א"ר הושעיא תיפתר וכו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות כלי המקדש הלכה ו' המפטם הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה וכתב הכ"מ בירושלמי פיטמה בחולין ריב"ח וכו' אתיא דריב"ח כשמואל ודריב"ל כר"י ולפי"ז היה ראוי להכשיר כריב"ל ור"י מ"מ מאחר דגמ' דידן סתם וכתב כל מעשיה יהיו בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן עכ"ל וקשה כיון דא"ר הושעיא תיפתר באומן של בית אבטינס א"כ ריב"ח כר' יוחנן נמי סובר ה"ל ריב"ח ושמואל נגד ריב"ל והלכתא כוותייהו דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. כתבו תוס' בשבועות דף יא בד"ה מ"מ קשיא וכו' וי"מ דודאי לא היתה מכתשת כלי שרת וכו' וקשה מאי פשיטא להו הא שמואל וריב"ח לא ס"ל הכי שוב ראיתי שהרגיש בזה הרב בעל משנה למלך ע"ש:

שאין קרבנות צבור וכו'. בבבלי בשבועות דף י"ב ע"ב גרסי' ואף שמואל ס"ל להא דר' יוחנן דאר"י אמר שמואל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן וכתבו תוס' בד"ה ואף שמואל סבר לה פי' בקונט' להא דאמר דלר"ש מקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטה סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ"ק דזבחים מוכחא דמילתא דשמואל כרבנן דר"ש דאית להו לב ב"ד מתנה עלייהו ע"כ ונ"ל דה"פ דר' יוחנן דאמר התם לר"ש מקיצין בהן את המזבח ס"ל דבין בחטאת בין בעולה מקיצין ועלה קאמר דשמואל סובר להא דר' יוחנן דאפילו למ"ד דלית ליה לב ב"ד מתנה עלייהו לפרותן מ"מ מקיצין בהן המזבח ובזבחים פ"ק דף ו ה"פ רב פפא קאמר קרבנות ציבור קאמרת שאני קרבנות ציבור דלב ב"ד מתנה עלייהו ותו כדר"י אמר שמואל סכין מושכתן וכו' ובהכי ניחא דבפ"ק דזבחים פריך הש"ס ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה עלייהו וכו' והאר"י לדברי ר"ש תמידין שלא הוצרכו לציבור אין נפדין תמימים וכו' ולא משני הש"ס מידי אהך קושיא כמ"ש תוס' שם בד"ה דלמא וכו' וע"ש ולפי מ"ש היינו טעמא דאהך קושיא עדיין איכא לשנויי כדרב יהודה אמר שמואל והדברים ברורים לפום סוגין:

אין תימר חפניים עשו ככלי שרת וכו. נראה דאתי לאשמועינן דהנך בעיין בהדדי שייכי ואם אירע שנתפזר הקטרת מהחפניים וחפן ומת ונכנס אחר פסול ממה נפשך אי נעשו ככלי שרת וכשר משום הפיזור וכדפירשתי בקונטרס פסול משום חפינת המת ואי לא נעשו ככלי שרת פסול משום פיזור כמצואר בהמה וקצת קשה על הרמב"ם שכתב סוף הל' עבודת יה"כ נתפזרה הקטרת מן ידו על הארץ ואספה וכו' או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן הראשון כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה ע"כ משמע דאפי' שתי ספיקות בהדי הדדי נמי הורצה בדיעבד ולפי סוגיין אינו כן:

על איזה מהן הוא עובר. וא"ת מאי נפקא מיניה הרי מ"מ עובר וי"ל דנפקא מיניה למלקות דכל חייבי מיתות בידי שמים לוקין אם עשו מעשה וקמיבעיא ליה על איזה מהן מתרין ביה:

מה מבפנים או מבחוץ. כאשר פירשתי בקונט' כן פירש"י והערוך ותוס' פירשו טרסקין לשון טרוקו גלי שסגור היה לפנים ממנו הלוחות שנתנו בסיני ובכלאים פ"ח הגירסא טרכסון ונראה שהוא כמו טרכסמון שהוא שער גן ופרדס ובית קדשי הקדשים הוא גן ופרדסו של עולם והא דקאמר מה מבפנים וכו' היינו דקמיבעיא ליה לש"ס אי כבפנים או כבחוץ הוא:

היה זקן אחד וכו'. ונראה דנדמה לו כזקן דכשהוא דן יושב כזקן וכן הוא בדניאל עד די אתה עתיק יומיא ודיניא יהב וגו' ויה"כ יומא דדינא הוא:

מה כפורת וכו'. כתבו תוס' בפרקין בדף נ"ה בד"ה ומנ"ל דאחת למעלה דפר לא נגע וכו' וי"ל גילוי מילתא בעלמא היא וכו' ע"כ וקשה לי הא בפר כתיב על פני הכפרת קדמה ופני משמע לפניו ולא עליו בשלמא גבי שעיר כתיב על הכפרת ולא כתיב פני אצטריך היקישא משא"כ בפר וצ"ע:

הכל מודין בפר משיח ועדה שאין צריך שיהא נוגע. כתב הרב בעל משנה למלך בפ"ו מהלכות מע"ק הלכה יב אי בעינן שיגע בפרכת או בבין הבדים עיין בתוספות ספ"ק דזבחים ובפ"ג מהל' מעשה יה"כ כתב לא ביאר רבינו אם לא נגע הדם בבדי הארון או בפרכת אם עלתה לו הזייה ע"כ משמע מדבריו דסובר הרמב"ם דלכתחלה מהית צריך שיכוין שיגע הדם בהן ותימא הא בפר משיח ועדה ודאי דאין צריך שיגע ואס"ד דסובר רבינו דבפר יה"כ צריך שיגע ה"ל לבאר כן בפ"ו מהלכות מעשה קרבנות שיש הבדל בינו לבין פר העדה ועוד דבבבלי בפרקין דף נז נמי משמע דאין צריך ליגע וצ"ע:

איזה מהן משתלח. הרמב"ם השמיט דין זה דאיזה מהן משתלח ואף שבבבלי ס"פ פליגי בה רב פפי ורב שימי ונראה דטעמו כיון דסובר כרב דשני שבזוג שני ירעה דאין ב"ח נידחים א"כ אין משתלח אלא הראשון וכ"ש הוא השתא התם לא כיפר בראשון שבזוג הראשון ואפ"ה השני שבזוג הראשון משתלח הכא שכיפר בראשון שבזוג הראשון כ"ש שהשני שבזוג הראשון לחוד משתלח וזה ברור:

ויתחיל בקרן מזרחית דרומית וכו'. כתב הלח"מ פ"ה מהל' מע"ק ואין לשון הירושלמי הזה ברור בעיני מכמה קושיות חדא דאפילו תימא פיתחא בדרום קאי אמאי לא מקשי חחלה ויתחיל מקרן מערבית דרומית כיון שעדיין לא ידע תירוץ דויצא אל המזבח וכו' ע"כ ונ"ל דודאי ידע המקשה דכתיב ויצא אלא דקס"ד דמה שיוצא מצד מערבית דרומית אל צד צפון מיקרי ויצא וכה"ג כתב הכ"מ בשם מהר"י קורקס ומפני שאין סברא זו ברורה לו כל כך לא הקשה ממנה תחלה. עוד הקשה הלח"מ כיון דכבר תירץ ויצא אל המזבח מאי הדר מקשה ויתחיל מקרן מערבית דרומית הא בעינן ויצא אל המזבח ולמאי איצטריך טעמא שלא יתן אחוריו אל הקדש ועוד יש גמגום בהבנת הירושלמי באופן שצ"ע וישוב עכ"ל ולפי מה שפירשתי בקונטרס מיושב הכל ועיין ברמב"ם ובמפרשיו פ"ו מהלכות מע"ק ובפ"ד מהלכות עבודת יה"כ ותמצא שדברי כנים ואמיתיים:

שגי כהנים ברחו בפולמוסיות. נראה דבבית שני איירי דבבית ראשון לא היו פולמסאות כי אם בימי טיטוס ואספסיינוס ובבבלי בפרקין דף נט הגירסא שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון וקשיא לי בקרא משמע דבמקדש הראשון לא נשתיירו כהנים גדולים שכן כתיב סוף ירמיה ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן המשנה וגו' ויכה אותם מלך בבל וימיתם ברבלה וגו' וגם בת"י מקשים מהא דאמרי' בתמורה מימות משה ועד ימות יוסף בן יועזר לא היתה מחלוקת בישראל ואילו הכא משמע דאיפליגו במקדש ראשון אך ממאי דקאמר ר' יודן הדא אמרה דעביד הכין וכו' משמע דבמקדש ראשון היה דאי במקדש שני מנ"ל דעביד הכי עביד דלמא פליגי בה אבל אי היה במקדש ראשון ע"כ לומר דלא פליגי בה דאי פליגי קשיא קושית ת"י הא במקדש ראשון לא הוה פלוגתא מיהו י"ל דה"ק ודאי שניהם דדין עשו ואין אחד מהם משקר שמעינן דעביד הכי עביד ולא חשו חכמים מלהזהירן איך יעשו וגירסתינו עיקר:

וכפר את מקדש הקודש זה לפניי ולפנים. בקונטרס פירשתי דקאי על הדמים שמזה וראיתי בת"י שפירשו כן ולא הביאו ראיה לדבריהם מדברי הירושלמי וא"ת א"כ קשיא סיפא דקרא ועל הכהנים וגומר וי"ל דודאי גבי כהנים דכתיב ועל הכהנים היינו שיכפר על הקרבתן בטומאה אבל ברישא כתיב וכפר את מקדש הקדש ודאי דאיכא לפרושי על הדמים שמזה עליהן:

צריכה ליה וכו'. פי' שבקונטרס דחוק ולכן נ"ל דה"ג צריכה ליה בשלא התחיל ליתן ונחסרו אבל אם התחיל ליתן כל עמא מודיי משהוא משייר הרי הוא שיריים וכן אמרו בבבלי בזבחים דף פ"א ע"ב אפילו למ"ד שיריים מעכבי חסרו אין מעכבין:

הדרן עלך פרק הוציאו לו