Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר ר' אחא דר"י היא וכו'. כתב המגיה במשנה למלך פ"ד וצ"ל דהירושלמי פליג אש"ס דילן דבהדיא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף כ' ע"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכן הוא במנחות דף קו ע"ב ושמא הירושלמי דרש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש"ה אוקמה למתני' דעצים כר"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן עצים הכהנים והלוים להביא לבית אלקינו עכ"ל ובאמת לפום ריהטא תימא גדולה היא אבל לפי מה שפירשתי בקונטרס לק"מ דרבנן מוקמי להאי קרא שהם לא התנדבו עצים אלא לצורך קרבנות יחיד אבל לצורך קרבנות ציבור לא דאין קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור:
מתני' פליגא על ר"י וכו'. הרא"פ פי' דמתני' דתענית פליגי על ר"י מדתנן סתמא ולא מפליג בין בשעת קרבן בין שלא בשעת קרבן ועוד מן הדא נמי מוכח דלא כר"י דתני ראב"צ וכו' ע"כ ואין נראה דאדרבה מתני' דתענית לא איירי אלא בזמן בה"מ גם מאי דקאמר ועוד מן הדא דפליג על ר"י הרי הא דראב"נ הוא סיפא דברייתא דפליגי רבנן ור"י כמפורש במגילת תענית גם לשון מתני' פליגא משמע דעל אמורא קאי ולא על תנא לכן פי' שבקונטרס עיקר:
א"ל נעשה כחמשה דברים וכו'. ותימא תיפוק ליה דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכיון דאינו מותר לישראל משום שביעית אף לגבוה אסור וא"ל כיון דמצותו בכך שאי אפשר להביא העומר אלא משביעית מותר דהא אפשר להביא מספיחים שאין בהן שביעית במנחות דף ה' ע"ב מפורש דהיכא דאפשר למצוא שיכול להביא בהיתר אע"ג דהשתא אין לו דבר היתר לא מיקרי מצותו בכך מדקאמר הש"ס דעומר מצותו בכך להביא מן החדש שא"א מן הישן משא"כ בטריפה שאפשר להביא כשרה נאמר בשאין לו אלא טריפה נתיר אלא ודאי כיון דאפשר בהיתר לא מיקרי מצותו בכך ועיין בתוס' שם במנחות בד"ה שכן באה להתיר לאו שבתוכה וכו' ובדף פד בד"ה שומרי ספיחים וכו' וצ"ע:
כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה. כתב הרא"פ דלב ב"ד מתנה עליהן שלא יקדשו שיעור מעות שצריך ליתן להן משעה שהוקדשו השקלים לכן יכול ליתן אותן להן מן הלשכה בהדיא ולא צריך לחללן דלא חל קדושה עליהן משעה ראשונה וכו' בשם שמואל וקצת לא משמע כן בפ"ג דמעילה דמשמע דס"ל כברייתא ע"כ ופי' תמוה מלבד מה שהרגיש בעצמו שבא לחלוק עלינו תלמודיים השוין אלא דדבריו בעצמן קשים דא"כ נמצא זה שנתן שקליו אין לו חלק בקרבנות ציבור שהרי שקליו הן חולין משעה הראשונה ולא מצינו דב"ד מתנין כיוצא בזה לכן פי' שבקונטרס עיקר:
מגיהי ספר העזרה וכו'. בבבלי פ' שני דייני גזלות גרסינן מגיהי ספרים שבירושלים ופרש"י ספרים של כל אדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלין בדבר הפקירו תרומת הלשכה לכך וקשה דלא מצינו שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לצרכי ציבור ותדע דקאמר רב בבבלי שם ואני אומר שהפרוכת מקדשי בדק הבית בא ומאי קשיא ליה דלמא לב ב"ד מתנה עלייהו אלא ודאי דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי המקדש. וא"ת שני דייני גזלות יוכיח י"ל דהם היו לצורך המקדש שלא יגנבו ויגזלו שם ועוד שלא ימנעו העם מלהביא קרבנותיהם לירושלים לכן נ"ל שבירושלים דאיתא בבבלי לאו דוקא ואמגיהי ספר שבעזרה קאי וכמפורש כאן:
חוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית. פירשתי בקונטרס כגון עזרת נשים וכו' כ"פ רש"י בפ' שני דייני גזלות דף קה ע"ב וקשה מ"ש עזרת נשים מעזרת ישראל ועוד לשון המשנה והברייתא משמע דוקא חומת העיר ומגדלותיה הן באין משירי הלשכה אבל כל ששייך לבנין הבית דין א' להם וצ"ע:
כלום אר"מ אלא בתוך שנתו וכו'. כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות שקלים הלכה ח' וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות נעשין משירי הלשכה ע"כ וכתב הכ"מ ירושלמי פ"ד דשקלים אבל בגמ' דידן ר"פ שני דייני מזבח העולה והלשכות והעזרות באין מקדשי בדקי הבית ויש לתמוה למה הניח רבינו גמ' דידן ופסק כירושלמי ע"כ ואני אומר דגדולה מזו יש לתמוה דאף בירושלמי מסיק דבאין מבדק הבית דהא קאמר דמועלין בהן ואין מועלין בשיריים לאחר שנתן לכולא עלמא וע"כ לומר דמבדק הבית הן באין ויש מעילה בקדשי בדק הבית ועמש"ל בתוס':
אלא אם רצה יהא וכו'. כתב הרא"פ מפרש טעמא דר"ע דאמר אין משתכרין וכו' דחייש שמא יבא הדבר להפסיד אבל אם רצה הנפקד לקבל עליו ההפסד והשכר להקדש ולעניים מותר אבל בבבלי מפרש הטעם כמ"ש במתני' ע"כ ופי' תמוה דא"כ אף לר"ע איכא מותר הפירות כשרוצה לקבל עליו ההפסד וכולא סוגיין דבסמוך פליגא עליו בזה ועוד שהוא מפליג בין התלמודיים לכן נ"ל עיקר דאדר"י קאי דאף ר"י לא קאמר דמשתכרין בשל הקדש אא"כ מקבל עליו ההפסד ולא הוה רבית ומייתי ראיה מדר' מנא שפסק כן גבי יתומים וכ"ש בשל הקדש ובשל עניים וזהו מדוקדק מאוד בלשון משנתינו דקאמר ר"י והשכר להקדש וזה ברור:
מותר הפירות. פי' הרמב"ם והר"ב ר"י לטעמיה דאמר לעיל מותר שירי הלשכה קונים מהן יינות ושמנים וסלתות ושכר שמשתכרים בהם קרוי מותר הפירות וכן מותר הנסכים פי' סאה ד' ע"כ ותימא למה פירשו משנתינו כר' חייא בר יוסף ולא כר' יוחנן דהוא מארי דתלמודא טפי מיניה וי"ל דבבבלי במנחות דף צ' הגירסא בהיפך דר"י אמר מותר הנסכים היא סאה ד' וסוברין דה"נ בירושלמי מהפכין הגירסא ור"י סובר כר"ח בר יוסף ופירשו הם כר' יוחנן:
א"ר חזקיה מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים. בבבלי במנחות דף צ' גרסינן מהו מותר נסכים ר' חייה בר יוסף אמר בירוצי המדות ר' יוחנן אמר סאה ד' תניא כוותיה דר' חייא בר"י בירוצי המדות הללו מה היה עושין בהן אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכו' ואם לאו מקיצין בהן את המזבח ע"כ. וקשה מאי סייעתא מייתי לדר"ח ב"י הא ר' יוחנן נמי מודה דבירוצי מדות בכלל מותר נסכים הן וכדאמר הכא ויש ליישב:
כהאי דתנינן תמן וכו' הרא"פ הגיה והאריך כאן ע"ש והכל ללא צורך וכמ"ש בקונטרס הוא עיקר:
ומחללן על הבנין. הר"ב פי' למשנתינו שנותנין למפטמי הקטרת ע"ש וכן פירש"י בשבועות דף י' וקשה הא מפורש מסיק הכא שנותנין לאומני הבנין ומעות הראשונות ניתנו למפטמי הקטורת וגם במעילה דף י"ד משמע מפורש דמחללין על שכר אומני הבנין ע"ש מיהו בסמוך מפורש דלאומני בית אבטינס שהם מפטמי קטורת היו נותנין דא"ר הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטרת:
לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה. כתבו תוס' בפסחים דף צז בד"ה ויביא וכו' דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע"כ וכ"כ התוי"ט בשמם. ודבריהם תמוהים דהא מפורש קאמר ר"ש הכא דמפריש נקיבה לפסחו אין עושין תמורה וכן מפורש בש"ס בתמורה דף כ' וקאמר התם ר"ש שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב הרי מפורש דר"ש סובר המפריש נקיבה לפסחו אינו רועה אלא ימכר מיד וצ"ע:
ת"ל בבקר ולא עופות. וא"ת לעיל אמרינן בבקר לרבות את הנקיבות והכא אמרינן בבקר למעט וי"ל דהתם מענינו והכא מענינו דבבקר סתם משמע אפילו נקיבות וה"נ סתם בבקר משמע למעט עופות:
לא היא ולא דמיה וכו'. כתב הרמב"ם פ"ח מה' ערכין ה"ח הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות שמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב ע"ג המזבח ימכרו לצורכי אותו המין ויקרבו אותן והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי בהמה התמימה יפלו לבדק הבית לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בכלל העמדה וכו' אין לה פדיון ע"כ וכתב הראבי"ד בהשגות וז"ל לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כד"א כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הדמים לבדק הבית וכו' וע"ש בכ"מ ובל"מ וקשה לפי מה שכתבתי בקונט' דברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי עצמם ומ"ש הכ"מ ויש לתמוה כיון שר"א פליג אר"י וכו' דבריו תמוהים לי הא בפירוש אמרינן כאן דר"א סבר הכל קרב עולה והיינו כר"י וע"כ לומר דתרי ר"א הם וכמ"ש בתירוצו:
וקשיא בדא כתיב וכו'. כתב הרא"פ דס"ל דטמאה אינה צריכה העמדה והערכה ודבר תימא הוא שהרי מפורש כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וע"כ לא מוקמינן להך קרא ואם כל בהמה טמאה וכו' בבעל מום אלא באם אינו ענין לטמאה ממש אבל לומר דאין טמאה בעי העמדה והערכה ודאי ליתא:
הדרן עלך פרק התרומה