רבן גמליאל. ולקחה לו לאשה זה המאמר. לעיל ר"פ כיצד כתבתי בתו' לא ידעתי מנ"ל לרש"י דלרבנן מאמר אינו אלא מדרבנן ע"ש. מיהו בסוגיין בבבלי משמע דהוא מדרבנן דגרסי' התם ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני וכו' ע"ש. אך היא גופא קשיא לי מנ"ל לש"ס בבבלי דחכמים סברי מאמר וגט מדרבנן הן ולפיכך צריך לדחוק בגזירת חכמים דלמא קסברי חכמים דגט ומאמר קונין ומשיירין כמפורש בסוגיין וי"ל ומה שיש לדקדק בסוגיא זו עמש"ל פ"ב ה"א:

ר"ל בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור. כ' תוס' דף כט ע"א בד"ה לא תימא וכו' וכ"ת לר"ש אי קני קני לגמרי טפי מב"ש א"כ מנ"ל לר"א דלא קני לב"ש לגמרי כמו לר"ש ע"כ. וקשה הא מפורש כאן דקסבר ר"ל בן ערך דקני לגמרי וי"ל קסברי תוס' דהבבלי לא סבירא ליה כהך ברייתא דאל"כ הא דפריך בבבלי שם דף כט ע"ב לר"א אי אמרת לב"ש מאמר אירוסין עושה אמאי מצי מיפר והתנן נערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. מאי קשיא ליה דלמא ר"א עדיפא מב"ש דקונה קנין גמור וה"ל ככנוסה אלא ודאי ליכא מ"ד דס"ל מאמר קונה טפי ממאי דס"ל לב"ש. מיהו י"ל כיון דר"א מתלמידי ב"ש הוה לכך פריך מדב"ש וצ"ע. ועמש"ל פ"ג ה"ג בתו' בד"ה וא"ר הילא וכו':

מה אם האשה וכו'. בקונט' פירשתי דמיבמה עצמה יליף הק"ו כ"כ תוס' בקידושין דף יד ע"א בד"ה ותהא וכו' תימא מה לאשת איש שנקנית בשטר ולכך דין הוא שתצא בשטר אבל יבמה לא וכו' ואומר הר"ם דעביד ק"ו מיבם ויבמתו וכו' ע"כ. נראה כוונת תוס' בקושיתם כיון דהוקשו הוי' ויציאה להדדי ראוי שיהיו שוים גם בשטר ודלא כמ"ש בס' עצמות יוסף. מיהו י"ל קושית תוס' דקושית הש"ס ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו היא למ"ד מאמר קונה קנין גמור ביבמה. ודוחק לומר דאין מאמר ביבמה אלא בכסף כדקאמר הש"ס בסמוך אבל לא בשטר דמנ"ל לחלק הא ולקחה אף קידושי שטר משמע וכ"מ בבבלי בפירקין דמאמר הוי אף בשטר. ולפמ"ש בסמוך דס"ל לבבלי דליכא מ"ד מאמר קונה קנין גמור ניחא. אלא אף דליכא תנאי דס"ל הכי מ"מ איכא אמוראי דס"ל הכי לב"ש ולר"א כמפורש במכלתין דף כט וכ"ת למ"ד מאמר קונה קנין גמור ל"ל ק"ו תיפוק ליה מהיקישא דויצאה והיתה כל שישנה בקידושין ישנה בגירושין י"ל ויצאה והיתה לא כתיב ביבמה אלא באשת איש:

ת"ל וחלצה וכו'. תימא הא איצטרך וחלצה לגופה שניתרת בחליצה ומנ"ל למעט דאינה נפטרת בגט. ובבלי בקידושין דף יד מסיק הנעל נעל אין מידי אחרינא לא:

ולא תפטור בה כלום. וא"ת ניליף ממאמר דהא כתיב ויצאה והיתה הוקשו הוויות להדדי וי"ל דביבמה לא אמרי' הך היקישא כמ"ש בסמוך:

כתיב ולא תהיה לאיש זר. עיי' פי' בקונטרס וקשה הא איצטרך הך קרא ללאו ואי לאיש זר הוא קדריש הא איצטריך לכדדריש רשב"ל בריש מכילתין דף ב' ע"א א"נ ללמד שאין קידושין תופסין ביבמה א"נ לרבות ארוסה כדאמרינן בבבלי דף יג ע"ב וי"ל:

ותני חזקיה כן וכו'. בבבלי בפרקין דף נב גרסי' ואי מתני' ר"ע כי קיהיב גט מי מהני מאמר דתניא רע"א מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל וגו' א"ר אשי גט יבמין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקשה מאי דוחקי' לומר דהוא מדרבנן נימא דס"ל לר"ע גט דוחה ומשייר מדאורייתא הלכך אפי' לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הכא מודה דתפסי קידושין דהא הגט שייר בה מידי. וכן מפורש בדברי רש"י במתני' בד"ה נתן גט ובעל וכו' ואפי' ר"ע מודה הכא דתפסי קידושי ביאה דגט לאו כחליצ' דמי לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליו בלאו גמור וצ"ע:

הכא מה אית לך וכו'. וא"ת ניליף בק"ו מיהת דחליצה דוחה מקצת וי"ל ק"ו פריכא הוא דהא חזינן דיבמה עדיפא מאשה לענין חליצה דפוטרת ליבמה לגמרי:

הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר. גרסי' בבבלי דף נא ר' נחמיה סובר מאמר קונה קנין גמור דתנן ר"נ אומר אחת בעילה ואחת חליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום והא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן וקתני אין אחריה כלום. כ' תוס' וה"ה אחר מאמר תימא דבס"פ מפרש טעמא דר"נ דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידיע וליכא למגזר א"כ מנ"ל דלא יהא כלום אחר המאמר וכו' ע"ש שדחקו לתרץ ועיין בחידושי הרשב"א שהרבה מן המפרשים דחקו לפרש דברי הש"ס. ול"נ דקסבר ר"נ דגט ומאמר נמי מדאורייתא אלא מאמר קונה קנין גמור וככנוסה היא כר"ל בן ערך וגט קונה ומשייר והא דיש אחר מאמר כלום היינו טעמא דמאמר פסול דהיינו מאמר אחר גט גזרי' משום מאמר וביאה אחר חליצה דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא מאמר אחר הגט במאמר גרידא אלמא מעליותא היא ואתי למיבעל לכתחלה אחר חליצה וכדאמרי' בריש פרקין לענין ביאה לרבנן וא"ת כיון דמדאורייתא הוא ליכא למיחש מידי וכדאר"נ לענין ביאה פסולה י"ל דוקא ביאה וחליצה מידע ידיע דמפורשין בקרא משא"כ מאמר דמדרשא אתיא. הלכך אף במאמר כשר יש אחריו כלום דגזרינן משום מאמר פסול כיון דלא ידיע לעלמא. והשתא ה"ק וכפי' ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן דבעיא חליצה לזיקתו וכפרש"י א"נ שאסורה מלאכול בתרומה וכפי' הר"א אב ב"ד וקתני שאין אחריה כלום אמאי ה"ל למגזר ביאה פסולה אטו מאמר אלא ודאי מאמר גופא מדאורייתא קנין גמור הוא וליכא למגזר ביאה אטו מאמר. ובזה יתישבו כל מה שהקשו תוס' והרשב"א בסוגיא זו:

טעמא דר"ש וכו' פטר הראשון פטר השני וכו'. וקשה הא אסקינן לעיל דר"ש סובר גט פוטר ומשייר א"כ ע"כ לומר גבי גט טעמו דר"ש כטעמו דר"ג וע"ק מנ"ל לש"ס דסובר ר"ש כר"ג דאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט. והא דגרסי' בבבלי בפרקין דף נא ע"ב א"ר יוחנן ר"ג וב"ש ור"ש וכו' כולהו ס"ל מאמר קונה קנין גמור כבר כתבו תוס' שם דאין כל התנאים שוין ע"ש:

ע"ד דר"ג מהו שתהא ביאה פסולה וכו'. כ' תוס' דף נא בד"ה עדיפא וכו' ותימא דלא אשכחן בהדיא להאי מילתא שתהא לר"ג ביאה אחר ביאה פסולה ויש לדקדק דיש ביאה אחר ביאה פסולה לר"ג וכו' דאל"כ מנ"ל שמאמר קונה כולא שיורא דגט שמא גט ומאמר משייר אלא שאין במאמר כח לחול אחריו במה ששייר כמו שאין ביאה אחר ביאה פסולה וכו' ע"ש. ותימא לי שלא הביאו דברי הירושלמי דמיבעיא ליה אי יש ביאה אחר ביאה פסולה לר"ג או לא ולא איפשיטא. גם דקדוקם מבבלי קשיא לי כיון דחזינן דמאמר חל אחר ביאה ש"מ שיש כח במאמר לחול במה ששייר הביאה כ"ש שיש לו כח לחול במה ששייר המאמר. ומה שכתבו תוס' בשם רש"י דלר"ג יש ביאה אחר ביאה אינו מפורש בדבריו וי"ל שגם הבבלי סובר דאין ביאה אחר ביאה והא דאיכא מאמר אחר ביאה היינו משום גזרה שלא יאמרו הא דלא חשו למאמר שלאחר ביאה זו ש"מ ביאה פסולה קנייא אבל בביאה אחר ביאה או מאמר אחר מאמר ליכא למיחש למידי דמידע ידיע כי היכא דקמא פסול שני נמי פסול הלכך לא מהני מידי וצ"ע:

לא אר"ג אלא ע"י גט וכו'. וקשה למה לא קמיבעיא ליה אף לרבנן דלמא כי אמרו רבנן דוקא יש מאמר אחר מאמר אבל אחר קידושין אפי' כאלו אין מאמר או דלמא הני קידושין נמי למאמר דמיין דהא שייר בהם ועמש"ל פ"ג ה"ד בפירוש ובתוס'. וכמ"ש כאן לפרש הא דקאמר ולא כר"ג איכא נמי לפרושי הא דקאמר התם ודלא כב"ש:

ואפי' מה שקנה מאמרו וכו'. לפמ"ש בקונט' איפשיטא בעיות דלעיל מהו שיהא הגט לאחר גיטו של מאמר ומאמר אחר גיטו של מאמר שהרי מוכח דהגט קונה יותר ממאמר א"כ ה"ל כמי שיש כאן גט ואין גט לאחר גט ויש מאמר אחר מאמר של גט. ובבבלי דף נב ע"ב מיבעיא ליה לרב חנינא כתב גט למאמרו ולא לזיקתו לזיקתו ולא למאמרו מהו ע"ש:

בלא כך אינה פסולה מן הכהונה. וקשה הא חלוצה אינה פסולה לכהונה אלא מדרבנן משא"כ זו שבא עליה החלוץ מחייבי לאוין מיהת הויא דכתיב לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכל שנבעלת לאסור לה אפי' מחייבי לאוין ה"ל זונה וזונה אסורה לכהן ונפקא מינה אי פסולה מדרבנן אם אכלה תרומה אינה חייבת מלקות ופטורה מחומש א"נ אם ניסת לכהן וילדה בן ועבר ועבד עבודתו כשרה משא"כ בפסול דאורייתא א"נ נ"מ בספק אי מדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן אזלינן להקל. ואפי' לשיטת תוס' דסברי אין זונה אלא מחייבי כריתות ופליגי ארש"י והרמב"ם דאמרי דמחייבי לאוין הוי זונה מ"מ מודו דביאת חייבי לאוין פוסלתה מתרומה כדאמרי' בבבלי דף סח וכיון דנפסלה מתרומה ממילא שמעינן דפסולה לכהונה מק"ו מגרושה כמפורש שם בבבלי וי"ל כשבא על החלוצה לא פסלה מתרומה דבעינן שיהא זר אצלה מעיקרא וזו אינו זר אצלה מעיקרא וכיון דאינה נפסלה לתרומה אף לכהונה אינה נפסלת אלא מדרבנן. אך קשה הא אמרי' לעיל פ"ד הי"ד המחזיר גרושתו משניסת פסלה מלאכול בתרומה ש"מ דסובר דלא בעינן זר אצלה מעיקרא והדרא קושיא לדוכתה וי"ל דסוגיא דהכא אזלי למ"ד בעינן זר אצלה מעיקרא כשיטת הבבלי. וכן משמע בסמוך דפריך הבא על חלוצתו פסלה מלאכול בתרומה וכדפי' בקונט'. והרמב"ם כ' פי"ח מהא"ב וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה. וכ' הה"מ גם זה בכלל נבעלה בעילת זנות וכ"ש הוא משאר חייבי לאוין וכו' ע"כ. ותימא הא יבמה לשוק לאו זר אצלה מעיקרא היא וכמ"ש רש"י דף טו ע"ב. ונראה שראיית הרמב"ם מהך סוגיא גופא שכתבו תוס' שם בד"ה למאי נ"מ וכו' וקשה אמאי נקט ולד מחזיר גרושתו ה"ל למפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה ותירוצם דחוק ע"ש. לכך סובר הרמב"ם דולד יבמה לשוק ודאי פסול דזונה היא דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק וכ"כ הה"מ שם אך קשה הא פסק הרמב"ם פ"ד מהל' אישות כשמואל דמספקא לן אי קידושין תופסין ביבמה לשוק. ודברי הה"מ צ"ע. ועמש"ל פ"ד הי"ד בתוס' בד"ה המחזיר גרושתו ועמש"ל פרק האשה רבה מה שיש לדקדק במ"ש בתוס' הנ"ל ועמ"ש בסמוך וצ"ע:

הבא על חלוצתו וכו'. עיי' פי' בקונטרס מיהו לשיטת הירושלמי לעיל ס"פ החולץ ולשיטת הרמב"ם דלא בעינן זר אצלה מעיקרא צ"ל דס"ל לש"ס דחלוצה וצרותיה אינם אסורים ליבם אלא מדרבנן וקרא דלא יבנה אסמכתא בעלמא וכ"כ הרמב"ם פ"ק מהל' חליצה ויבום ע"ש. ובהכי ניחא גם מה שהקשיתי בתוס' בסמוך. אך קשה הא תנן ס"פ החולץ הנושא חלוצתו הולד ממזר לר"ע ש"מ דמחייבי לאוין הוא דאי מד"ס הוא לא ה"ל למיתני הולד ממזר וכן מוכח התם בבבלי דף מד דמסיק קרובת חלוצתו הוי דאורייתא לר"ע מדתנא התם והנושא קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר ונ"ל ודאי איכא פלוגתא דאמוראי הך סוגיא דף מד דפליג אר"ל וסובר דקרובת חלוצתו דאורייתא כ"ש חלוצה אבל ר"ל דאמר קרובת חלוצתו דרבנן ה"ה חלוצה עצמה דרבנן ופסק הרמב"ם כר"ל חדא דבבבלי דף מ' פריך הש"ס ותסברא אחות חלוצה דאורייתא וכו' ועוד לר"ל לא פליגי סתמי אהדדי. ובזה יתיישב כל מה שתמהו המפרשים עליו ועיי' בהה"מ שם:

ברם כמ"ד הוא אינו חייב לא על החלוצה ולא על הצרה. וקשה מי איכא למ"ד דהוא אינו חייב על הצרה והאחין חייבין דכולהו אמוראי דפ"ק דף ב' ליכא מ"ד הכי וכן הסברא נותנת דמ"ט הוא אינו חייב דאמרי' איהי שליחות דצרה עבדי א"כ האחין נמי פטורין דאיהו שליחותא דאחין קעביד. וליכא למימר דה"ק למ"ד בין הוא בין האחין אינן חייבין על הצרה דא"כ מאי קאמר אלא בשבאו אתין עליה הא שניהן פטורין והיינו קושית הש"ס בסמוך. גם הא דקאמר בסמוך ניחא כמ"ד בין הוא בין אחין וכו' אבל חייבין על הצרה. קשה א"כ איכא לאוקמי שבא החולץ עצמו על הצרה:

אלא כר"ע וכו'. מדדחיק סתמא דש"ס ור' יוסי לאוקמי הך ברייתא כמ"ד בין הוא בין האחין אינן חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה משמע דהכי הלכתא וכ"פ הרמב"ם. ולעיל פ"א ה"א בד"ה אבל חייבין וכו' כתבתי דסמיך אהא דרבא ע"ש מיהו הרשב"א כ' בחי' דף מ' ע"ב דהלכתא כרבינא נגד רב אשי ע"ש:

יש ממזר בחלוצה. עיי' פירושי בקונט'. וא"ת מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת תאמר בחלוצה שאין היא מתחללת דהא פסולה וקיימא משעת חליצה וכה"ג פריך בבבלי דף מד ע"ב אהך ק"ו וי"ל היא עצמה נמי מתחללת שמתחלה לא היתה אסור' לכהן אלא מד"ס והשתא נאסרה מדאורייתא ועי"ל בדרכים אחרים:

ולא כבר תנינן וכו'. נראה דקושייתו סיפא חלץ ועשה מאמר וכו' למה לי כיון דתנא נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום דה"ל חליצה פסולה כ"ש דאין אחר חליצה כשרה כלום אלא בשביל סיפא אחת יבמה אחת וכו' הדר ותני לה. ועיי' בתוס' בבבלי בד"ה חלץ וכו':

תיפתר או כר' וכו'. בבבלי משני מתני' ר"ע וכו' עי"ש. ומסוגיא זו קשיא לשיטת הרמב"ם דחלוצה וצרותיה אינה אלא מד"ס. ולפמש"ל בסמוך בתוס' בד"ה הבא על חלוצתו וכו' ניחא. ואי קשיא למ"ד חלוצה דרבנן מתני' כמאן י"ל כמו דמשני כאן דמתני' אתיא כרבנן ושלא לדעת או לדעת וכו'. ונ"ל דהא דמייתי בבבלי בפרקין דף נב ע"ב תניא אידך החולץ ליבמתו וכו' דנראה כמיותר לא בא אלא לתרוצי מתני' דאיירי שלא לדעת ואין צריכין לדחוק דמתני' ר"ע כדמשני מעיקרא ע"ש. מיהו הא קשיא לי אחרי שאמוראי טובא דחקו לפרושי הך ברייתא למה לא פירשו הא דקא"ר אם קידשה לשום אישות היינו מדעת' צריכה גט לשום יבמות היינו שלא מדעתה א"צ גט. וא"ל דלית ליה לבבבלי הך סברא הא פלוגתייהו דר' ורבנן שנויות בבבלי דף יט ע"ב ע"ש. והא ודאי ליכא למימר א"כ תרתי דר' למה לי שכן דרך הברייתות שחכמים רבים סדרו הברייתות וכל אחד שנאה בלשון אחר:

מה ביאה קונה בין לדעת וכו'. משמע דסבר ר' מאמר דאורייתא. וכ"מ בבבלי דף יט ע"ב דגרסי' שם מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה שהי' בע"כ אף קידושין בע"כ. מדקאמר גמר משמע דאורייתא הוא. אבל תוס' כ' שם אע"ג דמאמר אינו אלא מדרבנן מ"מ מר מסתבר ליה דעשאו חכמים כביאה וכו' וכה"ג איכא פ"ק דב"מ דקאמר מר יליף מציאה מגט וכו' ע"כ. לא ידעתי למה דחקו לומר דר' סובר מאמר דרבנן הא איכא תנאי טובא דסברי מאמר דאורייתא כדא"ר יוחנן דף נב ע"ב ועמש"ל פ"ה ה"א בתוס' בד"ה ר"ג. גם ראיי' תוס' מפ"ק דב"מ כבר תמה עליהם הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ע"ש ומ"ש בחי' ב"מ ואין כאן מקומו:

ודכוותה נעשית חליצת בן ט' בגט בגדול. ה"ה במאמר וגט פליגי דר"מ סובר קטן יש לו מאמר וגט אלא דגרע ממאמר וגט דגדול דבגדול לרבנן יש מאמר אחר מאמר וגט אחר גט וקטן אחר גדול לא מהני כך מסיק בבבלי פ' האשה רבה דף צו ע"ש:

ולא שמע וכו' אמרו דבר אחד. בקונטרס פירשתי דדייק ר' יוחנן מדתני דר"נ בק"ו יליף א"כ אף במאמר איכא למילף ק"ו. אך קשה אם נאמר דס"ל לר"נ דמאמר אינו קונה קנין גמור ליכא למילף מאמר מחליצה בק"ו דחליצה פטור גמור היא ומאמר אינו קנין גמור וא"ל דדייק ליה דביאה פסולה כמאמר שויוהו רבנן ואפ"ה אין אחריה כלום והכי דייק בבבלי דף נא ע"ב דא"כ למה ליה לאתויי הך ברייתא ה"ל לדייק ממתני' וכדדייק בבבלי שם. וא"ל דדייק ליה מסיפא דהך ברייתא דביאה פסולה כמאמר שויוהו רבנן דתני התם וחכ"א צריכות ג' גיטין וחליצה אימתי אמרו אין אחר הבעילה כלום בזמן שהיא בתחלה אינה בתחלה הרי היא כמאמר וקסבר ר"נ קאמר לה וכ"פ הר"ח הא דקאמר בבבלי ביאה פסולה כמאמר שויוהו רבנן דא"כ ה"ל לאתויי הכא הך סיפא ועוד כבר מחי לה אמוחא הרשב"א בחידושיו דהך סיפא חכמים אמרו לה ע"ש. לכך נראה לפרש הא דאר"י שלשתן אמרו דבר אחד דייק ליה ממתני' כדאמרי בבבלי והא דקאמר ביאה פסולה כמאמר שויוהו רבנן היינו ביאת בן תשע ועמש"ל פ"ה ה"א בתוס' בד"ה הדא וכו' ומיניה דייק דכ"ש בגט סובר ר"נ דביאה שלאחריו פוטרת ומייתי נמי הך ברייתא דמינה איכא למידק דאף בביאה שלאחר הגט אין אחריה כלום וכמ"ש בקונטרס. מיהו כל זה לפירוש השני שפירשתי בקונטרס טעמייהו דרבנן דהכא אבל לפירוש הראשון אין מדר"י ומהך ברייתא שום ראיה לסתור סברתם וצ"ע:

הדרן עלך פרק רבן גמליאל