Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sukkah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה פליגון וכו'. לשון זה משמע דאשופר קאי כמו שפי' בקונט' אך הא דקאמר בשגזלו משופה משמע דאלולב קאי וקשה מי איכא מ"ד דלולב הגזול כשר:
איזו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו כתב הגהות הרא"ש פ"ב ראובן שבנה בחצירו של שמעון שילא מדעתו ובא שמעון ותוקף את ראובן והוציאו מסוכתו פסולה דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשות של ראובן המסכך ברה"ר כשרה בדיעבד וכ"כ תוס' ע"כ ונראה שלמדו כן מסוגין דבשלא מדעתו הוי סוכה גזולה וקשה א"כ מ"ט מכשרי במסכך ברה"ר בדיעבד הא ש"ס מדמה להו להדדי אלא ודאי כדפי' בקונט' דר"ש בן לקיש לא אסר ליה ועיין בא"ח סי' תרל"ז ובמג"א שם ס"ק ז':
וי"א אף דופן ג' טפח. כתב הרא"ש ולא ידענא למה השמיט הרי"ף הא דר"ט כיון דשמואל פסק כוותיה הלכתא היא וכו' וברייתא דהמפלת נמי אין צריך שיהו כל הטפחים שוין ע"כ ונראה דקשיא לי' להרי"ף למה לא קאמר ר' סימון בשם ריב"ל גם דופן שלישית טפח ובמאי פליגי ריב"ל וי"א וצ"ל דר' סימון בשם ריב"ל קאמר בבבלי דף ז' ע"א דטפח דדופן שלישית הוא טפח שוחק פי' שמודדין בד' אצבעותיו שאינן נוגעות זו בזו הלכך לא קחשיב ליה דטפחים דדמיין להדדי קחשיב וא"כ ע"כ לומר דריב"ל פליג אר"ט ואשמואל ויפה פסק הרי"ף כריב"ל דהלכתא כוותיה לגבי ר"י וכ"ש לגבי שמואל וכברייתא דהמפלת:
מיסבור את סבר על דר"י קטום הדר. פירשתי בקו' דר"י מדאורייתא בעי ג' וא' מהן אינו קטום וא"ת אי שלימים בעי ליבעי כולהו שלימים וכה"ג פריך הש"ס בבבלי וי"ל דסובר דמאי דמרבינן מענף הוא דצריך שיהא שלם אבל מאי דמרבינן מעץ ועבות אפילו קטום דענף שלם משמע וכמ"ש בפירוש השני שבקונט' בשם הרמב"ן:
על מצות זקינים. בבבלי דף מ"ו גרסי' אר"י אמר שמואל מצות לולב כל שבעה וריב"ל אמר יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מצות זקינים וכו' אף רב סבר כל ז' מצות לולב דאר"ח בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך וכו' ומאי מברך אקב"ו להדליק נר של חנוכה ע"כ ותימא הא בהלל ובמגילה תנן לברך אחריו יברך יגרסי' בבבלי אמר אביי לא שנו אלא לאחרים אבל לפניו צריך לברך וליכא מאן דפליג ועוד תנן בפ"ק דדמאי מפרישי' אותו ערום וקמ"ל דא"צ לברך וקשה פשיטא מ"ש משאר מצות דרבנן וע"ק וכי לא מודה שמואל דשאר ימים מצות זקנים אלא בברכה פליגי א"כ הכי הל"ל שמואל אומר מברך כל שבעה וריב"ל אומר יוסי ראשון מברך מכאן ואילך אינו מברך וע"ק דהכא משמע דריב"ל סובר דמברך כל שבעה לכן נ"ל דה"פ מצות לולב כל ז' כלומר כל ז' מברך על מצות לולב כמו שמברכין על מצות דאורייתא ורי"ל אמר דבשאר ימים מברך על מצות זקנים כיון דאינו אלא מדרבנן ואף רב סבר דכל שבעה מברך על מצות לולב דהא בנר חנוכה סובר רב דמברך להדליק נר חנוכה וכ"ש בלולב וכדמסיק הש"ס כאן והא דקאמר בבבלי ומאי מברך וכו' מדברי רב הן כמפורש בסוגיין כיצד מברך על נר חנוכה רב אמר אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה:
מה דמאי אין מברכין וכו'. וקשה הא רב הונא תלמידו דרב הוה ורב אמר נ"ח צריך לברך וכ"ש לולב וע"ק דלמא שאני דמאי דספק דבריהם הוא ורוב ע"ה מעשרין הן וכדאיתא בבבלי פ"ב דשבת וא"ל דרב הונא סובר דלולב כיון דאינו אלא זכר למקדש גרע מנר חנוכה דהא סתמא דש"ס קאמר בסמוך בפשיטות דלולב עדיף מנ"ח וצ"ל דרב הונא סובר דלא אמר רב הכי ודוחק וצ"ע:
חרובה וכו'. ללשון השני שפירשתי בקונט' קשה הא כתיב כתפות בעצי היער וגו' משמע שהתפוח הוא היפה שבאילנות וי"ל בעצי היער הוא היפה אבל לא בעצי הגן אי נמי לגריעתא קאמר וכדאיתא באגדה התפוח הזה הכל בורחים ממנו לפי שאין לו צל כך ברחו כל האומות מעל הקדוש ברוך הוא במתן תורה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי:
רובו מצד אחד והר"ן כתב ובירושלמי אמרו אפי' רובו מצד אחד עכ"ל ולפי דבריו צ"ל שהירושלמי חולק על הבבלי דסובר מב' וג' מקומות גרע מאם היותו מנומר מצד אחד אבל לפי הפי' שפי' בקונט' ניחא ומיהו י"ל דאפי' מצד אחד ר"ל כשהרוב של צד אחד מנומר פסול וכן כתב הרא"ש:
הבא מן הכושי. בבבלי דף ל"ו ע"א פריך הש"ס אהדדי הא דתניא כושי פסול אהא דתניא כושי כשר ומשני הא לן והא להו ופירש"י בני א"י שרחוקים מארץ כוש ואינן רגילין בהם פסולים והא להו לבני בבל שקרובים לארץ כוש ורגילין בהן ול"נ הא לן אם גדל אתרוג שחור במדינתינו פסול דנדמה הוא והא להו לבני ארץ כוש אתרוג הגדל שם והוא שחור כשר:
הא בהודו לא. כתב בתיו"ט הא בהודו לא כלומר שלא בא להוציא באנא הצליחה נא דהא דאר"ע אלא באנא הושיעה ה"ה בהצליחה נא אלא רישא דקרא נקיט ולא בא להוציא אלא הודו ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא ולא מיבעיא הודו דלא נקיט ר"ע כלל ע"כ ואינו מחוור ופירושי שבקונט' עיקר:
תיפתר בעונה אחריהן אמן. כתבו תוס' בבבלי פירקין דף ל"ח בד"ה באמת אמרו בן מברך לאביו אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה הכא אלא אגב גררא דהכא לא איירי במקרא אותו וכו' ע"כ ולפום סוגיין ל"ק דדמיא למתני' דקטן איירי בשעונה אחריו כדתנן במתני' ומכאן סייעת' לדעת הרי"ף והראב"ד והרמב"ן והרשב"א דלפי המסקנא הך ברייתא לא איירי בשיעורא דרבנן כדדחי רבינא בבבלי בברכות דף כ' אלא נשים בברכת המזון דאורייתא וקטן בשעונה אחריו ולכך מייתי ליה כאן לאשמועי' דלא סמכינן אדיחוייא דרבינא:
בעונה אחריהן אמן. הרא"פ בברכות הגיה בעונה אחריהן מה שהן אומרין ע"ש ודוחק להגיה שהרי גם בברכות ובר"ה הגירסא עונה אחריהן אמן וגם הבעל המאור העתיק כן ומה שהביא ראי' מדברי הרמב"ן אינו ראיה שלא כיון להעתיק לשון הירושלמי ע"ש ינ"ל שאין צורך להגיה דכל שהוא מכוין לברכתו ועונה אחריו אמן אע"פ שלא כיון המברך להוציאו יצא דאמן קבלת דברי' הוא כאילו בירך הוא בעצמו והוציא הדברי' בפיו כדמצינו בשבועה ובמקום אחר הארכתי:
משכיל. כתב הי"מ יש להגיה תיבת משכיל ורנה ע"ש וסמך עצמו על הרד"ק ואין נראה דבבבלי בפסחים דף ק"א נזכר בעשרה לשונות משכיל אך במקום רנה כתוב שם תהלה והירושלמי סובר דתהלה והללויה אחד הן:
תני עכו"ם שבירך את השם וכו' ששם אין עונין אחריו אמן. פי' בי"מ אם בירך את ישראל בשם אין עונין אחריו אמן דמסתמא לבבו למרע לעכו"ם וכו' ורבי תנחומא פליג ע"כ ואינו מחוור דמ"ש מברך להשם או לישראל בה' לכן נ"ל פי' שבקונט' עיקר וטעמו של דבר דברכת שבח דמיא לנדרים ונדבות וקי"ל עכו"ם נודרין ונודבין כישראל אבל ברכת הודאה חובה היא ואיסורא קעביד דעכו"ם שלמד תורה חייב מיתה וה"ה אם עושה א' מכל מצות ישראל:
תיפתר כשהיו האתרוגים נמכרין ביוקר. כתבו תוס' בפרקין דף ל"ט ע"א בד"ה יותר וכו' משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון ג' סעודות והא דתנן פ"ו דמעילה נתן לו ב' פרוטות ואמר לו לך והבא ל' אתרוג באחת ובאחת רימון התם באתרוג פסול דלא בעי לי' אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים ע"כ ולפום סוגיין משמע דאיירי בשהאתרוגים יקרים וי"ל דתרווייהו בעינן שאי אפשר שיתייקר כל כך מפרוטה עד י' איסרין:
מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר וכו'. בקונט' הגהת' כדי לפרש פשטא דשמעתתא אבל יש לדחוק לקיים הגירס' דה"פ בשלמא למ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר ומפרש לקרא דושמחתם לפני ה' אלהיכם אשלמים קאי ושבעת ימים דסיפא דקרא אלולב נמי קאי א"כ אף בגבולין נוהג מצות לולב שבעה מן התורה ואתו חכמים יגזרו שאין לולב דוחה שבת בגבולים ותיקן ריב"ז על דבר תורה כמו שהיה מן התורה שיהי' לולב ניטל במדינה כל שבעה אפילו בשבת דומיא דמקדש אלא למ"ד בלולב הכתוב מדבר א"כ אין לולב ניטל במדינה מן התורה אלא יום ראשון בלבד דהא כתיב לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין והא דניטל במדינה שבעה מדרבנן ואיך תיקן ריב"ז שיהא ניטל במדינה אף בשבת זכר למקדש וכי יש תקנה אחר תקנה בתמיה:
ולקחתם לכם מ"מ. וא"ת מנ"ל דבמקדש יום הראשון חלק דלמא איצטריך הראשון ללמוד שנוהג בראשון בגבולין וי"ל דמה"א דהראשון שמעי' דקאי גם אהמקדש ועיין בר"ה פ"ד מה שכתבתי שם בתוס':
זאת אומרת שאסור בהנאה. כתב בש"ע סימן ש"ח סעיף כ"ג מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובי' כיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור ע"כ וכתב המג"א והיינו כיון דייחדו לכך ע"כ וקשה דהכא משמע דאפי' לא ייחדו מותר שהרי הלולב לא יחדו להניף בו להחולה וי"ל:
הדרן עלך פדק לולב הגזול