Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כה"ג דן כו' עיין בקונטרס. ובבבלי פריך דן פשיטא ומשני דנין אותו איצטריכא לו הא נמי פשיטא אי לא דיינינן ליה איהו היכי דן והכתיב התקוששו וקשו ואר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אלא איידי דמלך כו' ונראה דהירושלמי סובר היא גופה קמ"ל דדרשינן לקרא דהתקוששו וקשו כדר"ל. ועמ"ש לקמן בד"ה וימנה וכו'. וכתב תו' מסברא אמרינן דדן דאטו משום חשיבותו מיגרע גרע וכיון דדן דיינינן ליה ע"כ. תימא לי ודאי מניעת היקר אין לו דמיון לבזיון עצמו שכשדנין אותו הוא מתבזה כדתנן ויהיו בעיניך כרשעים בשעה שעומדים לפניך ועוד כשמונע עצמו מן הדין יכול לומר שמשום חסידותו הוא עושה כדתנן החושך עצמו מן הדין כו' משא"כ כשדנין אותו. ונראה דן פשיטא דחזינן דמשה דן את ישראל וכיון שדן ש"מ שדנין אותו משום התקוששו וכו' נמצא אי לא כתיב שום דבר שמעינן ליה שדן ודנין אותו. ולאו משום חשיבותא אמרי' דדן. ועמ"ש בסמוך:
מעיד ומעידין אותו. בבבלי דף י"ח גרסינן מעיד והתניא והתעלמת כו' א"ר יוסף מעיד למלך והתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אר"ז מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכה"ג אתא ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה. וכתב הרמב"ם פ"ק מהל' עדות כה"ג אינו חייב להעיד אלא טרדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בו אבל בשאר העדיות פטור. וכתב הכ"מ וקשה איך כתב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא למסקנא לא קיימא הכי דלדידיה קשיא מתני' לא מעיד ולא מעידין אותו וצ"ע ע"כ. ובפ"ה מהל' כלי המקדש כתב הכ"מ שינויים דחוקים ורחוקים ע"ש ול"נ דהרמב"ם סובר קושית הש"ס והא תנן מלך לא מעיד כו' אינה אלא אי אמרינן הא דאין מעידין מדאורייתא הוא שזהו בכלל כבוד המלך שאינו צריך לכלום ואין חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וכן הוא לקמן בירושלמי בפרקין [הלכה ג'] אבל לפי מסקנת הבבלי דהא דלא מעידין הוא מפני מעשה שהיה אם המלך ישראל כשר וחפץ דוקא שידונו לו הב"ד מעידין אותו ומתני' דתנן כה"ג מעיד כרב יוסף מעיד למלך. ודייק ליה מהא דקשיא לוקמי מתני' כה"ג מעיד למלכי בית דוד ולא ניחא ליה בתירוץ תו' דמסתמא איירי מתני' במלכי ישראל דומיא דמלך לא דן ולא דנין אותו. משום דקשיא ליה הא לא שייך הכא דומיא דמתני' אתיא לאשמועינן פעמים שהכה"ג מעיד כגון למלך בית דוד וכי משום דלא דמיא למלך דסיפא לא ישנה רבי במשנתו וכ"ש שגם במלך ישראל שייך אם חפץ הוא בדין התורה אלא ודאי כמ"ש דהך סוגיא דלא כר' יוחנן דמחלק בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד דקיי"ל כרבי יוחנן ודאי דקאי פירוקא דרב יוסף דמעיד למלך. ודברי הרמב"ם נכונים וברורים. וכן ס"ל למהר"ן שכתב תי' בד"ה והא אין כו' ועוד מאי קמ"ל מתני' היא. וכתב המהרש"א וקשה הא קמ"ל טובא מלכי בית דוד אין מושיבין בסנהדרין משום לא תענה על רב ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דסובר דהך סוגיא לא מחלקת בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד. ועוד יש להוכיח דהך סוגיא דלא כהלכתא דבבלי שם קאמר טעמא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב. ותו' כתבו פ' אד"מ דבד"מ מותר לענות על הרב א"כ מאי פריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין הא בד"מ איירי דבד"נ אפילו מלך מעיד כמ"ש המ"ל ריש פ"ק דהל' עדות ע"ש. וכיון שכן אף הנולך יכול לישב בסנהדרין. אלא ודאי הך סוגיא סובר הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין מפני החשד הוא כדאמרינן בירושלמי בסמוך. א"כ אין חילוק בין ד"מ לד"נ. ותו' כתבו שם בקושית המקשה כיון דאין מושיבין מלך בסנהדרין אפילו ישב וידום לא. לטעמא דבבלי דאין מושיבין משום לא תענה אין טעם בדבר למה לא ישב שם וידום. אבל לפי טעם החשד ניחא אבל עיקר הכרחת תוס' לדבריהם אלי היא משום דקשיא להו וא"ת מ"מ איך דן את בנו דמסתמא בבן מלך קאי עכשיו ע"כ. וקשה הא סתימת לשון הש"ס משמע דלא איירי עכשיו בבן מלך מדקאמר אלא בפני מלך ש"מ דהדר משנוייא דר"ז ואיירי אפילו בכל אדם כל שהוא בפני המלך מעיד. מיהו רש"י פי' בד"ה משום יקרא דכה"ג דידע סהדותא לבריה ש"מ דסובר דאף למאי דמשני בפני המלך איירי בבן המלך ועמש"ל בהלכה ג' בד"ה לא מעיד כו'. וראיתי להרב בלח"מ ריש הלכות עדות שהרגיש במקצת הדברים וירפא את קושית הרמב"ם על נקלה דעיקר הקושיא שכתב מלך ישראל וז"ל הכ"מ פ"ה מהל' כלי המקדש ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותו דא"כ ה"ל לרבינו לומר ואם היה יודע עדות מלך ממלכי בית דוד כו' ע"ש:
וימנה ליה אנטלר. וקשה דלמא הא דדנין אותו היינו ע"י אנטלר וי"ל קסבר הירושלמי אף המלך דנין אותו ע"י אנטלר דאז ליכא זילותא למלך ואנן תנן מלך לא דנין אותו ש"מ הא דתנן בכה"ג דנין אותו היינו ע"י עצמו ולא ע"י אנטלר. והירושלמי לשיטתו דאמר לקמן שאין חילוק בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד והטעם משום זילותא. אבל לשיטת הבבלי דמתני' במלכי ישראל ומשום מעשה שהיה אף ע"י. אנטלר אין דנין אותו. ותדע דמפני מה אמרו שאין המלך דן ואי משום מעשה דינאי אין לגזור אלא שאין דנין אותו ואי משום דכתיב לא תענה על רב דיני ממונות מיהא יהא דן דהא לא תענה על רב לא קאי אלא אדיני נששות כמ"ש תו' לקמן דף ל"ו בד"ה דיני נפשות כו' ע"ש. אלא ודאי משום התקוששו כו' ואי דנין אותו ע"י אנטלר שפיר קושט עצמו שהרי מקבל הוא על עצמו את הדין. ש"מ דאפילו ע"י אנטלר אין דנין אותו. וא"ת מאי פריך וימנה אנטלר הא עדיין איכא זילותא דהא תנן באבות פ"ק וכשבעלי הדינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ויש לומר דוקא כשהוא בעצמו עומד שם אבל על ידי אנטלר אין המרשה בעיני הדיין כרשע דאיכא למימר האנטלר אומר כן מעצמו. והיינו דדייק תנא דמתני' בלישניה דתני וכשיהיו בעל"י דיני"ם עומדים לפניך כו'. ומעתה יתבאר לך מה שכתבתי בריש פרקין בקונטרס דאיצטריך דנין אותו לאשמועינן דאפילו כה"ג בעצמו דנין אותו. דכן דייק ליה מתני' וכמ"ש. אבל הבבלי מיאן בזה דלשיטתו אין הוכחה ממתני' דכה"ג דנין אותו ע"י עצמו וכמ"ש. ועמש"ל בריש פרקין. ויש מן הגאונים מייתי ראייה מסוגיין דאף הנתבע ממנה אנטלר ועיין בטח"מ סי' קכ"ד. ולדידי אין מכאן ראיה דדוקא לכה"ג עבדינן כן אבל לא לאיניש אחרינא. והריב"ש כתב סי' שצ"ב מסוגיין מוכח שהודאת האנטלר הויא הודאה שאל"כ דבר פשוט שאינו יכול למנותו שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע והכי הל"ל הגע עצמך שיודה בה קצת או אין הודאת שליח כלום ע"כ. ואיני מבין ראיה זו. דלמא הב"ד דנין ע"פ טענת האנטלר ואם אח"כ הכה"ג מכחישו ואומר שטען שקר הויא הכחשה אבל אם מודה לדבריו הפסק דין קיים ואין בזה לעז לדיינים. ועיין ש"ך סי' קכ"ד ס"ק ד':
אין מלך יושב בסנהדרין. אמרינן בבבלי הטעם דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופירש"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למיחזי ליה זכות ע"כ. וקשה א"כ כה"ג למה מושיבין בסנהדרין גם הוא מופלא שבסנהדרין כמ"ש המ"ל כל ב"ד לגבי כה"ג פחות ממנו הוא ע"ש. וי"ל תיקשי לך סנהדרין מאי מהני בד"נ הא בכל סנהדרין איכא מופלא ע"כ לומר כיון דמתחילין מן הצד תו ליכא מפני לא תענה כו' א"כ ה"ה בכ"ג. אבל במלך ליכא למימר הכי דכיון דכתיב שום תשים עליך מלך אין אחר רשאי לדבר לפניו וע"כ צריך המלך לומר תחלה דעתו א"כ איכא משום לא תענה על רב. ואף שכתב הרמב"ם רפ"ה מה' כלי המקדש כתיב והכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה ע"כ. מ"מ אין חובה שיאמר הוא דעתו בראשונה דכיון דיושב בסנהדרין ודאי מחל על כבודו שיאמר הוא באחרונה משא"כ מלך אף שמחל על כבודו אינו מחול דקיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אך קשה מ"ד בקדושין הרב או נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול איך אפשר שיהא הרב או נשיא יושבין בסנהדרין והרי כל הנשיאים ישבו בסנהדרין כמפורש בתוספתא מאי קאמרת מצוה שאני שכך היא מצות התורה שהגדול יאמר באחרונה א"כ מלך נמי וי"ל הנך אמוראי סברי הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום חשד הוא כדאמרינן בסמוך. וסתמא דש"ס בבלי אזלי כמאן דאמר כבודן מחול:
מפני החשד. משמע מדאורייתא דן אלא רבנן אסרו מפני החשד וקשה א"כ מאי פריך לקמן מלך לא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה כו' הא מתני' לא איירי אלא דרבנן וי"ל קסבר הירושלמי מתני' דאורייתא שאין דנין אותו שזילותא היא למלך לפיכך לא דן דכתיב התקוששו וכו' אך סובר הירושלמי עם אחרים מצי דן מן התורה דאין הדין נגמר על פיו לבד אלא מפני החשד גזרו שלא להושיבו בסנהדרין. ומכאן סייעתא למ"ש תו' בשם מהר"ן. ועי' מש"ל בד"ה לא מעיד כו' ובד"ה והכתיב כו':
הדא אמרה ד"מ שלו בכ"ג. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס ולא את כה"ג בד"נ אלא בב"ד הגדול אבל ד"מ דכ"ג בשלשה ע"כ ויש מי שהגיה בדברי הרמב"ם תיבת אלו דכ"ג. ובאמת לפום ריהטא נראה כמיותר דהא ביה איירי או דהל"ל ד"מ שלו. ול"נ בלבול גירסאות יש כאן. דדברי הרמב"ם תמוהין דהא מפורש כאן דיני ממונות של כה"ג בכ"ג. והא דא"ר חנינא בשם ר"ל שמלקין אותו בשלשה דוקא מלקות קאמר בשלשה כדקאמר טעמא דעלייתו ירידתו אבל ד"מ לעולם בשלשה. ודוחק לומר דהרמב"ם מפרש סתמא דש"ס קאמר אהא דאר"ל בשלשה מלקין אותו מדבריו מוכח דפליג אהא דאמרינן דד"מ של כה"ג בכ"ג דאי ד"מ שלו בכ"ג א"כ אף מלקות שלו בכ"ג א"כ עלייתו ירידתו ש"מ דאף ד"מ שלו בכ"ג. דא"כ מהא דאמר ר' לעזר כה"ג שחטא מלקין אותו ה"ל להגמרא להוכיח דד"מ שלכה"ג בשלשה כדדייק מדריש לקיש אלא ודאי דמחלק בין ד"מ למלקות. והכ"מ כתב ופירשו בגמרא דד"נ דכה"ג בע"א אבל ד"מ בג' כשאר כל אדם. וכוונתו להא דגרסינן דף ט"ז בעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובע"א א"ד למיתת בעלמא מדמינן ליה אמר אביי מדקא מיבעי ליה שורו מכלל דממונו פשיטא ליה ע"כ. ואין מכאן שום הוכחה שהבבלי חולק על הירושלמי דפשיטא ליה דממונו ל"צ ע"א דסד"א כל דבריו של גדול בע"א כדמסיק בבבלי שם אבל כ"ג בעינן משום כבודו של כה"ג וכסוגיין. לכך היה נ"ל דגירסא הנכונה ברמב"ם אבל ממונו בכ"ג. אלא שאיזה תלמיד הגיה בשלשה ובמקום בכ"ג כתב דכ"ג וגרם לו דלא ידע טעמא דמלתא אלא או בע"א או בשלשה אבל אלו ראה סוגיין לא הוה קשיא ליה מידי. ויש קצת ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ריש ה' עדות כה"ג אינו חייב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בה וב"ד הגדול לאו דוקא אלא ה"ה ב"ד של כ"ג ולא בא למעט אלא ב"ד של שלשה. והלח"מ כתב שם ומ"ש הולך לב"ד הגדול אע"ג דלא הוזכר בהדיא בגמרא משמע ליה דודאי הכה"ג לא ילך אלא לב"ד היותר מעולה ועוד דאין דנין מלך אלא בב"ד של ע"א דלא גרע מכה"ג כו' וכיון דעדות זה נוגע למלך ודאי דהוי בב"ד של ע"א ע"ש. ותימא ודאי משמע בבבלי דף י"ח דבב"ד הגדול מעיד מדפריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וע"ש ברש"י בד"ה בפני המלך כו'. ומ"ש וכיון כו' תימא ודאי דוקא ד"נ של כה"ג ומלך אינו אלא לע"א אבל שאר דבריו לא כמפורש שם דף ט"ז כמ"ש לעיל. אך אחרי העיון נראה דהבבלי סובר שד"מ שלו בשלשה מדהשמיט שם טעמא שאק מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה משום שאין כבודן לישב בשבעה וקאמר טעמא דמלך משום אפסניא וכה"ג משום צינה ש"מ דסובר דכבודו לישב בשבעה א"כ אזדא ליה פשיטותא דסוגיין:
מה מחזרין ליה. כתב הרמב"ם ספי"ז מה"ס אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לסררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר סנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין. הנה מ"ש שאינו חוזר לשררותו מסוגיין יליף ליה ודברי הכ"מ שם תמוהים אבל מ"ש שאינו חוזר להיות כו' אף שדברי טעם הם מ"מ אין זה דרכו לכתוב דברים שאינן נזכרים בגמרא לכך נראה שמפרש הא דאמרינן במ"ק אב"ד שסרח אומרים לו הכבד ושב בביתך היינו שאינו ראוי להיות כאחד מן הדיונים ועי' פ"ז מהלכות תשובה:
וכעס. כתב הי"מ על שאמר שהנשיא ילקה ושמעבירין אותו ושהוא חשוד על שפיכת דמים ע"כ ותימא הא ר"ל לא אמר שמעבירין אותו ושהוא חשוד ואפשר שסובר ר"ל הוא דבעי מה מחזירין ליה וכ"מ בסמוך ועי' בי"מ בשאר הסוגיא ואין הגהותיו מחוורים:
ר"י פליג על ר' יודן בתרתי. עי' בקונט'. ועדיין הדבר קשה מנ"ל דר' יהודה סובר שאין קורעין על שאר מתים ולא אשתמיט תנא דאמר הכי דלמא סובר אף בשאר מתים בעינן שיקרע מקמי שפה והכי משמע פשטא דברייתא לכך נראה דה"פ בתרתי היינו בין בכהן הדיוט בין בכ"ג דאלו בכהן הדיוט לר' יהודה דוקא למעלה מקמי שפה ולר' יוחנן כל שהוא למעלה בבגדו סגי ובכה"ג לר' יהודה לא יפריס כלל ולר' יוחנן צריך שיקרע למטה. אך לפי' זה לא שייך הכא הא דר' יוחנן הלך למבקרא כ':
ואי כר' יהודא כו'. עי' בקונט'. וקשה למאי דמשני בסמוך לר"מ חומר הוא בכה"ג א"כ אף לר' יהודה ניחא וי"ל לשון הברייתא דתני ת"ל ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי ר"י משמע שאין פרימה כלל לכה"ג ובבבלי בהוריות דף י"ב הגיהו בדפוס חדש אמר רב למטה למטה ממש ונ"ל שצ"ל א"ר יוחנן למטה כו' וכסוגיין:
רי"א כל קרע שאינו כו'. כתב הב"י י"ד סי' ש"מ כתב הסמ"ק תניא הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא רי"א יצא ונראה דהלכה כרבנן ומתוך כך נראה דהקורע בשעת יציאת נשמה אין לו לקרוע לא למטה ולא מן הצדדין ומיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ההיא דר' יודא וצ"ע ע"כ אמר. שברייתא זו מצאתי בשמחות פ"ט. אך תימא הא ר"י הוא דאמר כל קרע שאינו מקמי שפה הוא קרע של תפלות. ויש שמחות ריש פ"ט מייתי להך דר' יהודה דהכא. וע"ק למה לא מייתי ראיה מהך ברייתא דמייתי הבבלי מ"ק דף כ"ב הקורע מלמטה או מן הצדדין לא יצא. ואפשר דסובר הך ברייתא איכא לאוקמי באביו אבל ברייתא דשמחות לא ניחא ליה לאוקמי באביו ואמו מדפליג ר"י ואמר דיצא ש"מ דבשאר מתים איירי דבאביו ואמו אין סברא לומר דפליג ר"י. אבל עדיין קשה ה"ל לאתויי מגמרא דהוריות (דף י"ב) כה"ג פורס מלמטה וההדיוט מלמעלה אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר מיתיבי על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל מקמי שפה על אביו ואמו מבדיל כיון דבעלמא הוי קרע קרי כאן בגדיו לא יפרום ומשני שמואל סבר כר"י כו'. מדלא פריך לרב מקרא דבגדיו לא יפרום ש"מ קרע דלמטה ממש לא הוי קרע דלמטה ממש לא הוי קרע בעלמא. על כרחך לומר לפי המסקנא דהתם דא"ר ישמעאל אינו פורס כדרך שבני אדם פורמין אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה י"ל קרע דמלמטה ממש בעלמא הוי קרע. וכיון שכן יש להוכיח מדרב דקרע דלמטה ממש בעלמא הוי קרע כיון דחזינן דקפיד קרא שגם הכה"ג יפרום אלא שלא יפרום כשאר בני אדם יש לנו לומר שפורם בענין דהוי קרע בעלמא והיינו למטה מקמי שפה. וליכא למימר רב כר"י ס"ל כה"ג אינו פורם כל עיקר א"כ כה"ג למה הוא פורם. מיהו י"ל תיקשי הך קושיא לשמואל דסובר כר' יהודה כל קרע שהוא למטה מקמי שפה אינו אלא קרע של תפלות כה"ג למה קורע ע"כ לומר כאן דאינו קרע בעלמא אפ"ה קורע א"כ לרב נמי למטה ממש אע"ג שאינו קרע בעלמא הכה"ג קורע. אך אין ראיה משמואל דלדידיה אין כאן קריעה אחרת דמהני בעלמא עדיפא ליה לומר דכה"ג קורע למטה מקמי שפה אבל לרב קשיא ניבעי בכה"ג שיפרום למטה מקמי שפה וכמ"ש. וברייתוות דשמחות דקשיין אהדדי יש ליישב למטה או מן הצדדין מסתבר טפי דהוי קרע מלמטה מקמי שפה אע"פ שלמקשה צ"ל דגרע דא"כ תיקשי נמי לרב מ"מ לפי המסקנא יש לומר כן. לפ"ז מנהג העולם נכון. אך מדברי הפוסקים לא משמע כן וצ"ע. בירושלממי מ"ק [פ"ג ה"ז] גרסינן מהו להבדיל קנה שפה אר"ס בשם ריב"ל ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם מכאן שצריך להבדיל קנה שפה. וקשה מאי קמיבעיא ליה פשיטא שצריך להבדיל דר"מ ור"י הלכה כר"י וי"ל ריב"ל לית ליה הך כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י ועיין בעירובין בבבלי דף מ"ג ע"ב א"נ איכא מאן דלא גריס בברייתא דברי ר"מ וכן הוא בבבלי בהוריות ומפני כך פסקי הפוסקים כת"ק ודלא כר"י:
רי"א היה בפנים היה יוצא כו'. מכאן ראיה למ"ש תו' בבבלי יומא דף י"ג ע"ב בד"ה היה עומד ומקריב כו' בכה"ג איירי כו' ע"ש וט"ס יש שם בדברי תו' וכצ"ל אלמא אע"ג דכה"ג מדאורייתא מקריב כל היום גזרו ביה רבנן כו'. ואין לומר ראיית רש"י מהך סוגיא דהוריות דמשני שמואל ס"ל כר"י. משמע דמוקי מתני' דהוריות כר' יהודה בסיפא דהך תנן כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ רישא לאו ר"י היא. די"ל עדיפא מינה פריך דרישא לאו ר"י היא דסובר אין קריעה לכה"ג. ועי"ל למסקנא שמואל פליג אר"י בחדא וסובר כוותיה בחדא:
רש"א גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. ביומא שם כתב חו' הא דא"ר יוסי יגמור לכאורה משמע היה עומד ומקריב אע"ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו ע"כ ונ"ל דמסוגיין מוכח שכדבריהם כן הוא. דודאי ר' יוסי דבבלי ור"ש דסוגיין אמרו דבר אחר. הרי מפורש דאפילו עבודה שבידו גומר אע"ג שלא התחיל בה. והרמב"ם כתב פ"ב מהל' באה"מ כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כה"ג בין הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו כן תמיתו כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזרה זו. וכן זה שנאמר בכה"ג ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא א"כ מפני מה שנית אזהרה זו בכה"ג שכהן הדיוט שהיה בעבודה ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע"פ שאינו. יוצא מן המקדש. אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד חילל אבל כה"ג עובד אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב ויעבוד עבודה שהוא עסוק בה. וכתב הכ"מ וקשה מתחלת דבריו נראה לכך לא יצא מפני שנראה כמזלזל בעבודה אלא גומרה ובסוף כת ב שאסור בעבודה ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לצאת מיד דכך לי שעת העבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת העבודה ונראה אף שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמור העבודה ע"י אחר נראה כמזלזל בעבודה ע"כ. וקשה ה"ל לחלק בין קרבן שלו לקרבן של אחר דקרבן שלו אינו יכול לגמור ע"י אחר דאונן אינו משלח קרבנותיו כמ"ש שם בסוף הפרק. לכך נראה שדבריו כפשטן שאסור לכהן לצאת מבוהל אלא מניח העבודה כסדר ובנחת ואח"כ יוצא אבל כה"ג עובד אונן ואסור לו להניח עבודתו שהתחיל בה. והרב במ"ל שם מסתפק אי פליגי בדאורייתא או בדרבנן. ומסוגיין נראה דבדרבנן פליגי ר"י ור"ש אבל ר"מ ור"י בדאורייתא פליגי דמקרא דמן המקדש לא יצא לא שמעינן אלא דאם יצא לא היה נכנס ולר' יעקב סובר ר"י אם היה בפנים יוצא ש"מ דאסור לו לעבוד שום עבודה ומאי סייעתא מייתי לר"י יעקב מהך ברייתא הא אתיא דלא כמאן אלא ודאי כמ"ש:
כיני מתני' כו'. ק"ק הא לאו מתני' היא אלא מימרא דר"א. ובפסחים פירשתי ברייתא היא ור' אבהו תני לה ודוחק דפשטא דשמעתתא משמע דמשמיה דר"ל אמרה. גם הא דקאמר אין אנינת טומאה קשה טומאה מאן דכר שמה לכך נראה דקאי אמתני' דפסחים דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב וקאמר ר' אבהו מי שהוא טרוד בצער שבא לו אין גוזרין עליו משום טומאה. ועי' בבלי יומא דף י"ד ע"א:
אי זן היא אנינות כו'. בבלי זבחים דף ק' פליגי אכולא סוגיא דהכא. וגרסינן שם אברייתא זו במאי עסקינן אילימא ביום מיתה מי איכא דלית ליה ליום מיתה דלילו מדרבנן ע"ש ברש"י. וקשה מאי פריך דלמא פלוגתייהו דרבי וחכמים באנינות דאורייתא אבל אנינות דרבנן תרווייהו מודו דהוא בלילה ואין לומר מדפליג ר' ואמר כל זמן שלא נקבר דייק ליה דבדרבנן פליגי דליכא למימר ר' מדאורייתא קאמר דהא אפי' אנינת לילה סובר ר' דאינה אלא מדרבנן כמפרש לקמן בברייתא. דהא פריך שם ותו ר' אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אישתרי ליה איכא דלית ליה אחריתה כיום מר. ש"מ דסבר ר' קולא קאמר אם נקבר ביום המיתה תו לא הוי אונן א"כ אין ראיה כלל מר' דבדרבנן פליגי ועוד מברייתא דלקמן אין ראיה דהתם איירי לאחר שנקבר הוא דאמר ר' שאנינת לילה דרבנן אבל קודם הקבורה אפשר שהוא דאורייתא:
כל אותו היום. עי' בקונט'. בבבלי ברכות פ"ב דף ט"ז ע"ב גרסינן מ"ט דרשב"ג קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ובמקום אסטניס לא גזור רבנן וכתב תו' וא"ת לעולם אימא לך אנינות לילה דאורייתא לענין קדשים ואונן אינו נוהג אלא במעשר אבל רחיצה דאבילות דרבנן ע"כ ונראה דהש"ס דייק מדתנן רחץ לילה הראשון שמתה אשתו ולא תנן סתם יום הראשון דאם נאמר דאנינות לילה דאורייתא צ"ל הא דכתיב כיום מר היינו יום ולילה אלא ודאי דוקא בלילה רחץ אבל לא ביום ש"מ ביום שהוא דאורייתא באכילה קדשים גזרו באבל אסטניס דאסור לרחוץ אבל לילה דהוא דרבנן לא גזרו באסטניס:
אינו אסור אלא אותה שעה בלבד. וא"ת והא כתיב ואחריתה כיים מר כקושית הבבלי שכתבתי לעיל בד"ה איזו כו'. וי"ל מפרש לקרא בשלא נקבר ביום המיתה דלכ"ע הוי אונן. אך קשה לר' מאי היום דליכא למימר היום אסור ובלילה מותר כר"י ור"ש דהא מיד הוא מותר בהן שכבר נקברו נדב ואביהוא וכר' נחמיה דקאמר מאי היום חובת היום פשיטא ליכא למימר דהא לר"נ צ"ל אף אנינת לילה דאורייתא ועי' זבחים דף ק"א ע"ב וצ"ע:
הרי אמרו אנינות היום תורה. עי' בקונט'. עוד יש לומר. דמברייתא דר' פריך והכי תניא בזבחים דף ק' הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' אומר אנינות לילה אינה מד"ת אלא מדברי סופרים מדפליג ר' על אנינת לילה ולא פליג על אנינת יום ש"מ דמודה באנינת יום שהוא מן התורה. וכ"ת כיון דיש אנינת יום שהוא מן התורה כגון שלא נקבר יום המיתה לכך לא פליג. דהא ר' יהודה כשנקבר איירי דהא מייתי קרא דהן היום והתם מיד נקברו א"כ לא היה אסור כל היום ועוד דמשמע דמודה ר' לר"י דה"ק הן היום שהיום אסור והלילה מותר. אך קשה א"כ מאי משני שנקבר בדמדומי חמה:
הדא אמרה ספסל כו'. עי' בקונט' וקשה דלמא לכך לא התירו לו מטה כיון שכל העם יושבים על הארץ. ותדע דהא מלך אינו חייב בכפיית המטה כדאמרינן לקמן ה"ד ואפ"ה לא התירו לו ליישב על המטה אלא על דרגש וי"ל קסבר דרגש הוא יפה ממטה ומשום כבודו של מלך הוא יש בעל הדרגש א"נ כיון שהוא אבל מותבינן ליה אדרגש מידי דהוי אבשר ויין כדאמרינן בבבלי בפרקין. בירושלמי מ"ק [פ"ג ה"ה] גרסינן אבל אמר הריני כופה את מטה וישן על הספסל שומעין לו מתני' לא אמרה כן אלא וכשמברין אותו כו' והוא מיסב על הספסל בכה"ג הא בהדיוט לא וברבים אבל ביחיד לא ולא עבדין כן. וקשה דהכא מסמע דכה"ג שוה לכל אדם בכפיית המטה ובישיבת הספסל וי"ל סוגיא דהכא לפי המסקנא דלא עבדין כן אלא כל האדם יושבין על הספסל. לכך מפרשין למתני' דאין חילוק בין כה"ג נשאר כל אדם. אך הא דקאמר בכה"ג הא בהדיוט לא לא משמע כן. ותו' כתב מ"ק דף כ"ז אהא דתניא מאימת זוקפין המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. נ"ל שמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"ג שאין ראיה גמורה דשאני מטה דצריך כפייה ולא מצינו כפייה לכסא וספסל ע"כ. וטפי ה"ל לאתויי ראיה מסוגיין דמפורש דספסל אין בו כפייה. גם מוכח מהכא דכל אדם יכולין לישב על הספסל וכ"ת א"כ מ"ש כה"ג דנקט דודאי בשאר כל אדם כשהמנחמים אצלו אסור לו לישב על הספסל כדאמרינן מ"ק אר"י אמר רב מנין שאינו רשאי לישב ע"ג המטה אלא ע"ג הקרקע שנאמר וישבו אתו לארץ כ"כ הרי"ף סוף מ"ק. אך קשה א"כ מאי קאמר בירושלמי מ"ק וברבים אבל ביחיד לא אדרבא ברבים יש לאסור טפי מביחיד וי"ל דה"פ משני הא דפריך מכה"ג דוקא ברבים כשהמנחמין שם הוא דחלוק כה"ג משאר כל אדם אבל ביחיד שוין כמ"ש בפירושי שם בל"ב. ולא עבדינן כן אפילו ביחיד נמצא דמטעם מנהג אסור וסוגיין דהכא אזלא אליבא דדינא. ובתשובת שאלה הארכתי:
או איחרו שעה אחת. בבבלי ברכות דף י"ט גרסינן אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כו' איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני. וקשה תניא מ"ק דף כ"ב כל המתים הממהר להוציא מטתן ה"ז משובח על אביו ואמו ה"ז מגונה וכתב הש"ך י"ד סי' שכ"ז כיון שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציאה ה"ז מגונה א"כ מהירות זה אינו כבוד אלא בזיון לאדם חשוב וכ"ש רבו דהא רב יוסף ריש מתיבתא הוי. ואפשר שמפני קושיא זו השמיטה הרי"ף. אבל נראה דרב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש מלאחריו וברייתא משמע בין מלפניו בין מלאחריו וקשיא ליה ומשני אדם חשוב שאני שמותר להוציאו מלאחריו דמאי קאמרת שמא לא התפללו כל הקהל נמצא מתבטלים ממצות הלווייה כיון דאדם חשוב הוא הכל מקדימין למצוה וליכא למיחש למידי. ואני תמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה שאסור להוציא המת סמוך לק"ש מלאחריו ואין לומר דלאחריו א"צ להמתין אלא כדי שיהא שהות לקרות ולהתפלל במהירות דא"כ מאי קמ"ל או איחרו הא כבר תני אין מוציאין סמוך לק"ש והיינו כדי שלא יעברו זמן ק"ש א"כ פשיטא דצריך להמתין עד כדי שיוכלו לקרות וצ"ע ועיין בב"י א"ח סי' ע"ב:
תני ההספד כו'. כתב הט"ז א"ת סי' ע"ב דה"פ ההספד הן החזנים עושי ההספד והעוסקים בהספד הן הבאים לשמוע ההספד חייבים בק"ש שהיא דאורייתא ופטורים מתפלה שהיא דרבנן מעשה והפסיקו רבותינו אף לתפלה ופריך והתנו אם התחילו כו' ש"מ דאין מפסיקין ואף אם נאמר מתני' אחזנים קאי מ"מ קשיין חזנים אהדדי ומשני חזנים ביום הראשון פטורים והשני חייבין אבל השומעים לעולם פטורים ע"ש. ודבר זה רחוק מפשט. ואף נראה מדברי הטור שההספד היינו החזנים. נראה יותר פירושי קמא בקונטרס ומתני' ודאי לא קאי על החזנים אלא על כל העושין השורה שהן המספידים והן העוסקים בקבורה והיינו דתנן קברו את המת וחזרו כו'. והא דתניא העם העוסקין בהספד בזמן שאין המת מוטל לפניהם הם קורין ומתפללין והאונן יושב ודומם איירי ביום השני אבל שורה שעושין ביום הראשין כשחוזרין מן המת אין מפסיקין לק"ש ולתפלה. ועיין בב"י שם. והרא"פ כתב מפסיקים לק"ש שא"צ כוונה אלא שלשה פסוקים הראשונים ע"כ וא"נ שבש"ע סי' ס"ג מפורש שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון:
חד אמר של האל הקדוש כו'. כתב ב"י בשם מהרי"א הטעם משום דהוא סיום שלש הראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית ואמן של שים שלום יחיד עונה אותה על ברכת עצמו לפיכך אין לו להפסיק. וכתב המג"א סי' ס"ו לדידן דקיי"ל אין היחיד עונה אמן אחר ברכת שים שלום אפ"ה אין לו להפסיק לענותו בק"ש דהבו דלא להוסיף עלה ומי יודע מאיזה טעם ייחד שני אמנים אלו ע"כ וקשה מירושלמי איכא למידק שאין הטעם כמ"ש הרי"א דא"כ מ"ד האל הקדוש אף דאיירי בשבת מ"מ ה"ל לפרש אף אמן דמקדש השבת שהוא סיום אמצעים דשבת ועוד לתרי אמוראין קשיא ה"ל לפרש אמן דשים שלום:
תני רי"א היו כולן כו'. בבבלי ברכות דף י"ט גרסינן ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת רי"א הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמן ולא מחמת כבוד חייבין. ופירש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית שהאבל יושב שם. ועיין בט"ז א"ח סי' ע"ב סק"ד שדחק הרבה בפירושו. ול"נ דפי' פנימה היינו הרואה פני האבל כמפורש כאן ובירושלמי גרסינן היו עומדין בשורה הבאין מחמת עצמן חייבין משום כבוד ומשום אבל פטורין. ובזה הסוגיא עולה כהוגן בלי פקפוק:
לא מעיד כו'. כתב תו' דף י"ח ובשבועות דף ל"א מלך וכה"ג מעידין בדבר איסור דאין חכמה כו' ע"כ. והכ"מ כתב ריש הלכות עדות דהרמב"ם סובר דאין מלך וכה"ג מעידין אפילו באיסורא ע"ש. ונ"ל ראיה לדבריו מדמוקי הבבלי דף י"ח רישא כה"ג מעיד בבן מלך בפני מלך ומשום יקרא דכה"ג קאזל המלך להתם וקשה לוקמי במעיד באיסורא ובפני המלך ומשום יקרא דכה"ג קאזיל להתם דתו ליכא בזיון לכה"ג ופשיטא דלא הוי בזיון למלך כיון דאינו מעיד ליכא זילותא למלך. וי"ל כי משני הש"ס אלא מעיד בפני המלך לא איירי בבן מלך כמ"ש לעיל בד"ה מעיד כו'. ותוס' מפרשים דגם במסקנא איירי בב' מלך כדפירש רש"י ודייק ליה אי באינש אחרינא קשה לא נטרחינן למלך ולא יעיד הכה"ג. מיהו לשיטת הרמב"ם י"ל דאיירי באיסורא ותו לא צריך לאוקמי בבן מלך. והלח"מ כתב שם ראיה לדעת תו' דהא דכה"ג אינו מעיד להדיוט הוא מדכתיב והתעלמת והך קרא לא איירי אלא בממון אבל לא באיסורא ע"ש. ונראה דא"א לומר כן דלפ"ז יש לנו לומר דמלך אינו מעיד אפילו באיסירא דהא מדכתיב שום תשים שמעינן דאינו מעיד ואין חילוק בין איסור לממון ואס"ד דכה"ג מעיד באיסור ומלך אינו מעיד הדרא קושית תו' לדוכתא לישני הא דכה"ג מעיד באיסורא וליכא לתרוצי מתני' לאו באיסורא איירי דא"כ קשיא מלך כמ"ש תוס' בשבועות דהא קאמרת מלך אינו מעיד אפילו באיסור אלא ודאי דאף כה"ג אינו מעיד באיסור ולאו מוהתעלמת יליף אלא מדכתיב והכה"ג מאחיו שצריך לנהוג כבוד בעצמו וכל ישראל חייבין בכבודו מהך קרא. וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהל' כלי המקדש ומהך קרא ילפינן נמי שלא ילך לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו של מצוה כמ"ש הרמב"ם שם. והא דפריך הבבלי שם מוהתעלמת שהיא ברייתא פשוטה. וקצת ראיה לדברי הכ"מ מדתנן מלך לא חולץ ולא מייבם אמאי הא ודאי איסורא קעביד כדאמר בבבלי יבמות דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום וסמיך ליה כי ישבו. ואין לך חסימה גדולה מזו וביותר קשה למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא וזו עינוי כדכתיב אם תענה את בנותי. והא דתנן בכה"ג חולץ קשה אחרי דבזיון הוא וחובה הוא לנהוג בכבודו כדכתיב והכהן הגדול מאחיו כמ"ש הרמב"ם. וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא דאס"ד מצות עשה היא לפירש"י דיבום גנאי הוא מאי פריך בש"ס בבלי מן הארוסין אמאי אינו מייבם יבא עשה וידחה ל"ת הא נמי עשה ול"ת היא ויותר קשה אמאי חולץ הא חליצה ודאי גנאי היא. ולא מצאתי שמנאו בכלל מ"ע לנהוג כבוד בכה"ג וצ"ע:
לא מייבם. עיין בקונטרס הטעם וכ"כ הרמב"ם והר"ב וכתב התוי"ט ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה לחליצה עולה ליבום ע"כ. ולי תימא הא מצינן חרשת שנפלה לפני פקח ופקחת בעלת פקח שנפלה לפני חרש שאינן בנות חליצה והן בגות יבום כדתנן יבמות פ' חרש וצ"ע. ולל"ב שבקונטרס והוא מפירש"י נסתפקתי אם מת מלך בלא בנים והמליכו אחיו תחתיו מייבם אשת אחיו דהשתא לאו זילותא היא לו להקים לאחיו שם גם כבוד הוא למלך שמת שיתקיים שמו או דלמא כיון שאפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כרבנן דפליגי על ר' יהודה כמפורש בבבלי והרמב"ם כתב פ"ב מהל' מלכים סתם ואפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כדלקמן בסוגיין ולא חילק. עיין בתוי"ט וצ"ע:
והכתיב ויהי דוד כו'. וקשה מאי פריך דלמא מדאורייתא דן אלא רבנן גזרו שלא יהא דן מפני החשד כדאמרינן לעיל בריש פרקין וי"ל דוקא בסנהדרין אין מושיבין את המלך מפני החשד אבל שידון ד"מ הוא בעצמו ודאי ליכא חשדא ככל מומחה דעלמא דדן יחידי ולא חיישינן למידי. וא"ת מנ"ל דמתני' בד"מ איירי וי"ל מסיפא דייק דתנן לא מעיד כו' ואי בד"נ מעיד דאין חכמה כו' כי היכא דמעיד באיסורא כמ"ש הרמב"ם ר"פ מה"ע גבי ת"ח ע"ש וכ"כ תו' דף י"ח ועמ"ש לעיל בד"ה לא מעיד כו' ובד"ה מפני החשד כו' ובבבלי אמרינן הא דתנן לא דן כו' דוקא מלכי ישראל משום מעשה דינאי המלך שאמרו לו לעמוד ונענשו הסנהדרין אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו. וכתב תוס' וא"ת ה"ל להושיב שניהם כדאמרינן פרק שבועות העדות וי"ל ד"נ שאני ע"כ. וקשה הא בד"נ מעיד ומעידין אותו כמ"ש בשמם בסמוך ואיך גזרו בד"מ משום מעשה שהיה בד"נ ובד"נ לא גזרו וע"ק בד"מ אפילו מלכי בית דוד נמי דכתיב והתעלמת וצ"ע:
רבי אומר היה דן כו'. וצ"ל מתני' דלא כרבי. ונראה דמטעם זה אמרו בבבלי דמתני' במלכי ישראל כי היכי דנוקמי מתני' ככ"ע. מיהו התם מקרא בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט פריך ועיין בכ"מ:
ולא גרושתו של מלך. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים. וקשה דגרסינן בבבלי דן ה"ב אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גירושין לפני המקום שהרי התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש. ואס"ד גרושת המלך אסורה קשה דלמא לכך לא התירו לו לגרש שלא תהא עגונה כל ימיה וי"ל דגרסינן שם דף כ"א והכתיב ויקח דוד עוד פילגשים ונשים בירושלים ומשני למלויי שמנה עשרה. הרי דפילגשים בכלל י"ח נשים הוו ומעשה דאבשלום היה קודם מעשה דאבישג וכבר היו עשרה נשים אסורות לעולם שהיו אלמנות חיות וקשיא ליה שכיר ה"ל להתיר לגרש אחת מהן שכבר נאסרת אלא ש"מ דקשין גירושין. ור"י בן פזי נראה דמודה דגרושת מלך אסורה כי היכא דאלמנתו אסורה משום כבוד המלך אף גרושתו כן וכ"כ הכ"מ שם. ושלא כדת השיג עליו הלח"מ שם שאין צורך לזה שכך מפורש בסוגיין דגרושתו אסורה ע"ש. ואינו נכון דאי לאו סברת הכ"מ יש לנו לומר דר"י בן פזי פליג כיון דלדידיה אין ראיה מקרא דותהינה צרורות וגו' וזה ברור. ולפמ"ש צ"ל דר"י בן פזי פליג אהא דרב שמן בר אבא. אך אינו מוכרח כל כך דודאי אין סברא לומר דסובר ר"י בן פזי דלגמרי הותרה לו דלא היה מעגנן כל ימי חייו כדי לכוף את יצרו אלא שהיה בהן קצת איסור שאין זה כבודו כיון ששימש בהן אחר והשתא שפיר קאמרו רבנן דקיסרין אסורות ממש היו מכח ק"ו וכדמסיק ולא שהיה בהן קצת איסור משום חומרא בעלמא. מיהו ק"ו דרבנן קשיא לן מנא להו דכלי הדיוט אסיר למלך. ונראה דסברו דלכך אינו מייבם כוון דכלי שנשתמש בה הדיוט היא ושפיר יליף ק"ו. ור"י בן פזי מפרש טעמא דמתני' או כרש"י או כרמב"ם והבן:
זו רצפה כו' עיין בקונטרס. בבבלי דף י"ט גרסינן תניא א"ל לר' יהודה נשים הראויות לך מבית המלך ומאי נינהו מירב ומיכל. וקשה א"כ איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן כדשאלו לר יוסי וליכא לשנויי מיכל אחר מיתת מירב נשא דהא תבע שניהן כאחד. גם ליכא למימר כדריב"ק שקידושי מירב קידושי טעות היו א"כ למה תבעה מאבנר גם מאי קאמר הנביא ואתנה נשי אדניך בחיקך וי"ל בדוחק. והי"מ כתב זו רצפה שהיתה פילגש שאיל וא"ת הא בא אליה אבנר אחרי מות שאול ונאסרה לדוד דנשתמש בה הדיוט וי"ל לא ידע דוד בדבר ע"כ. ודברי תימא הם תיקשי ליה אבנר האיך עביד הכי הא אלמנת מלך אסורא אלא ודאי זה היה רוגז של אבנר שחשדו איש בשת בכך ואמר ותפקוד עלי עון האשה דבאמת לא בא עליה מעולם וחלילה לתלות בוקי סריקא באותו הצדיק ובדוד:
תני שמואל הזקן קומי ר' אחא ויאמר דוד כו'. ואם תאמר הא אמרינן לעיל בריש פרקין אין מושיבין מלך בסנהדרין ויש לומר היינו מדרבנן ומפני החשד כמפורש שם. אך קשה הא תנן מלך לא דן וזהו מדאורייתא מדפריך עלה מקרא ויהי דוד כו' ויש לומר כיון שדין זה היה לכבודו על שמרד בו נבל אין בזה זילותא למלך שאומר דעתו בסוף לכך מותר לדון וכעין זה כתבו תוס'. ואם תאמר איך היה יכול לדון דין זה הא הוי נוגע בדבר וי"ל ודאי לא היה דן אותו בדין תורה שהרי לא קיבל עדות בפניו גם לא היה שם התראה אלא בדין מלך מכל מקום דייק שפיר דדיני נפשות מתחילין מן הצד דאם לא כן למה עשה כן דוד:
דלית אפשר דהוא כו'. הי"מ פירש כל הסוגיא בענין אחר והגיה הרבה ע"ש ודבריו רחוקים מן הפשט גם סוגיא דר"ה פ"ד לא משמע כוותיה והנכון הוא כמ"ש בקונט':
מבוא בדמים דם נדה כו'. כתב הי"מ וקשה אימא דמים דם בניו ובני ביתו שהרי אמר שלא להשאיר מכל אשר לנבל ע"ש ונראה דדייק ליה מדלא כתיב מדמים דמשמע שפיכת דם מאי מבוא אלא ודאי שהצילו מביאה שיש בה איסור דם ואם תאמר דלמא אדם נדה לחוד קאי וי"ל אם כן הוה ליה למימר איפכא מהושע ידי לי ומבא בדמים דהא לא רצה לבוא עליה עד אחר הריגת נבל דאם לא כן יותר היתה ראויה לברכה על שמנעתו מאיסור אשת איש כמ"ש הי"מ:
אמרו לולא היה הדבר כו'. כתב הכ"מ פ"ב מהל' מלכים משמע דוקא משום שלום מלכות אבל בלא טענה זו אם רצה לצאת אין שומעין לו וקשה למה לא כתב כאן אם רצה לצאת אין שומעין לו כמ"ש גבי חליצה כו' ע"ש. ונראה שסמך אמ"ש פ"ז מהלכות אבל וכן המלך חייב בכל דברי אבילות אלא שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו כו' ולא יצא דוד אחר אבנר אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו ע"כ הרי מפורש דוקא בטענה זו רשאי לצאת אבל בלא טענה זו אם רצה לצאת אין שומעין לו דאל"כ ל"ל טעם זה גבי דוד:
הדא אמרה כו' והמלך אינו חייב בכפיית המטה. ודברי הרמב"ם כ"ו מהלכות אבל קשה שכתב שמלך חייב בכל דברי אבילות כמ"ש לשונו בסמוך משמע דחייב בכפיית המטה. ודוחק לומר שסמך אמ"ש שם שמיסב על הדרגש כשמברין אותו די"ל דוקא בשעה שמבריין אותו מותר משום כבוד המלך ועיקר הוכחת הש"ס היא מכה"ג כמ"ש בקונטרס. ונראה דסובר הרמב"ם דהבבלי פליג וסובר מלך חייב בכפיית המיטה. דגרסינן בבבלי מ"ק דף כ"א אמר רמי בר חמא מנין לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו ודלמא מלתא יתירתא עביד דאלת"ה וישכב ארצה ה"נ והתניא ישב ע"ג המטה כו' ע"ג קרקע מכולן לא יצא ידי חובתו ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה א"ל כעין ארצה ופירש רש"י כלומר שכפה מטתו וישב עליה ולעולם קריעה מעומד. ואי סלקא דעתך מלך אינו חייב בכפיית המטה עדין מוכח מוישכב ארצה דמילתא יתירתא עביד וזה ברור ונכון:
ועם האמהות כו' עיין בקונטרס. וכתב הי"מ והא דדריש שאינן אמהות אלא אימהות מסברא קאמר אף על פי שאין רמז לזה במקרא ע"כ ול"נ מעמם יתירה קדריש דה"ל למכתב ועם האמהות אכבדה עמם ל"ל אלא דהוי כמו אמם באל"ף וה"ק כמו אמי שאני חייב בכבודה אכבדם ופירוש נעים הוא:
שפעת כעגלה ומתה. בבבלי כריך מכדי בנים היכי קחשיב להו בחברון ואלו מעשה דמיכל בירושלים הוה אלא אימא עד אותו המעשה היה להו מכאן ואילך לא היה לה. ולפמ"ש בקונטרס ניחא קושית הבבלי א"נ י"ל מקרא קדייק הירושלמי דביום מותה ילדתו דכתיב בד"ה הששי יתרעם לעגלה אשתו ששה נולד לו בחברון וקשיא נולדו לו בחברון הל"ל ועוד מניינא ל"ל תרי זימני תלא ודאי הכי קאמר ששה היו ואחד מהם נולד לו במקום אחר ולא בחברון וכולו מהנשים שהיו לו כשהיה בחברון ואלה נולדו לו מנשים שנשא כשהיה בירושלים וד"ה ניתן להדרש כמפורש בבבלי:
והוא נוטל חלק בראש. עיין בקונטרס וכ"כ רש"י וז"ל בורר לו המחצית היפה שבהם ונוטלו בלא גורל. ודייק לה תנא נקרא דמייתי בגמרא דכתיב ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד. וה"פ דקרא ויקח דוד את כל הצאן והבקר מן כל השלל דהיינו אותו המקנה שהיו מארץ פלשתים לחלקו שרשות בידו ליטול חלק שירצה ונהגו אותי לפני המקנה ההוא שהיו של אנשי נגב יהודה שהחזירו להם בעין ויאמרו זה שלל דוד המקנה הראשונה היא שלל דוד. ורש"י פירש שם בשמואל את כל הצאן והבקר ששבה הגדוד מנגב יהודה וכלב נהגו אנשים מנהיגים והולכים לפני המקנה ההוא להתכבד ולהתהלל זה שלל דוד ע"כ ופי' זה דחוק ועיין בי"מ:
שמשם נפסקו דמים. כתב הי"מ פי' שמאז לא היתה עוד מלחמה כי זו היתה המלחמה האחרונה שנלחם דוד עם הפלשתים ע"כ וקשה לא מיבעיא למ"ד לקמן שתי שנים היו זה אחר זה פשיטא שלא היתה המלחמה האחרונה אלא אפילו למ"ד שנה אחת היתה נמי קשה דמקרא מוכח שבתחלת מלכות דוד היתה מלחמה זו דכתיב בד"ה ונציב פלשתים אז בבית לחם ופירש"י שזה היה בתחלת מלכותו שעדיין היו נציבי פלשתים בישראל לכך נראה עיקר כמ"ש בקווטרס:
עדשים היו. כתב הי"מ משום דקשה קראי אהדדי כדבסמיך אתי לתרוצי ר' לוי ור' יעקב ע"כ ולפי הגירסא שלפנינו נראה פירושי בקונטרס עיקר:
פשיטא לי לאבד וליתן דמיה. כתב הי"מ וקשה מי הזקיקו לומר דדוד ה"ל לאבד בנתינת דמים מותר ודאי דלא כהלכתא ע"כ. לשיטתו אזיל דקאמר שם דפשטו ליה שאפי' על מנת ליתן דמים אסיר לאבד משום חבול ישיב רשע כו'. ותימא לא אמרו בב"ק בבבלי דפשטו ליה מהא דחבול ישיב אלא אי אמרינן דמיבעיא ליה מהו להאכיל לבהמות מעדשים דישראל לשלם משעירים דפלשתים אבל למ"ד דשאלתו היתה מהו לשרפן להציל עצמו בממון חבירו לא פשטו ליה אלא דחייב לשלם ופשיטא שמותר לאבדן מפני פיקוח נפש וכ"כ תוס' שם ולא קמיבעיא ליה אלא אי חייב לשלם או לא ופשטו ליה אדם אחר חייב לשלם שאסור להציל עצמו בממון חבירו אבל מלר פורץ גדר כו' ודייק ליה פשיטא ליה לאבד וליתן דמים מדקאמר ולא אבה דוד לשתותם ויאמר הדם האנשים האלה בנפשותם אשתה. הא לא היה אפשר בענין אחר להציל ישראל עד שיאבד הפלשתים שבתוך החלקה או לסכן העם שיכנסו לתוכה א"כ מההכרח היה שילכו לשאול אלא הא פשיטא ליה שמותר לאבד וליתן דמים ולא אבה דוד לפטור מדמים מטעם שמלך פורץ כו' ונתן הממון להקדש והיינו דכתיב ויסך אותם לה' ואהא דקאמר בסמוך שתי שנים היו כתב הי"מ דבשניה איבעי ליה אם יוכל לאבדה בנתינת הדמים הא דקאמר אין למידין משנה לחברתה היינו משום דאחת שעורים ואחת עדשים י"ל בבעיא בשנה שניה היה סובר שמא אין הבעלים קפדי כל כך ושרי ע"ש. ותימא כיון דפשטו ליה דאין להציל עצמו בממון חבירו א"כ לעולם אסור ועוד פשיטא דקפדי כדאמרינן בעלמא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ופירושי בקונט' נראה עיקר:
והיתר במה היה כו'. בסוגיא זו נתלבטו המפרשים הרבה ולא מצאתי דבר מסכים לפשוטו. ואפרשה כולה על דרך הפשט כפי האפשר. הא דאמר ב"ק והיתר במה היה אע"ג דאין ניסוך המים בבמת היחיד באותה שעה שהפלשתים משלו בישראל כדכתיב ונציב פלשתים אז בבית לחם לא היו יכולים להקריב קרבנות ציבור בגבעה וקבע דוד במה במקום המחנה והיא היתה במה גדולה אחרי שהמלך ורוב הציבור קבעוה לבמה גדולה ואין הכרח שתהיה הבמה הגדולה דוקא במקום הארון. ושם במחנה קרבו התמידין לכך היו יכולים לנסך שם המים בחג. ותדע שהרי דוד העלה הארון לעיר ציון ועדיין היתה הבמה גדולה בגבעון בימי שלמה כדכתיב וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה. וקאמר אחד הורג כו'. דכתיב בד"ה ויבקעו השלשה במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם וישאו ויביאו אל דוד ובשמואל כתיב ויבקעו שלשת הגיבורים ולמה לא כתיב בד"ה הגיבורים. ועוד מאי וישאו. אלא ודאי שעיקר הגבורה לא נעשית ע"י שלשתן שהרי המשא לא עשה כלום לכך כתיב סתמא ויבקעו השלשה אבל מקום הבקיעה נעשית ע"י אחד והשני הוא הנושא לכך כתיב וישאו והשלישי פינה המקום להביאו. ור"ה דאמר הלכות שבויים נצרכה. בקונט' הגהתי וכ"כ הי"מ אבל נ"ל הגירסא שלפנינו עיקר ומיבעיא ליה שאר אומות שקבעו עצמם בא"י ולוחמים עם ישראל אם דינן כשאר אומות ושביה מותר או דלמא אף הם בכלל לא תחיה כל נשמה. דאי אמרינן כי תצא למלחמה במלחמת חובה איירי ושבית שביו לרבות שאר אומות שבתוכו איכא למיפשט בעיין דכ"ש היא אבל אי איירי במלחמת רשות ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכו ליכא למיפשט מידי ועי' ברא"ם ריש פ' כי תצא. ודייק ליה מדכתיב ברישא ונציב פלשתים אז בבית לחם והדר כתיב ויתאו דוד ש"מ דזה היתה שאלתו. ור"ש בר' דאמר בנין בה"מ נתאוה לי. דייק מדכתיב עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער ומפרש לקרא הכי שמענוה באפרתה מסנהדרין שבבית לחם האפרתי ופירש"י בית לחם קרוי אפרת דכתיב בדרך אפרת היא בית לחם מצאנוהו בשדי יער בהיותו במצודה בשדה שמע דין זה ששם שמע מב"ד עניין בנין בה"מ:
לא ירבה לו נשים כו'. וקשה הא בקרא כתיב ברישא לא ירבה לו סוסים והדר כתיב לא ירבה לו נשים ולמה הפך התנא משנתו ותני לא ירבה לו נשים ברישא. ונראה ארישא קאי דתנן ר"י אומר נושא מלך אלמנותו של מלך שנאמר ואת נשי אדוניך נתתי בחיקך. וקאמר דרבנן פליגי עליה דאמרי לא ירבה לו יותר מי"ח וילפי ליה מדכתיב כהנה וכהנה ואם נאמר נשי אדוניך קאי על רצפה בת איה א"כ ה"ל אז שבעה נשים אלא ודאי פליגי ונשים הראויות לו מבית המלך קאמר קרא. ור"י סובר מרבה היא לו כפי מה מה שירצה ובלבד שלא יהו מסירות לבו. ומ"ש בקונט' דר"י סובר פרוצות י"ח דוקא וכ"כ הרע"ב אינו כן אלא ר"י לית ליה מספר י"ח דלדידיה ליכא למילף מכהנה שום מספר דהא לא ידעינן כמה היו די"ל נשי אדוניו טובא הוו. ועי' מ"ש בסמוך בתו' בד"ה ומה כו' ולא ידעתי מאין יצא להרע"ב לומר כן שר"י אית ליה די"ח נשים דוקא ולא ראיתי למפרשי המשנה מי שהרגיש בדבר ואין לומר לכך תני תחלה לא ירבה לו נשים לפי שנכפל שלמה תחלה בזה שלקח בת פרעה והיא היתה מסירת לבו ולר"ש אפי' אחת ומסירת לבו ה"ז בלא ירבה דאדרבה בקרא משמע שלא עשה עבירה בה והיא לא היתה מסירת לבו וכן משמע בגמרא דמייתי קרא והמלך שלמה אהב כו' ועמ"ש שם:
ומה כתיב תמן כו'. בבבלי פריך והכתיב ויקח דוד עוד נשים ופילגשים בירישלים למלויי שמנה עשר מאי נשים ומאי פילגשים אר"י אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין. קצת קשה אמתני' דסוטה פ"ק דתנן התם ולפי שבא על עשרה פילגשי אביו לפיכך נתקעו בו י' לונכיות. ה"ל לפרושי מאי נשים ומאי פלגשים. ונראה דבא לומר דהני י"ח נשים דמותרים למלך בין הנשים ופילגשים לא יהיו יותר על י"ח וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים. לפ"ז צ"ל שלא היו לדוד שום פלגש בשטר מעשה דבת שבע דהא שש נשים ה"ל כדכתיב הששי יתרעם לעגלה. ואי ה"ל פילגש הרי שבעה והנביא א"ל כהנה וכהנה ש"מ דלא ה"ל אלא שש. ונשים ופילגשים שנשא בירושלים תרווייהו היו למלאות הי"ח. ותדע דפילגשים ממנינא הן דהא אמר רב פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין וקשה א"כ מאי דוחקיה דרבנן שהשיבו לר' יהודה מאי נשי אדניך נשים הראויות לו מבית המלך הא אף אי מוקמינן קרא כר"י דארצפה קאי מ"מ אין ראיה משם דאלמנות מלך מותרת למלך דשאני רצפה דהיתה פילגש שאול בלא כתובה וקידושין לכך היתה מותרת לדוד אלא ודאי משום דקשיא לרבנן א"כ שבע ה"ל במעשה דבת שבע ואיך אמר הנביא ואוסיכה לך כהנה כו' אך עדין י"ל גם דוד רצפה לפילגש נשאה אלא ש"מ פילגשים ממניינא הן אבל לר"י ניחא דלית ליה דרשא דכהנה דהא ס"ל צנועות מותרים לו יותר מי"ח. והרב בכה"ג במח"כ לא דק בזה. והלח"מ כתב פ"ג מה' מלכים להרמב"ם קשה הא דאמר רב שמן כמה קשין גירושין שהתירו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש. יוצא פלגש אחת וישא השונמית דלפילגש א"צ גירושין דאין לי בה קידושין אלא יחוד בעלמא ע"כ. ונראה דאין מזה קושיא כלל דודאי רב שמן סובר כתנאי דסברי פילגש בקידושין כמפורש בירושלמי כתובות [פ"ה ה"ב] (ויש שם חסרון כמ"ש שם בתו' בד"ה ואיזו כו' כמו שכתבתי במהדורא בתרא) אבל רב פליג ופסק הרמב"ם כוותיה. והא דאמרו בבבלי בפרקין דאבישג אמרה לדוד נינסבן וא"ל אסירת לי. נמי אתיא כמ"ד פילגש בקידושין אבל לרב ליתא ולא אמרה נינסבן שלא היתה אבישג רוצה להנשא לו כדי שלא תיאסר במיתת המלך הזקן לעולם שאלמנתו אסורה. וניחא נמי דלא תיקשי לרב למה התירו לייחד ה"ל להוציא אחת מהפילגשים וישאנה לאבישג שלא היה בזה שום תקנה כיון שאבישג עיכבה בדבר. והא דגרסינן בירושלמי יבמות [פ"ב ה"ד] ר' זריקן בשם ר"ח אשת חמיו אסורה מפני מראית העין אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדוניך בחיקך. נמי צ"ל דסובר כמ"ד פילגשים בקידושין דאי כרב דפילגש בלא קידושין מאי ראיה מייתי מרצפה הא פילגש שאול היתה ולא אשת חמיו. וא"ת מאי ראיה מייתי מקרא ואת נשי אדוניך הא ר' יהודה היא דמפרש לקרא הכי אבל רבנן פליגי ומפרשין לקרא דאמרב ומיכל קאי וכ"כ מפרשי הסמ"ג ע"ש ונראה דהכי דייק מדמייתי ר"י ראיה ממנו ש"מ דסובר ר"י אשת חמיו מותרת ולא מצינו דפליגי חכמים עליה בהא אדרבה מדלא השיבו לו לדבריך איך נשא אשר. חמיו דר"י ודאי סובר פילגש בקידושין דאי בלא קדושין אין ראיה כלל מרצפה דאלמנות מלך מותרת דהא פילגש שאול היתה. וכן משמעין דבריו בירושלמי כתיבות אלא ודאי מודו חכמים דאשת חמיו מותרת וניחא לן דברי הסמ"ג ודברי הרב בכנסת הגדולה אינן מבוררין גם בזה:
ובלבד אכסניא של שנה זו בלבד. כתב הלח"מ פ"ג מה' מלכים ורבינו לא כתב כן לפי שראה שסתמו בגמרא דידן ע"כ. ואין זה כדאי דמצינן דינים רבים שסתמו בבבלי ופירשוהו בירושלמי בפרט בהלכות שאינן נהוגים ויותר נראה שסובר הרמב"ם סתמו כפירושו דעל שנה אחת קאמר דאל"כ אין לדבר שיעור:
ששתקה עליהן מידת הדין נראה דקאמר הכי על שם דכתיב במזמור למה רגשו וכו' יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדי יחד על ה' ועל משיחו ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ודריש ליה על שלמה שאמר לנתק מוסרותיו מה שאסרה לו התורה ויושב בשמים ישחק לו שהדבר ברור לו שיסר לבבו:
אשכח תימר רשב"י כו' כתב הי"מ תלתיהון סברי שלא גיירן אלא כשהן נכריות יחדן לו כו' ע"ש שדחק הרבה. ול"נ כולן סברי שגיירן. אלא תלתיהון סברי שבעל באיסור ור' יוסי סובר שלא עבר אלא על לא ירבה שסבר שלמה לקרבן למקום והם לא יסירו אותו וטעה בזה שלבסוף היו מסירין לבבו כמפורש בקרא. ורשב"י וחנניה ור"ל בהא פליגי. רשב"י סובר שחטא במה שאהבן לזנות ולא שנשא ממש דאף בגירותן יש בהו בז' אומות לאו דלא תתחתן ואיך נשא אתות. וחנניה סובר שלמה טעה וסבר בגיותן הוא דאית בהו לאו דלא תתחתן אבל לא בגירותן אבל האמת אינו כן אלא אף בגירותן יש בהן לאו דלא תתחתן. ור' לעזר סובר אף שבעלן באיסור נדות הוא לא ידע כדדייק קרא גם אותו החטיאו כו'. ודתקני לפרש כן שכתב הרמב"ם פי"ג מהא"ב אל יעלה על דעתך דשמשון ושלמה נשאו נכריות בגיותן אלא גיירן ונשאן והדבר ידוע שלא גיירו אלא בשביל דבר חשבן הכתוב כאלו הן נכרית ובאיסורן עומדין ע"ש. וסובר הרמב"ם בגירותן אין בהן לאו דלא תתחתן אלא בגייתן כמ"ש שם כי"ב. ומה שהשיגו עליו מהאי דיבמות פ' הערל דף ע"ו דאמר רבא בהיפך בגיותן לית בהו לאו דלא תתחתן ובגירותן אית להו. כבר יישבתי בתו' פ' נושאין [פי"א ה"א] בד"ה ותני כן כו' ע"ש. מיהו אם נאמר דלית ליה דרבא א"כ קשיא מ"ש כט"ז מהא"ב פצוע דכא כהן מותר בגיורת ומשוחררת ופצוע דכא ישראל אסור בממזרת ע"כ. וסוגיא דהערל משמע מאן דלית ליה דרבא לא איפשיט בעיא וכהן אסיר בגיורת. וכבר השיגו הראב"ד בזה ע"ש. והה"מ כתב מדתנן במתני' ומותרין בגיורת ולא תני ומותרין בממזרת דייק רבינו דאסורין בממזרת ע"ש. וקשה הא מפורש שם בגמרא א"ל רבינא לר"א והא אנן תנן פצוע דכא מותר בגיורת הא בנתינה אסור א"ל וליטעמיך אימא סיפא ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל הא בנתינה שרי אלא מהא ליכא למשמע מיניה. וקצת נראה שלזה כיון הר"א בהשגתו ע"ש. ונ"ל דסובר הרבמ"ם הך שקלא וטריא דרבינא ור"א אינה אלא לרבא ורב ששת דסברי בגירותן איכא בנתינה לאו דלא תתחתן אבל לדידן דקיי"ל בגירותן לית בהו לא תתחתן וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים. מתני' מתפרשת שפיר ולא קשיין דיוקא אהדדי וה"פ פצוע דכא מותר בגיורת ומשוחררת היינו פצוע דכא כהן דלא קאי בקדושת כהן ופצוע דכא אפי' ישראל אסיר בשאר פסולי קהל דאורייתא דאינן אסורין אלא לבוא בקהל אבל בכל הדברים קדושתו עליו הלכך אסור בממזרת. והא דתניא בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה הטעם דנתינה אינה אלא מדרבנן דבגירותן לית בהו חתנות ובפסולים לא גזרו וכל זה נ"ל ברור. וביבמות פ' נושאין בד"ה ותני כו' כתבתי דרבא סובר בין בגיותן בין בגירותן יש בהן לאו דלא תתחתן מ"ש יש לפקפק בו דסוגיא דבבלי בהערל שם לא משמע כי. ואף שיש לדחוק ולפרשה אין דעתי מתיישבת בו עתה ומ"ש כאן נראה נכון ועמ"ש בירושל' ביבמות [כ"ח ה"ב] בתו' בד"ה אף כו' ודברי הרב במ"ע ריש פט"ז צ"ע ע"ש. ומ"ש הרמב"ם שלמה גיירן ונשאן לאו נשואין ממש ע"י חופה וקידושין קאמר דא"כ קשיא קושית הבבלי בהערל שם איך נשא בת פרעה הא מצרית ראשונה היתה אלא לפילגש נשאן ופילגש בלא כתובה וקידושין כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מלכים ול"ק א"כ מאי ויתחתן דאף בפילגש שייך לשון חיתון:
בטלנים היו. כתב הי"מ מנ"ל שבטלנים היו דלמא היה צורך לכל אלו למרכבתו דכן כתיב למרכבו וכו' ע"ש ונ"ל דקשיין ליה קראי אהדדי מעיקרא כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים למרכבו וי"ב אלף פרשין ובתר הכי כתיב ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף ות' רכב וי"ב אלף פרשים א"ו הצריכים לו היו אלף ות' והשאר בטלנים היו ולא היו אלא להראות יקר תפארתו וגדולתו:
ולא היו נגנבות. כתב הי"מ וא"ת מאי קושיא מכיון דאין כסף נחשב בימי שלמה למאומה ע"כ ונ"ל דקרא ה"ק לא היה לכסף מעלה יתירה משאר מתנות כגון נחשת ובדיל שהיה שכיח כל כך. והא ודאי דבכל המתנות אף שאינן חשובין כל כך יש לחוש להן שיגנובו. ומ"ש הי"מ בסמוך ומ"ט אין כסף נחשב ואלו היו עושין ממנו משקולות הרי היה נחשב קצת ע"כ. א"נ דא"כ מאי שנא משקלות דנקט רשב"י ומה שפירשתי בקונטרס עיקר:
יו"ד שבירבה קטרגו. כתב הי"מ מ"ט התלונה ליו"ד שבירבה מהשאר כל האותיות ע"ש. ונ"ל דשלמה קיבל כל הסוסים במתנה ממלך מצרים וסבר דליכא איסורא אלא שלא ירבה לו אבל אם בא לו הרבה סוסים במתנה או ע"פ סיבה אחרת שרי דאל"נ ה"ל למכתב הרבה סוסים לא יהיו לו ואם יענש על כך מהראוי לעקור היו"ד שבירבה ולכתוב במקומו הרבה סוסים לא יהיו לו. זהי הטעם המחוור שקיטרג היו"ד שבירבה:
כל דייתיקי כו' עי' בקנט'. וכ"כ הי"מ. וקשה מאי שכיב מרע שייך הכא והתם טעמא רבא אית ביה שנראה שמתחרט בראשון אבל אם מבטל מקצת ופירש בהדיא על השאר לא בטל אלא מקצתו וכאן כמי שפירש דמיא וכמ"ש בסמוך. לכך נראה דסובר רשב"י כל השטרות שבטלו מקצתן בטלו כולן. ועי' מ"ש כתובות [פי"א ה"א] בתו' בד"ה ר"י כו' ובגיטין [פ"א ה"א] בד"ה וייבא כו' ובנזיר [פ"ב ה"ה] בד"ה העתידין:
וכותב ס"ת לשמו כו'. כתב הרמב"ם ריש פ"ג מהל' מלכים בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו מספר העזרה ע"פ ב"ד של ע"א אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת. וכ' הכ"מ סובר רבינו מלך סומך על של אביו בס"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס"ת שחייב בה מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס"ת וסגי בהכי ע"ש. ותימא איך מקיים מ"ע של ועתה כתבו לכם כו' הא ס"ת של מלך היא מצוה אחריתא והרמב"ם מנאן לשתי מצות ובשל אבותיו אינו יוצא כלל ועוד שבפ"ז מהס"ת כתב והמלך מצוה עליו שיכתוב ס"ת לעצמו לשם המלך יתר על ספר שהיה לו כשהיה הדיוט משמע שחובה על המלך לכתוב לעצמו ס"ת כשאר הדיוטות א"כ ל"ל של אבותיו כלל הא כבר ה"ל ס"ת בהיותו הדיוט ונ"ל דכוונת הרמב"ם שאם הניחו לו אבותיו יוצא בה משום ס"ת שחייב בה הדיוט אם מניחו אותה ע"פ ב"ד והא דכתב ומגיהו קאי נמי על ס"ת שהניחו לו אבותיו וכדפסק בהל' ס"ת שם וכל המגיה ס"ת ואפילו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו כולו. ומסידור לשונו שם נראה דקאי אס"ת שהניחו לו אבותיו דבה איירי מקמי הכי ודלא כפי' תו' דקאי אלוקת. ודקדוק לשונו כאן משמע כדברי שבהס"ת כתב ומגיהין אותו וכאן כתב ומגיהו ולא כתב אותו אלא ודאי דאתרווייהו קאי:
ומניחין אותו מספר עזרה. במ"ק פ"ג תנן ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרה ופירש הר"ב ס"ת שכה"ג קורא ביה"כ ואע"ג דצריך לרבים. ופי' זה דחוק הא בחה"מ מיהת אין בו צורך לרבים. ונ"ל כיון שהוא הספר המוגה מכל הספרים וכל הרוצה לתקן ספריו ממנו הוא מתקן כדאמרינן הכא הלכך הוי צורך הרבים שלא יהא שעה אחת בלא תיקון. והא דאמרינן ע"פ ב"ד של ע"א נראה דלאו דהוא דרבנן. דאי דאורייתא קשיא אמאי לא תני לה במתני' דפ"ק בהדי הנך דבעיין ע"א ודוחק לומר תני ושייר:
דכתיב ותורת חסד על לשונה. עיין בקונטרס. והי"מ פירש דא"ל שיאכל ככר לחם לשבעה שמדין תורה לעשות חסד על לשונה כלומר ליהנות במאכל לשונו כו' ע"ש. וכמה רחוקים דבריו אלו מן הפשט ופי' בקונטרס עיקר. גם במקומות רבות בסוגיא זו אין פירושו מחוור ע"ש:
הדדן עלך פרק כהן גדול: