Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אר"ז שמתוך כו'. מדברי ר"ז מוכח שחכמים תיקנו כך שידונו בזבל"א דאם הדבר תלוי ברצון שני הבעלי דינים א"צ טעם לדבר אלא ודאי כך היא תקנת חכמים אם אחד מבעלי הדינים רוצה לדון בזבל"א מחוייב גם השני לברור לו אחד וכ"מ בסמוך ודלא כמ"ש הסמ"ע ריש סי' י"ג. ועיין בתוי"ט. גם משמע מכאן שחובה הוא על הבורר לחפש בזכות בעל דין שביררו כיון שעל מנת כן ביררו וקצת. משמע כן מדברי הרא"ש. ואיכא בין דיין קבוע ובין בורר דאלו סתם דיין אין לו אלא מה שעיניו רואות אבל אין לו לחפש אחר הדברים גם אינו מעכב הדבר משא"כ בורר וכדאמר אביי בצורבא מרבנן לא מזיגנא נו' עד דמהפיכנא בזכותיה וכדאר"ז בגמרא:
כדי שיתבררו כו'. עיין בקונטרס. וא"ת היא גופא טעמא בעיא מאי נ"מ אם גם השלישי נברר מדעת הבע"ד או מדעת הדיינים וי"ל אם הבעלי דינים יבררו אותו יש לחוש שמא יטה לבו אצל אחד מהן שאם אחד מבעלי הדין אדם גדול מחזיק לו טובה דאחשבוהו להיות דיינו א"נ מצפה לתשלום גמול כשיצטרך לדיין יבררנו לזה משא"כ השתא ליכא למיחש למידי שבזה שכל אחד בורר לעצמו שניהם שוים שכל אחד מרדף זכותו וליכא הקפדה בדבר. ובזה אין מקום לספיקא דהתוי"ט במתני' ע"ש:
וקשיא על דרבנן עיין בקונטרס. וא"ת אם מת אחד מהנבררים מהבעלי דינין בעל דין זה שמת דיינו שבירר הוא יברור לעצמו דיין אחר תמורת זה שמת וי"ל דחיישינן שמא לא יתרצה זה שיברר עכשיו בשלישי שבירר הדיין הראשון שמת ואין אנו יכולין לסלקו אחרי שכבר נתברר:
זה פוסל דיינו כו'. כתב הר"ב יכול לומר לא אדון לפני ב"ד שביררת. וכתב התוי"ט לא דק דהא למסקנא כל אחד אינו בורר לו אלא דיין אחד ע"ש. נראה שלשון המשנה דחקו לפרש כן דתנן בזמן שמביא עליהן ראיה ואי אדיין שבירר קאי מאי עליהן דקאמר עליו מיבעיא. ודוחק לומר דאבעל דין ודיין קאי ומביא עליהן ראיה שהן קרובין דהא אף אם הדיין קרובו של המערער נמי פסול. ולפי מאי דמוקמינן בגמרא דאיירי בשקיבלו בשלשה ניחא לישנא דמתני'. מיהו לר"ל ור"י דבסמוך קשיא לכך נראה דמתני' לאו דוקא בזבל"א איירי אלא אף בשכפוהו התובע לדון לפני ב"ד הקבוע בעיר יכול הנתבע לפסלו ולומר לא אדון לפני ב"ד זה אלא לפני ב"ד אחר ונכונים דברי הר"ב בזה:
זה פוסל דייניו של זה עיין בקונטרס. בבבלי דף כ"ד גרסינן אמתני' דלקמן נאמן עלי אבא כו' א"ר דימא כגון דקבליה עליה בחד. וכתב תו' פי' בקונטרס ואפ"ה קאמר ר"מ דיכול לחזור בו ול"נ דכיון דלרבותא נקטיה הל"ל לא צריכא כו' מדקאמר כגון משמע דוקא בדקבליה בחד ע"ש. ואינו מדוקדק דלשון ל"צ לא המ"ל דהא ודאי לרבנן הוה רבותא טפי אי קבלו לפסול בתלת אפ"ה אינו יכול לחזור אלא ר"ל דהל"ל אפילו. וכ"נ מדברי הרא"ש. ול"נ שהדין עם רש"י ורב דימי מפרש רישא זה פוסל דיינו של זה כדאמרינן כאן דגרסינן במתני' דייניו הלכך אם נפרש נאמן עלי אבא בשלשה קשיא לר"מ ל"ל השתא בכשר שקיבל בשלשה קאמר ר"מ דיכול לחזור קרוב לא כ"ש לכך קאמר מתני' דנאמן עלי אבא איירי כגון שקבלו בחד ואיצטרך לאשמועינן אע"ג דאיכא תרי אחרינא בהדיה אפ"ה יכול לחזור בו. והשתא ניחא דלא תיקשי לן מנ"ל לרב דימי הא דבקבלי בחד פליגי. ולפי' תו' קשה נמי דהל"ל בדקבליה בחד מחלוקות כדאמרי שמואל ור"י ור"ל. מיהו לפי' תו' מוכח דלפירש"י אפילו קיבל קרוב או פסול בתרי לרבנן א"י לחזור בו כמ"ש בעה"ע ומביאו הש"ך סי' כ"ב סק"ג ע"ש ומדדחיק רש"י לפרש דרב דימי רבותא לר"מ בא לאשמועינן ש"מ דסובר שאין לחלק בין חדא לתרתי ריעותית א"כ קשה קושית תו' דף כ"ג בד"ה ואמר רב דימי תימא ל"ל לאתויי הא דרב דימי ע"ש תירוצם דרש"י לא ס"ל כתירוצם. ונראה דרש"י יישב קושית תו' בפירושו שם בד"ה ואמר רב דימי כו' ע"ש ור"ל כוונת הש"ס דליתני סיפא וכ"ש רישא לכך מייתי דרב דימי דהשתא כ"ש הוא דאע"ג דאיכא בי תרי אחרינא בהדיה אפ"ה יכול לחזור בו כ"ש כאן. ופירש"י מוכרח דלפי' תו' קשה ה"ל לש"ס למיפרך הא תו ל"ל כלומר סיפא דמיותר ל"ל ולשון הש"ס משמע דפריך רישא ל"ל דקאמר מאי קמ"ל תנינא. אבל ליכא להוכיח פירש"י מקושית המהרש"א שם דהא קתני שלשה רועי בקר ותירוצו דחוק למאוד ע"ש. די"ל דה"פ דמתני' נאמן עלי אבא המומחה כשלשה ונאמנין עלי שלשה רועי בקר ואבא או אביך אחד מהן דה"ל תרתי לריעותא דהא אפילו שלשה יושבי קרנות יכול לפסול כמ"ש הפוסקים ועוד הא גם רועי בקר מהפסולים כמפורש בבלי דף כ"ה ולפי מסקנא לשיטת תו' דלא פליגי חכמים בתרתי לריעותא איירי שאין אחד מרועי בקר קרוב ולא הוי אלא חדא לריעותא וזה ברור ומ"ש המהרש"א בגמרא שם לכאורה קשה דהא תנא נמי שלשה רועי בקר בהך מתני' דלא ח"ו לעלמא ע"ש תירוצו ורחוק הוא מסוגיית הגמ' ול"נ דלק"מ דשלשה רועי בקר אפשר שיכשרו כשילמדו ויחזרו בהן משא"כ להיות עד אחד כשנים הוא דבר שאי אפשר בעולם ונכון. ולפמ"ש לפרש הא דרב דימי מתיישב לן תמיהא רבתא דגרסינן שם מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני ופירש"י מדשני במילתיה בדיינין נקט לשון יחיד ובעדים לשון רבים ליתיה לדר"ל והדרא קושיין לדוכתא והא עדים כמומחין דמי. ותימא הא ר"ל מגיה מתני' וקאמר תני עדו א"כ לא שני מידי ואין סוגית הש"ס להקשות כן. ונראה דלר"ל דמגיה בסיפא עדו ודאי יש להגיה גם ברישא ולמיתני דייניו דמזה בא הטעות שבחדא יש למיתני. לשון רבים ובחדא לשון יחיד וטעה ותנא ברישא לשין יחיד ובסיפא לשון רבים ונהפוך היא רישא לשון רבים וסיפא לשון יחיד ור' יוחנן דמוקי מתני' בערכאת שבסוריא ש"מ דגריס ברישא לשון יחיד דיינו ובסיפא לשון רבים וכדאמר ר"י בסמוך אפילו עדיו וכ"מ בבבלי שם כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מחלוקות בשתי כיתי עדים כו'. א"כ קשיא לר' יוחנן והא עדים כמומחין דמו. ומעתה דר"י פליג ארב דימי לית הלכתא כרב דימי ומתני' דנאמן עלי אבא אפילו קיבלו בתלת לרבנן אינו יכול לחזור בו ועיין ברמב"ן פ' יש נוחלין:
אפילו בדיני תורה כו'. בבבלי גרסי' ר"פ אמר אפילו תימא מומחין כגון בי דינא דר"ה ור"ח. פירש"י דתרווייהו בחד מקום. וכתב תו' ול"נ דהא ר"ח לא אורי קמי ר"ה אפילו ביעא בכותחא ונראה שהיו סמוכים לו חוץ לשלשה פרסאות ע"כ. וקשה בסמוך משמע שאם הריחוק יותר משני מילין אינו יכול להטריח לבעל דינו שילך לב"ד הגדול. ונראה שרש"י סובר דכפרי שהיה שם בי דינא דר"ח היה סמוך לפומבדיתא ששם בי דינא דרב הונא ובחד מקום לאו דוקא אלא סמוך הרבה. ותוס' לשיטתם בעירובין דף ס"ב שכתבי שם בד"ה ר"ת כו' והא דאמרינן בפניו אסור וחייב מיתה כל תוך שלש פרסאות חשוב בבניו כדמשמע באותו תלמיד שהורה לפני ר"א דאם היה תוך שלש פרסאות בדין היה חייב מיתה ומסתמא נמי לא בפניו ממש היה וכן בני אהרן מסתמא לא בפני משה ממש הורו ועיקר שיעור דשלש פרסאות כנגד מחנה ישראל מבני אהרן גמרינן לה והתם חייבי מיתה היו ע"כ. ודבריהם תמוהים לי דמאי ראיה מתלמיד שהורה לפני ר"א דהש"ס פריך מדאמר ר"י שמעשה היה שתלמיד היה רחוק שלש פרסאות וקשיא לרבא וה"ה אלו אמר ר"י שהיה שלא בפני ר"א נמי קשיא מיניה לרבא. ומ"ש ומסתמא נמי לא בפניו ממש היה. לא ידעתי מנ"ל אדרבא לשון הברייתא משמע בפניו ממש היה ואשתו היתה יושבת אצלו ואמר לה שלא יוציא זה שנתו. גם רש"י כתב בד"ה בפניו היה כו' ומיהו כי אורי קמיה אורי. ומ"ש וכן בני אהרן כו'. וקשה קרא משמע שהיה בפני משה שהרי כולם בו ביום באהל מועד היו והאש הביאו בצאת משה עם אהרן מעשיית קטרת הפנימה מסתמא שאל להם משה מדוע ככה אתם עושים והשיבו דרשתם. ומ"ש עיקר שיעור דשלש פרסאות מבני אהרן גמרינן כו'. לא כן כתב רש"י פ"ק דמכלתין דף ה' דכתיב והיה כל מבקש כו' ילפינן ע"ש. הלכך נראה דסובר רש"י בפניו ממש ותלמיד מובהק חייב מיתה. שלא בפניו במדינה אחת ותוך שלש פרסאות אסור ואין בו מיתה. ואם נטל רשות מותר חוץ לשלש פרסאות או מדינה אחרת אפילו תוך שלש פרסאות מותר אפילו בלא נטילת רשות והיינו דדייק רש"י בעירובין דף ס"ב ושניהם בבבל. ותלמיד חבר אפילו בפניו ממש אין בו מיתה וע"י נטילת רשות מותר ושלח בפניו אפילו בלא רשות היוצא מכל האמור כמה הוא סמוך לענין אם אחד אומר נלך לפני ב"ד הגדול דוקא שני מילין אבל יותר מזה אין להטריחו ודוקא לילך לב"ד הגדול אבל לב"ד הקטן לא. ודברי הסמ"ג שמביא הטור צ"ע דסוגיית גמרא והבבלי לא משמע כן ולחנם תמה הב"י על הטור דודאי ראיית הסמ"ג משמע היפך מסברתו והירושל' מפרש דלא כוותיה דהא אמר אם שניהם בטבריא שומעין לזה שאמר בב"ד הגדול וצ"ע:
כיני מתני' עדו. בבבלי דף כ"ג פריך עדו למאי אילימא לממון רחמנא פסליה אי לשבועה הימני מהימן כבי תרי. וקשה דלמא לעולם לממון ואיירי בשבא הוא ואחר לפוסלו בגזלנותא ור"מ סובר לא הוי נוגע בעדות דהא עכשיו לאו כלום הוא דרחמנא פסליה לממון וחכמים סוברים כיון שאם ימצא עוד עד אחר יצטרף זה עמו לחייבו ממין ה"ל נוגע בעדות ואינו נאמן לפסלו. וא"ל אי בשבא הוא ואחר מוקמת ליה מאי דוחקיה להגיה מתני' דהא אפי' עדיו נמי יכול לפסול הוא ואחר כדמשני ר"א התם דשאני ב' עדות דודאי נוגע הוא וצריכין לדחוק דאיירי בערעור דפגם משפחה כמפורש בגמרא ע"ש משא"כ בעד אחד ועמ"ש בסמוך:
ד"ה בעי ואין כו'. וקשה מאי קושיא אימא מודה ר"ל אם עד זה בא לחייב שבועה שאינו נאמן לפסלו אלא ר"ל מוקי מתני' לממון ואין שם אלא הוא וכמ"ש בסמוך וכ"ת הא מיהא עד זה זוקקו לשבוע א"כ ה"ל נוגע בעדות י"ל איירי ביורש אע"ג דאפי' שני עדים אין מחייבין היורש דטענינן ליה פרוע שאני הכא דאיירי שכבר תבע לאביו ואמר לא לויתי והשתא מביא עד אחד שמעיד שלוה פטור מלשלם. וכ"ת למה לא יהא חייב לשלם הא אם היה מורישו חי היה חייב לשלם ככל מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע שמשלם וי"ל בשעד זה מעיד שלוה ופרעו א"כ אף כשהיה אביו קיים אינו נשבע ואינו משלם. אף שיש לפקפק בדין זה דהא דאמר העד שפרע לאו כלום הוא שהרי הוא הודה שלא פרע כמ"ש בש"ע ח"מ ריש סי' ע"ט. מ"מ נראה בכה"ג פטור דהא אפי' בעד אחד מעידו שפרע וטוען לויתי ופרעתי כתב הרשב"א שפטור כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ע"ה בשמו ע"ש כ"ש כאן. וכ"ת הא יש לו ליירש לטעון שפרע אח"כ י"ל ודאי אינו נאמן שהוחזק כפרן לאותו ממון. ולפום ריהטא היה נראה דר"ל כר' יוסי דרפ"ב [דירושלמי] דקידושין [פ"ב ה"א] ס"ל דאמר שליח נעשה עד אפילו חידשה בכסף. ש"מ אע"ג דצריך שבועה לא הוי נוגע בעדות. והטעם דלא חיישינן לספק ומגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה. כלומר כיון דלא חש לגזלה לא חש נמי לשבועה. מיהו יש לחלק דהתם אינו אלא שבועה דרבנן וכיון דמדאורייתא נאמן לכך הוי עד. ועמ"ש שם בקידושין בתו' בד"ה אבל כו':
פסול צריך לפסול בב"ד כו'. לפום ריהטא נראה דפליג אבבלי דגרסינן שם בפרקין דף כ"ו גזלן דרבנן צריך הכרזה גזלן דאורייתא [לא] בעי הכרזה. וגזלן דהכא ודאי בגזלן דאורייתא איירי דומיא דקרוב ואפ"ה בעי הכרזה. אך אפשר לומר בגזלן דרבנן איירי וה"ק גזלן דרבנן צריך הכרזה וקרוב דרבנן א"צ הכרזה. וקסבר שלישי בראשון פסול מדרבנן ואפ"ה לא צריך הכרזה כיון דשייך בכל אדם מפורסם הדבר וא"צ הכרזה. ועי' בתשובת מהריב"ל ח"ד סי' ט'. וכתב הש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק כ"ג וכתב הב"י לאותו עדות שנפסלו בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול. וקשה לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה הא למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופלגינא דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידין עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת וצ"ע ע"כ. ונראה דאיירי ששנים מעידים שנשבע שלא בב"ד שאינו יודע עדות זה והשתא העיד נמצא שנפסל בשביל עדות זה שהרי נתברר עתה שלשקר נשבע ופסול אף לאותו עדות שהעידו בלא הכרזה. וכ"ת א"כ פסול דאורייתא הוא ככל עובר על מצוה דאורייתא וא"צ הכרזה וי"ל כיון דשבועה דלהבא היח אינו נפסל אלא מדרבנן כך נ"ל להכריע (ועי' בח"מ סי' ל"ג סעיף ה' ובש"ך שם) א"נ שקיבלו בחרם שאינן יודעין העדות או שלא להעיד ועכשיו העידו נמצא שאין כאן אלא פסול דרבנן אפ"ה אותו העדות בטל אפי' בלא הכרזה. א"נ שנטל ממון להעיד סד"א שעדות זה שהעיד עליו כשר כיון שאינו אלא איסור דרבנן ובעי הכרזה קמ"ל דלאותו עדות א"צ הכרזה וכ"כ בש"ע שם סעי' י"ח ע"ש:
נאמנין עלי ג' רועי בקר כו' עי' בקונט' ונ"כ הר"ב. ולדידיה צ"ל דמתני' במגדלי בהמה גסה איירי דרועים מסיק בבבלי דפסולים. והא דדחיק למוקמי מתני' בהכי משום דקשיא אי לעדות תלתא ל"ל וכדדייק בבבלי דף כ"ה וא"ל דאיירי בין לעדות בין לדין דא"כ קשיא ליתני סתם נאמן עלי רועי בקר כדקתני אבא ואביך מיהו י"ל לרבותא נקט אפי' כולן רועי בקר ולית בינייהו אחד היודע עסקי דין בין אדם לחבירו אפ"ה הוי קבלה. לכך נראה דסובר הר"ב מדתני הוסיפו עליהן הרועים משמע תנא דמתני' סובר הרועים כשרים לעדות:
קיבל עליו בפני ב' כו'. כתב הנ"י ספ"ק דב"מ משמע דקבלה מיקרי משהתחילו לטעון בפניהם כ"כ הרשב"א והר"ן ע"כ. ואין אני רואה שום משמעות לפירוש זה אלא פשטא דשמעתתא משמע הואיל וקיבל כן בפני ג' שיקבל על עצמו כס"ד מאלו אינו יכול לחזור וכ"כ הב"י סי של"ד בשם הגהת מרדכי כל מה שאדם מקבל בפני ג' א"י לחזור ומביו הסמ"ע סי' כ"ב ס"ק י"ב. אבל אם טען בפני ג' פסולים ודאי דלא הוי קבלה ובכל זה יש לספק אם קיבל בפני ג' אם לא יכול לחזור קודם ג"ד דפשטא דשמעתתא משמע דקאי אמתני' וכמ"ש בקונט'. והש"ך בח"מ שם סק"א כתב דאם לא קיבל עליו קרוב או פסול בפני ב"ד אפי' לאחר ג"ד יכול לחזור בו ומייתי ראיה מסוגיין דאף לשמואל כל שלא נטל מזה כו' יכול לחזור בו כשקבל בפני ג' אף שכבר נגמר הדין ועוד לר"י אפי' נטל מזה כו' כשנקבל בפני שנים יכול לחזור בו ואין לך ג"ד גדול מזה וכ"ש אחר ג"ד כשלא הוציא ממון עדיין ע"כ כמה רחוק פירושו דהא מתני' אף לענין עדות איירי ולא שייך נטל מזה ועוד אי בשקיבלו בחד איירי מתני' וכדרב דימי א"כ הל"ל נטלו מזה כו' ועוד לפי פי' זה נ"ל דסוגית הירושלמי והבבלי פליגי ולפירושי בקונטרס שוין כמו דאמרו בבבלי שמואל אמר במחול לך מחלוקות אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו ור"י אמר אף באתן לך מחלוקות וכן מפורש כאן דברי שמואל ור"י. וגרס לו שתפס עיקר הגהת הלח"מ בירושלמי שהגיה בדברי שמואל א"י לחזור בו. ואינו נכון אלא בדר"י צריכין להגיה א"י לחזור בו וכמ"ש בקונטרס. ומ"ש הלח"מ דהרמב"ם דאמר דלא מיקרי ג"ד בענין זה אלא בשהוציא ממון דייק מדשמואל דדוקא בפני שנים יכול לחזור בו בשלא נטל כו' דהו"א לפני ג"ד אבל בשנטל מזה דהוא לאחר ג"ד א"י לחזור ע"ש. ולפירושי בקונטרס אין מכאן שום ראיה ונראה שכן פירשו כל הפוסקים. ואפילו לפירושו אין ראיה דדוקא בקיבל בפני שנים הוא דבעיין שיוציא ממון אבל בפני שלשה סגי בגמר דין איש פלוני אתה חייב כו' דזהו ג"ד בכולא תלמודא. וראיתי שהש"ך נתעורר בזה שם סק"ו ע"ש:
קיטה במקטיה דנקום. פי' בגליון הכהו בכלי שיקים ויקבל עליו מה שפסק אפ"ה יכול לחזור בו ע"כ. ואין מחוור מאי רבותא היא זו אדרבא הואיל וכפוהו טפי י"ל שיחזור בו. גם אין הלשון משמע כפירושו ומ"ש בקונטרס עיקר:
בשאמר לו יאמר לי אביך ואין לי עמך עסק. כתב הנ"י בשם הרא"ה הא דאמרינן במחול לך לד"ה א"י לחזור לאו דא"ל בהדיא מחול לך דא"כ פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעינן קנין וכיון דלאחר ג"ד מחלוקות הא זכה אותו והויא מחילה גמורה והיכי ס"ד דר"מ סבר יכול לחזור אלא ודאי הכא כגון דא"נ תובע לנתבע הרי עלי לעשות בתביעה זו כל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב ואין בלשון הזה לשון מחילה ע"כ. ותימא הא מפורש כאן אפילו באומר אין לי עסק עמך נמי פליג ר"מ. ואין לי עסק עמך הוי לשון מחילה והא דתני' בבבלי פ' הכותב דף פ"ג האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום. דוקא בשדה שלו הוא דלא מהני אבל האומר כן על חובו שביד חבירו הוה לשון טוב וכמ"ש תו' שם בד"ה ואין כו' ע"ש ולא ידעתי מה קשיא ליה למה לא יחזור הא מיהת תלי המחילה בתנאי שיאמר אבא ואביך וכיון דאמירה זו לית בה מששא לר"מ אף המחילה אינה כלום וכדאמר ריב"ח לא מצינו עדות יוצא מפי קרוב:
המשחק בקוביא. עי' בקונט' והוא מלשון רש"י ספ"ק דר"ה וסיים בה דמדאורייתא אינו קרוי גזלן תנא החוטף מיד איש כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי ע"כ ותימא אף דמדאורייתא אינו נקרא גזלן מ"מ פסול לעדות מדאורייתא דהא בקרא לא כתיב גזלן אלא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא ודאי כל שנוטל ממון חבירו שלא בדין חמס מיקרי. ואף רבא לא קאמר אלא רשע דחמס בעינן. ובבבלי בפרקין דף כ"ז פריך לאביי מהא דתניא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ברבית ופירש"י הני אין אבל אוכל נבלות להכעיס לא ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי רבית דמו דמשום ממון קעביד הלכך חשוד למשקל שוחדא ומסהיד שיקרא. הרי כל שהוא רשע דחמס אע"פ שאינו גזלן פסול מדאורייתא וצ"ע. ותו' כתב בסוגיין כיון שאינו סבור לעשות איסור לבוא לידי פסול דאורייתא. ובמלוה ברבית כתבו כיון דמנפשיה יהיב אינו פסיל לעדות מדאורייתא. ולא ניחא להו למימר כן גם במשחק בקוביא משום דלאו מדעתיה קיהיב ליה שאלו ידע שלא ירויח לא הוה יהיב ליה. מיהו בר"ה כתבו כן גם במשחק בקוביא. אך תמיה אני שכתבו מלוי רבית פסולין מדרבנן הא לא משמע כן בברייתא שהבאתי בסמוך אלא מדאורייתא פסול. ותדע מדפריך הש"ס בבבלי דף כ"ה ארבא דפסליה לבר בניתס הא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. מאי קושיא כיון דמדאורייתא כשר לעדות פסליה רבא לבר בניתס. ואף שכתב המרדכי בשם בעה"ע המקדש בפני פסולי עדות דרבנן לאו כלום הוא שאני התם בדיהיב טעמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לעדות אחרת ודאי כיון דמדאורייתא כשר חוששין לעדותו. מיהו לזה י"ל כיון דבר בניתס נפסל משום שהיה מלוה ברבית כמפורש שם בגמרא א"כ לא נפסל אלא מדרבנן ובזה ודאי דלא מהני עדות פסול דרבנן אך הנ"י כתב דמתני' משום לוה קתני דאיהו לא מיפסל אלא דרבנן דלא משמע לאינשי איסורא אבל המלוה פסול מדאורייתא ע"ש. ולדידיה ודאי קשיא מאי פריך הש"ס מהא דאמר רבא לוה פסול לעדות וכמ"ש. ואף שלא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים שעדים פסולי דרבנן נתמנין לכך מ"מ לא מצאתי חולק בדבר. אבל ממתני' דספ"ק דר"ה נראה דפסולי דרבנן אינן כשרים לפסול אדם דתנן התם זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרים לה. ואס"ד דכשרים לפסול אדם הא איכא עדות זה. איברא דממשנה זו קשיא גם למ"ש הרמב"ם פ"ד מה' אישות המקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק. א"כ איכא עדות אשה שהן כשרים לה ואין האשה כשרה לה. ואין לומר כיון דספק הוא ה"ל כאילו אינן כשרין לה דודאי לתנא ליכא ספיקא בהך מילתא. ואם נדחוק ונאמר כיון דאין עדותן אלא לחומרא ה"ל כאלו אינן כשרין לה א"כ הא נמי ליכא למפשט ממתני' דאינן נאמנים לפסול לזה מדאורייתא וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה ועבדים. והרמב"ם כתב המלוה והלוה פסולים מן התורה ומהתימא מהנ"י שסתם דבריו כאלו אין חולק בדבר. ודוחק לומר דנ"י לא כתב כן אלא לרבא דאמר בעינן רשע דחמס דוקא ואנן כאביי קיי"ל דלא משמע כן מדבריו למעיין בהם. ועוד קשה שכתב ב' איזהו נשך שאף העדים פסולים ולכך שטר שיש בו רבית פסול ע"ש א"כ כ"ש דלוה פסול דטפי מסתבר לאינשי דלוה פסיל מעדים ועי' בב"י סי' ל"ד וצ"ע:
ועבדים. כתב תו' ל"ג עבדים דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנים לא קתני כו' ע"ש. ומדברי רש"י נראה דמתני' בפסולי דאורייתא נמי איירי והא דלא תני גזלנים נראה לי דלא קחשיב אלא הני דאתיין ממדרש חכמים. בקוביא למ"ד משום גזל נמי מדרש חכמים היא דאסמכתא לא קניא. ומפריחי יונים למ"ד אי תקדים יונך ליון או הממרה אסמכתא הן וצריכא כמפורש בבבלי דף כ"ה. ומלוה ברבית איירי בלוה דדרשינן מלא תשיך ולפי הפשט במלוה הכתוב מדבר כמ"ש הרשב"ם א"נ אעדים קאי דלא תשימון ודאי מדרש חכמים היא. וסוחרי שביעית נמי אתיא מדרשא דכתיב לאכלה ולא לסחורה. ועבדים מגז"ש או מק"ו וילפינן להו. ובגמרין משמע דמתני' פסילי דאורייתא תנן דתני הוסיפו עליהן הרועין כי' וכל החשודין על הממון עדותן בטלה. משמע דמתני' לאו משום דחשודין על ממון פסולין אלא שהתורה פסלתן. ובר"ה דף כ"ב פירש"י והעבדים פסולין דאריתא היא ק"ו מאשה כדאמר בב"ק ע"כ. ותימא בגיטין דף ט' ע"ב כתב אהא דגרסינן התם כל השטרות העולין בערכאות של כותים אע"פ שחותמיהן כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים דלאו בני כריתות נינהו ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח ע"כ. משמע דסובר דמדאורייתא כשרים כותים לעדות וכן דקדקו תו' ב"ק דף פ"ח בד"ה יהא כו' (מדבריו) ע"ש נמצא דבריו סותרים זה את זה דהשתא עבד ילפינן בק"ו מאשה דפסיל כ"ש כותי גם מ"ש דעבד אתיא מק"ו מאשה דפסול לעדות לפי מסקנא דש"ס לאו מק"ו דאשה יליף ע"ש וצ"ע:
איזהו תגר שביעית כו'. כתב הרמב"ם פ"י מהלכות עדות וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלי [שהן] אוספין פירות שביעית ועושין בהם סחורה. וכ' הכ"מ ומ"ש רבינו אלו בני אדם היושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים לא נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית כו' ומ"ש ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס ע"כ. הנה מ"ש הרמב"ם והם בני אדם שיושבים כו' הן דברי ברייתא דהכא אך קשה הרי מפורש בה שנושא ונותן בפירות שביעית ולאו חששא היא כמו שכתוב הוא. גם בבבלי דף כ"ה מפורש סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ונראה שמפרש שנושאין ונותנין לפי אומדן דעתן בפירות שביעית. דאלת"ה אלא שידוע בודאי שנושא ונותן בפירות שביעית ל"ל לתנא למימר זה שיושב ובטל כו'. ועוד א"כ ה"ל פסיל דאורייתא ותנא פסילי דרבנן קחשיב ולא פסילי תורה. ושני הוכחות אלו תמוהים הם בעיני דהא דתני זה שיישב ובטל כו' היינו משום דהך ברייתא כר"י אתיא בעינן שלא היה לו אומנות אלא היא וזהו דוקא בענין זה כמפורש לקמן בגמרין. והא דדייקינן דא"כ הוי פסול תורה מפירושו להמשנה נראה שמפרש למתני' גם בפסולי דאורייתא ועוד כבר כתבנו למעלה דאפ"ה אינן פסולי תורה דלא משמע להו לאינשי ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין תני ר"ח לחומרא יושב ועוסק כו' משמע דלאו בספק איירי אלא בודאי. ומ"ש הכ"מ דאוספים או סוחרים פסולים כו' ע"כ. נראה דדייק ליה מהא דאמרינן בבבלי דף כ"ה אלא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים (כלומר אוספים וסותרים) משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. נמצא אם אין שם אונס חוזר להיות כבתחלה. ואין דיוק זה עולה יפה דודאי אם אין שם אונס אוספים כשרים דמצו למיכלינהו קודם זמן הביעור וה"פ דש"ס אלא בתחלה כלומר כו' כדמעיקרא אוספים כשרים וסוחרים פסולים משרבו האנסין היו אומרים זה וזה פסולים דמחמת אונס חרשו וזרעו לשלם מנת המלך אבל לכל אדם היו פירות אלו אסורים דהא אפילו ספיחי שביעית אסורים כדתנן פ"ט דשביעית כ"ש פירות שנזרעו ואם התירן לתתן למלך לא התירו לאכלן נמצא זה המאסף לעולם פסול. אבל אם אין שם אונס חוזר הדבר לכמות שהיה ודוקא הסוחר פסול אבל האוסף כשר והכי פירושא דמתני' אר"ש הא דקאמרת סוחרי שביעית פסולין משמע אבל אוספי שביעית ודא בתחלה היו קורין להאוספין אוספי שביעית אבל משרבו האנסין חזרו לקרות אף האוספים סוחרים שגם הם פסולים כמו הסוחרים שגם האסיפה אסורה וכמ"ש ואף שגירסא שלפנינו אינה כן נראה שגירסא כך היה ומסתבר:
חזרת ממין כו'. גירסת הרי"ף והרא"ש אלא חזרת ממון כיצד כותב אני פב"פ כנסתי ר' זוז כו'. והסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ע"ח כתב והרמב"ם והמחבר שכתבו ליתר קיום שקיבל אנפשו ע"ש. אין הדבר כן אלא גירסתם כך היה בגמרא וכמ"ש. ורש"י פי' בדף כ"ה בד"ה לא חזרת דברים לומר לא נוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים ותימא שפי' שם בד"ה ויבדילו שלא ישאו ויתנו בפירותיהן ויפקירו גנותיהן לעניים. הרי דגם לרבנן אין חזרת דברים מועיל. מיהו לזה י"ל לרבנן פירות שכבר כינסו אין צריכין לפזר לעניים משא"כ לר' נחמיה. אך תימא הא מפורש קאמר ר"נ שיפזר גם המעות שכינס מסחורת פירות שביעית לעניים. ובר"ה ספ"ק כתבתי דרש"י פי' כן משום דקשיא ליה מ"ש דמי שביעית מדמי רבית וגזל אלא ודאי א"צ לפזר אלא מה שהוא עדיין בידו בעין ע"כ. ואין זה מספיק הא ר"נ קאמר מפורש שיפזר המעות שכינס. ומה שהקשתי מ"ש מרבית וגזל כבר תירץ הרא"ש בסוגיין מה שלא פירש חזרת הרבית דמלתא דפשיטא הוא שצריך להוציא גזילה מתחת ידו ולא פליגי אלא בפירות שביעית דרבנן סברי כיון דהפקר הוא א"צ להוציא האיסור מתחת ידו ור"נ פליג אף בהא ע"כ. ובר"ה שם כתבתי רבית וגזל דתקינו חכמים שאין לקבל מידן לא תני לה אבל פירות שביעית דמאיסורא כניס להו צריך לחלק לעניים כל מה שכינס. וא"ל יחלק גם מה שכינס מרבית וגזל לעניים דדוקא פירות שביעית דמעיקריא היה לעניים חלק בהן גם עתה יחזירן להן משא"כ רבית וגזל כיון שאין בעליהן רשאים לקבלן אין להן להחזירן לאחרים. והרמב"ם והש"ע ח"מ סי' ל"ד כתבו מפורש דגם רבית וגזל צריכין להחזיר ע"ש. ומן התימא על הסמ"ע שם ס"ק ע"ח שהעתיק דברי רש"י כאלו הן הלכה וצ"ע:
דתנינן זה הכלל כו'. וא"ת מאי קושיא דלמא קאי זה הכלל אעבדים דודאי פסולין גם בעידי נפשות אבל שאר פסולין כשרים לעדות נפשות. גם על הבבלי קשיא כן דבדף כ"ז אמרינן שם סתם לן תנא כר"מ דתנן זה הכלל כו' ואי לא קאי אלא אעבדים אין כאן הוכחה כלל וי"ל הכי דייק ליה אי ס"ד דלא קאי אלא אעבדים קשיא ל"ל זה הכלל פשיטא שהעבד כאשה דהא מאשה ילפינן עבדים ודיו לבא מן הדין כו'. וקשה לפ"ז אף דלא גרסינן במתני' דהכא עבדים כמ"ש לעיל בד"ה ועבדים מ"מ ה"ל למיתני זה הכלל כדתנן התם בר"ה וי"ל דהתם איצטריך לאשמועינן דעידי החדש אף שהן כעידי נפשות אפ"ה פסולין וכר"מ והיינו דתנן זה הכלל וכמ"ש בקונטרם. והא דדייק בבבלי דסתם לן תנא כר"מ ש"מ דהלכתא כוותיה. קשה תיפוק ליה ר"מ כר"א ס"ל ותנן בבחירתא כוותיה דר"א. ודוחק לומר דוקא היכא דתנן בלשון עדות הוא דהוי הלכה אבל הכא תני שלשה דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר"א מפריחי יונים פסולים לעדות אינו בכלל הלכה דא"כ נמה כינה הש"ס למסכתא כולה לבחירתא משמע כולה הלכתא היא וי"ל דסובר הבבלי כולה כר"א כדאמר רב חונא בסמוך ור"א ורבנן בעדות ממון פליגי באסמכתא פליגי לר"א לא קניא ולרבנן קניא א"נ בהא פליגי אי הוי אסמכתא או לא וכדפליגי רמי בר חמא ורב ששת:
היך עבידא יושב ובטל כו'. כתב הלח"מ פ"י מה"ע בד"ה וכן סוחרי שביעית כו' מדברי הכ"מ נראה שסובר הרמב"ם הא דסוחרי שביעית אסורים בשאין לו אומנות אלא היא ולא ידעתי מי דחקו לכך והיכן ראה שכך סובר. ובח"מ סי' ל"ד כתב בב"י דסובר הרמב"ם דלא קאי ר"י אלא אמשחקי בקוביא ומפריחי יונים וטעמא דאינך מיתסרי משום גזל או משום פירות שביעית אבל הני דלא מיתסרי אלא משום שאין עוסקים בישובו של עולם בעינן שלא יהא להם אומנות אחרת ע"כ. ומסוגיין מבואר דר"י גם אסוחרי שביעית קאי. וטעמיה כיון דלא משמע לאינשי איסור במו"מ אין לפסלו משום גזל אא"כ בשאין לו אומנות אלא היא. ואפשר לימר דר"י לטעמיה דהחשוד על השביעית חשוד על המעשר כיון דבאתריה איסור שביעית חמור להו כמפורש בבבלי בכורות דף ל'. הלכך אמרינן מסתמא טועה בדבר אבל כשכל השנים יושב ובטל חוץ משביעית נושא ונותן בפירותיה הדבר נראה קצת כעושה להכעיס לכך פסול. ומשמעית סוגיין דלא קאי ר"י אלא אסוחרי שביעית ולא קאי אשאר פסולים הנזכרים במשנה. גם פשטא דמשנתנו הכי משמע. מיהו מבבלי דמכילתין דף כ"ד ע"ב משמע דקאי אמשחקי בקוביא מדפריך ארמי בר חמא דאמר טעמא דמשחקי בקוביא משוה גזל דאסמכתא לא קניא מדר"י אלמא טעמא דמתני' משום יישוב עולם. ואי לא קאי אלא אסוחרי שביעית אין כאן קושיא כלל. אך מסוגיא זו יש להוכיח דר"י אכולהו קאי דאס"ד דר"י לא קאי אכולהו מאי פריך הש"ס לרב"ח דלמא סובר דלא קאי אמשחקי בקוביא דפסול מטעם גזל. ואף דלסברת הב"י ליכא למוקמי הא דר"י דקאי אמלוי רבית וסוחרי שביעית מ"מ איכא לאוקמי דקאי אמפריחי יונים וקסבר מפריחי יונים היינו ארא דאין בהן אלא משום דרכי שלום א"ו סובר הש"ס דר"י אכל הפסולים השנויים במשנתינו קאי א"כ בכולן בעינן שלא יהא לו אומנות אלא היא וצ"ע:
הכא כן. כתב הרא"פ פ"ד דשביעית וכא כן בתמיה דמשמע חרישה אחת מותרת וכי מותר לחרוש בשביעית בא"י דאמרת כל העם חורשים חרישה אחת ומשני תמן בא"י המלכות אונסת לחרשה בשביעית וא"א ליאסר להם במ"ש ע"כ מוקי הסיפא כב' חרישות אבל בבבל אף חרישה אחת אסורה מוקי סיפא בחרישה ראשונה ורישא כפשטה שניטל קוציה ע"כ. וכמה רחוקים דבריו מן הפשט. גם הא דאמר כל העם חורשים לאו בהיתירא בשביעית איירי אלא ה"ק לכך נקראת חרישת קרקע שתי פעמים ניטייבה שהוא מטיב אותה יותר משאר העם שבמדינה שאין חורשין שדותיה אלא פעם אחת. גם תימא תנא דמתני' בא"י קאי ומאי דוחקייהו דרבנן דבבל לפרש המשנה כמנהג מדינתם ועוד תימה וכי שביעית נוהג בבבל. והעיקר כמ"ש בקונטרס דקשיא לש"ס מתנייתא אהדדי ומשני. וא"ת הא מתני' דהכא מפורשת מפני האונס מותר כדתנן משרבו האנסין כו' וי"ל ודאי ידע דמתני' דהכא איירי בשאין שם אונס אבל לא ירד למוקמי מתני' דהתם באונס. וכתב תו' גיטין דף מ"ד ע"ב וקשה היכי פשיט המוכר עבדו לעכו"ם ומת לא קנסו בנו אחריו מדריב"ח דאמר שדה שנטייבה ומת לא קנסו בנו אחריו דלמא עבד חמיר טפי דמפקא ממצות ואר"ת בשביעית יש לנו להחמיר טפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן סוף הניזקין שהיו חשודין על השביעית ע"כ. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מסוף הניזקין אף דתנן התם משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אין מכאן ראיה שמזלזלין באיסור שביעית אלא באשה חשודה לא תבור ולא תטחון עמה. ונראה שכוונתם להא דאמרינן בהניזקין דף נ"ד נחשדו ישראל על השביעית. אך גם משם אין ראיה דהא אמרינן שם באתריה דר"י שביעית חמיר להו. ולמאי דמוקמינן מתני' דשביעית בשעת אונס קשה מאי ראיה משביעית כיון דאיכא אונס לא קנסו לבנו. ותדע דהא אע"ג דאיכא אונס לא התירו בזמן המשנה לחרוש חרישה ראשונה. כדתנן שדה שנתקווצה בשביעית תיזרע במ"ש דיעבד אין אבל לכתחלה לא ואפ"ה לא קנסוהו לאסרה במ"ש לזרעה אף בנו לא קנסו. מיהו י"ל הבבלי סבר כרבנן דבבל דמפרשינן שנתקווצה שניטלו קוציה ואינה אלא איסורא דרבנן מפני מראית העין ולפיכך לא קנסו אותו ושנטייבה היינו חרישה הראשונה שהוא איסור דאורייתא קנסי אותו ומתני' שלא בשעת אונס איירי ומייתי שפיר ראיה מינה. ואני תמה ממ"ש תו' שם בשם הר"ח שנתקוצה היינו שלקט קוצים תלושים מתוך שדהו ונטייבה היינו שחרש בה חרישה יתירה. וזה דלא כמאן דהא מאן דאמר נתקוצה שליקט קוציה מפרש נטייבה שחרש בה חד זימנא ומ"ד נטייבה חרישה יתירה מפרש נתקוצה שחרש בה חד זימנא וצ"ע:
חוץ מעכו"ם כו'. כתב הב"י בי"ד סי' קנ"ז בשם הנ"י בג' עבירות לא מפלגינן בין צנעה לפרהסיא כו' טעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ע"כ. וקשה דאמרינן פרק קמא דחולין דף ה' האי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם אם כן אף בשבת יהרג ואל יעבור ור"א לא קאמר אלא בהנך שלשה ועוד דאמרינן בסמוך ר"י ור"י הורו למיפי בשבת. בבבלי לקמן פ' בן סורר דף ע"ד גרסינן תניא ראב"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו ס"ל כאבהו דאמר עונשין מן הדין ויליף חילול חילול מעכו"ם. לפ"ז נראה לראב"ש גם בשבת יהרג ואל יעבור מגז"ש דחילול חילול. ולא פסקו כוותי'. דסתם מתני' דף ע"ג דלא כוותיה דתנן התם אבל הרודף אחר בהמה והמחלל שבת והעכו"ם אין מצילין אותו בנפשו. אך קשה מסוגיא דהתם מוכח דבשבת יהרג ואל יעבור דאמרינן שם דף ע"ג ע"ב חד למעוטי בהמה ושבת. וכתב תוס' וא"ת ל"ל קרא למעט שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת דחובל בחבירו וי"ל איצטרך קרא למעוטי שבת דסד"א גזירת הכתוב כראב"ש ע"כ. ש"מ דאף רבנן אית להו גז"ש דחילול חילול דאל"כ קרא ל"ל וכיון שכן לענין יהרג וא"י דלית להו מיעוטא שבת כעכו"ם ולפום ריהטא נראה דקושית תו' מעיקרא ליתא שרש"י כתב שבת כדי נקטי דכיון דאימעט עכו"ם מהיכי תיתי שבת הא לא ס"ד לאתויי אלא בחילול חילול מעכו"ם ע"כ. אך אחרי העיון נראה מיאנו תו' בדברי רש"י דאי לאו דמיעט קרא שבת מוקמינן חד מיעוטא לשבת ועכו"ם מצילין בנפשו לכך איצטרך תרי מיעוטא. מיהו תו' כתבו שם דעכו"ם ושבת מחד קרא אימעיטו. א"כ אין מקום לקושייתה דהא סברי דלא בעינן תרי מיעוטא לשבת ועכו"ם ודוחק לומר דאסתמא דגמרא קשיא להו ל"ל למימר שבת מקרא אימעיט וצ"ע. מ"מ לדברי כולם ליכא יתורא למעט שבת א"כ י"ל דרבנן לית להו גז"ש דחילול חילול ואין למילף שבת מעכו"ם דיהרג ואל יעבור בגז"ש. אלא מהאי דחולין קשיא. גם לרשב"י דאיצטרך מיעוטא לשבת לחוד דאין מצילין בנפשו דלא ניליף חילול חילול. ודאי דגז"ש גמורה היא ואף בשבת יהרג ואל יעבור. מהא דאמרינן פיקוח נפש דוחה שבת אין להוכיח דיעבור ואל יהרג דהיא גופא מנ"ל מדכתיב וחי בהם כדמסיק שמואל ביומא פ"ב והיא גופא קשיא מנ"ל דקאי אשבת נימא כי היכא דלא מוקמינן וחי בהם אעכו"ם ה"נ לא מוקמינן ליה אשבת וי"ל הא דשמואל לא איצטרך אלא אספק פיקוח נפש אבל ודאי פיקוח נפש שמעינן מאך ומכי קדש היא לכם ממילא שמעינן נמי דיעבור ואל יהרג:
כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להן בכלי זכוכית צבועה כו'. רש"י פי' בב"ב דף י' ובספ"ב דתענית שנגזר להשמיד ישראל על שנמצאה בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנן הרגנוה ע"כ וקשה הרי מפורש כאן שנהרגו על שלא רצו לשתות מכלי זכוכית צבועה וי"ל אם היו שומעין להם לשתות מכלי זכוכית צבועה היו מניחין אותן ודוחק. לכך נראה עיקר כדאמרינן כאן. והא דאמרו בב"ב הרוגי לוד אין אדם יכול לעמוד במחיצתן היינו שבצנעה היה ולא היה חובה עליהם למסור עצמן. מיהו פשטא דלישנא משמע שהיה ברבים. ואפשר לומר שלא רצה להעבירן על דת אלא למלאות רצונו והם החמירו על עצמן שלא יטעו העם ויאמרו ששמעו לו ועמ"ש בסמוך:
אמר לא אתכוון כו'. מכאן משמע מפורש בפרהסיא אפי' מצוה קלה כגון ערקתא דמסאני נמי יהרג וא"י דהא כלי זכוכית צבועה לערקתא דמסאנא דמיא וזהו כמ"ש הב"י י"ד סי' קנ"ז:
דכתיב ונקדשתי בתוך ב"י. עי' בקונט'. והרא"פ פי' אתיא תוך תוך כו' ע"ש. אף דבבבלי פ' בן סורר ומורה אמרו כן מ"מ הירושלמי פליג כמפורש לעיל פרק קמא [הל' ו'] ופירושו לסוגיין אינו מחוור:
בני נח מהו שיהו מצווין על קידוש השם. בבבלי דף ע"ד כתב תו' בד"ה בן נח מצווה על ק"ה וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחוייב למסור עצמו אפי' בצינעא אי לאו דכתיב וחי בהם ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל הא אמרינן פ"ד מיתות אשר יעשה אותם האדם ואי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' ב"נ העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג וכיון דהאדם קאי אב"נ ודאי אף וחי בהם נמי קאי אב"נ וי"ל משמע להו דסובר הש"ס לעניין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי ב"נ בכלל דאל"כ תיפשוט דלא נצטוה דכתיב וחי בהם ולא חילק בין צינעא לפרהסיא דבישראל אי לאו דכתיב ונקדשתי הוה מוקמינן אף בפרהסיא אלא ע"כ סובר הש"ס וחי בהם לא קאי אב"נ לכך מיבעיא ליה אי מצווה כו' וקשיא להו אכתי מאי קמיבעיא ליה הא אפי' בצינעא מחוייב למסור מדאיצטרך למכתב גבי ישראל וחי בהם ע"כ. ודבריו תמוהים דהא וחי בהם ודאי קאי אישראל ובצינעא דוקא כדמוכח מונקדשתי א"כ איך ס"ד לומר כיון דגם אב"נ קאי נפרשהו בישראל בצנעא ובב"נ בפרהסיא וזה דבר שאין לו שחר ולא מצינו כיוצא בזה בשום מקום. ועד השתא נמי דאית ליה דוחי בהם לא כתיב בב"נ מאי קשיא לתו' דאף דמסברא אין למסור בצנעא מ"מ איצטרך למכתב בישראל וחי בהם דלא נאמר דגם בצנעא חייב למסור מדכתיב ונקדשתי וכ"ת הא כתיב ונקדשתי בתוך ב"י הרי דלא קאי אלא אפרהסיא כדאמרינן בבבלי שם ובסמוך דילפינן מהך קרא דבעינן שיהא תוך עשרה מישראל וי"ל וליטעמיך ל"ל וחי בהם הא מונקדשתי שמעינן דבעינן דוקא פרהסיא אלא ודאי אי לאו וחי בהם סד"א ונקדשתי לא קאי אלא אם אין האנס מכיון להעבירו ואז דוקא בפרהסיא חייב ובצינעא פטור אבל אם מכוין להעבירו אפי' בכל העבירות יהרג ואל יעבור לכך איצטריך וחי בהם. והשתא גם לדידי ל"ק דודאי צריכין לוחי בהם. לכך נראה דקושיתו מעיקרא לאו קושיא הוא דאף דמרבינן ב"נ מה"א דהאדם מ"מ מאדם עצמו ממעטינן עכו"ם וכמ"ש בנזיר דף ל' ע"ב וממילא אין העכו"ם בכלל וחי בהם. וז"ל שם בתו' בד"ה או בדבר כו' והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם כו' לרבות ב"נ העוסק בתורה מה"א דהאדם קדריש לרבות ב"נ ואדם איצטרך לאשמועינן הא דכתיב ברישא דקרא ושמרתם את חקותי כו' לא קאי אלא אישראל אבל ב"נ הלומד תורה חוץ משבע מצות חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות העוסק בשבע מצות דידהו ע"ש ולפי דרכינו י"ל היינו דאיבעיא ליה אי איצטרך אדם למעט עכו"ם מתלמוד תורה או למעטו מקידוש השם. והא דפשיט ר' אמי ונקדשתי בתוך ב"י ישראל מצווין כו' תימא הא איצטרך ב"י לגזרה שוה וכמ"ש בסמוך. ועוד הא איצטרך ב"י שיהיה דוקא בפני עשרה מישראל. כמפורש בבבלי שם אבל למעט עכו"ם מנ"ל. ובבבלי לא מייתי הך פשיטות וה"ג שם מאי הוה עלה אמר ראב"א כתיב לדבר הזה יסלח כו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא ליה הא בצינעא הא בפרהסיא. ופירש"י נעמן צנעא הוי ולכך לא אמר לו כלום ולעולם בפרהסיא חייב למסור. וקשה הא בע"א קיימינן ואין חילוק בין צנעא בין פרהסיא ודוחק לומר דסוגיא דש"ס אזלא אליבא דר' ישמעאל דהא קיי"ל כר"א. וקושיא זו קשיא נמי למ"ש תו' שם דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא והא בפרהסיא. דאי מצווין על קידוש השם הרי הן כישראל ומצווין על ע"א בין בצנעא בין בפרהסיא. ונ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ ואם איתא דב"נ מצווין על ק"ה לא לימא ליה בתמיה לא היה אומר לו אלישע דאסור לעשות כן דהא בצנעא ובפרהסיא שניהם שוין בע"א לאיסור וכיון שכן אף שבית רמון צנעא היה ה"ל לאלישע להשיב לו דאסור אלא ודאי ב"נ אינן מצווין על ק"ה. וסוגיין מסייעא לפירוש זה וכמ"ש בקונט' וכ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה:
אלו הוה ר' בא כו' מיזל. הוה בהדא. כתב תו' במסכ' עכו"ם דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול כו' ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דבירושלמי שהיה אצל עכו"ם א"ל לאכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למקטלא קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה ע"כ וכ"כ הרא"ש שם. ותימא אדרבא סוגיין מוכחת בהיפך דאמר אילו היה ר' בא שמע כו' מיזל הוה בהדא וקשה מנ"ל דלא שמע ר' בא דלמא שמע והחמיר על עצמו אלא ודאי שאסור לו להחמיר על עצמו הלכך ברור הדבר אלו שמע דבר זה היה הולך מן העולם שבודאי היה אוכל. גם מפפוס ולוליינוס יש ראיה שרשאי למסור עצמו דהא לפירש"י הם מסרו עצמן להציל שאר העם כמ"ש לעיל בד"ה פפוס כו' ש"מ כיון דהצלת נפשות מצוה היה מותר להם למסור. מיהו לזה י"ל אף הם היו בסכנת מות וע"י הודאתם נענשו בעינויים קשים וזה ודאי מותר. והמרדכי כתב בפרהסיא אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. ותימא הא כל הסוגיא כולה מפורשת בהיפך וצ"ע:
אני פי מלך שמור כו'. כתב הי"מ צ"ע אמאי מפרש פי מלך שמור במ"ש בסיני אנכי ועל דברתי על לא יהיה לך ולא בסתם כל מצות ה' בין בסיני בין בכל מקום ועוד אמאי לא כייל כל עשרת הדברות ברמז פיו ובועל דברת ועוד מ"ש דמפרט שבועה טפי משאר דברות ותירץ בדוחק ע"ש. ולפמ"ש בקונט' ל"ק קושייתו הראשונה והשאר נ"ל דגרסינן בבבלי שבועות דף כ"ט וכן כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו לא על דעתכם אני משביע אתכם. וכתב תו' וק' מה תועלת בשבועה כשם שירא שיעבדו ע"א כך יעברו את השבועה ותירץ הקבלה לחוד לאו כלום היא דה"ל דיבור בעלמא ועיקר הקבלה היא השבועה כ"ש ועתה מפרש הקרא ג' דברות הראשונות כסדרן אני פי מלך שמור זה דבור אנכי ועל דברת לא יהיה לך א"א לעבור שהרי קבלתי אותו בשבועה וממנה אין לזוז:
מכיון דתנינן אחיו כו' לומר בנו וחתנו של חתן. וקשה כיון דאשמועינן חדא זימנא חתני של חתן הא תו ל"ל למיהדר ד' זימני ועוד מ"ש הנך דקשיין ליה הא מייתרי עוד אחריני כמ"ש המהרש"א ועוד מאי קשיא ליה אחי אמו דכבר תנא אחי אביו דדמי ליה כמ"ש בקונט' הא איצטרך לאשמועינן קורבה דמצד האם לכך נראה דפריך אארבע אבות דמייתרי והן אחי אחיו דאתי מכללא דבן אחיו וכן בהיפך בן אחיו אתי מכללא דאחי אחיו וקאמר בן אחיו אתי ללמד דחתן בן אחיו פסיל והיינו שלישי בראשון ותו קשיא ליה אחי אמו ל"ל. וגרסינן אחי אמו מכיון דתנינן בעל אחותו מה צורכה למיתני אחי אמו ומשני יתורא דאחי אמו איצטרך לאשמועינן חתן בנו דהוא שני בשלישי פסול והשתא פריך בעל אחותו מכיון דתנינן בן חמיו מה צורכה למיתני בעל אחותו ומשני בעל אחותו אתי ללמד דחתנו דבן אחותו דהוא ראשון בשלישי פסול אע"ג דשמעינן ליה כבר מבן אחיו י"ל קמ"ל קורבה מן האב אחיו ובנו וחתנו כולן קרובים מן האב אבל בן אחותו וחתנו אינן אלא מצד האם סד"א שלישי בראשון כשר קמ"ל. והשתא פריך בעל אחות אמו ל"ל הא אחי מכללא דבן גיסו ומשני איצטרך לאשמועינן חתן בן בעל אתי אמו והיינו שלישי בשני אפי' מן האם ובנו של אחי אמו אע"ג דאתי מכללא דבן בעל אחות אמו כיון דלאו אב הוא לא פריך. וגיסו דאתי מכללא חתן חמיו לא קשיא ליה דאיצטריך דסד"א חתן חמיו כשר ולא קאי חתניהן אחמיו דכ"ש הוא מחורגו השתא חורגו לבדו כ"ש גיסו וכדס"ד דש"ש בבלי דף כ"ח ע"ב. וה"ג אחי אמו מכיון דתנינן בעל אחותו מה צורכה למיתני אחי אמו לומר בנו וחתנו של חתן. בעל אחותו מכיון דתנינן בן חמיו מה צורכה למיתני בעל אחותו לומר בנו וחתנו של חתן. בעל אחות אמו מכיון דתנינן בן גיסו מה צורכה למיתני בעל אחות אמו לומר בנו וחתנו של חתן. ודתנינן חורגו לבדו אמר רב אם כו' כדפירשתי בקונט'. ולא קשיא ליה חורגו ל"ל דהא אתי מכללא דבעל אמו כי היכא דפריך משאר אבות המיותרים וכקושית רש"י דף כ"ז ע"ב ע"ש ותירוצו אינו עולה לשיטת הירושלמי י"ל דאיצטרך לאשמועינן דהוא לבדו דס"ד שיש לי בנים וחתנים דכ"ש הוא מגיסו וכמ"ש בסמוך בשם הבבלי. ואני תמה מרש"י ותו' שם מדוע מיאנו בתירוץ זה. והא דפריך מבעל אחותו ה"ה דקשיא נמי מחתן בעל אחות אביי ואחות אמו ולא פריך מבעל אחיתו השנויין ראשונה במתני' ובמאי דמשני בשיש לו בנים וחתנים ממנה מיתרצי כולהון. והא דפריך מחתן אחותו ולא פריך מבן אחותו השנוי תחלה די"ל הא דתנן חורגו לבדו לא קאי אלא למעט חתנו. דהא ר' יוסי נמי קאמר גיסו לבדו ופירשו הראשונים דלא ממעט אלא חתנו אבל בנו פסול ולשיטת הירושלמי צ"ל וחורגו לבדו דתנן במתני' לא קאי אלא למעט חתנו אבל בן וחתן חורגו פסול דהא אוקימנא למתני' וחתנו היינו חתן בנו וכיון דחתן בן אחות אשתו פסול חתן בן אשתו לא כ"ש אלא ודאי דאינו ממעט אלא בו וחתן בן חורגו אבל בנו וחתנו פסולים כמ"ש תי' דף כ"ז בד"ה מאי חתנו כו':
מאן דמר יש לו בנים וחתנים ממנה כו'. כתב הרי"ף אר"י אר"י שמואל הלכתא כר' יוסי דאמר גיסו לבדו וכ"ש חורגו. פי' הגאון ר"י דאמר גיסו לבדו אבל בנו וחתנו לא מכשיר בבעל בת אחות אשתו ולא תסתבר לך דבבני וחתנו דגיסו דלאו מן אחות אשתו פליגי דאלו בו גיסו שאינו בן אחות אשתו ל"צ מימר. דהא בעל אמו ובעל אחותו ובניהן פסולין ה"מ דאיתינון מן אמו או מן אחותו אבל מאשה אחרת כשרים דמקשי' בעל אמו ובנו היינו אאיו ואר"י ל"צ אלא לאחי האח ורב חסדא פליג ואכשר באחי האח ומתני' תנא אחיו מן האב ואחיו מן האם וכיון דבני בעל אמו ובעל אחותו כו' בזמו שבאים מאמו ואחותו פסולין אבל בניהן מאשה אחרת כשרין אף גיסו הוא ובנו וחתנו דתנן במתני' בבאין מאחות אשתו ור"י דאמר גיסו לבדו למדנו שבנו וחתנו מאחות אשתו כשרין לו ע"כ. ורש"י כתב דף כ"ח ע"ב בד"ה ברייתא כ' ועוד אי מאשה אחרת מכשיר ר"י מכלל דתנא דידן מאשה אחרת נמי פסיל משום קרוב מחמת קרוב תיקשי לר"ח דאכשר באחי האח דהשתא בו גיסו פסול משום אתי בן אחות אשתו אחי האח מיבעיא ע"כ ופירש"י קשה ודאי מדאכשר ר"ח אין ראיה דכשמואל ס"ל דסובר הלכתא כר' יוסי דמכשיר קרוב מחמת קרוב. וראיית גאון נראית נכונה יותר מדבריך הש"ס לר"ח א"ה היינו אחיו ומשני תנא אחיו מן האב כו'. ש"מ דר"ח סובר כתנא דמתני' ואיהו נמי מכשיר בקרוב מחמת קרוב. מיהו גם ראיה זו אינה מוכרחת דודאי מתני' איכא לאוקמי באחי האח אלא דלא תיקשי ברייתא דר' חייא דמוקמינן כר' יוסי דקרוב מחמת קרוב כשר וקחשיב בעל אמו משמנה אבות וצ"ל דתנא אחיו מן האב ומן האם. והרי"ף כתב ואנן קשיא לן מימריה דגאון דתנן בעל אחות אמו ובנו פסולין והיינו גיסו ובנו ש"מ מהא דאמר גיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת קאמר והכי מפורש בירושלמי אית תניי תאני גיסו יש לו בנים וחתנים ואית תניי תני אין לו מ"ד יש לו מאחות אשתו ומ"ד אין לו מאשה אחרת ע"כ ואני תמה מאוד מאי ראיה היא זו הרי לא מוזכר בירושלמי פלוגתייהו דר' יהודה ור' יוסי ומוקי לה להך ברייתא כתנא דמתני' והא ודאי דלתנא דמתני' ביש לו בנים וחתנים מאחות אשתו שפסולין ואף אם נאמר דידע פלוגתייהו דר"י ור"י ניחא ליה לאוקמי תרווייהון כחד תנא וכתנא דמתני'. ומהתימא מהבעה"מ שכתב שהבבלי פליג אירושלמי ואין צורך לחלוק עלינו את השוים גם אין צורך למ"ש הרמב"ן והרא"ש דאתיא כר' ירמיה. וכתב הרי"ף ועוד האי דדייק ואמר אף הוא כמו הן אלו נאמר בגיסו הוא ובנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר והא מתני' דתנן בעל אחות אמו דהוא בנו מאחות אשתו וקתני סיפא גיסו ובנו וחתנו ולא קמכשר בנו בין מאחות אשתו בין מאשה אחרת ומהיכא נפקא ליה האי דיוקא ע"כ. תימא ודאי עיקר דיוקא דגאון כיון דבנו וחתנו דתנן במתני' קאי נמי אבעל אמו וכי' והיינו דוקא בנו וחתנו ממנה איך נפרשהו בגיסו דאיירי בבנו מאשה אחרת ואי ס"ל לתנא דמתני' בגיסו אף בנו וחתנו מאשה אחרת פסול לא ה"נ לכללו עם אינך בדיבור אחד ואין לפרש דה"ק כיון דבן גיסו מיותר שהוא בכלל בעל אחות אמו מסתבר טפי לומר דקאי על בן גיסו מאשה אחרת. דהא הרבה מיותרים כמ"ש בסמוך וצ"ל לשיטת הבבלי כיון דצריך לאחד מהן האב או תולדתו לא חש התנא למיתני תרי זימנא א"כ טפי מסתבר לאוקמי מתני' כולה בחד גווני וכ"ש למ"ד גיסו דרבנן:
אשת חורגו מאי. עיין בקונטרס. וקשה לפמ"ש בן וחתן חורגו פסולים א"כ פשיטא דאשת חורגו פסול לה וי"ל ר' יוחנן כבבלי ס"ל ומפרש חתנים דמתני' לא איירי בחתן בנו א"נ סובר מתני' אתיא כר"א דפוסל שני בשלישי ולא קיי"ל כהך מתני' אלא כרבנן דפליגי אר"א והראשון עיקר דהא בסמוך קאמר ר"י מקבלין שני בשלישי אפילו מריוח ש"מ דמתני' לאו חתן בנו קאמר וכן צ"ל לר"ת דבסמיך דמיבעיא ליה באשת שלישי בראשון דכבבלי ס"ל. דלפום סוגיין אפילו שני בשלישי פסול כ"ש שלישי בראשון. ובקונטרס פירשתי בשלישי גופא פשיטא ליה כו' ע"ש וקשה הא חתן בן אחי אמו פסיל ש"מ דאמרינן בעל כאשתו א"כ מאי קמבעיא ליה וכי היכא דבעל כאשתו כ"ש יש לנו לומר אשה כבעלה דהא עיקר קרא דמיניה שמעינן דאיש ואשה שוים באשה כבעלה כתיב שנאמר דודתה היא. וכ"ת אף אי סובר כהבבלי למה לא מיבעיא ליה בשלישי בראשון גופא וי"ל דבשיטא ליה דפסול ולא קמיבעיא ליה אלא באשתו וכ"כ תוס' דף כ"ח ע"א בד"ה רב כו':
משה מהי שיעיד באשת פנחס. כתב תו' דף כ"ח בירושלמי משה מהו כו' וא"ר יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוי שלישי בראשון ע"כ. ותימא הא ר' יוחנן לא מכשר אלא שני בשלישי אבל שלישי בראשון לא. ואין לפרש דריש לקיש ה"ק מקבלין דור שני באשת ראשון ודור שלישי באשת ראשון מדוחק ור"י קאמר מקבלין אפי' מרוות. דהא מפורש תנן שני בשני פסול דהיינו חתן אחי אביו וצ"ל דגירסא אחרת היה להם בירושלמי וצ"ע. ויש מי שהקשה אהוכחת תו' דמשה לפנחס היה ראשון בשני מקורבת האם שאלעזר היה לו בת יתרו לאשה. ולאו קושיא היא מכמה טעמים חדא דאשת אלעזר לא היתה בת יתרו אלא בת הבת או בת הבן כמפורש בב"ב ועוד הא גם מתחלת בעייתו דר"ח יש להוכיח דדוקא בעי דור שלישי באשת ראשון (ובאמת צריך טעם למה לא הביאו תו' ראיה זו) ועוד א"כ אף אשתו פשיטא דפסולה דהא חתן גיסו פסול א"כ ה"ה אשת בן גיסו דאמרינן אשה כבעלה כמ"ש בסמוך בקונטרס דוקא בראשון בשלישי מיבעיא ליה דאיתפליג דרא:
יודיעני כשם כו'. עיין בקונטרס. וקשה להגיה דהא לא הוזכר בן גיסו ועוד לל"ק שבקונט' לא שייך הך מילתא הכא ועוד לא נזכרו דברי ר' יוסי בירושלמ' כלל גם לשון למעלה ולמטה אינו מדוקדק כל כך ונראה כפי' ראשון והא דקאמר יודיעני אמתני' קאי דתנן רי"א אפלו מתה בתו ויש לו בנים ממנה כו' אם קאי דוקא אחמיו אבל. למטה ממנו דהיינו חתנו שהוא גיסו כשר אי אפילו אלמטה ממני נמי קאי ופסיל לגיסו אע"פ שמזה אשתו:
אם היה כו' עיין בקונטרס. אף שהדין אמת וכדאריב"ק לקמן נר' מלשון הש"ס לא משמע כן לכן נראה דה"ק הא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לי משמע דהודאתו מהני דוקא שכיון למסור להם עדות דהיינו שיחדום לעדות א"ל לא יחדום לאו כלום הוא ויכול לומר משעה הייתי בו וכ"ה בבבלי ואף שהרמב"ן בס' מלחמות פ' כמ"ש בקונטרס משמעות הסוגיא דקאי אמתני' כמ"ש וכ"נ דעת בעה"מ ועמ"ש הש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק כ"ב:
הדיינין יושבין כו'. משמע אפילו בתחילת דין צריכין הדיינין לישב ובעלי הדין לעמוד והיינו כת"ק דפליג אר"י כמפורש בברייתא בבבלי שבועות דף ל'. אע"ג דאינהו לא פליגי אלא בבעלי דינין סובר הש"ס דשניהם שוין במקום שבעלי דינים צריכין לעמוד הדיינים צריכים לישב:
יגש אליכם יגיש ראיותיו אליכם. בבבלי ריש פרק שור שנגח את הפרה פריך הא ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא ליזל לביה אסיא. ונראה דסובר הירושלמי איצטריך קרא אפילו היכא דתובע אמרי ברי והמזיק שמא אפילו הכי צריך התובע להביא ראיה ולא הנתבע ועיין בבבלי שם:
ביבמה מי מרדף אחר מי. נראה הא דמיבעיא ליה ביבמה היינו משום דשניהם תובעים ונתבעים דהוא תובעה להכניסה דמן השמים תקנוה לו לאשה גם זוכה על ידיה בנכסי אחיו והיא תובעו לכונסה וליתן לה מזונות אי לפוטרה הואיל והיא זקוקה לו. כתב הנ"י סוף פרקין בשם הרא"ה דוקא כשדירתו בציפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עיר אלא במקום דירתו ובירושלמי נמי משמע הכי וכדבתיבנא יבמות פרק החולץ ע"כ. וכ"כ בש"ע אה"ע סי' קס"ז. ותימא שבפרק החולץ כתב בהיפך וז"ל עמד בדין וברח ניזונת משל יבם פירש"י דקנסינן ליה והקשו תו' מדאמרינן בירושלמי הלך וחלה דינו כברח ואמאי קנסינן ליה הא אנוס הוא כו' ובירושלמי דאמרינן הלך וחלה כברח היינו לאחר שעמד בדין כי' ואפילו הלך אחר מיתת אחיו וכ"ש אם היה דר שם קודם לכן דקיי"ל בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם ע"כ. ואין לפרש שרצונו לומר פשטא דירושלמי משמע כמ"ש הרא"ה דהלך הוא כברח כיון שכופין אותו לבא אחריה ואפילו קודם שעמד בדין חייב במזונותיה ובחלה נמי היינו טעמא כיון שהוא המעכב לבוא עמה לדין חייב במזונותיה. דכל זה לא ה"ל למסתם אלא לפרש דהא פירוש זה אינו לא כפירש"י ולא כתוס'. וביותר יש לתמוה על הש"ע כיון שתו' ורש"י חולקים על הרא"ה וסוברים אפילו הלך אחר מיתת אחיו כופין אותו לילך אחריה למה פסק כהרא"ה וצ"ע ועמ"ש בירושלמי [יבמות פי"ב ה"ו]. והטור א"ע סי' קס"ז כ' והיבמה הולכת אחר היבם אפילו מב"ד הגדול לקטן ממנו וכתב הב"י ומשמע לרבינו אפי'. מטבריא שישנו בתי דינים חשובים טפי מציפורי ע"ש אשתמיטתיה דכן פירשר"י בגמ' וכן מוכח בירושל' ריש פרקין. מיהו לשון הבבלי לפי פי' זה קשה קצת דגרסינן שם היבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רב אמי אפילו מטבריא לציפירי. ואין לכוון לשון עד כמה הא לעולם צריכה לילך אחריו. ואפשר דה"ק ועד כמה צריכה לילך אחריו ואפי' הוא במקום שאין שם ב"ד צריכה (לילך) [להוליך] ב"ד אחריו ואמר רב אמי אפילו ב"ד שבעירה חשוב יותר צריכה לילך אחריו למקומו אפילו לב"ד הקטן ממנו אבל אם אין שם ב"ד כלל כופין אותו שילך לבית. הועד כמ"ש בש"ע שם סעיף א'. וסוגיין משמע כדעת תו' מדיליף ליה מועלתה יבמתו השערה ש"מ דלית ליה דיוקא דעירו ולא עירה כדדריש הבבלי וכיון שכן אין חילוק בדבר לעולם צריכה היא לעלות תחלה לב"ד. ולא פליג הבבלי אלא אם אין ב"ד כופין. אותו לילך אחרוה ולהירושלמי הולכת למקום ב"ד הקרוב לו אי נמי צריכה להביא ב"ד למקום שהוא שם ועיין בבית שמואל ריש סי' קס"ז וצ"ע:
צריך הדיין לשנות טענותיהן כו'. כתב הסמ"ע סי' י"ז נראה פשוט דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים הבע"ד לפניו וקודם מו"מ של הדיינים כו' ע"ש ומייתי בפרישה ראיה מסוגיין דמייתי מעיקרא הא דר' סימון ובתר הכי מייתי הא דר"ה מענין העדות ש"מ הא דר"ס קודם קבלת עדות הוא ע"כ. ואינו ראיה כלל דר"ס אדר' ברכיה קאי דאמר הדיין מכריע ואמר ר"ס קודם הכרעתו צריך לשנות הטענות ועוד נראה היכא דאיכא סהדי לא שייך השנות הטענות ונראה דקרא דייק כוותיה דכתיב ויאמר המלך זאת אומרת כו' ויאמר המלך קחו לי חרב וגו' ויאמר המלך גזרו כו' הרי זה שאמר גזרו זהו הפסק דין א"כ הל"ל תחלה קחו כו' והדר זאת אומרת כו' אלא ש"מ שהשנות הוא מיד אחר הטענות והא דאמר קחו היה אח"כ. ועיין בפרישה שם:
רב הונא מיקל כו'. לישנא בתרא שבקונט' הוא מדברי הב"י. ולפירושו קשיין דברי ר"ה אהדדי דהכא משמע שאסור לומר הזכות של חבירו ובסמוך קאמר כד הוה ידע זכות הוה פתח ליה. וכ' הב"ח סי' י"ז דוקא תחלת הדבר כדי לסעדו מותר אבל ללמד לו זכות אסור ע"ש ובדרישה. ול"נ שר"ה קילל לדיינים שטועים ואומרים בפני הבע"ד אין ע"א כלום ומה לך להביא שסוברים שזהו בכלל פתח וגו' והוא טעות גמור חדא דפעמים אין אדם מעיז אפי' נגד עד אחד או אין נראה לו להכחישו בפני העולם ועוד הלא לא יוציא זה את שלו עד אחר הפסק דין וממילא שומעין טענותיו אם הוא רוצה להודות או להכחיש. אבל כשנראה לדיין שיש לזה זכות אלא שנשכח ממנו חובה להזכירו דהיינו בדרך רמז כדתנן חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ואין כאן סתירה כלל וכ"נ דעת הטור וכ"כ הב"י דבהא פליג הטור אהרמב"ם וסובר אפי' לא ידע הבעל דין להאי זכותא כלל פותח לו. והב"ח מקשה מאי מהני פתיחה לענין שאינו ידועה לו כלל ע"ש ולאו קושיא היא דפתיחה זו אינה אלא לעוררו ולהזכירו וכענין שאמרו אינו יודע לשאול את פתח לו ומ"ש עוד ותו א"כ מאי רבותיה דזבל"א כיון דאפי' דנין בע"כ צריך הדיין להפך בזכותו אע"ג דלא ידע ליה כלל ע"כ דברי תימא הם דזבל"א הטעה שיחפש ויחקר אחר זכותו גם הבע"ד יצייתו לו כמ"ש בריש פרקין משא"כ כשדנין בע"כ וזה פשוט:
הדא דמר ר"י כו'. מהכא משמע המודה בפני עדים ואמר התובע אתם עדי ושתק הנתבע אע"פ שנותן אמתלא לדבריו למה הודה בתחלה חייב דאל"כ מאי קאמר הדא דאר"י הא אפי' ליתא לדר"י הכא פטור שנותן אמתלא מיהו י"ל לעולם מהני אמתלא והכי קאמר מדקאמר ר"י מצי למימר משטה הייתי בך אע"פ שאין שם אמתלא לא כ"ש כאן. וה"ה אפילו לא אמר אמתלא היה נאמן אלא המעשה כך היה:
יוסיפו הדיינים עיין בקונטרס וכ"כ הרמב"ם ועיין תוי"ט. וקשה במאי קמיירי אי בשדנו בזבל"א מסברא אם אחד מאותן שביררו הבעלי דינים אומר איני יודע מי שביררו יברור אחר במקומו והשלשה דיינים יבררו עוד אחד ואי בשלא דנו בזבל"א מאי קמ"ל פשיטא שהדיינים יבררו להם עוד שנים. ואפשר דקמ"ל שהשלשה דיינים וזה שאומר איני יודע יבררו עוד שנים אחרים ולא מצאתי בזה דבר מבואר להראשונים וצ"ע:
כבשים מיעוט כבשים כו'. בקונט' פירשתי דקאי נמי אתמידין. מיהו בבבלי יומא דף ס"ב גרסינן גבי תמידין נמי נימא כבשים מיעוט כבשים שנים ומה ת"ל שנים שיהו שוין ומנין אע"פ שאין שוין כשרין ת"ל כבש כבש ריבה ולמצוה ה"נ דבעינן ההוא מיבעיא ליה לכדתניא שנים ליום כנגד היום כו' מוספין של שבת ודאי צריכין שיהו שניהם שוין. ופירש"י ולמצוה ה"נ דבעינן שיהו שניהן שוין והלא לא שנינו זאת אצל תמידין ע"כ. ולפמ"ש בקונט' הרי הוזכרו תמידין בברייתא זו דתנא כללן שניהם יחד. מיהו נראה דהך דהכא חומרי דברייתות נינהו וכללן יחד וכ"מ בבבלי שם דקאמר ותניא נמי הכי גבי כבשי מצורע. משמע דגבי כבשי מצורע הוא דתני הכי אבל לא גבי תמידין. מיהו הא דקאמר ומנין אע"פ שאין שוין כשרין. קשה מהיכי תיתי לומר לעכב וכה"ג פריך הש"ס שם וראיתי בת"י שם הרגישו בקושיא זו ודחקו לתרץ לא חש להקשות כיון דסלקא ליה בקושיא אחריתי ע"כ ול"נ דודאי כי דרשינן שנים אתי שיהיו שוין כבר שנה הכתוב לעכב דהא שנים ליום כתיב תרי זימני אחת בפ' תצוה ואחת בפרשת פינחס. ותו' שם מקשים שם לתירוץ הש"ס שנים ל"ל דהא ליום לחוד סגי ותירצו אי לאו שנים היינו דורשין ליום לא קאי אלא אכבש אחד תעשה בבקר מדכתיב עולת תמיד ולא כתיב עולת תמידין ע"ש. וקשה בפרשת תצוה כתיב ליום תמיד ולא כתיב עולה ועוד סכינא חריפא פסקא קרא לדרוש אותו לקרא אחרינא ולא לאותו קרא לפניו ועוד מנחות דף נ' דרשינן אם את הכבש אחד תעשה בבקר אז את הכבש השני תעשה בין הערביים. א"כ איך נפרשנו דאלפניו קאי. ונראה אי לא כתיב שנים ליום ה"א כבשים בני שנה הרבה תעשו כל היום תמיד אך הראשון תעשה בבקר והאחרון בין הערביים אבל השתא דכתיב שנים ליום ש"מ שלא יהיו יותר מן שנים והם ישחטו נגד היום. והא דגרסינן מוספין של שבת לעיכובא. נראה דיליף ליה הא דכתיב בת"כ מלבד שבתות ה' ה"ל כאלו שנה עליו לעכב. ודלא כרש"י ותו' ע"ש. והרמב"ם לא זכר כלל שיהו מוספי שבת שוין ואני תמה נימא נמי מוספי ר"ח ופסח ושבועות דכתיב בהו פרים בני בקר שנים ניבעי שיהו שוין וכן מוספי סוכות דכתיב בהו אלים שנים נמי ניבעי שיהו שוין וצ"ע:
הרי למדנו שאין האשה דנה. וגירסת תו' פרק החובל מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה. וקשה מאי קשיא אי לאו קרא דאינה דנה לא היה התנא שונה להך כללא אלא היינו אומרים יש שכשר להעיד ופסול לדון ויש שכשר לדון ופסל להעיד וא"ל כיון דמקרא ילפינן שיש מי שכשר להעיד ופסול לדון ממילא שמעינן בק"ו כל הפסול להעיד פסול לדון דהא מאן דכשר להעיד ופסול לדון היינו סומא באחד מעיניו ור' מאיר הוא דסובר הכי אבל רבנן פליגי וסברי עדות ודין שוים ודוחק לומר דסוגיין כר"מ ודלא כרבנן ועוד הא לאו מקרא יליף ר"מ דסומא כשר להעיד אלא קרא דיליף מיניה ר"מ פסולו לדין לא כתיב אלא בריבים ולא בעדות א"כ אף באשה נאמר כן פסולה לא כתיב אלא בעדות דילפינן גזרה שוה דע"פ שני עדים אין לפוסלה לדון שאין כאן קל וחומר דאיכא למילף עדות מדין ודין מעדות בקל וחומר וכל חד תיקו בדוכתיה או דילפינן תרווייהו וצ"ע:
לא יומתו אבות בעדות בנים. וקשה תינח מיתה ממון מנין וא"ל מצינו יומת בממון כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת שאני התם שבקיה לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשיה כמפורש בבבלי פ"ק דמכילתין משא"כ כאן וי"ל מדכתיב משפט אחד יהיה לכם שמעינן שיהיו ד"מ וד"נ שוין וכל הפסול לזה פסול לזה אך קשה לר' יוסי דאמר לעיל (בה"ה) אם נמצא זומם בעדות ממון לא פסול לנפשות ש"מ דלא דרשינן משפט אחד יהיה לכם לענין עדות א"כ מנ"ל דקרובים פסולים לעדות ממון וצ"ע:
הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כו'. וא"ת השתא דחיישינן להזמה א"כ אין עידי קידושין דניחוש שמא יבואו עליה אחד מקרובי העדות נמצא שאביו נהרג על פיו וקיי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין וי"ל הא דפסולים הקרובים לאו משום דחיישינן להזמה אלא מטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ולקיים ביה כאשר זמם ואינו עדות כלל. ובבבלי פריך עלה ע"ש ועי' בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק מ"ט וע"ל בסוף פירקין [ועי' בשבועות פ"ד ה"א מ"ש המחבר על זה]:
אמרה תורה הרוג ע"פ עדים כו'. וקשה הא תנן לקמן פ' אד"מ אין כשרים לדיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה. ובבבלי אמרינן לד"נ בעינן שיהיו הדיינים מנוקים מכל מום ולהך דרשא נאמר שלא יהא כשר לעדות נפשות אלא המשיאין לכהונה ושיהיו מנוקים וצ"ע:
ובנים לרבות שאר קרובין ועי' בקונט'. וקשה הא פסול קרובים גזירת הכתוב הוא דהא פסולין בין לזכות בין לחוב כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' עדות. ובש"ע ח"מ סי' ל"ג. א"כ אי לא כתיב תרווייהו אבות על בנים ובנים על אבות לא שמעינן חד מחבריה לכך נראה דכוונת ר"ז מדכתיב ובנים ולא כתיב הם על אבותם ש"מ דבא ללמד על הקרובים וכ"ה בבבלי:
עד כדון כר"ע כו' עי' בקונט'. בהרבה מקומות בירושלמי פריך כן. משמע דסובר הש"ס מאן דסובר דברה תורה כלשון בני אדם במקום אחד סובר כן בכל המקומות ובבבלי ברכות פ' אין עומדין ר"י דורש אם ראה תראה ור"ע אומר דברה תורה כלשון בני אדם. וראיתי לתו' ב"מ פ"ב ומנחות פ"ב דף י"ז האריכו בזה ואסיקו הענין בקושיא מדאמר בבבלי נדרים פ"ק הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם כו'. ומן הירושלמי נראה שר"י הוא המ"ד דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בכל מקום. ונראה הני תנאי ר"י ור"ע כהני תנאי ר"מ ור"י דפליגי אי אמרינן ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או בעינן דוקא תלתא. מ"ד ב' אין מלמדין כר"ע מ"ד מלמדין כר"י וכיון שדרך בני אדם לכפול דבר אחד שני פעמים א"כ אין ראיה משני כתובים אבל תלתא ודאי קפידא היא. מיהו קשה א"כ כל מקום ששנה עליו הכתוב לעכב נימא דבעי תלתא זימני ויש לחלק וצ"ע:
נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם. מדלא פריך הש"ס גם לר' ישמעאל שאר קרובים מניין משמע דסובר שגם שאר קרובים ממעטינן מהך קרא וקשה מסתימת הש"ס ופוסקים משמע שאין גואל הדם אלא בנו של הרוג. ואם נאמר כל הראוי לירש ההרוג הוא נקרא גואל הדם ומצינו כיוצא בזה שדרשו קרא ואם אין לו גואל דאיירי בגזל הגר דאין לך אדם מישראל שאין לו גואלים וכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו. א"כ אף דור רביעי ויותר פסול לדין דפעמים שאין קרוב ממנו והוא היורש ולא מצינו תנא דאמר הכי. ואפשר דסמיך אהא דר"ז דמובנים דרשינן שאר קרובים. ועדיין הדבר בספק מי הוא הנקרא גואל הדם וצ"ע:
בכשרים ולא בפסולים כו'. עי' בקונט'. וא"ת אף דשמעינן מקראי דלעיל קרובים פסולים להעיד מ"מ י"ל דאפ"ה חייבין אשבועת העדות דהא מיהת לשיקרא משתבע כדאמרינן בפסולין וי"ל ודאי מקרא אימעיט שאינו ראוי להעיד שאין בו משבועת העדות דכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר. ופסולים דמתני' היינו פסולי דרבנן וכ"ה בבבלי וסובר הירושלמי דאין למעטן מוהוא ער דהא מדאורייתא כשרים ומשני מדגלי קרא דבעינן שאם מגיד חבירו משלם ממון א"כ אף בפסולי דרבנן אין שבועת העדות נוהגת דהא מיהת אין חבירו משלם ממון על פיו. וכן משמע בסמוך מוהוא עד ילפינן דבעינן ראוי להעיד עדות תורה דוקא. וזה דלא כמ"ש רש"י שבועות דף ל"ח ע"א בד"ה אבל משחק כו' דלא קרינן ביה והוא עד:
בפני ב"ד להוציא עד אחד. וקשה הא איצטרך למיתני בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד כדי לחלק בין מפי עצמו למפי אחרים וי"ל דקשיא ליה ליתני שלא בפני ב"ד וכ"ש בפני ב"ד ודוחק:
עד אחד מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי. וא"ת הא תנן התם פ' שבועת העדות כפרו בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור וי"ל מיבעיא ליה אי פטור דמתני' אף משבועת ביטוי או לא קאי אלא אשבועת העדות אבל משום ביטוי חייב:
וחייב בשבועת ביטוי. כתב תו' סוף מס' שבועות בד"ה וחייבין כו'. תימא נימא דיצא לידון בדבר החדש כדאמרינן פ' שבועת העדות וי"ל לא דמי התם יצא להקל הלכך הוי חידוש אבל הכא יצא להחמיר לפי שכופר ממון אין זה חידוש ע"כ. נראה דר"ל שבועת העדות יצא להקל שאינו חייב אלא בראויין להעיד ובפני ב"ד משא"כ בשבועת ביטוי ושבועת שומרין יצא להחמיר דחייב קרבן אפי' במזיד. וקשה הא מסקינן בבבלי פ' שבועת הפקדון דף ל"ז דקולא היא דניחא לאיניש למייתי קרבן במזיד ולא לקי וע"ש ברש"י ותו' בד"ה מאי כו'. מיהו הא ל"ק הא גם שבועת העדות חייב במזיד נמצא שגם הוא יצא להחמיר די"ל כיון דיצא נמי להקל ה"ל חידוש משא"כ שבועת השומרים. ויותר נראה שיצא להחמיר היינו שהוא באשם ולא בעולה ויורד. מיהו גם זה קשה דחומרא דאתי לידי קולא היא שאם אין ידו מגיע לאשם פטור מהכל משא"כ בעולה ויורד אם אין לו אלא כדי מנחה חייב להביאה והרמב"ם כתב פ"ז מה' שבועות הנשבע שבועת הפקדון לשקר והתרו בו אינו לוקה אלא מביא אשם לבד שהרי הכתוב מוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה. וכתב הלח"מ וקשה הא בעיא היא בשבועת הפקדון התרו בו אי מיחייב מלקות לחוד או קרבן לחוד או שניהם וי"ל לברייתא דמייתי שם איפשט לן דחייב בקרבן ולא איבעיא אלא אי חייב גם במלקות ומספיקא אין ליקין עי"ש. ותימא מלבד שאין. פשט דברי הרמב"ם משמעין כפירושו אלא שמפורש בפ"ע דלא כדבריו וז"ל שם כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי אבל המחייב בשבועת העדות ואפילו במזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משים שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחת ממיני שבועות חייב אבל לא בשנים ע"ש הרי דמקרא ממעט דפטור ממלקות במזיד בשבועת העדות וה"ה בשבועת שומרין כמ"ש הכ"מ שם בד"ה כל כו' דילפינן חדא מחבירתה. ונראה דקשיא להרמב"ם אסוגיא דפ' שבועת שתים לרבא הא איכא שבועה בעולם דהא לרב קיימינן ורב מחייב שבועת ביטוי היכא דליכא שבועת העדות כדמחייב בשומרין ונראה דהיינו דקשיא להרי"ף ולהרז"ה לכך פירשו הסוגיא דלא כרש"י. והרמב"ם מפרש רבנן אמרו לאביי להכי אפקיה רחמנא לאיחיובי עליה תרתי והשיב אביי מלאחת יהיה בכוונת קושייתם תרי קרבנות ובשוגג או קרבן ומלקות במזיד ואמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב תרתי דהיינו קרבן ומלקות ובשוגג מיחייב חדא קרבן והשיב הא דמיעט קרא לאחת היינו למעט במזיד ממלקות דאי בשוגג מי איכא תרתי כדרבא. (ואף שאין גירסת הגמרא כן נראה מדברי רש"י שגירסת הספרים אינה כמו שהיא לפנינו) ולא. פליג רבא אדאביי אלא פרושי קמפרש לדאביי דלא איצטרך קרא למעט בשוגג דלא ליחייב תרתי דממילא ממועט מדהוה דבר שהיה בכלל כו'. וכ"ת א"כ ל"ל קרא למעט ממלקות תיפוק ליה דאין לך בו אלא חידושו והיינו קרבן ולא מלקות וי"ל דלא הוי דבר היוצא מן הכלל אלא לענין קרבן דכתיב בהך פרשתא אבל מלקות ה"א שהוא בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא גרס כלל ואי במזיד מי איכא תרתי כנראה מדברי הרי"ף ומלאחת מאלה ממעטינן הכל דלא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי ולא במלקות. ורבא קאמר דלא ליחייב בשני קרבנות ל"צ קרא דה"ל דבר שהיה בכלל כו' וקרא לא אתי אלא למעט ממלקות ופריך הש"ס לאביי ל"ל דלהכי אפקיה שבועת העדות לחייב על השוגג כמזיד הא איצטרך קרא לפטור יודע אני עדות מקרבן לפי שאינו בלאו כו' וכמ"ש הרז"ה אבל מה שחייבו פסולים ושלא בב"ד בשבועת ביטוי באומר איני יודע לך עדות אין זה לאו והן לחייב יודע אני לך עדות. לפ"ז מיושב קושית הכ"מ ספ"ט ע"ש. ואין לומר דסובר כפירוש הרי"ף דא"כ לפי המסקנא איצטרך לאחת מאלה למעט דלא ליחייב שתי קרבנות ודברי הרמב"ם לא משמעין כן. וליתא לקושית הלח"מ ע"ש ויש לתמוה על הלח"מ לסברתו אמאי מקשה למה שביק טעמא דרבא כו' ע"ש משמע שאין נ"מ לדינא הא גם לדינא פליגי דלסברת רבא לעולם אין שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות אפילו בפסולין ושלא בב"ד והרמב"ם פסק בזה כאביי כמש"ל. אך קשה לפ"ז מאי מיבעיא לש"ס פ' שבועת הפקדון דף ל"ז ע"א היכא דאתרי ביה אי חייב בקרבן ובמלקות הא מקרא שמעינן דלא לקי וי"ל התם בא למיפשט מברייתא ולא מצא ברייתא לפשוט ממנה ואביי מסברא דריש לקרא הכי כמ"ש תו' דף כ"ה ע"ב בד"ה אחת כו' ע"ש:
ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא כי תשבע וגו' בנשבע לשקר כתיב ועליה קאמר קרא דבשבועת הדיינין אין חייבין עליה. ורש"י כתב סוף שבועות רב דריש כי בלשון דהא שהרי תשבע כו' ונראה שירושלמי סובר דרב ור"י בסברא פליגי ולא בקרא ר"י סובר כיון שמצוה להפיסו בשבועה דמיא קצת לכפירת ממון ולא לשבועת ביטוי ורב סובר כיון דנשבע לשקר לשבועת ביטוי דמיא. ויותר נראה דה"ג על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו ומפייסו על האמת כו' וכ"ה פרק בתרא דשבועות. ומכוון כפירש"י:
ונשא עונו קרבן. וא"ת הא כתיב קרבן מפורש בקרא וי"ל סד"א קרבן לא קאי אלא אאחריני אבל בשבועת העדות דכתיב ביה ונשא עונו אין לו קרבן קמ"ל ונשא עונו היינו קרבן אך קשה ונשא עונו ל"ל דהא בכלהו לא כתיב ונשא עונו וי"ל איצטריך דוקא אם לו לא יגיד הוא דישא עונו הא לאו הכי לא א"נ איצטריך לשום דרשא דהא ילפינן עון עון לגזרה שוה [בשבועות פ"ד ה"א ד"ה ונשא כתב שם המחבר ומה שכתבתי כאן [ר"ל בשבועות] נראה עיקר]:
מנן ליה ב"ד. וקשה הא כתיב אם לא יגיד וכיון דקפיד קרא אהגדה על כרחך אמקום הראוי להגדה קאי והיינו בב"ד וכ"ה בבבלי שם דף כ"ב וי"ל סד"א למילף גז"ש תחטא תחטא משבועת הפקדון וכי היכא דהתם בין בב"ד בין שלא בב"ד ה"נ כן ולא יגיד קאי אהא דאמרינן בסמוך למעוטי אם תבעו אחר דפטור קמ"ל דאיכא גז"ש דהגדה הגדה:
בעידי בכורה. לשון ראשון שבקונט' הוא מפירש"י בפירקין. ותו' כתבו א"כ ל"ל שני עדים אפי' יחיד נאמן ואפילו עד מפי עד כדאמרינן פרק פסולי המוקדשין ע"כ. ואיני מבין קושייתם הרי מפורש שם (דף ל"ה) ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור בן כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ור"ח סובר כוותיה ודאי דאיכא למימר רב אידי בר אבין נמי כוותיה סבירא ליה אע"ג סתמא דש"ס פליג עליה ע"ש. ונראה רש"י מיאן בפי' התוס' דסובר לעדות בכור אדם בעד אחד סגי. וכ"מ ב"ב דף קכ"ו ע"ב האי דאתי לקמיה דר"ח ואמר מוחזקני בזה שהוא בכור כו'. ש"מ דבחד סגי. והרשב"א בחידושיו דף קכ"ז בד"ה היו מוחזקין בו שהיא בכור פירש הר"ש בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה אבוה קרי ליה בוכרא אבל בעדים אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע אי אבוה הוה רגיל דאמר בוכרא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל בעדים נאמן ע"ש שמעינן מהכא דבקלא בעלמא מחזקינן ליה בבכור ה"ה שא"צ שני עדים. ונראה דאף הר"ש לא קאמר אלא היכא שלא אמר בפירוש שהוא בכור לענין הדין אלא מילי בעלמא אמר כמפורש שם ולא שייך כאן כיון שהגיד כו'. וטעמא דמלתא כיון שהכשירה התורה אביו לעדות זה סמכינן נמי אדיבורא בעלמא אע"ג שלא אמר כן בב"ד ושלא כיוון להעיד. והרשב"ם כתב שם בד"ה מוחזק אני בו ועד אחר עמו כו' ע"כ. ואין פירושו מוכרח שם אדרבה פשטא דלישנא משמע דאין שם אלא אחד ועיין בח"מ סי' רע"ז:
ובעדי חזקה. בקונטרס פירשתי שני לשונות והראשון הוא פירש"י וקשיא לי א"כ מאי קאמר בסמוך ר"ח שמע לה משני חזקה אלו אחד מעידה כו' ואין כל חזקה כו' הא גם בשני חזקה פליג רבי בא וסובר דבכה"ג עדותן עדות לד"ה אלא ודאי פי' השני שבקונטרס עיקר וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם דהכא ראו כל אחד מה שהיו יכולין לראות משא"כ בשאחד מעיד על א' ב' ג' שבשמיטה כו' וכ"נ מהרשב"ם פרק חזקת ע"ש:
בגבו. בבבלי דף ל' פירש"י בגבה בין קשרי אצבעותיה וכ"פ בב"ק וקשה בנדה דף נ"ב תניא שני שערות שאמרו אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה אחד ע"ג קשרי אצבעותיה של יד ואחד ע"ג קשרי אצבעותיה של רגל ש"מ בגבה לאו היינו קשרי אצבעותיה וכפירושי בקונטרס כן פירש"י בנדה שם. והה"מ פ"ב מה"א כחב גבה וכרסה הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח של הערוה וכרסה שפת הערוה אבל גבה ממש אין מועילין וכתב הד"מ (ומביאו בב"ש) ודברי בעה"ת שמביא הטור ססי' קנ"ה לא משמע כן דהא כתבו ע"ז ואין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף ש"מ גבה וכרסה ממש הוא ע"כ ודברי תימא הם בעה"ת ותו' חששו לדברי ר"ש דאמר אחד ע"ג קשרי אצבעותיה כו' ודאי דכל הגוף בעי בדיקה אבל מודים דגבה וכרסה הכל הוא בערוה וצ"ע ופי' הרשב"ם פרק חזקת דף נ"ו ע"ב ע"ש צ"ע:
מ"ד פסול כו'. לפום ריהטא נראה מ"ד פסול סובר שתי שערות דבר אחד הן ואם שני עדים בדקו היום בכל מקום ולא מצאו רק אחת בגבה ובדקו למחר אותן עדים עצמן ולא ראו רק אחת בכרסה אינו כלום דכיון שאינן יחד בבת אחת אמרינן שומא נינהו א"כ ה"ל חצי דבר וזו היא דעת הרשב"ם ב"ב דף נ"ו ומ"ד כשר סובר כיון שראו כל מה שיכולין לראות דבר שלם הוא ואפי' בשתי כיתות ולזה נוטה קצת דעת ריב"א בתו'. אך לשון שמא קשה דמשמע שספק הוא אם היתה הראשונה בשעה שראו השניה ולא בדקו בכל מקום א"כ אין להכשירן שמא לא ראו כל מה שהיו יכולין לראות לכך נראה כמ"ש סוטה דף ב' בתוס' דה"ג מ"ד כשר כמעיד על חצי סימנין ומ"ד פסול אני אומר שמא נשרו וה"פ מ"ד כשר ה"ל כמעיד על החצי מידי דהוי אחזקה אם שנים מעידין על שנה הראשונה ושנים על השניה וכו' מצטרפין ה"נ מצטרפין ומאן דפוסל סובר שאני הכא דחיישינן שמא נשרו ולא היו מעולם שני שערות יחד ולא מיקרי גדול עד שיהיו שניהן יחד א"נ כמ"ש תוס' שם ע"ש:
אילו שטר כו'. וקשה הא לא דמיין להדדי בשלמא שטר אין לנו אלא עד אחד דשטר כשר הוא אבל הכא יש לנו שני עדים שזה הוא גדול בשנים:
אין שומעין כו'. בבבלי הגירסא ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידן שניהן כאחת. ופירש"י מתקיימת בב"ד לפסוק הדין על פיהם. לפום ריהטא לשון הש"ס. כמיותר והל"ל ואין עדותן עדות עד כו' ונראה דקמ"ל לענין זה עדותן עדות אם שינו ממה שאמרו בתחלה אינן נאמנים דה"ל חוזרין ומגידין אלא גזירת הכתוב הוא דבעי שיעידו שניהן כאחת דמקשינן הגדה לראייה ואם לאו אין דנין ע"פ עדותם וא"ל דה"ק אע"פ שנשאו ונתנו בדבר ע"פ העדות שהעיד כל אחד בפני עצמו מ"מ אין גומרין הדין עד שיעידו שניהן כאחד כדתניא בברייתא דמייתי התם גמרו את הדבר מכניסין את העדים. דא"כ היא גופא קשיא כיון שיכולין לשנות עדותן למה נושאין ונותנין בדבר אטרוחי ב"ד לא מטרחינן א"ו שאין יכולין לשנות וברייתא לא אתי לאשמועינן אלא לאפוקי דר"נ ואי קשיא הא דתנן פרק שבועת העדות דף ל"א השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבין על כל אחת ואחת ש"מ אע"ג שנשבעו חוזרים ומגידים דאל"כ אינן חייבין אלא על הראשונה כמ"ש רש"י שם במתני' בד"ה מה טעם כו' ע"ש וי"ל שאני התם שאמרו חוץ לב"ד לכך חוזרים ומגידים אבל אם הגידו בפני ב"ד אין חוזרין ומגידין כמפורש בסיפא דהך דשבועות והכא נמי שהגידו בפני ב"ד אינן חוזרין ומגידין שמעינן מהכא אף אם לא נגמר עדותן בפני ב"ד אין יכולין לחזור ולשנות הפך ממה שאמרו כבר בפני ב"ד דהא קרא סתמא כתיב אם לא יגיד והיינו במקום הראוי להגיד שהוא בב"ד ומדלא כתיב אלא חדא הגדה שמעינן דאין חוזר ומגיד אם כן אין חילוק בין נגמר עדותו או לא נגמר עדותו. מיהו בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ו כתב אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד אין דנין על פיו וחוזרין ומגידין בפניו ואם שינו באחרונה הולכין אחריו. וקשה הרי ביררנו מסוגיין שאינו כן. ומה שסיים שם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי. נראה שר"ל כל שאין דנין על פיו כחוץ לב"ד דמי. ולפמ"ש אינו כן. מיהו בדברי מהר"מ הארוך שממנו מוצא דין זה ומביאו הב"י מפורש דטעמא דחוץ לב"ד משום דלא דייקי וסובר שלא בפניו נמי לא דייקי. מ"מ קשיא הכא נמי כיון שאין עדותן מתקיימת נימא דלא דייקי גם מסתבר כאן טפי לומר דלא דייקי כיון דלא אתי אלא לשבועה כדמסיק בבבלי בסוגיין אלא ודאי כל מי שמעיד בפני ב"ד דייק שפיר שלדעתו מסתמא סומכין על דבריו ודנין על פיו. והא דאר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. פירש"י ואין חוזר ומגידין משמע קודם שנחקרו חוזרים ומגידין נראה לשון נחקרה דקאמר ר"ל באחר כדי דיבור הוא דכל זמן החקירה תוך כדי דיבור הוא דה"ל כעסוקין באותו ענין ויכולין לחזור ועכ"ל כן דאלת"ה קשה הא בדיני ממונות אנן קיימין ובהו לא שייך חקירה אלא ודאי כדאמרן. ועיין בתשובת הר"ן סי' ל"ד. ואני תמה מהרב בהג"ה שם שכתב אע"פ שהגידו בראשונה בחרם חוזרין ומגידין. ונרשם הריב"ש. ותימא הרי מפורש בריב"ש שחולק בזה וכ"נ בב"י. גם מהר"ם הארוך לא כתב כן אלא כמסתפק דקאמר אילולי דמסתפינא כו'. וכוונתו כיון דנשבעו בב"ד אין סברא לומר דלא דייקו ועוד דלמא דוקא באיני יודע הוא דאמרינן לא דייקי אבל לשנות בדבר לא ועיין בכ"מ פ"ג מה"ע וצ"ע:
ועבדין ליה גזר דין כו' עיין בקונטרס. ונראה אף הבבלי מודה בזה. ומה שמביא ריב"א ראיה מפ"ב דכתובות כמ"ש הפוסקים בשמו ומביאו הב"י סי' כ"ח ע"ש אינו סותר לדין זה דכיון דיכול לערער עליו א"כ אין כאן הזמה ונפקא מינה שאין העדים יכולין לחזור ולשנות כמ"ש בסמוך בתו' והמרדכי כתב יש דוחין ראיית ריב"א עדים זוממים חידוש ולא גמרינן מיניה וכתב המהרש"ל פ"י דב"ק סי' ט' ואיני מבין נהי דחומרא לא גמרינן מינייהו מ"מ קולא גמרינן מהם וכ"נ מלשון רש"י פרק כל הבשר דוקא חומרא גמרינן מיניה ע"ש. וקשה טפי ה"ל להביא ראיה מגמרא דפ"ק דנדרים וחולין פרק גיד הנשה ועמ"ש בירושל' נזיר [פ"ו ה"א] בתו' בד"ה מה פליגין כו'. ולענ"ד כוונת המרדכי עדים זוממים חידוש הוא מטעם מאי חזית דסמכת אהנך כו' אין להגדיל חידושייהו ולומר דאפילו העידו שלא בפניהם מהני דמה לנו להרבות בחידושיה. ובזה גם קושיא שנייה של המהרש"ל ע"ש לאו קושיא דודאי לכתחלה בעינן שיעיד בפניו דכתיב והועד בבעליו ובממון אמרינן דמהני בדיעבד ובעדים זוממין אפילו בדיעבד לא מהני ועמ"ש ר"פ אד"מ:
אדם ששלחו אחריו כו'. בבבלי ב"ק דף קי"ב גרסינן אר"א א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד תהי בה ר"י וכי מקבלין כו' קיבלה מיניה ריב"ח כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים כו' ושלחו לו ולא בא. וכתב תו' אור"י מדלא קאמר או שלחו כו' משמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי שהיו עדים חולים כו' ע"ש. ותימא הרי כאן מבואר דבשלחו לו ולא בא לחוד סגי ובבבלי גרסי' או כמ"ש תו' שם בשם הספרים ואף דלקמן משמע קצת דהירושלמי סובר מקבלין כו' מ"מ ריב"ל ודאי לא פליג וצ"ע:
ואמר אפשר מקבלין כו'. כתב הב"י בטח"מ סי' כ"ח בשם הרשב"א משמע אלו לא היה בעיר לא היה מתמה ר"י ש"מ בכי הא מודה שמקבלין ע"כ ול"נ שאין מכאן ראיה דהא רבנן פליגי אסומכום וסברי מקבלין עדות לגבות מיתומים קטנים כמפורש בב"ק דף קי"ב א"כ אין לתמוה שפסקו כרבנן ודלא כסומכום דאף ר"י היה סובר כרבנן כמפורש בב"ק שם אלא עיקר תמיהתו דאף רבנן לא קאמרי אלא כשאינו בעיר דומיא דקטנים אבל כשהוא בעיר מודים דאין מקבלין ואנן דקיי"ל כסומכוס לעולם אין מקבלין אפילו אינו בעיר דומיא דקטנים וצ"ע:
מה עביד לה ר"י. בקונטרס הגהתי אך עדיין קשיא מתני' לריש לקיש ובבבלי בפרקין נמי מייתי פלוגתייהו דר"י ור"ל ומסיק טעמא דר"י משום לא תלך רכיל וטעמא דר"ל משום דמיחזי כשקרא. וכתב תו' ומשום לא תלך רכיל אין כאן. ומהרש"א דחק והגיה בדבריהם ע"ש ועדיין תיקשי לר"ל מתני'. ונ"ל לדקדק עוד במתני' מייתי קרא דכתובים הולך רכיל אמאי לא מייתי מקרא מן התורה לא תלך רכיל ובגמרא קאמר לא תלך רכיל איכא בינייהו (ועיין בתוי"ט) ונראה מתני' איירי במי שהיה דעתו לזכותו ואח"כ הסכים עם השנים לחייבו ואפ"ה אומר אני המזכה מה אעשה כו' ה"ז הולך רכיל מגלה סוד אבל מי שעמד על דעתו לזכותו אין זה מגלה סוד שהרי הוא עומד בדעתו וגם לא תלך רכיל אין כאן שהוא עושה כן להציל עצמו שלא יאמרו עליו שטעה כדאמרינן בסמוך טעמא דר"ל ור"י סובר מ"מ ה"ל הולך רכיל גבי כתיבה כיון דעכשיו מיהו הדין קיים ור"ל סובר לא כתבינן סתם משום דמיחזי כשיקרא. לפ"ז אין צורך להגיה דברי תו'. ובירושלמי ה"ג מה עביד לה ר"ל בשהסכים מ"ט דר"י דלא יהא כו' וה"פ מה מקיים ר"ל למתני' ומשני מוקי לה בשאח"כ הסכים עם השנים ואפ"ה אומר אני הייתי מזכה בתחלה וכמ"ש:
אמר ר"א תמן שאפשר כו'. עיין בקונטרס. לפמ"ש הרמב"ם באומר איני יודע אפי' ארבע אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע מוסיפין א"כ ה"נ יש להוסיף ויש לחלק ועיין בתוי"ט:
וחד אמר הביא תוך שלשים כו'. וקשה א"כ מאי אמרו לו כל ראיות כו' הא לר"י לתנא מציעא לעולם אין לו זמן יותר משלשים יום לכך נראה דר"א אמר תלתא אמוראין פליגי בדבר חד אמר הלכתא כל זמן שמביא ראיה סותר דהלכתא כרשב"ג וחד אמר הביא בתוך שלשים כו' דהלכתא כת"ק וחד אמר לעולם כו' דהכי ס"ל לרשב"ג:
והתנינן ארשב"ג כו' עיין בקונטרס. וקשה אדרבא מתני' משמע דוקא בשלא ידע בה כל עיקר כדתנן מה יעשה זה שלא מצא כו' ונראה מסיפא דסיפא פריך דוקא בשאמר אין לי ראיה וכשראה שנתחייב הוציא מתוך אפונדתו הוא דאינו נאמן אבל בשלא אמר אין לי ראיה וכשראה שנתחייב הוציא מאפונדתו ראיה נאמן וקשיא למ"ד אינו סותר עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר ובש"ע ח"מ סי' ך' כתב כן בהג"ה וכתב שכן מוכח מהטור. ואין צורך להוציא כן מהטור דממתני' יש להוכיח כן וכן מוכח מסוגיין וכמ"ש. והא דקאמר עד שיבטל ראיותיו לא תיקשי ליה ממתני' דמשמע שצריך שיכפור בראיותיו דסובר ביטול עדיף מכפירה ואידך פליג וכוותיה קיי"ל כמ"ש בש"ע סוף סי' כ"א:
שאל לר"י כו'. וא"ת מאי מיבעיא ליה וכי לא ידע מתני' וי"ל דאיירי בשאמרו לו כל ראיות שיש לך הביא תוך שלשים יום ומספקא ליה הלכתא כת"ק או כרשב"ג:
חד אמר יתקיים כו'. כתב הרא"ש כתובות פ"ב אר"י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין כו' הלכך כיון שאין השטר מתקיים ע"פ עד אחד ודיין אחד אין אנו חוששין אם הדיינים קרובים להעדים ואף דגרסינן בירושלמי (ולעיל בפרקין) שלא יהיו העדים קרובים לדיינים היינו בעדים המעידים לפני הדיינים שאין מקבלין עליהן הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא ע"כ. והריטב"א תמה ע"ז דהא הבבלי פליג וסובר שלא יהיו העדים קרובים זה עם זה גזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע"פ קרובים א"כ אף עד שהוא קרוב לדיין ה"ל כאלו הדבר יוצא ע"פ קרובים ע"ש ונ"ל דסובר הרא"ש דלא אמרינן פסול קרובים גזירת המלך אלא בעדים בלבד ואין למליף דייני מהם ותדע דדרשינן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים וקשה דלמא אדיינים קאי לא יומתו אבות במשפט הבנים אבל עדות כשר דלעולם מסתבר לפסול טפי הדיינים משום קורבה מלפסול העדים כדאשכחן באוהב ושונא דפסול לדין וכשר לעדות לרבנן וצ"ל דפסול לדיין משום קורבה לא צריך קרא דכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודריש ר"י הגלילי קרא אתי לקרוב ונתרחק דכשר כמפורש בבבלי דף כ"ח. ש"מ קרוב פסול לדין. לפ"ז קשה למה ליה קרא למעט עדים שלא יהיו קרובים לנידונים הא גמרינן דיינים מעדים כמפורש לעיל בפרקין א"כ אף עדים ניליף מדיינים שלא יהיו קרובים לנידונים אלא ודאי בעדים חידוש הוא דאם ראו ב"ד בעצמם א"צ עדים וכשראו משה ואהרן שהוברר הדבר להב"ד כאלו ראו בעצמם אפ"ה פסול ה"ל חידוש ולא גמרינן מיניה. ולא גמר מאחריני. ומהתימא על הש"ך שסומך על דברי הריטב"א והרי הרי"ף מביא דברי הירושלמי פ"ג דמכלתין ויש ליישב ועמ"ש גיטין פ"ט סוף ה"ח בתו' בד"ה אני כו'. וברא"ש פ' יש נוחלין. ועמש"ל פ' אחד ד"מ פ"ד ה"ח בד"ה דנין כו':
הדרן עלך פרק זה בורר