יכול באיזה חודש שירצה נאמר כאן חדשי וכו'. וקשה הא אצטריך ליה לחדשי ללמד שבחודש אחד יתרום על כל חדשי השנה וי"ל דסובר דאפילו אילו מופנה ילפינן גזירה שוה א"נ דה"מ למכתב עולת חודש בחדשו להשנה והוה ידעינן נמי דבחדש אחד יתרום על כל השנה ובבבלי פ"ק דר"ה דף ז' מסיק דגמרינן שנה שנה מניסן ולא יליף מחדשי ואפשר דלכך לא גרסי' בפ"ק דר"ה א"ר טבי א"ר יאשיה כדגרסי' ביומא דף סה ובמגילה דף כט משום דלא מייתי הש"ס ג"ש דשנה שנה אלא בפ"ק דר"ה ור' טבי לא אמר הכי משמיה דר' יאשיה אלא דיליף חדשי חדשי וכדמפורש כאן והרמב"ם בפירוש המשנה כתב דלכך נתרמה בר"ח ניסן כאשר היתה בתחלה וכדאמר ר"ש בר יצחק ותימא לפ"ז משמע דאינו אלא מדרבנן שיתרום דוקא בר"ח ניסן ובבבלי משמע דמדאורייתא הוא דבגזירה שוה יליף ליה ועוד הא מסיק גם כאן דבברייתא תניא דמגזירה שוה ילפינן ולמה שבק הבבלי וברייתא ושנה משנתו כר"ש בר יצחק:

הכל יוצאין בי"ד וכו'. כתב הרא"פ לסיוע מייתי דמדר"ח נמי שמעינן שהן בשני וכדמסיק הש"ס לקמן במקומו כו' ע"כ ודבריו אינם מחוורים הכא והתם כמו שאכתוב שם ולכן לא גרסי' לדר' חלבו:

א"ל נימר וכו'. כתב הרא"פ ולפי דברי ר"ח כיון שהיה הכרזה להרחוקים קודם לקרובים א"כ היו יכולין להביאן כולן קודם ר"ח ניסן ולמה היו תורמין בג' פרקים ומשני כולה כאחת היתה באה כדר"ח שהיו מקדימים להם הכרזה והא דתרמו בג' פרקים כדי לעשות פומבי לדבר וכו' דבכך יהיה לדבר פרסום גדול ולא משום שעדיין לא היו שקליהן של הרחוקים שם קודם ניסן וכדס"ד דר' עולא ע"כ ותימא מאי הוא הפרסום הזה אם לפי שהיו תורמין בג' קופות א"כ בפעם אחת ה"ל לעשות כן ואם מפני שנעשה בג' זמנים ה"ל לתקן לתרום בכל חדש והיה פרסום גדול מזה וע"ק לישנא דמתניתין דלקמן ספ"ג והרא"פ ז"ל בעצמו הרגיש בו ע"ש ואילו שם עינו על דברי הרמב"ם בפי' המשנה ריש פ"ג דמכילתין לא היה מפרש כן וז"ל הרמב"ם בג' פרקים פירשו בגמ' ואמרו כולה כאחת היתה באה ר"ל כי בזמן פסח היו כונסים כולן ומפני זה סדרו להוציא בג' פרקים כדי לפרסם הדבר ר"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת המקום הקרוב ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת והיותר רחוק בחג והוא אמרן הלין דקרובים בפרוס הפסח וכו' ע"כ והן הן הדברים שפירשתי בקונטרס וא"ת איך קאמר הרמב"ם והוא אמרן הלין דקרובים וכו' הלא אלה דברי המקשה וכבר התחיל בדברי המתרץ דאמר כולה כאחת היתה באה י"ל דסובר הרמב"ם דמודה המתרץ בזה לדברי המקשה ויותר נ"ל דגירסתו היתה א"ל נימר וכו' בפרוס החג וכולה כאחת היתה באה וכו':

תרומת שקלים לקרבן. כתב הרא"פ כדי שתהא יד כולן שוה בהן כלומר למטה יש להן קצבה ולענין זה יד כולן שוה אבל למעלה אין להן קצבה וכו' ולא קאי העשיר לא ירבה אלא על תרומת אדנים ולא על השקלים ואין להן קצבה למעלה אלא למטה ע"כ ותימא פירושו איך יפלוג ר' חגי על מתני' דפ"ד דמכילתין דקאמר מפורש דבשקלים יד כולן שוה בין למעלה בין למטן אבל פי' שבקונ' עיקר וכן פירש הר"ש יפה ז"ל:

לא בא אלא ללמדך וכו'. הרא"פ בפירושו האריך בסוגיא זו בדברים תמוהים ודחוקים מן הפשט וגם לפי פירושו משמע דלא בא וכו' קאי אמתני' דהכא וקשיא מה יענה במסכת מגילה דגם שם קאמר לא בא וכו' לכן נ"ל פי' שבקונטרס עיקר ובמסכת מגילה הארכתי ע"ש:

אבל לענין שטרות כותבין אדר ראשון וכו'. כך היא הגירסא גם במגילה פ"ק ובנדרים פ"ח והרא"פ בחר גירסא לעצמו ומהתימא עליו ששינה כל הנוסחאות:

ומפרקין המנעול מעל גבי האימום. כתב הרמב"ם בפי' המשנה ופורקין המנעול מעל גבי המים ואין מחזירין אותו ר"ל שמפקירין הגבים שהמים מכונסים בהם לבני אדם בכלל שישתו מהם בימות החמה והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים מסוגר ולא נתעסקו בו שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיע לתכליתו עכ"ל ותימא שכאן ובמ"ק ובתוספתא הגירסא מע"ג האימום ועוד שבחיבורו פ"ו מה' י"ט שמביא הברייתא כולה השמיט דין זה ועוד לשון ואין מחזירין אותו דחוק ומדברי הרמב"ם נראה דה"ק ואין מחזירין כלומר ואין פוסקין מלמהר לעשות דברים אלו והרא"פ פירש ואין מחזירין המנעול לכל גוב וגוב ואינו מחוור דהשתא שמסירין כ"ש דאין מחזירין לכן נ"ל דודאי לא קאי אצרכי רבים דז"ל התוספתא בפ"ב דמ"ק דנין דיני ממונות וכו' ופודין את מעשר שני ומפרקין המנעול מעל האימום ובלבד שלא יחזיר מכבש של כובשים שהתירו קודם למועד אין מחזירין ואצ"ל שאין נוטלין הימנו של בעלי בתים נוטלין הימנו ואצ"ל שמחזירו ע"כ נקט אלו הג' דינים המנעול והמכבש של כובסים ושל ב"ב שהן חלוקים בדיניהם בענין נטילה וחזרה ובסוגיין שמביא סוף הברייתא ואין עניינה לצרכי רבים כלל ולכך לא הביא כן הרמב"ם בחיבורו ולדעתי לא יצאו דברים אלו שבפירוש הרמב"ם מתחת יד קולמסו של הרמב"ם ועמ"ש במס' מ"ק בשם הריטב"א:

אצלו למקום טהרה. כתב הר"ש יפה והיינו ששופכין סיד סביב הקבר כדי שאפילו אם תפחת המצבה יכירו כי יש שם קבר או שמא המת אינו מכוון לגמרי תחת המצבה אלא מקצתו נוטה מכנגד מקום המצבה ע"כ ודבריו תמוהים וכי לא יחושו איך לעשות הסימן ולמה קראו מקום טהרה ועוד הא בכל שהו סגי כמפורש בבבלי ולדבריו אין שיעור לכן פי' שבקו' עיקר וכן פירש"י במ"ק:

מצא אבן אחת וכו'. במ"ק דף ו' פירש"י בד"ה מצא אבן וכו' אבן אחת מצויינת שיש סיד עליה שאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה ע"ג הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בה אבל משדה מרחיקין להציון בסמוך דזימנין דלא חזי ליה עד דאתי ונגע ומאהיל עכ"ל. ותימא הא מפורש אמרינן כאן אע"פ שאינו רשאי וכן הוא בתוספתא דמכילתין פ"ק והיינו דאפי' מאבן מרחיקין וכמ"ש בקונטרס והרא"פ במ"ש פ"ה הרחיב הלשון ע"ש ולא הועיל כלום:

לא בשביעית. הרא"פ בריש פ"ה דפיאה כתב מפני שמפקיעין אותו מן המעשרות ע"כ ומפני כך הגיה בסמוך היא מוצאי שביעית היא שאר שני שבוע ע"ש ואין נראה דכיון שיש יכולת ביד חכמים לעשות כן אין בזה עיכוב ועוד הא אף בשאר ימות השנה אם רוצה להפקיע אין בו איסור ופכטור מן המעשר וכפירושי שבקונטרס כן פירש"י והרמב"ם:

אין מן הדא וכו' כתב הרמב"ם פ"ד מה' קידוש החדש הלכה טז יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין את השנה בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים וכיוצא בהם אבל אם היתה השנה הראיייה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין לעולם בכל זמן עד כאן והשיג עליו הרמ"ה דמתני' תנא סתמא אין מעברין בשני רעבון משמע דאפילו מפני האביב נמי לא וליכא לאפוקי מינה אלא בראייה ע"ש בכ"מ שזו היא עיקר השגת הרמ"ה ונ"ל שראיית הרמב"ם מהכא מדקאמר דמעברין בשביעית משום דכתיב שמור את חדש האביב ומפרש רבינו דה"ק כיון דבזמן דראויה להתעבר מפני האביב מעברין אפילו בשביעית הלכך אם עברוהו בשביל שאר דברים מעוברת ושביעית ושני רעבון חד טעמא להו הלכך פוסק רבינו דמעברין מפני האביב אך קשה לי למה לא פי' רבינו שאם עברוהו מעוברת ואפשר שלשון אין מעברין לכתחלה משמע:

בשהביא שתי שערות וכו'. וקשה לפי' הראשון שבקונטרס אם לא הגיע לכלל גדלות מאי מהני להו השערות הא לכ"ע אמרינן דשומא נינהו לכן נ"ל דה"ג הדא דתימר בשלא הביא שתי שערות אבל אם הביא שתי שערות לא כהדא ולמשכן אין ממשכנין כו' וה"פ בשלא הביא ב' שערות והגיע לכלל גדלות תובעין אבל לא ממשכנין אבל אם גם הביא שתי שערות ממשכנין ואין לומר בשלא הביא שתי שערות היינו שלא נתגדל ולא הביא שתי שערות דא"כ קשיא הא דמוקי הש"ס סיפא דמתני' אע"פ שאמרו אין ממשכנין וכו' כאן בשלא הביא וכו' וצריכין להגיה כאן בשלא נתגדל וכאן בשנתגדל ודחקני לפרש כן מפני שראיתי להרמב"ם והרמב"ן שכתבו שמשהביא שתי שערות חייב במחצית השקל וממשכנין אותו. אך מה שכתב הרב בתוי"ט בפרקין משנה ד' בד"ה כל כהן שאינו שוקל וכו' והיינו טעמא דהר"ב שכתב שאינו שוקל עד שיהיה בן כ' אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמתני' דתנן קטנים סתמא עד שיהיה בן י"ג שנים וכו' וכן הוא בהדיא בירושלמי ע"כ ותימא אף שהגירסא שלפנינו ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות מ"מ קשיא רישא וסיפא דמתני' דמשמע דתלת דיני נינהו לפני הזמן אין תובעין ואם שקל מקבלין ממנו לאחר י"ג שנה תובעין לאחר כ' ממשכנין וכפי' השני שבקונטרס וצ"ע. גם מ"ש המ"א בא"ח סי' תרצ"ד ס"ק ג' ונשים פטורים ובהמגמ"פ כ' דנשים וילדים חייבין ולא ידעתי מנ"ל הא ע"כ וקשה דמדמסקינן הא לתבוע תובעין משמע דאף לנשים תובעין א"כ מסתמא חייבין וזה פשוט:

כן משיבין חכמים לר"י וכו' הרא"פ פי' היאך אתה אומר משמיה דבן בוכרי כל כהן ששוקל חוטא משום דלא חילק בין יחיד לציבור והרי בחטאת מתה מחלקינן וכו' ע"כ ודבריו תמוהין דמאי משיבין וכו' דקאמר דהיינו תשובת ריב"ז לבן בוכרי דיש לחלק בין יחיד לציבור ותו לפי המסקנא דסובר ר"י שאף חטאת הציבור תמות א"כ לדידיה אין לחלק בין ציבור ליחיד קשיא וכי פליג אריב"ז לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר ור"י וחכמים פליגי בדריב"ז איך קסבר:

אדם לרבות הגרים. פי' הרא"פ בזה אינו מחוור ומה שכתב וקשיא לי ל"ל לרבות גרים הלא אף העכו"ם נודרים נדרים ונדבות ע"ש כבר קדמו בעל קרבן אהרן ועיין בספר זית רענן ולפי פירושי שבקונטרס לק"מ:

וסיפא בכותים. כתב הרמב"ם בפי' המשנה אמרו אין מקבלין מידן קיני זבין יזבות ויולדות ר"ל מיד הכותים אבל העכו"ם אינו יודע בזה ואינו טורח בהם לעולם אמרו סיפא בכותי ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב ע"כ ותימא הא העכו"ם אינן חייבין בקרבנות אלו וכדפירשתי בקונטרס דבני ישראל כתיבי בפרשה ומה שיש לדקדק בסוף דבריו עיין בתוי"ט מיהו לפי גירסת הירושלמי א"א ליישב דברי הרמב"ם:

שלחנות היו נוטלין בשכרן. פי' הרא"פ שולחנות שהיו יושבין בט"ו במדינה ובכ"ה במקדש זהו שכרן. להוצאת דרכים שהיו תחלה במדינה והולכים אח"כ למקדש זהו להוצאת דרכים אבל לא בשכרן ע"כ ופי' תמוה מאי בינייהו ועוד כיון שהשלחנות ישבו לצורך עצמן למה ינתן להן שכר לכן פי' שבקונ' עיקר:

הדרן עלך פרק באחד באדר