Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכר"א בן עזריה וכו'. יש מפרשים דראב"ע מתיר להחזיר וקשה א"כ כ"ש דאתיא כחכמים דהא אינהו מתירין יותר להחזיר כדתנן וחכ"א נוטל ומחזיר:
לפי שהדברים הללו וכו'. כתבו התוס' בר"פ דרבינו שמואל פי' למשנתינו דמיירי בבשיל ולא בשיל ואין נראה לר"ת ומפרש שיש לחלק בין שהייה להטמנה דהטמנה שעושין לצורך יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה ע"כ ולפי הנך תרי טעמי דירושלמי איכא לאסור אפי' בבשיל:
אסרו טמינה משום כירה וכו'. שני פירושים שפירשתי בקונט' הם כפי שני הגרסאות שבבבלי ס"פ במה מדליקין והם גירסת רש"י והרמב"ם:
אפר שצנן מותר לטמון בו. ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה ואי משום שלא הוזכר בבבלי הרי גם סלעים לא הוזכרו בבבלי ולמדו תוס' מכאן:
כמרא וגיפתא. מה שפירשתי בקונט' הוא לשיטת הפוסקים דאין חילוק בין שמפסיק אוירא בין קדירה לגפת או לא אבל לשיטת הפוסקים שסוברים דכשמפסיק אוירא בין קדירה לגפת והקדרה טמונה בדבר שאינו מוסיף הבל שרי ועיין בר"ן נ"ל לפרש הסוגיא שברתיה דרבי ינאי טמנה בקופה ובגפת דהיינו שהניחה הקדרה בתוך הקופה והקופה תוך הגפת ואסר לה רבי ינאי ואמר שתתן הקופה על הגפת דה"ל כמו שהייה ובהא פליג נמי רבי חנינה ואוסר אבל במאי דדריש רבי חנינה לענין הטמנה בתוך הגפת מודה רבי ינאי דאסור ולפי זה דברי הבבלי והירושלמי מסכימין לדעת אחת:
ניתני לא יעשה וכו'. וקשה דלמא דוקא אוצר תבואה לא יעשה מפני שדרך העכברים לאכול תבואות ומרגילן לבוא משא"כ בשאר אוצרות:
לא שהסלעים מרתיחין וכו' כתב הרמ"א בהגהות ש"ע א"ח סימן רנ"ז סעיף ג' י"א דמותר להטמין בסלעים אעפ"י שמוסיפין הבל דמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וקשה הא מפורש כאן שאין הסלעים מרתיחין כלל לפיכך מותר להטמין בהן ואיך עזב טעם המפורש בירושלמי ותפס דברי ר"ת ונ"מ לטומן בדבר המוסיף הבל דלא שכיחי אינשי להטמין בהם לדעת הירושלמי אסור ולדעת ר"ת שרי:
מ"ד טומנין בשל זהב וכו'. קצת קשה למה לא קאמר מ"ד טומנין בסלעים ממש דהיינו אבנים דאין מוסיפין וע"ק דלא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שמביאין דין זה דאסור להטמין בסלעים של כסף:
לא סוף דבר לחין אלא אפילו יבשין שנתלחלחו וכו'. כתב הרמב"ם פרק ד' מה"ש יש דברים שאם טמן בהם התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש וכו' או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן עד כאן וכתב הלח"מ בפ' במה טומנין איבעיא להו לחין מחמת עצמן או לחין מחמת דבר אחר ופירש רבינו לחין מחמת ד"א אית לן למיסר טפי מלחין מחמת עצמן ויש תימא בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן הפך מנהגו וכו' ע"ש שנכנס בדחוקי' ול"נ טעמא של הרמב"ם כיון דבירושלמי פשיטא להו דלחין בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר הוא פסק כוותיה אך קשה הא מפורש אמר כאן בירושלמי דלחין מחמת עצמן ראוין לאסור טפי מלחין מחמת ד"א כדקאמר אפילו יבישין ונתלחלחו והיינו כפירש"י ואיך כתב הרמב"ם בהיפך וע"ק היה לו לרמב"ם לכתוב גם דין זה שלא יטמין קדירה מליא' מים אולי יתלחלחו מהן וכן קשה אש"ע בסימן רנ"ז לפי מ"ש המג"א שם:
אבל בישנה טהור. פירשתי בקונטרס דמייתי לה הכא ללמוד מינה דבכה"ג מטמינן בגפת וגם זה לא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהביאו:
הדא דתימר בנתונין באפותיקי וכו'. וקש' רישא טומנין בשלחין בנתונין אצל בע"ה דוקא ולא בנתונין באפותיקי וסיפא בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן בנתונין באפותיקי דוקא ולא בנתונין אצל בע"ה וצריכין לומר דפליגי ר"י בן פזי ור' יוחנן ולא משמע כן וי"ל דסיפא בגיזי צמר וכו' איירי בין באפותיקי בין אצל בע"ה ור' יוחנן אסיפא קאי הא דקתני כיצד הוא עושה דמשמע אפילו טמן בהן אין מטלטלין אותן דוקא באפותיקי איירי וה"ק אותן של הפתק כיצד הוא עושה וכו' ועיין בתוספות בפירקין דף נ' ע"א בד"ה רבינא וכו':
חפי לסוטות. בגליון פי' כאן שיני מפתחות ובביצה פי' חפי לסוטות מדות גדולות שמודדין בהן פולין וחטין. שכן בלשון יון חיטין סוטין ומה שפירשתי בקונטרס נ"ל עיקר:
והדין משטרפין. פי' בגליון וזה הפשתן המנופץ ושרוף המונח תוך השמש להתלבן אותו ושאלו מהו לטלטלן ע"כ ונעלם ממנו סוגיא דביצה ושם פי' גם הוא כמו שפירשתי בקונט':
אבא שלחא הוה וכו' ואתם מותרין לטלטל למחר. מכאן משמע כפי' ר"ת דבשבת היה כשאמר רבי יוסי הביאו שלחין ונשב עליהן ודלא כפירש"י שכתב דבחול הוה אם לא נאמר דתרי מעשים היו ואין נראה כן דתרתי ל"ל לרבי ישמעאל ברבי יוסי:
אם נתקלקלה הגומא אסורה. פירשתי בקונט' דבא לפשוט הבעיא דנטלו מבע"י וקדש עליו היום זה הוא לפי שיטת ופי' הר"ן שכתבתי לעיל בפ' כירה אבל לפי פירושי התם נ"ל לפרש גם כאן דמילתא באנפי נפש' דבבבלי קאמר משמיה דרב דאם נתקלקלה הגומא אפי' נטלו מבערב אסור להחזירו ולפום פירוש' דילן דבא לפשוט האיבעי' א"כ אם נטלו מבערב מותר להחזיר אפי' נתקלקלה הגומא וכדדייק הר"ן לעיל וצריכין לומר דר"י פליג ארב רביה לכן נ"ל דאמתני' קאי והיינו שמעתתי' דרב והאיבעי' לא איפשיטא כהך איבעי' דנתגלה דבסמוך:
נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום. כתב הרב"י בסי' רנ"ז אבל סמ"ג וסמ"ק כתבו דכל שנתגלה מבע"י אסור לכסותו משתחשך דלכך נקט לשון דיעבד וכו' אבל נתגלה מבע"י אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וכו' וכיון שרוב הפוסקים והירושלמי מסייעם ראוי לסמוך עליהם עכ"ל ולא ידעתי מאי ראי' מייתי מירושלמי אדרבה הא קי"ל איבעי' דרבנן לקולא א"כ לפי הירושלמי מותר לכסות שהרי לא נפשטה בעי' זו וזה סייעתא גדולה לדעת הפוסקים דמותר לכסות משתחשך וכ"פ תוס' והרא"ש ועיי' בב"ח:
אלא כר' דר' מתיר רש"י פי' במתני' ונותן לתוך הכר כדי שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם וכתב הר"ן מכלל דס"ל דאילו עביד הכי כדי שתפיג צנתו אסור והגאונים חולקין וקשיא לי לפירש"י א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' ארבנן דר' דלמא מתניתין איירי שטומן בשביל שלא יצטננו ורבנן איירי להטמין שתפיג צנתן וזה אסור מיהו אהא יש לדחוק ולומר דסובר המקשה שאין מי שיתיר להטמין שתפיג צנתן וקשי' מ"ט דר' דמתיר הלכך מוקי פלוגתייהו במטמין שלא יחמו וקשיא ליה מתני' לרבנן אך קשה בבבלי גרסי' א"ר הונא א"ר אסור להטמין את הצונן והתניא ר' התיר להטמין את הצונן ומאי פריך דלמא הא דמתיר היינו שלא יחמו והא דאוסר היינו שתפיג צנתן:
הדרן עלך פרק במה טומנין