Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 15
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה. שלום בינו לבינה. עיי' פי' בקונט' וכ"פ רש"י וקשה אי לקלקל נתכוונה מה לה להעיד שקר הלא אפשר לה לזנות ותיאסר עליו וכ"ת אם היא חשודה אין כל ישראל חשודים ולא תמצא מי שיזנה עמה הא יכולה היא לזנות עם עכו"ם או עבד. ואף לשיטת ר"ת שכתבו תו' כתובות דף ד' בשמו דסובר טומאה דכתיב גבי סוטה לא קאי אעכו"ם שביאתו כבהמה מודה מיהת שנאסרה על בעלה בביאתו כדמוכח ממתני' פ"ב דכתובות וסוטה וע"ק לפ"ז צ"ל משנתינו נשנית למשנה האחרונה דסוף נדרים דלמשנה הראשונה ודאי נאמנת אפי' אשת ישראל אלא שאין לה כתובה ואף זו כשיבא בעלה אין לה כתובה מזה ומזה וי"ל דטפי ניחא לה לשקר בענין זה שיכולה לומר ששמעה מאחרים שמת או שטעתה אבל כולי האי לא מבזי נפשה לזנות לעין כל. ובבבלי בפרקין דף קטז גרסי' מ"ט דקטט' רח"א משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו א"ב דארגיל הוא קטטה ופי' תוס' למ"ד משקרא הכא דרחמא ליה אינה משקרת ולמ"ד דאמרה בדדמי יש לחוש בשביל שנאה מועטת אמרה בדדמי ע"כ וכ' הרשב"א תמיהא לי אמאי לא אמר מת וקברתיו דלר"ש נאמנת ולר"ח אינה נאמנת וכן מקשה הכ"מ והלח"מ ע"ש. ול"נ דתו' סוברים רב שימי מוסיף אדברי ר"ח לחומר' דאפי' במקום דלא חיישינן דמשקרא אי איכא למיחש דאומרת בדדמי אינה נאמנת והיינו דקאמר איכא בינייהו מצינו דשייך חששא דאומרת בדדמי וליכא למיחש דמשקרא. ותדע דאל"כ קשיא לר"ש מתני' דכתובות האשה שהוחזקה אשת איש ואומרת גרושה אני אינה נאמנת ע"כ לומר דהתם משקרא טפי דמכחישתו וכדאמרי' בגמרא בסוגיין וכ"ה בבבלי כתובות פ"ב הרי דחיישינן דמשקרא. וכ"ת הכא כיון שאם בא הבעל מכחשתו אינה משקרא כלל אכתי תיקשי לן אמאי אינה נאמנת לומר מת יבמי מאי קאמרת שניסת לו בע"כ כיון דקטטה ביניהם אף זו כיוצא בה אלא ודאי לכ"ע חיישינן דמשקרא ור"ש מוסיף אדר' חנינא. ועמ"ש בסמוך. וא"ת הא ודאי ר"ח סובר דאומרת בדדמי דאל"כ מ"ט אינה נאמנת במלחמה בעולם י"ל במלחמה ודאי אמרי בדדמי כמפורש בבבלי טעמא אבל שתאמר בדדמי מחמת שנאה לא אמרינן וקשה לר"ש מ"ט לא חייש דאומרת בדדמי בדארגיל הוא קטטה הא חזינן שרצתה לישא לאיש אחר בלא גט מבעלה דהכי אוקימנא לה בבבלי דזו היא קטטה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא ואמרו להד"ם ואם גורמת השנאה לשקר כ"ש דגורמת לומר בדדמי וא"ל בדבר דאיכא למיקם עלה דמילתא כגון מיתת בעלה לא משקרא דהא אמרה נמי גירשתני בפני פלוני ופלוני דאיכא דמיקם עלה ולפמ"ש דלשיטת תוס' רב שימי מודה לר"ח ניחא. וכ"כ המהרש"א. מיהו הא דכתבו תו' לר"ח בדארגיל הוא קטטה לא משקרא הא קחזינן דמשקרא ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואיכא למיקם עלה דמילתא ותו' תירצו י"ל זה לא היתה עושה לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה ע"כ. ותימא אטו זו שאומרת גרשתני אין דעתה לישא לאיש בתמי' וכשיבואו העדים שאמרה שנתגרשה בפניהם יתברר שקרותה ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואפשר לומר בגט לא הוחזקה שקרנית ממש דהא בהודאתה שהודית אחר שבאו העדים ואמרה שלא נתגרשה הורעה כחה אבל אלו אחר שבאו העדים עומדת בדבורה ואמרה טעיתי ולא היה הדבר בפני פלוני ופלוני היתה נאמנת שהרי א"צ לומר בפני פ' ופלוני גרשתני. וראיה לדבר ממ"ש הש"ע ח"מ סי' ע' ס"ב אמר פרעתיך בפני פ' ופ' אומרים ללוה הביאם והפטר לא באו ואפי' באו והכחישוהו ואמרו להד"ם ישבע היסת ויפטר ואם אומר שהזמינם לעדים כשפרעו והכחישוהו חייב לשלם ע"ש. אך נראה דהכא בהזמינם איירי דהא בגט בעינן עדי מסירה. ודוחק לומר דאומרת לא אלו היו עדי מסירה אלא שהיו אז במעמד ההוא כשגרשני דטפי ה"ל להזכיר הנך עדי מסירה ועיי' בש"ך שם וצ"ע. והרמב"ם רפי"ג מה"ג כ' טעמא דר"ת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. וכתבו הרא"ם והלח"מ שם דהרמב"ם סובר דר"ת לחומרא ואפי' ארגיל איהו קטטה קאמר דאינה נאמנת שהוחזקה לשקר שכבר אמרה גרשתני ונמצא שקר ע"ש שהאריכו וא"ת הא לא דמיין להדדי שקר דגרשתני למת בעלי דגירושין מצי מכחישו משא"כ שקר זה שאם יבוא הבעל אינה יכולה להכחישו וי"ל כיון שאומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני ונמצא' שקרנית דמיא לאומרת מת בעלי לכך אינה נאמנת ואין להאריך כאן יותר ועמ"ש בסמוך בתו':
שניא היא בעידי מיתה וכו'. כ' הרא"ש בפרקין הלכתא כרב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וא"ת הא אמרי' פ' הכותב גבי הוציאה גט א"ר יוסף הב"ע כשאין שם עידי גירושין מגו דיכול לומר לא גרשתיך יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה ואיך יכול לומר כן כיון דמעיזה לומר גירשתני מהימנא י"ל כגון דהוי קטטה בינייהו דאז לא מהימנא ע"כ. ותימא הא לא הוי קטטה שפוסלתה מלהעיד על עצמה אלא באומרת גרשתני בפני פלוני ונמצא שקר וכמ"ש הרא"ש שם בסמוך אבל בשאר כל קטטות לא נפסלה משום כך שכן דרך הנשים להתקוטט עם בעליהן כמפורש בבבלי בפרקין א"כ ה"ל כאלו הוחזקה כפרני' לממון הכתובה ולמה ליה לרב יוסף למימר דהבעל נאמן במגו הא אפילו בלא מגו נאמן כדין כל חשוד ואפשר לחלק וצ"ע. ועיין בח"מ סי' ע"ט. עוד כתב הרא"ש סוף נדרים ונ"ל טעם טוב דהלכתא כר"ה דאפי' למשנה האחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו לאחר הגירושין אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיותה באיסור אשת איש כל ימיה ע"כ וקשה הא בהוחזקה אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת משום דיכולה מכחשתו כשיבא הרי אפילו בפניו חיישינן שתעיז וא"ל דחיישינן שמא תנשא לאיש ואז ודאי מעיזה דא"כ קשיא הא דגרסינן בבבלי פ"ב דכתובות דף כג ואם משניס' באו עדים לא תצא ומסיק דנאמנת משום דרב המנונא ע"ש ואס"ד בניסת מעיזה א"כ למה לא תצא. ורואה אני שהדברים ק"ו ומה גבי מיתה דאם יבא בעלה אינה יכולה מכחישתו לא מהימנה אלא משום דבעיגונא הקילו כ"ש בגירושין גם מעיקר החזקה שכתב שלא תעשה איסור כל ימיה ודאי ליתא דאיכא כנגדה חזקה אשת איש וכן מוכח ממתני' דכתובות וכ"ת דתרתי לא עבדי להעיז בפני בעלה ולהיות באיסור כל ימיה אין האיסור גורם ההעזה ויש ליישב וצ"ע:
הגע עצמך שנישאת לו בע"כ וכו'. י"ל דלא חש הש"ס לשנויי דכל שניסת לבעל אין חוששין לומר דסניא ליה דאיתתא בכל דהו ניחא לה אבל היבם עדיין לא ניסת לו אמרי' דלמא משקרא משום דסניא ליה. וכעין זה כ' הרשב"א בחי' בפרקין:
ואפי' כמשנה הראשונה וכו'. כ' הרשב"א בחי' בד"ה הא דאיבעי' לה ע"א במלחמה מהו פי' הרי"ף באומרת מת וקברתיו דוקא וכו' ותימא הא בעיין אמתני' קיימא ומתני' באומרת סתם היא ובאומרת מת וקברתיו נאמנת וכ"ש ע"א דלעולם ע"א מהימן טפי ממנה וכו' וי"ל לעולם בעלמא איהי מהימנא טפי מע"א משום דאיהי דייקא שפיר שלא תתקלקל ובמיתת היבם שאני וכו' ע"ש ותמהני מאי מספקא ליה הא מפורש בסוגיין דהיא נאמנת טפי מע"א וכטעמו דדייקא שלא תתקלקל ובעיקר הדין אם בעינן בע"א שיאמר מת וקברתיו עמ"ש בתו' בסמוך:
מאן דנישאת נישאת וכו'. פירושי בקונט' הוא מדברי הרשב"א בחי' ועי"ל קסבר ר' ע"א במלחמה לכתחילה לא תנשא ואם ניסת לא תצא. והא דקאמר בסמוך הדא אמרה ע"א במלחמה נאמן היינו שנאמן לענין זה שאם ניסת לא תצא. ומסתייעא פי' זה מדברי הראבי"ה ומביאו המרדכי פ' האשה בתרא וז"ל איבעיא להו ע"א במלחמה מהו תיקו פי' ר"ח וראב"ן לחומרא דספק דאורייתא הוא ומיהו נראה לראבי"ה אם נישאת לא תצא מדמדמי ליה תלמודא למים שאין להם סוף ועוד ראיה מירוש' ע"כ. והיינו כמ"ש וכן משמע פשטא דשמעתתא ומעתה י"ל דלא פליגי הרי"ף והר"ח דשניהם מודים באומר העד מת וקברתיו דנאמן ובאומר מת סתם ספיקא הוא ככל בעיא דלא איפשיטא ואם ניסת לא תצא וכן משמעין דברי הרמב"ם ועיי' בלח"מ פי"ג מה"ג שהאריך בזה:
עד כדון וכו'. בבבלי דף קיד ע"ב גרסי' איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לי לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם א"ד כיון דאיחזקה אמרה בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתי' ע"כ. לפום ריהטא היא נ"ל דהירושלמי לא בעי ליה בעי' דבבלי דאיכא למפשט ממתני' דתנן שלום בעולם נאמנת היינו בשהחזיקה היא מלחמה אפילו הכי נאמנת דבאומרת מת על מטתו פשיטא דנאמנת דהא אפילו במלחמה בעולם נאמנת באומרת מת על מטתו וכן קשיא ליה לרש"י ומה שתירץ דמתני' באומרת סתם מת דנאמנת בשעת שלו' אע"ג דלא אמרה מת על מטתו דודאי אית לן למישיילה באיזה מיתה ובאיזה מקום מת דאע"ג דלא בעיא דרישה וחקירה מ"מ צריכה לברר דבריה וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה"ג הלכה טו ויותר קשה במלחמה בעולם ואומרת מת סתם דאמרי' מסתמא מת במלחמה קאמרה אמאי לא דייקינן כדי להתיר' דהא הרבה חששו לתקנת עגונות וכה"ג כ' תו' פסחים דף יא ע"ב ע"ש. לכך מיבעיא ליה בשיש מלחמה בעולם אלא שהיא מחזקת שבאת משם. אך אחרי העיון ליתא דלירושלמי דמסיק בסמוך בשעת מלחמה אפי' אמרה מת על מטתו אינה נאמנת ופליג על הבבלי בהא א"כ ליכא למפשט ממתני' מידי דבשעת שלום איירי באומרת שמת על מטתו אבל במלחמה בעולם אפי' בכה"ג אינה נאמנת ועמ"ש בסמוך. ותו' כתבו דף קטו בד"ה מגו דאי בעיא אמר' שלום בעולם וא"ת אמאי לא קאמר מגו שיכולה לומר מת על מטתו ע"כ. ותימא הא ודאי לאו דוקא קאמר מגו דאי בעי' אמרה שלום בעולם אלא מגו דאי בעי' שתקה וממילא הוי שלום בעולם א"כ האי מגו דאי בעי שתיק עדיף ממגו דאי בעי אמרה שקר וכה"ג כ' תוס' בב"מ פ"ג דף לט ע"ב ע"ש. ואני תמה על הרשב"א בחי' שכ' דהך מגו דהכא גרע משאר מגו ע"ש וצ"ע:
ואני אומר מן הדרום באת וכו'. וקשה למה נא' שמשקר' כדי להתירה נימא דקושטא קאמרה ואינה נאמנת שאומרת בדדמי וי"ל דאיירי בשאומרת נמי שמת על מטתו ואע"ג דבמת על מטתו לחוד אינה נאמנת כדמסיק בסמוך מ"מ בכה"ג דאיהי מחזקת המלחמה (אינה) נאמנת ודוחק:
היא אמרה על מטתו מת וכו'. עיי' בקונט' הגהתי. כ' הרמב"ם פי"ג מה"ג אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת וכ' הרשב"א ע"ש. ול"נ שמסוגיין ראיה ברורה לדעת הרמב"ם דהא דאמרי' הכא דאינה נאמנת לומר מת על מטתו היינו שאומרת שהוכה במלחמה ומת על מטתו הלכך אינה נאמנת דחיישינן דמשקר' כל שסוברת שמת והא דאמרי' בבבלי בשעת מלחמה נאמנת לומר מת על מטתו היינו שאומרת שלא ירד למלחמה כלל דאינה אומרת בדדמי לא חיישי' דמשקרת נמצא שני התלמודים שוין ודברי הרמב"ם כראי מוצקים. והגמי"י כ' בשם הראבי"ה דמסוגין מוכח אם מת או נהרג ברחוק מן המלחמה היינו כמת על מטתו וזה פשוט. והב"ש כ' בא"ע סי' יז ס"ק קנ אם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם נאמנת דהא בקברתיו החשש הוא שמא משקרת א"כ שייך מגו ע"ש וכ"כ בס"ק קמ"ה. ותימא הא לשיטת הרמב"ם צ"ל כל שאומרת בדדמי משקרת נמי לומר קברתיו וכ"כ הב"ש שם בכמה מקומות א"כ הואיל דאמרי' כיון דאחזקה אומרת בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרעי החזקה אף קברתיו לא מהני וכ"מ מפורש מלשון הרמב"ם דכתב תחלה באמרה מת במלחמה אפי' קברתיו לא מהני ובסמוך לו כ' דין זה דהחזיקה היא מלחמה בעולם ודין מפולת ועישינו עליו הבית וכל אלו אפי' אומרת קברתיו לא מהני דומיא דמלחמה אח"כ כ' דין רעבון וכו' דקברתיו מהני ש"מ בכל הדינים שלפניו לא מהני קברתיו והדברים ברורים באין גמגום ודברי הב"ש צ"ע:
איזו היא קטטה וכו'. כ' הרמ"א בא"ע סי' יז סעיף מח בהג"ה אם המיר בעלה ה"ל קטטה בינו לבינה. וכ' הב"ש הש"ג חולק וכו' והרמ"א סובר דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם ותוס' להרמב"ם דסובר כשהבעל מרגיל קטטה אמרי' דמשקרת ה"ה במומר דהא הוא מרגיל הקטטה ולתוס' דסוברים בשהוא מרגיל הקטטה אינה משקרת ה"ה הכא ע"ש. ודברי תימא הם ודאי אף בשהבעל מרגיל הקטטה צריך שאמרה מתחלה גרשתני בפני פ' ופ' ונמצאת שקרנית דחזינן שרצונה להשמט ממנו ואפ"ה איכא מ"ד בדארגיל הוא קטטה נאמנח אבל בשלא אמרה גרשתני מי איכא למ"ד דאינה נאמנת דא"כ אין כאן קטטה וכדפירשתי בקונט' וצ"ע ועמ"ש בסמוך:
קידשתני וגירשתני וכו'. בבבלי דף קטז פריך והאר"ה אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ומוקי לה בשאומר' גירשתני בפני פ' ופ' ושאילנא ואמרו להד"ם. סתמא דש"ס דהירו' משמע לית ליה דר"ה. מיהו י"ל דאית ליה ואיירי בשהודית אח"כ שאמרה שקר ולא גירשה ובהא פליגי הירושלמי סובר כיון שאמרה גירשתני נראין הדברים שרוצה להשמט ממנו והא דהודי' טעמא אחרינא אית לה חיישינן דהשתא נמי משקרא לאפוקי נפשה ממנו והבבלי סובר הא מיהת חזרה והודי' נראין הדברים דמחמת כעס אמרה ורחימא ליה. כ' הרמב"ם פי"ב מה"ג אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמן וחוששי' לדבריו ותהי' ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגרשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקל' אי בגט בטל גרש' או שמא תעיז פניה בו מפני שהיא מאמינו והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה ע"כ וכ' הב"ש ריש סי' יז בח"מ מסופק באומרת תחלה גרשתני והוא מודה לדבריה אם נאמנת ולפמ"ש הרמב"ם דחיישי' שמא בגט בטל גירשה ה"נ שמא מוד' שבגט פסול גירש' ואינ' מגורש' אלא במכחישה ע"ש. ותימא מי לא מודה באש' שאמר' לבעל' גרשתני והיא אשת כהן וחזר' ואמרה שקר אמרתי שאוסרין אותה עליו ואפשר דאפי' לגבי עצמה אינה נאמנת ע"כ לומר כל שהעיזה פניה נאמנת ואינה יכולה לחזור א"כ ה"נ כל שהתחילה לומר גרשתני כבר העיזה פניה שהרי לא ידעה אם יודה הבעל לדבריה או לא. וראי' לדברינו מבבלי בפרקין דף קטז דמפ' איזהו קטטה באומרת גירשתני ופריך וליהמנה מדר"ה ומשני באומרת גירשתני בפני פ' ופ'. וקשה מאי פריך אימא באומרת גירשתני והבעל מודה דאינה נאמנת ואפ"ה מיקרי קטטה דנרא' שרוצה להשמט ממנו שהרי לא ידעה שיודה הבעל וה"ל גרושה ואסורה לבעלה אלא ודאי אפי' הבעל מודה כל שאמרה תחלה גירשתני נאמנת וזה ברור. ולפי שיטת הרמב"ם אם אמר הבעל תחלה גירשתיך אפי' הודית אינו נאמן יש לפרש הא דאמרי' בבבלי דף קטז איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה. היינו שהוא אמר גרשתיך והודית ואתיא שפיר בין לשיטת תו' בין לשיטת הרמב"ם. לשיטת הרמב"ם ה"פ למ"ד מפני שמשקרת זו נמי משקרת דהא הודי' למ"ד דאמרה בדדמי זו רחמא ליה לבעלה שהרי לא התחילה בכך ואף השתא אינה אומרת בדדמי והא דהודית לאו מחמת שנאה אלא מאהבתה אותו לא רצתה להכחישו ולשיטת תוס' ה"פ למ"ד מפני שמשקרא זו אינה משקרא לקלקל עצמה דרחמא ליה ולמ"ד דאמרה בדדמי בדבר מועט אומרת בדדמי ועיון ברור הוא זה ועמ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה איזו וכו' ובד"ה שלום:
אלא בבאה מן הקציר בלבד. בבבלי הגירסא וכמעשה שהיה ובסוגיין דפריך ולמה קציר משמע דל"ג במתני' וכמעשה שהיה ועיי' בתוי"ט:
ביום שהקיץ נושק את החורף. עיי' פי' בקונט' וכ"פ הי"מ. ויותר נ"ל דה"פ בשעה שהקיץ בא והחורף יוצא והיינו בניסן ואייר שאז זמן קציר בא"י ואדלעיל קאי מדהתפלל דוד שיהיה ה' לו לסוכה בעת ההיא מפני החמה ש"מ שאז היא קודחת ביותר וסכנה היא וזה ברור:
מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה. וקשה למה נקט הך לישנא ה"ל למתני שאין היורשין נכנסין לנחלה ע"פ וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' נחלות וכן בדין מ"ש אחין היורשין מ"ש בניו יורשין וי"ל לכך נקט האחין לאשמועינן דאפי' נתייבמה היבמה אין היבם נכנס לנחלה ע"פ. והא דאמרינן בבבלי בסוגיין אר"ח נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ אינהו דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם היינו לפי מאי דאסיקנן דדרשינן מדרש כתובה דרשינן נמי מדרש תורה אבל אי לא דרשינן מדרש כתובה אף מדרש תורה לא דרשינן דדוקא להנשא התירו חכמים משום עגונה אבל לא לממון. אך קשה הא מדאורייתא אין האשה נאמנת ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אלא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"כ לא דמי' מדרש תורה למדרש כתובה דבשלמא איהו דחייב נפשי' לתת לה כתובתה כשתנשא לאחר וכיון דחכמים מתירין לה להנשא אף היא נוטלת כתובה דכל תנאי שבממון קיים אבל היבם שיטול בשלמא להנשא מותרת ממ"נ אם מת שפיר קמייב' ואם לא מת הא אפקעינהו לקידושין אבל היבם נכסי אחיו אינו בדין דכיון דאפקעינהו לקידושין א"כ אינה אשת אחיו ואין לו בנכסיו כלום וי"ל עיקר הטעם משום דדייקא ומינסבא ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה שהגון להאמין כמ"ש תו' בבבלי דף פח ע"א בד"ה מתוך וכו' ע"ש וכיון שכן אף היבם יורש נכסי אחיו. ובהכי יש ליישב הא דכתבו תוס' דף קיז ע"א בד"ה וחזרו וכו' הא דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש לאו משום מדרש כתובה הוא אלא משום ק"ו דב"ש ע"ש הא ודאי ק"ו פריכא הוא שאין טעם לכתובה כטעם היתר נישואין דבנישואין אפקעינהו רבנן לקידושין ולפמ"ש ניחא. וא"ת הא דקאמר מצינו וכו' משמע דמקרא יליף ליה וכי היכן מצינו לזה רמז בתורה שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ וי"ל דיליף ליה מהא דגרסי' בבבלי ב"מ דף לח ע"ב רא"א ומשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים ומה ת"ל והיו נשיכם וגו' מלמד שנשיהם מבקשין לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן ופירש"י שתי קללות הן של חרב ושל שבי. וקשה עדיין תרתי ל"ל הלא חד מינייהו סגי או בנשיכ' אלמנו' או בבניכם יתומי' אלא ודאי שיש זמן שהאשה מותרת להנשא אין היורשי' יורשין וכן איפכא והיינו בשהיא מעידה לעצמה או ע"פ ע"א שהאשה מותרת ואין היורשין יורשין או שהעידו שנפל במים שאין להן סוף שהיורשים יורשין ואין האשה מותרת להנשא ולא הוה משמע מיני' קללת שבי לכך איצטרך למכתב תרווייהו שמעינן מיהת אע"פ שפעמי' שמותרת להנשא אפ"ה אין היורשין יורשין כלום. ולסברת הרמב"ם סוף ה"ג הא דע"א או האשה עצמה נאמנים עדות אשה דאורייתא הוא ע"ש ודאי הא דאמרינן מצינו שאין האחין וכו' שפיר איכא למילף מקרא והיו נשיכם וכו' ועיי' בבבלי דף פח ע"א בתו' בד"ה מתוך וכו':
שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ. כתבו תוס' בב"מ דף לח ע"ב בד"ה אמר רבא וכו' וא"ת אמאי לא פריך אמ"ד מורידין קרוב לנכסי שבוי אפי' בשלא שמעו בו שמת ממשנתינו ולישנא לירד ולמכור תנן ע"ש תירוצם. ותימא הא מסקינן התם בב"מ בבבלי ובסוגיין דהכל מודים ביצא לדעת שאין מורידין ומשנתינו ביצא לדעת איירי כמפורש בריש פרקין האשה שהלכה היא ובעלה וכו'. וכ"כ תוס' בסוגיין סוף ד"ה שאין וכו' ומצינו למימר נמי הכא שיצא לדעת ר"ל מעתה א"צ לאוקמי מתני' דהכא בלירד ולמכור תנן. ול"ק ממתני' דהכא אהתם והמהרש"א כ' ר"ל בשמעו בו שמת איירי לירד ולמכור ולא שמעו היינו בע"א ולשמואל דאמר מורידין מוקי משנתינו ביצא לדעת ולמ"ד החם אין מורידין מוקי משנתינו אפי' בשבוי ע"כ. ודברי תימא הם הא ודאי שמואל לאו בלירד ולמכור איירי כמפורש התם טעמו לכך מורידין דכיון דאמר מר שיימינן ליה כאריס לא מפסיד להו ועוד אי בלירד ולמכור קאמר שמואל ודאי בלא שמעו שמת ודאי דבעינן ע"א דבקול לחוד ודאי אין מוציאין ממון א"כ מאי פריך התם מר"א והיו נשיכם וכו' דר"א איירי שלא היה שם אפי' ע"א ועוד מדמשני אהא דמקשי מר"א לירד ולמכור תנן ש"מ דשמואל לאו בלירד ולמכור איירי וזה ברור וצ"ע. גם מ"ש תוס' כאן בשמעו בו שמת איירי בשני עדים ולמכור קשה אי בשני עדים פשיטא וכן מקשי תוס' שם בב"מ וי"ל דשני עדים לאו בעדים ברורים ככל שני עדים איירי אלא בעדות שאין משיאין אשה על פיהם וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' נחלות אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישין אבל אם שמעו בו שמח וכו' אע"פ שמשיאין אשה ע"פ אין היורשין נוחלין מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראו שנפל לגוב אריוח וכו' או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל האשה ע"פ עדות זו שאני אומר שלא החמירו וכו' שכיון שהעידו עדים בדבר שחזקתן למיתה ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין ע"פ ע"כ. וכ' הכ"מ ממ"ש בתחלה ואבד זכרו נוחלין ע"פ משמע מדבריו שא"צ ששמעו שמת ובסמוך כתב ואח"כ נשמע שמת וצ"ע ע"כ וכ"כ הלח"מ ועיי' בסמ"ע סי' רפד. ונ"ל ודאי הא דכ' הרמב"ם בסוף דבריו ואח"כ נשמע שמת לאו אכולא מילתא קאי שהרי חד מינייהו או שנדקר במלחמה ומת נמצא שכבר העידו בו שמת אלא ודאי אנפל לגוב אריות או שראהו צלוב והחיה אוכלת בו קאי דאיירי שאכל במקום שאין הנפש יוצא בו דא"כ אף אשתו משיאין כמפורש פי"ג מה"ג וכשראהו עדיין היה חי הלכך בעינן נמי שנשמע אח"כ שמת אבל בשאר כל הדברים לא בעינן ששמע אח"כ שמת. וכל מעיין ישפוט בצדק שזהו דעת הרמב"ם. עוד כ' הלח"מ או שנדקר במלחמה וכו' תימא מדבריו משמע שנים שהעידו שמת במלחמה אינן נאמנים דאמרי בדדמי ובפי"ג מה"ג כ' הה"מ דסובר דשנים נאמנים כצ"ל ובדפוס נדפס בטעות ולא מצאתי תי' לקושיא זו אלא שנאמר בדוחק וכו' כיון שהזכירו דקירה י"ל דאמרי בדדמי ע"ש. ותימא אדרבא מכאן ראיה דסובר הרמב"ם דשנים נאמנים במלחמה ולא אמרי בדדמי אבל הכא אין יודעין שזה מת במלחמה אלא ע"י סימנים בגופו אבל לא בפניו וכל כה"ג אין משיאין את אשתו כמפורש פי"ג מה"ג הלכה כ"א ע"ש וזה ברור כשמש בצהרים. גם מ"ש הכ"מ פי"ג מה"ג שדברי הרמב"ם קשיין אהדדי שכ' פי"ג מה' גזלה סימנין מובהקים סומכין עליהם ודנין ע"פ בכ"מ דין תורה וא"ל דוקא לענין ד"מ ולא לענין איסור דא"כ מאי בכ"מ דקאמר וכו' ע"ש. ול"נ דלק"מ ודאי אף לענין איסורא סומכין על דברים אלו שאם ניסת לא תצא וכ"מ לשון הרמב"ם פ"ז מה' נחלות שהבאתי לעיל. ומה שהקשו הה"מ והכ"מ נ"ל ליישב דהכא מפני חומרא דאשת איש בעינן דוקא סימנים מובהקים בפרצוף פנים וכ"מ לשון הרמב"ם הנ"ל ואין להאריך כאן יותר:
בנות מהו שיכנסו למזונות על פיה. וא"ת מאי קמיבעיא ליה הא קיי"ל תנאי כתובה ככתובה וי"ל מיבעיא ליה מי אמרינן תנאי כתובה ככתובה או דלמא הא ראב"ע דורש מדרש כתובה שאין הבנות ניזונת אלא כשהבנים נוטלין כתובת בנין דכרין ובכתובות בנין דכרין ירתון תנן ואין כאן ירושה שהרי אין האחין נכנסין לנחלה על פיה. והפוסקים שהשמיטו בעיא זו י"ל דסמכו אהא דר"פ אע"פ בבבלי דקחשיב כל הני מילי דתנאי כתובה ככתובה ולא קחשיב הך דהכא אלא ודאי לית להו מזונות:
ב"ה עבדין כתובה מדרש. בקונט' הגהתי הלל עבד כתובה מדרש. והא דלא קחשיב ב"ה עבדין כתובה מדרש לאחר שחזרו י"ל ב"ה חזרו מטעם ק"ו כמ"ש תו' בבבלי בסוגיין. מיהו אין נראה לומר כן דכתבו תוס' עוד שם ותימא וכי ב"ה חולקין על הלל רבן ע"ש תירוצם ול"נ לאחר שהודו אף הלל חזר בו או לכך הודו ששמעו שגם רבן דורש לשון הדיוט. ומ"ש תוס' עוד שם בד"ה וחזרו וכו' וי"מ דלא דרשי ב"ה מדרש כתובה כל כך כמו ב"ש ולא יתכן אי מסתבר לדרשו כמו הכא אמאי לא ידרשי ב"ה ואי לא מסתבר מנ"ל דדרשי אפי' ב"ש ע"כ. ובלי ספק טעמא די"מ דסוברים ב"ה לא דרשי מדרש כתובה אלא ליפות כחה וכ"כ תוס' כתובות פ' אע"פ דף נג ע"ש. ותימא שלא הרגישו שם בקושית תוס' דכאן גם תוס' בעצמם שם הקשו מהך דפ' האשה שנפלו דקאמר ב"ש אית להו מדרש כתובה ולא ב"ה. ועיי' בחי' הרא"ה פ' האשה שנפלו ובחי' הריטב"א פ' אע"פ ודבריהם צ"ע. ול"נ ודאי ב"ה לית להו מדרש כתובה בכל מילי דא"כ אמאי פליגי בסוטה שמתו בעליהן עד שלא שתו דאין להן כתובה שהרי מספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וזו מותרת להנשא לאחר אלא ע"כ לומר ב"ה סברי דרשינן מדרש כתובה בדבר דמסתבר טפי אבל לא בכל ענין כגון הא דכתב בכתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי לא מוקמינן אלא באשה שאמרה מת בעלי שחכמים האמינוה אבל לא בדבר אחר כגון סוטה או דנדרוש מיניה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים:
ר"מ עבד כתובה מדרש. בקונט' פירשתי דאיירי בדלא כתב וכו'. כ"כ תוס' בב"מ דף קד. מיהו נ"ל דאפשר לומר דאיירי בדכתב דוקא דודאי אם כתב אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפ' זוזי אז הוי אסמכתא כמפורש בב"מ שם בבבלי וה"נ אשלם במיטבא אית בי' גוזמא קצת דאפי' בשנת שדפון או ירקון צריך לשלם במיטבא אלא כיון שנהגו לכתוב כן חיי' לשלם ולא הוי אסמכתא והשתא מיושב קושית תו' שם בב"מ בד"ה טעמא דכתב ליה וכו' ע"ש:
תני בשם ר"י מביא אדם קרבן אשתו וכו'. בבבלי נדרים דף ל"ה גרסי' שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כר"י דתני' רי"א אדם מביא קרבן על אשתו וכל קרבנות שחייבת שכך כותב וכו' ע"ש. וקשה למה לא מביא מתני' דסוף נגעים דתנן רי"א אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת. והר"ן כ' שם ה"ג דתני אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכו' אר"י לפיכך אם פטרה אינו חייב וכו' והא שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר"י לאו דוקא כר"י דהא רישא סתמא תני אלא משום דלא ידעינן הי ניהו ת"ק ור"י איירי בה תלינן לה לדידי' ע"כ. ותימא הא ודאי גירס' הש"ס בנדרים דתני אף ברישא ר"י עיקר כדתנן בנגעי' גם בבבלי ב"מ ובסוגיין ובסוטה ובכתובות הגירס' וכן היה רי"א. וגי' הת"כ משובשת. גם מה שמביא הר"ש סוף נגעי' ספרי זוטא והביא את קרבנה עליה יכול אפי' חילל' שבת ת"ל את קרבנה ע"ש. תימא הא ודאי סותר לשון משנה דנגעים דתנן וכל קרבן שהיא חייבת גם בסוגיין מפורש דאפי' חיללה שבת נמי וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות שגגות וכ' הכ"מ אע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עליה ע"כ. וקשה פשטא דמתני' דר"י פליג ומוסי' את"ק אשתו וכן משמע מגמרא דכתובות דבסמוך ונראה דסובר הרמב"ם ת"ק ור"י בהא פליגי אי אמרינן אף לענין קרבן עולה עמו ואינה יורדת עמו או לא דתנן כתובות פ' נערה רי"א אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננות וקאמר עלה התם בבבלי דף מח מכלל דת"ק סבר הני לא ה"ד אי דאורחה מ"ט דת"ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ"ט דר"י לא צריכא כגון דאורחה דידיה ולאו אורחה דידה ת"ק סובר כי אמרי' עולה עמו וכו' ה"מ מחיים אבל לא לאחר מיתה ר"י סובר אפי' לאחר מיתה אר"ח אמר מר עוקבא הלכה כר"י וגרסי' שם בבבלי דף סא א"ר הונא מאי קראה דעולה עמו ואינה יורדת עמו שנאמר בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו ר' אלעזר אומר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער. ונראה ר"ה כר"י הלכך אפי' לאחר מיתה ור"א כת"ק הלכך דוקא מחיים אבל לא לאחר מיחה. וה"נ לענין קרבן לת"ק דאמר לחיים ניתנה ולא לצער צריך שתהיה העליה בדבר שהוא בגופה שיש לה ממנו נחת או צער אבל בדבר שחוץ מגופה כגון קרבן שאין לה צער אם יהיה הקרבן קטן או גדול פטור הבעל ומביא עליה קרבן עני ואפשר לומר שאינו מביא קרבנותיה ולר"י לעולם היא בעלייתו א"כ ה"ה בקרבן וכיון דקיי"ל כר"י לענין הספד כמ"ש לעיל ה"ה לענין קרבן. ודבר הגון הוא. גם מדמסיק הש"ס נדרים שהבאתי לעיל דר' יוחנן מוקי לקרא דזאת תורת היולדת כר"י וקיי"ל כר' יוחנן א"כ הלכתא נמי כר' יהודה. ועמ"ש בסוטה ריש פ"ב:
אין אדם רשאי ליקח וכו'. כ' תוס' כתובות פ' אע"פ דף סג בד"ה באומר וכו' אומר רבינו אליהו חייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקות או למלאכה כדי לזון את אשתו וכו' מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח וכו' ומיהו יש לדחות כמ"ש ר"ת אפלח היינו עבודת קרקע אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא המזונות לבית אבל אינו חייב להשכיר עצמו ע"כ. ומסוגיין ראיה לפי' ר"ת דאס"ד ואפלח פי' שישכיר את עצמו מאי תיקון מזונות איכא הכא אולי לא ימצא מי שישכירנו אלא ודאי אמלאכת השדה קאי ושפיר דייק דכל זמן שאין לו שדה או שאינו בקי במלאכותיה אינו רשאי ליקח אשה:
לא ימשכנו יותר על חובו. בבבלי ב"מ דף קד גרסי' טעמא דכתב הא לא כתב לא קניא והאר"י משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מע"ג בניו אהני כתיבה לגירעון וכ' תוס' בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"ג דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו ע"כ ודחקו המהרש"ל והמהרש"א הרבה בפירושו ע"ש. ולענ"ד כוונתם כיון דמן הדין אם לא כתב לו פטור מגירעון ואפי' ע"י כתיבה ראוי לאסרו כמ"ש תוס' שם ע"ב בד"ה אהני וכו' אלא שחכמים תקנו הכתיבה שלא ימנע המלוה מלהחזיר ע"ש. א"כ טפי ה"ל לתקן שימשכננו יותר מחובו בלא כתיבה ואף אם יפחת יהיה בידו משכון כדי דמיו ומתרצין מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו עדיף טפי להלוה ותקנו או הסכימו לכתיבה לטובת הלוה:
אתיא דרב הונא כר' וכו'. בבבלי כתובות פ' נערה דף נא גרסי' עלה דהך ברייתא דבסמוך אע"ג דהלכה כר' מחבירו הכא הלכ' כרשב"א דאמר הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני. וקשה ל"ל הא דרבא הא קיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והך דהכא מחביריו הוא דהא ראב"ע דדריש מדרש כתובה ומקיש מזון הבנות לכתובות בנין דכרין אף הן אינן ניזונין ממטלטלי דהא כתובות בנין דכרין ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי וכדמסיק לקמן בסוגיין וכן מפורש בבלי דף נ' ע"ב דאמר רב המנונא מזון הבנות ממקרקעי דומיא דכתובת בנין דכרין ומביאו הרי"ף ז"ל בהלכות. ואני תמה ממ"ש הב"י א"ע ריש סי' קי"א אבל הרי"ף לא כ' כהרא"ש וכמ"ש בקונט' בסמוך בד"ה ה"ג ואפי' וכו' משמע דס"ל דרבנן פליגי אר"ש ואמרי דבמטלטלי נמי איתא אע"ג דכתובה ליתא במטלטלי ע"כ. ואס"ד דרבנן פליגי אר"ש מאי קאמר רב המנונא מזון הבנות ככתוב' בנין דכרין ממקרקעי הא פליגי רבנן בהא אר"ש גם לא ה"ל להרי"ף להביא הא דר"ה וצ"ע. וכי תימא ר' פליג אראב"ע ולית ליה מדרש כתובה דהא גם ב"ה לית להו הא כבר הודו ב"ה לב"ש גם הלל הזקן סובר כן ועוד מה ששנו בכרם ביבנה הלכתא היא כדאמרי' בבבלי יבמות דף מב ר' יוחנן ממתני' דכרמא הדר בי' ועמ"ש לעיל ע"א בתו' בד"ה ב"ה וכו'. ואפשר לומר מתני' איכא לפרושי דראב"ע מקיש מזון הבנות לירושה ממש דירתון תנן ולא לכתובת בנין דכרין ונראה שכן ס"ד דרב הונא ולכך אמר דומיא דירושה ממש דודאי שייך אף במטלטלין והיינו דמסיק אלא בכסף כתובת אמן פליגי משמע דמעיקרא בירושה ממש איירי:
כתובה דבר תורה וכו'. עיי' פי' בקונט'. וקשה מאי פריך ודבריהן עוקרין ד"ת הא אף ב"ח דודאי גובה מד"ת אפ"ה אינו גובה ממטלטלי דיתמי שאין שעבודו על המטלטלים מן התורה. לכך נראה דה"ג ירושה דבר תורה וכו' וה"פ איך אתה מדמה מזון הבנות לירושת הבנים שהיא מדאורייתא בכל מילי ואיך תעקר דרבנן את דברי תורה כלומר אם גם במטלטלי יזכו הבנות נמצא פעמים שירושה דאורייתא נעקרה מכל וכל אבל השתא שאין מזון הבנות נגבה ממטלטלי רוב פעמים מתקיימת ירושה דאורייתא במטלטלי שאין לך אדם שאין לו דבר מטלטל:
היורד לנכסי אשתו וכו'. כתב הרא"ש בכתובות פ' האשה שנפלו אמתני' נפלו לה כספים וכו' רש"א מקום שיפה כחו בכניסתו וכו' והלכה כר"ש והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדקתני להא דר"ש סתמא בתוספתא דפרקין וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין ע"כ ר"ל מדתני ותלש ואכל וכו' טעמא דתלש הא לא תלש לא והיינו כר"ש דלרבנן אף מחוברין בשעת יציאה שלו דכל הגדל ברשותו שלו. וקשיא לי מנ"ל דתוספתא אתיא כר"ש דלמא כי פליגי רבנן ור"ש בפירות גמורין כגון קמה עומדת לקצור דרבנן סברי כל העומד לקצור כקצור דמי ור"ש סובר תקנת חכמים כך היא פירות הנלקטין עודה תחתיו שלו ושלא נלקטו אפי' פירות גמורים ביציאתה שלה וכ"כ הרא"ש בשם ר' יונה ע"ש. מעתה תוספתא דהכא אתיא ככ"ע ואיירי בפירות שאינן גמורים דמודי רבנן שהן שלה ביציאתה אם הם מחוברים עדיין וצ"ע ועמ"ש בכתובות פ"ח ה"ד בתוס' בד"ה והתלושין וכו':
היורד לנכסי שבויין וכו' וקפץ ותלש מן הקרקע ה"ז זריז ונשכר. כ' הכ"מ פ"ז מה' נחלות ובב"י ח"מ סי' רפה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמ' שמעו בו שמת ואח"כ שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר ע"כ. עוד כ' הרמב"ם שם שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן. ותמהו עליו מנין לו זה וכ' הה"מ שדעת הרמב"ם כיון דבשלא שמעו בו שמת מורידין קרוב כאריס בשמעו בו שמת מעלין מדרגה אחת אם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו וביצא לדעת בשלא שמעו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס כששמע מורידין כאריס אבל אין מעלים אותו כ"כ שאם ירד למכור שאין מוציאין מידו ע"כ. מלבד שעדיין קשיא כולא מילתא מנ"ל לחלק כך גם איך זה דרכו של הרמב"ם להוציא ענין כזה מלבו מבלי שיפרש שכן נראה לו. עוד קשה ה"ל להעלות בשמעו מדרגה אחת שאוכל כל השבח ואינו מחשב עם הבעלים ואם שמע שממשמשין ובאין ה"ז זריז ונשכר אבל לא לירד ולמכור. וכ"מ בבבלי ב"מ דף לט ע"א דקאמר לרשב"ג נטושים כשבויים ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותו מידו ולא כשבויין דאלו התם זריז ונשכר ואלו הכא שמין להם כאריס. ונ"ל דקשיא ליה להרמב"ם קושית תוס' שם בב"מ בתו' בד"ה וכולם וכו' וקשה אמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפי' לאכול בחנם אינו יורד. ולית ליה כתירוץ תוס' דודאי שכל הפירות אוכל בחנם וכו' שכתב שם בלא שמעו שמת כשיבוא השבוי שמין אלו הקרובים שהורידו מה שאכלו כמנהג כל האריסין שבאותה מדינה. וסובר הרמב"ם כל שאוכל פירות בחנם אף למכור אין מוחין בידו ושניהן שוין הלכך כי משני לירד ולמכור הרי הוא כאלו אמר לירד ולאכול בחנם ואין כאן מעלות ומדרגות. ומה שמקשים תוס' עוד שם ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ"ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ע"כ. תימא הא ודאי לשון הברייתא הוא דקשיא ליה דתני ובניהן רוצין לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן משמע אפי' כאריס אין מניחין אותן לירד דלמא מפסיד להו דלא מהני השומא כיון דלית דמשגח ביה יאמר שהוציא הרבה והרי הוא מוחזק בכל הפירות אבל כשמורידין נכרי ישגיח עליו הקרוב כי יאמר אולי ימות בשבי והרי הכל שלי. ומה שמקשים תוס' עוד שם ותו הא דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפטרופס לקצור ואח"כ מורידין קרוב אמאי לא מורידין קרוב מיד כיון שאינו אוכל פירות בחנם ע"כ. איני מבין קושיא זו הא קיי"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וה"ל כמטלטלין וכשם שאין נותנין המטלטלין ביד הקרוב משום דאלו מפקידין הב"ד ואין ראוי לב"ד להפקיד דבר אלא ביד איש אמוד כדאמרי' בבבלי ב"מ דף ע' בזוזי דיתמי ע"ש. ואפשר אם הקרוב הוא איש אמוד מפקדינן בידיה וצ"ע:
המטלטלין אין בהם משוס נכסי רטושים. כ' הרמב"ם פ"ז מה' נחלות הלכה ח' מי שיצא לדעת וכו' אין ב"ד צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפטרופס לא לקרקע ולא למטלטלין וכו' ע"ש וכ"כ בש"ע סימן רפה סעי' ד'. ותימא הא מפורש בסוגיין דמטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין משמע שדינן כנכסי נטושין וב"ד מעמידין להן אפטרופס. ואף שפירשתי בקונט' לענין זה אין בהן משום נכסי רטושין שאין מוציאין אותן מיד הקרוב לאו לענין זה לחוד קאמינא אלא לכל מילי ואפשר שמוציאין אותן מיד הקרוב אם אינו אמוד וכמ"ש בתו' בסמוך. ואין לדחוק ולומר כיון שלא נזכר מזה בבבלי לא חש לה דהא מצינו הרבה דינים כיוצא בזה שאינן נזכרים בבבלי וסמכינן אירושלמי ועוד נ"ל להוכיח כן בבבלי ב"מ דף לט דגרסינן התם אמר שמואל שבוי שנשב' מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכ' תוס' וא"ת והאמר שמואל חדא זימנא וי"ל ה"ק אע"ג דשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין ע"כ ול"נ דהא קמ"ל אין חילוק בין שבוי ליצא לדעת אלא בדבר שמורידין קרוב בשבוי דהיינו במקרקע בזה אין מורידין ביצא לדעת אבל במטלטלין דאף בשבוי אין מורידין קרוב אלא מעמידין אפטרופס אף ביצא לדעת הדין כן. נמצא שני התלמודים שוין. ומימרא דהכא ודהתם משמיה דשמואל נאמרו וצ"ע:
יבמתה אפי' אחותה. כ' הרמב"ם פ"ז מה"ג ואלו הנשים שחזקתן ששונאו' זו את זו חמותה צרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמת' אפילו היתה אחותה. וכתב הה"מ אבל רש"י פי' יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה וי"ל לדבריו אע"פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה. ואיני מבין דבריו פשיטא אף להרמב"ם הטעם הוא כרש"י דאל"כ למה חזקתן ששונאות. וראיתי להרב במ"ל פי"ב מה"ג שכתב דלהרמב"ם א"צ לזה אלא הדברים כפשטן דטעמא דאינה מעידה דחכמים אמדו דעתן של נשים דסתם יבמות שונאות זו לזו אף דליכא חששא שתהיו צרות ע"כ ואינני רואה לזה שום גילוי דעת בדברי הרמב"ם. גם ריהטא דכולא סוגיא דבבלי אמתני' כרש"י אזלא דבעי טעמא למה שונאה ולא מאומדן דעת חכמים ומדשינה הרמב"ם לשון הירושלמי וקאמר אפי' היתה צרתה נשואה לאחר נראה דר"ל דוקא צרתה נשואה לאחר אבל אם האשה שמעידה עליה נשואה לאחר נאמנת וכ"כ הכ"מ ריש פי"ב מה"ג. ודברי הב"ש סי' יז ס"ק יג תמוהים דהבין מדברי הכ"מ אף אם הצרה נשואה לאחר מעידה והא ודאי ליתא שהרי הכ"מ פ"ז מה"ג מביא דברי הירושלמי להלכה דאינה נאמנת ולא קאי אלא אם נעקרה זו שמעידה עליה מהך ביתא שהיו צרות זו לזו דאז נעקרה השנאה מלבה אבל כשנדחית היא והצרה עדיין שם אפשר שניתוסף השנאה ודברים נכונים הם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה והכא וכו':
מתני' אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות וכו'. מכאן נ"ל אע"ג דקיי"ל כר"י דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות:
והכא מתוך שהיא יודעת וכו'. כ' הב"ש סי' יז ס"ק יג ואפשר לאותו הבעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהיה ג"כ אסורה לו ע"כ. ותימא א"כ אף באומרת בפ"נ ובפ"נ לא תהא נאמנת דאף שאינה מקלקלה לצרתה מ"מ מועיל לעדותה לאסרה על בעלה. אך עיקרא דמלתא תמיהא לי למה תהא נאמנת כשאומרת בפ"נ ובפ"נ נימא דמשקרת כדי להוציא צרתה מבעלה ותשאר היא לבדה ודוחק לומר דאיירי בשגם היא נישאת לאחר ע"י גט זה שלא נמצא מזה שום רמז בש"ס ופוסקים וצ"ע:
מפני שאמר משנישאת וכו'. בבבלי דף קיז גרסי' טעמא דניסת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ה"ק עד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתיר' הראשון. וכ' תו' וקשה לר"י הא בפ"ב דכתובות משמע דעול' בדיעבד קאמר אבל לכתחלה מודה דלא תנשא. עוד הקשו וא"ת מאי משני התירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה. עוד הקשו הכא משמע דעולא בזה אחר זה איירי וכן מוכח ממתני' דכאן דוקא בבאו בזא"ז קאמר לא תצא ובסיפא תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא והיינו משום דבאו בבת אחת ובפ' מי שקינא משמע דאיירי עולא בין בבת אחת בין בזא"ז. ועוד הקשו הא דקאמר בבבלי דף קיח ר' יוחנן אמר בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא וקשיא סיפא עד אומר מת וכו' דתנן לא תנשא ש"מ דבבת אחת הוי הכחשה ואין לומר דסיפא נמי אם נישאת לא תצא ומשום לזות שפתיה קשיא רישא טעמא דנישאת וכו' הא לא ניסת לא ע"ש שדחקו מאוד לתרץ. ועיי' ברשב"א ולענ"ד נראה סוגיא דפ' מי שקינא אתיא כפשטא דעולא בין בבת אחת ובין בזא"ז קאמר אלא מודה עולא דיש חילוק ביניהם דבזא"ז אפי' לכתחלה מותר ובבת אחת דוקא דיעבד שרי אבל לא לכתחילה וטעמא רבא אית ביה דכשבא השני אחר שהתירוה הב"ד אמרי מסתמא קמו רבנן במילתא מ"ט התירוה וליכא לזות שפתים הלכך אפי' לכתחלה מותרת אבל בבאו שניהם בבת אחת ודאי איכא לזות שפתים ואסורה לכתחלה להנשא. גם לישנא דקאמר עולא הכי דייק דמתיר לכתחלה מדקאמר הרי כאן שנים הא תו ל"ל למימר ואין דבריו של א' במקום שנים דמלתא דפשיטא הוא כדקאמר בבבלי בסוגיין עד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים א"ו לאשמועינן דבכ"מ דבריו של אחד במקום שנים בין בב"א בין בזא"ז אך פעמים שאין דבריו של אחד במקום שנים והיינו בבאו זא"ז ודינו כשנים ממש ואפי' לכתחילה שרי. מעתה הקושיא המקשה אמתני' מדעול' דהא בזא"ז אפי' לכתחלה מתיר ומשני לא תצא מהיתירה הראשון ושריא אפי' לכתחלה וסיפא עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תינשא היינו לכתחלה דבבאו בבת אחת דומיא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דאיירי נמי בבת אחת והא דאר"י כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ה"ק כיון דלכ"ע לאו הכחשה היא וכדעולא הלכך פי' בבת אחת מותרת והא דשרינן הכא אפי' לכתחלה ובסיפא בעד ועד תנן לא תנשא בהא ודאי פליג ר"מ וקסבר דאפי' לכתחלה שרי ואינו מחלק בין בבאו בב"א בין בזא"ז א"נ ר' יוחנן לשיטתו דבסוגיין מוקי מתני' כר' מנחם בר' יוסי אבל לרבנן אפי' בעד ועד בבת אחת לכתחלה לא תנשא ואם ניסת לא תצא והיינו טעמא דלכתחלה לא כיון שהדבר ספק וכדפי' בקונט' והאשה עצמה לא דייקא כל כך כיון דאיכא עד דקאמר מת אבל הכא שהאשה עצמה היא האומרת מת ודאי דייקא שפיר ואפי' לכתחלה תנשא. מעתה יבוארו היטב דברי הרמב"ם פי"ב מה"ג ע"א אמר מת והתירוה ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה ותנשא שע"א נאמן בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים. באו שניהם כא' וכו' ה"ז לא תנשא ואם ניסת תצא מפני שהוא ספק ואם ניסת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי ה"ז לא תצא. והן הן הדברים שהוכחנו מדברי הש"ס. ודלא כתו' והרא"ש שכ' דלא תצא מהיתירה הראשון ולכתחלה לא תנשא. ודברי הכ"מ בד"ה ואהא דאמרי' וכו' ע"ש אינן מבוררים לי דהא מיהת שמעינן מדאביי דעולא בדיעבד קאמר ובהא ליכא מאן דפליג וכ"כ תוס' בסוגיין בד"ה הא וכו' ע"ש. ודלא כהרמב"ן והרשב"א שכתבו בשבאו בב"א אפי' אם ניסת תצא והא דלא תנן הכי במתני' דבנישואין דהיתר איירי ולא בנישואין דאיסורא ומיהו בירו' גרסי' אר"י זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משניסת בין שאמר עד שלא ניסת לא תנשא ואם ניסת לא תצא ובודאי בבאו בב"א איירי דאי בזא"ז אמאי לא תנשא אפי' לכתחלה תנשא כדעולא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה להנשא ולית להו דעולא דר"מ בר' יוסי לא איירי בגמר' דילן אלא בשני עדים כ"כ בחי' הרשב"א ובנ"י בשמם ואיני מבין דבריהם למאי צריך סייעת' דבב"א איירי ר' יוחנן הא ע"כ לומר קסבר ר' יוחנן כי היכי דפליגי ר"מ בר' יוסי ורבנן בשני עדים ה"ה בעד ועד נמי פליגי ושני עדים דפליגי בהו אין חילוק בין שבאו בב"א בין שבאו בזא"ז ועוד תימא מדמוקי ר"י למתני' אמר עד שלא ניסת וניסת תצא וע"כ לית לי' דעולא דהא משנתינו אף אי לא תנן וניסת נמי שמעינן דבבאו זא"ז איירי דתנן עד אומר מת ובא אחר ואמר לא מת וכו' ובא אחר משמע דאיירי בזא"ז וכיון דמתני' דר' מנחם בר"י פליג אדעולא ה"נ פליגי עלי' חכמים וע"ק לשיטתו מאי דוחקיה דפליג אדעולא דלמא אית ליה ואפ"ה לכתחלה לא תינשא משום לזות שפתים וכמ"ש תוס' וכדאביי וע"ק הא ע"כ לומר הא דקאר"י בין שאמר משניסת היינו משהתירוה להנשא דאל"כ איך קמסיים לא תנשא ודוחק לומר דאעד שלא ניסת לחוד קאי אלא ודאי שאמר משניסת היינו משהתירוה להנשא ועד שלא ניסת היינו עד שלא התירוה להנשא ועמש"ל פ"י הל' ג בתו' בד"ה מסתברא וכו' דחכמים ור' מנחם בר' יוסי פליגי בשהתירוה להנשא וצ"ע. וא"ת אף להרמב"ם קשיא מן ר' יוחנן דקאמר אמר משניסת לא תנשא ואיהו סובר משהתירוה להנשא תנשא לכתחלה וי"ל בהא ודאי פליג הירו' אבבלי דהא כבר הוכחנו דקסבר עולא בזא"ז אפי' לכתחלה תנשא. ומ"ש הלח"מ פי"ב מה"ג דאיכא לאתמוהי טובא אדברי הה"מ שדקדק מדלא קתני במתני' בעד ועד אם ניסת תצא ש"מ דבדיעבד וניסת לא' מעידיה לא תצא. ואין זה דקדוק דהא תנן א' אומרת מת וא' אומרת לא מת וכו' וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תיטול כתובה אחת אומרת מת וכו' רמ"א הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו והני ודאי אע"פ שנשאת תצא א"כ אין כאן דקדוק וראי' וכו' ע"ש. תמה אני אם יצאו דברים אלו מפי הקדוש בשגם ראיה זו לאו מפי הה"מ אנו חיין אלא הרמב"ן והרשב"א הזכירוה וכמש"ל וחלילה שיטעו בזה אלא אף הם מודים דלא תנשא אפי' בדיעבד משמע אלא דקשיא להו בעד ועד ה"ל למתני בפירוש ואם ניסת לא תצא דסד"א לא תנשא היינו לכ"ע אפי' בדיעבד תצא מפני שהוא ספק אבל בשניסת לאחד מעידיה לא תצא אלא ודאי דבניסת לאחד מעידיה סובר תנא דמתני' דלא תצא. אך הא ודאי איכא למידק גם לשיטת הרמב"ם קשיא ה"ל לתנא למתני ואם ניסת לא תצא כדתני ברייתא דר' מנחם בר' יוסי ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא ומוקמינן לה בבבלי בכתובות דף כב בשניסת לאחד מעדיה מיהו י"ל התם נקט הכי משום פלוגתא דר' מנחם בר' יוסי דאמר תצא. וכבר בררנו הדברים כל הצורך ואין אנו מוכרחים לראיה זו:
אפי' אתון וכו'. לעיל פ"י הל' ד פירשתי הא דקאמר אמרין ליה לית אתנו כך השיבו לרב ליכא תנא דתני הכי וכו' ע"ש בפי' בקונט' ובתוס' שם. וסמכתי אהא דאמרו בבבלי ר"פ האשה רבה דמחכו עליה דרב במערבא מיהו מסוגיין משמע שכל זה מדברי רב הוא וכמו שפירשתי כאן בקונט' דבסמוך גרסי' רבנן דתמן אמרין לה לית אתנו. ולענין היתירא אמרו כן כמפורש בסמוך דאבא בר בא אמר לאיסורא. גם מ"ש שם בתו' בד"ה אפי' דהוא אתי וכו' דרב קאי איבמה ע"ש. לא משמע כן בסוגיין:
מודה ר"י ור"ש בעדים. כ' בש"ע א"ע סי' יז סעיף ט' עד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישים זא"ז הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא. ותימא הא מפורש כאן דהכל מודים בעדים דלא תנשא. ולא די לנו בזה הצער אלא שהרב ב"י תמה על הטור שתלה דבר זה בהרא"ש הא מתני' היא ע"ש. ובסוגיין מפורש דלא דמיא למתני' ואף על הרא"ש בתשו' יש לתמוה. והרב בב"ש ס"ק כ"ה מפקפק בדבר ע"ש ולא ראה שדברי הש"ג הן הן דברי הירושלמי. אך אחרי העיון נראה שהדין עם הרא"ש דהא לקמן בסוגיא אמרי' דרב לא ס"ל להא דר' לעזר דמחלק בין עדים לצרה ואנן כרב קיי"ל ואפי' בעד ועד אמרינן דלא בטלה העדות אם הכחישו זא"ז בבדיקות והך דהכא לבדיקה דמיא דהא רב ור"י לא פליגי אלא בבדיקות וקאמר חיילי' דרב ממתני' ש"מ עד אומר מת ועד אומר נהרג לבדיקה דמיא והלכתא כבעל הש"ע דאיהו גברא דמאריה סייעא ודלא כש"ג שנראה שלא עיין בסוף הסוגיא וסמך על התחלתה וצ"ע. ועיי' בב"ש שם:
בכלל נחלקו וכו'. כ' תוס' ספ"ג דנזיר בד"ה אמרי וכו' ובירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה טפי מכולל וכו' דקאמר התם אמר רב מחלוקת בכלל אבל בפרט לכ"ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות ורי"א בפרט נחלקו אבל בכלל לכ"ע יש בכלל חמש שתים ע"כ. ותימא למה תפסו גירסא שבסנהדרין עיקר הרי בסוגיין ובנזיר הגי' מהופכת ובכולל הוי הכחשה טפי ממונה ושני התלמודיים שוין דהא דאמר רב התם הכל מודים במונה אף דס"ד דה"ק הכל מודים דנחלקה עידותן וכדפי' רש"י הא לפי המסקנא אמרינן התם אמרי במערבא אין הכחשה במונה וה"פ במערבא אמרי משמיה דרב הכל מודים דאין הכחשה במונה והיינו כפי הגירסא שלפנינו ואף שרש"י לא פי' כן היינו לפי גרסתו שם בבבלי השתא י"ל חמירתא אמר רב וכו' לפיכך תלה עצמו בגירסת הירושלמי בסנהדרין אבל לגי' תוס' שם דל"ג אמר רב ודאי הא דמסיק אמרי במערבא ארב קאי וזה ברור וכן מוכח בסוגיין בסמוך דר' יוחנן סובר במונה נחלקו וצ"ע:
ר"י כדעתיה וכו'. ראיתי להרב מהר"ב אשכנזי בתשובותיו סי' ה' שפירש דר"ח בר בא בא לפרש פלוגתייהו וכו' ע"ש ותימא לומר כן דר' יוחנן עצמו מפרש פלוגתייהו גם לפי הגירס' דכאן ובנזיר א"א לומר כן וכמ"ש בקונט' נ"ל עיקר:
חייליה דרב מן הדא ר"ש ורי"א וכו'. וא"ת מאי ראיה מייתי ממתני' הא מתני' באשה אחת איירי ובעד אחד הא אמרינן דמודה רב וי"ל כיון דעד אחד נאמן בעדות אשה הרי כאן שנים וה"ל כשני כיתי עדים:
ולא שמיע דמר ר"ל וכו'. וא"ת וכי לית ליה לרב הא דאר"ל לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום דא"כ מ"ט דרישא דמתני' אשה אחת אומרת מת וכו' זו שאומרת מת תינשא ותיטול כתובה וי"ל קסבר רב טעמא דרישא משום דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ובסיפא פליגי בהכחיש עדות תוך עדות לר"מ בטלה העדות ולר"י ור"ש לא בטלה העדות. ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו עיי' מ"ש בנזיר פ"ג:
בכל מקום שהכשירו וכו'. בסוטה פ"ט הל' ח כתבתי בתוס' בד"ה אבל וכו' מיהו קושי' זו נ"ל לר"י ולעולא איצטרך למיתנ' תלתי בבי לאשמועינן ממשנה יתירה דאפי' בב"א לא היתה שותה וכו' ע"ש. וא"ת הא אף לר"ח איכא לשנוי הכי דאיצטרך סיפא לאשמועינן דבזא"ז לא היתה שותה וי"ל ודאי לעולא ל"ק ליתני תרי זימני עד ועד ובתרווייהו לא היתה שותה וממשנה יתירה היינו שומעין דאף בבת אחת לא היתה שותה דניחא לתנא לאשמועינן כן מדיוקא ולא תני דבר אחד תרי זימני בסגנון אחד אבל לר"ח ודאי קשיא לפלוג וליתני בדידי' בעד ועד וליתני בחד היתה שותה ובחד לא היתה שותה וממילא נדע לחלק בין באו בבת אחת ובין באו בזא"ז. דהא כה"ג תנן הכא דמעיקרא עד אומר מת וניסת וכו' ה"ז לא תצא והדר תני בסיפא עד ועד לא תנשא ואוקמינן לרישא בבאו בב"א וסיפא בזא"ז וזה ברור. והארכתי בזה לפי שראיתי מי שרצה להשיג על דברי ולא ירד לחלק במה שחלקתי וכל היודע דרכי המשנה יודה לדברינו:
הולכין אחר רוב הדעות. בבבלי דייק ליה ממתני' דלעיל עד אומר מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ופריך פשיטא ומשני בפסולי עדות וכר' נחמיה וכו' וכן פירשתי לעיל במתני'. ופריך סיפא שנים אומרים מת וא' אומר לא מת ל"ל ומשני מ"ד כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא קמ"ל אפי' לקולא וכ' הרשב"א ותמיהא לי פ' מי שקינא תנא משנה יתירא לאשמועינן רוב דעות אפי' לקולא ותרתי למה לי ע"כ. ונראה ודאי הכא איצטרך למתני' לקולא דליכא למילף מסוטה דסד"א דוקא בסוטה אזלינן בתר רוב דיעות אפי' לקולא ולא היתה שותה דאיכא רגלים לדבר אבל הכא לא. גם לחומרא ליכא למילף מהתם דהא דשותות צד קולא יש בה שאם אינה שותות יוצאות בלא כתובה משא"כ כשהיא שותה. והתם ליכא למילף מהכא לקולא די"ל שאני הכא דאשה דייקי ומנסבא אבל התם לא. ולחומרא נמי ליכא למילף די"ל שאני הכא דהיתה בחזקת אשת איש לכך אזלינן לחומרא משא"כ התם. וניחא נמי קושית תוס' בסוטה ס"פ מי שקינא בעגלה ערופה דתנן נמי כה"ג הא תו למה לי. די"ל כיון דאית לן בסוטה ובעדות אשה סברא להקל ולהחמיר תו ליכא למילף עגלה ערופה מינייהו ולא אינהו מעגלה ערופה. ובתוס' בסוטה שם כ' וי"ל דהכא איצטרך דאפי' לקולא אע"ג דרגלים לדבר ע"כ וכ' המהרש"א אדרבא משום דרגלים לדבר אית לן למיזל לקולא דאינה שותה כמ"ש תוס' שם בשם הירושלמי וי"ל בדוחק ע"כ. ולפמ"ש י"ל דתוס' סוברים לקולא היינו דשותה ואינה מפסדת כתובתה מבעלה ודלא כפי' רש"י וכיון דאיצטרך לאשמועינן לקולא איצטרך נמי לאשמועינן לחומרא וכמ"ש א"נ ה"ג דהכא איצטרך דאפי' לחומרא אע"ג דרגלים לדבר ואיידי קמ"ל נמי לקולא. ומ"ש הרשב"א בחי' וז"ל והרמב"ם כ' אשה אומרת מת או היא בעצמה שאמרה מת בעלי ואח"כ בא כשר ה"ז לא תנשא ואם ניסת תצא אינו מחוור כמ"ש ע"ש. כבר כתבתי בסוטה פ"ט ה"ח טעם לדברי הרמב"ם ע"ש:
כאן בשותקים כאן במדברים. וקשה היינו דר"י דהא בשותקין ודאי בא לצאת ידי שמיס דאל"כ מאי איכא בין שותק למדבר ונראה דה"ק בשותקין שנתבעין שותקין אע"ג דהדר צווח ואמר אחד מכם הפקיד אצלי או אחד מכם גזלתי ואיני יודע איזה מכם אמרי' שתיקה כהודאה דמיא כאן במדברין שצוח מיד. ועיי' בבבלי ב"מ פ' המפקיד דף לז ע"א ובחידושי שם. ובירושלמי פ' המפקיד ליתא להא דר' יוחנן ע"ש:
ר"י סבר מימר היה לו לשתוק ולא להודות וכו'. צריך טעם במאי פליגי גם הא דקא"ר יוסי היה לו לשתוק ולא להשבע קשה מאי ה"ל למעבד הא ודאי לא אשתבע אא"כ תבעו. ונ"ל דהגי' הנכונה היא ר' ירמיה בשם רב כאן בשנשבע כאן בשלא נשבע תמן אמרין שם בשנשבע וכאן בשלא נשבע וכ"ה בב"מ. וטעמא דרבנן דתמן כיון שנשבע סגי בהנחתו ביד שליח ב"ד מפני תקנת השבים כדפירש"י בב"ק דף קג אבל בשלא נשבע צריך ליתן לכל אחד דלא שייך תקנה בכה"ג דמילתא דלא שכיח לא תיקנו בו רבנן. והשתא ר' ירמיה לשיטתו דמתני' דהמפקיד איירי בשנשבעו וכמ"ש בקונט' ופריך אם בשנשבע היה לו לשתוק ולא להודות אלא ודאי בבא לצאת ידי שמים איירי א"כ ה"ל לאוקמי מתני' דהתם בבא לצאת י"ש וכר' יוחנן ור' יוסה סובר מתני' דהכא איירי בשנשבע וקשיא ליה ה"ל לשתוק מהשבועה ולכל אחד יאמר איני יודע אם גזלתיך דפטור ואפי' דמי הגזלה לא יניח ביניהם. ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו עמ"ש בב"מ פ' המפקיד בתו' שם בד"ה כאן וכו':
דשתק מתגר וכו'. והיינו דאמרי' מלה בסלע משתוקא בתרין אלו שתקו היה חייב ליתן לכל אחד מאתים ועכשיו שדברו אינו נותן לכל אחד אלא מנה:
הכא אף ר"ע מודה בה. וקשה הא גם כאן איכא חשש עברה אם היא אומרת מת בעלי ואח"כ בני וצרתה אומרת מת בנה ואח"כ בעלי אם חוששין לדברי הצרה אסורה לשוק לכך קאמר לדבריה חוששין ולא לדברי הצרה. ובבבלי דף קיח גרסי' אר"י אמר שמואל הלכה כר"ט אמר אביי אף אנן נמי תנינא ניתן לי בן וכו' וחוששין לדבריה וכו' לדבריה הוא דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין ש"מ וכ' תוס' תימא לר"י הכא אף ר"ע מודה דליכא עברה וכו' כמ"ש בקונט' ותי' ואר"י דלא דייק אלא מיתור לשון וחוששין לדבריה. וגם אקושית תוס' קשיא מה שהקשיתי אירושלמי. ואתירוץ תוס' קשיא הא איצטרך למיתני וחוששין לדבריה לאשמועינן אפי' נתנה אתמלא לדבריה וכמ"ש בסמוך בתו' בד"ה אינהו וכו' וע"ק הא איצטרך למתני' וחוששין לדבריה לאשמועינן דדוקא לדבריה חוששין וחולצת ואי לאו דבריה שאומרת אני ובעלי ובני נחבאנו במערה לא היתה חולצת שאתה מצריכה כרוז לכהונה וכדאמרי' בבבלי דף קיט ע"ב וי"ל לשון חוששין משמע להחמיר וזה להקל הוא אבל קושיא הראשונה קשיא:
אינה נאמנת. עי' פי' בקונט' וכ"פ רש"י. כ' תוס' בבבלי דף קיח ע"ב בד"ה א"ל תנינא וחוששין לדבריה וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשוי' נפשה חתיכא דאיסורא וי"ל דדייק מדקתני חולצת משמע שכן הדין מדלא קתני מבקשים לחלוץ א"נ משמע דחולצת אפי' נתנה אמתלא לדבריה ע"כ. ויש לתמוה הרבה בדבריהם. חדא לפירש"י במתני' דטעמא דחוששין לדבריה משום דשוי' נפשה חתיכא דאיסורא א"כ מאי קמפרש בגמרא בד"ה וחוששין וכו' ולא אמרינן אוקי אחזקה ותנשא וכו' הא ודאי אסורה משום דשוי' נפשה חתיכא דאיסורא ומאי מהני החזקה לכך. גם מה שתירצו מדלא קתני מבקשים לחלוץ. לא ידעתי למה מבקשים ודאי דכופין דהא איהו אינו יודע אם האמת אתה ואינה ראוי' ליבום למה לא נכפנו לחלוץ ולא דמי להא דתנן לעיל ס"פ ב"ש דהתם ברישא הוא מכחישה ואומר שאינה צריכה חליצה ובסיפא היא הגורמת שאינה ראוי' ליבום משא"כ כאן דאפשר שדבריה אמתיים. ומ"ש דמשמע שחולצת אפי' נתנה אמתלא לדבריה לא ידעתי מנ"ל הא. ואי מיתורא דחוששין לדבריה שמעינן לה הא כתבו תו' שם ע"א בד"ה לדבריה וכו' דאיצטרך לדבריה למילתא אחריתא וכמ"ש בסמוך בד"ה הכא וכו' ע"ש. גם דברי המהרש"א אינן מבוררים לי דמ"ש דאל"כ ה"ל למפשט מאינה נאמנת דרישא וסיפא דברישא אינה נאמנת משום דרחמא ליה וכו' ע"ש. וקשה בשביל כך אינה משקרת דאינה יודעת אם ייבמנה היבם שמא ירצה לחלוץ דוקא ואוסרת עצמה לכהונה בחנם וכ"כ תוס' לעיל וצ"ע:
הא יש לה בנים נאמנת. וקשה למה לא דייק מגופא דמתני' דוקא לייבם את אשתו אינו נאמן אבל לחלוץ לה נאמן ש"מ דאינו שונאה. מיהו היא גופא מספקא לי אם היבם נאמן לומר מת אחי לחלוץ לאשתו להיתירה לשוק וא"ל דנוגע בעדות הוא שיורש נכסי אחיו מ"מ כשיש שם אב או בשלא הניח אחיו נכסי' יהא נאמן ולא מצאתי בזה דבר מבואר בפוסקים. ועיי' בא"ע סי' קנח וצ"ע:
הדרן עלך פרק האשה שלום