Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חרש. מתני' בשקידשה בכסף וכו'. כתב הב"י א"ע סי' קכא בד"ה ומ"ש או שנפלה וכו' וכתב בירושלמי אמחני' דחרש שנשא וכו' מתני' בשקדשה בכסף וכו' וכתבו הנ"י ולא ראיתי לאחד מהפוסקים שכתבו כן ע"כ. וראיתי שגם הרשב"א בחי' מביאו. ונראה שהדין עם הפוסקים שהשמיטו דהשתא ס"ד דסתמא דש"ס אשתו של חרש חייבין עליה אשם תלוי דמספקא לן אם יש בו דעת או לא הלכך קידושי כסף שלו אינן קידושין דהפקר ב"ד הפקר שכבר תקנו חכמים שכל מעשה חרש אינן כלום אבל קידש בביאה לא עקרי רבנן לקידושי תורה והא דאמרי' בעלמא כל המקדש בביאה אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיני' הא ודאי לא שייך הכי כיון דמספקא לן שמא הי' שפוי באותה שעה א"כ לא פקעי קידושין מיני' אבל לפי המסקנא דמסיק ר"י ור"ל בסמוך וגם בבבלי דאשם תלוי אין בה דודאי אין לו דעת ומדאורייתא אין קידושיו קידושין אף אם קידש בביאה אין קידושיו קידושין. וראי' לדברינו מהא דאמרי' לעיל פ' ב"ש קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ואמרי' בירוש' ובבבלי מה תקנתן כונס את החרשת ומוציאה בגט וכו' ע"ש ואס"ד דקידושי ביאה קידושין גמורין הן הא יש להן תקנה שיקדש אח החרשת בביאה ונפטרה הקטנה מיהו י"ל אף בביאה אין קידושיו אלא ספק. אך מדסתם התנא לעיל ותנא וכן שתי חרשות פוטרות זו את זו משום דשניהן שוין בקנינן הא איכא חרשת דעדיפא מחברתא בקנינה כגון שקידשה בביאה אלא ודאי דאין חילוק ביניהן:
אפילו אשם תלוי אין בה. בבבלי בפרקין איכא שתי לשונות בל"ק אמר שמואל אשם תלוי אין בה ובלישנא בתרא אמר שמואל אשם תלוי יש בה כר"א דאמר חרש ספק הוא אם יש בו דעת או לא. ויש לתמוה מן הרמב"ם שדרכו לפסוק כלישנא בתרא בפרט בדבר דאורייתא ולחומרא וגם רב אשי שקיל וטרי בדברי ר"א כמפורש בבבלי ש"מ דהלכתא כוותיה למה פסק קידושי חרש דרבנן הא לל"ב ספיקא הוא ושמואל ס"ל כר"א בתרוייהו. מיהו הא ל"ק למה השמיט דין זה דחייבין עליה אשם תלוי דהך דשמואל אתיא כר"א דמחייב אשם תלוי על חתיכה אחת אבל אנן קיי"ל כחכמים דאין חייבין על חתיכה אחת אף אם נאמר אשת חרש ספק אין מביא עליה אשם תלוי אבל קושיא הראשונה קשיא וכן יש לתמוה ארוב הפוסקים וי"ל שסמכו אסוגיין וברייתא דר"ח דבסמוך דסברי דודאי אין בו דעת ולית בקידושיו שום ספק דאורייתא. והא דא"ר יוחנן אפי' אשם תלוי אין בו כלומר למ"ד דחייב אשם תלוי אפי' על חתיכה אחת אבל איהו י"ל דסובר כמ"ד בעינן חתיכה אחת משני חתיכות א"נ אפי' איסור אשם תלוי אין בה וכה"ג כתבו תוס' כריתות פ"ד דף י"ז ע"ב ע"ש:
גירשה מותרת להנשא לראשון. כ' הרמב"ם פ"ד מה"א חרש שנשא פקחת וכו' קידושיו דרבנן לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת ה"ז מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש. וכ' הראב"ד טעה בזה שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה וכו'. ולפמ"ש בקונט' לק"מ דדברי הרמב"ם הן הן דברי הירושלמי. והראב"ד מפרש הא דאמרי' הדא היא דתני ר"ח קושיא היא כלומר וכי הלכה זו אתיא כהא דתני ר"ח דהא בברייתא תני אשתו של חרש שהלך בעלה למדינת הים וכו' תצא מזה ומזה ש"מ דאף באשת החרש גזרי' שמא יאמרו גירש זה וכו'. ודלא כמ"ש הלח"מ פי"א מה"ג דלדברי הראב"ד אין לדברים אלו מובן כלל. גם מ"ש הלח"מ ומשנה למלך פ"ד מה"א דטעה דלא גזרינן בחרש שמא יאמרו גירש זה וכו' שהכל יודעים שקידושי חרש דרבנן ע"ש. דבריהם תמוהים הא איכא למ"ד בבבלי בפרקין דקידושי חרש ספיקא דאורייתא נינהו וכמ"ש בסמוך בתו' בד"ה אפי' וכו' ועוד אטו כ"ע דינא גמירי. ומחוורתא כמ"ש בקונט'. ומ"ש בעל משנה למלך שם פ"ד מה"א בד"ה ומ"מ וכו' ומהתימא על הה"מ שמביא הירושלמי הזה פי"א מה"ג ואיך שכחו במקום הזה והראב"ד ז"ל אין ספק שנעלם ממנו הירושלמי הזה ע"כ ול"נ שאין כאן תימא שכבר כתבתי בסמוך שהראב"ד מפרש לירושלמי דליתא להא דר"א דאמר גירשה מותרת וכו' ודייק ליה מברייתא דר"ח וכמ"ש בסמוך. וא"ת הרמב"ם איך מתרץ דיוקא דהראב"ד י"ל דסובר כשהלך החרש למדינת הים שאני דקנסא הוא ולא חילקו חכמים בקנסות וכן מפורש בדברי הה"מ פי"א מה"ג בד"ה חרש וכו' ע"ש גם מהה"מ לא נעלם הירושלמי הלזה אלא שהוא מפרש הא דקאמר גירשה מותרת להנשא להראשון היינו בשגירש הפקח אשתו וניסת לחרש וגירשה מותרת לחזור לפקח וכ"כ הלח"מ פי"א מה"ג שכך מפרש הה"מ לשון זה ע"ש ועיי' במ"ל פ"י מה"ג:
אשתו של פקח וכו'. כ' הה"מ פי"א מה"ג גי' הרמב"ם אשתו של פקח שגירשה והלכה וניסת לחרש אינו קורא עליה לא יוכל וגו' והטעם שאין כח בקידושי חרש לגרע כח קידושי פקח ע"ש. ונ"ל סמך וראיה לגירסא זו מדלא כללינהו בחדא בבא חרש או פקח שגירשו נשיהם והלכה וניסת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל וכו' אלא ודאי חלוקין הם בדיניהם וכמ"ש הרמב"ם ובאשה שהלך וכו' מטעם קנסא אסורה לפקח וכמ"ש בסמוך:
מפני גדירה. עיי' פי' בקונט' והוא מדברי תוס' בפרקין. ותימא לי הא דקאמר בסמוך יש לה בן ואב וכו' מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב ויכולה לשמור גיטה. מי איכא למ"ד דאב מקבל גט בתו הבוגרת שלא ברצונה דוקא קטנה ונערה הוא דאיכא מ"ד שאביה מקבל גיטה אבל לא בגדולה ועוד תינח אב אבל בן ואח מה טעמא. וא"ל כל שיש לה אב ובן ואח ה"ל כאלו היא משמרת את גיטה דהא ודאי אין סברא אם יש מי שמשמר את גיטה לפי שעה דמהני דא"כ מ"ש בן ואב הא אפי' איש זר נמי ישמר אח גיטה לפי שעה ולמה תנן נשטתתה לא יוציא ועוד קטנה נמי תתגרש אפילו באינה יודעת לשמור את גיטה ע"י אחר שמשמרו בשבילה מאי קאמרת בן ואב יכולים לשמור לעולם גם זה ליתא אטו בכופא תלו לה מי לא עסקינן שימות הבן או אב עד שלא תמות היא ואין מי שישמרנו ועוד הא ודאי לא קפיד קרא אלא על שעת נתינת גט דאטו אשה שנשתטי' לאחר נתינת הגט יהא הגט בטיל למפרע בתמי' וע' בתו' בבבלי דף קיב ע"ב. ועוד הא מקרא יליף דכתיב ונתן בידה הרי דקפיד קרא אשמירתה ולא על שמירת אחרים והא דגרסי' בבבלי בסוגיין אי בשאינה יודעת לשמור את עצמה ואת גיטה דבר תורה מתגרשת הא א"ר ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאה זו וכו' ותדר"י ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו וכו' לא צריכה דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה ד"ת מתגרשת דהא יודעה לשמור גיטה ואמרו רבנן לא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ. קשה כיון שאינה יודעה לשמור את עצמה משלחה וחוזרת היא נמצא שאינה מתגרשה ד"ת ודוחק לומר כל שיודעת לשמור את גיטה משלחה ואינה חוזרת קרינן בה דיודעת נמי להיות בוש מלחזור דהא תינוקת פחות מבן שש יודעת לשמור את גיטה קרינן לה כל שנוטלת צרור וזורקו אגוז ונטלו כמפורש בבבלי גיטין דף סה וזו ודאי משלחת וחוזרת גם מ"ש תו' דאביה יכול לשמרה שלא תחזור לבית בעלה אבל אינו יכול לשמרה מזנות דוחק גדול הוא. וליכא לאוקמי הא דקאמר יש לה בן ואב וכו' בקטנה איירי דודאי יש לו לאב יד לקבל גיטה דקשיא תינח אב בן ואח מאי איכא למימר ועוד הא כתבו תוס' בקידושין דף מג דסוגיין בגדולה איירי אבל בקטנה לא שייך גרירה שאין בני אדם להוטי' אחריה ע"ש. ואף דבריהם אלו תמוהים דאף קטנה לא תתגרש ע"י אביה שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא קטנה עתידה להתגדל לאחר זמן ואין אביה יכול לשמרה כמ"ש תוס' מיהו בהא י"ל כל דלא שייך בה גרירה בשעת נתינת הגט תו לא חיישינן אבל קושיות הראשונות קשיין וע"ק הא דדריש תדר"י ויצאה מביתו מי שמשלחה וכו' א"כ אף פקחת ונתחרשה לא יוציא דהא כתיב ויצתה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר נאמר כל היכא שיש לה הויה אצל אחר מן התורה יצאה זו החרשת שאין לה הויה אצל אחר לכך נ"ל דאף ר' ישמעאל לא קאמר אלא כל שאינה יוצאה מביתו לגמרי שחוזרת לא קרינן בה והלכה והיתה לאיש אחר אבל גט מעליא הוא א"נ דרשא דתדר"י אסמכתא בעלמא היא ומשום שלא ינהגו בה מנהג הפקר הוא דכל שמשלחה וחוזרת ואין לה בושת יש לחוש למנהג הפקר אלא דס"ד דמקשה דאף זו שמשלחה ואינה חוזרת דאורייתא א"נ סובר המקשה דטעמא אחרינא הוא ולאו משום מנהג הפקר וקשיא ליה אר' יצחק ומשני כל שיודעת לשמור גיטה מדאורייתא מתגרשת ואמרו רבנן דאפ"ה לא יוציאה מפני שחוזרת וינהגו בה מנהג הפקר והיא גופא קמ"ל ר' יצחק דהא דתדר"י אסמכתא בעלמא היא ואם עבר וגירש ה"ז מגורש'. וראיה מבוררת לדברינו ממ"ש רש"י קידושין דף מג ע"ב בד"ה וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו כל שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת ביבמות פ' חרש ע"כ לפום ריהטא קשיא הא דרשא זו לאו ר' יצחק אמרה אלא תדר"י כמפורש בבבלי בפרקין אלא ודאי כמ"ש דלמסקנא ר' יצחק היינו דרבי ישמעאל ומשלחה וחוזרת מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר. מעתה דברי הירושלמי מבוארי' מפני גרירה היינו שמשלחת וחוזרת ויש לחוש למנהג הפקר וה"ל דרבנן והא דר"ז ור' אילא היינו מדכתיב ונתן בידה וה"ל איסורא דאורייתא הלכך אם עבר וגירשה למ"ד מפני גרירה שרי ולמ"ד שאינה יכולה וכו' אסור וה"ג יש לה אב מ"ד וכו' ול"ג בן ואח וכ"מ בסמוך דקאמר ויש לה אב ויכולה לשמור גיטה. ובקטנה איירי שאביה מקבל את גיטה ואפי' אי גרסי' אח י"ל ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה וקסבר שאף הן מקבלין הגט מיהו בן ודאי ל"ג דהא קטנה אינה יולדת. והרמב"ם כ' פ"י מה"ג אם גירש השוטה ה"ז מגורש' והשיגו הראב"ד דבעינן שיודעת לשמור גיטה ע"ש בהה"מ ותירוצו דחוק. ונראה דסובר הרמב"ם ונתן בידה ברשותה משמע ואפי' שלא לדעת ולמסקנא דפ' חרש אף דרשת ר' ינאי ונתן בידה דרבנן והיינו מדאמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית אלא ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן ע"כ. וקשה כיון דאיכא נמי בדידה איסורא דאורייתא כגון שאינה יודעת לשמור את גיטה ה"ל למתני גבי דידה נמי עולמית דנדע דאיכא בה איסורא דאורייתא והוי רישא וסיפא בחד גווני אלא ודאי לפי המסקנא אין בה איסורא דאורייתא וכמ"ש ודברים ברורים הם. וראיה לדברינו ממ"ש הרמב"ם ריש הלכות גירושין ועשרה דברים הן עיקר גירושין מן התורה ולא קחשיב שתהא האשה המקבלת הגט בת דעת ומשלחה ואינה חוזרת וכן מקשה הלח"מ ולפמ"ש לק"מ שאלו אינן מן התורה. והא דכ' הרמב"ם פ"ב מה"ג וקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש ואם גירשה אינה מגורשת. היינו בקטנה שקידושיה דאורייתא אבל בשוטה דקידושיה דרבנן אם גירשה מגורשת. ומ"ש הב"ח א"ע סי' קיט שהסכימו כל חכמי אשכנז לישא אשה אחרת על השוטה והיינו לייחד לה כתובה וליתן גט ליד אחד להיוח שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפה וכו' ע"ש. ודאי שאין שום תועלת בנתינת הגט ליד השליח שהרי עתה אינה בת גירושין אך השליח יעשה שליחותו כשתשתפ' ואז אף הבעל בעצמו יכול לגרשה אלא שעיקר השלשת הגט הוא משום חרם דרגמ"ה וכיון שכבר הוציא גט מתחת ידו אינו נראה כנושא שתי נשים ובמ"ל פ"ו מה"ג האריך לפסול הגט שהושלש ע"ש. ולפמ"ש דלפי המסקנא ד"ת שוטה מתגרשת אפי' אינה יודעת לשמור הגט וכ"ד הרמב"ם לק"מ כיון דמדאורייתא הוי גט מצוי משוי שליש ואף שאין כן דעת תוס' סמכו אהרמב"ם ורש"י גם מן הירושלמי יש ראיה שאינו אלא מדרבנן וכבר כתבתי שגם דברי הבבלי הכי דייקי ואין להאריך כאן יותר:
נראין הדברים בפקחת וכו'. כ' תו' ריש פירקין בד"ה העיד וכו' רבנן הביאוהו לבית המדרש להביא ראיה לדבריהם וא"ל אף זו כיוצא בו וא"ת לריב"ן למה אינה מתגרשת הא אינה חוזרת כשמרמזין לה וי"ל מ"מ בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שיוציאנה על כרחה ע"כ. הנה תירוצם דחוק קצת מי לא עסקי' שקודם נתינת גט הוציאה בע"כ ועכשיו שנותן לה הגט משלחה ואינה חוזרת קרינן בה א"נ שהבינוה ע"י אשה אחרת וצ"ל דהיינו טעמא דריב"ן דסובר פקחת שיש בה דעת יוצאת בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת לא תצא אלא לדעת וכדבעי ר' חנניה וכדאמרי' גבי חליצה אין קריי' מעכבת וחרש וחרשת לפי שאינן באמר ואמרה אינן בני חליצה כמפורש בבבלי פ' מצות חליצה דף ק"ד וא"ת בשלמא בחליצה כתיב ואמר ואמרה איכא לחלק בין הראוי לשאינו ראוי לעיכוב אבל הכא בגט שלא הצריך הכתוב שתהא בת דעת מנ"ל לחלק וי"ל קרא בפקחת איירי דהא כתיב והלכה והיתה לאיש אחר וחרשת לאו בת הויה. אבל מרישא דקרא כי יקח וגו' אין ראיה דבפקחת איירי דחרשת לאו בת קידושין היא דאיכא לאוקמי בפקחת ונתחרשה. ועי"ל קסבר ריב"ן מהיקישא דויצאה והיתה איכא למילף דאין אשה מתגרשת אלא לדעת כי היכי דאינה מתקדשת אלא לדעת ורבנן סברי ונתן בידה בעל כרחה משמע והביאו ראיה מעדתו דריב"ג. והא דכתבו תוס' רבנן הביאוהו לבה"מ להביא ראיה לדבריהם מא"ל אף זו כיוצא בו. משמע דאמרו לו לאו רבנן דריב"ן אמרו. והא ודאי ליתא כדמוכח בבבלי דף קיג ע"ב וצ"ל וא"ל אף זו כיוצא בו. והרב בתוי"ט לא הרגיש בטעות זה. ולא ידעתי לכוון המשך דברי תו' דמיד אדברי ריב"ן ה"ל להקשות ולמה להו להביא תחלה דברי העדות:
בקטנה שהשיאה אביה ונתחרשה. משמע דר' חנניה לאו בקטנה מוקי לה אלא בגדולה ומאי תועלת יש בהשיאה אביה או לא ומאי קמ"ל ריב"נ. ונראה דה"ג ר"ח סבר מימר בחרשת שהשיאה אביה וכמש"ל הל' א' בתו' בד"ה מפני וכו' לשיטת ר"ת כל שיש לה אב יכולה לשמור גיטה קרינן לה אע"פ שהי' גדולה ה"ה כשיש לה אב יכולה לשמור קידושי' קרינן בה וה"ל כעין קידושי תורה וקמ"ל ריב"ג דאפ"ה יוצאה בגט. ונראה דהיינו דקשיא ליה לר' חנניא בסמוך דקא' נראין הדברים וכו' דקסבר עדותו של ריב"ג לא איירי בפקחת ונתחרשה דה"ל קידושי דאורייתא ור' יוסי מוקי לה בקטנה שהשיאה אביה וה"ל קידושי דאורייתא ודמיא שפיר לפקחת ונתחרשה וצ"ע:
צרתה מהו. תימא מאי קמיבעיא ליה פשיטא שצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום ממ"נ אי קנין חרש קנין כבר נפטרה צרתה מטעם צרת אחות ערוה כדתנן בריש מכלתין ואי אין קנינו קנין אף צרתה נכרית היא ופטורה מחליצה ויבום וגם אברייתא דפשיט מינה קשיא מאי קמ"ל פשיטא וי"ל קסבר קנין חרש קנוי ומשוייר ומיבעיא ליה מי אמרי' דשיור שניהם שוין או דלמא אותו צד ששייר בזו קנה בזו ודוחק דהא כתבתי לעיל פי"ג ה"ח בתו' בד"ה מהו וכו' דהירוש' סובר חרשת קנוי' ואינה קנוי'. ועיי' ברמב"ם ספ"ז מה' חליצה:
מהו שתאכל בתרומה. וא"ת לא יהא אלא ארוסה שנפלה לפני יבם מי איכא לספוקי שאינה אוכלת בתרומה לאחר שנתיבמה אע"ג דלא אכלה בתרומה בחיי הארוס כדתנן לעיל פ' אלמנה. ומתני' דפ' אע"פ הכי דייקא דוקא כשהיא שומרת יבם אינה אוכלת אבל משכנסה אוכלת בתרומה ואף זו כיוצא בה וי"ל שאני ארוסה שעומדת לאכול אצל הארוס כשיכניסנ' משא"כ כאן שלא היתה עומדת לאכול בחיי בעלה:
מת ונפלה לפני יבם אפי' חרש אוכלת. כ' תוס' דף נו וא"ת ואמאי אוכלת ניחוש לסמפון שהרי לא בדקה שלא הספיק לכנסה עד שנתחרש וא"כ אינה זקוקה לו ולקמן נמי קאמר דגזרינן נישואין דחרש אטו קידושין תיפוק ליה משום סמפון ע"ש ונ"ל הכא שאני כיון דתקנו רבנן נישואין לחרש ואף אם ישתפה וימצא בה מום או שלא יתרצה בה צריכה גט מדרבנן שלא תהא אשת איש יוצאה בלא גט מעתה זו שנתארסה כשהיה פקח מן התורה אוכלת בתרומה כדין כל הארוסות אלא שחכמים אסרו משום סמפון והם תקנו לה נישואין ובנשואין של פקח לא שייך סמפון אף בנשואי חרש לא חיישי לסמפון. והכא ליכא לשנוי כיון שניסת לו וחייב במזונותיה לא חיישינן לסמפון. דאמרינן בירושלמי פ"ק דכתובות ה"ב חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה. ומ"ש שם בתו' בד"ה ואם מתה יורשה. יש לתמוה שהשמיטו הפוסקים דין זה ע"ש. נעלם ממנו באותה השעה שדין זה מבואר ברמב"ם פכ"ב מה"א ובטור א"ע סי' צ' ומדברי הראב"ד בהשגות שם והה"מ נראה שנעלם מהם דברי הירוש'. וז"ל הה"מ אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה. זה למד רבינו ממה שאמרו אין לה כתובה כנז' פי"א כשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו. והחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאה וזיכתה לו ממונה. גם זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ולא עוד אלא שלפעמים יש לה כתובה ממנו כשהשיאוה ב"ד אליו כנז' פי"א ע"כ. וא"ת הא גם פקח שנשא חרשת פעמים יש לה כתובה כשכתב לה כנז' פי"א מה"א י"ל דשאני פקח שנשא חרשת שלעולם אין לה כתובה מתקנת ב"ד אבל חרש שנשא פקחת פעמים יש לה כתובה מחמת תנאי ב"ד. וא"ת פקח שנשא חרשת למה אין לה כתובה ותנאי כתובה נימא נמי כיון שלדעתו נשאה זיכה לה ממונה י"ל כדמשני בבבלי בפרקין וכמ"ש פי"א הטעם כדי שלא ימנעו מלישא אותה אבל איתתא בכל דהו ניחא לה. ונסתפקתי פקח שנשא חרשת וכתב לה כתובה אם יש לה גם תנאי כתובה. ומהירושלמי דכתובות פ"א ה"ב נראה דיש לה דגרסי' שם פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיה והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה. ואיירי בשכתב לה דאי לא כתב לה מאי קאמר שרוצה להזיק נכסיו דלמא לא נשאה אלא ע"מ שלא ליתן לה כתובה ודוחק לומר דאיירי בשכתב לה גם מזונות דמילתא דפשיטא היא. וכן מוכח מבבלי דף קיג דהך לישנא משמע שכתב לה דדייק דחרשת אין לה כתובה מדתניא ופקח שנשא חרשת אפי' כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזוק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה לא וע"ש בפירש"י. וא"ת מנ"ל לבבלי למידק הכי דלמא הא קמ"ל אע"ג שכתב לה יותר מכתובה קניא אבל כתובה שתקנו חכמים יש לה לחרשת כמו קטנה וי"ל א"כ סתמא ה"ל למתני כתובתה קיימת מדתני מפני שרצה וכו' ש"מ דהפסידו ברצונו תליא. מיהו מרישא דהך דירוש' פ"ק דכתובות לא משמע הכי דתניא חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה יורשה מפני שרצתה לזוק לו נכסיה. וזו בשלא כתבה איירי לפמ"ש הרמב"ם. אך לענ"ד נראה שאף זו בדכתבה איירי שהרי ברצתה תליא מילתא ולכך השמיטה בבבלי וזה כדעת הראב"ד פכ"ב מה"א אף בחרש שנשא פקחת אינו יורשה ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע"כ. ומעתה אין אנו צ"ל שנעלם מהראב"ד דברי הירוש'. אך קשה הא מסיק התם בירושלמי דהך ברייתא בשכנס חרשת ונתפקחה ונתחרשה איירי. עמ"ש שם בתו'. ויש להביא ראיה דאין לה תנאי כתובה מהא דגרסי' בבבלי כתובות ר"פ אע"פ א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה למאי נ"מ למוכרת למוחלת למורד' וכו' ע"ש. ואס"ד חרשת שכתב לה כתובה יש לה תנאי כתובה ה"ל למיחשב נמי הא. וטעמא רבא אית ביה שכתבו תוס' שם ר"פ אע"פ בד"ה ולעוברת וכו' ואע"ג דבממאנת ושנייה אין לה כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתה דכתובה כתב לה דהא אדם יודע שאין לממאנת ושנייה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ע"כ. א"כ ה"ה בחרשת נמי אדם יודע שאין לה כתובה וכתב לה לשם מתנה הלכך אין לה תנאי כתובה. ואי קשיא הא דכתב הרמב"ם פי"א מה"א הלכה ד' והחרשת אע"פ שיש לה נשואין מדבריהם לא תקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה וכשם שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה ע"כ. אמאי לא קחשיב לה בריש אע"פ דנפקא מיניה נמי הך י"ל היא גופא אינה מפורשת בברייתא דאין לחרשת כתובה אלא מדיוקא שמעי' כמפורש בבבלי ר"פ וכמ"ש לעיל וממילא משמע אם לא רצה אין לה עליו כלום דומיא דרישא. ומ"ש הרמב"ם פ"ק מה' נחלות הלכה ט' כבר ביארנו בהלכות אישות וכו' ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפי' נתפקחה ע"כ. ותימא הרי דבר זה לא ביאר הרמב"ם פכ"ב מה"א דאפי' נתפקחה אינו יורשה. ולא ידעתי איך לא הרגישו בזה מפרשי דבריו. גם הלח"מ והדרישה תמהו על הרמב"ם כיון דתקינו לה רבנן נשואין ויש לה כתובה אחר שנתפקחה למה אינו יורשה וע"ש שדחקו מאוד לתרץ קושיא זו ועיי' בב"ש סי' צ'. ול"נ שיש חסרון בדברי הרמב"ם פכ"ב מה"א וכצ"ל אבל פקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה ונתחרשה אם מתה לא יירשנה. והיינו כדמסיק בירושלמי פ"ק דכתובות. והשתא מ"ש פ"ק מה' נחלות נמי בכה"ג איירי בשנתפקחה ונתחרשה איירי וזה ברור ובזה מיושב כל מה שהשיגו הראב"ד והלח"מ. אך קשה לפ"ז דברייתא השנוי' בירושלמי פ"ק דכתובות איירי בשכנסה כשהיא חרשת ונתפקחה ונתחרשה א"כ אף רישא חרש שנשא פקחת נמי בכה"ג איירי שנשאה כשהוא חרש ונתפקח ונתחרש למה לא ביאר הרמב"ם דבר זה וי"ל סובר הרמב"ם דרישא בכל ענין איירי דכיון דירושת הבעל דאורייתא וחכמים תקנו לה נישואין זוכה בה משא"כ שתזכה החרשת במזונות וכתובה ודאי דרבנן הוא ואין לחרשת קנין ודייק ליה מהא דפריך בירו' דכתובות וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה בתמיה ולא פריך הכא ארישא דתני חרש שנשא פקחת אם מתה יורשה וחרש יש לו קנין אלא ודאי צריכין לחלק כמ"ש. מיהו לדעת הרמב"ם שירושת הבעל מדברי סופרים כמ"ש פי"ב מה"א ופ"ק ופ"ו מה' נחלות ע"ש קשה וצ"ע:
הדרן עלך פרק חרש