האשה שהלך וכו'. כ' תוס' איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומות ומעשר תני הך פירקא בתריה דקתני היתה בת כהן וכו' ע"ש. ק"ק עד האידנא וכי לא תנן בפסול תרומה. ול"נ איידי דאיירי בר"פ דלעיל שנייה לזה ולזה אסור' לזה ולזה ותצא מזה ומזה ואין לה כתובה וכו' דדמי' ממש למתני' דידן לכך תני להך פירקא אבתרי':

קנם קנסו בה וכו'. מכאן משמע דנשים שהחליפו וכו' אנוסות גמורות הן כמ"ש בקונט' וניחא בזה מה שהקשיתי לעיל ס"פ ארבע אחין בתו' בד"ה ואת וכו' ע"ש:

מריח ערוה נגעו בה. עיי' פי' בקונט'. ועי"ל דה"ל כאשת איש שזינתה ברצון דלאו אנוסה היא דה"ל למידק וכ"כ רש"י במתני' והא דקאמר בסמוך שנייא היא שניסת לו דרך היתר היינו שחכמים האמינו עד אחד באשה ודמיא לאנוסה:

**ולא מודה ר"י בן כיפר וכו'.**פירשתי בקונט' דהא אפי' ריח הגט פוסל וכו' וכ"פ רש"י דף פט. וקשה לפ"ז צריכין לדרשת ר"א בן מתיא דתנן לקמן בהך מתני' לומר אע"ג דה"ל ריח הגט אינו פוסל משום דאין הגט מאישה אלא מאיש אחר. והיינו דלא כרב דאמר בבבלי דף צד דה"ל לר"א למדרש מרגניתא ודריש חספא מאי מרגניתא דתניא אשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה. דודאי ר"א תרתי דריש מיניה ואיצטרך לאשמועינן דאין ריח הגט פוסל בגט שאינו מאישה:

שאם נתן לה האחרון גט פסלה מן הכהונה. וקשה טפי ה"ל לאקשויי אי איתא לדשמואל דחיישינן שמא שלח לה הראשון גט אמאי תנן שאם נתן לה האחרון לא פסלה מן הכהונה מ"מ נפסלה מיהת מפני הגט שנתן לה הראשון ובגט מן הראשון ליכא מ"ד דאינה נפסלת מן הכהונה. וכה"ג קשיא נמי אבבלי דקושיא זו אלימתא מקושית הש"ס שם וי"ל דניחא ליה לאקשויי מגט מבעלה האחרון המפורש במתני' ודוחק:

כדי לברר איסורו של הראשון. עיי' פי' בקונט' וכ"פ הרי"ף. אך מדברי רש"י נראה דאף לר' הילא משני צריכה גט בנישאת והא דל"צ גט בנתקדשה משום דלא עבדא איסורא תלינן להקל שיאמרי קידושי טעות ובניסת דעבדי איסורא תלינן להחמיר שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והכל משום קנס כדי לברר איסורו של ראשון והיכא דליכא למיחש לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה כגון אשת אח ואחות אשה א"צ גט. וכ"כ הרשב"א והרא"ש מיהו מה שמקשה הרא"ש לפי' הרי"ף א"כ אפי' בנישואי אשת אח ואחוח אשה תיבעי גט י"ל דאף הרי"ף תרתי בעי דעביד איסורא וכדי לברר איסורו אבל באשת אח ואחות אשה א"צ לברר איסורו של הראשון דאחות אשה אשתו שריא ליה ואשת אח לעולם אסורה להראשון:

קטנה שהשיאה אביה נתגרשה והלכה וכו'. וקשה למה לי הא אפי' בלא גירושין נמי איכא לאוקמי כגון שלא ידעה שקיבל בה אביה קידושין כדפירשתי בקונט' ונראה דל"ג נתגרשה:

שניא היא תמן וכו'. וקשה הא אין הנידון דומה לראיה די"ל ר"ע איירי בשנתקדשה לחוד וכדמסיק בבבלי דף צד דר"ע בשקידשה איירי ולא בנישואין ולא דמיא רישא לסיפא דאשת איש אף בנישואין איירי:

ע"ד דר"י בשם ר' הילא ד"ה הוולד כשר. כתב הרמב"ם פ"י מה"ג ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הוולד ממזר מדרבנן וכ' הה"מ דאחר שגירש השני אפי' היא כמחזיר גרושתו אחר שניסת הא קיי"ל אין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסוה חכמים ע"כ. וקשה הא גם בבבלי דף פט מסיק כר' הילא ובסוגיין מבואר דלר' הילא אפי' לר"ע אם גירש השני ואח"כ בא עליה הראשון הוולד כשר. גם ה"ל לבאר שדברי הרמב"ם מקורן מדברי הירושלמי שבסוגיין וצ"ע:

תיפתר שבא עליה ישראל וכו'. בבבלי דף צ"א משני משום קנסא ולא ניחא ליה בשינויא דר"י דמ"מ קשיא פשיטא שזרע פוסלה הא ודאי לאו מילתא פשיטא היא דהא גבי מעשר לא כתיב וזרע אין לה אלא בתרומה הוא דכתיב ולרבנן דפליגי אר"מ לא ילפי' מעשר מתרומה. ויש ראיה לדברינו מדלא תנן לעיל פ' יש מותרות בת לוי שניסת לישראל לא תאכל במעשר מת ולה הימנו בן לא תאכל במעשר כי היכי דתנן התם בבת ישראל ובבת כהן. וא"ל ס"ל לבבלי שאין הזרע פוסל בלוי' וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ק מה' מעשר דלפמ"ש תוס' דף צא דבבלי מוקי מתני' כר"מ ודאי זרע פוסל בלויי' דומיא דתרומה ומברייתא דתני לויי' שנבעלה וכו' לא כל הימנה לפסלה אין ראיה די"ל דאיירי בשלא נתעברה וצ"ע. ועיי' ברמב"ם פ"ק מה' מעשרות ובמ"ל שם:

כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה. בבבלי דף צא גרסי' בת כהן מן התרומה אפי' בתרומה דרבנן ופירש"י דאלו בתרומה דאורייתא לא איצטר' למיתני דכיון דקנסו' אמעשר כ"ש אתרומה. וא"ת דלמא לעולם בתרומה דאורייתא וסתם לן תנא דמתני' כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה ודיוקא קמ"ל בת כהן נפסלה מחרומה אבל ממעשר אינה נפסלת דבלא"ה אינה אוכלת במעשר וי"ל דניחא לש"ס לאוקמי מתני' ככ"ע וא"ת נימא דקמ"ל דכהנת אוכלת במעשר דדוקא לוי' קנסו במעשר אבל כהנת די לן בקנסה בתרומה ועדיין מותרת במעשר וכן קשיא גם אסוגיין וי"ל ודאי טפי מסתבר לאסור כהנת במעשר מלוי' דכהנת משנבעלה בעילת זנות ה"ל זרה ואפי' קדושת לויה פקעא מינה וגריעה מלוי' וכ"מ פ' יש בכור דף מז ע"ש ובבבלי ובמכלתין דף סח ועי"ל בתרומה דאורייתא אינה נפסלת מטעם קנס אלא משנבעלה לפסול לה פסולה בין לכהונה בין לתרומה ועי' בחי' הרשב"א:

הבן חייב לפדות את עצמו. כתבו תוס' בכורות דף מז ע"ב בד"ה הבן וכו' דהא לא זכה האב בפדיונו אלא דהבן חייב לפדות את עצמו אע"ג דליכא חיובא על האב וכו' בפ"ק דקידושין גמרינן ממצות הבן על האב דדרשי' תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווי' לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה"נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות עצמו וי"ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה שום פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו עכ"ל. ודבריהם תמוהים לענ"ד הא ודאי לא דמיא כלל דהכא אף האב חייב לפדותו אלא שנוטל הפדיון לעצמו וכן מפורש בדברי רש"י והרא"ש וז"ל זכה האב בפדיונו והוה כאלו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהן את בנו ועכבם לעצמן כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן אבל האשה לא שייך בה שום פדיון כלל. מיהו לל"ב שפירשתי בקונט' משמע שאין האב פודה אותו כלל. אך ל"ק נראה עיקר ועוד שאין כונת המקשה אלא אם ידוע לן בבירור שלא פדאו האב מ"מ א"צ ליתן כלום לכהן אלא מפריש ה' סלעים ומעכבם לעצמן אבל מ"מ צריך להפרישן כדי לפדות את עצמו וצ"ע:

חזקה שפדאו אביו. עיי' פי' בקונט'. וקשה מנ"ל דפליג רב הושעיא אריב"ל הא ר"ה איירי בגרושה בישראלית שניסת לכהן שמעולם לא היתה ראויה לתרומה לפיכך אין דינה כלויי' וריב"ל איירי בכהנת שאכלה מעיקרא בתרומה ואח"כ זינתה דנעשית חללה לא מיפסלא אלא מתרומה אבל אוכלת במעשר. ונראה דגרושה לאו דוקא אלא בכל בן חללה אמר רב הושעיה לשמעתתיה והיינו אפי' בן כהנת שזינתה וכ"מ בפ' יש בכור ע"ש:

יכול כשם וכו'. ראיתי להעתיק פה מ"ש הרב בעל משנה למלך פ"ו מה' יבום וחליצה לפרש סוגיין וז"ל יכול כשם שצרת סוטה אסורה היינו מי שזנתה אשתו והיה לו אשה אחרת ומת ונפלה לפני יבם כשם שהסוטה אסורה כך צרתה אסורה ליבם הכי נמי אם עבר בועל ונשאה והיה לו אשה אחרת ומת גם הצרה אסורה ליבמה ובעי למפשט מדתניא מי שנתייבמה בטעות ומת היבם ואח"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרת' אסור בה ומותר באשח אחיו. והנה הא דקתני ומותר בצרתה נראה היינו שאם היה להבעל אשה אחרת מותר בה. ולא ידעתי ל"ל פשיטא מהיכי תיתי שתאסור אשתו בשביל זנות צרתה. ואולי כיון דיבום צרתה פטרה סד"א דליהוי כאלו היה ג"כ נתייבמה ותאסר על בעלה קמ"ל דלא ודוחק. ומאי דקתני ומותר באשת אחיו היינו לומר דאם היה לו ליבם אשה אחרת מותר לו ליבמה וע"ז הקשו ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא משום דחשיב לה ליבמה כאשתו של בועל דהיינו היבם וא"כ אם היה לו אשה אחרת אמאי מותרת לאחיו של יבם אלא ודאי צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ור' יודן דחה ראיה זו משום דאמר דהך ברייתא אתיא כרבנן דתמן דאית להו מי שנתיבמה אשתו בטעות א"צ גט מן השני וכיון דא"צ לא הויא אשת אחיו צרת סוטה ברם כרבנן דהכא דס"ל דצריכה גט גם אשת אחיו אסורה דהויא כצרת סוטה. ור' חייא בא לחלוק מעולם לא נחלקו באשת אחיו אלא לכ"ע צריכה גט וס"ל דלא חלק ר"ע אלא באחות אשתו אבל באשת אחיו הכל מודים דבעי' גט משום דמהלכות אשת איש נגעו בה וא"כ תברא לדיננא דהדה אמרה דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל וא"ר חנינה אפי' כרבנן דהכא אתיא ור"ח חולק עם ר"י במאי דאמר הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה גט ור"ח ס"ל דגם בזה נחלקו ואפי' תימא דברייתא אתיא כרבנן דהכא דמצריכים גט מ"מ לא תפשוט דבה קנסו ולא ביורשיה וכו' ונראה דהכוונה היא דליכא למפשטה מהתם כלל דשאני התם אפי' איסורה אינו אלא קנס דמדינא מותרת היא לו דהא אנוסה היא וא"כ נהי דקנסו אותה לא קנסו לאשת אחיו. ור"ח בא להכריח דע"כ אותה ברייתא אתיא כרבנן דהכא דצריכה גט דאי כרבנן דהתם יהא מותר בה דדוקא היכא דצריכה גט אסורה משום דמיחזי כמחזיר גרושתו אבל אם א"צ גט מותר בה וכו' ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת ר"ל דהיא עצמה מתייבמת משום דקיי"ל כרבנן דלא כתיב טומאה במחזיר גרושתו וכו' ור"י אמר מריח ערוה נגעו בה לא ידעתי פירושו והנה לא אכחד דאחר כל אלה הדברים לא נתיישב דעתי במ"ש בדברי הירושלמי ובפרט במה שאמרו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה דמה שייך הכא פוטרת. וכבר עלה בדעתי לפרש זה באופן אחר וליראת האריכות לא אזכרנו. אך העולה אצלי מהירושלמי הוא דס"ל דמדינא אם עבר בועל ונשאה אסורה ליבם ואם היה לה צרה ה"ז ספק אם מתייבמת וכל זה הוא מדאורייתא ותמהני על הראשונים שלא הביאו דברי הירושלמי הללו והדבר צריך תלמוד עכ"ל. עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה שהרב בעצמו קאמר שפירושו דחוק. ולדידי א"א להעמיד דבריו ופירושו כלל וכלל דקשיא לן טובא דמ"ש מאי קמיבעיא ליה אם עבר בועל ונשאה וכו'. הא לפי מאי דפשיטא ליה שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל מדכתיב בה ונטמאה א"כ ודאי אי עבר הבועל ונסבה אסורה הצרה ליבם דהא אף גבי בועל כתיב ונטמאה. ועוד איך פשיט הש"ס דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. קשה הא מפורש בסוגיין דצרת סוטה לד"ה אסורה. ועוד דחיית ר' יודן סייעתא היא דהא ברייתא דמי שנתייבמה בטעות וכו' סייעתא היא לרבנן דתמן דא"צ גט דאל"כ הך ברייתא אמאן תרמיי' ועוד למה לא פירש ר' יודן מאי דעתן דרבנן דהכא. ועוד הא דקאמר ר"ח חולק עם ר' יוחנן וכו' קשה הא ר' יוחנן לא קאי אברייתא אלא מילתא באנפי נפשה קאמר. ולפירושי בקונט' יתיישב שפיר כל הסוגיא בטוב טעם ודעת. ויתבררו הדברים אשר כתב הרב עליהם שלא נודע לו פירושן. כי מרוב חריפותו לא שם לבו לעיין היטב ומיושב תמיהתו על הפוסקים. ועיי' מ"ש בסוטה פ"א ה"ב בתו'. ובסוגיין ביארתי קצת יותר בפירושי:

מריח ערוה נגעי בה. וא"ת אמאי לא קאר"י דמדאורייתא אסורה דטומאה כתיב בסוטה וי"ל ר' יוחנן סובר כר"י בן כיפר ופליג אשמואל וסובר גרושה עצמו אסורה ועמ"ש בסוטה שם בתוס' בד"ה שמואל וכו':

ביאתה או חליצתה וכו'. פירשתי בקונט' ארישא פליג דקתני ולא מייבמין וכ"פ רש"י. וכ' התי"ט ר"ל דפליג וסובר דאפי' בתחלה מייבם והא דתנן ופוטרת צרתה משום דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן כדתנן לקמן פי"ג ע"כ. ואין לשון רש"י מורה כפירושו ועוד ה"ל למתני רש"א מותרת ליבם ונ"ל דר"ל דלא פליג ר"ש את"ק אלא אהא דקאמר ולא מייבמין אבל בחליצה לא פליגי דאף ת"ק מודה דחליצתה פוטרת צרתה ולא אמרי' דחליצה גרועה היא שהרי אינה ראויה לייבום ולא תפטור צרתה וכמפורש בבבלי לעיל דף כז ע"ש קמ"ל דמודה ת"ק דזו פוטרת צרתה והאי דנקט ר"ש חליצתה משנה שא"צ היא ואיידי דביא' נקט':

וקלקלה בהוריות דף ב' ע"א פירש"י וזינתה. וקשה הא בבבלי בפרקין מסקינן תניא כוותיה דר"י דקלקלה היינו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכמ"ש בקונט'. ואמרו שם מ"ד אלמנה לכה"ג אבל זינתה לא דאמרה אתון דשויתין פנוי' וצ"ע:

זהו ראשו של פרק. עיי' פי' בקונט'. מיהו ק"ק פשיטא דפליג בניסת ע"פ עד אחד דהא מרישא דמתני' עד כאן לא איירי אלא בניסת ע"פ עד אחד לכך נ"ל דאהא דתנן ניסת ע"פ ב"ד קאי וא"ר בא דרישא דמתני' דתנן ואמרו לה היינו בניסת ע"פ ב"ד שהוא בעד אחד והא דתנן ואמרו לה לשון רבים כ' הנ"י דאורחיה דתנא למתני אמרו לו משום חד' ע"כ וכ' התי"ט ואפשר לתת טעם דקמ"ל אפי' היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפ"ה תנשא כדתנן סוף מכלתין וכו' ע"ש. ואינו מחוור דעיקר הרבותא דמתני' דהכא אפי' שמעה מעד עצמו אפ"ה כל הדברים האלו בה. ולפמ"ש הלשון מדויק דהא רישא דמתני' בניסת ע"פ ב"ד איירי נקט שפיר לשון רבים שאף הב"ד אמרו לה שמת בעלה ותנשא. וא"ת לפמ"ש דר' בא אניסת ע"פ ב"ד קאי א"כ דברי הש"ס אינן מסודרים דבתר הכי פריך מה אר"י בשאר וכו' וי"ל הא מיהת ר' בא לפרושי רישא דמתני' אתא לכך סידר דבריו ברישא:

ר"י ור' לעזר יודון לר"ש. וקשה מנ"ל דמודו לר"ש דלמא סברי ביאה פסולה אינה פוטרת וי"ל כיון דסברי דלא קנסו רבנן לאו ביאה פסולה היא מיהו קשה א"כ מנ"ל דר"ש סובר ביאה פסולה פוטר' צרת':

ולא עקירת הגוף הוא. וקשה וכי הורו ב"ד שמותר לבא על אשת איש אלא שהב"ד הורו דסומכין על עד אחד דהא מדאורייתא אין עד אחד מהימן אלא חכמים תקנו דהכא עד אחד נאמן משום דדייקא ומינסבא כדאמרי' בבבלי ריש פרקין וכ"מ שם דף צב וי"ל הירושלמי סובר דהכא עד אחד מדאוריית' מהימן וכדס"ד דבבלי בריש פרקין אך קשה א"כ ודאי לאו הוראה היא דהא אעד סמוך וצ"ע:

ויהא כן בקלקול. וקשה הא אר"י דאף ברישא בניסת ברשות חייבת וכ"ש בקלקלה וי"ל ודאי ר"י פליג אמתני' וסובר דבטעות ב"ד חייב קרבן אבל תנא דמתני' סובר דאף בטעות ב"ד פטור מקרבן וקשיא ליה רישא וסיפא אהדדי. וכ"מ בבבלי דף צ"ב דר"י פליג אמתני' הקלקול דומה וכו'. כ' הגליון כלומר כשהורו ב"ד מותר לאכול חלב ועשה יחיד על פיהם חייב קרבן כמו כן דבר זה הא דשרו רבנן להנשא משום דאיהי גופא דייקא ומינסבא משא"כ בזנות ע"כ. ותימא מי איכא למ"ד דהעושה ע"פ הוראת ב"ד דחייב. גם אין הנדון דומה לראיה דגבי חלב ודם בהיתירא עשה ע"פ הוראת ב"ד משא"כ כאן. וגי' הרשב"א הקלקול דומה לאכילת חלב ודם בשהורו היתר לאכול חלב ודם ואכל חלב. ואין לי לפרשה לכן נ"ל גירס' בקונט' עיקר דדמיא לגירסת הרשב"א אלא שנדפס שם ברשב"א בטעות:

מסתברא דלא וכו'. משמע רבנן דתמן סברי אפי' באו שתי כיתי עדים כאחת אם ניסת לא תצא וא"ת מנ"ל דלמא סברו אף במיתה אם באו שניהם כאחת תצא והכא איירי בשניסת קודם שבאו עדים האחרונים וי"ל דבברייתא פליג ר' מנחם בר' יוסי ואמר תצא בד"א בשניסת לאחר שבאו העדים אבל קודם שבאו העדים לא תצא וכ"ה בבבלי בפרקין ע"ש. וא"ת אי בבאו שניהם כאחת קשיא הבא עליה באשם תלוי קאי כבר תירצו בבבלי בשניסת לא' מעדיה. אך קשה א"כ מאי פריך מחלפא שיטתייהו דרבנן דתמן דבשדה אם באו שניהם כאחת אין מוציאין מיד המוחזק דשאני הכא שהעד בעצמו נשאה לכך נ"ל דירושלמי לית ליה הך פירוקא אלא מוקי מתני' בשבאו שנים הראשונים והתירוה להנשא ואח"כ באו שנים אחרים ואמרו לא מת לכך לא תצא דאין דברי האחרונים כלום הואיל וכבר הותרה ובזה יתיישב כל הסוגיא:

שנים אומרים נשבית והיא טהורה וכו' ואם נישאת לא תצא. לא מצאתי שהביאו הפוסקים דין זה גם בש"ע אה"ע סי' ז' לא הביאו ואפשר דכ"ש הוא מעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת וצ"ע. וק"ק מאי פריך אשבוי' הא קיי"ל בשבוי' הקילו:

אלו שני' אומרי' פלוני אכל חלב וכו'. והא דתנן בכריתות ר"פ אמרו לו עד אמר אכל ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי משמע בשנים ושנים אינו מביא אשם תלוי י"ל ה"ה שנים והא דתנן עד אחד משום סיפא אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל תני נמי ברישא עד אחד:

והכא יתן גט מספק. וקשה הא לא דמיא לחלבים דהעמד אשה על חזקתה שהיא בחזקת פנוי' וחזקה דאוריית' בין להקל בין להחמיר ודוחק לומר דאיירי בשנים אומרים נתקדשה קודם שנוצר' כגון שאמר לכשתתעבר אשתך נקבה תהא מקודשת לי ור"מ היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

לא תדמינ' לחלבים שכן וכו'. כ' הרשב"א בתהה"א ד' קב ע"א ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא דאלת"ה אשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה וכו' ע"ש וקשה הא לר' יוסי ליכא לדמויי שאר ספיקי דאורייתא לאשם תלוי א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א ז"ל מאשם תלוי וצ"ע:

ולא ר' יונה אמר אם ניסת תצא וכו'. פי' בקונט' דקשיא ליה כיון דהבא עליה באשם תלוי קאי למה לא תצא. וקשה הא איכא לאוקמי בשניסת לאחד מעדיה וכמ"ש בסמוך משמיה דבבלי וי"ל דירושלמי לית ליה הך שינויי' ועיקר קושייתו דעכ"פ ראוי שיתן גט וכמש"ל:

מתני' מסייעא לר' יוחנן וכו'. מסוגיין דהכא ודגיטין פ' הזורק משמע דמוקי למתני' דהזורק כר"ע וכ"כ תוס' בפרקין דף צב ע"ש דהכי סובר הירושלמי אבל הבבלי בגיטין דקאמר נישאו אין זינו לא פליג ומוקי למתני' כר"ע ודייקי הכי מסוגי' דסוטה ספ"ב דגרסי' התם אמרי במערבא לית הלכתא כר"ה דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה אלא הא דתנן שהי' מתנה עמה שומרת יבם וכנוסה ר"ע היא דאמר אין ממזר מחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה. ש"מ דלר"ע אפי' זינתה הולד ממזר ותצא מזה ומזה ע"ש. ולענ"ד סוגיא דסוט' תמיה לי טובא דרש"י פי' התם אלמא לר"ע משוי לחייבי לאוין חמורות כחייבי כריתות שהולד ממזר ולגבי ליאסר על בעלה נמי כי היכי דהבא על אשת איש שהיא בכרת אסורה על בעלה כן הבא על שומרת יבם נמי שהיא עליו בלא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר אוסרה על יבמה ע"כ. ותימא הא ודאי אין חומר יבמה גמורה לאיש כמו שהאשה גמורה לבעלה. דהא אין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה ומהאי טעמא אמר ר"ע דהיבם אינו מיפר נדרי שומרת יבם כמפורש בבבלי נדרים דף עה ע"ש ש"מ דלאו לכל מילי איכא לדמויי שומרת יבם לאשת איש וכ"ש לר"ע דס"ל אין זיקה. גם אין לאסרה על היבם משום דהולד ממנה ממזר דהא אשת ישראל שנאנסה ודאי דהולד ממנה ממזר ואפ"ה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ש"מ דאין האיסור לבעלה תלוי בפסול ממזירות של הולד. גם לשון הש"ס אינו מדוקדק דקאמר ומשוי לה כערוה דהל"ל ומשוי להו כעריות. לכך נ"ל דאף לר"ע לאו מדאורייתא אסורה אלא מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה וכו' שגם כאן הולד ממזר ומתנה אף על זנות של שומרת יבם הואיל והיא אסורה לו מדרבנן. מעתה גם מתני' דגיטין פ' הזורק וסוגיא דשם אליבא דר"ע אזלי והירושלמי והבבלי שוין בזה. והא דאמרי' בסוגיין דרבנן נמי ס"ל תצא מזה ומזה א"כ איכא לאוקמי מתני' דסוטה אף כרבנן י"ל ודאי לרבנן ליכא למגזר משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה וכו' אלא משום גזרה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה נמצא מחזיר חלוצתו והיינו משום קנס כמ"ש תוס' בפרקין דף צב בד"ה אבל חכמים אומרים וכו'. ודוקא בשוגג ובנישואין קנסו אבל לא במזיד ובזנות כמ"ש תוס' שם בד"ה נותן להשני גט וכו' ובסוטה לא היה מתנה אלא על זנות דמזיד ולא על השוגג. לפ"ז לרבנן אין ממזר מדבריהם ביבמה ודלא כמ"ש תוס'. גם מ"ש תוס' בד"ה אבל וכו' דהירושלמי סובר כלישנא קמא דרב גידל דנישואין נמי לא אסרי לה איבם וכו' ע"ש. קשה הא ס"ל לירושלמי דאף לרבנן תצא מזה ומזה אלא דאיכא בין ר"ע לחכמים דלר"ע הולד ממזר ולרבנן אין הולד ממזר. וכן מפורש שם בתוס' בד"ה נותן וכו'. וראיתי למהרש"א שהרגיש קצת בזה וכל דבריו אינן מבוררים מ"ש דס"ל לירושלמי טעמא דאחלופי וכו'. קשה הא מפורש בדברי תוס' דלית ליה לירושלמי טעמא דמיחלף ע"ש וי"ל. גם הא דאמרי' בסוטה דליתא לדרב המנונא ומתני' כר"ע וכו'. קשה הא ודאי דלא כרב דאמר בבבלי בפרקין דף צב קרא לא תהיה אשת המת וגו' ללמד דאין קידושין תופסין ביבמה אבל לאו אין בו א"כ י"ל דאף ר"ע ס"ל הכי. גם לשמואל דמספקא ליה אי ללאו הוא דאתי אי לאין קידושין תופסין בה תפשוט ליה ממתני' דסוטה דללאו הוא דאתי. וא"ל דאינהו מוקי למתני' כרבנן וכר' מתנא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם. דהא ללישנא קמא דרב גידל משמיה דרב לית ליה לרב הא דר' מתנא ועוד הא פסקו הפוסקי' כשמואל ודלא כר' מתנא ונ"ל דלרב ודאי לאו אית בה ביבמה לשוק אלא מדלא כתיב לא תקח וכתיב לא תהי' דורש דאין קידושין תופסין בה ועכ"ל כן דאלת"ה קשה לרב ברייתא דמייתי בבבלי שם אמתני' זו דברי ר"ע שאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ש"מ דיבמה לשוק בלאו גם הא דמספקא ליה לשמואל היינו אי ללאו לחוד' אתי או גם ללמד דאין קידושין תופסין בה ומספקא ליה דלמא לכך כתיב לשון הוי' לאשמועינן דאף על הקידושין עובר בלאו. והא דאמרי' בבבלי דף סט לר"ע כי תהיה היינו כי תיבעל אין משם ראי' דכל מקום דכתיב תהי' לשון בעילה הוא ולא לשון הוי' ועדיין קשיא אס"ד דאיכא לאוקמי לא תהיה לאין קידושין תופסין מנ"ל דללאו אתי דלמא לאין קידו' תופסין לחוד הוא דאתי וע"ש בתו' בד"ה כי תהי' וכו'. ועמש"ל פ"א ה"א סוף ד"ה יבמתו וכו'. ולקושיא שני' י"ל דשמואל מוקי למתני' דסוטה כמ"ד לר"ע אף מחייבי עשה אין קידושין תופסין בהן והולד מהן ממזר ויבמה לשוק לכ"ע מחייבי עשה היא דכתיב יבמה יבא עליה. וסוגיא דסוטה אליבא דרב אזלי. ותו' כתבו בסוטה דף יח ע"ב בד"ה אמר וכו' ונראה אע"ג דפסק דלית הלכתא כרב המנונא הלכתא כוותיה דרב ס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה ושמואל מספקא ליה ורב גידל אמר משמיה דרב נישואין יש בה בזנות כדר"ה וכן ר' יוחנן ור' ינאי ס"ל אין קידושין תופסין ביבמה וכו' ע"ש. ודבריהם תמוהין הא ודאי אף מ"ד אין קידושין תופסין ביבמה מצי סובר דלא כרב המנונא כמו שהוכחתי מלישנא קמא דרב גידל ותוס' לשיטתיהו אזלו דכתבו שם בד"ה שומרת יבם וכו' כיון דאין קידושין תופסין ביבמה שמעינן דקרא משוי לה כערוה והויא כארוסה שזינתה ע"כ. אך קשה דא"כ ה"ל למימר במערבא לית הלכתא כרב דאמר אין קידושין תופסין גם בדברי רש"י ותוס' והרא"ש בפירקין דף צב ע"ב מפורש דאף שאין קידושין תופסין ביבמה מ"מ י"ל אם זינתה מותרת ליבם וצ"ע. ולעיל פ"ד הי"ד כתבתי בתוס' דלר"ע איצטרך היא תועבה לאשמועינן דחייבי לאווין לאו בני חליצה וייבום נינהו ולא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת ע"ש וא"ת היא תועבה במחזיר גרושתו הוא דכתיב וזו מחייבי לאוין דבעל ולר"ע לית לה צרה וקושית תוס' דף ט' אחייבי לאוין דיבם קאי וי"ל דהכי קאמרינן מחזיר גרושתו הוא דהיא תועבה ואין צרתה תועבה לפי דלא שייך בה צרה שהרי אין קידושין תופסין בה ושתהי' היבמה גרושתו של יבם ליכא לאוקמי דא"כ פשיטא דלא תפסו בה קידושין מבעל' שמת שהיתה אשת אח אבל צרת חייבי לאוין אסירי דחייבי לאוין דיבם לעריות דמיין דאינן בני חליצה ויבום ופוטרות צרותיהן וממילא מתיישבים קושית תוס' דף ט' בד"ה והרי וכו' ע"ש. וקושית תוס' דף מד בד"ה איכא וכו' ע"ש. גם יש לדקדק בתוס' דף ט' בד"ה והרי וכו' אם נאמר דקושיתם מחייבי לאוין דבעל מאי ראיה מייתי מסוגיא דשס הא מתני דפ' כיצד איירי בחייבי לאוין דבעל לפירש"י במתני' שם בד"ה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ועמש"ל בפ"ב ה"ד בתוס' בד"ה גרושה וכו'. גם לפמש"ל פ"ד הי"ד בתו' דרש"י סובר מקרא כי תהיה לאיש זר שמעינן כל שנבעלה לפסול לה הוי זונה. מיושב קושית תוס' אפירש"י ע"פ ארבע אחין בד"ה אע"פ שמותרת וכו'. ואין צורך לכל מה שדחקו תוס' שם ע"ש. גם מ"ש תוס' בפרקין דף צו ע"א בד"ה ודלמא אינו פוסל וא"ת ומאי דוחקיה לומר כן נימא בדרב המנונא פליגי ואכולא מילתא דר"י וכו' ע"ש. לפמ"ש לק"מ דלא מסתבר לאוקמי רב כרב המנונא דהא ללישנא קמא דרב גידל לית ליה לרב הא דרב המנונא. ואחרי שאין כאן מקומו להאריך והלכה זו כלולה ובלולה מסוגיות רבות בש"ס אמינא המעיין היטב בכל הסוגיות שהבאתי ירא' בעליל כי בדברינו מתישבים דברים רבים אשר תמהו עליהם הראשונים והאחרונים נ"ע:

אפי' דהוא אתי וקשה אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא וכ"מ בבבלי דף פט דמהאי טעמא מחכו עליה דרב במערבא. וליכא לשנוי כדמשני התם לא צריכא דלא ידעינן ליה דא"כ מאי קשיא ליה הכא מדרב. ועוד הא במתני' תנן ניסת שלא ברשות ב"ד והיינו ע"פ שני עדים תצא וחייבת בקרבן וא"ל דשלא ברשות נמי ע"פ עד אחד איירי אלא שלא עשתה ע"פ ב"ד דלפ"ז אם עשאה שלא ברשות ראוי להחמיר עליה ובמתני' תנן ואם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו ש"מ שלא ברשות קיל דמאי ה"ל למיעבד והיינו בשנשאה ע"פ שני עדים ואפשר לומר לעולם כולא מתני' בעד אחד איירי אלא לכך קיל שלא ברשות דדוקא ע"פ ב"ד קנסו שתצא מזה ומזה לפי שיאמרו מסתמא גירש זה ונשא זה נמצא מחזיר גרושתו דאל"כ לא היו ב"ד מתירים אותה אבל בניסת שלא ע"פ ב"ד לא גזרינן ודוחק ולפי מאי דאמרי' לעיל ה"ג דגרסי' במתני' ניסת ברשות מותרת יש ליישב דברי רב. ואפשר לומר דרב קאי איבמה וקאמר בניסת ע"פ שני עדים מותרת לחזור לו דלא גזרי' שיאמרו תנאי הוה בקידושין. מיהו אין הלשון מדוקדק ועיי' בבבלי דף צה ע"ב. וברש"י שם בד"ה ואר"ה כו':

כשתצא מביתו יהא לה הויה אצל אחר. משמע דמויצאה מביתו יליף ליה. אבל בבבלי קידושין דף סז ע"ב מסיים בה לאחר ולא לקרובים ופריך ר"א ואימא לאחר ולא לבן וכו' ומסיק דמהיקישא יליף ע"ש. ונראה טעמו דבבלי דס"ל ויצאה איצטרך להקיש הויה ליציאה כמפורש שם בהרבה מקומות. אך דוחק לומר דהירושלמי לית ליה הך היקישא:

תניהו ענין לאיסור בבבלי דף צד משני לא דמי אשתו דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשתו דאפי' במזיד שריא מדאורייתא בשוגג לא גזרו. ונראה דהירושלמי סביר כי היכי דלא גזרו באנוסה ה"נ אין לגזור כאן דלאנוסה דמי' ולא לשוגגת א"נ ס"ל דלא גזרינן שוגג אטו מזיד:

ראשה דפירקא. וא"ת הא דאמרי' באשה שהלך וכו' תצא מזה ומזה מדרבנן הוא שמא יאמרו גירש זה וכו' אבל מדאורייתא מותרת לבעלה וי"ל דוקא בשני עדים דאנוסה גמורה היא צריכין להך טעמא גזרה שמא יאמרו גירש זה וכו' אבל בעד אחד דמדאורייתא אינו נאמן כשבא בעלה מדאורייתא אסורה ועיי' בבבלי דף צה:

והיו ב"ה דנין וכו' משמע שדין זה אאחות אשתו קאי שלא פסלה וכ"ה בבבלי בפרקין. וא"ת הא אף ב"ש אית להו הך דינא וי"ל הא דמסיק ואין שכיב' אחרת אוסרתה זהו לב"ה דוקא אבל ב"ש דורשין ואין שכיבת אחותה אוסרתה אבל חמותה אוסרתה דכתיב אותו ואתהן ועיי' בבבלי דף צה ע"א בד"ה זה הדין וכו':

ואחות אשתו פנוי' וכו'. וא"ת פשיטא דאינה פוסלת אחותה וי"ל סד"א דאסורה מק"ו ומה במקום שבא על איסור קל וכו' כדאמרי' לב"ש בסמוך קמ"ל דדרשינן ושכב איש אותה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. אך לפ"ז צ"ל דת"ק אף באחותה פנוי' אוסר וקשה וכי ס"ל כב"ש דהא לעיל בסמוך אמרי' בין לר"י בין לר"ש לב"ה אינה נאסרת בשכיבת אחותה וי"ל ת"ק סובר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

(שייך לדף נ"ו ע"א במתני') אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה וכו'. כ' תוס' דף נד ע"ב בתלתא הוה סגי אלא קמ"ל אע"פ שיש עירבוב שכל חמשתן שלשלת אחוה וצריך להוציא האסורות לא גזרינן הנך דשריין אטו הנך דאסורות ע"כ ולפמ"ש תוס' עוד שם בד"ה צרותיהן איצטרך אע"ג דס"ד דמוטב שיחלוץ הצרות גזרה שמא יחלוץ לשנייה או רביעית ע"כ נ"ל לכך נקט חמשה דסד"א דוקא כשאין שם אלא שלשה פוטרות צרותיהן דהכל יודעין שתי אחיות אסורות והאמצעי' נאסרה מהראשונה ומשלישית ודאי לא יחלצנה אבל בחמשה ס"ד למגזר שאינו ידוע כל כך איזו מהן אסורה ואיזו מותרת:

גברא אית ליה ברת' וחורגא וכו'. עיי' פי' בקונט'. וה"ה דהמ"ל שראובן היה לו שתי נשים וילדו לו שתי בנות אלא דהכי שפיר טפי הסדר דכולן באשה אחת איירי:

אחיו שהוא קם תחתיו לחליצה ולייבום וכו'. בבבלי מסיק דמיפריך הק"ו כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן. והמכילתא לא חש להך פירכא דסובר קם תחת אביו בכל מילי שהרי אפי' אשתו יורש שאסורה לכל אדם חוץ ממנו משא"כ הבן פוטרה ובבבלי סובר מ"מ הבן עדיף דלכך פוטר כיון שעל ידו מתקיים שם אביו אבל לא ע"י אחיו וכ"כ תוס' ב"ב דף קח ע"ב בד"ה כלום וכו'. ע"ש ומה שיש לדקדק בסוגיא זו עמ"ש בקידושין פ"א ה"ב בתו' שם:

בפרשת נחלות וכו' והכא לית את עביד בן בן כבן. וקשה שאני הכא דכתיב ואם לבנו למעט בן בנו כדאמרי' בסמוך וליכא למילף פ' נחלות מהכא דהתם כתיב ובן אין לו ודרשינן עיין עליו וי"ל עיין עליו לרבות ממזר שבנו הוא ליורשו ועיי' ביבמות דף כב ע"ב וב"ב דף קח ע"א בתו' שם:

ע"ד דר"י דו פתר לה בייעודין וכו'. בנדה פ' יוצא דופן תנן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו קנאה ופירש"י וזכה בנכסי אחיו וכ"פ רש"י בקידושין דף יט דמדאורייתא זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וכ' הה"מ פ"ה מה' יבום בשם הרמב"ן דקנוי' לו מדבר תורה וכ"ה בירוש' וכתבתי לשונו לקמן בפרקין בתו' בד"ה ולמה וכו'. וקשה א"כ מאי דוחקיה דש"ס לאוקמי בייעוד או בנישואין וכריב"י הא איכא לאוקמי ביבמה וא"ת מדתניא עושה אלמנה לכה"ג ש"מ דאיירי שהיא עדיין בתולה דאל"כ בלא"ה אסורה לכה"ג וש"מ דאיירי שלא בא עליה ובקידושין לחוד קנאה וי"ל דקמ"ל דחייב עליה נמי מלקות משום אלמנה ואיסור בעולה אינה אלא בעשה. ונראה כמ"ש תוס' בקידושין שם דאין ביאת בן תשע ביבמה מדאורייתא כלום אלא מדרבנן היא כמאמר וברייתא איירי באיסורי דאורייתא. וכן מוכח בסמוך דפריך אחלוצה ולא מוקי לה ביבמה וכר"מ דאמר דחליצתו פוסלת כגט בגדול:

אחז הוליד בן תשע. ק"ק דלמא שנים מקוטעות היו כדאמרי' בסמוך והיה אחז בן עשר ושמא גמרא גמירא להו:

ולמה עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול שכן ביאה בגדול קונה בין לדעת בין שלא לדעת. כ' הה"מ פ"ה מה' יבום הלכה יח כ' הרמב"ן ביאת בן תשע מדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כאשת איש להתחייב עליה כדאיתא בהדיא פ"ק דקידושין דף יט אשת איש פרט אשת קטן ואוקמ' ר"א ביבם בן ט' שבא על יבמתו סד"א הואיל ומדאורייתא חזיא ליה לחייב עליה משום אשת איש קמ"ל. אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר בגדול והא דקני לה מדין תורה טעמא דמלתא כדתני עלה בתוספתא דמכילתין זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אינה צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי ע"כ. מ"ש שכן הוא בתוספתא דיבמות לא מצאתיה בתוספתא שלפנינו. ומ"ש שכן הוא בירוש'. כוונתו לאמור בסוגיין ולענ"ד היא מורה ההיפך דמדקאמר למה עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכו' משמע דלכך עשו חכמים ביאתו כמאמר הואיל והיבמה נקנית שלא לדעת וזהו טעם החכמים שהחמירו בו דליהוי ביאתו כמאמר אבל מדאורייתא אין ביאתו כלום. ומה שמביא ראיה מהא דקידושין אמת שכך פירשה רש"י וז"ל מדאורייתא חזיא ליה כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנא' ליורשה כדתנן בנדה בן ט' שנים שבא על יבמתו קנאה. אך תוס' שם חלוקין עליו וסברי דמדרבנן הוא ומייתי ראיה מדתנן בפרקין עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ע"ש. ולפמ"ש הרמב"ן אין מכאן ראיה כלל. והרשב"א בחידושיו בקידושין כ' וקשה לי אפירש"י א"כ אמאי הדרינן מלאוקמי במייעד לבנו קטן דמאי קושיא א"כ מצינו אשת איש לקטן אימא אה"נ אלא דרחמנא מיעטי' ממיתה כדאמרי' השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן ע"כ. ותימא ודאי דמצינן למימר הכי וכן מפורש בש"ס שס ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תיפשיט מינה דמייעד אלא דרב אשי קאמר לעולם אינו מייעד וקרא למעט יבמה לקטן וזה סייעתא לפירש"י דהשתא יבמה לקטן דינו ממש כדס"ד מעיקרא לענין ייעוד. ודוחק לומר שלא היה דבר זה בגי' הרשב"א וצ"ע. מיהו נראה דרש"י נמי סובר הא דקטן קנאה ליבמתו מדרבנן הוא. דבמתני' בסמוך פירש בד"ה נשא אשה וכו' אבל ביבמה הואיל וזקוקה לו עשו אותה רבנן כמאמר. משמע דמן התורה אפי' כמאמר לא הוי וכ"כ הרשב"א וז"ל נראה מדבריו דמדאורייתא אפילו כמאמר לא הוי. גם בסנהדרין דף נ"ב פירש"י בד"ה פרט לאשת קטן אשמועי' דאין לקטן קידושין. וכ"כ בנימוקי החומש פ' קדושים. ש"מ דס"ל דאין לו שום קידושין לקנות ליבמתו בשום דבר דאס"ד דקנאה מדאורייתא אלא שאינה נהרגת על ידו אין לשונו מחוור דלא שמעינן מהך קרא דאין לו קידושין. ומ"ש רש"י במתני' בד"ה רש"א לא פסל וכו' וכגון ששגגה בביאת השני דאי במזיד הא קיי"ל ביאתו ביאה ונהרגת עליו ע"כ. ר"ל אי ביאת הראשון ביאה נהרגת על ביאת השני. ותימא הא בקידושין אמרי' אשת איש פרט לאשת קטן דהיינו יבם קטן שבא על יבמתו שאינה נהרגת על ידו וכמש"ל וי"ל דה"ק כיון דקיי"ל דביאתו ביאה דהא תנן אם בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו א"כ נאסרה עליו דהא זינתה תחתיו וכ"פ רש"י פר"ג דף נא ע"ב ע"ש. אך קשה מנ"ל דנאסרה עליו ע"י זנות דדוקא כשבא הוא על אחת מכל העריות נהרגת ואוסר אשת חבירו אבל אשתו אינה נאסרת דכיון דגלי לן קרא דאם זינתה תחתיו אינה נהרגת מדכתיב אשת איש אף היא אינה נאסרת דלא קרינן בה ונסתרה והיא נטמאה. וראיתי שכ"כ הרשב"א בשם הר"א אב ב"ד. ובפר"ג תירץ רש"י לקושיתו דלא מיתסרא על בעלה שאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכ' תוס' שט"ס הוא ולא פירש"י מעולם דבעדי טומאה נאסרה בלא קינוי וא"ל משום דהני נישואין דרבנן הן לא חשו לאוסר' דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד דתיתסר משום דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה ע"כ. ודבריהם תמוהים לענ"ד הא לר"ש קיימינן ור"ש מספקא ליה אי ביאת קטן קנין גמור הוא ומדאורייתא קני או לא וכ"נ מדברי הרשב"ם בחידושיו. מיהו י"ל דתוס' סוברים דאפי' לרבי שמעון ביאת קטן מדרבנן קני' ועמ"ש לקמן בסמוך. גם מ"ש דתיתסר משום דרב המנונא. ק' הא אמרי' בסוטה דף יח לית הלכתא כרב המנונא ועמש"ל הלכה ג' בתו' בד"ה מתני' וכו' ועוד אי ביאת הראשון לאו ביאה היא מדאורייתא אפי' בא עליה אחיו גדול לאו ביאת זנות היא דהא זקוקה היא לו. ואפשר לומר דכוונת רש"י כיון דאין עסקי קינוי וסתירה שייך באשת קטן אף היא אינה נאסרת וכמש"ל. ובסוטה דף כו ע"ב כ' תוס' בד"ה אבל וכו' הא דתנן ע"י כל העריות מקנין חוץ מקטן ויליף ליה מדכתיב ושכב איש אותה פרט לקטן דוקא משתייה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י ביאת בן ט' אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה וכו' ע"ש. ולענ"ד לא ממעטינן מהך קרא אלא קטן שהוא פחות מבן ט' אבל אם הוא בן ט' מקנין על ידו וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה' סוטה. ונראה שתוס' סוברים דמאיש ממעטינן אפי' בן ט' וראייתם מהא דתניא בנדה דף לב ע"ב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע פרט לקטן יכול שאני מוציא בן ט' שנים ת"ל ואיש ש"מ מאיש סתמא ממעטינן אף בן ט' וכ"כ הרשב"א בחי' קידושין דף יט בשם הראב"ד ומהאי טעמא מוקי לקרא איש אשר ינאף למעט בן ט' שנים אתי ע"ש גם תוס' שם מוקי לה בבן ט' ע"ש. ול"נ שאין ראיה מהך דנדה דהא מסקינן שם בן ט' שנים הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש. וכיון דאיכא הלכתא דביאת בן ט' ביאה גמורה הוא אין לחלק בשום מקום. וראיה לדברינו מהא דגרסי' בסנהדרין דף נד ע"א ת"ר איש פרט לקטן אשר ישכב את זכר בין קטן בין גדול. והאי פרט לקטן בקטן פחות מבן תשע איירי כדמוכח שם ע"ב דא"ר זכר לא עשו ביאת פחות מבן ט' כבן ט' וכן מוכח ממאי דאמרי' שם רב סבר כל דאיתיה בשוכב איתא בנשכב וכו' ע"ש. וזה דלא כמ"ש הראב"ד ותוס' וצ"ע. ודאתאן עלה שדברי רש"י סותרים זא"ז. אפשר לומר הך ברייתא דקידושין מוקי לה כמ"ד מאמר קונה קנין גמור וה"ה ביאת קטן דעד כאן לא מספקא ליה לר"ש בביאת קטן אלא משום דגם במאמר מספקא ליה כמפורש בבבלי ובירושלמי אבל מ"ד מאמר קונה קנין גמור אף ביאת קטן קונה ועיי' בחי' הרשב"א פר"ג בד"ה ר"ש וכו' מיהו בסמוך במתני' פירש"י בד"ה וחולץ לשנייה וכו' ויבומי תרווייהו לא הואיל והוי צרה במקצת במאמר דרבנן וכו' ע"ש מדלא פירש דלמא מאמר קני כמש"ל פ"ד אחין ש"מ דס"ל דאפי' לר"ש ביאת קטן אפי' אי הוי כמאמר בגדול לא קנה קנין גמור מדאורייתא ועיי' בתיו"ט סוף פרקין וצ"ע:

שמואל אמר למפרעו הוא נעשה איש וכו'. לא ראיתי לפוסקים שביארו דין זה ואפשר דפסקו כרב דהלכתא כוותיה באיסורא וסתמו דבריהם וממילא משתמע דמכאן ואילך הוא איש. א"נ סברי דהבבלי פליג דגרסי' בערל דף פ' איתמר אכל חלב מבן י"ב עד י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה. ע"כ לא פליגי אלא כשנולדו בו סימני סריס הא לא נולדו בו סימני סריס לכ"ע מכאן ואילך נעשה איש ועוד הא ודאי פליגי הבבלי והירושלמי דלבבלי אפי' בנולדו בו סימני סריס קסבר שמואל מכאן ואילך נעשה איש:

ויתרו בו. וא"ת מאי מהני התראה הא בעינן שילקה בתחלה קודם עדות השנייה דכתיב בננו זה זה שלקה בפניכם וכיון דאי אפשר להלקותו אינו נעשה בן סורר ומור' וי"ל דפריך אהא דתני אינו נידון בבן סורר ומורה משמע תחלת דינו דהיינו ההתראה הראשונה נמי אין מקבלין ודוחק:

כמ"ד אין מקבלין התריי' על הספק. בבבלי דף פ' כ' תוס' בד"ה נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל ולא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי מלתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ע"כ. ותימא הא מפורש כאן דה"ל התראת ספק. ומ"ש תוס' ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו ע"כ. גם זה תימא הא אמרינן התם במכות דף טו ורשב"ל הא ודאי הך דנותר התראת ספק היא אע"ג דנותר סופו יוודע האמת. ואפשר לומר דמ"מ יש לחלק הכא איגלאי מלתא למפרע דבשעת התראה היה ראוי לכך משא"כ בנותר. אך קשה הא בעינן שיתיר עצמו למיתה ולמלקות אחר ההתראה כמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין וכל שאינו יודע בשעת ההתראה שהוא ודאי חייב מיתה או מלקות לאו התראה היא וכ"כ תו' זבחים דף עח ובנדה דף מו ע"ב ע"ש. ונ"ל דבבבלי איירי לענין קרבן וכגון שאכל חלב בשוגג לרב חייב קרבן ולשמואל פטור וצ"ע:

פתר לה סמוך לעשרים שנה. כ' הרמב"ם פ"ב מה' אישות הל' ד' היתה בת כ' שנה פחות ל' יום ולא הביאה ב' שערות וכו' הרי היא איילונית עכ"ל ונלאו כל חכמי לב להביא ראיה לדבריו עד שהטור אה"ע סי' ז' אמר שט"ס נפל בדבריו והרב במ"ל כ' שאי אפשר לומר כן ע"ש. ולענ"ד דברי רבינו מפורשים בסוגיין וכמ"ש בקונט'. ומכאן יצא לו לפרש הא דחניא בתוספתא פ"ו דנדה ומביא בבבלי פ' יוצא דופן ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה. האי שיצאו היינו שלא נשתיירו יותר משלשים יום א"נ שיצאו ממנה כל הימים עד שלשים יום האחרונים:

הדרן עלך פרק האשה שהלך