Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בן סורר ומורה. קטן פטור כו' וא"ת ל"ל טעמא דקטן פטור מכל המצות תיפוק ליה דכתיב נמי איש על כרחך לומר בן הסמוך לגבורתו של איש כמפורש בבבלי ממילא ידעינן קטן לא ויש לומר אי לאו טעמא קטן פטור סלקא דעתך אמינא איש אתי למעוטי קטן ממש ומופלא סמוך לאיש דגדול הוא לענין נדרים ליהוי בן סורר ומורה אבל השתא דאמרינן קטן ממש מסברא פטור אע"ג דכתיב בן צ"ל לאיש למעט מופלא סמוך לאיש קאתי ונראה שזה כוונת תוס' בסוגיין:
כי יהיה לאיש בן לא שיהא הבן אב. לאו ממשמעות בן ממעט דהא לעולם מיקרי בן ועוד הא איצטרך למעט בת כדתנן במתני' אלא מדכתיב איש קדריש שיהיה לאיש בן ולא שיהיה הייא עצמו איש וכן משמע לשון המשנה. לפ"ז הא דגרסי' בבבלי בסוגיין אר"ת קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ שנאמר כי יהיה לאיש בן וגו' ע"ש צ"ל לית ליה הא דתני שילא דלדידיה איצטרך איש וכ"ת א"כ נכתוב בן איש דהיינו בן של הראוי להיות אב ולא שיהיה הוא עצמו אב למ"ד דלאיש ל"ל אלא לכדר"ח י"ל הרי מפורש שם למ"ד דלאיש איצטרך לכדר"י דבעינן סמוך לגבורתו של איש ודר"ח מבן איש נפקא דהיינו בנו של איש ולא בנו של קטו וכיון דאיצטרך קרא ללמד בנו של אב ולא אב עצמו דר"ח מנ"ל וצ"ע:
מכיון שהוא ראוי לבוא על האשה ולעברה. בקונטרס פירשתי דהאי לעברה היינו להולידה דליכא לפרושי לעברה לחוד קאמר דאם כן אין כאן בן סורר ומורה דהא מיד כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד האשה מתעברת ממנו ועוד מאי ואתייא כר' ייסא דקאמר בסמוך. וא"ל דה"ק עד שיהא ניכר העובר שאז נקרא אב. דהא היכר העובר הוא בשלשה חדשים ובסמוך אמרינן דבעי ששה חדשים. אם לא שנגיה בסמוך אינך אלא שלשה חדשים וכ"ה בבבלי בשם ר' שבתי ואין סברא דפליגי הירושלמי והבבלי בדר' שבתי. ואין לומר בהא פליגי הירושלמי סובר יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה א"כ אי אזלינן בתר הכרת העובר בתרי ותלתא סגי לכך צריך לומר דלאו בהכרת עובר תלי אלא בלידה וששה חדשים ויום אחד הן והבבלי סובר לעולם בעינן ג' חדשים להכרת העובר. דהא מפורש בבבלי שם דהכרת עובר דיולדת לשבעה הוא ב' חדשים ושליש גם בירושלמי יבמות [פ"ד ה"ט] איכא פלוגתא דאמוראי אי בעינן לעולם ג' חדשים שלימין להכרת העובר או דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה ע"ש. ובבבלי כאן מוכח דסובר דבעינן שליש ימיה ב' חדשים ושליש. וקשה הא שליש ימיה אינן אלא שני חדשים ושליש היום דהא אמר מר זוטרא אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין יולדח (לתשעה) [לשבעה] יולדת למקוטעין דהיינו ששה חדשים ויום א'. א"כ שליש ימיה אינן אלא שני חדשים ושמנה שעות (ועי' בי"מ יבמות שם ומ"ש בתו' שם וצ"ע) מיהו עדיין י"ל בהא פליגי הירושלמי סובר לית לן למיזל לחומרא בתר רובא בדיני נפשות א"כ בשני חדשים סגי וכר"ה בריה דרב יהושע והבבלי כרבינא ועי' בבבלי בסוגיין:
מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת כו' כתב הרמב"ם פ"ז מה' ממרים גזירת הכתוב הוא שיסקל בן סו"מ אבל הבת אינה נידונת בדין זה שאין דרכה להמשך באכילה ושתייה. וכתב הלח"מ וקשה כיון שמתן טעם בדבר למה קאמר שגזירת הכתוב הוא וי"ל דה"ק אע"פ שיש קצת טעם לחלק בין בן לבת מ"מ אין טעם זה מספיק לפטרה אלא כיון דבבן עצמו גזירת הכתוב הוא אין לך בו אלא חידושו ע"ש מלבד שדבריו דחוקים גם תמוהים הם שבסוגיין מבואר שאין פירושו עיקר. לכך נראה דהרמב"ם ה"ק בדין היה בת שאינה שומעת לדברי אביה ואמה והולכת אחר ניאופיה שתהא נידונת במיתה שהכל מצוייה אצלה בעבירה נמצא גורמת להחטיא לאחרים ובן סו"מ פטור אך גזירת הכתוב הוא שאין דין בן סו"מ שייך אלא באוכל אכילה מכוערת וזה לא שייך בבת הלכך דרשינן בן ולא בת אע"ג דאיצטרך נמי בן לדרשות אחרות:
גידים הרכים. עי' בקונט'. ולשון הראשון הוא מפירש"י. וכתבו תו' וא"נ לריב"א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי' ר"ל לא פסול להו אלא משום סופן ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהן רגילין להיות נותר ואין ראויים לאכילה כמו עצמות ע"כ. וקשה למה דקדק דבריו משקלא וטריא דש"ס טפי ה"ל להוכיח מדברי רב דאמר כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר מאי קאמרת דברי רב איכא לפרושי דאיירי בשכבר הזקינו אבל מדברי הש"ס דייק שפיר דמאי קאמר אלא פשיטא גידי צואר כו' דלמא מתני' הגידין והנותר איירי בגידי צואר הרכים לכך נקראו בשר ורב איירי בזקניים אלא ודאי ליכא לחלק בהכי בגידי הצואר וקשיא לרש"י. אך עדיין קשה הא גם מדיוקא דש"ס לק"מ דה"ק אלא פשיטא בגידי צואר הזקנים איירי דאי ברכים ודאי בשר נינהו ליכלינהו אלא בזקנים דלאו בשר גמור הן שיהא טעמן כטעם הבשר וקשיא לרב. ואין מכאן שום קשיא. לרש"י וצ"ע. ומ"ש רש"י בד"ה ר' יוחנן אומר כו' וגידין הרכים דקתני בברייתא נידונין כבשר לר"י משמע ליה דרכין השתא כו' ע"כ. קשה א"כ מאי פריך ליה ר"ל מהך ברייתא הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא הא כבר תני גידין הרכין. וממתני' דלא תני להו נמי ל"ק דהא לא תנן במתני' מה הן אע"ג דרבא מפרש לה מה הן קתני י"ל לכך לא תני בהדיא לומר דלאו דוקא קתני ומאי דשייר במתני' מפרש בברייתא ויש ליישב. ומ"ש תו' שם בד"ה הואיל כו' ורשב"א מפרש כו' אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופן להקשות בגדי לעולם ע"ש נראה שהוא מפרש הא דתנן במתני' יאכל בגדי הרך היינו גדי שהיא רך אבל רש"י מפרש במתני' יאכל בגדי הרך ראוי לאכילה בפסח בן ח' ימים. ש"מ דסובר שאף בגדי סופן להקשות וצ"ל דסובר רש"י כתירוצא קמא א"נ קסבר טעמא דר"ל מקרא דואכלו את הבשר ולא גידין כדאמרינן בסמוך וכמ"ש תו' שם בד"ה הא כו' בשם ריב"א ע"ש. ומעתה מ"ש המהרש"א שם בד"ה הואיל כו' וקשה לפ"ז ר"ל כו' תקשי לנפשיה ליתני רבותא טפי עור הראש של עגל הרך כו'. ע"ש קשה אף בלא זה נמי צ"ל דסובר ר"ל עור הראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה יותר מגידין הרכין דאל"כ קשיא קושית תו' בד"ה הא כו' דליכא למימר דסברי כתירוץ ריב"א דא"כ לא מקשיה תו' מידי וכמ"ש. (ואף דגם לתירוץ ריב"א נמי צ"ל דעור של עגל הרך יש לו טעם בשר יותר מגידין הרכין דאל"כ קשה מנ"ל למעט גידין דלמא ואכלו את הבשר אתי למעוטי עור של עגל מ"מ דברי תו' לא משמע כן והדין עמהם כמ"ש בסמוך) אך קושית המהרש"א תמוה וכי פסח בא מן עגל הלא פסח אינו בא אלא מן הכבש או מן העז כמפורש בתורה ואין לומר דעור ראש הגדי נמי רך היא. דודאי ידוע להחכמים שאין רכות בעור הראש כעור העגל הרך וזהו דעת ריב"א שאין למעט מקרא ואכלו את הבשר אלא גידין ולא עור הראש ועי' מ"ש בסמוך וזה ברור ודברי המהרש"א צריך עיון:
מחלפה שיטתיה דרשב"ל. ה"ה דקשיא דר"י אדר"י מיהו למאי דמשני עיר של עגל הרך מתקשה יותר מהגידין הרכין ל"ק דר"י אדר"י. ולא תיקשי א"כ לר"ל נוקמי מיעוטא דואכלו את הבשר לעור הראש כמ"ש בסמוך. מיהו בבבלי שם משני דר"י הדר ביה. ונראה דהיינו דמסיק בירשלמי איכא דמחליף דר"י לדר"ל שהיה שונה כדאמר ר"י לאחר החזרה. ומזה נראה מ"ד הדר ביה סובר אף ר"ל לאחר שלמד מתני' בחולין הדר ביה ואמר גידין הרכין נמנין עליהן ול"ק קושית תו' בד"ה הא כו' וליתא לתירוץ ריב"א כדמוכח מסקנת הירושלמי שם. ותו' כתב חולין דף ע"ז בד"ה בלשון כו' וא"ת וממאי דמהאי דפסח הדר ביה דלמא מהאי דלקמן הדר ביה וי"ל מסתמא הדר ביה לגביה חבריה. וכתב המהרש"א דהיינו בפסח דפליג עליה ר"ל בהדיא משא"כ בטומאה לא פליג עלה ר"ל כו' ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דגם בטומאה פליג עליה דר"י לא קאמר אלא בטומאה מחמרינן מדרבנן אבל מדאורייתא אין לוקין עליו (ומ"ש בקונט' דיליף ליה מאלה הטמאים כו' אינו אלא אסמכתא דאלה הטמאים לא קאי אלא אשרצים ולא אבהמות) וקושית תו' אפשר לתרץ דאי ס"ד דמטומאה הדר ביה כי היכי דאותיב ר"ל לר"י מהא דראשי כנפים והסחוסים כו' אהא דאמר ר"י נימנין אגידין הרכין ה"ל להקשות נמי מהא דאמר עור של עגל הרך אינו מטמא דאזלינן בתר בסוף אלא ודאי מהא דנמנין הדר:
תמן שהוא עור וסופו להקשות. כתב תו' חולין שם בד"ה עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בצלי בגדי הרך וי"ל בעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק ע"כ וקשה א"כ מאי קאמר ר"י בפסחים הני מ"ט משום שנאכלין בשלקא כו' הא ודאי ראשי כנפים נאכלין בשלקא שלא ע"י הדחק משא"כ בגידין כדמוכח שם דאין עליהן שם בשר אף לאחר הבישול. וקושיתם תמוה בעיני דמעולם לא עלה על הדעת לומר שנמנין על דבר קשה שאינו נאכל אלא בשלקא בפסח שאין הפסח נאכל אלא צלי ולא איירי מתני' דהתם אלא בדברים שהן רכים עתה וסופן להקשות וקאמר כיון שגם בסוף נאכלים בשלקא נקראים בשר ונאכלין עתה שהן רכים בצלי משא"כ בעור ומעתה מ"ש תו' שם בד"ה אל כו' וי"ל דלא דמי פסח לטומאה דאפילו עור ששלקו כו' ע"ש אין ראיה כלל ובפסחים תירצו תוס' בענין אחר ע"ש וצ"ע:
ואכלו את הבשר לא גידים. כתב תו' חולין שם בד"ה אל כו' משמע מירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא. וכתב המהרש"א מיהו הבבלי לא סבר כן דא"כ מאי קא"ל ר"פ לרבא כו' ע"ש. אף שדברי תו' חולין יש לפרשם כן מ"מ מדברי הריב"א בפסחים שם בד"ה הא כו' מבואר שסובר שגם הבבלי אית ליה סברת הירושלמי. ונראה שסובר ודאי ר"פ דאמר לרבא ר"ל כו' דלא ידע דאותיב ר"ל לר"י ממתני' דעור הראש של עגל הרך לא ידע נמי דמקרא יליף ר"ל למעט גידין אבל לבתר דגלי ליה רבא דאותיב ממתני' וקשיא תקשי ר"ל לנפשיה על כרחך לומר דקרא קדריש. ועמ"ש בסמוך בד"ה מחלפה כו':
אכל בעיבור החדש. כתב התוי"ט בד"ה אכל דבר שהוא מצוה כו' ותימא כיון דסעודת עיבור החדש לאו דאורייתא א"כ ל"ל סיפא אכל דבר שהוא מצוה ע"כ ונ"ל סעודת ר"ח יש לה קצת עיקר דאורייתא שפרסום זה נעשה לידע שעברו ב"ד את החדש שלא יגעו באיסור דאורייתא כגון המועדות או לענין קטנה בת שלש שנים ויום אחד ולדיני נפשות כדאמרינן פ"ק דמכילתין דף ט'. גם הרבה חשו חכמים לפרסום זה כדאמרינן שקלים דף ט"ו אבל סעודת תנחומי אבילים אין לה שום עיקר מדאורייתא:
יצא זה שהוא שומע כו'. במתני' פירשתי הטעם דבמצוה לא מימשך וכ"ה בבבלי. אבל מדמייתי הירושלמי מקרא ש"מ דסובר שגם במצוה איכא למיגזר שימשך ואיכא בינייהו אם אכל אכילה זו המכוערת וטעה וסבר שיש מצוה באכילתו ואין הדבר כן להבבלי פטור דלא אתי למימשך ולהירושלמי דגזירת הכתוב הוא דוקא בעשה דבר מצוה ושמע לקול ה' פטור אבל לא עשה מצוה חייב:
קובלי לרשות כו'. עיין בקונטרס וכן פי' הי"מ. ויותר נ"ל דה"ק מוטב לקבל על עצמו עבודת המלך עצמו כדי להפטר מהשררה הממונה ממנו שהמלך יותר מוכן לעשות חסד עם עבדיו מן הכולי. ובמסכת מ"ק פירשתי בענין אחר ע"ש:
הוה עליל לכנישתא בצפרא כו'. בבבלי גרסינן ואין עולין לה אלא לאור עיבורו ואין עולין לה ביום אלא בלילה וכתב תו' ואין עולין לה ביום ואם תאמר הא כבר תנא לה רישא לאור עיבורו ויש לומר ס"ד לאו לאפוקי יום העיבור אתא אלא לאפוקי לילה שלפני העיבור ע"כ. וקשה הא סעודה זו אינה אלא לפרסם שעיברו את החדש כמ"ש רש"י א"כ איך אפשר לומר לעשותה בליל שלפני העיבור הא עדיין לא ידעינן שיהיה החדש מעובר הא אפשר שיבואו העדים מחר וי"ל כוונתם סד"א סעודה זו עושים להודיע שקידשו ב"ד את החדש ועושין הסעודה ביום שלשים קמ"ל דאין עושין סעודה אלא להודיע שעיברו את החדש אבל אם נתקדש החדש אין עושין סעודה. אך עדיין לשון תו' דחוק שכתבו לאפוקי לילה שלפני העיבור ולפי מ"ש הל"ל לאפוקי קידוש החדש ועוד הא תנן במתני' אכל בעיבור החדש. ואין לומר לאפוקי לילה שלפני העיבור היינו ליל מוצאי שלשים אין עושין סעודה זו אלא ביום העיבור שהוא יום ל"א ובלילה שהיא ליל ל"ב ודוחק דבכל מקום ליל מוצאי שלשים מיקרי אור עיבורו וצ"ע. ורש"י כתב שם בד"ה אחריפו כו' והאי דתני אין עולין לה ביום אעיקר מילתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא ע"כ. וקשה הרי כתב בד"ה אכל כו' ואין אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוהו ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור עיבורו כו' ע"ש א"כ מאי משא ומתן דקאמר כאן וצ"ע. והרמב"ם כתב פ"ג מהל' קה"ח כשמעברין כו' היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום ל"א שהוא ר"ח ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש כו' ואוכלין בעת הסעודה ע"כ. וקשה הרי מפורש בש"ס שילכו משם בבקר כמ"ש רש"י ואיך קאמר שאוכלין בעת הסעודה. ונראה שמפרש הא דתני ואין עולין לה אלא לאור עיבורו לאפוקי שלא יעשו סעודה זו לאחר ר"ח לפרסם העיבור שאין פרסומו ניכר אלא ביום העיבור. ומדתני חדא אין עולין לה ביום אלא בלילה ותניא אידך אין עולין לה בלילה אלא ביום וקשיין אהדדי לכך קאמר שעולין בנשף קודם עלות השמש ששעה זו אינה לא יום ולא לילה כדאמרינן פ"ק דברכות בבבלי דף ט' והיינו דקאמר כדאר"ח בר אבא לבניה אחריפו כו'. והא דקאמר ר"ח לא קאי אעיבור חדש דא"כ מאי לבניה דקאמר ועוד אחריפו דהוא בנשף קודם עלות השמש מאי אחריפו ופוקו דקאמר אנא ודאי לא מייתי דרחב"א אלא לראיה בעלמא כי היכא דארחב"א לבניו כשאתם רוצים לפרסם בואכם וצאתכם תבואו ותצאו בנשף קודם עלות השמש אף עלייה זו לסעודה צריכה שתהיה כן. וכ"ת איך נפרש הא דאמר אין עולין לה אלא לאור עיבורו שלא יעשנה אח"כ הא אמרינן בירושלמי פ"ק דמגילה דף ב' סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין וי"ל הרמב"ם מפרש ליה דקאי אסעודת ר"ח ממש כמ"ש שם בפירושי וזה ראיה גדולה לדעת הטור א"ח סי' תי"ט ע"ש. אך קשה הרי מפורש כאן שעושין הסעודה בלילה דהא קאמר בצפרא היה ר"י מלקט פירורין שנפלו מן הסעודה בלילה ואיך קאמר הרמב"ם שהיו עושין סעודה ביום. ואפשר שסובר שהבבלי פליג ואינו מוכרח וצ"ע. והא דאמר ר' יוחנן יהא חלקי עם מאן דקדיש ירחא הכא חמשית לא פליג אהא דתנן במתני' אכל בעיבור החדש דמשמע דוקא כשמעברין הוא דעושין אבל לא כשמקדשין דיש לומר אף לעיבור קורין קידוש ומצינו כיוצא בזה פרק קמא דמכילתין [פ"א ה"ב] משני מאי מקודש מקויים:
ומשל אמו. עי' בקונט'. ובגמרא מוקי לה דהות נסבה דיורין כו'. ולא רצה לשנויי כדשנינן דסובר הא דפליגי ר"מ וחכמים פ"ק דקידושין אם יש קנין לעבד בלא רבו ולאשה בלא בעלה היינו בנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה והלכתא כר"מ דאמר אין קנין וכדרב כמ"ש תי' שם דף כ"ד בד"ה ור"א כו' ע"ש וליכא לאוקמי בשנתן לה בעלה מתנה דא"כ ה"ל כמשל אביו. וליכא לאוקמי בנותן לה אחר מתנה ע"מ שיעשה בנה סו"מ ע"י מתנה זו דבכה"ג מודה ר"מ דיש קנין כמ"ש ר"ת שם דא"כ לא הוי משל אמו אלא משל אחרים דכה"ג כתב תו' שם באומר ע"מ שתצא לחירות ה"ל כסף ע"י אחרים. והמהרש"א כתב שם בד"ה אך ר"י אומר כו' וקצת יש להוכיח כו' ולא תיקשי דרבנן אדרבנן כו' ע"ש ואין דבריו מבוררים לי דודאי קשיין דרבנן אדרבנן אף לר"א דהא אמר' אין אשה פודה מע"ש לבעלה משמע דסברי אי אפשר בעולם שתפדה בלא חומש ש"מ אפי' כשנותן לה אחר מתנה ע"מ שתפדה בו מע"ש נמי צריכה להוסיף חומש וקשיין דרבנן אדרבנן. גם דר"מ אדר"מ קשיא לרב ששת דליכא לאוקמי בע"מ שתפדי כו' דא"כ אין פדייה זו ע"י אשה אלא ע"י אחרים כמ"ש תו' שם בע"מ שתבא לחירות ה"ל כסף ע"י אחרים לרב ששת ולפ"ז אף לר"י ל"ק קושית המהרש"א די"ל לר"ש קשיין לש"ס תרווייהו אהדדי ולר"א ל"ק ליה אלא לרבנן. מיהו זהו דוחק קצת מדמוקי לה באומר ע"מ שתפדי כו' משמע דלר"א צריך לתרווייהו וצ"ע:
אזהרה לגניבה הראשונה מנין כו'. בבבלי בפרקין גרסינן מלקות בבן סו"מ מנ"ל למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה בן הכות הרשע. וצ"ל אף הירושלמי אית ליה הך גז"ש דמלא תגנוב לא שמעינן מלקות דהא ניתן להישבון וכ"כ הרמב"ם ריש ה' גניבה אין לוקין אלאו דלא תגנוב שניתן לתשלומין ע"ש. ואיצטרך ויסרו דלוקין עליו. ושמעינן מכאן דהא דאמרו בבבלי פ' ד' מיתות דף ס"ג ע"א אזהרה לבן סו"מ מנין ת"ל לא תאכלו על הדם לא קאי על הגניבה הראשונה שזו מלא תגנוב שמעינן. אלא אאכילה השנייה שהיא מביאו לידי מיתה משא"כ האכילה הראשונה שאפשר שלא יאכל השנייה ואין כאן מיתה. וכן מפורש בדברי הרמב"ם בס' מצות שלו מצוה קצ"ה וז"ל א"כ אחד שנידון בן סו"מ על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו שהוא מוזהר ממנו בהכרח כו' ואזהרתו מלא תאכלו על הדם ע"ש הביא ראיה מסקילה ולא ממלקות ש"מ שסובר שמלקות אזהרתו מלא תגנוב ולא מלא תאכלו כו'. ובזה נסתלק השגת הרמב"ן שכתב אבל נאמר שאף אזהרת אכילה הראשונה בכלל לא תאכלו ששתי האכילות מביאות לידי מיתה כו' והראוי לעלות מזה שתי מניעות כו' ע"ש. דאזהרת לאו דלא תגנוב כבר מנה הרב במצוה רמ"ד. ובהכי ניחא קושית תו' בבבלי שם בד"ה משום כו' ועוד תימא הא בן סו"מ לוקה כו' וכיון דגלי רחמנא דלקי ה"ה בכל דוכתא כו' ע"ש דלא לקי אלאו דלא תאכלו אלא על לא תגנוב. וכ"ת הא גם באכילה שנייה בעינן שיגנוב שנית ואח"כ יאכל כו' א"כ אף במיתה איכא אזהרה דלא תגנוב. י"ל אין הגניבה גורמת המיתה שהרי בגניבה לחודה אין בה מיתה עד שיאכל אכילה המכוערת ואין בה שום אזהרה. ור"ת א"כ אף למלקות לאכילה הראשונה אין כאן אזהרה דהא אגניבה לחודה אין כאן מלקות אלא על האכילה המכוערת י"ל דמן הדין יש ללקות אלאו דלא תגנוב אלא שניתן להשבון וכיון דבבן סו"מ לאחר שאכל אכילה הראשונה גלי לן קרא דויסרו שלא ניתן להשבון בדין שיהא חייב מלקות אלאו דלא תגנוב משא"כ במיתה. והמהרש"א כתב ריש פ' איזהו נשך דף ס"א בד"ה לעבור כו' סברי תו' לא מיקרי ניתן לעשה אלא גזל כו' ע"ש נמצא דסברי שלוקין אלאו דגניבה וקשה א"כ ויסרו ל"ל תיפוק ליה דלקי משום לא תגנוב וי"ל תו' לא כתבו כן אלא לר"מ דסובר לוקה ומשלם וכוותיה צריכין לאוקמי סוגיא דהתם ע"ש ור' אבהו דאמר גז"ש דויסרו לא אמרה אלא לרבנן דכוותייהו קיי"ל דאין לוקה ומשלם. ועמש"ל [פ"ז הט"ז] בד"ה המכשף כו':
לא תגנוב. וקשה הא לא תגנוב בעשרת הדברות הוא דכתיב ובגונב נפשות איירי כמפורש בבבלי פ' הנחנקין. גם הרמב"ם כתב ריש ה' גניבה כל הגונב ממון עובר על ל"ת שנא' לא תגנוב. ובפ"ח מה' אלו וכל הגונב נפש מישראל עובר בלא תגנוב כו' ע"ש. וצ"ל דכאן וברמב"ם הוא ט"ס וצריך להיות לא תגנובו וכ"ה בת"כ. וכ"ת א"כ אזהרה לגניבה שנייה מנ"ל י"ל סובר הירושלמי אזהרה הראשונה ושנייה תרווייהו מחד קרא מדכתיב לא תגנובו שמעינן דכיון דמוזהר על העבירה ההיא יהיה אזהרתו באיזה ענין שיהיה ה"ל אזהרה והוא בכלל לא ענש אא"כ הזהיר ופליג על הבבלי דיליף אזהרה שנייה מלא תאכלו ועמ"ש בסמוך. וכ"ת א"כ ע"מ למיקט מנ"ל כמ"ש בקונט' לא תגנובו מיותר דאיכא למילף מרבית ואונאה אינו כלום דהא איצטרך קרא לאזהרת מלקות ומיתה דבן סו"מ והא ליכא למילף מביניא דרבית ואונאה דהנך אזהרות לא נאמרו לכך בשלמא אי ילפינן אזהרתו מלא תגנוב ניתא דהא קרא נאמר נמי בבן סו"מ ובו הזהיר אמלקות ומיתה משא"כ אי יליף להו מבינייא. י"ל מוי"ו דלא תגנובו יליף כל ענין מעניני הגניבה אסרה התורה ותדע דמוקמינן הך קרא בכמה ענינים שלא למקט ולשלם ת"כ אלא ודאי כמ"ש דעיקר קרא איצטרך לגניבה עצמה ושלא למקט מריבויא דקרא או בדרך אסמכתא אסרוהו. ונראה שזו היא דעת הרמב"ם ולכך כתב אסור למיקט אבל אינו בלאו ודלא כמ"ש הלח"מ ריש ה' גניבה ע"ש עמ"ש בסמוך. ובן בג בג נמי ריבוייא דלא תגנובו דריש דמשמע לשון רבים דהיינו גנב אחר גנב. והרבה דחק המהרש"א בחידושי אגדות פ"ק דברכות במשל דמייתי התם בתר גנבא גנב כו' ע"ש. ואין ספק שנעלמו ממנו דברי בן בג בג דה"ק הגונב את שלו מן הגנב טעמו טעים דדומה להא דר"ה שנטל את שלו מן הגנב ואמרו לו שגם זה אסור שאין ליקח אותו אלא בפרהסיא ולומר שלי אני נוטל ולא בגניבה:
ואפילו אין אמו ראויה לאביו. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. ומקרא איכא למידק איפכא דאם היא מחייבי כריתות אינו נעשה בן סו"מ דכתיב בקולנו לשון יחיד משמע שראויה לאביו ולכן לא הוי אלא קול אחד שגם האם חייבת לשמוע בקול האב וה"ל כקול אחד וא"ל מסתברא לאוקמי בשוין בקול מלומר דקאי למעט חייבי כריתות דא"כ מאי קאמר בבבלי מאי אינה ראויה כו' משמע מסברא יש לומר דאינה ראויה היינו חייבי כריתות ויש ליישב:
ועבדת שירו וגנב מינהון. מדלא קאמר סתם ששמרה חפצי אחרים וגנבם ש"מ שגנב בשר מן הסעודה שעשאה להם וקשה הא אמרינן לעיל אינו חייב עד שיגנב מעות וכה"ג פריך בבבלי ודוחק לומר דפליג אהא דלעיל וע"ק הא בעינן שיהא משל אביו ומשל אמו כדתני במתני' ומעות אלו משל אמו לחוד הן ועי' מה שכתבתי לעיל בד"ה ומשל כו':
חרשים עי' בקונט'. ולשון רש"י מיהו איננו שומע בקולינו כתיב איכא להפוכי לזכותו ולמדרש דבשעת הקול קאמרי כו' ע"כ. וקשה אך נפרש כוונתם בדבר שהחוש מעיד שמשקרים דכיון דחרשים הם ודאי אין כוונתם אשעת הקול אלא אח"כ ראו שאינו שומע בקולם. ואם כוונת רש"י לומר לזכותו ולהצילו דרשינן קרא הכי דקפיד שבשעת הקול יודעים שאינו שומע וכך משמע לשונו דקאמר ולמדרש. עדיין לשון קאמרי דחוק קצת והל"ל שיאמרו בשעת הקול לא שמע:
מתרין בו בפני ג'. עי' בקונט' כ"פ רש"י וקשה הא על כרחך צריכין לפרש מתני' מתרין בו בפני ב' כדאמרינן בבבלי א"כ אפשר לומר מתרין התראה ממש קאמר ואין צריך שיתרו העדים בו אלא שישמעו ההתראה ואפי' היה המתרה העובר עצמו סגי כדאמרינן פ"ק דמכות. ואף דר' יוסי פליג התם ואמר בעינן שיהיה פי שני עדיו מתרין אותו הא לא קי"ל כר' יוסי בהא וע"ק הא אף אי נטל המעות בפני אביו ואמו ה"ל גניבה דדוקא בנטלו בפני י' בני אדם הוא דהוה נזלן לר' אבהו בסמוך א"כ אין כאן התראת ספק מיהו לזה י"ל דה"ק אי מתרין ממש קאמר קשיא מתני' לר' הילא דאמר בסמוך בפני' הבעלים גזלן. וא"ת מנ"ל דבעינן עדים נימא כיון דהחמירה התורה להרגו על המראתו באביו ואמו אף הם נאמנים עליו וי"ל בן סו"מ חידוש שנידון על שם סופו ואין לך בו אלא חידושו הלכך לא גרע משאר חייבי מיתות ומלקות שצריכים עדים והתראה:
כך אתה דורש בזקני ב"ד שנאמר ויצאו כו'. בבבלי פ' אד"מ ור"פ מצות חליצה גרסינן תני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום שנאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וקשה למה לא דייק ממקרא שבתורה כדאמרינן כאן. וכ"ת קסבר מויצאו זקניך כו' ליכא למשמע אלא שאותן הנבחרים מן הסנהדרין למדידת העיר צריכין להיות שלמים אבל אפשר שיהיו בסנהדרין בעלי מומין י"ל ודאי לא מוקמינן בסנהדרין אלא להראויין לכל מילי דסנהדרין. ונראה דאמרינן בבבלי בסוגיין ש"מ ממתנו' בעינן קרא כדכתיב שאני הכא דכולא קרא יתירא הוא. א"כ קרא דויצאו דאיצטרך לגופא ליכא למשמע מיניה עיכובא לכך איצטריך קרא כילך יפה רעיתי. ומנא תימרא דבעל מום פסול לדון דאורייתא דאמרינן ר"פ מצות חליצה מדאיצטרך לעיני למעוטי סומין ש"מ הדיוטות דאי סנהדרין מיעוטא למה לי תיפוק ליה מדתני ר"י כשם שב"ד מנוקין כו' ע"ש ואי רב יוסף דרבנן קאמר א"כ איצטרך לעיני לפסלן לחליצה דאורייתא א"ו רב יוסף מדאורייתא פוסל בעלי מומין אע"ג דקרא כולך יפה כו' דברי קבלה הוא ודאי דהל"מ היא שיהו ב"מ פסולין וקרא כולך כו' אסמכתא בעלמא הוא ועי"ל מויצאו לא שמעינן אלא למעט חיגרים ואלמים כו' אבל מקרא דכולך כו' ממעטינן כל המומין. אך קשה הא מסיק הש"ס מגיד כשם שזקני ב"ד שלימין בצדק כך הם צריכין להיות שלמים באיבריהם משמע מפורש דמהכא שמעינן דכל המומין פוסלין בסנהדרין וקשיא מנ"ל ללמד שאר מומין שפוסלין אדרבה מדאיצטריך ארבע מיעוטין למעט גידמים כו' ש"מ דלא ניליף מינייהו שאר מומים. וע"ק ל"ל קרא למעוטי סומים תיפוק ליה מדסומא פסול לחליצה כדאמרינן יבמות [פי"ב ה"ג] לרבנן לעיני הזקנים פרט לב"ד הסומים. כ"ש דפסולים לסנהדרין ודוחק לומר דסוגיא דהכא כר"א דהלכתא כוותיה. על כרחך לומר דה"ק מדבעינן בסנהדרין זקנים למדידת העגלה שצריכין שלא יהיו גידמים ואלמים כו' סברא שכל המומין פוסלים בהם הדרא קושיא לדוכתא הא דרב יוסף ל"ל וצ"ע:
מת אחד מן הראשון אינו נסקל כו'. לא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה הא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע:
ואלו הן סוטה. עי' בקונט'. ובבבלי לקמן פ' הנחנקין דף צ"ה גרסינן בעל שמחל על קינויו קינויו מחל וכתב רש"י אמר לה אל תסתרי קינויו מחול ואם נסתרה אינה נאסרת עליו. משמע לאחר סתירה אינו יכול למחול וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה"ס. אבל תו' כתב קינוייו מחול היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכאן אינו יכול למחול עליו ע"כ. ובסוגיין בסמוך מפורש כדבריהם דלעולם יכול למחול עד שנמחק המגילה. אך תימא דבבבלי סוטה פ' הארוסה דף כ"ה מפורש כרש"י דאהא דזעירי גרסינן פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול וח"א לאחר סתירה נמי מחול כו' אלא לאחר סתירה אינו מחול ש"מ (והא דאמרינן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לבר מאומצא ביעי ומזרקא דרב אחא לקולא והלכתא כוותיה. וכאן פסקינן כרב אחא לחומרא י"ל שאני הכא וכיון דברייתא דייק כוותיה) וכ"ת תיקשי לרש"י קושית הש"ס דבסמוך ולאו מתני' היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה אלא ודאי זעירא בשנכתבה המגילה איירי וא"ל מתני' בשלא נסתרה וזעירי לאתר שנסתרה דמ"מ קשיא הא לאחר שנסתרה קאמר דאינו מחול ועוד לישנא דמתני' משמע דלאחר שנסתרה איירי י"ל מתני' ודאי לאחר שנסתרה איירי ולא מהני רצון הבעל אלא שא"צ להשקות כדתנן פ"ד ושבעלה אינו רוצה להשקותה נוטלת כתובתה כו'. אבל מ"מ אסורה היא לו וקמ"ל זעירי מחול על קינויו אינה נאסרת עליו ומותרת לחזור לו. והירושלמי דפריך ממתני' צ"ל סובר המוחל על קינויו אשתו אסורה לו וכ"ת א"כ קשה הא דמיבעיא לר' ינאי סוף פ"ב דסוטה קינא ונסתרה וגירשה והחזירה ונסתרה ולא בדקו המים טהורה כו'. פשיטא דאסורה שהרי אין המים בודקין אותה ומה שתירצתי שם כיון דיכול למחול לא הוי ביאה אסורה ע"ש הא אמרינן הכא דסובר הירושלמי שאין המחילה מתירה לביתה. ואין לומר דוקא לבעלה אסורה הסוטה אבל לכהן מיבעיא ליה אם היא מותרת או לא דהדבר ברור כל שאסורה לבעלה אף לכהן אסורה וצריכין לומר ר' ינאי פליג אסוגיא דהכא וסובר דהמחילה מתירה אף לבעלה וכשיטת הבבלי פ' הארוסה דף כ"ה דאמר ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר ש"מ דמחילה מתירה וכן מוכחת כל הסוגיא דהתם וצ"ע ומ"ש תו' פרק הארוסה שם בד"ה ש"מ בעל שמחל על קינויו קינויו מחול ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה ע"כ והר"ן כתב פרק המדיר בשם הרשב"א ואסיקנא בעל שמחל כו' כ"ש היכא דלא הקפיד דמחול ומקיימה ע"כ. ותימא הא משקינן שם דלאחר סתירה אינו יכול למחול א"כ כשעברה על דת ונסתרה כבר מחל לה ההתראה וליכא למיפשט מידי מהכא. ורש"י כתב שם בד"ה שמחל על קינויו והשתא ס"ד דקבעינן בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאתר סתירה ואת"ל עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה ה"מ בלא קינוי כו' ע"ש לפ"ז לשיטת הרמב"ם דפסקינן בכל מקום ואת"ל אף כאן עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיים. וכ"ת מי דחקו לפרש האיבעיא באת"ל י"ל מדבעינן ליה אפילו אם מחל לאחר הסתירה ובכה"ג עוברת על דת כ"ש וצ"ל דבאת"ל מיבעי ליה. אך קשה מנ"ל דמיבעיא ליה אף לאחר הסתירה ואי מדפשיט ממתני' ואלו שב"ד מנוקין להן כו' ואס"ד דלא קמיבעי ליה אלא קודם שנסתרה ליכא למפשט מידי דהתם איירי לאחר שנסתרה מהא אין ראיה ודאי מאן דפשיט הא ס"ד דאיבעיא גם לאחר שנסתרה אבל בעל האיבעיא לא איבעיא ליה אלא בקודם שנסתרה. והכ"מ כתב פרק כ"ד מהלכות אישות ול"נ דיש לומר דאיפשיטא מהא דאמרו יבמות פ"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא ע"כ. ותימא וכי לא מודה דנאסרת על בעלה ע"י קינוי וסתירה דהא מפורש איסורו בקרא א"כ ה"נ התראתו במקום קינוי ומה שעוברת על דת ע"פ עדים לסתירה דמיא ואסורה לו והא דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ר"ל לאפוקי קול דלא וצ"ע:
ובן סורר ומורה עיין בקונטרס. ורש"י פרק הנחנקין הוסיף בה אם רצו למחול ולא להביאו לב"ד מוחלין לו שהכתוב תלה הדבר בהם דכתיב ותפשו בו ע"כ. משמע קודם שיביאו אותו לב"ד הוא דיכולים לחזור אבל אח"כ אינן יכולין לחזור וקשה הא בסמוך מסקינן כל שלא נגמר דינו יכולים למחול וא"ל רש"י מפרש הא דמשני הש"ס אתי מימר לך ואפילו עמד בדין לא קאי אלא אמלקות אבל במיתה עמד בדין אינן יכולין למחול דא"כ קשה מאי קאמר בשלא נגמר דינו כו' הא אפילו בשנגמר דינו למלקות יכולין למחול כמפורש ברש"י הלקוהו וחזר וקלקל כו' וי"ל לעולם אף למלקות כל שנגמר דינו אין יכולין למחול המלקות אבל מיתה יכולין למחול אף לאחר המלקות. וא"ת מנ"ל לרש"י דאף לאחר שלקה יכולין למחול המיתה דלמא משנגמר דינו למלקות אינן יכולין למחול וי"ל כיון דלאחר המלקות כתיב ותפשו בו משמע לאחר המלקות נמי בהם הדבר תלוי וא"ת אמאי לא משני הש"ס מתצי' איכא לפרושי קודם שנלקה קמ"ל אפי' לאחר המלקות יכולין למחול וי"ל שזה נ"ל דוחק. ובמ"ל סוף הלכות ממרים הניח דברי רש"י בצ"ע. ולפמ"ש דברי רש"י נכונים:
הדא דתימר שלא להורגי כו' נראה שהפסיק בזה הברייתא ללמד דריב"ב לא הודה וחייב מיתה משום שלא ירבה המחלוקות. וכן מוכח בבבלי פרק הנחנקין דמותיב מהא דר' יאשיה דאמר כדי שלא ירבה מחלוקות ש"מ אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו. ואי ס"ד למיתה יכולין למחול אפילו לריב"ב ל"ק לרב כהנא דהא במיתה לא שייך שלא ירבה מחלוקת דבהעברתו משררותו סגי. אך עיקר קושית הש"ס לפירש"י תמוה דלמא דוקא היכא דהן אמרי מפי השמועה והוא אומר מסברא הוא דאינן יכולין למחול מפני המחלוקות אבל היכא דהוא אומר מפי השמועה כו' אין בו חיוב מיתה כלל. ולולי פירש"י נראה דה"פ מדס"ד שאם רצו ב"ד מוחלין לו ש"מ דאיירי בשהן אינן אומרים מפי השמועה דאל"כ הנה הוא הורה בדבר שהוא כרת מהיכי תיתי שיהיה הדבר תלוי ברצונם אלא בשהוא אומר מפי השמועה והן אומרים מסברא ואפילו הכי אריב"ב שאין יכולין למחול ותיובתא לרב כהנא:
וספיקה לספיקה וספיקה לחודיה. עיין בקונטרס. בבבלי סוטה דף כ"ה גרסינן במאי קמפילגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי לאו כגבוי דמי וקשה אמאי לא מוקי פלוגתייהו כדאמר כאן שהרי ספק ספיקא גמור הוא וי"ל סובר הבבלי דספק השני לאו ספק גמור הוא דהא חייב הוא לה ואלו הודית היתה ההודאה שלא כדין ואין לחייבה בשביל הודאה זו. והירושלמי סובר מ"מ איתרע שטר כתובה זה שלא היה עומד לגבות בחיי בעלה מטעם ספק ספיקא וכיון שכן אין לגבותו לאחר מות בעלה. וא"ת מאי דוחקיה דבבלי לומר ב"ש סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לימא טעמייהו משום הביאו לי בעלי כו' וי"ל אי לאו כגבוי דמי א"כ היא תובעת מספק וכיון דלא נתבררו דבריה אין לה כתובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועמ"ש בסמוך בד"ה תמן כו':
בא משא ומתן בינתים כו'. וא"ת אף פוגמת תהא נאמנת בלא שבועה במגו דפוחתת וי"ל אין זה מגו טוב שיראה לפוחתו שאולי יש עדים ששילם לה מקצתה נמצא מפסדת שני פעמים. ובהכי ניחא דלא חיישינן בפוחחת דאי ערומי קא מערמת שיראה בכך דאולי יוודע הפגימה בעדים ותפסיד. והא דאמר בבבלי פרק הכותב (דף פ"ז) גבי הפוחתת פחות פחות מש"פ דחיישינן שמא מערמת ע"ש דהתם לית לה פסידא. לפ"ז מיושב תמיהת תו' שם בד"ה או דלמא כו'. ודלא כמהרש"א. גם מ"ש תו' שם בד"ה אמר רבא שתי תשובות כו' תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' ע"ש נראה דוקא בשאר מודה במקצת בעינן טעמא דאשתמוטי דלא ליהמניה מטעם דאין אדם מעיז כמ"ש תו' כתובות פ"ב וגיטין פ"ה והכא ודאי מעיזה לתבוע שהשטר מסייעה. ותדע שהרי כתב תו' שם שהטעם שאין אדם מעיז מפני שחבירו יודע בשקרו א"כ איך ס"ד לפטרו ללוה משבועה בחזקה דאין אדם מעיז הא גם למלוה איתא להך חזקה אלא ודאי כמ"ש הואיל והשטר מסייעו אך קשה היכא דליכא שטרא מאי איכא למימר וא"ל בתובע ליכא העזה דפעמים שאדם תובע הרבה כדי שיודה לו המקצת דבבבלי שבועות פ"ו דף מ' ע"ב גרסינן אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם חובע אא"כ יש לו אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו כו' ע"ש הרי דאפילו בכופר הכל אמרינן חזקה זו לנתבע ולא לתובע לכך נראה כיון דפרע דייק ודמיפרע לא דייק אין כאן העזה לתובע דאפשר ששכח אבל נתבע ודאי דייק שפיר ואינו מעיז בדבר שחבירו יודע בשקרו. הלכך כאן שהיא תובעה אע"ג דלא שייך לומר אשתמוטי כו' אפ"ה יש להשביעה:
ובשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה כו'. ואם תאמר אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא שהחייב מודה שכתבו למה לא יהא נאמן לומר פרוע הוא במגו דמזוייף כבר תי' תו' כתובות פ"ב שירא לומר מזוייף שמא יכחישוהו ואין זה מגו. ובכתובות [פ"ט ה"ז] כתבתי בתו' בד"ה אמר כו' שאין זו הכחשה להעדים דאפשר שלא ידעו העדים מזה ואפילו העדים עצמם נאמנים עליו ע"ש ומן התימא על הפוסקים שלא ביארו דין זה וצ"ע:
תני והנפרעת שלא בפניו כו'. וקשה אמאי לא מייתי מתני' פרק הכותב דתנן והנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה ונראה ממתני' לא קשיא ליה הך קושיא ונפרעין מאדם שלא בפניו די"ל בכתובת אשה דוקא אמרו כן ומשום חינא אבל לא לבע"ח וכדאמרינן בבבלי שם אבל בברייתא גרסינן והנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה. ובירושלמי כתובות [שם] גרסינן כיני מתני' והנפרע שלא בפניו כו' ועמ"ש שם בקונטרס:
תיפתר שערב לו מן העכו"ם. כתובות [פ"ט ה"ו]. כתבתי בתו' לרש" דמתיר רבית ע"י שליח ק' לוקמי שלוה ברבית ע"י שליח. ובגיטין [פ"ה ה"ה] תירצתי כיון שהיתומים אינן צריכין לשלם להשליח והלוה אינו יכול לגבות ממנו רבית ע"ש. הנה תירוץ זה נכון לתרץ דלא תיקשי לרש"י ש"ס עירכין דהתם איירי ביתומים אבל מסוגיין קשה דהא כאן איירי שהלוה חי א"כ חייב הוא לשלם להשליח אף המלוה יכול לגבות הרבית מהשליח. ואף שהבבלי פרק הכותב פליג אסוגיין דקאמר ר"ג נפרעין מאדם שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו. מ"מ לא מצינו דפליגי ברבית ע"י שליח וצ"ע. תמן טעמא דב"ש כו'. עיין בקונטרס והש"ך ח"מ סי פ"ד כתב ומשני ר"י התם טעמא דב"ש הביאו בעלי כו' ושטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי כיון דחייבת שבועה מדאורייתא לאו כגבוי דמי ברם הכא בדין הוא שאפילו אביו לא ישבע ואפילו ב"ה מודו באביו תקנו ולא בבנו ע"כ. וקשה לפירושו מה לו לר' יוסי לומר טעמא דב"ש כלל. גם מ"ש דפליגי אי כגבוי דמי או לא. לשישת הירושלמי אינו כן כמפורש לעיל בסוגיין. אבל לפמ"ש בקונטרס ניחא:
נתחייב אפילו שבועה בב"ד כו'. כתב רי"ו נתיב כ"ו ח"ג בשם הרמב"ן הא דאדם מוריש שבועה לבניו דוקא בשלא עמד בדין אבל עמד בדין ונתחייב שבועה אין אדם מוריש שבועה ע"כ. ונראה דמסוגיין יליף ליה לחלק. והכי משמע בבבלי שבועות (דף מ"ח) דאמר ר"א עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש כו' לא עמד בדין מוריש כו' מתקיף לה ר"נ אטו ב"ד קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה אלא אמר ר"נ אי איתא לדרב ושמואל אם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש כו' אין חילוק בין עמד בדין ללא עמד בדין ע"כ הרי דלא פליג ר"נ אלא בהא דמת לוה כו' דהתם אין חילוק דלעולם אי אפשר לגבות מן היתומים אלא בשבועה אבל בפוגם שטרו וכל הנזכרים במתני' שאין הדבר ברור שיתחייב שבועה דאפשר שיהיה החייב מודה שאמת כדבריו הלכך כל שלא עמר בדין ה"ל כאלו לא נתחייב שבועה מעולם היורשים נוטלים בלא שבועה אבל עמד בדין שכבר נתחייב שבועה ודאי אמרינן אין אדם מוריש כו'. ותדע דאל"כ הל"ל אטו בשביל שחייבו ב"ד שבועה יפסיד ממון לבנו אלא ודאי כמ"ש. ומ"ש הסמ"ע סי' ק"ח דמשמעות דברי ר"נ דלא כרמב"ן ליתא כמ"ש. גם הא דכתב שם מדאמרו הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל משמע דלא מפקינן מיד היורשים בשום דבר אלא ביתומים ע"ש. אינו מחוור דבעמד בדין אף ר"א מודה דאין אדם מוריש דטפי י"ל בכה"ג אין אדם מוריש כו' וכן מבואר בלשון הש"ס שם דאף דמספרקא ליה לרב אמי אי כרב אי כר"א מ"מ אמר לחלק בבין עמד בדין ללא עמד בדין. גם מסוגיין נראה הא דאין אדם מוריש כו' ליכא מאן דפליג עליה. ומעתה דברי הרא"ש והש"ע סי' פ"ד איכא לפרושי דאיירי בשעמד בדין ואע"פ שלא נתחייב עדיין מ"מ אין אדם מוריש. וכן מוכח מסוגיין דאר"ח וכי בגין דהליך תרתין פסיעתא כו' משמע מ"ד נתחייב אביו שבועה בב"ד ומת אין בנו גובה לאו דוקא נתחייב אלא כל שעמד אע"פ שלא נתחייב אין בנו גובה קאמר ולא שבקינן הך ברייתא דנתחייב שבועה כו' בשביל אתקפתא וספיקא דר"ח דודאי יש לחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין דמצינו הרבה פעמים בש"ס שמחלק בזה. או נאמר אף ר"ח מודה בנתחייב בדין שאין מוריש מבנו ולא פליג אלא אר' אבין שרוצה ללמוד מהא דנתחייב שבועה כו' שפוגם בב"ד אפילו לא נתחייב שאינו מוריש וקאמר ר"ח שאין סברא לחלק בכך בין שפגם בב"ד או שלא בב"ד אבל בנתחייב מודה. ומ"ש הסמ"ע א"כ לא ה"ל לש"ע לסתום אלא לפרש דאיירי בשעמד בדין ע"ש. ולפמ"ש דאם עמד בדין אע"פ שלא נתחייב אין אדם מוריש כי' הדבר מבואר מאוד דהא בעד אחד מעיד שהוא פרוע איירי הש"ע ואין עדות אלא בב"ד ובפני בעל דין ש"מ בעמד בדין איירי ולכך נקט תחלה עד אחד כו' וכן פוגם כו' שלא כסדר השנויות במשנה תחלה פוגם ואח"כ עד אחד:
בן סורר כו'. כתב התוי"ט כיון דלענין הדין לא נ"מ מידי נתנה התורה רשות לידרוש טעמיה ע"כ. וקשה הא נ"מ טובא לדינא דתנן אכל בחבורת מצוה או בחבורת ת"ח נעשה בן סו"מ משום דלא מימשך והיינו מטעם דנידון על שם סופו וכל היכא דלא מימשך אינו נהרג. אבל נראה דלאו מסברא קדריש אלא מסמוכים ליה וכי יהיה באיש חטא משפט מות יגיד שאם חסים עליו אביו ואמו סוף שיצא לתרבות רעה ויתחייב מיתה בבית דין:
הבא במחתרת כי'. בבבלי גרסינן אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"כ מה ת"ל מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופירש"י שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דלהרוג בא וה"ל רודף וא"צ התראה אבל נכנס דרך פתח אינו הורגו עד שיתרה בו בעדים כו' ע"ש. וקשה אי איכא עדים אין לו דמים וכן תרגום אונקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי דמא ליה וי"ל סובר רש"י שהתרגום פליג אמ"ד אם זרחה השמש משל הוא אם ברור לך הדבר כו' (וכ"כ רש"י בפי' התורה פרשת משפטים ועיין ברא"ם שם) והבבלי סובר כמ"ד משל הוא. והה"מ כתב ורש"י נראה שמודה לדין התרגום והר"א כתב לא ידעתי מהו אע"פ שכחב שהוא כדין התרגום ע"כ וממה שכתבתי נתבאר שאין רש"י מודה לדין התרגום וזו היא דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם סוף הלכות גניבה כתב שהוא משל. ואם יש שם עדים אין לו דמים. ול"ק ליה הך ברייתא דמחתרתו זו היא התראתו שהוא מפרש כל גנב א"צ התראה כבא במחתרת שמחתרתו זו התראתו וכ"כ הה"מ שם. וא"ת א"כ קשיא קושית תו' בד"ה אפילו כו' ואין לומר כתירוצם דהתם בגנב מגגו וחצירו כו' דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה דהא להרמב"ם כולהו א"צ התראה (ועיין מהרש"א שם) וי"ל להרמב"ם קרא איירי בשיש שם עדים א"נ ממקום שאין הבעלים מצויים שיש לו דמים. ודברי רש"י קשים להבין ל"ל עדים הא כשהבע"ב אומר להרגו ודאי רודף הוא ומותר להרגו אפילו בלא עדים והתראה דהא רודף א"צ התראה כמפורש בבבלי בסוגיין וכ"ש הוא מהמחתרת שאינה אלא חזקה דמחזקינן ליה לרודף נהרג כ"ש כשהוא אומר בפירוש שהוא רודף שנהרג ולא גרע מאומר אלך ואמסור שמותר להרגו. ואם נאמר דאירי בשאפשר להנצל ממנו בענין אחר א"כ אף בשיש עדים והתראה מהיכי תיתי שיהא מותר להרגו בלא ב"ד ואפילו ב"ד אינן רשאין להרגו. ולמ"ד רודף שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו אף הבא במחתרת אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו נהרג עליו. וא"ל כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אך שיכול להנצל ממנו מותר להורגו אם כן כל שכן נרדף שמותר להרגו ובבבלי סוף פרק נגמר הדין לא משמע כך וצ"ע:
זה אחד משלשה מקראות כו'. כתב הי"מ וקשה בשלמא אם יקום ואם זרחה יפה אמר שהוא משל אבל מחתרת לאו משל אלא שדיבר הכתוב בהווה וע"ק במכילתא מנה לופרשו את שמלה שהוא משל ותנא דידן למה לא קחשיב נמי להא ודחק וסיים וצ"ל תרי תנאי אליבא דר"י ע"ש. ותימא הא בירושל' כתובות [פ"ד ה"ד] מייתי להא דר"י אהא דאמר התם ופרשו את השמלה הכל משל תני רי"א זה אחד משלשה מקראות שנאמרו בתורה במשל אם יקום כו' אם זרחה כו' ע"כ הרי דגם הירושלמי סובר דופרשו את השמלה הוא משל. וכאן מייתי לה הש"ס בלשון הנאמר שם בכתובות וכמנהג הירושלמי. וזה פשוט וברור. ותדע דלשון זה אחד משלשה מקראות אינו לשון המכילתא אלא לשון הברייתא השנויה בכתובות. וכ"ה בספרי אלא שסיים וכה"א ופרשו את השמלה שיחוורו הדברים כשמלה. והירושלמי השמיטה שכבר הזכירו בתחלה:
אלא מה זריחת החמה כו'. בבבלי גרסינן אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו כו'. ונראה דלא פליגי דאי כדרשת הבבלי הל"ל אם זרחה השמש עליך דהא אם ברור לך הדבר כשמש קאמר אלא ודאי דקאי על הבא במחתרת שהוא כשמש שהיא מיוחדת לשלום וכדאמרינן הכא. ואי כדרשת הירושלמי לחוד קשה מ"ש דנקט שמש הל"ל אם השלום אתו או עליו אלא לדרוש נמי שיהא הדבר ברור כשמש. והרב בי"מ לא דקדק בזה כל הצורך. ומדאמר בבבלי מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו כו' משמע דוקא היכא דברור שהרודף בא להרגו הוא דמצילין בנפשו אבל מספק אין מצילין אבל מסוגיין מבואר דאפילו מספק מצילין בנפשו. וצ"ע לדינא:
מיכן את דן לפיקוח נפש כו' כ"ש לפיקוח נפש שדוחה את הספק. בבבלי יומא (דף פ"ה) פריך עלה מהכא ליכא למילף לספק דמחתרת ודאי הוא שאין אדם מעמיד עצמו על הספק ע"ש. שמעינן מזה דלהבבלי היכא דמספקא ליה אם בא על הנפשות אסור להרגו. מיהו י"ל דה"ק מהכא אין ראיה לספק פיקוח נפש אבל השתא דגלי לן וחי בהם דספק פיקוח נפש דוחה כל המצות אף במחתרת אפילו מספק מותר בעל הבית להרגו. ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
נטל את הכיס כו'. כתב הרמב"ם סוף הלכות גנבה וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים. וכתב הה"מ וכן הגנב כו' זה פשוט שיש לו דמים כל שיצא מן המחתרת ומבואר שם בשנטל כלים ויצא ע"כ. ותימא דבר דפליגי בה תנאי איך קאמר שהוא פשוט כחד מינייהו. אדרבא מסוגיין משמע דהלכה שאין לו דמים דהא רשב"י פליג אר"ח ואמר אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים גם רב הונא פליג ואפילו בהלך לו קאמר דאין לו דמים כל זמן שהגניבה בידו. וראיה דמייתי מהא דאמר רב נטל כלים ויצא פטור ר"ל דאמרינן התם מ"ט בדמים קנהו ורבא פליג ואמר נטל חייב הואיל והן בעין. ואי ס"ד כל זמן שהן בידו מותר להרגו א"כ אמאי חייב. ואיני מבין דבריו דה"ק כל זמן שהן בעין חייב להחזירם ולא שייך בזה לומר אין מיתה ותשלומין באין כאחד דכל שהוא בעין ברשותא דמאריה קיים והדרא בעיניה את שלו ומוציאין אותו בב"ד. וכ"ת לרב הונא דאמר הטעם משום כי יחם כו' א"כ כל הרוצה ליטול מחבירו דבר שלא כדין מותר להרגו י"ל ודאי הדין כן אם הוא דרך גניבה דהא מחתרת לאו דוקא כמ"ש הרמב"ם שם. והראב"ד כתב שם יש לו דמים נ"ל בורח ר"ל. וכתב בעל מ"ע הראב"ד מפרש הא דתני ר"ח חוץ למחתרת אין לו דמים היינו שברח ע"ש. ואינו מחוור אבל הראב"ד קאי אהא דיוצא מן המחתרת דקאמר הרמב"ם כיון שפנה עורף יש לו דמים וקאמר הוא דאין נ"ל דמה בכך הא עדיין בעמוד והחזר קאי ובזה בעה"ב מותר להרגו אא"כ ברח משם דנראה שאין דעתו לחזור הוא דיש לו דמים וצ"ע:
מכיון דאברי ליביה עלוי כו'. וקשה לר' יצחק אין כאן אדם דנאמר עליו שהוא יושב בשלום עמו ואסור להורגו א"כ קרא דשמש למאי אתא הא לכ"ע קרא קמ"ל כל זמן שיודע ששלום ממנו שאסור להרגו ודוחק לומר דקרא אתי באב על הבן דוקא אבל שאר כל אדם לעולם מותר להרגו. מיהו הבבלי פליג ארבי יצחק וה"ק רב קים לי בגוייה דמרחם עלי כאב על הבן:
ואחד הזכר כו'. עיין בקונטרס. וכתב תו' וליכא למימר לכך כתיב נער חסר לומר דאפי' קטנה במשמע כדאמרינן בכתובות דהכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין ע"כ וקשה הרי מפורש בבבלי לעיל דף ס"ו הבא על קטנה מאורסה בסקילה לרבנן אע"ג דפרשה בבת עונשין איירי מ"מ קרא אף בקטנה איירי לענין עונשין דידיה וכ"כ תו' כתובות דף מ' בד"ה הא כו' ע"ש. וא"ל מ"מ דייק שפיר ולנער לא תעשה דבר ה"מ למכתב נערה מלא דלמעוטי קטנה מעונש לא צריך קרא דקטנה לאו בת עונשין דא"כ ה"א אף נערה דרישא דוקא בגדולה דגרסינן בירושלמי לעיל [פ"ז הי"ד] ר"א בשם ר"ל נערה אחת שלמה אמורה בפרשה לימד על הפרשה כולה שהיא גדולה. ואפילו רבנן מודו בהא כדאמרינן בבבלי כתובות שם המוציא ש"ר על הקטנה פטור דכתיב ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ואפילו מלקות אין בו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' נערה בתולה אע"ג דברישא דפרשה כתיב נער חסר אפ"ה מפרשינן לכל הפרשה בגדולה ואף דאתקיף ראב"א אהא דר"ל וקאמר מדכתיב בבת עונשין ליכא לאוקמי קרא בקטנה הרי כתב תוס' שם דדוקא במוציא שם רע הוא דקאמר הכי אבל לא בנערה המאורסה ועוד גם ראב"א מורה לדר"ל אלא דקאמר לפטור מש"ר על הקטנה ל"צ לכתוב נערה מלא ע"ש. גם הרמב"ם שם פסק להא דר"ל וע"ש במ"ל ועמש"ל [פ"א ה"א] בתו' בד"ה רמ"א כו' וצ"ע. עוד גרסינן בבבלי בסוגיין חטא אלו ח"כ מות אלו חייבי מיתות ב"ד. וכתב תו' וא"ת תיפוק ליה מדאיתקשו כל עריות להדדי י"ל מדמיעט בהמה ש"מ דלא מקשינן הכי מיהו קשה הא בהמה לא איתקש מדאיצטריך קרא להעראה ע"כ. ודבריהם תמוהים דמ"ש בהמה לא איתקש לפמ"ש תו' יבמות דף נ"ד ע"ב דוקא לענין העראה לא מקשינן או משום דלא שייך בה מקור או משום דלא חשיב ביאה אבל לשאר דברים מקשינן א"כ לא קשיא מידי. אלא למ"ש תו' שם בחד תירוצא משום דאפסוקינהו בקראי דמולך הוא דקשיא להו (ולכל התירוצים קשיא לעיל דף נ"ד ע"א כתבו בד"ה עשו כו' בתר זכר כתיב וכל בהמה וי"ו מוסיף על ענין הראשון וכאלו כתיב תועבה בגופייהו ע"כ וקשה א"כ ל"ל קרא יתירא נמי בהך קרא דתועבה נימא וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ל כאלו כתיב משכבי אשה בבהמה ולמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ניחא קצת אם נאמר אף וי"ו דמוסיף על ענין הראשון לא קאי אלא אלפניו ולא אלפני פניו וצ"ע). והא דכתב מדמיעט בהמה כו'. קשה וכי מפני דממעטינן דבר אחת מהנכללים בהיקש נבטל כל ההיקש וכ"ת השתא דאימעיט בהמה מקשינן כולהו לבהמה י"ל ודאי מסתבר להקיש טפי שאר עריות לנערה המאורסה להצילו דבהו איכא נמי פגמא מלהקישן לבהמה דאין מצילין דבבהמה ליכא פגמא. ועיקר קושייתן תמיה לי הא נערה המאורסה לא כתיבא בפרשת עריות דנימא דהוקשו לה כל העריות וכ"ת א"כ העראה בנערה המאורסה מנ"ל י"ל באמת בנערה המאורסה אינו חייב עד גמר ביאה ויותר נראה השתא דמרבינן מחטא מות ח"כ וחייבי מיתות ב"ד ממילא הוקשה נערה המאורסה עם שאר עריות ומקשינן להו לכל מילי וצ"ע:
ואחד הרודף אחר כל שאר עריות כו'. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וקשה מאי ראיה היא זו מצינו הרבה ברייתות דפליגי אמתני' ולא פריך. ונראה ממתני' איכא למידק דלא פליג. דבשאר עבירות שבתורה דלאו עריות שאין מצילין מק"ו דהשתא עכו"ם ומחלל שבת אין מצילין כ"ש אחריני ובעריות מצילין מדהוציא בהמה דאין מצילין ש"מ שאר עריות מצילין דאל"כ ליתני אחת משאר עריות דאיכא פגמא דאין מצילין וכ"ש בהמה אלא ש"מ בהמה הוא דאין מצילין אבל שאר עריות מצילין. וכ"ת בהמה איצטרך סד"א הואיל ואיתרבי זכר דכתיב נער א"כ ה"ה בהמה דוי"ו דוכל בהמה מוסיף על ענין הראשון וכמ"ש בסמוך י"ל אדרבה מדאיתרבי זכר א"כ אכא למילף שאר עריות מזכר בהיקש דונכרתו הנפשות העושות וגו'. מיהו לשיטת תו' דבהמה לא איתקש אף זכר לא איתקש ועמ"ש בסמוך וצ"ע. כתב הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו ה"ז לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות משלם קנס. היתה מחייבי מיתות ב"ד לעולם פטור שאין חילוק בין שוגג למזיד שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה כו' ע"ש. וקשה בבבלי בסוגיין פריך אמתני' דפרק אלו נערות דתנן אחותו יש לה קנס אמאי מכיון שניתן להצילו בנפשו מיתה ותשלומין יש כאן למ"ד העראה זו היא הכנסת עטרה. (פסק בפ"א מהא"ב כוותיה) א"כ אין לה קנס. ולרבא דמוקי למתני' דאחותו כר' יהודה. קשה הא פסק הרמב"ם פ"ג מהל' נ"ב דלא כר"י. ור"פ דמוקים לה במפותה נמי קשיא דהא מפורש בדברי הרמב"ם דאף אנוסה יש לה קנס. ור"ח דמוקי לה בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה. קשה הא תנן לעיל פרק ארבע מיתות באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק והיינו בשלא כדרכה וכפירש"י שם ומתני' דרבי דאמר אפילו בא עליה שלא כדרכה לאו בתולה היא א"כ קשיא סתמא אסתמא דלר"ח צריכין לאוקמי מתני' דאלו נערות כרבנן דרבי. ולפי הנוסחאות ברמב"ם פ"ג מהל' איסורי ביאה לא נתברר אי כרבי או כרבנן קיי"ל. ויותר קשה דה"ל לפרש ולא לסתום. וכן קשה נמי אם נאמר דמוקי מתני' בשיכול להצילו באחד מאיבריו ה"ל לפרש. ועוד לפמ"ש פ"ק מהל' רוצח בשאם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו אין ב"ד ממיתין אותו אפשר בכלל חייבי מיתות ואביי מוקי לה כר"י בן שאול דאמר דנהרג עליו. ואפשר לומר דסובר הרמב"ם אף רודף צריך התראה וכן משמע לשונו פ"ק מה' רוצח שכתב כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו ההתראה ה"ז נהרג ע"כ. וכיון דאוקי לאחותו בשלא התרו א"כ אינו נהרג לכך יש לה קנס. והא דלא משני הש"ס הכי דמתני' דאלו נערות בשלא התרו בו איירי דסוגיא זו אתיא כעולא דמוקי מתני' דאלו נערות אפי' בדאתרו בו. אך עדיין קשה דלשון הרמב"ם בה' נערה בתולה משמע דאיירי בדלא אתרו בו למלקות אבל בהתראה דרודף לא איירי ביה כלל וצ"ע. ובמ"ל סוף ה' חובל ומזיק כתב הא דאם יכול להצילו באחד מאיבריו שאין הורגין אותו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אינו מדקדק בזה ע"ש. וקשה א"כ מאי משני אביי מתני' דפ' אלו נערות בשיכול להצילו באחד מאיבריו. הא עדיין היא עצמה יכולה להרוג אותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל מיתה ותשלומין באים כאחד וצ"ע:
ממזרת ונתינה לישראל כו'. כתב רש"י (דף ע"ג) בד"ה אפגמא רבה כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתו מרובה שהוולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו אבל כה"ג באלמנה אינה נעשית זונה אלא חללה ע"כ. ותימא הא אפילו חייבי לאוין ועשה השוין בכל לא ניתנו להצילן בנפשן כמפורש כאו אע"ג שנעשית זונה על ידו וכ"כ הרמב"ם ריש פי"ח מהא"ב. ואף שהראב"ד חולק בזה לא מצאנו לו חבר בדבר זה. ועמ"ש הה"מ שם. ואין לומר הבבלי פליג וסובר דחייבי לאוין נעשה השוין בכל ניתנו להצילו בנפשן ולכך השמיט מהך ברייתא ממזרת ונתינה לישראל. דהא מפורש בבבלי דכתיב מות למעט חייבי לאיין. וע"ק לר' יהושע דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ליכא פגמא בחייבי כריתות יותר מחייבי לאוין ומשום חומרא דכרת ליכא למימר דהא חזינן דאפי' חייבי סקילה אין מצילין מיהו לזה י"ל ר' יהושע כר' יהודא ס"ל דטעמא משום דמסרה נפשה לקטלא ודוקא בחייבי כריתות הוא שדרכן למסור נפשן אבל לא בחייבי לאוין ודוחק. לכך נראה שעיקר פגמא דידה שגורם לה לעבור על איסור שיש בו כרת. אך לפ"ז הרודף אחר חבירו להכריחו שיעבור על איסור כרת יהא ניתן להצילו בנפשו ותנא סתמא קאמר על כל שאר עבירות שבתורה אין מצילין וצ"ע:
אם אמרה הנח לו כו'. עי' בקונט'. וכ"פ רש"י. ואף שפירושו עולה יפה לשיטת הבבלי מ"מ לפי מאי דמסיק כאן טעמא דר"י שיש חשש שמא יהרגנה ולאו מיראה הוא דקאמרה הכי קשה מ"ט דרבנן דפליגי עליה ונראה דסובר הירושלמי דלא פליג (ואף דתני ר"י אומר אפשר דלא פליג כמ"ש התי"ט סוף פ' ארבע מיתות) ר' יהודה וקמ"ל אפי' משום ספק ש"ד אין מצילין אע"ג דודאי עובר אאיסור כרת או מיתת ב"ד והבבלי השמיט הא דאם ממתין כו' דסובר ר"י פליג את"ק. א"נ ה"ג רי"א אם אמרה הנח לו שאם ממחין על ידו נמצא באין לידי ש"ד אין מצילין אותו בנפשו וה"פ היא אומרת הניחה לו שמא יהרגנה אין מצילין והיינו כשיטת הבבלי. מיהו בתוספתא הגירסא כמו שכתובה כאן:
פשיטא דא מילתא רוצח כו' עי' בקונט'. אבל בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אע"ג דמיתה לזה ותשלומין לזה. ונראה סוגיין כרבא דאמר בבבלי פ"ק דמכלתין (דף י') מיתה לזה ותשלומין לזה משלם ממון. ובסוגיין גרסינן רבה וכ"כ תו' כתובות (דף ל"א). אך מ"ש שם בשם ריב"א בכל מקום לכ"ע מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ורודף ה"ל תשלומין ומיתה לאחר דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ע"ש. תימא א"כ איך קאמר סתמא של כל אדם פטור הא לפ"ד אם שיבר כלים של קטנים שאינן בני מיעבד מצוה להצילו או כלים של בני אדם החלושים שאין בכחם להרגו יהא חייב לשלם וגדולה מזו אני אומר אם בעל הכלים אינו שם ואי אפשר לו להצילם אמאי יהא פטור מאי קאמרת אלו היה כאן היה מותר לו להרגו ה"ל מיתה ותשלומין לאחד א"כ אף אנו נאמר אם היה בעל הכלים גיבור או איש מלחמה אלו היה שם היה אפשר להצילה באחד מאיבריו חייב ורבה סתמא קאמר משמע בכל ענין פטור אלא ודאי כיון דעכשיו שאין כאן מי שיצילנה באחד מאיבריו בר מיתה הוא ופטור אע"ג דלאו לכל העולם בר מיתה הוא ודלא כריב"א וצ"ע:
וחרנא אמר אינו נותן דמים. עי' בקונט'. וכונתי למ"ש הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הגהמ"יי שכתב בירושלמי מסיק צריך להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו שהוא בודאי בסכנת מות אם לא יצילנו ע"כ (ולא מצאתי דבר זה) וכיון שצריך למסור גופו כ"ש ממונו. מ"מ ק"ו פריכא הוא התם כיון שאי אפשר בענין אחר אבל ממונו א"צ להפסיד דלעולם אין מצילין את עצמו בממון חבירו כל שיש לו לשלם. וכ"ה בבבלי נרדף ששיבר כלים של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו. ובתשובת מיימוני לה' חובל ומזיק סי' כ' מייתי ראיה לדין זה שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם אפי' היכא דאיכא סכנת נפשות ממשמעות הש"ס פ' הגוזל ע"ש. ותימא איך נעלם ממנו שדין זה מפורש בסוגיין בבבלי וכמ"ש ועי' ברא"ש וצ"ע ועי' מה שכתבתי לעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה [פשיטא]:
רודף שנעשה נרדף כו'. ותימא הא רשע הוא ומהיכי תיתי לומר להצילו בנפשו של זה וכ"ת בתוך כך עשה תשובה א"כ פשיטא שמצוה להצילו וי"ל בשביל שעברו פעם אחד לא מיקרי רשע כמ"ש תו' פ"ק דחולין והכי קמיבעיא ליה כיון שבתחלת המעשה היה מצוה להורגו גם עתה כן הוא או לא. אך קשה הא תניא בסמוך אם נעשה המעשה אין מצילין כ"ש כאן שלא נעשה ולא יעשה שאסור להרגו וכן אם יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו כ"ש כאן שמצילין בנפשו. ואפשר דקאי על הרודף עצמו. אך אין לשון הש"ס משמע כן. ובמ"ל פ"ק מה' רוצח כתב נסתפקתי ברודף אחר רודף על חבירו להרגו ונתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ע"ש. ולי נראה לפשוט ספיקו מסוגיין דגרסינן בבבלי ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים של כל אדם פטור ולאו מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו ע"כ ואי ס"ד שרשות ביד הרודף להרוג המציל א"כ מאי תאמר ולא מן הדין הא גם ע"פ הדין פטור שהרי יש כאן מיתה להמציל וכל המתחייב בנפשו. פטור אלא ודאי שאסור להרגו הלכך מן הדין חייב לשלם:
שניא היא תמן שאין את יודע כו'. בבבלי משני משמיא קא רדפי ליה לאמיה נראה דכוונתי נמי להא דר"ח שאין יודעין אם הוא רודף אותה או שהיא מעכבו מלצאת וכח אין ללידה. אבל הרמב"ם פ"ק מה' רוצח עד שלא יצא חותכין את הולד מפני שהוא כרודף אחריה אבל משיצא אין נוגעין בו שזהו טבעו של עולם ע"כ. וצריך טעם למה עזב פירוש המפורש כאן וביותר נראה דהכא והתם ר"ח הוא בעל השמועה:
תני רלב"ש אומר ההולך כו'. וקשה א"כ הא דתניא (בבבלי בסוגיין) ר"א אומר ע"א יהרג ואל יעבור שנאמר בכל נפשך כו'. לראב"ש ל"ל קרא כיון דהוקשו עריות לש"ד שיהרג וא"י א"כ איכא למילף ע"א בק"ו. ונ"ל דלית ליה הך היקישא ולא בא הכתוב ללמד אלא ללמוד שרוצח ניתן להצילו בנפשו. לפ"ז י"ל אף עכו"ם דוקא בפרהסיא הוא דיהרג ואל יעבור אבל בצנעא לא דכתיב וחי בהם. וכ"ת א"כ ל"ל בכל נפשך תיפוק ליה דכתיב ונקדשתי וי"ל אי לאי בכל נפשך ה"א ונקדשתי לא קאי אלא אעכו"ם לכך כתיב בכל נפשך ממילא צריכין לומר ונקדשת' אכל המצות קאי. וכ"ת לר"א נמי נימא בכל נפשך אפרהסיא קאי י"ל כיון דגלי לן קרא בעריות דאפי' בצנעא יהרג וא"י דומיא דש"ד שאין לחלק בו בין צנעא לפרהסיא אף בעכו"ם לא מחלקינן אבל השתא דלית לן היקישא לא מוקמינן קרא אלא בפרהסיא כי היכי דלא וחלק קרא דוחי בהם. והא דתניא בבבלי שם אר"י מנין שאם א"ל לאדם עבוד ע"א ואל תהרג מנין שיעבוד וא"י ת"ל וחי בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ונקדשתי ר"ל דא"כ ונקדשתי למה לי דלית ליה דרשת ר"א דבכל נפשך וכ"ת א"כ מאי ס"ד שיהרג וא"י דאיצטרך קרא למעוטי דהא למ"ד וחי בהם רשות לא אתי אלא למעוטי שאין חיבה על האדם למסור עצמו י"ל ס"ד דמקשין נערה המאורסה לרוצח ועכו"ם ילפינן בק"ו מנערה המאורסה לכך איצטרך וחי בהם. ויותר נראה אף ראב"ש בהא כר' ישמעאל ס"ל דונקדשתי אעכו"ם קאי אפרהסיא ואייתר בכל נפשך לחייב בעכו"ם אפי' בצנעא אבל בשאר מצות אפי' פרהסיא לא דכתיב וחי בהם. בבבלי גרסינן תני רשב"י אומר עכו"ם ניתן להצילו בנפשו מק"ו. וכן נראה דגרסינן בבבלי מגילה דף י"ב שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה א"ל אמור אתם א"ל מפני שנהנו מסעודתו של אותי הרשע א"ל א"כ שבשושן יהרוגו כו' א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם א"ל וכי משא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים כו' ע"כ. ותמהו תרי תמיהות חדא איך אמר ר"ש אמרו אתם אחרי שהם שאלו ממנו טעם הדבר ש"מ שטעמו נעלם מהם א"כ איך יאמרו הם ועוד תיקשי לנפשם וכי משא פנים יש בדבר. ונראה שהתלמידים שאלו מר"ש לדבריך מפני מה נתחייבו ישראל כליה כלומר לדבריך שבשאר מצות אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג קשיא מפני מה כו'. ע"ז השיב להם ר"ש אמרו אתם כלומר גם למאן דפליג וסובר אפי' בשאר מצות בפרהסיא יהרג וא"י אין טעם בדבר ואמרו מפני שנהגו כו' דאע"ג שאין איסור עכו"ם באכילתן מ"מ היה להם למסור עצמן. ולכך לא נהרגו ממש שלא עברו רק אאיסור לאו באכילתן ולא אאיסור שיש בו מיתה והשיב ר"ש דקשיא א"כ שבשושן יהרוגו כו' אמרו לו אמור אתה כלומר על כרחך טעמא דידך שעבדו ע"א וקשה וכי משא פנים יש בדבר דכיון דעבדו עכו"ם חייבין מיתה ואמר להם הם לא עשו אלא מיראה ואין בו חיוב מיתה וכרבא דאמר לעיל בבבלי (דף ס"א) העובד מיראה פטור ונענשו במדה כנגד מדה אבל ממות נגאלו לחיים. ועמ"ש לעיל [פ"ג ה"ה] תו' בד"ה חוץ כו':
הדרן עלך פרק בן סורר ומורה