מהו שתים שהן ד' וכו'. כתבו תוס' במס' שבועות דף ה' בד"ה ב' שהן ד' וכו' נראה כמו שפי' הקונטרס במס' שבת שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בע"ה העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטו' ובחוץ לעני העומד בחוץ וריב"א פירש שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ארבע הכנסה דחיוב ודפטור לבע"ה העומ' בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה"נ מפרש לעיל מתני' דהכא שתים הוצאה דעני ודבע"ה שהן ד' הכנסה דעני ודבע"ה ובירוש' בעי אי איכא לפרש מתני' כדפי' בקונטר' או כריב"א ואין להאריך עכ"ל ותימא תינח ב' לחיוב וב' לפטור איכא לפרושי כפירש"י ולא כפי' ריב"א אבל ד' לחיוב וד' לפטור א"א לפרש לא כפירש"י ולא כפי' ריב"א וי"ל לפי' ריב"א יש לפרש במתני' שתים הוצאה דעני ודבע"ה שהן ד' הכנס' דעני ודבע"ה לחיוב וכן לפטור אך קשה מאי קאמר בפני' ובחוץ ע"כ לומר כמו שפרשתי בקונטרס א"כ אין זה פיר' ריב"א אלא פי' שלישי כמ"ש תוספו' שם בשבועות וצ"ע:

שוב ראיתי בתוס' ישנים במסכת שבת שמקשי' מירוש' על פי' ריב"א והיינו כמ"ש אך שכתבו ומסיק הירושלמי ב' לחיוב וב' לפטור וכ"כ בהגהו' מרדכי בשם ר"ב בעל התרומות [גליון הש"ס נתקשה בזה לפי פירושו והוא דחוק וגרם לו לפי שלא נזכר בירוש' שבועות ושם הגירסא בשינוי ודברי ר' יוסי מוקדמין לדברי ר' בא דר"י בא להוכיח ממתני' דומיא דשבועות והדא אמרה ארבע לחיוב וארבע לפטור (וכצ"ל שם בירושלמי כמו שהגיה בפני משה שם דהדא אמר' צ"ל אחר דברי ר"י עיין שם) ור' בא דחי חמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתיא מיתני ואם כן ממילא עסקינן דשנים לחיוב ושנים לפטור כמ"ש בהגהמ"ר ותו' ישנים כנ"ל:] וקשה דלפי מה שפירשתי בקונ' המסקנא ד' לחיוב וד' לפטור וי"ל דהם מפרשי דה"ק אר"י מתנית' אמרה כן לעולם הכא שתים לחיוב ושתים לפטור ודקשיא ממתני' דשבועות שאני התם דליכא למטעי דמגופא דמתני' שמעי' דנקט חיובים ולא פטורים דומיא דשבועו' שתים שהן ד' שכולהו לחיובי ה"נ ביציאות השבת משא"כ כאן במס' שבת דנקט חיובי ופטורי ודאי שתים לחיוב ושתים לפטור ופריך והא תני בברייתא דלתות ההיכל שתים שהן ד' ואינן לחיוב ומשני התם אית לך למימר לא לחיוב ולא לפטור אבל במקום דאיכא חיובי ופטורי ותני אגב גררא חיובי תני ולא פטורי כנ"ל ליישב דעת התוס' ישנים:

והא תני דלתות ההיכל וכו'. קצת קשה למה לא תני הבריחים שהיו במשכן העליון והתחתון שתים שהן ד' וי"ל דלא פסיקא ליה דהא חמש בריחים היו עם הבריח התיכון ועי"ל כיון דהמשכן לא היה אלא לשעה לא קחשיב ליה:

לא סוף דבר וכו' בקונט' הגהתי כפי הנראה לפום פשטא דשמעתתא ונראה דיש להגיה עוד בענין אחר וה"ג לא סוף דבר שני פתחים פתוחים לשתי פלטיות אלא אפי' פתוחין לפלטיא אחת אוף ר"י פליג דר"י מדמי רשויות להעלמות כמה דר"י מדמי רשויות להעלמו' לפטור כך מדמה רשויות להעלמות לחיוב שאם הוציא כגרוגרת בפתח זה וכגרוגרת בפתח זה בהעלם א' שמא אינו חייב שתים א"ר יודן ר"י מדמי וכו' וה"פ אפי' שני פתחי' הפתוחי' לפלטי' אחת והוציא בכל אחת חצי שיעור פטור דר"י מדמי רשויות להעלמות וה"ל כשני העלמות ופטור ופריך כמה דר"י וכו' כלו' לדבריך דר"י מדמי רשויו' להעלמות א"כ אם הוציא כגרוגר' וכו' שמא אינו ראוי שיהי' חייב שתים וזה לא שמענו דר' יוסי מחייב בכה"ג שתים ומשני ר' יודן דאין טעמו של ר"י דמדמה רשויות להעלמות אלא לאכילת פרס וכו':

ויהא פטור. וקשה הא כשמביאו למקום שחצי הגרוגרת הראשון מונח הרי הוא כאלו הניחו שם ועקירה היתה משעה שעקר רגליו וכיון שבמקום זה נשלם הגרוגרת למה לא יצטרפו וי"ל כיון דלרבי יוסי עקיר' שבפנים לא הוה עקיר' להצטרף עם ההנחה שבמקום חצי גרוגרת השני שהרי היתה הנחה אחרת ביניהם אלא צריכין לומר דעקירת רגליו בפסיעה אחרונה שבסמוך לחצי גרוגרת הראשון היא היתה עקירה א"כ אין לחייב על ההוצאה שמרשות לרשות שהרי לא היתה גרוגרת שלימה ועל המעביר בר"ה אין לחייבו שלא היו ד' אמות וא"ת א"כ לעולם לא מצינו מעביר ד' אמות בר"ה שהרי מיד ה"ל כנח וי"ל כמו שכתבו תוס' דד' אמות בר"ה גמר' גמירא לה ולא ילפינן מינה א"נ בקופץ כדלקמן:

א"ל אינו מן השם שזה חייב משום מהלך וכו'. רש"י פי' בכריתות ובס"פ הזורק אינו מן השם שאין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה וקשה הא מפורש אמרינן כאן דאינו מן השם לפי שזה מהלך וזה חייב משום מניח:

תיפתר שהיה מוטל וכו'. וא"ת אדרבה מן השם הוא זה שהרי כולהו בהדי הדדי קאתו דבליעתו הוי הנחה וי"ל דסובר ר' יוסי דמיד כשבלע חייב על האכיל' שהרי נהנה גרונו ועל ההוצאה אינו חייב עד שינוח לגמרי. ומכאן קשה אמ"ש תוס' בס"פ הזורק בד"ה והוציאן חייב כולהו בהדי הדדי קאתו דבליעתו הוי הנחה אעפ"י שמהלך וכו' ולפי מ"ש לא אמרי' דבליעתו היינו הנחתו וי"ל דתוס' כתבו כן לר' מאיר ור' יוסי פליג אך קשה איך כתבו דמתני' איירי כשמהלך הא מוקמינן לה בעומד ומוציא וכדמשני ר' יודן:

שהיה מוטל וכו'. קצת קשה ליתני חמש חטאות ולוקמי בשהוציאו ע"י הילוך שאף ההוצא' מן השם וי"ל דא"כ חיוב ההוצאה קודמה לאכיל' ואינה מן השם:

ובאיש וכו'. בגליון ויידא כו' פי' זאת אומרת דין זה ובאיש לר"י פי' שהרע לר"י על שלא אמר מעצמו כלומר משמו עכ"ל. והדבר תימא למה הרע לר"י כיון שהיא לא אמר דבר זה מעולם ועוד לשון מן גרמי' קשה לכן מה שפרשתי בקו' עיקר:

הכל מודין בזורק וכו'. כתבו הרשב"א והר"ן והתימה מן הרב אלפסי שכתבה להא דבן עזאי ולהא דרבי יוחנן מודה היה בן עזאי בזורק ונראה מדבריו דס"ל דהלכתא כבן עזאי וליתא דהא רבי יוחנן גופיה אמר לעיל המוציא מרה"י לרה"ר דרך כרמלית חייב עכ"ל. ונלע"ד דודאי אף הרי"ף פוסק כרבנן דבן עזאי ולא הביא הא דר' יוחנן אלא למשמע מיני' דאף במוציא פליגי רבנן על בן עזאי והלכתא כוותיהו ולאפוקי מדרב יהודה דאמר בסמוך במוציא כ"ע מודין שהוא פטור ולא פליגי אלא בזורק וזה ברור. וכן נראה מדברי הרמב"ם פ "ד מהלכו' שבת שכך פירש דברי הרי"ף רבו:

ויהא פטור. גי' תוס' בשבת ובכתובות דמשני משכחת לה בקופץ שאף האדם לא נח על גבי הארץ:

ואם הוציא פטור. ה"ג וחכמים מחייבין דלפי הגי' שלפנינו אין כאן סייעתא לר"ה דדלמא הך ברייתא כרבנן אלא דאף אם נגיה כן בבריית' זו קשה ברייתא אחריתא דמייתי מינה סייעתא לרב יהודה אדרבה הי' סייעתא לרב הונא לכך נראה כגרסתי שבקונטרס:

אלו זרק בימין וכו'. כתבו תוס' במסכת שבת דף ה' ע"א בד"ה כשני בני אדם וכו' או דלמא כאדם אחד ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע"פ שהעבירו ד' אמות פטור עכ"ל וקשה הא לר"ש ולרבי יודן פשיטא להו דחייב ואפי' לרבנן דקיסרין מיבעי להו ואיך כתבו תוס' בפשיטו' דפטור:

קנה נעוץ ברה"ר וכו' חייב. וצריך לומר דלא שמיע להו הך ברייתא דפליגי חכמים וריב"י דתניא ריב"י אומר נעץ קנה בר"ה ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב וחכמים פוטרין וכן ר' מנא לא שמע הך ברייתא:

אלא בשעה שהיה מרבע להן הרוחות. פי' בקונ' שהעמידו וכו' וכן מפורש בפרק כיצד מעברין ובמדבר מי היה מכוין להם את הרוחות א"ר אחא הארון היה מכוין להם את הרוחות הה"ד ונסעו הקהתים נושאי המקדש זה הארון והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת שעליהן היה הארון נתון וה"פ דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם משמע שבני קהת הקימו המשכן וזה ודאי אינו ואם קאי על בני מררי אין כאן מקומו כלל דהא בעניינא דנסיעה קיימין לכך מפרש לקרא הכי שבני קהת הקימו בני מררי עם המשכן ולא נעשה בו דבר עד ביאת בני קהת עם הארון כדי שידעו איך יעמידו המשכן לאיזה צד. והר"ש יפה כ' בס' י"מ דע"כ והקימו דבק עם בני גרשון ומררי הנזכרים למעלה או פירושו והקימו המקימים אותו והוא מקרא קצר שא"א לומר שהוא דבק עם הקהתים הנזכרים כמ"ש הרא"ם על דברי רש"י בחומש עד בואם בני קהת שעליהם הארון נתון דכתי' כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וכו' עד בואם ע"י בואם כדרך שהיה הארון מכוון כנגד פני מזרח על אותה התכונה היו מקימין אותו ודלא כפי' רש"י בחומש עכ"ל וקשה דכיון דהיו מקימים את המשכן קודם שבא הארון ועדיין היה מפסיק בין נושאי הארון למקימי המשכן דגל מחנה ראובן איך היו יודעין לכוון הרוחות ועוד דלישנא דקרא ודהש"ס אינו מכוין וע"ק דאמרינן כאן דהארון בשעה שהיה מרבע להן הרוחות היה עומד בלא המשכן ולפירושו לעולם הקימו המשכן תחלה ואח"כ הכניסו הארון לתוכו אלא ודאי כמ"ש עיקר:

ומבואות שאינן מפולשין. בבבלי גרסינן חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין ופירש"י ומבואות שאינן מפולשין וכו' והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות הוא דבין עירבו ובין לא עירבו רה"י הוא והמוציא מתוכו לרה"ר חייב ע"כ וק' דבשמעתין מפורש דמכלל ד' רשיות הוא ואי קשיא א"כ חמשה רשויות הן י"ל דבכלל מקום פטור הוא דאם עירבו מוציאין לכתחלה דאלת"ה קשיא למה לא קחשיב בשמעתין מקום פטור אלא ודאי שהוא בכלל מבואות שאינן מפולשין. וע"ק דקחשיב בסוגיין אסקופה בכלל כרמלית ובבבלי מקום פטור קרי לה ובתוספתא תני לאסקופה בכלל כרמלית ומסיים בה עומד אדם על האסקופ' וכו' משמע דמקום פטור היא וי"ל דתרי מיני אסקופה הן יש מהן כרמלית ויש מהן מקום פטור:

סמטיות שבין העמודים וכו'. כתב הרמב"ם פי"ד מה"ש איצטבא שביו העמודים העומדים ברה"ר הרי הוא ככרמלית וצדי רה"ר ככרמלית אבל בין העמודים הואיל ורבים דורסין ביניהם הרי הן רה"ר ע"כ וכתב ה"ה א"ר יוחנן בין העמודים וכו' (עיין בבבלי דף ז' ע"א) ופסק רבינו כרב יהודה דהיא בתרא ועוד שבברייתא לא הזכירו בכלל הכרמלית אלא האסטונית אבל הרשב"א ז"ל פסק כר' יוחנן ע"כ וז"ל הרשב"א וקי"ל כר' יוחנן דאמר בין העמודים נדון ככרמלית וכ"ש איצטבא משום דר"י לגבי רב קי"ל כרבי יוחנן וכ"ש לגביה דרב יהודה דהוא תלמידו דרב אבל הרמב"ב פסק כרב יהודה ולא ירדתי לסוף דעתו ואולי משום דתני בברייתא דלעיל האצטונית ולא מני בין העמודים בהדייהו דהויא רבותא טפי ואינו מחוור דא"כ ליקשי מיניה לר' יוחנן וכו' ורי"ף לא כתב מזה בהלכות כלום והא דאמר רב יהודה (או) איצטבא שלפני העמודים נדונין ככרמלית תמיהא לי מאי קמ"ל הא בהדיא תני בברייתא והאצטווני' ועוד מהו שלפני העמודים דקאמר לימא האצטבא סתם ואולי אפילו באצטבא שאינה גבוהה שלשה קאמר ומפני שהיא לפני העמודים אינה נוחה לידרס והלכך פסקה מתור' רה"ר אלא שמצאתי בירושלמי בהפך מזה דגרסינן התם ר"ז וכו' בשם ר' חנינא סמטיות שבין העמודים נדונין ככרמלית רשב"ח בשם רבי חנינא פירתי העמודים נדון ככרמלית לכן צריכ' בגבוהין שלשה ע"כ ועדיין אני אומר כי יש שבוש בגרסת הירושל' ובשאינן גבוהין ג' היא דהא צריכא דאלו בגבוהין ג' פשיטא וצ"ע עכ"ל הרשב"א. נמצינו למידין מדבריו ארבע' קושיו' חדא על הרמב"ם דפסק כרב יהודה נגד רבי יוחנן. ועוד על הרי"ף שלא הביא מכל זה בהלכות ועוד על רב יהודה בתרתי ל"ל לפני העמודים ומאי קמ"ל הא תני לה. ולדידי קשיא עוד על הרמב"ם שכתב אצטבא שבין העמודים ולמה לא תפס דברי רב יהודה שאמר לפני העמודים ואין זה מדרכו להמציא דברים שלא נאמרו בש"ס וע"ק לי הא דקאמר בש"ס לישנא אחרינא אבל בין העמודים דזימנין דדרסי ליה רבים כרה"ר דמי מאי איכא בין האי לישנא ללישנא קמא. לכן נ"ל דהרמב"ם מפרש דללישנא בתרא אף רבי יוחנן לא קאמר שבין העמודין נדון ככרמלית אלא אאצטבאות שבין העמודים. ורב יהודה סובר כיון שבין העמודים דחוק הוא זמנין דדרסי לה רבים לאותן אצטבעות נמצא שפסק כרבי יוחנן וכלישנא בתרא ולחומרא ולכן לא כתב הרי"ף מזה כלום דברייתא סתמא קתני והאיצטבא משמע בין שהיא לפני העמודים ובין שהיא בין העמודים:

ודע דבנוסחת הרי"ף שלפנינו יש שיבוש שכתב שם פלוגתא דר"י ור"י וליתא בספרי' ישנים וכ"נ מדברי הר"ן ובהכי ניחא הכל ושפתי הרמב"ם ברור מללו. וא"ת קשיא ליה לרמב"ם הא דר"ז דאמר סמטיות וכו' נדונין ככרמלית והיינו בין העמודים ממש וי"ל כרשב"א ס"ל דעכ"ל דפליג אר"ז דאל"כ תרתי דרבי חנינא ל"ל השתא בין העמודים נידונין ככרמלית אצטבא לא כ"ש אלא ודאי דפליג עליה וכוותיה פסק הרמב"ם:

פירחי העמודים וכו'. וא"ת הא תנן בפ"ו דאהלות כל הכלים שתחת הפרח ר"י בן נורי מטמא דסוב' דפרח בטל לגבי העמוד א"כ לימא דרבי חנינא כתנאי וי"ל דאין לדמות רשויות דשבת לטומאה כדתנן בפ"ו דטהרות שבילי בית גלגול רה"י לשבת ורה"ר לטומאה:

הדא אמרה אפי' חשכה דתנינן וכו'. כתב בש"ג בשם צפנת פענח שמעינן מהכא דקרינן למנחה חשכה וכיון דהכי הוא קרינן שמע בזמן מנחה דהא חשכה קרויה וגם רבי קרי למנחה חשכה:

או ראשון ראשון. כתב הי"מ שיזכיר המקבלים הידועים לו לבד ויזכירם בסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלו' לפלו' או יזכירם בסדר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה לו ושוב מי שמסרה לרבו כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון לידועים לו עכ"ל וקשה למה דוקא בשאין ידוע לו כל המקבלים מותר לומר ראשון ראשון אי אחרון אחרון הלא גם בידועים לו כולם נמי דינא הכי ומאי קמ"ל הלכך נראה כמו שפירשתי בקונט' עיקר וכן מפורש במס' נזיר בבבלי פ' כה"ג דף נ"ו ש"מ כל שמעתת' דמתאמרה בבי תלתא קדמאו ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' וזה ברור:

רבי חנניא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין וכו' בבבלי בסוכה פ' הישן גרסינן אר"ח בן עקביא כותבי ספרים וכו' פטורין מק"ש וכו' לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה ר"י הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה וזהו בהיפך ממאי דאיתא כאן וקשיא לן דאמרינן אתיא דר"י כרחב"ע משמע דאף ר"י סובר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואנן תנן בפ"ב דסוכה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ור"י סובר דהלכתא כסתם משנה וצ"ל דתנאי נינהו אליבא דר"י:

חדוד והי"מ גורס ע"י שהי' תדיר בד"ת וכו' ואינו נראה דאטו בחביבותי' תליא הא בחביבת המקום הוא הדבר גם הלשון דחוק הלכך מ"ש בקונטר' נראה עיקר וכפי הגירסא שלפנינו:

תמן דרך הוצאה היא בנשים וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף י"א ע"ב בד"ה ואם יצא וכו' והא דתנן בפרק במה אשה ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך ע"כ והן הן הדברים האמורים כאן והא דל"ק להו דברי ר"י אהדדי כדפריך הש"ס הכא י"ל דסוברים דמודה ר"י כל שדרך הוצאה בכך חייב אפי' שאר כל אדם ולא פליג אלא במחט התחובה שאין דרך הוצאה אלא לאומן ואפשר לומר שזהו דעת הרמב"ם בפי"ט מה"ש שפסק כר"מ דסתמא דמתניתין משמע כר"מ דהא לא מוקי לה ש"ס בבלי באשה גודלת ועיין בכ"מ שם:

רבי מנא א"ל סתם וכו'. בגליון פירש שגרס יצאת חייבת חטאת ולא גרס דברי ר' מאיר עכ"ל ואין פי' מחוור דבכמ' מקומות מצינו כלשון הזה בירושלמי ובכולן הפי' כמ"ש בקונטרס והוא הנכון ועיין בריש מסכת עירובין וסוכה:

לא מחלזון. בגליון פיר' מין ארבה הצלצל מתרגמינן בירוש' חלזונא וקשה אם הוא מין ארבה מאי ראיה מייתי שהוא חי ז' שנים ויש לדחוק ולישב מיהו פירושי שבקונטרס נראה יותר:

לקנב חיזרין. בגליון פי' לחתך עצים ותימא מי התיר לעשות כן בשבת אפילו בלא נר ופי' שבקונטרס עיקר שוב ראיתי בספר מג"א סי' ער"ה שפי' כמ"ש בקונטרס:

ואחד הנר וכו'. בפירקין די"ב ע"ב פירש"י בד"ה ואפי' גבוה דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור לא פלוג למלתייהו וקשה הא מסיק התם בש"ס דתרי שפיר דמי וא"כ ע"כ לומר דבמקום דליכא למגזר שמא יטה לא גזרו וראיתי ברמב"ם פ"ה מה"ש שכתב ואפילו עשרה בתים וכו' לא יפלה לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה הרי דאף בבתים הטעם משום שמא ישכח ולא משום דלא פלוג רבנן והב"ח והט"ז בסי' ער"ה חילקו בדבר ע"ש שהאריכו ונעלם מהם דברי הירושלמי אילו וצ"ע:

מצורע עם וכו'. לא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפי"א מהט"צ דין זה:

לפני בא וגו'. והוא יום התחיי' שאז הדין הגדול ומכיון שהוא יבוא לצורך התחייה נמצא שהתחייה סבה להביאו כ"כ הר"ש יפה ואין נראה דאדרבה אליהו סבה להתחיי' כמו כל הני דלעיל דהא עיכוב התחייה בו תליא לכן נ"ל דלפי סוגיא זו יבוא אליהו לאחר התחייה קודם יום הדין ולאחר הדין יגלה המשפחות שאף שיעמדו מ"מ לא יכירו האבות את הבנים ולא הבנים את האבות כי אם על ידו:

בו ביום גדשו וכו'. תוספ' בפרק מי שהחשיך כתבו דר"א ור"י שניה' לשבח ע"ש וסוגיין משמע יותר כפי' רש"י:

ששה מהן עלו וכו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה ופעם אחת בקרו לחזקיהו בן גרון ונתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי ב"ש וב"ה ולא היה באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד ונמנו והיו ב"ש מרובין והשם אמר אחרי רבים להטות וקשה הא לפי ברייתא זו לא היה שם רק ששה ומתלמידי ב"ש ואיך כתב שהיו שם כל הראוין להוראה ואין לומר דששה מתלמידי ב"ש עלו והשאר עמדו מלמטן שלא יצאו תלמידי ב"ה ויבטלו המעמד דכי מה תועלת היה ביציאת קצת מתלמידי הלל הלא אין עלינו אחריות כל העומדים חוץ לבית דין אם יחלוקו עליהם וע"ק שהרי ודאי היו עוד תלמידי הלל בעולם שהרי הם היו מרובים מתלמידי ב"ש כדאמרינן ביבמות ואין לומר שאז חזרו מקצת תלמידי ב"ה והודו לדברי ב"ש שהרי במתני' תנן נמנו ורבו ב"ש על ב"ה:

שמונה עשר דבר וכו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה ואמרם אלו מן ההלכות שאמרו ר"ל שהם מן ההלכות שהסכימו עליהן ולא נפל בהן שום מחלוקת וזה מספרם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד' בחוץ הרי ח' לא ישב אדם לפני הספר ולא למרחץ ולא לבורסקי ולא לדין ולא לאכול הרי י"ג לא יצא חייט במחטו ולא הלבלר בקולמסו ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ולא יאכל הזב עם הזבה הרי י"ח אבל הי"ח שגזרו האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשות' משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלש' לוגין מים שאובין הרי חמש והנוגע בספר והידים האוכלין והכלים הרי ח' המניח כלי תחת הצנור וכל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע הבוצר לגת הוכשר גידולי תרומה תרומה מי שהחשיך בדרך הרי י"ג פת עכו"ם שמנם יינם יחוד בנותיהן שיהא תינוק כותי מטמא בזיבה הרי י"ח וקשה הא אחרינייתא נינהו שרבו עליהן כדמפרש בסוגיין ועוד באותן שגזרו לא תפס לא דרך ש"ס דילן ולא דרך הש"ס בבלי שהרי חשיב פת שמן ויין ובנותיהן כל א' לעצמו ובבלי קחשיב כולהו בחדא וע"ק דקחשיב אוכלים וכלים בחדא דהיינו דווקא לר"מ אבל לר"י בתרתי חשבינן להו וע"ק דקחשיב כלים תחת הצינור כר"מ ולא כר"י דנימוקו עמו וכוותיה פסק בחיבורו פ"ד מה' מקואות ועיין בספר המאור:

והטבול יום. משמע דאף טבול יום מי"ח דבר הוא ובבבלי פריך טב"י דאוריית' ומשני סמי מכאן טב"י דאינו בכלל י"ח דבר ונראה דירושלמי סובר שגזרו על ט"י דרבנן שיפסול תרומה דאורייתא והא דתנן בפי"א דפר' כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן י"ל דמתני' לאו דוקא וע"ש בתוספות י"ט:

ועל עדותן. וקשה הא מן התורה עכו"ם פסול לעדות כדכתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועכו"ם לאו אחיו הוא ואפילו במסיח לפי תומו פסול מדאורייתא אלא דרבנן הקילו בעדות אשה להכשיר מסיח לפי תומו א"כ גזירתן למה:

ולא עבדין כן. הרי"ף והרא"ש בפ"ב דעכו"ם העתיקו לדברי הירושל' ולא מסיימי ביה הא דאמר ולא עבדין כן וצ"ל דסוברים הא דלא עבדי כן ולוקחים אף מבעל הבית שלא ע"פ הדין עושים אך קשה הא דגרסינן בירושלמי בפ"ב דפסחים אמתני' חמץ של נכרי לאחר הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם מותר אפילו באכילה והא מתני' סתמא איירי אפילו בפת של בעל הבית ואפילו הכי במקום שנהגו מותר באכילה משמע דהמנהג דינא הוא דבמנהגא תליא מילתא וצ"ע בפוסקים:

קליות למה. רש"י והר"ן פירשו בעכו"ם פ"ב וקליות נמי לא נשתנו והרמב"ם פי"ז מהמ"א כתב וכן קליות של עכו"ם מותרין ולא גזרו עליהן שאין אדם מזמן חבירו על קליות ונראין דבריו דלפי' רש"י צ"ל דירושלמי ובבלי פליגי במציאות אי נשתני או לא אבל לדברי הרמב"ם ניחא דבבלי סובר דלכך מותר לפי שאין דרך להזמין ובסברא פליגי אך בבבלי שם דף ל"ח ע"ב מפורש דאף קליות לא נשתנו מברייתן וקשה ל"ל להרמב"ם לחדש טעם אחר ועיין בלח"מ ודבריו צ"ע שלפי דבריו ה"ל להרמב"ם לכתוב טעם זה לעיל מיניה גבי דבר שנאכל כמות שהוא חי וצ"ע:

ותני כן וכו'. כתב הרב ר"א בפי' למסכת תרומות ותני נמי הכא בברייתא איסור של חלב משום תערובות של בהמה טמאה מדבעי לעמוד בצד העדר בשעה שהנכרי חולב ש"מ משום תערובות וכו' וכי עומד בצד עדר בשעת חליבה לא יערב הנכרי דמירתת שישראל רואה אותו מערב. ויעמיד עד שיקיים הגבינה ואז יוכל להגביה העליון שהארס אז צף למעלה או עומד כשבכה למעלה וכי ינטל העליון תו ליכא למיתש בשלמ' בחלב וכו' משא"כ כשנקפיאנו ונעשה גוש ובין הנקבי' פי' שיורד לתוכו ג"כ וקשה לכל הטעמים שיאמרו שאפרו חלב העכו"ם לעולם מהני כשישראל רואהו ומאי סייעתא מייתי מהך ברייתא דהטעם משום תערובות וע"ק דתוספות כתבו בעכו"ם דף ל"ה ע"א בד"ה לפי שא"א וכו' וקשי' ויעמיד על הגבינה קיימא כלומר גבינה שיעשו מיהו תשתרי דהא ארס אינו מניחו לייבשו ומסיק מפני ארס הנתון בין הנקבים כמו שמתרץ בתלמודינו אבל אין לפרש כפי' הר"א דקאי אחלב וה"פ למה אסרוה משום גילוי ויעמידנו ואם יש בו ארס לא יעמיד דהכי מקשה התלמוד גבי חלב טמא דליתא דהא לא מצינו בשום מקום שיניח חלב להקפות בשביל ארס הנתון בו הרי שנעלם ממנו דברי תוס' אלו וע"ק אמאי שפי' שאז יכול להגביה העליון דליתא דכיון שכבר עירב הכל א"א דלא לשתייר למטה צחצוחי חלב ומה שפירש בין הנקבים היינו שיורד לתוכו קשה כיון שהדבר גוש הארס שהוא לח עומד בין הנקבים של מעלה או של מטה ולא שייך צף אלא בדבר לח ולא בדבר גוש:

בג' מקומות וכו'. כתבו תוספ' במס' עכו"ם דף ל"ז ע"א בד"ה אשר לא וכו' ור"י הביא ירושלמי רבי וב"ד התירו את השמן בג' מקומות ר"י הנשיא ורבותינו התירו בגיטין ובשמן ובסנדל וי"ל שהיא ט"ס דא"כ מאי משני מגיטין הא עדיין איכא ג' דברי' דהא התיר ר' בית שאן דבירושלמי דדמאי נמי איתא לכך נראה דגרסינן ר"י הנשיא והוא ר"י נשיאה ונראה פי' דבריהם דלא גרסינן רבי וב"ד אלא ר"י הנשיא וב"ד דהא בסיפא אף הגירסא שלפניהם היתה ר"י הנשיא והר"ן תירץ אתא רבי והתיר ולא קבלו עד שבא בן בנו וקבלו:

דרכו להתהפך. כתבו תוס' בדף י"ח ע"ב בד"ה שמא יחתה וא"ת מעיקרא דלא ידע הך טעמא תקשי ליה מתני' דאין צולין בשר בצל וביצה וכו' ע"ש ולפום סוגיין יש לומר דבשר בצל וביצה שאני שדרכן להתהפך הלכך גזרינן בהו שמא יחתה מה שאין כן בשאר דברים:

מפני שהוא מתיירא וכו' והוא מוסיף מוי. כתב הר"ן בפרקין אפילו בעקורה איכא משום מגיס ומשום מבשל אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש להכי ומיהו ה"מ בקדרה אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע"פ שקלטו העין דרך הצבעין להגיס בהן תמיד כדי שלא יחרכו והכי מוכח בירושלמי ותימא אדרבא מירושלמי מוכח בהיפך דאף בצמר אין איסור משום מגיס לאחר שקלטו העין אלא דחיישי' שמא יוסיף מים ובהן שייך בישול ולדברי הר"ן היה לו לומר שמא יגיס בהן וצ"ע וזו ראיה לשיטת תוספות שפירשו דמגיס אסור משום צובע לפיכך לא א"ר יהודה דאסור שמא יגיס בהן כיון דאוקימנא דלא קפדי אצבע לאחר שקלטו העין א"כ אף אם יגים לא יבא לאיסור דאורייתא הלכך לא גזרינן משום שמא יגיס אבל לשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל מגיס מבשל קשיא כמ"ש ובש"ע סי' רנ"ב ס"א כתב ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט מותר שאם היא על האש אסור שמא יחתה ואפי' אינה על האש אם אינה טוחה בטיט אסור שמא יגיס בה בכף והמגיס בקדרה אפי' אינה על האש חייב משום מבשל וכתב במג"א משום מבשל משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר וכמ"ש בסי' שי"ח סי"ח אבל התו' והרא"ש כתבו דהכא אסור מ"מ משום צובע דכשמגיס בה נקלט הצבע ובסי' שי"ח כתב הש"ע ואם נתבשל כל צרכו מותר להגיס בו אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו וכתב במ"א אסור להגיס משום צובע הרי דאף הרב"י סובר דבצמר בכל ענין אסור משום צובע א"כ דברי המג"א שבסי' רנ"ב תמוהים מאוד ובפי הבנתו בש"ע ה"ל להקשו' דבריו אהדדי ודברי הש"ע י"ל אבל דברי המג"א צ"ע:

שיצים שבכפים וכו' בגליון פי' מין עשב הגדל בסלעים ובמס' ביצה פי' חיטה דקה הגדל בזרעים ושניהם כאחד לא טובים ועל דמדמניות לא פי' כלום ונ"ל דה"פ דמדמניות הם סופי ענבים מלשון דמדומי חמה והם ענבים הנמצאים בכרם וקא"ר אבהו דאם מצאן ביו"ט תלושים אסורים שאני אומר בי"ט נתלשו אבל תאינים הנמצאים בשיצים והם הקוצים שתחת התאנים או בכיפים והם האמירים שבתאנים מותרים שאני אומר שנתלשו מאז שנקלטו התאנים ועיין בבבלי בפסחים ד' נג ע"א:

וב"ה מתירין. כתב הרא"ש בפרקין והא דקתני בתוספתא ב"ה מתירין ארביעי קאי ולא קשה היינו ת"ק דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה אבל הרשב"ם מפרש לה דב"ה מתירין אפי' בע"ש דאל"כ היינו ת"ק ע"כ וקשה לפי' הרשב"ם איך אפשר לומר דב"ה מתירין אפי' בע"ש א"כ מאי מסיים אם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידון מותר הא ב"ה אפילו בלא סכנה מתירין אבל לפי' הרא"ש ניחא:

אם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידון מותר. ורש"י פי' אינו אלא מהלך יום אחד והלכך אפי' בע"ש מותר וכן פסקו כל הפוסקים וקשה דבסוגיין משמע שאין הטעם מפני קירוב הדרך אלא משום סכנה וי"ל דמפרשין לבריייתא דאו או קתני אם היה דבר של סכנה אפי' דרך רחוק וכגון מצור לצידון אפי בלא סכנה שרי:

רב אחא אמר רבי יוסי בר חנינא בעי מהו ליגע במושך וכו'. בבבלי גרסי' מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי אריב"ח רבי ישמעאל היא דתנן השום והבוסר וכו' ור' אלעזר אמר ר"א היא דתנן חלות דבש וכו' ור"א מ"ט לא אמר כריב"ח אמר לך לאו איתמר עלה אמר רבב"ח א"ר יוחנן במחוסרין דיכה דכ"ע לא פליגי כי פליגי במחוסרין שחיקה והני נמי כמחוסרין דיכה דמי הורה ריב"ח כרבי ישמעאל ופסק הרי"ף כריב"ח ורבי יוחנן והרז"ה כתב דפליגי ריב"ח ור"י והלכתא כריב"ח ולולי דלא מעלינא רישי ביני אריותא הוינא אמר דפלוגתא דהכא היינו פלוגתייהו בבבלי ופליגי בנגיעה וכ"ש באכילה וזה כדברי הרז"ה דפליגי ריב"ח ורבי יוחנן אך מ"ש הרז"ה דהלכתא כריב"ח לא משמע כן שהרי מסקינן דריב"ח בקושיא מיהו י"ל כיון דבבלי לא מייתי הך ברייתא לא פסקינן כמותה וצ"ע וגרסינן תו התם שמן של בדדין רב אסר ושמואל שרי ופירש"י שמן המשתייר בזויות הבד וכו' ור"י פירש דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר וכו' וקשה א"כ למה פליגי בשמן דוקא הוה להו לפלוגי אמתני' כי היכא דפליגי הכא ריב"ח ורבי יוחנן ועוד דמברייתא דמייתי הכא ושוין שאסור ליגע במושך קשיא נמי אדשמואל:

אתא ר' שמואל בעי ר"ז וכו'. ויותר נ"ל לגרוס אתא רבי שמואל בשם רבי שמעון ברבי וכו' דלשון בעי לא שייך הכא ותו רבי זעירא דפריך לקמן משהייה על ר"ש ברבי משמע דר"ש הוא דאוסר לשהות:

בית המוקד וכו'. פירשתי בקונט' הואיל ורצפה מקדשת דכתיב ביום ההוא וגומר כך פירשו רש"י והר"ן ותימא דהאי קרא בשלמה כתיב ודוד הוא דקידש הרצפה כמפורש בזבחים פרק שני דף כ"ד ע"א וכן פירש רש"י התם וכתבו תוס' שם אע"ג דשלמה בנה הבית דוד קידשה:

כיני מתניתא אף בפחמין כל שהן. ודייק ליה דאל"כ קשיא פחמין מאן דכר שמיה אלא ודאי מילתא באנפי נפשיה קאמר ולאו לאפלוגי את"ק ומפני כך פסק הטור כר"י וקשה מ"ש פחמין דנקט הא ארבע נינהו דסגי בכל שהוא ואף קש ושל גבבא כדקתני בברייתא בבבלי ופסק כן הטור שם ואפשר לומר דנקט פחמין וכ"ש הנך. ולא ידעתי למה השמיטו הטור והש"ע דשל רבב ושל גבינה סגי בכל שהן וצ"ע וראיתי בש"ג שכתב על דברי הטור ומהתימה עליו למה פסק כר"י דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא רב יוסף תני מה הן הדברים שדי שיאחוז בהן האור בכ"ש ולא קחשיב פתמין משמע דלית הלכתא כר"י הנה הקושיא הראשונה כבר נתישבה בדברי הפוסקים וכמש"ל וקושיא שניה תימא היא בעיני דתיקשי ליה נמי למה לא קחשיב רב יוסף של קש ושל גבבא וכל הפוסקים פסקו שהן בכ"ש אעכ"ל דרב יוסף תני ושייר או דלית הלכתא כהך ברייתא דתני הנך ארבע ותו לא א"כ אין מכאן קושיא על הטור:

הדרן עלך יציאות השבת