Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"ד באו באו ר"ע. פירשתי בקונט' דמקראי יתירא דריש ולא מוי"ו לפ"ז הא דקאמר בסמוך מ"ד נטמתה נטמאה ר"ע נמי ה"פ דאתיא כר"ע דלא דריש וי"ו וקשה א"כ אימא סיפא ר' אומר שני פעמים נטמאה נטמאה וכו' ש"מ דר"ע לא דריש מיתורא אלא מוי"ו דאל"כ במאי פליגי והא ודאי שכן דרך ש"ס ירושלמי לפרוך היכא דאיכא לשונות כפולים הניחא לר"ע אלא לר"י וכ"מ ביבמות פ' הערל אבל כאן נראה דר"ע דריש וי"ו ויתור' מוקי לדרשא אחרינא כמפורש בבבלי בפרקין ואפשר לו' דסובר דר' בא לפרש דברי ר"ע ודוחק. לכן נ"ל להגיה אנן תנינן באו ובאו וכו' וכן בסמוך אנן תנינן נטמאה ונטמאה וה"פ ר"ע דריש כולא מחד קרא מיתירא ומוי"ו ור"י דריש מתרי ווי"ן ויתורא לא דריש וצ"ע:
ואפי' באמצע התיבה ויצקת עליה שמן וכו'. במנתות דף ע"ה גרסי' קרבנך קרבנך לגז"ש וכו' ומה להלן במחבת יציקה ובלילה אף כאן במרחשת יציקה ובלילה. וכתבו תוס' תימה למה לי גז"ש תיפוק ליה דמרבינן בסמוך מדכתיב מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ע"כ. והא דכתבו דמרבינן בסמוך הייני דגרסי' התם בדף הנ"ל ת"ר ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת"ל עליה שמן. ונ"ל דל"ק דמאן דאיצטרך גז"ש סובר דלא אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין דהא בבבלי פ' יש נוחלין פליגי תנאי אי אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין באותיות וכ"ש בתיבות ואפי' למ"ד גורעי' וכו' אמר רבא התם סכינא חריפא מפסק' קראי ופירשב"ם שאתה מסרס התיבות לעשות מוקדם מאוחר ומאוחר מוקדם. והאי תנא דיליף ממנחה סובר דגורעין ומוסיפין אפי' בתיבות. והבן כי הם דברים נכונים לפום סוגיין. ועיי' במ"ל פי"ג מהמע"ק הלכה ה' שהאריך בדברי תוס' אלו ולא הרגיש במ"ש. היא ע"י שדרכה וכו'. הנה הגאון בעל מ"ל פ"ב מה"ס הלכה י"ב האריך בסוגי' זו ובקצת דבריו יש לי מקום עיון ופירשתי הסוגי' בענין אחר. מ"ש שם בד"ה ודע דכל האי שקלא וטרי' דירושלמי הוא למ"ד זכות תולה וניכר אבל למ"ד זכות תולה ואינו ניכר אין אנו צריכין לכל זה ע"כ. לא ידעתי איך נפרש הא דקאמר הש"ס מעתה גירש יהא מותר בה למ"ד זכות תולה ואינו ניכר דלדידיה כשהיא נבדקת מתה מיד ובבדקו אותה קיימינן. א"כ מאי אין א"צ דקאמר הרב הא א"א דאתיא כמ"ד זכות תולה ואינו ניכר. ומש"ע בד"ה עוד יש לחקור במה שסיי' הירושלמי ומנין שהדבר תלוי בה וכו' וקשיא לי למה לא פשטוה מדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת דמהכא גמרינן בש"ס דילן דכל באונס שריא לבעלה והכתוב לא תלה האונס אלא בה ע"כ. הנה מ"ש דמהכא גמרינן בש"ס דילן וכו' אינו מדוקדק דאף בירושלמי לעיל פ' הארוסה משמע דיליף היתר אנוסה מוהיא לא נתפשה ע"ש. ועיקר קושיתו כבר ישבתי בפירושי שבקנט'. ומש"ע בד"ה וראיתי להתוס' פ"ק דסוטה וכו' ע"ש. כבר הארכתי בזה לעיל פ' היה נוטל בפירושי ובתוס' וכיוונתי בע"ה לדעתו. ומש"ע בד"ה ודע דרבי' ז"ל וכו' אך עדיין אני תמיה בזה היכא דבדקו אותו ולא אותה והיה הבעל כהן היכי לידיינו להאי דינא וכו' מלבד שהדין הוא תמיה בעיני דאיך תאסר אשה לבעלה משום דצבתה בטנו של בועל וכו' ע"כ. ולא ידעתי למה תמה ע"ז הרי עלה בדעת התו' לומר לאוסרה מספק שמא תלה לה זכות וכמ"ש דבריהם שם וגם בפ' ארוסה בבבלי דף כ"ו היכא דמתנונה דרך אברים ס"ד לאסרה שמעינן היכא דאיכא למיחש חיישינן אתר שהיה לה קינוי וסתירה למה לא נאסור אותה בצביית בטנו של בועל שהרי אפי' שמע מעוף הפורח יוצי' כדתנן לקמן פ"ו ומש"ע בד"ה עוד יש לי חקירה אתת וגדולה היא אלי וכו'. והרב המפה ר"ס י"א על מ"ש מרן כשם שהוא אסורה לבעלה כך אסורה לבועל כתב וז"ל וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו ע"כ ולא ידעתי כוונת הרב מה היא וכו' ודברי הב"ש שם ס"ק ג' דחוקים הרבה בעיני ע"כ. ואני אומר דצריכין להגיה דברי הרב וכצ"ל וה"ה אם לא נאסרת בשבילו לבעלה אסורה לו. וכוונתו אם בא על אשת ישראל והוא מזיד והיא שוגגת דאינה נאסרת על בעלה ואסורה לבועל כמפורש כאן בסוגיין וזה נ"ל ברור בכוונת הרב רמ"א ז"ל:
וחורנה אמר בתרומה אבל לא בחולין אר"ע. וקשה הא ודאי הך קרא וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו יטמא דמייתי מיניה ר"ע שלישי בחולין נמי איירי דאל"כ קשיא שני בחולין מנ"ל וכיון שכן קשיא חולין נמי נילף דעושה שלישי מדכתיב יטמא וי"ל דקשיא ליה לשמואל אס"ד דשלישי מטמא אף בחולין למה אין הקרי יטמא כדכתיב אלא ודאי דקרי תרתי אתי לאשמועינן בחולין ובתרומה חולין מטמא שני כמו הקרי ותרומה שלישי כדכתיב יטמא. אך קשה למה ליה לרב למילף שלישי בתרומה מק"ו דשרץ תיפוק ליה דקרא איירי בין בחולין בין בתרומה וליכא לשנויי כדשנינן דאכתי קשיא יהיה הקרי יטמא דהא איהו סובר דחולין נמי עושה שלישי וי"ל אי לאו ק"ו הוה אמרי' כסברת שמואל אבל השתא דאית לן ק"ו ע"כ דקרא לחולין אתי והא דלא קרינן הכי טעמא אחרינא אית ביה:
מתני' פליגא על רב. וקשה לימא דהך מתני' כרבנן דר"ע דלית להו שלישי בחולין וי"ל דסתס מתני' כר"ע כדאמרינן בבבלי וכולהון סתימאה אליבא דר"ע שנויות:
אוכל מעשר וכו'. בפ"ק דנדה דף ז' גרסי' וחולין הטבולין לחלה כחלה דמי והתנן אשה שהי' ט"י וכו' אמר אביי כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והאי ט"י כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והא מעת לעת שבנדה שודאו מטמא חולין ולא גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה וכו' ואב"א הנח מעת לעת דרבנן. וכתבו תוס' בד"ה הנח וכו' אע"ג דנשען על הזב נמי דרבנן ואמרינן שם דספקו מטמא חולין הטבולין לחלה טומאת מעת לעת קיל טפי שאין שום ספק טומאה בשעה שעוסקת בטהרות ע"כ. וכתב הר"ש פ"ד דט"י משנה ב' אשה שהיא ט"י וכו' מהך מייתי בפ"ק דנדה דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי ותימא דשבק רישא דאוכל מעשר שהוכשר במשקה דהוי מצי למידק מינה ומייתי מסיפא וי"ל דניחא ליה לאתויי מחלה אחלה ע"כ. ותימא לי לפמ"ש תוס' דאף בספק בדרבנן כגון נשען אע"ג דאינו מטמא חולין מטמא חולין הטבולין לחלה כיון דבשעה שעוסק בטהרות ידע בטומאתן א"כ תיקשי לן רישא דהיינו אוכל מעשר שהוכשר במשקה וכו' דתנינן או ידים מסואבות שבשעה שעסק בטהרות ידע בטומאתן ואפ"ה אין מטמאין חולין הטבולין לחלה ודוחק לחלק בין ידים מסואבות לנשען שהידים תחלת טומאתן מספק משא"כ בנשען. דמדברי רש"י שם בד"ה טמא דשמא מתוך וכו' משמע דנשען נמי אינו אלא ספק וצע"ג. גם דברי תוס' שם בד"ה והאי ט"י וכו' תמוהים שכתבו פעמיים דהא דאשה שהיא טבולת יום וכו' ברייתא היא ומשנה שלימה היא פ"ד דט"י:
שניא היא וכו'. גרסי' בחלה פ"ג א"ר יונה תרתין מילין תני ר"ח רובא ואינון פליגון הדא על הדא טבל מנינו כחולין וכל הספק פוסל את התרומה ופסל את החולין מלעשות תרומה וקשיא אם טבל מנינו כחולין ש"מ דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי למה תני כל ספק וכו' והא מנינו כחולין אר"י אף אנן תנינן תרתיהן טבל מנינו כחולין דתנינן תמן אוכל מעשר שהוכשר וכו' ע"כ. ולא משני הש"ס מידי אקושיא דר"י דמקשה ברייתות ומשניות אהדדי ותימא לישני דכל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והא דטבל מנינו כחולין הייני בדבר שאין ודאו מטמא חולין כגון שלישי מותר לעשותו תרומה וכדשנינן הכא ובבבלי פ"ק דנדה וכמ"ש בסמוך בד"ה אוכל וכו:
מתני' מסייע לרב הראשון שבחולין וכו'. מכאן ראיה לפירוש השני שפירש"י למסכת חולין דף ל"ד ע"א דמתני' בחולין גרידא קאי ולא בחולין שנעשו על טהרת קדש דאי בחולין שנעשו עט"ק ליכא סייעתא לרב מהך מתני' כלל:
הא לעשותו דמע אסור. בקונט' פירשתי לעשותו לשון עירב. ויותר נ"ל לפרש לעשותו דמע היינו לקרוא שם לחולין שהן שלישי שיהיו תרומה על חולין אחרים וה"ק מדאמר שאסיר לעשותן תרומה ש"מ דשלישי בחולין טמא דאל"כ למה אסור לעשותן תרומ' לא יהא אלא חולין הטבולין לתרומה דאמרי' בסמוך דכל שאין ודאו מטמא חולין לא גזרו עליו וכן בסמוך הא לעשותו קודש היינו ליקח מהתרומה שהיא רביעי לעשותה קדש לעשו' ממנה מנחה. וכן משמע בחלה פ"ג שהבאתי בסמוך וכל הסוגי' הכי מתפרשה:
ואת אמר לי' כן והכא לי' כן. וקשה למה נקט ונאכל במתני' ליתני לעשותו תרומה ולעשותו קדש וי"ל משום מציעת' דתרומה אסור לעשותה קדש לכתתלה משום תקלה כדר"ת בסמוך:
**עיקר טומאתו בקדש משום מעלה אר"י ולמה וכו'.**נראה דפליגי בהא אי טומאת רביע בקדש מדאורייתא או מדרבנן. ודעת רש"י בפסחים ובחולין פ"ב דטומאתו משום מעלה ודעת תוס' דלר"ע מדאורייתא ע"ש בתוס' בד"ה אין לך וכו'. ומסוגיין משמע כדעת תוס' מדמסיק הש"ס דלרבנן הוא מעלה משמע דלר"ע דאורייתא הוא. ויש לתרץ בזה קושית ש"י דהא דקאמר בפסחים פ"ב דרביעי בקדש מעלה היינו אליבא דרבנן:
אר"א כמניין החולין וכו'. ותימא מאי קמ"ל ר"א הא מתני' היא דטבול יום מותר במעשר כדתנן פי"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר. וטבול יום שני הוא ש"מ שאין שני עושה שלישי במעשר ועוד הא שלישי בתרומה מק"ו דטבול יום ילפינן ואפשר לומר דקמ"ל אפי' לר"ע דיליף שלישי מקרא אפ"ה במעשר אינו עושה שלישי דמתני' דנגעים איכא לאוקמי כרבנן:
דבכתיב ככל מצותך אשר צויתני כמי שהוא מחוור. כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות מ"ש האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנא' לא ביערתי ממנו בטמא וכו'. ועוד כתב שם הלכ' ה' האוכל מ"ש באנינות לוקה שנא' לא אכלתי באוני ממנו וכו'. והשיג עליו הרמב"ן דגרסי' בבבלי ביבמות רש"א לא ביערתי ממני בטמא בין שאני טמא וכו' והיכן מוזהר על אכילתו דתני התם ואוכלן בטומאת עצמן לוקה איני יודע טומאת הגוף בהדיא כתיב בי' נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים טומאת עצמו מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך תאכלנו הרי לנו בבאור אע"פ שהשלילות בזה לא ביערתי ממנו בטמא בין שאני טמא וכו' בקשו אזהרה במקום אחר שתהיה מניעת הלאו להלקותו עליה ע"כ. וכתב בעל מגילת אסתר ה' יודע הצער שנצטערתי להיות משען ומשיענה אל הרב בזה המקום ויגעתי ולא מצאתי וכו' ע"כ. הנה מדברי הירושלמי מבואר כדברי הרמב"ם ז"ל ואפשר לומר שסמך עליו כיון דחזינן דלא חשו האמוראים לדברי ר"ש. אבל הנ"ל דודאי מדכתיב ככל מצותך אשר צויתני ידענו שיש בזה אזהרה על אכילת המעשר שני בטומאה אך עדיין יש לספק אם הוא מצות עשה או לא תעשה. לכך מביא ראיה דלא ביערתי ממנו בטמא היינו לא תעשה א"כ אף לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת דבר הלמד מענינו ובהיקישא הוא דאף אלו מוזהרין בלא תעשה. וא"ת כיון דלא ביערתי ממנו בטמא משמע בין שהוא טהור ואני טמא וזה בהדיא כתיב בי' ן כדמסיק בברייתא א"כ למה לי קרא לטומאת עצמן הא ודאי הוקשה לטומאת הגוף וי"ל כיון דלא מצינו איסורא בהדיא בהנך אחרינא כגון באנינות וניתנה למת ה"א שלא להחמיר וללקות עליהן והיינו אומרים דלא ביערתי ממנו בטמא איירי בטומאת עצמן לחוד. זהו הנ"ל ליישב שיטת הגמרא בבבלי לדעת הירושלמי והרמב"ם ז"ל:
ומה הידים ספיקן לטמא את אחרים טמא וכו'. וא"ת א"כ אף ליטמא ניליף מידים דספק משקין ליטמא טהור ואנן לא תנן הכי במתני' כדהבאתי בקונט' וי"ל דשאני משקין עצמן מפני שהן. עלולין לקבל טומאה שאינן צריכין הכשר לכך החמירו בהן אבל. שיהיו תחלה או שיקבלו טומאה מדבר שאינו מטמא אוכלין ודאי מידים ילפינן לכך לטמא אחרים ילפינן מידים:
כנף תחלה בשר קדש שני וכו'. הנה רש"י ותוס' פירשו בפ"ק דפסחים דף י"ז דבשר קדש דהאי קרא היינו שרץ וכ"פ הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות ע"ש. ותימא שלא ראו סוגיין שמפורש דבשר קדש ממש קאמר. וא"ל משום דגרסי' התם בבבלי בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם ונזיד ויין ושמן אלא לשמואל חמישי מנא לי' מי כתיב ונגע כנפו ונגע בכנפו כתיב במה שנגע בכנפו. עדיין קשיא למה דחקו לפרש דברי שמואל שנגע השרץ עוד בדבר אחר שלא נזכר בקרא ה"ל לפרש בשר קדש ממש ובשר קדש נגע בכנפו ולחם בבשר קדש דה"ל לחם שני לפירש"י ולפי' הרמב"ם ה"ל לחם שלישי וז"ל רש"י שם בד"ה מי כתיב ונגע כנפו אל הלחם דמשמע שהשרץ נגע בלחם דלחם הוי ראשון מה שנגע בכנפו נגע ללחם דה"ל לחם שני ע"כ ויותר מזה ביאר הרמב"ם דבר זה שם ואפשר דמדקאמר הש"ס לרב היינו דכתיב ד' לחם ונזיד ויין ושמן משמע להו דלא קחשי' בשר קדש ופליג אהירו'. תינח לפירש"י והרמב"ם שם דקחשי' הני שהן ארבע אבל לתוס' שכתבו שם בד"ה רביעי וכו' דלרב הכנף שהוא ראשון נגע אל הלחם או אל הנזיד והן שני ונגעו אל היין או אל השמן דה"ל שלישי ונגעו אל כל מאכל דה"ל רביעי קשיא הא בש"ס לא קאמר הכי דלא קחשי' ואל כל מאכל אלא ודאי דסברי תוס' דלאו דוקא נקיט הש"ס הני א"כ אפשר לומר דס"ל להש"ס נמי דבשר קדש הוא השני וא"ת איך אפשר לומר כן דא"כ מאי משני מי כתיב ונגע כנפו ונגע בכנפו כתיב הא לסברת הירושלמי אף לרב אמרי' דונגע בכנפו היינו מה שנגע בכנפו וה"ל לשנויי ואל כל מאכל היינו חמישי וכדמסיק ר' תנחומא לקמן וי"ל דודאי המקשה היה סובר דהכנף הוא אב או ראשון והוא נגע בלחם והמתרץ קאמר לו דאף לרב אי אפשר לומר כן מדכתיב בכנפו וע"כ לומר דאבשר קדש קאי. ולפ"ז אף לפירש"י והרמב"ם קשיא אף דמקשה לא פירש כן מ"מ לדברי המתרץ אפשר לומר כן ואפשר לומר דקשיא להו אס"ד דהבשר הוא השני למה אמר ונגע בכנפו ה"ל למימר ונגע הבשר אל הלחם גם לפי' הירושלמי אינו מפורש ברישא באיזה טומאה נגע. ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשין ולפרש בשר קדש בשר טמא. נמצא שהרמב"ם ותוס' בהא פירשו כהירושלמי שהכנף הוא מן המיטמאין ודלא כפירש"י שהכנף הוא השרץ. ומה שפירשו תוס' דפירושא דקרא אל הלחם או אל הנזיד בזה נמי כיוונו לדעת הירושלמי ודלא כרש"י והרמב"ם שפירשו אל הלחם היינו ראשון או שני והלחם ננע אל הנזיד שהוא שני לדעת רש"י ושלישי לדעת הרמב"ם ומה שפירשו הרמב"ם ותוס' אל היין או אל השמן. היינו כפי' הירושלמי ודלא כרש"י שפי' שהיין נגע בשמן ומה שפירשו רש"י והרמב"ם ואל כל מאכל היינו או אל כל מאכל זהו כפי הירושלמי. ודלא כתוס' שפירשו לרב ואל כל מאכל הוא הרביעי. אך מה שפירשו תוס' לשמואל ואל כל מאכל הוא החמישי היינו כפי הירושלמי וכדא"ר תנחומא בסמוך ודלא כפירש"י והרמב"ם. ויען כי רבו הפירושים בסוגיא זו בבבלי ולכולהו אית להו פירכא כמו שיתבאר לכן אענה גם אני את חלקי לפירש"י קשה קושית תוס' מ"ש דואל כל מאכל יהיה פי' או ולפיר"ת קשה ל"ל דנקט לחם ונזיד כפל ויין ושמן כפל בחדא מינייהו הוה סגי. וע"ק דנקט הש"ס לרב היינו דכתיב ד' לחם ונזיד ויין ושמן משמע דאל כל מאכל הקדש לאו ממנינ' הוא וצ"ל דלאו דוקא נקט הני ודוחק. ומה שפי' המהרש"א לדבריהם דגם המקשה ידע דטמא נפש היינו מת עצמו והכי פריך כיון דשניהם טמאין שלישי ורביעי מ"ש שלישי דידעו ורביעי לא ידעי ע"ש. הדבר תימא הא שלישי ורביעי לאו מחד קרא יליף לקמן אלא שלישי יליף מקרא ורביעי בק"ו א"כ מאי קושיא דידעו קרא ולא ידעו ק"ו. גם לפירש"י והמהרש"א בד"ה ולוי דתני וכו' קשה מאי פריך אלא אי ס"ל כרב היכי משכחת לה דלמא קסבר לוי דבקיאין היו בטומאת שרץ ולא היו בקיאין בטומא' מת דטעו וסברו דטומא' מת דחמיר אפי' משקין טמאים. ויש סמך לזה מדברי תוס' דף י"ח ע"א בד"ה ומה כלי וכו' ע"ש. ולפי' הרמב"ם קשה דלדידי' לשמואל יין ושמן ואל כל מאכל כולן חמישי נינהו א"כ מאי קאמר בבבלי שם ולשמואל הניחא אי ס"ל כרב וכו' הא אפי' ללוי ניחא שהרי לא שאלן אלא אם יקבלו המשקי' טומא' לעצמן ולא שאלן אם יטמאו המשקין אחרים וגם לוי מודה דטומאת עצמו יש להן. וע"ק ל"ל דשאל על הני תלתא אם הן נעשין חמישי וא"ל דכנף ולחם בחולין איירי ונזיד בתרומה איירי דעושה שלישי ויין ושמן וכל מאכל דקדש איירי ושאל על שלישי דתרומה ורביעי דקדש אם קדש עושה רביעי באוכלין ומשקין ופרט יין ושמן שהן משקין בי מדבחיי' ולא של מדבחיי' דהא לפירוש הרמב"ם הנזיד הוא הרביעי לשמואל וקושיא הראשונה צע"ג. והירושלמי פי' לרב כנף תחל' בשר קדש שני לחם ונזיד שלישי ויין ושמן ומאכל רביעי ולשמואל יין ושמן רביעי ואל כל מאכל חמישי. גם לפי' זה קשה מה שהקשי' לעיל לפי' תוס' והרמב"ם למה נקט לחם ונזיד כפל. ול"נ לרב כנף ראשון ולחם שני ונזיד או יין שלישי וכן שמן או אל כל מאכל הקדש רביעי דשאלן אם נגע אוכל שני באוכל או במשקה וכן אם נגע משקה שלישי במשקה או במאכל כדי לידע אם יודעין דאוכלין ומשקין עושין כיוצא בהן ולשמואל כנף ראשון ובשר קדש שני ולחם שלישי ונזיד או יין רביעי ושמן או מאכל הקדש חמישי והשתא הא דקאמר הש"ם ללוי הניחא אי ס"ל כשמואל וכו' משכחת לה דנגעי כולה בראשון וקשה א"כ כל הני ל"ל והיינו טעמא דרש"י דלא פי' כפי' המהרש"א אלא דגם לפי' רש"י קשה הל"ל אם יגע טמא נפש באחת מאלה. לכך נ"ל הא דקאמר דנגעי כולהו בראשון היינו שאם נגעו היין או השמן או מאכל הקדש בנזיד דס"ל כנף ראשון ולחם שני ונזיד שלישי ויין ושמן ומאכל רביעי וכנף ולחם איירי בחולין ונזיד בתרומה ויין ושמן ומאכל הקדש בקדש איירי וקרי לנזיד ראשון שאינו ממינו שהוא תרומה והני קדש נינהו וכדפרישית. לעיל. ושאלן ארביעי בקד ואשתביש כהני אלא לרב היכי משכחת לי' למה שאלן איין ושמן שהוא רביעי הא אפי' שני או שלישי נמי לא עבדי. ובזה מיושב כל הקושיות שהקשו תוס' ומהרש"א ומה שהקשיתי לעיל. ונ"ל הא דפריך לשמואל מסיפא דקרא וכן כל מעשה ידיהם טמא. היינו לתירוצו דרבה בר אבהו אבל לרבינא ל"ק מידי. דבשרץ שאל היקדש והיינו היפסל. ובטמא נפש שאל היטמא וכוונתו היטמא הרביעי דטמא מת לאחרים ואמרו יטמא וטעו בזה שאף בטמא מת אין רביעי עושה חמישי. והמעיין היטב בסוגיין ובבבלי בפסחים שם בפרש"י ותוס' ובהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות יראה שכל מ"ש דברים ברורים הם:
במה דמר ר' סימון בר זבדי גולגלתו של ארנון היבוסי וכו'. וקשה הא בפסחים פ' מי שהיה טמא משמע שבימי יחזקי' מצאו הגולגלות של ארנון תחת המזבח ואז נטהר הכל וי"ל דלאו דוקא הגלגולת אלא אם לא יהיו נזהרים יארע להן דבר כהאי דמצאו הגלגולת וכו' ודוחק:
השיבו אותו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט. בקונט' פירשתי שכן הוא בספרי אך התוספתא פ"ק דאהלות וגם בספרי שם בפ' חקת סותר דברי עצמו וקסבר דמת מטמא בהיסט ועיי' בכ"מ פ' קמא מהט"מ. ונ"ל דשאלן אם טמא מת צריך היסט או לא ר"ל אם נשא טמא המת כלים או אוכלין ומשקין ולא זז ממקומו טמאין או טהורין והשיבו כראוי שאין טמא המת מטמא במשא זה וכ"מ בדברי הר"ש פ"ה דזבים משנה ג' ע"ש. ובהכי ניחא לשון הכתוב הן ישא איש וכו':
שלישי שהוא פסול לתרומה וכו'. פירשתי בקונ' מק"ו מט"י וכן פרש"י לפ"ז למ"ד אף היכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו א"כ צ"ל דגם שלישי בתרומה ממעלות דרבנן וכן משמע דקחשיב ליה מחמשה מעלות אחרונות דר"פ חומר בקדש דכולהו מדרבנן נינהו כדאמר התם בבבלי. ודלא כנראה מדברי תוס' בחגיגה דף כ"א ע"ב בד"ה בתרייתא וכו' דמשמע מדבריהם דרש"י בתרומה מודה שהיא עושה שלישי מן התורה:
כן ר"י אומר יטמא יטמא ד"ת. לפ"ז צ"ל דאין טומאה עושה כיוצא בה וכמ"ש בקונט' וקשה א"כ מה שאל חגי לכהנים בשר שנגע בלחם היטמא הא אמרינן דאין טומאה עושה כיוצא בה וי"ל דמדרבנן טומאה עושה כיוצא בה וחגי שאלן על טומאה דרבנן ושלישי בתרומה ורביעי בקדש סובר הש"ס דמדאורייתא הוא לכך צ"ל דדריש ר"י יטמא יטמא. ועמש"ל בתוס' בד"ה עיקר טומאתו וכו':
ולשלישי מן הדין ולרביעי מק"ו. ק"ק למה שינה לשונו הא תרווייהו מק"ו יליף ליה ואפשר לומר דה"ק שלישי בקדש איכא למילף במה מצינו ממחוסר כיפורים דמחוסר כיפורים כשלישי הוא שאינו עושה כלום בתרומה ופוסל בקדש ה"ה בכל שלישי וכ"כ תוס' בפסחים דף י"ח ע"ב בד"ה ומה וכו' ע"ש:
שיהא הכל משועבד להלכה. מכאן משמע דשלישי בתרומה ורביעי בקדש הלכה למשה מסיני וזה שלא בדברי רש"י והרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות דסברי שהן חומרות דרבנן:
ניחא כמ"ד אלף אמה מגרש וכו'. בעירובין פ"ה פירשתי דלמדד אלפיים תחום שבת ה"ל שבת כמאן דכתיב בקרא וכו'. ואחרי העיון קשה מאי ניחא דקאמר הא אלף אמה מגרש נמי כתיב בקרא ולמ"ד אלפיי' תחום שבת אין ללוים כי אם אלף אמה כדכתיב ואיך קאמר ר"ז דאין מקדרין בערי הלוים הא מיכתב כתיבי. וגם מעגלה ערופה קשה למה אין מקדרין הא קרא כתיב ומדדו וגו'. גם בבבלי בעירובין פ"ה מפורש שאין מקדרין בערי הלוים ובע"ע מפני שהן דבר תורה. לכן נ"ל מה שפירשתי כאן בקונט' הוא עיקר. ועמ"ש שם בעירובין בתוס' בד"ה לא בערי הלוים וכו' לתרץ דעת הרמב"ם שהשמיט דין זה דאין מקדרין בערי הלוים דכיון דאסמכו חכמים לתחום שבת אגז"ש מערי הלוים קסבר השתא דקיי"ל דמקדרין לתחום שבת כ"ש לערי הלוים. מיהו מדבריו בס' המצות סי' שכ"א ובחיבורו בה' שבת משמע דלא מערי הלוים יליף ע"ש וצ"ע:
רועה הצאן אין כתיב כאן אלא רועה צאנו וכו'. כתב הי"מ ועוד מדכתיב רועי צאנו ולא כתוב רועה משמע דכלהו רועים כמשה ע"כ. בלי ספק שספר מוטעה נזדמן לו שגם בפני' כתוב שם רועי צאנו ולו ראה במקרא לא היה מפרש כן שהרי כתיב רועה צאנו. לכן פי' שבקונט' עיקר:
לאמר לדורות. כפי שפירשתי בקונט' כן פי' הי"מ. אך קשה שלא נמצא בשום מקום שיהא חיוב להזכיר השירה תמיד והשני קשה הימנו הא אמרי' בסמוך שאין אומרים שירה על נס שבח"ל לדורות. לכן נ"ל דמפרש לאמר לשון לאו אמור כדאית' בבבלי ספ"ב דפסחים ור"ל לאו אמור לדורות שלא יאמרו שירה על נס שבח"ל כדמסיק בסמוך לחד תירוצא ודבר נכון ומתקבל הוא:
התנדבו ראשי עם. כתב הי"מ ואיכא למידק כיון דקרא כתיב עם אמאי קאמר ראשי עם ותי' דחוק ע"ש. ול"נ דלק"מ דכתיב בתרי' בשירת דבורה לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'. הרי המברכים והם האומרים שירה הן היו ראשי העם שהן חוקקי ישראל:
א"ל אותו ואת תורתו. כתב הי"מ ואין להקשות דבהדיא כתיב והדרת פני זקן דההוא כבוד והכא מורא וכיבוד לחוד ומורא לחוד כדתניא פ"ק דקידושין ע"כ. וקשה הא כתיב נמי מפני שיבה תקום וקימה בכלל מורא היא כדתניא פ"ק דקידושין ולמה לי ניליף מהכא וע"ק בפ"ק דקדושין דף ל"ב ע"ב בבבלי משמע מפורש דוהדרת נמי אקימה קאי כדאמרי' התם קימה שיש בה הידור נמצא דהאי קרא נמי ממורא איירי וכ"מ בתוס' בבבלי ב"מ פ"ב דף ל"ג ע"א בד"ה אבדתו קודמת וכו' דאינו חייב בכיבוד רבו ע"ש. אבל עיקר קושייתו כבר הקשו תוס' במס' ב"ק דף מ"א ע"ב בד"ה לרבות ת"ח וא"ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק לי' מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים או ברבו מופלג דהוי כעין רבו ע"כ. מיהו הכא אין מקום לקושית תוס' דאיכא למימר דקרא אתי לרבויי לירא מהתורה עצמה לקום מפניה וכדומה לו:
אלא אליהו זה יצחק. וקשה גם עליו קשה אין לית הוא עתיד להתווכח עמו שהרי כתוב סוף איוב ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ולמה הוציא לעז על אותו הצדיק שלא דבר נכונה וצע"ג:
שנאמר ויברכהו ה'. כתב הי"מ אין כתוב כן ביצחק רק ויברך אלהים את יצחק בנו נקט הכי דרך קצרה כגון אל פתח אולם הבית בריש עירובין וכן ונתן הכסף וקם לו שאחזה הגמרא לשון קצרה ע"כ. ותימא שהרי קרא מפורש הוא ביצחק דכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ולא ידעתי איך נעלם מעיני הרב מקרא בתורה גם הרב בז"ר בילקוט איוב העתיק דברי הרב ולא הרגיש בתמיהתינו וצ"ע:
הדרן עלך פרק כשם