Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נושאין על האנוסה. כתבו תוס' איידי דתנא בהאשה אין שכיבת אחותה אוסרתה חנא נמי בהאי פרקא אם אנס אשה מותר בקרובותיה ע"כ. ועוד נ"ל משום דתנא פ' האשה דביאת איסור אוסרתה על בעלה סד"א אף ביאת בעלה באיסורא אוסרתה קמ"ל דנושאין על האנוסה:
מודה סומכוס בראשונה. עיי' פי' בקונט'. וקשה הא ריב"ן נמי לא קאמר אלא בשמות מחולקין דמיקריא חמותו ואם חמותו ואם חמיו לכך נ"ל בהיפך דמייתי דברי ר' יוחנן לסייעתא לר' לעזר. דגרסי' בבבלי בכריתות דף טו ע"א אמר רבא דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ריב"ן הכא אלא משום שמות מחולקין דמיקרי חמותו ואם חמותו ואם חמיו אבל גבי אותו ואת בנו דכולהו או"ב מיקריין דאין שמות מחולקין לא. ש"מ דקסבר רבא דברישא נמי פליג דאל"כ קשיא הא גם או"ב שמות מחולקין הן אותו ואת בנו ובנו ואותו. וכ' תוס' בחולין דף פב ע"א בד"ה סומכוס וארישא נמי פליג וכו' וסיפא נקט לרבותא אע"ג דאיכא שתי שמות או"ב ובנו ואותו פליגי רבנן כיון דתרווייהו מחד קרא נפקי ע"כ. אך קשה מאי קאמר רבא לא היא דלמא מ"ד סומכוס וריב"ן אמרו דבר אחד אמאי דתנן במתני' קאי וס"ל דלא פליג סומכוס ארישא וא"ת ראיית רבא מברייתא דבסמוך קשיא ה"ל להביא הך ברייתא ועוד מדקאמר רבא דכולהו או"ב מיקריין משמע דה"ק אף בנו ואותו או"ב מיקרי וזה דלא כמ"ש תוס' וע"ק לשיטת תו' ה"ל לאשמועינן רבותא טפי אפי' בשמות מחולקין ממש כגון חמותו ואם חמותו פליגי דאין סברא לומר דמודו רבנן דהכא במחולקין ממש דא"כ ה"ל שלש מחלוקת בדבר ת"ק דהכא וסומכוס ות"ק דריב"ן מיהו י"ל ת"ק דהכא היינו ריב"ן:
כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. וקשה מנ"ל שאין קידושין תופסין בעריות מהיקישא דאחות אשה אע"ג דאיכא לאקושי נמי לנדה שקידושין תופסין בה מ"מ לחומרא מקשינן כדאיתא בבבלי קידושין ס"פ האומר א"כ נימא דקרא כפשטי' ואתי לאשמועינן דקידושין תופסין באשה ואמה דומיא דנדה ונפקא מיניה שאין הולד ממנה ממזר כנדה אע"ג דחייב כרת הכל מודים שאין הולד ממנה ממזר. גם הא דא"ר אחא בר יעקב שם אתיא בק"ו מיבמה לשוק דאין קידושין תופסין בח"כ. קשה דעיקר ילפותא הוא מאחות אשה כמ"ש תוס' שם די"ל נדה תוכיח אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דיש להקיש לאחות אשה. והשתא דאית לן אחת מחייבי מיתות דקידושין תופסין בה אית לן למילף ח"כ בק"ו ובהיקישא דחמותו ונדה וי"ל הירו' לשיטתי' דאמר לעיל פ' האשה הלכה ד' הא דאין קידושין תופסין בח"כ מדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר יליף ולא מהיקישא הלכך מסתבר טפי לומר דשנייה אפי' באונס וכי יקח אראשונה קאי ונראה דדברי הירושלמי הלכתא נינהו. דק"ו דראב"י אינו אלא לרב אבל אנו דקיי"ל כשמואל דמספקא ליה אי תפסי קידושין ביבמה לשוק או לא קשיא מנ"ל דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות וכללא הוא בכולא תלמודא דודאי אין קידושין תופסין בח"כ. והריטב"א כ' בקידושין וה"מ למפרך הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר אלא דעדיפא מיניה פריך ע"כ ואיני מבין דבריו הא אף למאי דמשני התם קשיא לשמואל מנ"ל דאין קידושין תופסין בח"כ. ועמש"ל ה"ג בתו' בד"ה מתני' וכו' דאף רב סובר דאיכא לאו ביבמה לשוק. וכ"מ מק"ו דראב"י וראיתי שכיוונתי לדעת תו' והרשב"א וע"ש בקידושין בחידושיו. והא דמשני הש"ס שם בקידושין לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' נראה מדברי הבבלי כמכילתין דף ח' דליתא להך תירוצא כמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה אי יבמתו וכו' ע"ש ועוד אי קידושין תופסין ביבמה וליחא לק"ו דראב"י קשה נימא קידושין תופסין באשת אח בחיי בעלה דהא אקשיה קרא בפירוש לנדה ועמש"ל בסמוך בתוס' בד"ה ותני כן:
בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו עיי' פי' בקונט'. וקשה וכי מפני שהיתה אסורה לו מתחלה מיגרע גרע ולא יתחייב בה וי"ל דה"ק אע"פ שהיה מותר בה מתחלה נאסרה עליו לאחר מיתת אביו דסד"א לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותר' תחזור להיתירה הראשון כדאמרי' לעיל ריש מכילתין קמ"ל דאפ"ה אסורה עליו. מיהו קצת קשה לגבי בנו לא מצינו שהותרה ומהיכי תיתי לשרויי וי"ל הא מיהת לכ"ע הותרה ע"י מיתת הבעל. וכן צריכין לפרש הא דמשני בסמוך אאשת אחיו ואחות אשה ע"י גירושי אחותה:
ותני כן ע"י ייבום. בבבלי פ' הערל גרסי' הדר אמר רבא בהיותן נכרי' לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנו'. לפום סוגיין י"ל לעולם קרא בגיותן איירי והא דכתיב לא תתחתן לפי דשייך בהו חיתון בגירותן כי היכי דכתיב הכא אשר יקח אע"ג דבאיסורא משתעי קרא ובאיסורא לא שייך ביה לשון קיחה אפ"ה נקט לשון קיחה הואיל ושייך בה קיחה בהיתר ה"נ נאמ' בלא תתחתן. ולפמ"ש תו' דף צז בד"ה הראוי לקיחה קיחה מדלא כתיב בלשון שכיבה משמע דלדרשא דדרך ליקוחין הוא דאתי ולמעט אונסין אבל כי יקח את אחותו ליכא למטעי שר"ל קיחה אלא שכיבה דכ"ע ידעי דאין קידושין תופסין באחותו ע"כ. קשיא ואיש אשר יקח אשת אחיו נדה היא נימא באונסין שריא דליכא למימר הכל יודעין דאין קידושין תופסין באשת אחיו דהך קרא באשת אחיו שגירשה איירי כדמפרש בבבלי דף נד ע"ב דלמא בחיי בעלה רשות אמר קרא ואיש אשר יקח אח אשת אחיו נדה היא מה נדה אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף זו שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת. וזה אינו ידוע כל כך שאין קידושין באשת אח בחיי בעלה אדרבא מסברא י"ל דקידושין תופסין בה דומיא דנדה שהיא בכרת ואפ"ה קידושין תופסין בה כמפורש בבבלי קידושין פ' האומר. וא"ל כיון דאיכא לקיומי היקישא דנדה לענין איסורא והיקישא דאחות אשה שאין קידושין תופסין בה מקיימין תרווייהו דהא אף בהיקישא דאחות אשה הוקש נמי לנדה דהוקשו כל העריות ולא שבקינן היקישא דמפורש בקרא. ולא שייך הכא למימר דאהדר' למילתא קמייתא קודם שגירשה. ע"כ לומר דאף הבבלי סובר כתירוץ הירושלמי הואיל ושייך בה קידושין ע"י ייבום נקט לשון קיחה ומנדה אין ראיה כל כך דטפי אית לן למילף אשת אח בחיי בעלה מק"ו מיבמה כמפורש שם בקידושין וא"ת א"כ מאי פריך בבבלי מאיש אשר יקח אחותו וגו' הא איכא לשנויי כדמשני בסמוך וי"ל דסובר שאני אחותו דמקין ואילך אין היתר לאיסורה לא ה"ל לקרא למכתב לשון קיחה. והרמב"ם כ' פי"ב מהא"ב ישראל שבעל נכרית משאר האומות דרך אישות וכו' הרי אלו לוקין שנא' לא תתחתן בם ע"כ והקשה הטור אה"ע סי' ז' הא לא שייך לא תתחתן בגיותן ע"ש. ולפמ"ש דסוגיא דבבלי בפרקין ס"ל כדס"ד דרבא מעיקרא פסק כוותיה. אע"ג דבבלי בפרקין יליף לה רבא אנס אשה מותר לישא בתה מדרשא אחרינא ולית ליה הך שינוייא הראוי לקיחה קיחה וכו' מ"מ לדידיה נמי קשיא למה לא כתיב בכולו לשון שכיבה ועוד י"ל דהרמב"ם סובר הא דהדר ביה רבא היינו דס"ל כיון דבגיותן לא שייך בהו חתנות א"כ לא הל"ל לשון לא תתחתן אלא ודאי בין בגיותן בין בגירותן איירי קרא וכיון דבגירותן שייך חתנות לא חש קרא למנקט לא תתחתן. וגם בגיותן בעינן דרך אישות וחתנות. וכן יש לפרש דברי הה"מ שם. אך מדבריו ר"פ ט"ז מהא"ב מבואר שלא כיוון למה שכתבתי ומפני כך צריך לדחוק בדברי הרמב"ם שם ר"פ ט"ז שפסק פצוע דכא כהן לאו בקדושתיה קאי ולפי דברינו א"צ לדחוק וניחא הכל בע"ה גם מיושב קושית תוס' בבלי דף עו בד"ה בהיותו וכו' והדברים ברורים:
בא להודיעך שאם קידשה שקידושין תופסין בה. וקשה למה לי קרא הא כתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש שנואה לפני המקום אלא שנואה בנישואיה ואיזו אלמנה לכה"ג ואמר קרא כי תהיין וכן מפורש בבבלי קידושין דף סח ע"א ע"ש וע"ק הא איצטרך לא יקח לאשמועינן שחייב אף על הקידושין בפני עצמן א"נ מ"ט לא יקח משום לא יחלל כדאמרי אביי ורבא בבבלי קידושין דף עח ויש ליישב:
נעשה אם זכר כאם נקבה. לישנא קמא שבקונט' עיקר דללישנא בתרא קשה א"כ נימא דאם אמו בשרפה ואנן בשניות תנינן לה וכן פריך בבבלי סנהדרין פ' הנשרפין וא"ת יקשי נמי אל"ק השתא אם חמותו לא קמה לן אם חמיו קמיהדר עלה וכן מקשי שם בבבלי וי"ל ס"ל לירושלמי כיוון דכתיב אותו ואתהן דשמעינן מיניה אם חמותו כמאן דכתיב בפירוש ושפיר מיהדר עלה וע"ש בבבלי:
בת בתו מן הנשואין וכו'. נ"ל פי' שני שבקונט' עיקר והנך תיבות שהגהתי בבעי' שניי' דבעון קמי ר' אבהו שייכי הכא וה"ג בת בתה מן הנשואין ובת בתו מן האונסין כגון שבא על אשה והולידה בת ואח"כ הוא בעלה כלומר שנשאה. וא"ת מאי קמיבעי' להו הא אין גופן מחולקין וי"ל כיון דחלוקין בלאו ה"ל כגופן מחולקין ועמ"ש בסמוך:
הבא על אשה וכו'. לפי הגהתי בקונט' קשה הא מתני' היא בכריתות ומייתי לה לעיל בריש פרקין דריב"ן סובר דחייב ג' חטאות וחכ"א שלשתן שם אחד הן וי"ל למ"ד גופן מחולקין מחייבי מיבעיא להו הכא נמי חייב ג' או דלמא מודה הכא לחכמים וכן משמע בבבלי כריתות דף טו אבל הכא דאין גופן מחולקין אימא סומכוס כר' אבהו ס"ל דא"ר אבהו א"ר יוחנן שארה הנה זמה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת. והיינו דמשני ר' אבהו כאן וקשה ר"י למאן קאמר לה לת"ק דסומכוס למה לי קרא הא אפילו בגופן מחולקין פליג ולריב"ן פשיטא דלית ליה להך דרשא דהא מחייב על כל אחת ואחת אלא ודאי לסומכוס קאמר לה. וא"ת הא דאמרו לי שלשתן שם אחד הוא פירש"י בחד קרא כתיבו ובחד לאו הא אם חמותו ואם חמיו מגז"ש מבת בתה יליף כדאמרי' בסמוך בסוגיין ובין למ"ד דון מינה ומינה ובין למ"ד דון מינה ואוקי באתר' לאו דאם חמותו ואם חמיו מבת בתה יליף וי"ל כיון דאם חמותו מגז"ש דזמה דכתיב גבי חמותו יליף כמאן דכתיב בלאו דחמותו דמיא:
למה לא נאמר וכו'. וא"ת הא כבר שניא ליה דזמה היא דכתיב ללמד שהכתוב עשאן לכולן זימה אחת וי"ל ה"ק דלמא זמה לא קאי אלא אבת בנה ובת בתה אע"ג דגופן מחולקין אינן אלא אחת אבל בתה ובת בתה שתים הן הואיל וחלוקין בלאו:
וכר"י דר' ישמעאל אמר למדין מק"ו וכו'. מכאן נראה דס"ל לירוש' דאין ק"ו זה אלא גילוי מלתא בעלמא כדפירשתי בסמוך בקונט' וא"ת למה לא יליף לה מגז"ש דהנה הנה וזימה זימה כדשני רבא בבבלי בסנהדרין דף עו וי"ל הא לר"י פריך ולעיל אמרינן דר' ישמעאל לא יליף למד מלמד ולית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה וא"ת הא מיהת יליף הנה מאתהן ה"נ ניליף הנה מאתהן דבשארו כתיב כי ערותך הנה וי"ל כיון דבתו באזהרה נמי לא כתיבא אלא בק"ו יליף האזהרה מבת בתו ה"ל למד מלמד. ותו' כתבו שם בסנהדרין בד"ה תני אבוה דר' אבין וכו' מדבעי קרא משמע דלית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה ותימא א"כ בת בתו ובת בנו מנ"ל דבשרפה וע"ק האי איש איצטרך לכדדרשי' פ' ד' מיתות דף נא אע"פ שאינה כהנת דמאיש דריש כדפי' בקונט' ע"כ. הנה קושיא הראשונה לפום סוגיין לאו קושיא היא דאבוה דר' אבין כר' ישמעאל ס"ל דיליף שרפה בבת בנו ובת בתו מהנה ואתהן. ומ"ש דמאיש יליף כדפי' בקונט'. ודאי הדין עם רש"י כמפורש בסוגיין ומה ת"ל איש. וקושייתן איכא לתרוצי דאבוה דר' אבין כר"מ ס"ל דניסת לפסולין בחנק ולא בשרפה וניסת ללוי וישראל ל"צ קרא דהא לאו מחוללת היא והא דאינה אוכלת כשהיא נשואה לישראל אין הטעם שמחוללת שהרי חוזרת אלא גזרת הכתוב הוא. ואף הש"ס לא קאמר דצריך קרא לרבות ניסת לישראל אלא עיקרו משוס ניסת לפסולין כתיב. תדע דקאמר ודלא כר"מ משמע כולא בבא דלא כר"מ א"נ י"ל עדיפא מינה ה"ל לתוס' לאקשויי לאבוה דר' אבין קשיא רישא. דהך ברייתא דתנא יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל או אינו אומר אביה לגז"ש אלא להוציא כל אדם שאם זינתה מאביה בשרפה אבל בשאר כל אדם תידון כבת ישראל ת"ל את אביה היא מחללת ולא שחיללה אביה. מעתה אבוה דר' אבין דמפרש אביה דוקא שזנתה מאביה כמ"ש בקונטרס מנ"ל למעט פנויה וא"ל דאבוה דר"א לא ס"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואין סברא לרבות פנויה שהרי כתבו תוס' דף נ' ע"ב בד"ה ת"ל וכו' דלכ"ע נעשית זונה בכמה ביאות וכי תימא תיקשי נמי לאבוה דר"א הא כתיב היא מחללת דשמעינן מיניה דאיירי בכל אדם ואביה לאו דוקא הא ודאי ליתא דאף אבוה דר"א סובר דשמעינן מהיא מחללת דאיירי בכל אדם וכדשני אביי אליביה פ' הנשרפין דף עו. וכ"מ בירושלמי פ"ז דתרומות הלכה ב' דר"י סובר כאביי דגרסי' שם תני ר' חיננא בר פפא קומי ר' זעירא דר' ישמעאל היא את אביה היא מחוללת את שחילולה מחמת עצמה אלא דסובר אי לאו דכתיב היא מחוללת ה"א באביה דוקא איירי קרא קמ"ל דבכל אדם נמי איירי אבל ליכא לאוקמי לגז"ש וי"ל מכדי אבוה דר"א כמאן אמר לשמעתתי' כר' ישמעאל לפמ"ש לתרץ קושי' הראשונה וכמפורש בסוגיין לקמן ור"י סובר ארוסה בת כהן יצאה לשרפה ולא נשואה ולדידיה לית ליה גז"ש דאביה דמהיכא דממעט נשואה ממעט נמי פנויה כמפורש בבבלי סנהדרין דף נא ע"ב. והשתא דס"ל לר' אבין דארוסה יצאה לשרפה ולא נשואה אייתר לן איש דלרבות נשואה ללוי ולישראל ולנתין וכו' לא צריך קרא כדפריך הש"ס שם דף נ"א ע"א משום דאינסיבא להני לאו כהנת היא בתמיה וליכא לשנויי כדשנינן התם ה"מ היכא דקא מיתחלי השתא אבל הא כיון דקא מיתחלי וקיימא מעיקרא דאמר מר בת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתי' גביה לא אכלה אימא לא תידון בשרפה. דדוקא כמ"ד נשואה נמי יצאה לשרפה אתיא אבל למ"ד ארוסה דוקא יצאה לשרפה לא נפסלה לתרומה בשביל אירוסין לפסול לה וכ"ש לכשר לה ולא צריך קרא לריבויי. והא דתנן לעיל פ' אלמנה האירוסין פוסל ולא מאכיל ואמרינן עלה בגמרא שם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהוייה ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה משום דעולא. נראה אף בת כהן לישראל מדרבנן אסורה אבל מדאורייתא מותרת וכן בדין דאטו משום דקניי' פסלה הרי כהן שנמכר לישראל לעבד מי לא קאכיל בתרומה אע"פ שהוא קנין כספו של ישראל. ורש"י פי' שם דף סח ע"א דקנייה בהוייה ומשעת הוייה איפסלא לה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר ע"כ אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן לא קאכלה בתרומה דומיא דבת ישראל לכהן דהא כי תהיה לאיש זר מוקמינן התם בנבעלה לפסול לה והנך דאית בהו הויה לאפוקי חייבי כריתות כמפורש שם ועיקרה מושבה אל בית אביה נפקא דש"מ מעיקרא לא אכלה כמ"ש תוס' שם בד"ה אי בת כהן וכו' ע"ש. וכ"מ בסוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל. גם הרמב"ם כ' פ"ח מה' תרומות האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לכהן קנין בה ע"כ. הרי דמשום שהיא קנינו אסורא ולא מקרא דכי תהיה וכ"כ רש"י בעצמו יבמות דף פ"ז ע"א בד"ה במורם וכו' ע"ש וא"ת א"כ דר' ישמעאל אית ליה הא דתני אבוה דר' אבין א"כ מאי פריך בבבלי סנהדרין דף נ' בריש ע"א ור"י האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה הא איצטרך להא דאבוה דר' אבין וי"ל ה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מיניה קמשני. דדרשא זו פשיטא לדברי הכל כמ"ש תו' דף נ ע"ב בד"ה כשהוא אומר וכו' ע"ש. ומ"ש תוס' ביבמות דף סח בד"ה אי בת כהן וכו' ועוד אר"י משום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק נקטינן נמי הכא ע"כ. משמע לפ"ז דכי תהיה אף אניסת לכשר קאי ואינו מוכרח דהא קרא לא קאמר אלא יש לך אחרת שחוזרת לתרומה אבל לא לחזה ושוק והיינו דומיא דניסת לפסול דאיירי בנבעלה וזה ברור לענ"ד. ועוד הא ביבמות בדף פז ע"א מייתי הבבלי אמוראי טובא דדרשי מקרא אחרינא דאינה חוזרת לחזה ושוק ולא מכי תהיה ע"ש. וראיתי להרמב"ם פ"ו מה' תרומות שכתב הלכה ז' ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת וכו'. מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק ע"כ. ותימא הא בבבלי במכלתין פז גרסי' ת"ר כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אר"ח מאי קרא היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל ר"נ אמר רבה בר אבוה מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. ואיך תפס הרמב"ם החבל בתרין ראשין וצ"ע:
ואין עונשין מק"ו במכות דף י"ד כ' תוס' בד"ה ואידך וכו' ומעתה א"ר יצחק בכל דוכתא עונשין מן הדין היינו היכא שאין צריך לענין אזהרה ומהאי טעמא היכא דגמר עונש מאזהרה היינו דוקא משום דאיכא להענישו מן הדין ע"כ וקשה הא בבבלי אהא דאמר אביי על בת בתו עונש כרת על בתו לא כ"ש פריך וכי עונשין מן הדין וכן פריך אר"י בסוגיין טפי ה"ל למפרך אאזהרה וקשיא נמי למ"ד עונשין מן הדין מיהו לא על התוס' תלונתי רק על הגמרא דאיירי' במכות דף יז ואפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. א"כ קשיא הו"ל להקשות וכי מזהירין מן הדין גם הבבלי פליג אירושלמי בהא דהא בסוגיין אמרי' דר' ישמעאל סובר מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. וי"ל דהא דקאמר הכא למדין מק"ו היינו לענין איסור והיתר טומאה וטהרה אבל לא לעונשין מיהו אי עונשין מן הדין במקום דהוי גילוי מלתא פליגי בה אביי ורבא ועיי' בסנהדרין דף נד:
בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב. משמע מפורש דסובר הירושלמי לרבנן לא יגלה כנף אביו לאו בשומרת יבם של אביו איירי אלא באשת אב ממש כדפרשתי בקונט' וא"ת א"כ לשמעון התימני מנ"ל דמחייבי כריתות הוי ממזר וי"ל דיליף ליה מאשת אב דה"ל דבר שהיה בכלל וכו' ולא נכלל אלא לענין כרת דכתיב ונכרתו הנפשות וכו' וכן מפורש לעיל ס"פ החולץ הי"ב בירושלמי ע"ש:
להתרייא שאם התרו בו וכו'. וקשה וכי איכפל הכתוב לאשמועינן לאו יתירא בשביל לשון ההתראה וי"ל ה"ק אם התרו בו משוס שתיהן לוקה שנים וכ"מ בבבלי בסוגיין דקאמר ורבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין. וקשה הא בפ' החולץ מסקינן שמעון התימני דאמר יש ממזר מחייבי כריתות סובר כרבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דה"ל חייבי כריתות א"כ מאי דוחקי' למוקמי' בלאוי יתירא תיפוק ליה דאיצטריך למכתביה משום סמוכים וכן לר' יהושע איצטרך לא יגלה לאשמועינן דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר. וכ"ש דקשיא לפמש"ל פ' החולץ הי"ב בתוס' בד"ה מה אשת אב וכו' דלר"י אף שומרת יבם של אביו מחייבי מיתות ב"ד היא כשהיא לבדו דזיקא בחד אחא ככנוסה ממש היא ע"ש וא"ת איך נאמר דר' יהושע סובר שומרת יבם של אביו בחד אחא חייב מיתת ב"ד כאשת אב ממש הא אמרי' בבבלי נדרים דף עה ע"א שר"ע השיב לר' יהושע אי אתה מודה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה ש"מ דלענין חיוב מיתה מודה ר"י י"ל ודאי לעשות מאמר כאירוסין גמורים מודה ר"י דלא אבל הכא דאיכא כרת משום דודתו סובר ר"י בחד אחא זיקה ככנוסה לחייבו משום אשת אב וא"ת א"כ לא יקח למה לי תיפוק ליה מלא יגלה לחוד שמעינן דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד וי"ל היא גופא קמ"ל דשומרת יבם של אביו בחד אחא דינו כאשת אב ממש וחייב עלה מיתה וי"ל הא דפריך הש"ס בבלי ותיפוק ליה משום דודתו היינו דקשיא ליה אי משום סמוכים לחוד למה שני קרא וכתב שומרת יבם של אביו ה"ל למכתב דודתו המפורשת בפ' עריות אלא לעבור עליו בשני לאוין:
מהו שיהא הולד ממזר כר"י. וקשה תפשוט שאין הולד ממזר דהא אמרי' בסמוך דמודה ר"י שקידושין תופסין בה ותוס' כתבו בהרבה מקומות בש"ס וכמ"ש בסמוך בשמם דכל מקום שהוולד ממזר אין קידושין תופסין וי"ל היא גופא קשיא ליה כיון דסמוך ללא יבא ה"ל ממזר א"כ אין הקידושין תופסין בה ושני ליה דלא יבא פצוע דכא הפסיק הענין ולא הוי ממזר הלכך קידושין תופסין בה. ותוס' כתבו פ"ק דמכלתין דף י' בד"ה לר' יהודה וכו' וא"ת כיון דמתני' כר"י דאוסר באנוסת אביו א"כ סובר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח ס"פ החולץ דמפרש טעמיה דר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר כר"י דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמוך ליה לא יבא ממזר א"כ אפי' דאי לא משכחת לה ע"ש תירוצם. ולפום סוגיין לק"מ דהא אפי' לר' יהודה לא הוי ממזר מאנוסת אביו דלא יבא פצוע דכא הפסיק הענין אלא דר"ע סובר אי הפסיק הענין ללא יגלה פשיטא דהפסיק הענין ללא יקח איש את אשת אביו דמוקדם בקרא. וא"ת הא מיהת הפסיק הענין וי"ל דאיצטרך למיסמך לא יבא פצוע דכא ללא יבא ממזר ללמד מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים כדאמרי' לעיל פ' הערל ה"ב וע"ש בתו' בד"ה יליף לה וכו' דמסמוכ' יליף ובבבלי פ' הערל דף עה נמי קאמר דאיצטרך לסמכו למילף מה להלן בידי אדם וכו' ע"ש וכיון דפצוע דכא אינו מוליד לא הוי הפסק. ור' יהודה סובר פצוע דכא בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן דס"ל הכי כמפורש לעיל פ' הערל לכך סובר דהוי הפסק. ותוס' כ' דלר"ע לא יבא פצוע דכא לא הוי הפסק משום שאינן בני בנים. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה א"ל לא יבא וכו'. וא"ת מ"ט דר"י דקאמר בסמוך דאין לוקין עליו וי"ל דא"כ ה"ל למכתב בענינ' דעריות. וא"ת הא איצטריך למכתביה הכא כדי לסמכו ענין לונתן דנדע דבאנוסת אביו הכתוב מדבר וכ"מ בבבלי פ"ק דמכילתין דף ד' וי"ל הירושלמי סובר דמשמעות כנף אביו דריש ר"י דבאנוסת אביו איירי קרא. אך קשה הא אי לא כתיב הכא לא שמעינן דבאנוסת אביו איירי דהא ר' יהודה יליף ליה מדסמיך ליה ונתן האיש השוכב עמה וכן מפורש בבבלי פ"ק דמכילתין דף ד' דדריש סמוכים משום דמוכח דא"כ לכתבי' גבי עריות וי"ל דהירו' סובר דר"י פשטי' דקרא משמע ליה דבאנוס' איירי וא"ת למאי דמשני לא יבא פצוע דכא הפסיק הענין א"כ לר' יהודה באנוסת אביו לא הוי ממזר וה"ה בשאר חייבי לאוין א"כ לכתוב רחמנא לא יגלה תחלה סמוך לונתן האיש השוכב עמה ואף לפמש"ל בסמוך דלאו מסמוכים דריש ר"י דבאנוסה איירי מ"מ טפי שייכי אהדדי ונתן האיש וגו' עם לא יגלה והדר לכתוב לא יקח סמוך ללא יבא ממזר. ומעתה מה שכתבתי לעיל פ' החולץ הלכה יב בתו' בד"ה מה אשת אב וכו' ותימא אי הוה כתיבי קראי איפכא וכו'. יש ליישב ר' יהושע כרבנן ס"ל דבשומרת יבם הכתוב מדבר לכך לא כתיב איפכא דלא נימא דבאנוסה הכתוב מדבר משום דסמיך לונתן האיש השוכב עמה וגו'. וי"ל אי כתיב הכי סד"א דוקא מחייבי מיתות ב"ד דומיא דאשת אביו הוא דהוי ממזר אבל חייבי כריתות לא הוי ממזר לכך כתיב לא יקח ולא יגלה לאשמועינן דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר וא"ת לכתוב רחמנא אחת מחייבי כריתות סמוך ללא יבא ממזר וא"צ להפך הסמוכים י"ל כללא הוא לשתוק אמרי' לכתוב לא אמרי':
א"ל לא יבוא פצוע דכא הפסיק הענין. וא"ת לר"י לא ידעינן איזהו ממזר דהשתא דלא יבא פצוע דכא הפסיק בין לא יגלה ללא יבא ממזר כ"ש שמפסיק בין לא יקח ללא יבא וי"ל האי לא יקח מופנה דכבר כתיב איסורו בפ' עריות אלא לסמכו ענין ללא יבא ממזר כתיב הכא ועיקר מילתא איזהו ממזר ילפינן מאשת אב כדאמרי' לעיל ס"פ החולץ הלכה יב. והשתא גם לר"ע ל"ק דמצי מוקי דלא יגלה כרבנן או כר"י אפ"ה מחייבי לאוין ממזר הוי כמפורש שם בירו':
א"ל אשת אב בכלל כל העריות וכו'. לעיל ס"פ החולץ מסקינן דלאו דוקא דבר שהי' בכלל ממש דפרטא בלאו הוא אלא עיקרא דמילתא אהיקישא סמוך ובכרת הוקשו להדדי. ואף שיש לדחוק לפרש הסוגיא דהתם בענין אחר מ"מ פשטא דסוגיא מתפרשת כמ"ש שם:
רע"א אביו ואמו קלל וכו'. וא"ת לפי הגהתי בקונט' כבר אפיקתיה לאביו קלל וגו' דבא ללמד דלא בעינן שניהם כאחד וי"ל ר"ע סובר כר' יונתן דמשמע שניהן כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו ובבבלי סנהדרין דף פה גרסי' ת"ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה וכו' הניחא לר' יונתן דמייתר ליה קרא אביו ואמו קלל אלא לר' יאשי' מנ"ל דתניא איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר יקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אמו שלא אביו אביו שלא אמו מנין ת"ל אביו ואמו קלל דר"י ר' יונתן אומר משמע כל א' בפני עצמו וכו' מנ"ל נפקא ליה מומקלל אביו ואמו ור' יונתן האי מיבעיא ליה לרבות בת טומטום וכו' ותיפוק ליה מאיש איש דברה תורה כל' בני אדם. והרמב"ם כ' רפ"ה מה' ממרים המקלל אביו ואמו נסקל וכו' ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן ה"ז נסקל וכו' וכן הטומטום ואנדרוגינוס. והלכה ט' כ' וכן גר שהורתו שלא בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה אינו חייב על מכתו וקללתו כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ע"כ. וקשה כמאן ס"ל אי כר' יונתן הא איצטרך אביו ואמו קלל לאחר מיתה ומקלל אביו ואמו איצטרך לרבות בת טומטום ולדידיה גר חייב על אמו כר"י הגלילי דהא לא אייתר לן אביו ואמו קלל לדרשת ר"ע וכן לר' יאשיה איצטריך אביו ואמו קלל לחלק ומקלל אביו ואמו לאחר מיתה וע"ק מ"ש שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב וכו' הא אפי' כר"ע לא אתי' דאיהו מאביו ואמו קלל יליף ליה כמפורש כאן ובת"כ. ותמהני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו. ונ"ל דסובר הרמב"ם הא דמשני הש"ס לר' יונתן דברה תורה כלשון בני אדם זהו דוקא אם נאמר דס"ל לר' יונתן כר"י הגלילי ומדחזינן דבסוטה פ"ד פריך הש"ס ור' יונתן האי איש איש מאי עביד ליה ש"מ דאף ר' יונתן דריש איש איש ואייתר ליה ומקלל אביו ואמו ש"מ דאתיא לדרשת ר"ע דגר אינו חייב על אמו. והא דתפס להך קרא ושבק לקרא דאביו ואמו קלל דמיניה יליף ר"ע י"ל משום הך ברייתא דבבבלי דיליף מאביו ואמו קלל לאחר מיתה משמע דהכי ס"ל לר' יונתן. ובזה מיושב קושית המשנה למלך ר"פ הנ"ל. והדברים ברורים באין גמגום:
מודה ר"ע בשתוקי וכו'. כ' הרמב"ם פ"ה מה' ממרים הלכה ט' שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו. והרב בכ"מ לא גילה מקורו. ונראה שנעלם ממנו לפי שעה סוגיין וגם הת"כ. גם אמ"ש הרמב"ם שם וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על קללתו. כ' הכ"מ זה פשוט וכו' ע"ש כאלו הרמב"ם הוציא דין זה מלבו. והדבר מבואר בסוגיין:
גירין מהו שייבמו. וא"ת מאי קמיבעיא ליה מתני' היא גיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין וי"ל מיבעיא ליה טעמא דמתני' משום דאסירי או משום דאינן בני חליצה וייבום ושריא לעלמא ולדידהו. אך קשה הנך דסברוהו למימר באשה שיש לה בנים וכו' ש"מ דסברוהו הטעם דאסור משום דבישראל אסור ואתי לאחלופי א"כ צ"ל דאיבעיא דידה דוקא באחין מן האב דאי באחין מן האם נמי מאי קאמר ואם אינה אשת אחיו יהא כנושא אשה מן השוק. דלמא אינה אשת אחיו מן האב אבל היא אשת אחיו מן האם דאמו ודאית ואסורה לו וי"ל כולי הא לא חששו ודוחק ועיי' בבבלי:
אפי' כן אסור שלא יהו אומרים וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' בני יודן אמתא אשתחררו שרי רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי א"ל רבא והא רב ששת אסר א"ל הוא אסר ואנא שרי ופריך ממתני' דתנן לא חולצין ולא מייבמין דמשמע איסורא ע"ש. וקשה דלמא מתני' דוקא לענין ייבום אוסר שלא יאמרו וכו' וקא מישתרי יבמה לשוק לעלמא כמ"ש בקונט' וראב"י לאו במקום ייבום איירי כמ"ש רש"י שם בד"ה נשי דהדדי וכו'. וצ"ל דהבבלי לית ליה הך חששא. ונראה דקאסר ר' יוחנן אפי' שלא במקום ייבום דהא סברוהו למימר דוקא באשה שיש לה בנים אוסר ואתא ריב"א לומר דאפי' באשה שאין לה בנים נמי אסור ש"מ דתרתי אית ליה חששא דאיחלופי וחששא שיאמרו ראינו מצות יבום בגרים. ומזה סייעתא לפסק הרי"ף דפסק כרב ששת דאוסר למנסב נשי דהדדי ודלא כרמב"ם דמתיר ועמ"ש לקמן בפרקין בתו' בד"ה א"ל והתנינן:
גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה וכו' כונס אחת וכו'. כ' הרמב"ם פי"ד מהא"ב הלכה טו הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם יושב עם אחת מהן ומגרש השנייה וכ"כ בש"ע יו"ד סי' רסט סעיף ה'. וכ' הה"מ ברייתא פ' נושאין נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת ופי' בגר שנשא בגיותו אשה ובתה ונתגיירו עמו קאי כ"פ המפרשים ורבינו כ' דין זה במי שנשא אשה ובתה שנתגיירו ואפי' היה זה שנשאן ישראל ודינו ודאי אמת וכ"כ רש"י ע"כ. וקשה בסוגיין מבואר כדברי המפרשים ודלא כדעת הרמב"ם שהרי מסיים בד"א שלא הכיר באחת מהן משנתגייר ש"מ דבגר שנשא בגיותו אשה ובתה איירי. ומדמסיים ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר ש"מ דבדיעבד לא יוציא ודלא כרמב"ם. ומ"ש הה"מ שכ"כ רש"י. לא ידענו מאי קאמר דז"ל רש"י וא"ת שנשא גיורת שנתגיירו האם והבת דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי ל"ל גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי ע"כ. מדבריו אלו משמע בהיפך אס"ד דאף לאחר שנתגיירו אסורים ה"ל לתנא למיתני דינו בישראל שנשא גיורת ובתה הגיורת אלא ודאי לאחר שנתגיירו לית בהו איסורא מיהו בסנהדרין דף נח ע"א פירש"י בד"ה נשא אשה ובתה אשאר גרים קאי כשנשאם בגיותם ונתגיירו עמו א"נ אהא קאי ומשום דהך גיורת קאמר וה"ה לישראל גמור. ונראה דהרמב"ם דייק פירושו מדברי הבבלי שם דגרסי' התם אמר מר נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת לכתחלה לא יכנוס השתא אפוקי מפיק לכתחלה מיבעיא התם קאי וכו'. וקשיא אס"ד בישראל שריא בדיעבד אם כנם אשה ובתה לישני כונס אחת ומוציא אחת היינו שנשאה בגיותו ולא בא עליה לאחר שנתגייר. ולאחר שנתגייר לכתחלה לא יכנוס ועוד לפ"ז צ"ל דהבבלי והירושלמי פליגי דהא לירושלמי באם בא עליהן לאחר שנתגייר לא יוציא ובבבלי אמרי' דיוציא ואפי' בדיעבד כדאמרי' השתא אפוקי אפיק וכו' וכמ"ש. לכך מפרש הא דתניא נשא אשה ובתה איירי בישראל והואיל ואיכא תרתי לריעותא דאתי לאחלופי בישראל וגם הגיורות יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה הלכך יוציא אבל בנשאה בגיותו דליכא למיחש לאחלופי אלא משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' הלכך בדיעבד לא יוציא. נמצא שני התלמודים שוין. מיהו עדיין קשיא ה"ל לרמב"ם לבאר דין דנשא בגיותו אשה ובתה וצ"ע:
אחות אמו יוציא אחות אביו יקיים דר"מ. כתבו תוס' בסוגיין דף צח ע"א בד"ה נשא אחותו וכו' ומיהו נראה לר"י דהך ברייתא פליגי אירושלמי וב"ר דהא משמע דכ"ע מוקי הכא קרא לאחות אב ואחות אם והיינו כרבנן דהתם ע"כ. וקשה הא בסוגיין מפורש דלכ"ע אחות אב יקיים ומאי רבנן דקאמרו ונראה שט"ס הוא בתו' וצ"ל והיינו כר' ביבי דהתם ר"ל דר' ביבי קאמר מעתה אחות אביו אסורה שהיא סמוכה לו. ותימא ודאי אין דברי ר' ביבי אמורים אליבא דר"מ דהא מפורש תנינא בברייתא דקאר"מ אחות אביו יקיים ועוד וכי אין אחותו סמוכה לאביו כמו אחות אביו אלא דר' ביבי בא להוסיף ולא לגרוע ואר' חנין פריך כדפירשתי בקונט' וזה ברור. ולפמ"ש בקונט' דלמסקנא מתרץ קושית ר' ביבי וכ"מ בב"ר א"א לקיים דברי תוס'. וצ"ע. מיהו לענין גר פליג הבבלי. דבסוגיין אמרי' אחותו בין מאב בין מאם יוציא דר"מ ובבבלי אמרי' לכ"ע אחותו מאם יוציא מאב יקיים:
משם ראיה ותהי לי לאשה. עיי' פי' בקונט' ונראה דה"פ ותהי לי לאשה למה לי אלא ה"ק והי' ראוי' לי לאשה כדדרשי' מולו תהי' לאשה דאונס אשה הראויה לו. ובמה היתה ראוי' שהיא בת אחיו דאמרי' בבבלי במכלתין דף סב הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכ' תוס' ה"ה בת אחיו. ש"מ דא"ל מתחלה קורבא דאבא אית לי בהדה. ועמ"ש לקמן בפרקין בתו' בד"ה זאת והיפ"ת בב"ר סי' יח האריך בפי' סוגיין. וכל מעיין ישפוט בצדק שאין פירושו מחוור. ופירושי בקונט' אמת ויציב:
התיבון הרי אחותו וכו'. וקשה הא ר"י הלכתא קאמר ומאי קשיא ליה מברייתא ונראה דסובר המקשה דר' יוסה אליבא דר"מ קאמר למלתי' וכן משמע בבבלי בסנהדרין דף נח ע"ש מיהו קשה מאי פריך מאחותו דלמא מדרבנן אסורה וכמ"ש בקונטרס:
ובגלל התועבות האלה וגו'. בבבלי סנהדרין דף נו ע"א גרסי' ת"ר שבע מצות נצטוו בני נח דינין וכו' רש"א אף על הכישוף ר' יוסי אומר כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עליו לא ימצא בך וגו' ובגלל התועבות האלה וגו' ולא ענש אא"כ הזהיר. וקשה א"כ מאי פריך הכא מר"ש הא ת"ק פליג עליה וסובר דאינן מוזהרין על הכישוף ש"מ דלית ליה הך דרשא דר"ש אלא מפרש לקרא ה' השונא כישוף שמכחישין פמליא של מעלה גירשם ע"י כך מארצו א"נ ה"ק ובגלל אחת מהתועבות האלה גירשם מארצו אף בכולם יגרש ישראל אם יעברו ובפ' כישוף כתיב נמי ע"ז מעביר בנו למולך א"כ הכא בעריות נמי לאו מחמת עונש קאה אותם הארץ אך ה' שונא זמה והוציאם מארצו א"נ בשביל אחת מהעריות והיינו מיתת ב"ד קאה אותם אבל אינן מוזהרין על שאר חייבי כריתות. מיהו הא דגרסי' בספרי אר"ש מלמד שהוזהרו וכו' בבבלי סנהדרין דף ס' משמע דלית ליה לר"ש הך דרשא. דגרסי' רש"א אף על הכישוף מ"ט דר"ש דכתיב מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה כל שישנו בכלל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה ע"כ. אך קשה מנ"ל דנצטוו מאז על הכישוף כשהיו ב"נ דלמא כשניתנה התורה נתחדשה הלכה שמצווין על הכישוף וי"ל:
א"ל והתנינן וכן שפחה וכו'. וקשה מאי פריך מבני חורין אעבד בבני חורין איכא איסורא משום איחלופי וי"ל קסבר הש"ס טעמא דמתני' שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ואס"ד דעבד מותר באמו א"כ לא שייך בעבד הך חששא שיאמרו באנו וכו' ועיי' בתוס' דף צח:
זאת אומרת וכו'. כ' תוס' דף צט בד"ה ספק וכו' אמרי' בירושלמי זאת אומרת וכו' פי' אע"פ שיכול לבוא וכו' מכאן יכול להיות ראיה לפי' ריב"ן והנושא בת אחותו דוקא בת אחותו אבל בת אחיו אין עושה כ"כ מצוה דמבטל מצות יבמין ע"כ. וקשה לפי תוס' מאי ראיה מייתי ממתני' דלמא שאני הכא דחיובא הוא לנשא' לקיים מצות יבמין ועוד טפי ה"ל לאתויי ראיה ממתני' דריש מכלתין דקחשיב נמי בתו. א"ו פי' השני שבקונט' עיקר והיינו דכתבו תוס' יכול להיות ראיה וכו' ועמש"ל בפי':
ולא פסולות. פי' בקונט' כגון שפחה משום כהן וכ"פ רש"י. וא"ת ל"ל משום כהן הא אפי' ישראל נמי אסור בשפחה וי"ל מלתא פסיקא נקט דבישראל מצינו לפעמים מותר בשפחה כגון שנמכר לעבד אבל כהן לעולם אסור בשפחה לשמואל בפ"ק דקידושין ע"ש:
מהו שיביאו שתי מנחות וכו'. וא"ת איך יקריב העבד מנחה ממעות שאינו שלו דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו וי"ל דמתנין מי שהוא הרב מקנה לעבדו במתנה קמח המנחה. מיהו למ"ד אם נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל צ"ל דמזכה לו הקמח ע"י אחר ועיי' בבבלי בקידושין דף כג ע"ב בתו'. בד"ה ור' אליעזר וכו':
מהו שיעידו עדות אחת ותעלה להם עדות אחת וכו'. וקשה הא תנן פ"ק דמכות נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ובאלו ודאי אחד מהן פסול וי"ל דאיבעי' היא בשלא כיונו להעיד בראיית המעשה ואמרי' התם פ"ק דמכות דאמרי' להו אי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש. וזה שלא כדברי הרמ"ה שכתב הסמ"ע בח"מ סי' לו ס"ק ד' בשמו שאם העיד הפסול עמהן פוסל כל העדות אע"פ שמתחלה בא לראות ע"ש מיהו בטור שם כתב בשם הרמ"ה דבעינן מיהת שיעיד הפסול תוך כדי דיבור לפ"ז י"ל דהאיבעי' דהכא היא בשלא העידו תוך כדי דיבור. אך קשה דוקא בשלישי הוא דאינו פוסל אלא תוך כדי דיבור אבל בשנים הראשונים אע"פ שהעיד השני אחר כדי דיבור פוסל עדות הראשון וכ"כ הטור סי' לח וכן מפורש בדברי רש"י שם בד"ה והוא שהעידו וכו' וגדולה מזו כתבו תוס' שם דאפי' בשהעיד השלישי לאחר כדי דיבור אם לא הוזם פוסל עדות הראשון ע"ש. וא"ל דשני עדים אלו כעד אחד הן ואינו פוסל האחד את השני דמ"מ יש לנו לפסול העד שהעיד לפניהם או לאחריהם ועוד מדתנן עדותן בטלה משמע אפי' עד אחד לא הוי וזה פשוט וברור וי"ל דאיבעיא היא בדיני ממונות וכמ"ש לקמן בסמוך ואליבא דר' יוסי דתנן התם א"ר יוסי בד"א דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטל דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. ודוחק לאוקמי האיבעיא שלא אליבא דהלכתא ובכל הני גווני דאמרן:
או ייבא וכו'. וא"ת מאי מספקא ליה למה לא נימא דעדותן בטלה כיון דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה וי"ל בעייתו לעדות ממון ומספקא ליה אם גם עדות ממון בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה או לא. והרמב"ם כ' פ"ב מה' רוצח וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות. משמע דפשיטא ליה דבדיני ממונות הוי עדות וראיתי בלח"מ פ' ך' מה' עדות דמקשה על הרמב"ם דפשטא דגמרא משמע דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות לענין עדות שא"א יכול להזימה דבטלה ע"ש. ובד"מ בח"מ סי' לג כ' בשם נ"י בדיני ממונות אף עדות שאי אתה יכול להזימה כשרה ומה"ט מכשיר בעדים הקרובים לדיינים גם כשהעד הוא טרפה ע"כ. וכ' הסמ"ע שם וקיצר כאן מר"ם משום דרבים חולקים עליו ע"כ. ולא מצאתי בנ"י שכ' דבד"מ עדות שא"א יכול להזימה כשרה אלא שכ' עדים הקרובים לדיינים כשרה. וי"ל דהטעם דהא אפשר שיוזמו בב"ד אחר אבל שיהו עדי ממון כשרים אפי' במקום דליכא לקיים בהו כאשר זמם מי אמר. ומ"ש גם כשהעד הוא טרפה יכול להעיד. דברי תימא הם מי איכא למ"ד דטרפה לא יעיד בדיני ממונות הא איכא לקיומי ביה הזמה לענין ממון וצ"ע. ובעיקר הדין נראה דאף בדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאל"כ קשיא מתני' ר"פ אד"מ דתנן התם מה בין דיני ממונות לדיני נפשות וכו' ולא קחשיב הא אלא ודאי כל מאי דלא תנן התם שוין והוא בכלל משפט אחד יהיה לכם. וכ"מ מדברי תוס' ר"פ אד"מ ע"ש. ולפמ"ש הפוסקים דמ"ד דעדי ממון לא יהיו קרובים לדיינים סובר נמי דבד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ צ"ל דהיר' סובר בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה דבירושלמי פ' שבועת העדות מפורש דאף בד"מ לא יהו העדים קרובים לדיינים ע"ש. שוב ראיתי שהש"ך בח"מ ס' לג האריך בדין זה וכיוונתי במקצת הדברים לדעתו והנאני:
ובכורו יהא רועה וכו'. עיי' פירושי בקונט' וכ"פ רש"י. משמע לעולם הוא רועה עד שיפול בו מום ותימא הא חייב להקריב בכור תוך שנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה. ואל תשיבני מכל הני דתנן בבכורות פ"ב ירעו עד שיסתאבו דהתם איירי בספק בכור ואי אפשר להקריבו שמא מביא חולין לעזרה אבל הכא דודאי בכור הוא וכי בשביל הנאתן יעברו על מצות ל"ת. ולא ראיתי להרמב"ם שהעתיק דין זה וצ"ע:
היה טמא ובעל מום וכו'. בבבלי ב"ק דף ק"י גרסי' היה בעל מום נותנו לאנשי משמר ועבודתו ועורו שלו. וכ' רש"י ל"א גרסי' עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו. ומסוגיין מבואר דגירסת רש"י עיקר דאין לפרש ועורן עליהן היינו לטמא ובעל מום דקשיא בשלמא בעל מום הוא שלו כיון דראוי לאכול וכפירש"י שם אבל טמא ודאי אינו שלו דהא אינו ראוי לאכול ולא להקריב. וא"ת לפי גירסת רש"י למה לא תנא גם טמא בברייתא י"ל דכ"ש הוא מבעל מום. וכגיר' רש"י כן היא גירס' הרמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש:
ומתניתא עבדא לון כזקן וכחולה. כ' תוס' בפרקין דף צט ע"ב בד"ה ואין מוציאין פי' בקונט' בל"ק אם היו חייבים עולה או חטאת וכו' כדפירשתי במתני' והקשו ע"ז בקונט' הא אמרי' בהגוזל קמא היכא דלא מצי עביד עבודה אף שליח לא מצי משוי ונראה לר"י דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה וכו' וכן מצא ר"א בהדיא בירושלמי היה זקן או חולה נותנה לכל משמר שירצה היה טמא או בעל מום נותנה לאותו משמר ותערובות עבדי להו כזקן וחולה ע"כ. הנה קושית רש"י ודאי קושיא נכונה היא לפי פירושו דעיקר מה שאין מוציאין מידו היינו שהעור והבשר שלהן ליתן לכל מי שירצו כמפורש בדבריו ולא יהיו אלא כזקן וחולה הא מפורש בבבלי ב"ק דף קי אם היה זקן וחולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ומהירושלמי אין ראיה דס"ל בזקן וחולה עבודתה ועורו שלו כמפורש בסוגיין. וא"ל דתוס' מפרשי' ואין מוציאין מידו היינו לענין זה שנותנין לכל כהן שירצה וה"ל דומיא דזקן וחולה וה"ק אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר וכפרש"י אבל לא שיתנו העור והבשר לכל מי שירצה דלשון אין מוציאין מידן משמע דבר שיש בו הפסד וריוח וע"ק הא ודאי מקמי דאתי לידי בל תאחר אפילו כל אדם נמי אין כופין והרשות בידו להשהותו ליתנו לכל משמר שירצה ולא שייך הכא אין מוציאין מידם. דודאי לאו ברשיעי איירי דעבר בבל תאחר וכ"כ תוס' פ"ק דר"ה דף ו' וי"ל קסברי תוס' דמטעם שאם יבא אליהו וכו' עדיפי התערובות מזקן וחולה דאם כהן הוה בהאי שעתא דאקריבי' הוא ראוי לאכול משא"כ זקן וחולה בהאי שעתא אינן ראויים לאכול:
אלא בשאנס. נראה דדוקא קאמר אבל בזנות ליכא לאוקמי דקתני סיפא ועולה במשמרו של זה ושל זה ואי בזנות אסור לשמש בכהונה דבעינן זרעו מיוחס אחריו דצריך שידע אבוה מני וא"ת א"כ אפי' באונס נמי וי"ל הא דבעינן זרעו מיוחס אחריו דרבנן ובזנות דשכיח גזרו ובאונס דלא שכיח לא גזרו. וכה"ג מחלק בבבלי בסוגיין בין זנות לנישואין. ואני תמה אבבלי דפריך אשמואל ממתני' ודחיק למוקמי מתני' בשינויא דחיקא ולא מוקי לה באונס. ודוחק לומר דס"ל דזנות ואונס כהדדי שכיחי דהדבר ברור דאינו כן וצ"ע:
וסברנן מימר כרבנן וכו'. עיי' פי' בקונט'. ומצינו כיוצא בזה כמה פעמים דקאמר סברוה למימר קאי הכי במסקנא וכ"כ תוס'. ומשנתינו ודאי לא אתי' כר' יוסי דתנן ואינן חולקין על הגורן ור' יוסי סובר חולקין תרומה לעבד בלא רבי וכן מפורש בבבלי בסוגיין וכ"מ לעיל הלכה ד:
מתני' אמרה כן הוא אונן עליהן וכו'. וקשה אדסייעא ליה מרישא תקשי ליה מסיפא דתנן הוא אינו מטמא להן ש"מ דמספק אינו מטמא ודלא כר"ח וי"ל דה"ק מתני' נמי דייקא במה דאר"ח דאוננין על הספק:
א"ל והתנינן אר"ח אוננין וכו'. וקשה למה לא הקשה ממתני' דאין לומר דשאלו גם על הטומאה דגם זה ה"ל למפשט ממתני' דאינו מטמא וכמ"ש בסמוך וי"ל דשאלו לענין טומאה ואין ראיה ממתני' דאם נאמר דמטמאין על הספק א"כ שניהם צריכין לטמא בו והא ודאי חד מינייהו מטמא עצמו שלא כדין אבל בשאר ספיקות כגון ספק בן ח' ספק בן ט' י"ל דמטמאין וכדרבי חייא:
ויאות מ"נ בן ט' הוא ימול וכו'. וה"ה ספק בן ז' או בן ח' ימול ממ"נ דבן ז' מלין אותו בשבת. וז"ל הרמב"ם פ"ק מה' מילה מי שנולד בחודש השביעי אם נולד שלם ה"ז וולד קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו ממ"נ אם בן ז' הוא ושלם בדין הוא שידחה שבת וכו'. וכ' הטור ויראה מדבריו בשגמרו שערו וצפרניו איירי מדכתב והוא שלם א"כ אפי' בודאי בן ח' נמי מלין אותו וכ' הכ"מ הא דכ' הרמב"ם והוא שלם היינו שהוא שלם באיבריו אלא שקשה לי מהיכן הוציא מ"ש אם נולד שלם כלומר באבריו ע"כ. ואני תמה שהרי לא כל הנולדים בשביעי חיים אלא אם היתה תחלת יצירתו לכך שיוולד בשביעי אבל אם היה ראוי להוולד בתשיעי ונולד בשביעי ודאי גרע מבן שמונה וכ"מ לעיל פ' החולץ דף יג וכ"כ הרמב"ם שם הל' י"א ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמור ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ע"כ. אלא כשהוא שלם באבריו אזלינן בתר רוב הנולדים בשביעי כשהם שלימים באבריהם שהן חיין וזה פשוט וברור:
שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך. נראה דהכי קיי"ל שהרי באזמל העמידו דבריהם במקום כרת אפי' בודאי כ"ש הכא דספק הוא שהעמידו איסור טלטול במקום ספק. ומזה סייעתא לדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דרב אדא דאמר מותר למול הספק ממ"נ וברייתא דספק בן ז' או בן ח' מוקי לה בשלא גמרו הסימנים ואנן מהלינן תינוק שלא גמרו הסימנים וכן משמע בבבלי פ' הערל. וכ"כ הב"י בי"ד סי' רסו. וע"פ הדברים האלה פירשתי כל הסוגיא והוא הנכון שבזה ליכא פלוגתא בין התלמודיים:
ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו. בבבלי מסכת מכות ד' טז גרסי' קשיא דר"י אדר"י אי לרשב"ל תרי תנאי אליבא דר"י אי לר' יוחנן ל"ק הא דידיה הא דרבי'. וקשה הא בין לר"י בין לרשב"ל קשיא ר"י אדר"י בתרוייהו וכ"פ רש"י א"כ ה"ל לשנויי סתמא תרי תנאי וכו'. ונראה ודאי לרשב"ל ל"ק מהא דקאר"י בשם ר"י הגלילי שהרי מסיי' בה ר' יהודה חוץ מנשבע לוקין עליו וקסבר רשב"ל אף להבא קאמר לוקין והא דקאמר רשב"ל טעמא דכתב רחמנא בנותר הא לאו הכי לוקין אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין משמע אפי' נותר ה"א דלוקין י"ל ה"ק מסברא לאו שאין בו מעשה אין לוקין דבעינן דומיא דלאו דחסימה שיש בו מעשה אלא כיון דמצינו שחייב הכתוב בנשבע לשקר שלוקה אעפ"י שאין בו מעשה מדכתיב לא ינקה סד"א דכל לאו שאין בו מעשה לוקין לכך איצטרך לאשמועינן בנותר דפטור. ולר' יוחנן ל"ק מהא דאר"י בהכה את זה וחזר והכה את זה פטור דאי אפשר לעמוד עליו לעולם וכדאמרי' כאן דלעולם היא התראת ספק משא"כ בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה דכשעבר היום ולא אכל למפרע הוי התראת ודאי אבל לרשב"ל ודאי קשיא דהא איהו מדמי להו אהדדי ע"ש היטב בסוגיא דמכות ותמצא כי נכון הוא ועמש"ל פ"י הל"ו בתו' בד"ה כמ"ד וכו'. א"נ ר' יוחנן סובר כאידך ברייתא דמייתי הכא ובבבלי בסוגיין דאפי' שניהם בבת א' פוטר ר' יהודה ומקרא יליף ליה דפטור כדמסיק בסמוך. ר"י בעי מחלפה שיטתי' דר"י וכו'. בבבלי חולין דף צא מסיק דמיפשט פשיט ליה לר' יהודה דנוהג בירך ימין ומתני' כאידך דר"י דסובר התראת ספק לאו שמה התראה דתני' לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר"י. וצ"ל דהירושלמי סובר דלא פשיטא ליה ומוקי למתני' ככ"ע. מיהו קשיא לי בבבלי הוה מצי לשנויי דמתני' אתיא כאידך דר"י דפוטר אפי' בהכה שניהם בבת אחת דמקרא יליף דבעינן אביו ודאי כדמסיק בסוגיין בבבלי וירושלמי. והך שינויי' עדיפא דאתיא ככ"ע ולפמ"ש בתו' בסמוך לא אתיא הך שינוייא כר' יוחנן:
רבי יודה בעי מעתה וכו'. עיי' פי' בקונט'. וקשה כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ה"ל כאלו עכשיו נמי ודאי הוא ולא דמי כלל להתראת ספק לכך נ"ל להגיה מעתה נבלה שביטלה בטרפה מאחר שודאי היה לו וכו' וה"פ אם נתערבו זה בזה ואכלן ה"ל התראת ספק וכן מפורש בבבלי בזבחים פ' התערובות דף עח ארשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ש"מ תלת וכו' וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה וע"ש ברש"י ותו'. ור' יודה סובר בפשיטות דחייב עלייהו. ולפ"ז אתי שפיר תירוץ הש"ס:
אביו ודאי לא הספק וכו'. כ"ה בת"כ פ' קדושים וא"ת הא אפיקתי' אביו ולא אבי אביו וי"ל חדא מאביו ואמו דהכאה קדריש ואידך מאביו ואמו דקללה קדריש וקסבר מקשינן הכאה לקללה. ובבבלי מפיק ליה מהיקישא ע"ש:
הדרן עלך פרק נושאין