כל אחד ממנה כו' ש"מ דדמיא ליה שחזרו בו אח"כ מה"ט בשלמא שטרי מיאונין ניחא כדאמרינן בבבלי יבמות דף ק"ז בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה כו' כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פב"פ באנפא אלא ש"ח מ"ט הדר בהו. בשלמא לפמ"ש הנ"י שם טעם שחזרו ובשטרי מיאונין דכיון דנפיש דיבורא יסברו שהוא גט גמור ואין קידושין תופסין לאחיו בה ולא קידושין תופסין באחותה. א"כ שטר חליצה נמי יש לבטל דלא יהא נפיש דיבוריה דלמא יאמרו שהוא גט גמור ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ואחות חלוצתה אינה אלא מדרבנן וקידושין תופסין בה כמפורש פ' החולץ אלא לפירש"י דקאמר דאתי לאחלופי בגיטה שיכתבנו סופר כן בגט גירושין לגרש בו אשה. קשה דהא ודאי כל הני מילי שבשטר חליצה לא שייכא בגט אשה ומ"ט חזרו בו ונראה לא חזרו בשטר חליצה אלא בזה שלא כתבו בו במותב פלוני ופלוני דחזר בו ר' יהודה וסובר דלא בעינן ה' דיינים כמפורש בבבלי ר"פ מצות חליצה אבל שאר כל השטר כדקאי קאי. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם נוסח שטר חליצה כמו הנזכר כאן. ומוכח מדבריהם דמפרשים כפירש"י ודלא כנ"י דא"כ אף שט"ח אין לכתוב כך. וביש"ש פ' ב"ש כתב ואני תמה על הרמב"ם והטור שכתבו נוסח גט מיאון שכבר נהגו בו ישראל כו' לא צבינא ביה ולא קאימנא קמיה. איך לא חשו לנפיש דיבורא ומה בכך שלא כתוב בו לא רעינא בו לא בעינא להתנסבא ליה מ"מ כתב במקומה ולא קאימנא עמיה וכי תלוי נפיש דיבורא דוקא במה שמזכיר ג' לשונות כו' ע"ש. ול"נ ודאי עיקר הטעם כיון שכתבו בו ולא בעינא להתנסבא ליה שהוא קצת מלשון גט כריתות לכך חששו לו. והיינו שכל אחד כתבו לפי צחות לשונו לכך כשראו שכותבין בו לשונות של גט כריתות חששו לו והשתא שהעמידו נוסח אחד לכולם ואין כתוב בו מנוסח הגט תו ליכא למיחש למידי וזה שכתב נוסח גט מיאון שכבר נהגו בו כל ישראל וזה ברור ונכון:

הקדש שפדאו יותר על דמיו כו'. בבבלי ב"מ דף נ"ה תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בה' סלעים תחת פרה של הקדש כו' הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסף חומש. ונראה דה"פ ברישא שלא שם הדברים אמרינן שרצונו להרבות בהקדש לכך יד הקדש על העליונה הלכך כשפודה אח"כ ההקדש נותן חומש מההקדש השני שהוא הנוסף על מה ששוה ההקדש הראשון דעליה מפריש החומש מיד אבל בסיפא ששם ההקדש והחולין וטעה בשמותן אע"ג דשלא ברצונו הקדישו אפ"ה הקדשו הקדש דאין לו אונאה אבל אינו מוסיף חומש אלא על ההקדש הראשון אבל לא על השני שהרי שלא ברצונו הקדישו ולא קדש אלא משום חומרא דהקדש החמירו ודי שגופו קדוש אבל לא חומשו ולפ"ז יש לגרוס גם בסיפא ויד הקדש על העליונה ודלא כתו' שם שהגיהו. והרמב"ם כתב פ"ז מה' ערכין אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש אם היתה השנייה יפה מן הראשונה ביותר לוקחין אותה הגזברין ושותקין כו' ומוסיף חומש אבל אמר פרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש אפי' היתה של הקדש שוה ה' ושלו י' ה"ז מוסיף חומש ונותן ב' סלעים ומחצה שהרי בדמים קצובים פדה ושנייה אינה טעונה חומש ע"כ. וכמה פירושו דחוק בברייתא ע"ש בכ"מ. ולכל הפירושים הירושלמי והבבלי חלוקים שהרי מפורש משמע כאן כל שאין יכולין לומר שרצונו להרבות בהקדש אף הקדשו אינו פדוי דומיא דמ"ש. והרמב"ם כתב פ"ה מה' מ"ש. הפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת במעשר. משמע דסובר פדוי הוא אלא שאין התוספת קדוש. ובסוגיין כאן מפורש שמ"ש אינו פדוי והכ"מ כתב שדברי הרמב"ם הם מהירושלמי פ"ד דמ"ש ע"כ. ותימא דהסוגיא דמ"ש היא היא סוגיא דהכא וצ"ע. ולפי פירושו בבריי אין ממנה ראייה כ"כ לריב"ל כמ"ש. ולולי דמסתפינא אמינא דבסיפא גרסינן אין הקדשו פדוי ובזה. יבא הכל על נכון והתלמודיים שוים:

ובא לסדרו מקרקע שמין לו בעשרה. כתב הר"ב ד"ה והקרקעות ואם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו י' אנשים ואחד מהן כהן כו'. וכתב התי"ט ובמגילה מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכ"פ רש"י והכי מסתבר דהא כהני דכתיבו בפ' קרקעות במקדיש קרקעות ובא לגואלן כתיב כו' ע"ש. ולא ידענא מאי קאמר דברי הר"ב מבוארין שהן דברי ירושל' בא למעט שאין הפודה קרקעות צריך י' אלא רבותא קמ"ל וכ"מ ברמב"ם בחיבורו. והרשב"א בחידושי מגילה דף כ"ג כתב הקשו בתו' ה"ל למימר י"א דאין ב"ד שקול ונראה דשאני הכא י' כהנים כתיבו בפרשה כו' וכיון דנחית למניינא ה"ל למימנא י"א וטעמא דמלתא משום דשומא היא ואינו כדין ממש ע"כ. וקשה הא בסמיכת זקנים ועריפת העגלה דנחית למניינא לר' יהודה ואפ"ה אמרינן אין ב"ד שקול כו'. ול"נ דעיקר הטעם שאין כאן דין רק שומא בעלמא משא"כ בקדוש החדש ובסמיכה ובע"ע ישנו הרבה הלכות ודאי צריך ב"ד לכך אמרינן בהו אין ב"ד שקול כו':

לית הדא אמרה שהעבדים נפדין בג' כו' כתב המ"ל פ"ח מה"ע רבינו לא ביאר דין עבדים אי בג' או בעשרה ובירושלמי איתא דסגי בג' וכ"כ תו' במגילה אך מדבריהם פ"ק דסנהדרין דף ט"ו נראה דאף בעבדים בעינן י' ע"כ ותימא הא גם במגילה מסקי תו' דלא בעינן ג' אלא מדבריהם אבל מדאורייתא בעינן י' וכן פירשו סוגיין א"פ אין כאן סתירה מדבריהם פ"ק דסנהדרין דלא איירי אלא בדאורייתא דמ"ש אדם לא משמע ליה דקאי אעבד ר"ל אף דנאמר דמתני' איירי בדאורייתא מ"מ א"א לאוקמי בעבד דאדם לא משמע עבד. ומ"ש הכא פריך אליבא דרב דאמר המקדיש עבדו יצא לחרות ר"ל וליכא עבד בהקדש דשמין אותו וזה מבואר מאוד. אך תירץ זה של תוס' תמוה דהא איכא חרם דילפינן מדכתיב כל חרם אשר יחרים מן האדם לרבות עבדים ושפחות כנענים וכ"מ בגיטין דף ל"ח. וא"ל רב מוקי להאי קרא בשהקדישן לדמי א"כ אין כאן הקדש ולא צריך י' הא גם באדם האומר דמי עלי שמין אותו בעבד וצריך עשרה כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ ה"ה בעבד וצ"ע. גם אהרמב"ם קשה למה לא ביאר בעבד דמדאורייתא צריך עשרה ומדרבנן סגי בג'. ומברייתא דמרבה מדכתיב מן האדם עבדים משמע כמ"ש תו' בתירוצא קמא דאדם לא משמע עבד להכי איצטרך מן. והיינו דקאמר בסמוך אדם דהכא בן חורין ועי' מ"ש בתו' כתובות שם:

כמיתת הבעלים כו' בבבלי פריך אימא לקטלא הוא דאתיא. כתב תו' משמע אי לקטלא אתי תו לא דרשינן מיניה כמיתת הבעלים כו' ותימא הא גבי רובע דריש לעיל מדאיתקש כו' ע"כ ונראה אי אמרינן לקטלא אתי הבעלים בחנק דכתיב יומת וסתם מיתה חנק א"כ חזינן שאין מיתתו שוה אלא דסד"א יומת בממון דהא איהו לא עביד מידי אלא ממונו לכך איצטריך היקישא ללמד מיתה ממש אבל לא להקיש מיתת השור בכ"ג דמהיכא תיתי לן לשנות ממון זה משאר ממון שאינו אלא בשלשה וטפי מסתבר לומר היקש מיתה דלא ניפוק קרא מפשטיה אבל ברובע ונרבע שפיר דרשינן היקישא לכ"ג דאל"כ היקישא ל"ל:

אף מיתת השור בדרישה וחקירה כו'. וקשה הא גם דיני ממונות צריכין דרישה וחקירה מדאורייתא כדתנן לקמן פרק אד"מ א"כ היקישא ל"ל. גם לא נזכר בשום מקום דרישה וחקירה במיתת השור וצ"ע. ועמ"ש לקמן ר"פ אד"מ:

ולא את כה"ג כו'. גרסינן בבבלי דף י"ט א"ר יוסף ל"ש דאין דנין את המלך אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו ומלכי ישראל לא משום מעשה דינאי. וקשה א"כ למה לא תנן במתני' ולא את המלך אלא בב"ד של ע"א וי"ל ר"י כר' מתנא ס"ל דמוקי למתני' בנשיא של שבט א"כ כ"ש מלך. והרמב"ם פסק פ"ב מה"ס כר"י והשמיט להא דר' מתנא וי"ל:

ואין מוציאין למלחמת הרשות. עיין בקונטרס וכ"פ הר"ב כאן ובפ"ב מ"ד. וקשה הא ודאי אף היכא דאתיין אינון עלן לאו מלחמת רשות היא וא"צ רשות מג"ד כמפורש בסוטה דף כ"ז. וכ"כ הרמב"ם רפ"ה מהל' מלכים ע"ש. ורש"י פי' כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע ע"כ. משמע דסובר אפילו למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלן מלחמת הרשות היא ואין המלך יוצא עליה בלא רשות ב"ד של ע"א. וקשה הא דאמרינן בבבלי סוטה ס"פ משוח מלחמה נ"מ לעוסק במצוה כו' אחרי שלא נזכר מזה בתלמוד כלום טפי הל"ל דנ"מ אם המלך יוצא עליה בלא רשות ב"ד. וכן נראה ממתני' דלא פליג ר"י כאן כמו. דפליג בסוטה. וכ"נ בבבלי דף ט"ז דדוקא בהא דאמר דוד צאו ופשטו ידיכם בגדוד הוא דבעינן ב"ד אבל במלחמות אחרות דלא ליתי עלן א"צ ב"ד וכמ"ש הרמב"ם. וצ"ע. והא דלא הזכיר רש"י מלחמת עמלק נראה מדכללו הש"ס שם בסוטה במלחמת יהושע לכך השמיטה רש"י ודוחק:

ואין עושין סנהדריות לשבטים כו'. כתב הרמב"ם רפ"ה מה"ס ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא ע"פ ב"ד של ע"א ע"כ וקשה הא לא תנן אלא ואין עושין סנהדריות לשבטים אבל של כל עיר ועיר לא הוזכר במתני'. וא"ל מדאמרינן בבבלי דף ט"ז מנ"ל כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א. קאי. מנ"ל דמשה הושיב סנהדרין לעיירות והא לא הוו עיירות בזמן ההוא. וכ"ת מדכתיב ואשים עליהם שרי אלפים וגו' א"כ ניבעי נמי בב"ד של ג' ע"א דמשמעות המקרא שהעמיד שופטים לד"מ. ונראה שלא העמיד משה אלא סנהדריות לשבטים דכתיב בפרשת דברים הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. וקשה וכי שרי עשרות היו ראשי השבטים ועוד וכי כולם היו חכמים ונבונים וידועים לכך נראה שמשה לא העמיד אלא ראשי השבטים הגדולים שבהם לסנהדרי קטנה לכל שבט. ושרי אלפים העמידו הם עליהם והיינו דקאמר ואקח ראשי שבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם ואח"כ העמידו הם שרי אלפים וגו' וכן אמר יתרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע והם יהיו סנהדרין ושמת עליהם מאלו שרי אלפים וגו' דאלת"ה קשיא ושמתם עליהם הל"ל וכן משמע בפרשת יתרו שם עשה משה והיינו וידועים לשבטיכם. מעתה דברי התנא מדוקדקים. והך ברייתא דמייתי הבבלי שממנין שבטים לכל עיר ועיר לא קאי אמתני'. וזהו כדעת הרמב"ן שהיו עושין סנהדרין לכל שבט ושבט בפני עצמו. וכ"מ במתני' פ"ק דהוריות דתנן הורו בית דין של אחד מן השבטים כו'. ואהא דתניא בברייתא שופטים לכל שבט ושבט מנין כו' כתב תו' אם יש בעיר אחד משני שבטים עושין שני סנהדראות ר"ל ל"ל שופטים לכל שבט הא כבר העמידו לכל עיר ועיר ותירצו דאיצטריך לעיר אחת שהיו בה שני שבטים. ולפמ"ש אין צורך לתירוצם. גם לפירושי שבקונטרס יש לומר דלכל שבט צריכין סנהדרין מאותו שבט אבל לכל עיר היו מעמידין מן החכמים שבעיר:

בחודש שבין שני השבטים. עיין בקונטרס. ופריך בבבלי אי מה תחלתה באורים ותומים וכל ישראל אף כאן אורים ותומים וכל ישראל. וקשה דלמא באמת בעינן אורים ותומים וכל ישראל אלא דלא חשיב הכא אלא מילי דסנהדרין וא"ל דדייק ליה מחלוקה דבית שני שלא היו שם אורים ותומים דהתם לא היתה חלוקה ממש כמפורש בקרא. אך לפמ"ש התוי"ט בד"ה אלא כו' סנהדרין כיון דלא תני בשום מקום במתני' דבעי מלך פריך שפיר אמאי לא תני לה הכא ע"ש א"כ שפיר פריך הש"ס א"ה ליבעי אורים ותומים. אך תו' כתבו שבועות פ"ב מדכייל ליה בהדי נביא שקר וכה"ג משמע דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו כו' ע"ש. ונראה ר' אלעזר לית ליה תירץ תו' לכך לא חש לקושית המקשה:

ונאמר להלן בזדון דברו הנביא. בבבלי גרסינן ולא את נביא השקר מנה"מ אריב"ח אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא. ופירש רש"י בנביא השקר כתיב אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון ע"כ. ותימא ודאי היכא דאיכא דדמי. ליה מדדמי ליה ילפינן א"כ טפי אית לן למילף זדון זדון כמפורש בסוגיין. וא"ל ניחא ליה למימר הך קרא דתרווייהו בקטלא כתיבי דהא מפרש בתר הכי בגז"ש דבר דבר דכתיב בנביא אשר יזיד לדבר דבר ובזקן ממרא כתיב ועשית ע"פ הדבר אע"ג דהאי קרא בקטלא כתיב ודבר דזקן ממרא לא כתיב בקטלא. ובהוריות יליף מקרא כי יפלא ממך דבר ניחא דבעי ליליף דבר דבר אבל לרש"י ' קשיין תרווייהו:

ואעמידה שתי תודות. עיין בקונטרס וכך פירש"י שבועות פ"ב. ודבריו אלו שכתב נחמיה קאמר בספר עזרא ק"ק בספר נחמיה כתיב מקרא זה. מיהו יש מי שכתב שעזרא כתב ספר נחמיה:

מה כתיב מהלכות כו' עיין בקונטרס. וקשה דלמא בבשר התודות קאמר דהא לאחר זביחה איירי דאי קודם הזביחה לא קדוש הלחם ועוד יקשה א"כ מנ"ל שהיו חלות חמץ דלמא מצות היו. ובבבלי פ"ב דשבועות יליף ליה מדכתיב גדולות ע"ש. ועמ"ש לקמן בד"ה מנחת כו':

משה זה מלך ונביא. כתב תו' פ"ב דשבועות פירש בקונטרס ובימי משה הוא מלך ונביא ואחיו כה"ג ואורים ותומים ותימא א"כ בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ע"כ. הנה מדבריהם אלו נראה שנעלם מהן אז שדברי רש"י הן דברי הירושלמי. וע"ק דבסמוך יליף דבעינן סנהדרין דכתיב אספה לי כו' הא נמי ניליף ממשה דהוי במקום ע"א ואפשר לומר דלא ילפינן ממשה אלא חדא מילתא אבל לא כל מילי ותדע א"כ נאמר דבעינן שיהא חד גברא במקום ע"א דומיא דמשה אי שיהא מלך ונביא אלא ודאי כמ"ש וכיון דילפינן מאספה לי וגו' דלפינן ע"א ילפינן חמשה שצריך שיהיה מלך ונביא אך קשה א"כ מלך ונביא שהן תרתי איך ילפינן ממשה ולולי דמסתפינא אמינא משה מלך אהרן נביא וכתיב ככל אשר אני מראה אותך אלו אורים ותומים. מעתה מה שמקשין תוס' שם ועוד וכי נשאלו באורים לעשות משכן הא קודם שנתכהן אהרן ע"י המילואים נעשה המשכן ע"כ לפמ"ש ניחא דרב לשיטתו דמשה הוא ששאל באורים ותומים כדאמרינן בזבחים דף ק"א אמר רב משה רבינו כה"ג היה. והא דקשיא רב ל"ל למילף אורים ותומים מאהרן לילף כולהון ממשה דהא משה כה"ג הוה. לפמ"ש ניחא דאין למידין ממנו אלא דבר אחד. והא דקאמר בסמוך סנהדרין יליף מדכתיב אספה לי שבעים איש קשה הא אסיפה זו לא נעשית עד אחר הקמת המשכן וי"ל סנהדרי גדולה היתה מזמן יתרו כדכתיב במתן תורה ושבעים איש מזקני ישראל והן הן אותן שבעים שאסף משה וניתנו לו לשאת אתו במשא העם. שנאמר כאן שבעים איש מזקני ישראל ונאמר להלן שבעים איש מזקני ישראל. ועיין בתוי"ט פ"ב דשבועות:

מאן דמר זו כנגד זו והוא יושב ממולי כו'. כתב הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה זו אחר זו הולכות. וכתב הכ"מ ואיני יודע מנין לו לפסוק כמ"ד זו אחר זו ע"ש שדחק הרבה. ונראה דגרסינן חולין דף י"ט מאי עורף ממול עורף מנה"מ דת"ר ממול ערפו מול הרואה את העורף וכה"א והוא יושב ממולי. הרי דמפרש והא יושב ממולי לאו בצידו היה יושב אלא מלאחריו וצ"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד זו אחר זו לכך פסק כוותיה וזה ברור:

ע"פ נביא נאכלת. כתב הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו וכתב הכ"מ ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אר"י ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת היינו לומר לא תתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם איזו נאכלת ואיזו נשרפת ע"כ ונ"ל דדחק הרמב"ם לפרש כן ולהגיה המשנה דקשיא ליה כיון דשניהם נפסלין ביוצא ודינן להשרף א"כ איך האחת נשרפת ע"פ הנביא ולמה קאר"י ע"פ הנביא נשרפת אלא ודאי רשות ביד הנביא לאמר איזו נשרפת ואיזו נאכלת. מיהו בסוגיין לא קאמר ע"פ נביא נשרפת משמע דסובר שאין להגיה המשנה:

בונין ואח"כ מקדישין עיין בקונטרס. ואין לפרש דקאי על חומת ירושלים דהא חזינן שלא קידש עד לאחר הבנין כמפורש בקרא ובבבלי שבועות פ"ב גרסינן וכ"ת קלעים לר"א ל"ל לצניעותא בעלמא. וקשה למאי דאוקמי התם דסובר ר"א קדושה ראשונה קידשה לעתיד אצ"ל דעבדו קלעים לצניעות אלא בשביל שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וכמ"ש בקונטרס וקלעים לעזרה מ"ד בונין ואח"כ מקדישין לא רצה לעכב הקידוש לכך עשו הקלעים ומיד הקדישו ולמ"ד מקדישין ואח"כ בונין עשו הקלעים להיכרא שידעו עד היכן הגבול. ורש"י פי' שם בד"ה אלא שבהיכל נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים החומה מבחוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקשה לפי מאי דס"ד דקסבר ר"א לא קידשה לעתיד א"כ אין כאן שום איסור כשיזונו עיניהם דהא אין כאן קדושה וצ"ל דסובר מקדישין ואח"כ בונין. ואין שום זכר מזה בבבלי וצ"ע:

מנחת מאפה עיין בקונטרס. וקשה הא אינה נאכלת דכתיב בה כליל א"כ לא דמיא ללחם שמקדשים בהן ירושלים ובבבלי שבועות אמרינן בשירי מנחות. נראה דסובר הירושלמי דבעינן דומיא דירושלים לחם שהוא של ציבור ונפסל ביוצא ולא מצינו לחמי ציבור רק שתי הלחם ולחם הפנים הנאכלין ומנחת העומר ומנחת חביתין הנשרפות וה"ה דה"מ לשנויי במנחת העומר אלא שמנחת חביתין בכל יום ומנחת העומר אינה אלא פעם אחת בשנה. ומעיקרא בעי לאוקמי בשתי הלחם דדמיין ממש ללחמי תודה שהך חמץ ונאכלות ולחם הפנים אע"פ שהן של מצה מ"מ נאכלות. וא"ת מ"ט לא מוקי לה הבבלי בחביתין דדמיין של ציבור ונפסלים ביוצא אע"ג שאינן נאכלות הא גם בלחמי תודה איכא אחת שאינה נאכלת כדתנן והחיצונה נשרפת וי"ל קסברי תוס' לחמי תודה של יחיד היו. מיהו הרמב"ם כתב פ"ו מהל" בית הבחירה וכיצד מוסיפין על העיר ב"ד עושין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם כו'. הרי דמשל ציבור היו באין וי"ל. ותוס' כתב בד"ה אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה תימא למ"ד אין מנחה בבמה האיך מתקדשת כו' ע"ש ולא ידעתי מאי קשיא להו נימא בחביתין שקרבו בבמה גדולה וא"ל קסברי תו' מ"ד אין מנחה בבמה אף בגדולה לא הקריבו אפילו חביתין דא"כ מאי קאמרו שם וכ"ת דקדשה במנחת עומר כו' ש"מ מנחת ציבור הקריבו בבמה. וכ"ת כיון דאינן נאכלות לא קחשיב להו דודאי לא בעינן שתהא דמיא לירושלים בכל מילי. והמהרש"א כתב שם ומאי קושיא אימא ס"ל באחת מכל אלו תנן כו' ע"ש ונראה דלאו קושיא היא דהא בפ"ב דזבחים פליג ר"י בסיפא וקאמר אין מנחה בבמה ולא פליג ארישא דתנן ירושלים אין אחריה היתר ש"מ דסובר קדושה ראשונה קידשה לעתיד נמצא שסובר בכל אלו תנן דהא ודאי א"א לומר דאף מ"ד קידשה לעתיד נמי סובר באחת מאלו. מיהו מ"ד לא קידשה לעתיד י"ל דסובר דע"פ הדיבור מקריבין מנחה כי היכי דציבור מקריבים תודות ולא מקשים תו' אלא לרב"ח דאמר דוקא בשירי מנחה:

הבאות מנוב וגבעון. וקשה מאי מנוב הא כבר חרב נוב בזמן שנבנה בה"מ והא ל"ק איך הביאו לשם הא נפסלו ביוצא די"ל הא דתנן קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל היינו בכל מקום לא נפסלו ביוצא מחוץ לעיר אחת לעיר אחרת וכן פי' הרמב"ם. אך הא קשיא איך קידשו העזרות בחביתין אי בשירי מנחה הא ודאי נפסלין ביוצא דקדשי קדשים הן ותנן באו לנוב וגבעון קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים:

לפיכך התחתונה כ'. בשבועות פ"ב (דף ט"ז ע"א) גריס רש"י התחתונה שהיתה שם קדושה גמורה עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחבירים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחבירים אין אוכלים שם לא ק"ק ולא מ"ש וה"פ ע"ה המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות מצוה מן המובחר כו' והיו שומעים מהמתרגם ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אבל בקדשים קלים לא היו מטריחים עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה החיצונה וכשאומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו לפו שאומרים זו חומה וזו חומה מה לי תחתונה מה לי עליונה ע"כ. וקשה הא גבי קדשים קלים נמי כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנה שנה בשנה ועוד הא בהך קרא ואכלת לפני ה' מעשר דגנך וגו' כתיב נמי בכורות בקרך וצאנך ודוחק לומר שהמתרגם פסקיה לקראי ולפירושי בקונט' ניחא. ומ"ש רש"י שע"ה לא היו שומעין כו' אין צורך לזה שלא היו אומרין להם שאין בו קדושה כדי שימסרו עצמם עליה יותר כשסוברים שיש בו קדושה כמ"ש תו' שם. מיהו נראה דרש"י סיבר דהקיפו חומה כדי להחזיק מקום ההוא וע"ש במהרש"א:

אחת עושין כו'. עיין בקונטרס. ותו' כ' דף ט"ז אחד או ב' פי' או בב"ד אחד או ב' בשני בתי דינים ולמאן דשרי בב' או בג' ב"ד אפילו טובא בפעם אחת איירי במקום אחד או בשתי מקימות. וע"ש בגמרא ובמהרש"א. ומ"ש המהרש"א וצ"ל לר"ל דסובר כל"ב דרב ושתים דוקא בשני ב"ד ואע"ג דלית ליה קרחה דמקומו האי קרחה דב"ד אית ליה ע"כ. תימא הא ודאי לא שייך קרחה בב"ד אחד טפי משתי ב"ד והא דקאמר הש"ס מ"ט דרב משום קרחה לא קאי אלא אהך לישנא דרב דשלשה לעולם אין עושין אפילו בשלשה ב"ד אבל לל"ק ודאי אין הטעם משום קרחה אלא סובר רב מסברא חובה היא לבער הרשעים ולא בא הכתוב אלא למעט ב"ד אחד דמצינו כיוצא בזה שאין ב"ד אחד דנין שנים ביום אחד ולית ליה דר"ח דדוקא בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין. ותנן נמי במכות ב"ד ההורגין אחת בשבוע נקראת חבלנית. ועיקר סברתו אינה מוכרחת דר"ל מצי סבר כל"ק דרב ומתני' איירי בסמוכים דאז ב"ד אחד עושין אחד ושני ב"ד שתים אבל שלשה אין עושין אפילו בשלשה ב"ד אבל רחוקות עושין אפילו ב"ד אחד. והרמב"ם כתב פ"ד מהל' עכו"ם ואין ב"ד אחד עושה שלש עיירות הנידחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה ע"כ. והא ודאי דלית ליה פי' תו' ע"כ לומר דמפרש כמ"ש בקונטרס ועיין תוי"ט. ואין דבריו נראים. ומה שהשיג עליו הראב"ד והמפרשים ע"ש. נראה דסובר ר"ל ור"י ודאי מוקי מתני' בב"ד אחד דאל"כ ה"ל לפרושי דהא אמתני' קאי כדאר"ל לא שנו כו'. ואין סברא לומר דפליג אהא דמחלק רב בין ב"ד אחד לשני ב"ד. וסובר דרב מקרא יליף דיש לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד. דקשיא קשית תו' לשחוק מאחת ואנא ידענא מעריך שני ולא שלשה דתפסת מועט תפסת (ועיין במהרש"א) אלא ודאי לחלק. ולל"ב דרב ב"ד אחת אין עושה אלא אחד ושני ב"ד שתים. וכ"ת א"כ ב"ד אחד לעולם לא יעשה אלא אחד ולשיטת הרמב"ם אפילו בסמוכות ב"ד אחד עושה לאו קושיא דתרתי שמעינן מיניה דמדכתיב עריך ולא כתיב אחת הערים משמע דאף לב"ד אחד שתים מותרים ומדכתיב אחת ש"מ דבא לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד. אך קושית תו' צל"ע דאי לא כתיב אתת לא היינו אומרים דעריך אינה אלא שתים דמהיכא תיתי לן למעט אדרבה כל מקום דכתיב לשון רבים משמע הכל אם לא היכא דמיעט קרא מוקמינן ליה אשתים דהוא מיעוט רבים ונראה שזה כוונת התו' שכתבו אין להקשות לשתוק כו' ודלא כמהרש"א וצ"ע. ועמ"ש פ"ח א"ח בחידושיו על הרמב"ם דר"י אתיא כר"ש ור"ל כרבנן. ואין להקשות א"כ ה"ל למיחשב נמי הא דהלכה לר"ל לגבי ר"י ורבא לא קאמר אלא תלת מילי דכיון דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן לא קחשיב ועמ"ש תו' פ' הזהב ויש לפקפק בדברי הפ"ח ואין להאריך. עוד כתב הרמב"ם שם ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את א"י. וכתב הכ"מ אע"ג דהך טעמא ר"ש קא"ל דדריש טעמא דקרא ולא סבירא לן כוותיה אלא מקרבך ילפינן כמ"ש במתני' מ"מ כיון דליכא נפקותא בינייהו לדינא כתבו. הרמב"ם ע"ש ובפ"ח. ותימה ודאי איכא נפקותא דלטעמא דר"ש אם היא בספר סמיך לים עושין ואי לא דרשינן טעמא דקרא אף סמיך לים אין עושין כיון דלאו מקרבך הוא וצ"ע:

רי"א שבעים. עיין בקונטרס כתב התוי"ט וא"ת אע"ג דר"י מפיק אתך לדרשא אחריתי תיפוק ליה ע"א משום דאין ב"ד שקול וי"ל כיון דנחית קרא למנינא ה"ל למכתב שבעים ואחד איש ע"ש. ותימא הרי נאמר למשה אספה לי שבעים איש אף שמצרפין משה להיות ע"א מ"מ אין לו לאסוף יותר משבעים ולי נראה דסברא כר"י דאי בעינן ע"א קשה למה נשתיירו שני אנשים מן הקלפי מעיקרא לא היה לו להניח רק ע"א דהא אחד א"צ קלפי ומבני לוי לא יקח רק חמשה זקנים ולא ישתייר רק אחד. ורבנן סברי משה היה המופלא שבב"ד ולא היה בחשבון עמהם ואין לחסר בשביל כך משבט אהרן את המגיע אליהם (ועיין בבבלי דף ט"ו בתו' בד"ה אחד ממונה כו') ואף אם נאמר שהיה עמהם בסנהדרין אין לחסר בשביל כך משבט לוי את המגיע אליהם לפי שהיה מלך ויד כל ישראל שוים במשה:

מופלא שלהן כו'. וכתב הרמב"ם פ"ק מהל' ממרים כשהיה ב"ד הגדול קיים לא היה מחלוקות בישראל אלא כל דין שנולד ספק לאחד שואל מב"ד שבעירו אם ידעו אומרים לו ואם לאו הרי השואל עם אותו ב"ד או שלוחיו עולין לירושלים כו'. וכתב הלח"מ וקשה מאין יצא לו שהב"ד אי שלוחם הלכו עמו דלמא השואלים לבדן הלכו וכו' ע"ש שהאריך. ול"נ שיצא לו מסוגיין דאמרינן הוא ומופלא שלהן באין ושואלין. והא דהשמיט הבבלי פרק הנחנקין ומופלא שלהן היינו הטעם דברייתא דהכא אתיא כר' יהודא דאמר לכל ב"ד היה להן מופלא וכ"כ תו' דף ט"ז לכך תני בבבלי סתם ואם לאו באין לזה שסמוך לעירו בלשון רבים לומר דאחד מב"ד שבעירו הלכו עמו. ומדלא פירש דבעינן אחד מב"ד ש"מ שסוברים דאפילו באחד משלוחן סגי ודייק ליה כיון דגם המופלא לא היה אחד מב"ד לר"י כמ"ש תו' שם. וזה ברור. אך מ"ש הרמב"ם כשהיה ב"ד הגדול קיים לא היה מחלוקות כו'. קשה דבימי תלמידי שמאי והלל עדיין ב"ד הגדול קיים ואפ"ה היה מחלוקות וצריך טעם למה שינה לשון הברייתא ומ"ש תו' שם ובכל ב"ד היה מופלא כדאמר גבי זקן ממרא הוא ומופלא שבב"ד ע"כ. תימא לא נמצא דבר זה בבבלי ולא בירושלמי ותוספתא גבי זקן ממרא:

ובשבתות וביו"ט היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית. כ"פ הרמב"ם פ"ג מה"ס ותמהו כ"מ והלח"מ דבבבלי פ' הנחנקין (דף פ"ח) גרסינן בבה"מ שבחיל ע"ש בלח"מ שדחק הרבה בזה. ול"נ שסמך אמתני' דפ"ב דתענית דתנן התם וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא היינו נוהגין אלא בשער המזרח ובהר הבית ופירש"י כלומר כשמתפללין בהר הבית נכנסין דרך שער המזרח. הרי דבה"כ היה בהר הבית ומסתמא התפללו במקום בית המדרש כדאמרינן בבבלי ברכות מ"ק אוהב ה' (כל) שערי ציון המצויינים בהלכה (ובתפלה) ע"ש:

כמה הן שופטי ישראל ז' רבוא כו'. וקשה הא היו ג' אלפים ותק"ן יתירים על ס' רבוא ועוד וכי לא מינה לשבט לוי שופטים ועוד במאי בא לאשמועינן מאי דהוה הוה וי"ל קמ"ל כל השופטים היו ז' רבוא ושמונת אלפים ות"ר דמה שחסר מפני שרי אלפים ושרי מאות השלימו אותן היתרים ובני לוי ור"נ הוא דתני להך ברייתא ומינה נדע דלא בעינן יותר מר"ל עם הב"ד של כ"ג דסד"א כל אחד נמנה על עשרה מלבד הוא. וראיתי שכעין זה כתב הי"מ לתרץ קושית תו' ע"ש. וא"ת א"כ שרי אלפים הם יותר מת"ר וי"ל כיון דבפרוטרוט הן לא קחשיב להו א"נ כיון שידע שכולן צריכים להיות שרים לא מינה להן שרים:

והוא שיהא שם י"ב סנהדריות כו'. בבבלי סוף פרקין פירש"י בד"ה רע"ז מאתים ושלשים כר"נ ועוד מ"ז כדי שיוסיפו מאלו מ"ז עד ע"א ע"כ. וק' הא טעמא דר"ג כדי שיהא כל דיין שר על עשרה דבציר מעשרה לא מצינן שררה וכן פירש"י במתני' א"כ אותן מ"ז אין להם שררה כלל. ואין ספק שתקפה עליו שנתו ואשתמיטתיה סוגיין. ובגמ' שם גרסינן תניא רבי אומר רע"ז והתניא רע"ח ל"ק הא ר"י הא רבנן. וק' לפמ"ש תו' לר"י היה לכל ב"ד מופלא כמש"ל בסמוך בד"ה ומופלא כו' א"כ אף לר"י בעינן רע"ח וכ"ת אי נחשב המופלא צריכין עוד י"ב לכל סנהדרין י"ל כשיש שם מופלא א' תו לא צריך מיהו הא ודאי צ"ל מ"ד רע"ז סובר דלר"י לא בעינן מופלא וי"ל:

אילו כתבתני לוי סילקת. עי' בקונטרס. והקשה בי"מ מ"ש הכא שהיה מקום לערער טפי מגורל דנחלות ע"ש ונראה שאני התם שהיו אורים ותומים. וצ"ל לפ"ז הא דאמר יהושע לעכן אל תוציא לעז על הגורל שעתידה הארץ שתתחלק בגורל היינו שעיקר החילוק היה בגורל אף על גב דהתם נתברר טפי:

בכורי כהונה היו. עי' בקונט'. וק"ק למה נקט בכורי כהונה הל"ל כהנים היו לכך נראה שאותן רע"ג בכורים היו שעבדו עבודה והיו כהנים עד שלא הוקם המשכן. ולא קאמר סתם בכורים היו כדאמר בבבלי בכורות פ"ק דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו משום דקשיא ליה אי אפשר שלא יהיה בכ"ב אלף לא יותר מן רע"ג בכורים לכך קאמר בכורי כהונה היו:

איזה שבט מקבל עליו להיות פגום. לפמ"ש לעיל בתו' בד"ה משה כו' שאותן שבעים זקנים שבמתן תורה הן הזקנים שאסף עשה קשה פיתקין ל"ל כי היכא דנבררו אז כן עתה ואפשר עכשיו קפדו ביותר. והא דקאמר שעשה שנים חלק קשה א"כ לא היה לו לעשות אלא כ"ב פתקין וזקן כתוב עליהם ושניסו חלק יברר ד' מכל שבט וודאים ושנים הנותרים מכל שבט יפילו גורל וי"ל כיון שהוכרח להגורל היה נוח לו שיפילו כולם גורל שלא להטיל קנאה ביניהם:

נטל שבעים ושנים כו' ושנים חלק. וקשה ה"ל ליטול שבעים חלקים ושנים יכתוב עליהן לאו ומי שעולה בידו לאו נדחה ואפשר שלא יאמרו שהחלק נדחה מכל וכל ולא יהיה בכלל הששה המבוררים בשבטו ודוחק:

א"ל והכתיב והשקל כו' עי' בקונט'. בבבלי בכורות דף ה' גרסינן אלא א"ר חסדא והשקל עשרים גרה כו' והא מאתין וארבעין הווין אלא ש"מ מנה של קדש כפול היה וש"מ מוסיפין על המידות ואין מוסיפין יתר על שתות וש"מ שתותא מלבר. ופירש"י והא מאתין וארבעין דינר הויין אלא כפול היה ובמנה דקדש הוו ר' והנך מ' דטפו עלייהו הוסיפו בימי יחזקאל והיינו שתות מלבר דבמאתן איכא ה' פעמים מ' והוסיפו עוד מ' שהוא שתות מבחוץ ע"כ. וקשיא ליה השתא דאמרינן שבימי יחזקאל הוסיפו מאי זו תשובה לההגמון הרי יכול לומר בימי משה היה מנה של קדש כמנה של חול אא"כ הוסיפו על של קדש ועל של חול או שאח"כ הוסיפו יתר על שתות או שכמה פעמים הוסיפו בשלמא אי הוה כתיב חמשים שקלים ועשרה שקלים ניחא אבל השתא דכתיב בכמה חלקים קשיא ואין לומר שידוע היה שבימי יחזקאל לא היה מנה של חול יותר מכ"ה סלעים שהרי מפורש בתו' שם שגם על של חול הוסיף והיה שלשים שקלים ואי ההגמון ידע מזה ה"ל לעשות ספק מזה ואין החסרון עולה לששים ודוחק לומר דעיקר ראיית ריב"ז מדאמר המנה יהיה לכם ש"מ שמנה של קדש היה משונה ממנה של חול. וע"ק מאי דוחקיה דריב"ז לומר שהככר של קדש כפול היה לומר שהככר היה של מאה מנה כס"ד דההגמון ודקשיא ליה שחסר ך' ככר שהוא הששית לישני כל המאה מנים של הככר הן מן כ"ה סלעים שבכל סלע כ"ד מעין ומחצית השקל ששקלו ישראל לא היו אלא של עשרה מעין כדכתיב והשקל עשרים גרה דמתרגמין עשרין מעין. נמצא שצריכין להוסיף עליהן ששים והרי החשבון מכוון. מיהו לירושלמי י"ל דהא דקאמר ריב"ז מנה של קדש כפול היה ר"ל גדול היה וכי היכי דבימי יחזקאל גדול היה אף בימי משה גדול היה שכל סלע כ"ד מעין היה. אבל להבבלי קשה וצ"ע. וע"ק לריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא כדתנן פ"ק דשקלים א"כ חסרי לן כל שקלי כהנים ולוים. ואין לומר כהנים לא שקלו אלא מחצית השקל שהן לצורך הקרבנות אבל מחצית השקל מהפקודים שהיו לאדנים לא שקלו ושלש תרומת כתיבי בפרשה כמ"ש רש"י בפרשת כי תשא. דאדרבה משם ראיה שאף מחצית השקל לכפר נפשם שקלו שמפורש שם ברש"י שהתרומה השלישית הכתובה בפרשה היא היתה תרומת הקרבנות:

ובשתי תרומות הראשונות כתיב כל העובר על הפקודים. ואמרינן בירושלמי שקלים [פ"א ה"ג] לריב"ז דאמר שבט לוי שוקל כל העובר על הפקודים היינו כל דעבר על ימא דסוף. הרי שגם לכסף הפקודים שקלו הלויים. (ועיין בי"מ פ"ק דשקלים) וצ"ע. וע"ק ר"מ דאמר קלבן דבר תורה כדתנן פ"ק דשקלים ותניא התם להיכן היו הקלבונות נופלים רמ"א לשקלים. א"כ חסרי לן קלבונות. ואין לומר דוקא במחצית השקל דקרבנות היה קלבון אבל במחצית השקל דפקודים לא היה קלבון. מכדי קלבון לר"מ מנ"ל מדכתיב זה יתנו כזה המנוקה מכל סיג לכך צריך קלבון שיהיה הכסף הנקי שבו מחצית השקל כמ"ש שם בשקלים א"כ ודאי דמחצית השקל דפקודי העדה היו צריכין קלבון דהא גביה כתיב זה יתנו וכמ"ש וי"ל מאת ככר דאדנים היינו מאת ככר כסף המנוקה מכל סיג א"כ הקלבון נכלל בהם. כתבתו' בכורות דף ה' הא דלא קאמר סתם ס' המנה יהיה לכם לפי ששלשה עניני משקלות היו במקדש אחד של שליש מנה שהוא עשרים שקלים ואחד של מנה חול שהוא כ"ה שקלים ואחד של רביע מנה אחר שניתוסף שהוא חמשה עשר שקלים ע"כ. והדבר תימא וכי לא היה משקל אחד שהוא של מנה ועוד לדבריהם היה לו לסדרם מלמעלה למטה או בהיפך אבל עכשיו אין סדר בענין כלל. ועוד לפירושם למה שינה הכתוב ונקט מנין המרובה תחלה גבי עשרה וחמשה. ובתו' ב"ב דף צ' כתבו בשם רבינו משולם דנקט חשבון זה כסדר ברכת כהנים ע"ש ועדיין לא סליק לן קצת תמיהות. והלבוש כתב בא"ע סי' קכ"ו אם כתב בגט בעשרה ואחד או בעשרה ושנים נ"ל שיש קפידא שאין זה צחות וצ"ע ע"כ. ולפ"ד תו' מצינו כן במקרא. אך אין דבריהם מוכרחים די"ל שני כלים היו אחד של עשרה שקלים ואחד של חמשה שקלים ובאמת היו גם קטנים מהם ולא קחשיב הנך אלא למלאות הששים שקלים. והא דלא כתיב עשרה שקלים כדכתיב באינך כן דרך המקרא בכמה מקומות וצ"ע:

הדרן עלך פרק דיני ממונות בשלשה