יש מותרות וכו' כשר שנשא כשרה וכו'. כ' הרשב"א בחי' ה"ג חלל שנשא כשרה וכו' ול"ג כשר וכו' ותדע מדקאמר משום בת בוקתא דקבעי למיתני סיפא חלל שנשא כשרה טעמא דנשא וכו' ועוד הא מינה אתינן למפשט לקמן שלא הוזהרו כשרות וכו' ומקצת ספרים כתוב בהן כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל ושבוש הוא לפום גמרין מיהו בני מערבא הוו תני לה הכי ואתו למפשט מיניה דהוזהרו כשרות להנשא לפסולות ודלא כגמרין והרמב"ם כ' בפי' המשנה כשר וכשרה ר"ל כהן כשר וכהנת כשרה ויראה ממשנה זו שכהנת כשרה אסורה לחלל וזה דבר נדחה דקיי"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אלא חלל מותר בכהנת כשרה ע"כ נראה שסמך על גירסת גמרת בני מערבא ועל הסוגיא אשר שם ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי היא מוחלפת השיטה מגמרתינו ואנו על תלמוד ערוך שבידנו נסמוך ע"כ. ואני תמה הא ודאי גם הירושלמי מגיה מתני' ותני בה חלל שנשא כשרה א"כ אין כאן ראיה מדברי הבבלי דלפי האמת גרסי' במתני' חלל שנשא וכו' ושפיר תני גם ברישא נשא משום בת בוקתא לפי האמת. גם דברי הרמב"ם נכונים ואין בין הירושלמי והבבלי שום מחלוקת. וכוונת הרמב"ם המשנה כפי גירסא שלפנינו דבר נדחה הוא וצריכין להגיה חלל וכו'. וראיה שנית להרשב"א נמי אינה ראיה כל כך דמדקתני ברישא כה"ג שנשא ולא תני קידש ש"מ דבת בוקתא היא חלל שנשא ואיכא סייעתא לרב וזה פשוט וברור:

למה לי נשא ואפי' קידש. בבבלי גרסינן וכ"ת טעמא דנשא דה"ל עשה ול"ת אבל קידש אתי עשה ודחי ל"ת הא כולא פרקין עשה ול"ת היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת. כ' תוס' והא כולה פרקין וכו' פירש"י כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן וא"ת דבחללה איכא נמי עשה קדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי ע"כ. וקשה הא בבבלי במכלתין דף כ' מסיק דאלמנה מן האירוסין אסורה ביבום משום גזרה וכו' ולא משום דה"ל עשה דקדושים יהיו לאו מצות עשה בפני עצמה וזה מבואר מאוד שם ודברי רש"י נכונים ודברי תוס' צ"ע. עוד פירש"י מ"ט לא דחי דהא נפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה ע"כ וכ' הרשב"א ואינו מחוור בעיני דהא איתותב האי טעמא התם ואוקי רבא טעמא משום גזרה וכו' וכן עיקר ע"כ. ול"נ דס"ל לרש"י למסקנא דהדר ביה רבא ואמר הטעם משום דאפשר לקיים שניהם ולא חש להך ברייתא דתני ואם בעלו קנו אע"ג דאיהו גופיה הקשה מינה כמ"ש תוס' שם אלא ודאי ס"ל דליתא להך ברייתא. וטעמא דרבא דאפשר לקיים שניהם ליתא דהא חליצה במקום יבום לאו כלום היא וע"כ לומר דטעמא משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה. וכ"מ בירושלמי לעיל פ"ק דהך דרשא עיקר. ועי"ל בדרכים אחרים ואין להאריך:

צרת סוטה מותרת לבעל וכו'. בבבלי בסוגיין קאמר דתנא ושייר מצרי שני שנשא מצרית שני' ופריך מאי שייר דהאי שייר ומשני פצוע דכא. ולא קאמר צרת סוטה משום דרב הוא דקאמר הכי כמפורש בבבלי פ"ק דף יא. ושם דף ג' ע"ב אמרינן מנינא דרישא ודסיפא אתי למעוטי דרב ודרב אסי ע"ש ועמ"ש בסוטה פ"ו ה"ב בתוס' בד"ה ממה וכו'. ואחות חלוצתו לא קחשיב דהוי שיור דאחות חלוצתו דרבנן כמפורש בבבלי דף מ"א. ואני תמה מהרשב"א בחי' דקחשיב הני תרתי לשיורא. וכן מחזיר גרושתו לא קחשיב בבלי לשיורא דלר"י בן כיפר טומאה כתיב בה ואסורה גם ליבם ואפי' צרתה אסורה. והיא עצמה משמע בבבלי פ"ק דף י"ב דאפי' לרבנן אסורה ליבם ע"ש:

והתני לא יקחו לא יקחו וכו'. כ' הרמב"ם פי"ז מהא"ב הלכה ה וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין אשה לאיש לעונשין וכו' ע"כ משמע מדבריו דיליף ליה מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וכו'. וקשה הא מפורש בסוגיין כאן ובבבלי דמלא יקחו ילפינן. אבל מאיש או אשה ליכא למילף לאו שאינו שוה בכל. וגדולה מזו קשה אמ"ש הרמב"ם פי"ט מהא"ב הלכה י"א אבל הכהנות מותרות לחלל לגר ולמשוחרר שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין שנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן ע"כ. ובסוגיין בבבלי דף פה ע"א מבואר דלא קאי מיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן רק אטומאה ולא על שאר דברים הנזכרים בפרשה. וקשה הא בבבלי בקידושין דף לה ע"ב מסיק דבני אהרן אכולא ענינא דפרשה כתיב וקשיין הנך תרי סוגיות אהדדי. והרא"ש כ' בקידושין חוץ מבל תקיף ובל תשחית וכו' ומדמשני קרא בדבוריה וכו' דרשינן כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה וכו' ע"ש. וקשה הא בסוגיות דקידושין שם משמע דפטורין מבל תשחית דבני אהרן אכולא ענינא קאי והדר ביה מהא דמשני הש"ס מדשני קרא בדבוריה ע"ש. ולפמ"ש ניחא שהרא"ש סמוך אסוגיין דלית לה דבני אהרן אכולא ענינא קאי. אך אחרי העיון נראה דלא פליגי סוגיות אהדדי. דבקידושין מסיק אי לאו גז"ש ה"א לה יטמא הפסיק הענין ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד ע"ש לפ"ז אין סברא לומר דבני אהרן קאי למעט כשרות שלא הוזהרו להנשא לפסולות וכן בהיפך דהא איכא הפסק בינתיים קדושים יהיו וכו' כי את לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש והא ודאי בזכרים איירי ולא בנקבות שאסורות בעבודה נמצא שתי הסוגיות קיימות. אך דברי הרמב"ם קשיין טובא וצ"ע ועמ"ש בקידושין פ"א ה"ח בתו' בד"ה את:

שנייה ליבם ולא שנייה לבעל וכו' מהו שיהא לה כתובה אצל היבם וכו'. ותימא מהיכי ס"ד שלא יהא לה כתובה אטו כל ט"ו נשים השנויות בריש מכלתין לא יהא להן כתובה וא"ל שאני שנייה דמטעם קנס אין לה כתובה הא ודאי הכא לא שייך קנס דבהיתירא ניסת לבעל וצ"ע ועיי' בחי' הרשב"א בסוגיין:

וזכאי במציאתה וכו'. וא"ת למה תקינו רבנן מציאתה לבעלה משום איבה הכא תיהוי לה איבה וי"ל דהכא קנסוהו לדידה מפני שהיא מרגילה כדמסיק לקמן. אך בכתובות פי"א ה"ז פירשתי בקונט' שם בענין אחר ע"ש. והא דמשני בסמוך מהו ולא פירות שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל. קשה הא אף רבי ירמיה נמי הכי קאמר ומאי קשיא ליה מהו ולא פירות הא סתמו כפירושו שאינה יכולה להוציאה ממנו פירות שאכל ונ"ל דה"ג אר"י שאין לו עליה אכילת פירות ופריך מדתניא וזכאי במציאתה וכו' ופריך שפיר מהו ולא פירות וכו'. ותוס' כתבו דף פה ע"א בד"ה אלמנה וכו' ובשנייה דקתני אין לה פירות היינו דין פירות דאם נשבית אינו חייב לפדותה אע"ג דהבעל אוכל פירות כהאי דהאשה רבה דתנן אין לה פירות ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציאה ממנו פירות שאכל אר"ח הא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון וכו' ע"כ. ותימא למה הביאו ראיה מפ' האשה הא בסוגיין מפורש דהא דתנן ולא פירות היינו שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל. גם עיקר ראייתן קשה דעדיין י"ל שאינה יכולה להוציאה ממנו הפירות אם לא נשבית אבל אם נשבית חייב לשלם וכפירש"י. ואם נאמר שכוונתם מירושלמי שמעינן שהבעל אוכל פירות קשה הא ממתני' שמעינן דתנן אין לה פירות ש"מ דהבעל אוכל פירות וי"ל ועיי' מ"ש בכתובות שם בתו' בכולא סוגיין:

כמה דתימר תמן הילוד מאכיל וכו'. פירשתי בקונט' דיליף מדכתיב כי את מעשר וכו'. כ"מ בבבלי בסוגיין. דגרסינן התם ורבנן דסברי מעשר ראשון מותר לזרים לענין מאי איתקיש מעשר לתרומה מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל. וכ' תוס' אע"ג דאין היקש למחצה כיון דליכא לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה ועוד דמסתבר לאוקמי היקישא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחריתא וכו' אבל לאוקמי היקישא באיסורא דלא אשכחן לא מקשינן ע"כ. ודבריהם תמוהים וכי בשביל דגלי לן קרא דלא מקשינן לכולא מילתא נאמר היקש למחצה הא בכולא תלמודא אמרינן בהיפך מאי דגלי גלי ובשאר אמרי' אין היקש למחצה. ומ"ש ועוד דמסתבר וכו' קשה דבבבלי דף עג אמרינן ר"ש מתיר ביכורים לאונן משום דתרומה קרנהו רחמנא אע"ג דאתקש ביכורים למעשר מ"מ אלים ליה הא דקרנהו רחמנא תרומה להקל עלייהו כ"ש כאן דליכא היקישא דנאמר להחמיר בכל חומרות דתרומה כיון דתרומה קרנהו רחמנא אפי' באיסורא דלא אשכחן וצ"ע. ונראה לתרץ קושית תוס' דגרסי' בספרי ונחשב ללוים המותר חולין גמורים כתבואת גורן דסד"א הואיל וקראו הכתוב תרומה תהא בקדושתה עולמית ת"ל ונחשב ללוים כתבואת גורן מאי תבואת גורן מפרישה והשאר חולין אף מעשר כן. מזה אמרו רבנן דלא סמכינן אהיקישא לאסור מעשר ראשון לזרים וזה ברור. וא"ת הא צריך קרא לגופא להתיר המעשר ללוים דסד"א כיון דתרומה קרנהו רחמנא אף הלוים אסורים בו ואינו שלהן לאכילה אלא שבידן למכרו לכהנים והדמים שלהן והא דכתיב ואכלתם אותו אכהנים קאי וכן ת"י וי"ל מדכתיב ואכלתם אותו בכל מקום ודרשינן אפי' בקבר ש"מ דלוים אוכלים אותו דמה לכהן בבית הקברות ע"כ לומר ונחשב ללוים ללמד דליהוי חולין גמורים להתירו לזרים. והדברים ברורים ועיי' בחידושי שהארכתי:

הדרן עלך פרק יש מותרות