חמש עשרה נשים פוטרות. כתבו תוס' ולא נקט עריות כדתנן בסיפא אחת מכל העריות האלו שש עריות חמורות מאלו וכו' ע"ש תירוצם. ול"נ עריות לא שייך למיתני אלא בהנך שכתובין בתורה ובת בתה ובת בנה וחמותו ואם חמותו תרוויהו מחד קרא נפקא כדפי' בקונט' וכן אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו תרווייהו מערות אשת אחיך נפקא. אבל הנך שש עריות דבסיפא כל אחת ערוה בפני עצמה היא. גם הא דתנן בסיפא אחת מכל העריות ודאי שפיר נקט דכל אחת ערוה בפני עצמה היא אבל מנינא חמש עשרה עריות לא מצי התנא למיתני:

בתו. פירשתי בקונט' היינו מאנוסתו וכו' וכ"פ רש"י. ואף שהרשב"א כתב דאפשר לומר. דבנישואין איירי ואורחא דתנא למיתני בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו. לא כ"כ אלא באת"ל כדי לתרץ לרב יהודה אבל מודה דסתמא דש"ס סובר דבאנוסתו איירי כמפורש בדבריו ע"ש:

חמותו. פירשתי בקונט' שמת בעלה ונשאה אחיו וכו' וכ"פ רש"י. וא"ת ה"ל לפרש בקצרה שנשא בת אחיו ומתה אשתו ונפלה חמותו לפניו ליבום וי"ל דאחות אשתו דתנן לקמן במתני' ודאי לא איירי הכי דלאחר שמתה אשתו מותרת לו ה"ה חמותו נמי איירי בכה"ג שאשתו עדיין חיה. ואין לומר דבחמותו לאחר מיתה פליגי ר"י ור"ע ולר"ע אין בה איסור כרת בפלוגתא לא קמיירי כדמסיק לקמן דהא בבבלי דף י' מסיק דבפלוגתא קמיירי כדמוכח מסיפא דמתני'. ועיין במהרש"א ב' ע"ב מיהו איכא לשנויי רש"י מפ' מתני' אליבא דהלכתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו:

ואחות אשתו. כתבו תוס' דף ב' ע"א בד"ה ואחות אשתו אין להקשות נדה תאסר ליבם אפי' לאחר טהרתה כמו אחות אשתו שאינה מתייבמת אפי' מתה אשתו אח"כ דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסורה וכו' ועוד דאחות אשה כיון שנפטר' שעה אחת פטורה לעולם משום שנא' דרכי' דרכי נועם וכו' דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר ע"כ. וראיתי להגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סי' א' שכתב בד"ה גם מ"ש טעם למניעת האוננת מחליצה להר"ב מהראנ"ח משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל המצות. תמי' לי טובא וכו' אין לך אשה שכשרה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וכיון שבשעת נפילה פטורה ה"ה כאשת אח שיש לו בנים ואסורה ע"כ. ואני תמה איך נעלם ממנו דברי תוס' שהרי איסור אנינות אינו חל על היבם טפי משאר בני אדם שגם היא אוננת וכ"ש לתי' בתרא דלק"מ שמטעם אנינות גם לבעלה צריכה להמתין עד שיעברו ימי אנינות וזה ברור. ומ"ש הגאון הנ"ל עוד שם ונראה דאף פטור האונן מדרבנן ולחומרא בעלמא אמרה הרב אבל לא מן השם הוא זה שאף מקח וממכר בכלל המצות מנא' הרמב"ם וכו' ובכולן מעשה אוננין קיימין ע"כ. ול"נ דטעם מהראנ"ח מדרבנן מיהת אוננת אסורה בתשמיש וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הלכך יש למנוע אוננת מלחלוץ. אלא דלפ"ז אף כשהיא נדה יש למנעה מתליצה כיון דבהאי שעתא אינה עולה ליבום ולא ראיתי מי שחשש לדבר זה וצ"ע:

כיוצא בו יבמה יבא עליה וכו'. כ' היפ"מ בדבור המתחיל יכול וכו' בבבלי בפרקין אית דמפרש לה אליבא דאבא שאול כו' ואית דמפרש לה אליבא דרבנן וכו'. ונראה דהכא ס"ל כאבא שאול ולהכי מייתי עובדא דריב"ח בסמוך וכו' ע"ש. ותימא שלא עיין יפה בסוגיין שמבואר דר' יוסי מוקי לה כרבנן ור' חונא כאבא שאול ועובדא דריב"ח אתיא כאבא שאול גם בעל הגליון לא שת לבו לעיין בפנים:

רוצה לוכל וכו'. בבבלי במכלתין דף מ' ע"א גרסי' רצה אוכלה רצה אינה אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל מצוה וקשה מאי פריך מואכלו אותם וכו' הא הך קרא במילואים כתיב ולמ"ד לא ילפי' דורות משעה ליכא למילף ממילואים. וע"ש בתו' בד"ה מצות וכו'. וא"ת האי קרא ואכלו אותם בחטאת ואשם כתיב וי"ל דכתיב ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל והדר כתיב ואכלו אותם וכו' משמע דאבשר האיל והלחם קאי. והרמב"ם כ' רפ"י מה' מעה"ק אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם וגו' הכהנים אוכלין והבעלים מתכפרים וכן אכילת שירי המנחות מ"ע שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו ע"כ וכתב הכ"מ וכן אכילת וכו' פשוט הוא ע"כ. ותימא לי הא מסוגיא זו מבואר שגם שירי מנחות מקרא דואכלו אותם יליף. וע"ק מקרא והנותרת ממנה ליכא למשמע אלא שלא יאכלוה זרים אבל שיהא מצוה באכילת כהנים לא שמעינין מיניה. וע"ק מסוגיא זו משמע שהמצוה שהכהן המקריב המנחה הוא בעצמו יאכל ממנה ולא יתן חלקו לאחרים כמ"ש תוס' בד"ה ורצה וכו' והרמב"ם לא ביאר דין זה. מיהו לזה י"ל דסובר הרמב"ם דבאכילת אחד מבית אב סגי וכתי' הראשון שכתבו תוס' שם. וכ"מ בת"כ פ' צו לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד זה בית אב המקריבים אותה. ולפמ"ש תוס' בתירוצא בתרא שכהן המקריב אותה חובה הוא שיאכל ממנה יש ליישב קושית תוס' בקידושין דף נג ע"א בד"ה מאי חולקין חוטפין וכו' וא"ת כיון שדרכן לחטוף אמאי קרי להאי חמצן טפי מאחרים ע"כ. די"ל דאיירי שחטף מכהן שהקריב הבזיכין דחובה הוא שיאכל מלתס הפנים. ואפשר לומר דהקרבת הבזיכין לא דמיא להקרבת המנחה:

רוצה לאכול חמץ וכו'. בבבלי במכלתין שם גרסי' רצה חמץ אוכלה והאמר ריש לקיש לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ אלא רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה. ונ"ל דר' חונא לית ליה הא דר"ל. והא דתנן במנחות פ"ה כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. מפרש לה ר"ח דשירים ילפי מדכתיב מצות תאכל. ואע"ג דממצות תאכל ליכא למשמע אלא איסור עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה י"ל כיון דאשמועינן קרא דמצות תאכל דהושוו שירי' למנחה דבעינן מצות מוקמי קרא כל המנחה וכו' אף על השיריי' ללא תעשה. ועיין בתו' בביצה דף י"ב. וכוותי' דר"ח מסתבר דלריש לקיש קשיא לישנא דמתני' דתנן ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה שנאמר כל המנחה ולר"ל קרא דלא תאפה ה"ל לתנא למייתי וצ"ע:

ודרך סדין בעל. כתבו תוס' שבת קיח ובירושלמי משני דיבמות היו ולא רצה לקיים בהן מצות עונה אלא לקיים מצות ייבום דהיינו ביאה ראשונה ע"כ ואין משמעות הש"ס כדבריהם. גם לפ"ד צ"ל דהבבלי והירוש' פליגי ולענ"ד פי' השני שפי' בקונט' עיקר:

בין לחיים בין לאחר מיתה. וקשה מהיכי תיתי לאסור לאחר מיתה דהא בכלתו וחמותו צריך קרא לאסרה לאחר מיתה. ובבבלי במכלתין דף לה יליף ליה מדכתיב ערות אחיו גלה:

יחדיו פרט לאשת אחיו וכו'. וא"ת הא איצטרך יחדיו למעט אחיו מן האם דאי מגז"ש דאחים לחוד ה"א למילף אחים אחים מלוט כדאמרי' בבבלי דף יז ע"ב וי"ל דס"ל לירושלמי דאחים דלוט אינו מופנ' ולא דייק ליה דלכתוב רעים כמסקנא דבבלי וע"ש במהרש"א. מיהו בהא נמי פליג הירוש' אבבלי דהתם לכ"ע ילפי' מיעוטא דא"א שלא היה בעולמו מלשון ישבו ולא מיחדיו ע"ש:

או מה עליה שנאמר להלן בשאינה יבמה וכו'. אין לפרש דקאי אהא דכתיב כי הוציא עליה שם רע דא"כ גז"ש למה לי דבלאו עליה נמי לא הוינן אמרין דקרא ואשה אל אחותה איירי ביבמה. מיהו גם לפירושי שבקונט' קשיא אס"ד דבשאינה יבמה הכתוב מדבר גז"ש ל"ל. גם אין לשון הש"ס מכוון ומאי קאמר מה כדון. הרי גם על גז"ש איכא למפרך כדפרי' ב"ג לכן נ"ל דה"ג לא דבר גידל פליג אלא דהוא מקפיד וכו' וה"פ אהא דקאמר ר' אחא באחין מן האב הכתוב מדבר השיב לו בר גידל דאין לשון זה נכון דעדיין י"ל בשאינה יבמה הכתוב מדבר וכו' וע"ז קאמר ר"י דלא פליג ב"ג אגז"ש דעליה אלא דמקפיד על הלשון דשמע ר' אחא מרביה וקאמר הש"ס מה כדון אלא איך שמע ב"ג הגז"ש ומשני דיליף הגז"ש דביבמה הכתוב מדבר ונכון הוא:

תני ר"י מה אחות אשתו וכו'. בבבלי דף ג' ע"ב כתבו תוס' בד"ה מה אחות אשתו שהיא מיוחדת וא"ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות וי"ל דאהיקישא דר' יונה שבסוף שמעתין סמיך. ר"ל ואין משיבין על ההיקש. מיהו בסוגיין דלא מייתי כלל היקיש' דר' יונה קשה קצת ונראה כמ"ש תוס' במכלתין דף נד דוקא אשת אח חשיב יש בידו לרבות איסור על אחרים אבל מה שבידו לרבות על עצמו לא חשיב פירכא:

עד כדון כר"ע וכו'. וקשה לר"ע מי ניחא הא ר"ע סובר חמותו לאחר מיתה שרי' א"כ חמותו נמי יש היתר לאיסורה וליכא למילף בק"ו מאחות אשה. וא"ל דה"פ אין לי צרות צרה דפטורות מלצרור אלא לר"ע דדורש כפל לשון אבל לר"י שאינו דורש כפלות מנ"ל וכה"ג איכא טובא בירושלמי דא"כ קשיא מאי משני תני ר"י וכו' דעדיין קשיא צרות צרה מניין. מכאן נ"ל ראיה לשיטת הרמב"ם דסובר חמותו לאחר מיתה אפי' לר"ע בכרת ודלא כרש"י דסובר דלר"ע חמותו לאחר מיתה אין בה אלא איסור לאו:

זו הואיל ואין לה היתר וכו'. וקשה הא אף אלמנה לכה"ג יש היתר לאיסורה כגון שנצטרע שמותר באלמנה וי"ל סוגיין אזלא אליבא דר"ע דדרי' מריבוי' והוא דכה"ג שנעשה בעל מום אסור באלמנה אבל לר' ישמעאל דמוקי ריבוי' והיא לכהן משוח שמצווה על האלמנה כמפורש בבבלי בהוריות דף יב סובר נמי דאלמנה לכה"ג יש היתר לאיסורה:

מ"ד ערוה שחייבין וכו'. וא"ת הא מיהת איכא למילף אלמנה לכה"ג בק"ו מאחות אשה וי"ל ק"ו פריכא הוא דבחייבי לאוין אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וא"ת לר"ע איך מייתי בק"ו הא פריכא הוא וי"ל כיון שאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה לא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת. מיהו אי לאו ק"ו ה"א חליצה במקום יבום לאו מצוה. ועיי' בבבלי פ"ב דף כא:

זו אשה שהיא זרה לו. ונראה מדכתיב איש זר ולא כתיב איש אחר יליף. דודאי קרא לאיש זר איצטרך לרבות את הארוס' או שאין קידושין תופסין ביבמה כמפורש בבבלי דף יג ע"ב. אך קשה הא יבם נמי איקרי אחר כמפורש בבבלי בקידושין דף יט בשדה אתוזה. והא דאמרי' שם דף יג דיבם לא איקרי אחר. כבר כתבו תוספ' שם במקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר ע"ש וי"ל הכא דליכא למטעי ביבם שיהא בכלל אחר ה"ל למכתב לאיש אחר:

יבמתו יבמתו התורה ריבתה בחליצה. גם בבבלי פ"ב דף כ' אמר רב כן הא דקאמר בבבלי פ"ק דף ט דר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין סובר דחייבי לאוין פטורים מחליצה וכן משמע בסוגיין מדלא פריך אר"ע מעתה לא תהא צריכה חליצה קשיא מנ"ל דלמא מודה ר"ע בחליצה דבעי דכתיב יבמתו וא"ל דא"כ קשיא לר"ע קושיית הבבלי שם בפ"ב ומה ראית וליכא לשנויי כדמשני התם מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין דהא לר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. דאכתי איכא לשנויי מסתברא חייבי לאוין דקילא צריכין חליצה. וביותר תמוה למאי דמסיק רבא שם בפ"ב דחייבי לאוין צריכי חליצה מדרבנן אבל מדאורייתא עשה דוחה ל"ת א"כ לר"ע נמי וי"ל דסוגיא דש"ס בבלי דפ"ק אזלא לרב דסובר דמיבמתו מרבי' חייבי לאוין וסובר דאין הקולא דחייבי לאוין מועלת לחייבן בחליצה שהרי גם חייבי כריתות אפשר בחליצה. וראיתי לתוס' שכתבו בדף ח' ותימא לר"י דאמאי לא אמרי' נמי לר"ע דליתא עשה ודחי ל"ת ע"כ ולפמ"ש ניחא. מיהו בכמה מקומות במכילתין משמע דלר"ע חייבי לאוין פטורין מן הייבום ומן החליצה ודוחק לומר דאתיא כרב ודלא כרבא דהלכתא כוותיה ונ"ל דס"ל לר"ע דמדכתיב לא תהיה לשון הוי' משמע וכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא שייך בהו הוי' גם ליבם וה"פ לא תהיה לאיש זר אבל ליבם צריך שיהיה בה הוי' לאפוקי חייבי לאוין דלר"ע אייתר לא תהיה דל"צ קרא דאין קידושין תופסין ביבמה דמ"ש יבמה משאר חייבי לאוין:

אי יבמתו יבמתו וכו'. וקשה למה לי קרא לא תהיה למעט חייבי כריתות תיפוק ליה מבנין אב דאחות אשתו וי"ל ה"א לרבויי מבנין אב דאשת אח וא"ת הא טפי איכא למילף מאחות אשה דאיכא ק"ו וי"ל ריש לקיש לית ליה הך ק"ו משום דקשיא ליה חמותו לר"ע דיש היתר לאיסורה כמ"ש לעיל בתו' בד"ה עד וכו' וס"ל כשיטת רש"י. וא"ת לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וי"ל דסובר סתמא דש"ס דחומרא היא דחייבת ביבום שתהא אסורא לעלמא. כמ"ש תוס' בקידושין דף סח בד"ה לחומרא וכו' ע"ש. וכן משמע לקמן בסוגיין דפריך עד שאת למד וכו' ולא משני דלחומרא ילפינן. ומכאן קשיא לי אהא דמשני בבבלי בפרקין דף ח' דמקשינן כל עריות לאחות אשה ולא לאשת אח משום דלחומרא מקשינן. הא לסברת תו' אדרבא חומרא היא לומר דזקוקה ליבם ואסורה לעלמא ותירץ תו' דשם לא שייך הכא דהתם ודאי חומרא היא לפסול כל בני ח"כ בממזירות משא"כ כאן דקולא וחומרא שוין. וא"ל דיבמה לשוק אינה אלא איסור לאו דלענין יבום לא אמרי' חילוק זה כמפו' בבבלי דף כ' וכמ"ש בתוס' לקמן:

התורה ריבתה בייבום. וקשה אס"ד דאף לייבום ריבתה תורה חייבי לאוין למה לי קרא תיפוק ליה דאתי עשה דיבום ודוחה ל"ת וי"ל דאיצטרך קרא לאלמנה מן הנישואין לכה"ג דה"ל עשה ול"ת אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ול"ת אלמנה לא יקח ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

הווי צורכה להון דאר"י וכו'. וא"ת חייבי כריתות נמי ניליף מיבמתו דבעי חליצה ואמאי פטרי' לגמרי וי"ל דא"כ עליה למה לי באחות אשה לפטרה מיבום מדכתיב מאן יבמי שמעינן פרט למיאנו שמים אלא ודאי דעליה למעט חייבי כריתות גם מחליצה אתי. וכה"ג צ"ל נמי לריש לקיש דיליף מלאיש זר דאיצטרך עליה למעט ח"כ מחליצה דלא לחייבה בחליצה מיבמתו. מיהו לר"א בר אבון בסמוך דקאמר מסברא דאין מיתת האח מבטל איסור אחר ל"ק עליה למה לי די"ל דאית ליה היקישא דר"י הוקשה כל עריות זה לזה וה"א לאקושי שאר עריות לאשת אח ואין משיבין על ההיקש לכך איצטרך עליה ואיצטרך הא דר"א:

אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה. וא"ת והא מתני' היא לקמן פ"ב איסור מצוה כגון אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתייבמת י"ל דעיקר קושייתו מ"ט חולצת א"נ אקושיא דבתרא סמיך:

ומכולם אין לך אלא אמו אנוסת אביו. פשטא דלישנא משמע אמו דקחשיב בשש עריות היינו אמו אנוסת אביו דנשואה היינו אשת אביו ומתני' כר' יהודה וכ"ה בבבלי דף י' וקשה א"כ מה קאר"ח דאמו אנוסת אביו יכולה להנשא לאחיו שלא בעברה הא אף דאין בה איסור כרת איסור לאו מיהא אית בה. וע"ק מאי קאמר כ"ש לחליצה הא ר' נמי תני לה בשש עריות. ואי קשיא ליה דה"ל למתניי' ברישא ט"ז בסיפא ליתני חמשה טפי ה"ל לאקשויי ממתני' גופא ולא מדר"ח. וי"ל דסובר ר"ח אמו דקחשיב בשש עריות בין נשואה בין אנוסה משמע וקאמר דלא איירי באנוסה דא"כ יכולה להנשא לאחרים. אך קשה למאן קאמר לרבנן דפליגי אר"י א"כ מאי קאמר בגין דתנינה ר"ח וכו' הא אף ר"ח לא תנינתה וי"ל הא דאמר ר"ח שלא בעבירה היינו שאין חייבין עליה כרת א"כ י"ל ה"ק מתני' אתיא כר"י דאוסר באנוסת אביו מיהו לדידן דקיי"ל כרבנן אפשר שתהא אמו אנוסת אביו נשואה לאחיו בהיתר ופוטרת צרותיה:

ואת משכח בכולהון וכו' חוץ מאמו וכו'. וא"ת הא משכחת לה בשאנס אביו אשה ונשאה ראובן אחיו מן האב ושמעון אחיו כבר היה נשוי אחות אמו ומתו שניהם ונפלו שני האחיות לפניו ליבום וי"ל דסיפא מיהת קשיא דתנן מתייבמת איך מתייבמת הא אחות אמו היא:

אלא מילין דכל עמא מודי בהון. אע"ג דתנן בסיפא שש עריות חמורות מאלו אמו ואשת אביו ואמו היינו אנוס' אביו דאל"כ היינו אשת אביו והא כר"י ודלא כרבנן דמתירין באנוסת אביו ואינה בכלל הנשואות לאחרים י"ל ט"ו נשים דתניא ר' לא איירי בפלוגתא. והשתא הא דהשיב ר' ללוי כמדומה שאין לאיש הזה וכו' היינו משום דבפלוגתא לא איירי והא דפריך לעיל ולא מודי ר"י וכו' לאו קושיא היא אע"ג דר"י מודה דקידושין תופסין מיהו ר"ע דסובר כר"י באנוסת אביו דאסורה לדידיה אין קידושין תופסין. ועיי' בתוס' דף י' ע"ב. מיהו בירושלמי בגיטין פ' המגרש פריך וניתנינא ט"ז כר"א ומשני תמן התורה אסרה וכו' ולא משני בפלוגתא לא קמיירי ע"ש. ובבבלי דף י' ע"ב משני אהך קושיא ליתני חלוצה פוטרת צרתה משום שאינה בצרה צרה ע"ש:

אלא דעון דעון אית לר"י וכו'. בבבלי דף י' ע"ב איתא כר' אמי. ונ"ל הא דר' יסא לאו בפירוש איתמר אלא מכלל' דגרסי' בבבלי שם א"ל ר"ל לר"י ללוי ניתני חלוצה פוטרת צרתה א"ל לפי שאינן בצרת צרה ולימא ליה חייבי לאוין וכו' לדבריו קא"ל לדידי חייבי לאוין נינהו וכו' ע"ש והשתא דר' יסא שמע דהשיב ר"י לר"ל לפי שאינה בצרת צרה ולא השיב חייבי לאוין הן דייק ליה דר' יוחנן מחייב על האחין כרת ור"ל הוא דפוטר. ולפ"ז אף מדברי שמעון בר בא אין ראיה. דר"י לדבריו דרשב"ל השיבו:

הכל מודים בצרה שהוא חייב. וקשה מאי קאמר מיליהון דרבנן מסייעין לר' יסא הא לר' יסא אומר דאף בצרה פליגי וי"ל בהא מיהא איכא סייעתא לר' יסא דר' יוחנן מחמיר טפי מדר"ל. והא דאמר הכל מודים בצרה שהוא חייב פליג אדר"י ור' אמי וטעמא דר"י דמחייב האחין על החלוצה כבעי' דר' יודן בסמוך ור"ל דפליג סובר פרוקא דר' יודן:

א"ל את סבור וכו' אינה אלא פטור. וא"ת א"כ אף החולץ עצמו יהא חייב עליה כרת וליכא מאן דאמר הכי וי"ל חולץ פטור מכרת מדכתיב לא יבנה ללמד שהוא בלאו ולא בכרת:

אבל חייבין עליה וכו'. מסוגיין משמע דהלכתא כמ"ד כין הוא בין האחין חייבין על הצרה דהרבה אמוראים שסוברים כן. וכ"מ בבבלי דף י"א. דגרסי' שם רב אשי כר"ל דחייבין על הצרה והאחין חייבין על החלוצה ומתרץ כר"ש ורבינא כר' יוחנן דאינן חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה. וקיי"ל רב אשי ורבינא הלכה כרב אשי. והרמב"ם כ' פ"א מה' יבום הלכה יב וכן החולץ ליבמתו נאסרת החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות כו' ע"כ הרי שפסק כר"י ותימא הא רב אשי דבתרא הוא פליג עליה. ועיי' ברא"ש פ"ק דקידושין. וי"ל דסמיך אהא דרבא פ' החולץ הלכתא כר"ל בהני תלת ולא קחשיב הך דהכא ש"מ דסובר דלית הלכתא כוותיה אף דרב אשי פליג מ"מ ה"ל רב אשי חד לגבי תרי דרבא ורבינא בחדא שיטתא קיימי וצ"ע:

ארש לא כן אר"י וכו'. וקשה הא גם ר' יודן סובר דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק דאל"כ למה כשחלץ לה פקעו הקידושין אדרבא נימא איפכא קודם החליצה לא חלו הקידושין ואם בא אחר וקדשה גם קידושי השני תלויין אבל משחלץ חלין קידושי הראשון גם קשיא אס"ד דקידושין תופסין ביבמה אם בא אחר וקדשה תהא אסורה ליבם וכיון דסובר ר"י דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק ה"ל לר"ש לאקשויי מדידיה מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

והיה ר"י מקלס לה. פי' בגליון קילוס כמו לגלג כלומר על דבר פשוט כזה שהיא משנה שלימה ימנו שלשים וכמה זקנים וכו' וע"ד חוכא ואטלולא אמר כן וע"ז ארשב"ל וכו'. ותימא חס לומר שר' יוחנן לגלג על הזקנים ועל ר' ינאי רבו והדבר ברור כמו שהגהתי בקונט' וכ"ה לקמן בסוטה וקידושין וכ"מ בבבלי דף צב שר' ינאי היה משבח לדברי ר' יוחנן דגרסי' שם א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה א"ל ר"י לא משנתינו היא זו וכו' א"ל אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותא אר"ל אי לאו דקלסך גברא רבא ה"א לך למתני' ר"ע היא ע"כ מיהו קשה מאי אמר ר"ל אי לאו וכו' דלמא ר' ינאי נמי ה"ק אי לאו דדלאי לך חספא דמודו רבנן ביבמה דכתיב לא תהיה הוינא מוקמי למתני' כר"ע וי"ל דר"ל אקילוס המוזכר כאן קאי ואי ר' ינאי סובר דאפשר למוקמי מתני' כר"ע לא הוה מקלסי כל כך:

תני ר"ח וכו'. וקשה למה פריך מברייתא תיקשי לי' מתני' דפ"ג ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות וכו' גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו אחותה וכו' צרותיהן מותרות הרי נכרית זו האח השלישי מייבמ'. וכ"מ מכמה משניות וצ"ע:

אף כאן ישיבה שיש עמה ירושה. וא"ת למה לי גז"ש תיפוק ליה מדכתיב יקום על שם אחיו ודרשי' יקום לנחלה ש"מ דבנחלה תלה רחמנא וי"ל דה"א גזירת הכתוב הוא מי שמיבם יירש נחלה אבל מגז"ש שפיר יליף שהדבר תלוי במי שיורש עמו:

א"ל איילונית מטעם אחר וכו'. וא"ת תינח כשהאיילונית אינה ערוה אלא כשהאיילוני' ערוה למה תנן במתני' שצרתה מתייבמת וא"ל דטעמא דהויא כמי שלא היתה אשת אחיו דאין קידושין תופסין באיילוני' תינח בשלא הכיר בה אבל בשהכיר בה מ"ט אינה פוטרת צרתה דמתני' סתמא תנן או שנמצאו איילוני' צרותיהן מותרות. דאס"ד דס"ל לש"ס לחלק בין הכיר בה לשלא הכיר בה קשיא מאי פריך הש"ס בסמוך ממתני' על אסי דלמא אסי איירי בשהכיר בה ומתני' איירי בשלא הכיר בה וכן משני בבבלי דף יב אדרב אסי וי"ל דס"ל כי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה אבל איילוני' בלאו ערוה נמי לא חזי לייבום הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכ"כ רש"י דף יב ע"ב. אך קשה לפ"ז כל ערוה שיש בה גם איסורא דחייבי לאוין ועשה או עשה לחוד לא תפטור צרתה דבלאו ערוה נמי לא חזי לייבום ובמתני' משמע שאין דבר בעריות שצרותיהן מתייבמות חוץ אם מתה או מיאנ' וכו' אבל השאר כולן פוטרות צרותיהן וי"ל:

א"ל כל שאין את מייבמני וכו'. וקשה א"כ חייבי עשה יפטרו צרותיהן דהא אינה מתייבמת וכ"ת ה"נ לא לישתמיט תנא דליתני חייבי עשה פוטרות צרותיהן ולימא ר"מ היא וי"ל קסבר ר"מ דאיילוני' הוקשה לאשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעוטי דתרווייהו בחד קרא כתיבי:

נתגרשו ולא הימינו וכו'. וקשה גם לרב ורשב"ל קשיא מתני' דאתי' כב"ש דדוקא בבעל הוא דממאנת אבל לא ביבם דנתגרשו וי"ל בשלמא לרב ניחא דנקט מיאון דומיא דגירושין לאשמועי' שצריכה למאן בפירוש גם בנישואי אחיו דומיא דבחי הבעל אבל לר"י דאפי' מיאון סתם מהני קשיא מיהו גם לר"י איכא לשנויי דדייק ליה איפכא דמתני דוקא ביבם איירי דאי בבעל היינו גירושין ועיי' בבבלי דף יב:

תני ר"ח כן וכו'. וא"ת תיקשי נמי לרב דברייתא משמע לעולם אינה יכולה למאן לאחר מיתת הבעל וי"ל דה"ק לאחר מיתת הבעל אם אמרה אי אפשי בנישואין צרתה חולצת ולא מתייבמת. והא דתנן וכל היכולה למאן וכו' לרב ניחא דלא מיאנה היינו שלא מיאנה בפירוש בבעל הא מיאנה ואמרה אי אפשי בנישואי אחיך וכו' צרתה מותרת:

תיפתר וכו'. וא"ת מאי סלקא דעתך דמקשה דמיאנו דומיא דנתגרשו דלמא דומיא דנמצאו איילוני' ויש לומר דא"כ ה"ל למתני מיאנו או שנמצאו גבי הדדי א"נ ס"ל כר' יוסי בסמוך דאיילונית אפי' מן הנישואין ונמצאו לאו דוקא:

אפילו תימר בקיימת וכו'. כ' הר"מ פי"א מה"ג הלכה יז אם לא נשאר שם יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן שאין לה במי תמאן והרי היא אסורה בקרוביו ע"ש. וקשה דמסוגיין משמע דאע"פ שאין לה במי תמאן יכולה למאן בבעלה שמת דהא ה"נ אין לה במי למאן ואפ"ה מהני המיאון להתיר הצרות לאביה ויש לחלק וצ"ע:

תמתין עד שתגדיל ותמאן בבעלה וכו'. וא"ת ל"ל המתנה הא תנן לקמן ר"פ ב"ש בה"א ממאנת והיא קטנה אפי' ד' וה' פעמים וי"ל נקט הך לישנא דאפי' לב"ש דפליגי דממתנת עד שתגדיל ותמאן נמי קשיא דלא נימא דמתני' דידן בפלוגתא לא קמיירי אע"ג דלא אתיא כב"ש בצרות וצ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדמשני בבבלי דף ט' מ"מ מאי דאיכא לשנויי משנינן. מיהו הא ל"ק למה אמר דוקא שתמאן בבעלה הא אפיל' ביבם סברי ב"ה דממאנת דרשב"ל לשיטתו דאמר לעיל צריך שתאמר בפירוש אי אפשי בנישואיך ובנישואי אחיך:

ר"י ור"ש ור"י אמרו דבר א'. מהכא שמעי' דר"י לאו לענין קידושי טעות לחוד קאמר אלא אף בקידושי קטנות קאמר דבנים אינן כסימנים. ומתני' דתנן אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שמיאנו דלא כר"י. ולכך מייתי כאן הא דר"י. וזה ראיה לשיטת תוס' בפרקין דף ב' ובכתובות פ' המדיר דף עד ובנדה דף נב דר"י בקידושי קטנות נמי איירי. מיהו ראיית התוס' מדקא' התם בנדה נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות משמע דנמנו וגמרו לאפוקי מדר"י וכו' ע"ש. וקשה דלמא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שתתפשט הכף וי"ל דהבבלי סובר הא דאר"ש עד שתתפשט הכף היינו לענין זמן בגרות ולא לגדלות וכ"מ בנדה דף מז ע"ש. ולמאי דמסיק בשמעתין דלר"ש משתתפשט הכף ודאי גדולה היא וממאנת עד אותו זמן דעל תנאי קידושין ראשונים בעל. י"ל דלא פליגי הירושלמי והבבלי בהא דנמנו וגמרו לאפוקי מדר"ש. וראייתנו מסוגיין נכונה היא:

וזו אימת עיברה וילדה וכו'. וקשה מנ"ל שילדה עד שלא הביאה שתי שערות דילמא עיברה עד שלא הביאה ב' שערות ולא ילדה עד אחר שהביאה ב' שערות וי"ל אף אי נימא הכי מ"מ לא מצינו חמותו ממאנת שהרי אין הולד חי כדמסיק לכך נקט מילתא פסיקא וכשעיברה קודם שהביאה ב' שערות קשיא וחי הוא הולד. ועיי' בבבלי בתו' דף יב ע"ב בד"ה שמא וכו':

על דעתיה דרבי שמעון דו אמר לכשיוסיף וכו'. וקשה היכן אר"ש הכי ונ"ל דה"ג מאי כדון ר"ש בן יהודה אומר משום ר' ישמעאל על תנאי קידושי הראשונים בעל. וברייתא היא שנוי' בבבלי פ' המדיר דף ע"ג קידשה בטעות וכו' אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ואם בעלו קנו רשב"י אומר משום ר' ישמעאל אם בעלו לא קנו דקסבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות ועל קידושין הראשונים בעל וכן תניא שם בשם ר"ש בעל ע"מ שירצה אביך אע"פ שלא רצה האב מקודשת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין רשב"י אומר משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת והשתא ה"פ דסוגיין מאי כדון. מ"ט דר' ישמעאל דאמר אפילו בנה מורכב על כתיפה יכולה למאן ומשני כהאי דתני רשב"י משום ר' ישמעאל ור"ש דלעולם אמרי' ע"ת קידושין הראשונים בעל הלכך לא מהני מה שבעלה כשהיא גדולה ופריך ע"ד דר"ש מאי מהני עד שתתפשט הכף הא איהו סובר דלא מהני הבעילה עד שיוסיף קנין אחר ואפי' גדולה יכולה למאן ומשני ר"י וכן היא אם מיאנה כשהיא גדולה וקידשה אחר לר"ש חוששין לקידושין אבל אם לא קידשה אחר אין חוששין למיאון כדי שלא יהו וכו':

אתא עובדא קומי ר"י וכו'. מכאן נראה כמ"ש תו' במס' נדה דף מז ע"א הא דאמר ר' יוסי כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור אסימני נערות קאי ודלא כפירש"י. מיהו מדפריך הש"ס מריב"ל ור"י נראה דר' יוסי דהכא אמורא הוא:

והוא דאריב"ל וכו'. אפירושא שבקונט' קשיא לי הא אריב"ל לעיל בסוגין הלכה כר' יהודה. לכך נ"ל דה"פ הא דא"ר יהודה עד שירבה השחור היינו הא דאריב"ל אין בין וכו' דמשירבה השחור עד ימי בגרות הן ששה חדשים. (מיהו בכולא בבלי וירושלמי משמע דמשתביא ב' שערות עד ימי בגרות הן ששה חדשים וצ"ע) ופריך והאמר ר"א בשם ר"י איו עושין מעשה למיאון עד שיבדקו ולא אמרן אלא תוך הזמן דהיינו בת י"ב שנה אבל לאחר זמן דהיינו בת י"ג עושין מעשה לחליצה ואינה ממאנת דכיון שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה ול"ל לר' יוסי לבדקה ומשני ברם הכא וכו' כלומר הא דעושין מעשה לאחר זמן היינו בסתמא אבל הכא דבדקו ונסתפקו אם ריבה השחור לכך א"ר יוסי יבדקו בדדיה. ועיי' בבבלי נדה דף מ"ו ויש לכוון שתי הסוגיות דירושלמי ובבלי אהדדי:

כיני מתני' כל וכו'. וקשה א"כ מאי פריך הש"ס לעיל לר' יוחנן ממתני' וכל היכולות למאן הא איכא לפרושי מתני' דקאי אצרת צרה וי"ל דלא ניחא ליה לפרושי מתני' דקאי ארישא ולא אסיפא. מיהו בבבלי מוקי למתני' אפי' בקיימה ואפ"ה אינה מתייבמת משום דנראה כצרת בתו בשעת נפילה. והיינו כדא"ר אבא מרי לעיל אך לא מפליג בבבלי בין שיש שם אחים אחרים לאין שם אחים ע"ש:

שש עריות חמורות מאלו וכו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה אם נשאו בעבירה לאחיו ומת בלא בנים ונפלו לפניו לייבם צרותיהן מותרות שאינן אלו צרת ערוה הואיל ולא היו הקידושין תופסין לאחיו באותן עריות ע"כ. ותימא דבבבלי דף י' מסיק רב אשי דמתני' ר' יהודה היא ואמו היינו אנוסת אביו אע"ג דאינה אלא מחייבי לאוין אפילו לר"י קידושין תופסין בה מ"מ חמורות הן שאסורות להנשא לאחיו. וא"ל דדעת הרמב"ם דמתני' אתיא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דגרסי' שם א"ל רבינא לרב אשי לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב וכו' ע"ש ואס"ד דמתני' כמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא פריך מידי. וע"ש בתו' בד"ה לר"י וכו' וצ"ע:

הכא כרת וכו'. כ' הרי"ף וז"ל הכא כרת והכא כרת וכו' מאי חמורות וכו'. וכתב בהגהת אלפסי ד"א בשם מהרנ"ש וז"ל חפשתי בגמרא ולא מצאתי והי' נ"ל למחוק גמרא והוא לשון הרי"ף אך שראיתי בנ"י וכו' ע"ש. ותימא שנעלם ממנו שלשון הרי"ף הוא לשון הירושלמי:

ותהא צרה מן השוק. למסקנא דשמעתין לא איפשטא בעיין. מיהו בבבלי דף ח' ע"ב יליף מדכתיב עליה לומר במקום עליה הוא דאסירא שלא במקום עליה שריא. וכ' תוס' מאן דמצריך עליה לגז"ש יליף ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי מלקח ולקחה ויבם ויבמה ע"ש:

דאינון דרשין חוצה החיצונה. ואנן דרשינן החוצה לרבת הארוס' כמ"ש בקונט'. יש מקשים הא דגרסי' בבבלי קידושין דף יג מיתת הבעל מנלן דשריא דאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה מתקיף לה ר"ש אימא מאן אחר יבם. מאי פריך אס"ד דאחר קאי איבם החוצה למה לי לרבות ארוסה ליבום תיפוק ליה קרא פן ימות וגו' בארוסה איירי דכתיב ומי האיש אשר ארש אשה וכו'. ולפום סוגיין לק"מ דהכי פריך אימא החוצה למעע נשואה קאתי כדדרשי הכותים אע"ג דבית נשואה משמע דלמא אתי קרא ואפקיה מפשטיה:

דלית אתון דרשין כר' נתמיה. וא"ת תיקשי נמי לב"ש הא החוצה משמע כמו לחוץ וי"ל דב"ש מה"א קמא דהחוצה ילפי כדמסיק בבלי בפרקין דף יג. א"נ קסבר רשב"א דב"ש ילפי מלאיש זר וה"פ לא תהיה אשת המת החוצה כשיש שם איש שהוא זר לה ואינו מקרובותיה והראשון נראה:

והא כתיב ישובו רשעים לשאולה. וקשה הא כתיב נמי המדברה ומפרשינן אל המדבר ה"נ לשאולה אל השאול וי"ל הכא דכתיב למ"ד ברישא וה"א דבסופו נמי במקום למ"ד אין לפרשו אלא כמו ללשאול:

אם לקיים דברי ב"ה הולד ממזר לדברי ב"ש. בבבלי דף יד ע"ב הגירסא נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. ופירש"י אם היה כהן פסול לכהונה אע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לכהונה דאתי בק"ו מאלמנה לכה"ג. וכ' תוס' ולית ליה פירכא מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וכו' ע"ש. וקשה ליתרצו דס"ל כר' יהודה דיליף במה הצד מאיסור כהונה וילפי' מאלמנה ומכותי ועבד שהיא עצמה מתחללת כמ"ש תו' דף טו ע"ב בד"ה מה לאלמנה וכו' ע"ש וי"ל דא"כ קשיא לריב"ן קושית תוס' שם ל"ל קרא דעמוני ומואבי דפוסלים בביאתן ניליף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד וליכא לתרוצי כמ"ש תוס' שם דסובר כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין וסובר נמי דיש ממזר מכותי ועבד דא"כ קשיא למה קאמר הולד פגום לדברי ב"ש הולד ממזר הל"ל דהא סובר כר"ע. אך קשיא לי לסברת תוס' ה"ל להקשות לר' יהודה גם אכותי ועבד ל"ל קרא דפוסל בביאתו ניליף במה הצד מאלמנה וחייבי כריתות או חלל וחייבי כריתות וצ"ע. ועל עמון ומואב וכו'. פי' בקונט' בעמון ומואב שכיבש משה מסיחון איירי וכ"פ רש"י. וא"ת דבירושלמי פ"ו דשביעית אמרי' עמון ומואב טהרה מיד סיחון ועוג או לא א"ת טהרה חייבת א"ת לא טהרה פטורה אר"ת החל רש לרשת את ארצו חולין הוא לפניך. משמע דחייבת בשביעית וי"ל דה"ק חולין הי' לפניך ואינה בכלל ארץ הקדושה ופשיט דפטורה. וכן אמר יהושע ואם טמאה היא לכם ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה'. שמעי' מהכא דכל שאינה מא"י ארץ טמאה או חולין נקראת. וא"ת כל עבר הירדן תהי' פטורה אנן תנן פ"ט דשביעית שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל וי"ל דר' תנחומא דייק לי' דקרא אתי לאשמועינן דחולין היא מדכתיב קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון ואת ארצו החל רש ובתר הכי כתיב ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו. וקשיא לי תרי זימני החל רש למה לי מיהו בקרא קמא כתי' את סיחון מלך חשבון האמורי וחשבון ארץ מואב היא כדכתיב בפ' חקת. גם הארץ אשר מעבר לנחל ארנון הוא ארץ מואב כדכתיב שם. הרי שאין הכפילות כתיב אלא בארץ מואב ולא בארץ האמורי והבן. ועיי' בתו' בבלי דף טז בד"ה עמון וכו':

נער הייתי גם זקנתי וכו'. כ' בי"מ נראה דדריש וזרעו מבקש לחם על התורה דאיקרי לחם דכתיב לכו לחמו בלחמי לכן אמר על ראב"ע שנתקיים בו לא ראיתי זרעו מבקש לחם וכן אמר על ר"ט שהי' בן גדולים ע"כ. ופירושו דחוק. גם לישנא דקרא אינו מתיישב לפי פירושו ויותר נראה פירושו בקונט'. ור' דוסא בא לתרץ קרא למאי אתי הלא הכל יודעים שהזקן היה נער מקדם וקאמר דקרא אתי לאשמועינן דפעמים קב"ה נותן לנערים סימני זקנה לגדל שמם. ועי"ל דר' דוסא על עצמו אמר מקרא זה שהי' מכיר אבותיו עד דור עשירי והראה לו ראב"ע שדומה להן וה"ק נער הייתי כשראיתי עזרא גם זקנתי לראות דור העשירי דדמי' ליה והוא עשיר וכן אמר על ר"ט שהוא ממשפחת כהנים גדולים והיה עשיר גדול כדאיתא בבבלי נדרים דף סב:

מקבלין גרים וכו'. בבבלי דף טז איכא מ"ד דאין מקבלין גרים מן התרמודיי' לפי שיש בהן פסול ממזרו' וכ"מ בסוגיין. וקשה כיון דישראלים מן התורה הם איך ידחו בשביל שלא יתערבו בכשרי' ודמי' להא דאמרי' בכמה דוכתי וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכ"ש כאן שאין האיסור ברור דלמא יקח בדומה וגם ספק הוא וי"ל שאין מקבלין היינו שמדחין אותן כדרך שעושין בשאר גרים. ונראה שזו היא דעת רב בירושלמי בקידושין דף כג ע"ב ושאר אמוראי פליגי עליה א"נ שאין מקבלין אותן בתורת גרים אבל אין מדחין אותן:

והאשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר. בקונט' פירשתי דל"ג. ובבבלי דף יד הגירס' בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובש"פ. ופירש"י לענין קידושי אשה וכו' ודינר הוה כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה"ק בכסף ובש"כ לב"ש ובפרוטה וש"פ לב"ה ובפ"ק דקידושין קרי לדינר דב"ש כסף דאר"א כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבי' הרי קידושי אישה וכו' לימא ר"א דאמר כב"ש ע"כ. ותימא דאמרי' בבבלי בקידושין דף י"א מ"ט דב"ש כדר"א כל כסף וכו' והדר פריך נימא ר"א דאמר כב"ש ומשני אלא אי איתמ' הכי איתמר כל כסף קצוב האמור בתורה וכו' ופירש"י וכסף קידושין אינו קצוב ולא איירי בי' רב אסי ומסיק ר"ל טעמא דבית שמאי דיליף מיעוד וכיון דאפקי' מפרוטה אוקמא אדינר ורבא אמר טעמא דבית שמאי שלא יהו בנות ישראל הפקר. הרי לר"ל ורבא בדינר מדינה קאמרי ב"ש דמנ"ל להרבות בכסף קידושין. וקשיא עלייהו מברייתא זו דמשמע דינר צורי דוקא וקושית הש"ס נימא ר"א דאמר כב"ש אינה אלא לפי מאי דס"ד דטעמא דבית שמאי כר"א ע"כ לומר דבית שמאי בדינר צורי קאמר אבל לפי המסקנא אפי' לר"א לא איירי ב"ש בכסף צורי. ודוחק לומר דאף לפי המסקנא לעולם טעמא דב"ש כדס"ד דרב אסי. וע"ק לשיטת רש"י שם בקידושין גם מעה צורי כסף מיקרי אלא דטעמייהו דב"ש כיון דאפקא מפרוטה אוקמא אדינר א"כ לא ה"ל לתנא למקרי דינר סתם כסף וצ"ע:

היך עבידא קידש הראשון וכו'. לא נקט ממאנת איכא בינייהו דלב"ש הוי ממזר דהא קידושי קטנה דרבנן ולא הוי ממזר. ותוס' כתבו דף יד ע"ב בד"ה אלא ב"ש אמאי נמנעים מב"ה וא"ת ודלמא משום ממאנת ע"כ. ותימא הא בממאנת אף לב"ש לא הוי ממזר דקידושי קטנה דרבנן לכ"ע וצ"ע:

ר"ה בשם ר' יוחנן אלו ואלו כהלכה היו עושין וכו'. עיי' פירושי בקונט'. ועוד נ"ל לפרש דבדיעבד מודו ב"ש לב"ה אלא לכתחלה היו מחמירין כדעתן. ופריך מהא דשלחו ב"ש ופחתוה. ומשני דהתם לכתחלה דמי כיון שלא נעשה ע"פ בית הלל. וע"ז קאמר ר' אבא מרי ויאות דאס"ד דאף בדיעבד מחמירין ב"ש קשיא למה לא טמאו כל הטהרות שנעשו ע"י למפרע. ונראה הא דאמרי' בבבלי ביבמות לא עשו כדבריהן היינו בדיעבד. ובהכי ניחא קושית תוס' שם ביבמות דף יד ע"א בד"ה לא עשו וכו' תימא הא אשכחן דהטה ר' טרפון כדברי ב"ש וכו' ע"ש. ומ"ש תוס' שם בדף טו ע"א בד"ה וסיכך ע"ג מטה וכו' מכאן משמע דמ"ד לא עשו אפי' היכא דב"ש לחומרא היו עושין כב"ה לקולא ע"כ. י"ל דידע הש"ס שהמעשה היה שלאחר שהורו ב"ה דפטור פיחת שמאי המעזיבה. מיהו בלא"ה תמי' לי על תמיהתם ממעשה דר"ט ומהא דהרוצה לעשות וכו' דגרסי' התם בש"ס אבע"א קודם בת קול וכגון דב"ה רובא וכו' מדקאמר כגון ע"כ דה"פ כשהיו בשעת המחלוקת בית הלל הרוב לא עשו בית שמאי כדבריהם אבל בזמן שלא היו ב"ה הרוב או שלא עמדו למנין מודה שעשו בית שמאי כדבריהם ומה שמקשה שם בש"ס אמ"ד לא עשו מראב"צ ומר' יהושע היינו למאי דקאמר הש"ס אבע"א לאחר בת קול וקים ליה לש"ס דלאחר בת קול היה או שהיו ב"ה הרוב במחלוקת ההוא וזה ברור. ובי"מ כתב אר"א מרי ויאות יפה אר"י דתני טמאו כל הטהרות שנעשו על השוקת קודם שפתחו בית שמאי ברובו למפרע ולא תני הטהרות שיעשו מכאן ולהבא משמע שלא טימאו אלא קודם שידעו דפליגי בית הלל אבל משידעו דב"ה מטהרו לא טמאו עוד ב"ש טהרות שנעשו קודם שתפחת ברובא ע"כ. וקשה לשון מה תנינן משמע דאמתני' קאי ועוד שלא נמצאו ברייתא בתוספתא שטמאו הטהרות למפרע וע"ק טמאו הטהרות למפרע משמע הטהרות שנעשו ע"ג קודם שפחתו ולפ"ד הל"ל מעיקרא

הדרן עלך חמש עשרה נשים