מאימתי קורין את שמע וכו'. פי' הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבוא ואראה פני אלהים מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורת וכו'. ולי נראה דשפיר גרס מאימתי ומ"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק"ש וכו' וכי קתני עד לשון קצר הוא והכי קתני ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו':

שהכהנים נכנסין וכו'. בכהנים שנטמאו וטבלו מבע"י דכשהעריב שמשן ויצאו הכוכבים יכולין לאכול התרומה והיינו אחר צאת ג' כוכבים דהוי לילה ממש כדילפינן בגמ' דילן מדכתיב ובא השמש וטהר ודרשינן מאי וטהר טהר יומא ובין השמשות אסור דהא מספקא לן אי הוי יממא הילכך לצאת מן הספק ג' כוכבים בעינן. ומוכח בגמ' דבכולהו כהנים טמאים קאמר בין טמאים טומאה קלה בין טמאים טומאה חמורה וסגי להו לכלהו ביציאת הכוכבים אבל כפרה לא מעכבא להו:

עד סוף האשמורת הראשונה. מפרש בגמ' דילן דהך סיפא דוקא קאמר לה ר' אליעזר ורישא לאו ר' אליעזר וכי קתני עד ה"ק ומשך זמנה הוי לר' אליעזר עד סוף האשמורת וכו':

האשמורת הראשונה. הוא שליש הראשון של לילה דר' אליעזר ס"ל ג' משמרות הוי הלילה כדתניא בברייתא. אשמורת לשון מקרא הוא משמרת עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש משמרות בלילה. ראשונה לכת אחת. שניה לכת אחרת. שלישית לכת שלישית. ואיכא מ"ד ארבע משמרות הוי הלילה. ורבי אליעזר דריש ובשכבך כל זמן שדרך בני אדם מתעסקין לילך ולשכב ולדידיה משם ואילך עבר זמן הקריאה דתו לא מיקרי ובשכבך:

עד חצות. מפ' בגמ' דילן דרבנן כר"ג ס"ל אלא בסייג הוא דפליגי דרבנן אית להו סייג ואי עבר חצות ולא קרא חייב לקרות וסייג אהני לכתחלה שלא יאמר אוכל ואשתה ואישן קימעא על סמך לומר אח"כ אקרא וחשו חכמים שמא חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה ורבן גמליאל לות ליה סייג ולא חייש:

עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה הוא זמן שכיבה ובשכבך דקרא היינו כל זמן שבני אדם שוכבין. עמוד השחר, סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קתני עלה עמוד השחר:

חייבים אתם לקרות. גר' ול"ג מותרין דאפילו שלא בזמנה תנן לקמן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו':

ולא זו בלבד. הוא דתנינן בה חצות ומודו בה דמדאורייתא שיעורה עד שיעלה עמוד השחר:

הקטר חלבים. פי' רש"י ז"ל חלבים של כל הקרבנות שנזרק דמן ביום. וכל הנאכלין ליום אחד כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה ע"כ. ובגמ' דהכא לא משמע הכי דגר' עלה בגמ' כל הנאכלין ליום אחד קדשים קלים וקשה לי להולמו דהא קדשי קדשים נמי יש בהן נאכלין ליום אחד כדברי ר"ה ז"ל. ועוד קשה דבקדשים קלים יש הרבה שיש בהם שני ימים ולילה. ועוד קשה היכי תנא להו הכי ליתני בסיפא קדשים קלים דבכל דוכתא הכי תני להו. ועוד לבני מערבא דסברי דקדשים קלים גרידי שנויים בסיפא א"כ אכילת קדשי קדשים אמאי שייר דבבבא דרישא ליתנהי דהא הקטר קתנו אכילה לא קתני ואמאי לא תני אכילת קדשי קדשים דבפסחים לא שייכי דהא פסחים קדשים קלים נינהו: ונראה בעיני דהכי משמע להו לבעלי הגמ' הכא דברישא קרי הקטר דוגמא דכל הני יש מיעוט אכילה בהן בין באנשים בין בזמן בין במקום ודפסחים נמי דמו להני וכמו שאפרש הילכך לאו אכילה חשיבא והקטר חלבים קרוי לתרי מיני חלבים א' שחלביהן נקטרין לחוד שהן חטאות פנימיות דאין בבשרן לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח דבשרן טעון שריפה בחוץ כדכתיב קרא וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. והב' כגון חטאות חיצוניות ואשמות ואע"ג דבשרם נאכל כיון דאין נאכל אלא לכהנים ולזכרים של משמר דוקא ותוך הקלעים דוקא ההוא אכילה כהקטרה חשיבא כדתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים וכו' כדאיתא ר"פ בא לו וכעבודה חשיב והכא אית ליה למכללינהו ולהכי לא תני בבא לאנפי נפשה אכילת קדשי קדשים וכי תני כל הנאכלין הוא דמשמעי אכילה דלאו עבודה דהיינו אכילת הדיוט בין לזכרים בין לנקבות בין לכהנים בין לכל אדם ובכל מקום בין בעזרה בין בכל העיר. הילכך כולהו קדשי קדשים אכילתן בכלל הקטרה היא ומשו"ה קתני בהדייהו איברים דעולה נינהו דהיא קדשי קדשים כדתנן בפ' איזהו מקומן דיש בה אכילת מזבח ולא אכילת אדם. וה"ק מתני' דהקטר חלבים שיש בהן שני מינין א' שאין נאכל בשרה כלל לא לאדם ולא למזבח כגון פרים ושעירים הנשרפין והשני דיש נאכלין בשרם לאדם וחלבן למזבח כגון חלבים דחטאת חיצוניות ואשמות ובשרן דחטאות ואשמות ומנחות כיון דבחצר אהל מועד הוא דאכלי דוקא וכהני משמר דוקא וזכרים דוקא עבודה חשיבא וכהקטר דמיא. ואיברים דעולה הואיל דנאכלין למזבח ולא לאדם. ואכילת פסחים תני סמוך לקדשי קדשים לפי שיש באכילתן מיעוט אנשים ומיעוט זמן באכילתן שאין נאכלין ביום שחיטתן לאדם אלא בלילה ולילה נמי איכא מ"ד עד חצות. ועוד דיש בפסחים מיעוט אכילה באנשים דאינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי ועוד במקום נמי איכא מיעוט דנפסל ביוצא כדכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה כדאיתא התם ועוד דאם נרדמו אפילו מקצתן כולן אסורין באכילה ועוד דמטעם שבירת עצם רובו נשאר ונשרף הילכך אין נאכלין חשיבי ודמיין להדדי. והדר תני כל הנאכלין הנהו דמצי מתאכלי אכילה סתם בכל מקום בין לכהנים בין לכל אדם ליום א' והיינו שאר קדשים קלים דיש להם היתר אכילה סתם ביום א' ותחלת אכילתן ביום שחיטתן הוא דקתני שכלן שוין חוץ מאכילת פסחים אבל לא שנה משך שיעור אכילתן דבההוא חלוקין הן. והשתא אתי שפיר דלא תני וכל הנאכלין ליום ולילה דלדברי ר"ה ז"ל ליום ולילה מיבעי ליה כיון דתנא בעי לאשמועינן דינא דלילה דכולה במשמע אלא ודאי ה"ק כל אותן דשייך סתם לכל אדם דתחלת אכילתן לכו"ע ביום אחד מצותן וכו' ומאן נינהו היינו קדשים קלים דכולן אין בהן שום חילוק אלא ביום שחיטתן נאכלין למזבח ואכילה סתם לכל אדם כפירושא דבני מערבא והשתא ניחא הקושיא שהקשו התוס' עלה דההיא דפרכינן בגמ' דילן ואילו אכילת פסחים לא קתני שהקשו תימה מנא לן דלא קתני דילמא הויא בכלל הנאכלין ליום א' ובמאי דפרישית לא קשה כלל דאינם נאכלין חשיבי ואינם ליום א' ומשום דתנא ברישא תלתא גווני דדמו להדדי כדפרישנא דאין בהן אכילה סתם לאדם ולמזבח ביום שחיטתן ואפי' פסחים דקדשים קלים הן בכלל הזה לא שייך למיתני ברישא קדשי קדשים ובסיפא נמי לא מצי למיתני קדשים קלים דהא לעיל תני אכילת פסחים דהוו קדשים קלים ומשו"ה תני כל הנאכלין ליום א' כדפרישית שביום א' דהיינו ביום שחיטתן נאכלין אכילה סתם בכל מקום ולזכרים ולנקבות ולכל אדם:

מצותן עד שיעלה עמוד השחר. מצות הקטרת האימורין ומצות אכילת בשרן מצותן ליום שנשחטו ובלילה שלאחריו עד שיעלה עמוד השחר כהנהו דשייכי ואפילו הן למטה מן המזבח יכולין להעלותן כל הלילה ואינן נפסלין בלילה עד שיעלה וכו' דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' לא יניח ממנו עד בקר ובת"כ נפקא לן כלהו מהאי קרא:

ואיברים. של עולה דעולה איברים שלה הם כליל וקרי לה איברים משום דבעיא ניתוח ועוד דאין רשאי לנתח איבריה לאיברים כדאיתא בת"כ ובפ"ק דחולין והאיברים מפורשים במס' יומא:

ואכילת פסחים. בגמ' דילן אינו ובני מערבא גרסי' ליה כדאיתא הכא ובגמ' והיינו דלא כר"א בן עזריה דסבר דמדאורייתא נמי שיעוריה עד חצות א"כ למה אמרו חכמים עד חצות דקתני בפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות וגבי חטאות חיצונות דאכילתן כהקטרה דמיא דהיינו חטאות הצבור תנן נמי ליום ולילה וכו' וגבי אשמות נמי תנן הכי ובאכילה סתם כגון בתודה ואיל נזיר תנן נמי ליום ולילה וכו' ועמוד השחר הוא המביאן להיות נותר וכן לענין מחשבת פגול לא הוו פגול אם חישב לאכלן כל הלילה דלא הוי חוץ לזמנן והכי תניא בת"כ לא יניח ממנו עד בקר למד שאוכל הוא כל הלילה וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק האדם וכו' אבל אין המחשבה פוסלת בהן ואין חייבין עליהן משום נותר עד שיעלה עמוד השחר ע"כ:

אם כן למה אמרו חכמים וכו'. מאי דתנינן במתני' תנינן ומאי דלא תנינן במתני' תנינן בתורת כהנים דאמרו חכמים קתני כל מקום שאמרו גבי איברים בתורת כהנים קתני לה ואיתא נמי בפרק שני דתמורה דתני התם היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר שיהא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה וכו' אין לי אלא דברים שהן ראויים ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שהוא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה וכו' ופי' רש"י ז"ל איברים דעולה. פדרים חלבים דהיינו חלבים דחטאות פנימיות וחיצוניות דרשינן להו בפרשתא אחריתי מטעם זבח דתניא התם מנין לרבות חטאות ואשמות תלמוד לומר זבח והיינו סתם חטאות בין פנימיות בין חיצוניות דבכל חטאות מעכב שחיטה שלא לשמה דהיינו זבח משעת זביחה כדתנן בזבחים. ולר' אלעזר אף האשם ובתורת כהנים דתני אשם בהדי חטאת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא דקאמר וקתני בסיפא עד חצות להרחיק האדם וכו' הילכך מה שכתב רש"י ז"ל דהקטר חלבים ואיברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל אני מצאתי שאמרו דאכולהו קתני בפרשה דובשר זבח דגזור בהו עד חצות כדאיתא התם כדי להרחיק אדם מן העבירה דאסורין באכילה או להקטרה מחצות ואילך אף על פי שהוא קודם זמנם כדי שלא יבוא לעשות כן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן:

נכנסין לאכול פתן. נכנסין להתפלל כדי לאכול פתן בלילי שבתות ומשמע דהוא קודם הלילה דהא מתפללין של שבת בערב שבת וממהרין לסעודה שהכל מוכן:

וקרובים דבריהם להיות שוין. השתא מפרש לה ואזיל:

איתא חמי. בתמיה בא וראה היאך אפשר לקיים שיהו דבריהם שוים דכהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים הוא דהוי כדדרשינן בגמ' דילן מאי וטהר טהר יומא:

שעה ותרתי ליליא הוא. כן מצאתי בספרים ונ"ל דתרתי עישורי הוא דגר' ועישורי שעה הוא דקאמר דהא כי אין השמש נראה על הארץ מתפללין ערבית של שבת ולפעמים קודם ומשם עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילין כדאיתא לקמן ובפסחים פרק מי שהיה טמא ומהלך ד' מילין שעה ותרתי עישורי שעה הוא דהוו דהא אמרינן התם במהלך אדם בינוני ביום בינוני עשר פרסאות ולקמן אמרינן אדם מהלך ביום מ' מיל. ופי' הגאונים ז"ל דדא ודא אחת היא דכל פרסה ד' מילין כדאיתא בההיא דפ' לולב וערבה וכתבו הרי"ף ז"ל בפ"ק דשבת הילכך עשר פרסאות הוו מ' מילין ויום בינוני הוי י"ב שעות ואם כן מטי לכל שעה ג' מילין ושליש מיל. כיצד לי"ב שעות תן לכל שעה ג' מילין הוו להו ל"ו מילין פשו להו ד' מילין חלק אותם לשלישים הוו להו י"ב שליש לכל שעה דהוו להו עשרה שלישים לשעה. חלק השעה לעישורי מטי שליש לכל עישור וא"כ ד' מילין שהן י"ב שלישים הוו שעה ושני עישורי שעה. וא"כ היכא קאמר קרובים דבריהם להיות שוין:

תפתר באלין כפרניא דקיקיא וכו'. כי קתני קרובים דבריהם להיות שוין היינו בכפרים קטנים שיושבים בהר ויראים מחיות היער כגון זאבים שיוצאים בערב כדכתיב וחדו מזאבי ערב ולפי שהן כפרים קטנים אין פחדן מוטל על החיות ויוצאות עליהם ומפחדם של הזאבים רובם כלתה רגל מן השוק ומסתלקת דרכם בעוד היום זורח ולכך בעלי הבהמות יראים ואין נכנסין לאכול עד הלילה ואפילו בלילי שבת שכונסין בהמתם וחמוריהם אל תוך הבית לשלא יחטפום וצריכין להשקותם ולכנסן אל הבית בענין דכשבאין לאכול הוא סמוך וקרוב ליציאת הכוכבים:

דצדי לון. כמו (שמ"א כד) ואתה צודה את נפשי לקחתה ואם צודה להן בפ"ק דר"ה ואשר לא צדה (שמות כא) תרגום ודלא כמן וכו' שאורבין ושומרין בהמתן ועצמן מפחד החיות:

קודם לכן. קודם צאת הכוכבים:

כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. וקורין אותה כמו מזמור בעלמא וכתב רש"י ז"ל דיוצאין ידי חובתן בקריאת שמע שעל המטה והתוס' חלקו עליו בזה:

צריך לברך. דברכת המזון דאורייתא:

אל יתפלל. דתפלה דרבנן כלומר תקון התפלה מדרבנן דמדאורייתא אין לה תיקון ובדבור אחד וענין א' של תחנונים יצא:

ספק קרא ספק לא קרא. כלומר מאי ובעיא היא דר' זעירא לא פירש לנו בזה ודרך הירושלמי להספיק לו בתנועת הקול במקום מאי דגמ' דילן:

וקודם לכן לאו ספק הוא. דכשקרא בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא וכדלקמן ואם לילה הוא אין צריך לקרות ואם יום הוא צריך לחזור ולקרות ואפילו הכי אמרינן דלא יצא וצריך לחזור ולקרות. וא"ת מ"ש דגבי ברכת מזון פשיטא ליה וגבי ק"ש מיבעיא ליה. וי"ל משום דרב יהודה ור' אלעזר פליגי בפ' מי שמתו בגמ' דילן אי ק"ש דאורייתא אי דרבנן ומשו"ה מבעיא ליה:

שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים:

ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. בגמ' דילן מפ' מאי ואומר. ומפ' וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת"ש והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ופירש"י ז"ל דמחשכי עושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים דהוי ד' מילין קמי זימנא דצאת הכוכבים. ומקדמי ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והן מקדימין מעלות השחר דהוי נמי מהלך ד' מילין:

ת"ש והיה לנו הלילה משמר וכו'. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי זימנא דעבדי מלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא וזכר לדבר הוי דאיכא למימר דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום ע"כ:

לאו מיעוט כוכבים שנים. בתמיה דהא מיעוט ימים שנים ומיעוט שעירים שנים כדתניא בפ' שני שעירי:

ומשני קדמאה לא מתחשב. כלומר לעולם תרי נינהו וכי מני קרא לא מני בראשון דראשון ודאי ביממא מיתחזי אלא בב' של אחריו דגרמי ליליא:

והתרו בו ועשה מלאכה. שלימה כשיעורה וכן למ"ש וכגון שברגע שעשה מלאכה בליל שבת עשה ג"כ במ"ש:

מה נפשך. חייב סקילה ואם בשוגג חייב חטאת ואיתי' בגמ' דילן פ' במה מדליקין וקסבר כמ"ד התראת ספק שמה התראה:

וקצר כחצי גרוגרת. ושיעור קצירה כגרוגרת כשהיא אוכלי אדם. והך סוגיין ר"ג דס"פ הבונה דתנן אחד שחרית וא' בין הערבים מצטרפין וכו' לר"ג ולרבנן חשיבא כיש ידיעה בנתים:

באילין דלית אורחתהון מתחמיין ביממא. דבכוכבים בינוניים הוא דמשערינן שנים בין השמשות שלשה ודאי לילה דבגדולים אפילו שלשה הוי יום:

ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין דדמיין וכו'. אמתני' קאי כלומר אע"ג דאמרי' דתלתא כוכבים שהוא לילה דהיינו בבינוניים היינו לענין שבת דליכא משום כרת בעשיית מלאכה או משום איסור טבול יום בתרומה אבל משום תוספת שצריך להוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה צריך לאחריה שיראו הקטנים שהן רצופין במקום א' ובתוספת זה עשה הוא דאיכא דכתיב תשבתו שבתכם כדאיתא בפ' בתרא דיומא. וכן לענין תרומה דמתני כה"ג הוא וכן פירש הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם והר"ן ז"ל בפי' הלכות רי"ף במס' יומא:

ר' יהודה בן פזי. פזי בתו של ר' חייא היא והיה מתיחס אחר האם דר' חייא אביה מדוד המלך קא אתי כדאיתא בפ' אע"פ וכן כתבו הגאונים ז"ל:

פני מזרח מאדימות זהו יום. היינו כרב יוסף דפ' במה מדליקין ומפ' בגמ' דילן דהיינו מערב דהוי פנים המאדימין את המזרח ופי' רש"י ז"ל לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי חמה מאדימין את המזרח:

הכסיפו. פני התחתון השחיר התחתון של כיפת הרקיע. הסמוך לארץ ועליון דהיינו גובה של כיפה אינו ממהר להשחיר:

ר' אומר אומר אני. מתי בין השמשות כשהלבנה בתקופתה דהיינו במילואה דאז בתחלת הלילה זורחת בראש המזרח התחיל גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות כל משך זה הזמן שזה נכנס וזה יוצא הוא בין השמשות:

א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע וכו'. ר' חנינא אתא לאשמועינן דברייתא דרבי משבשתא היא דלאו בתחלת שקיעת החמה דהיינו בסוף זריחתה מעל הארץ זורחת הלבנה דאינה זורחת ויום גמור הוא אלא בתשלום שקיעתה של חמה היא מתחלת לעלות ולזרוח וההוא הוי בין השמשות:

בשעה שחמה שוקעת. מתחלת לשקוע אלא בתשלום שקיעתה היא דזורחת:

ולא שוקעת. ולא מתחלת לשקוע אלא שלא שקעה עדין וכבר זרחה חמה ומכאן למד ר"ת ז"ל שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא מתחלת השקיעה עד זמן בין השמשות שלש מילין ושליש כדאיתא בפרק במה מדליקין:

בראש הר הכרמל. הר שעל שפת הים של עכו:

חזקה ביום טבל. ויוכל לאכול תרומה בלילה:

בקפנדריא. בדרך קצרה שיש מראש ההר לים אבל אינו דרך סלולה:

באיסרטא. מסלה שבוקעים בה רבים ובלשון יון איסטרטא:

לא בדא. לא חשב חזקה ביום טבל:

נחלקה הטיפה לכאן ולכאן וכו'. אשמועינן דבין השמשות דיש בו ספק היינו חציו מן היום וחציו מן הלילה ולקמן מפרש דטובא ספקי אית ביה והכי איתא בפ' במה מדליקין:

משתשקע החמה. מסוף השקיעה קאמר וכדלעיל דהיינו חצי מיל קודם צאת הכוכבים:

כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה:

זה נכנס. הלילה והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהן מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא אליבא דר' יוסי ור' אחא:

ולא עמדו עליו חכמים. בהרף עין זה מהו אי יום אי לילה לפי' ר' יוסי ור' אחא:

לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה וכו'. דר' יוסי פליג אר' נחמיה וסבר דכל חצי מיל יום מעליא הוא אלא הרף עין של סופו דחצי מיל הוא דהוי ספקא:

אוף אנא סבר כן. גם אני סובר כמותך כל הרף עין והרף עין דר' נחמיה ספק הוא ור' יוסי לא פליג אדר' נחמיה אלא דאתא לאשמועינן דלא תימא דבין השמשות חדא מילתא מספקא לן ביה אי יום אי לילה ותו לא ואשמועינן ר' יוסי דאין כאן אלא הרף עין שהוא ספק יום ספק לילה ועל כל הרף עין דאיכא בחצי מיל היא דמספקא לן דלא ידעינן אי באמצעיתו אי בשלישיתו אי ברביעיתו אי בסופו אי בתחלתו. וא"כ חצי מיל דר' נחמיה יש בו ספק יום ספק לילה ספק עד אמצעיתו יום ומאמצעיתו ואילך לילה או כולו לילה והספק בראשו או כלו יום והספק בסופו והיינו ולא יכלו לעמוד עליו מתי הוי:

קשייתה קומי ר' חזקיה כדתני' תמן וכו'. כאשר היינו שונין עמו מס' זבין הקשיתי לפניו הקושיא הזו על דבריו:

תנינן תמן. בפ"ק דמס' זבין:

ראה אחת ביום ואחת בין השמשות. קימא לן זב מטמא בימים ובראיות בראיות ואפי' שראה שתים ביום אחד:

בימים בין ראה שתים בשני ימים. ואפי' ראייה אחת אם היה זמנה בשני רגעים רגע של סוף היום ורגע של תחלת הלילה שלאחריו דאיכא ראייה בשני ימים טמא בראיות ואפי' ביום אחד טמא כדתניא במגילה ובת"כ מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לזיבה ומטמא משכב ומושב וצריך ז' נקיים וביאת מים חיים אלא שפטור מן הקרבן. שלש חייב אף בקרבן. וטמא בימים. ואף באחת דילפי' בפ' כיצד הרגל לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זב בימים:

ואחת בין השמשות. וחשיבא שתי ראיות בימים:

ואחת למחר. בלילה ברור וחשיב מחר לגבי בין השמשות דספק אם הוא מהיום:

וספק לקרבן. ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואינה נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא דאין כאן אלא שתי ראיות דבין השמשות כולו יום הוא או לילה גמור הוא ואין לחלק הראייה לשתים ומליקת חולין נבילה:

ור' חייא בר יוסף וכו'. כלומר ר' חזקיה היה מלמדני דאיתמר עלה ר' חייא וכו':

מאן תנא ראייה נחלקת לשנים ר' יוסי. כלומר מאן תנא דיש ראייה בין השמשות. דיכול האדם לחלקה לשתים וכו' וקאמר הכי משום דקשי' ליה לר' חייא בר יוסף כיון דתנן דראה בין השמשות היכי מצי תו למיתני אם יודע וכו' היכי מצי למידע וכי תימ' כגון דראה ראייה שנמשכה שיעור מהלך חצי מיל ויותר הא ליתא דאי הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל קתני ברישא ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמגד יון לשילוח הרי זה זב גמור דהיינו ודאי לטומאה ולקרבן ושיעורה בירושלם כמרחק טעות ששמו גד שעובדי' אותו היונים עד מעין שילוח ומפרש בתוספתא דהיינו מאה אמה ואילו חצי מיל היינו אלף אמה כדפי' רש"י ז"ל בפ' שני שעירי ולהכי מפ' ר' יוחנן דהך מתני' סברא כר' יוסי דכל חצי מיל דר' נחמיה אליבא דר' יוסי יום גמור הוא ובסופו הוי בין השמשות דהיינו כשיעור הרף עין והשתא מצי למידע כגון שראה זוב לסוף חצי מיל ונמשכה הראייה כג' הרף עין דהשתא ודאי ראה ביום ובלילה שלאחריו וכי קתני ואם ספק היינו כשנמשכה הראייה כשני הרף עין האחרונים דלא ידעי' הרף עין האחרון שהוא בין השמשות אי יום אי לילה דאי הוי יום אין כאן אלא שתי ראיות ואי הוי לילה יש כאן שלש ראיות:

ואמרי ליה אנא קשתה על דעתך. כלומר על דעתיך ר' חזקיה קשיא אמאי תני אם יודע וכו' ודאי לטומאה ולקרבן היכי שייך יודע:

למה. למה שנה אם יודע שמקצת ראייה וכו' היכי מצי למידע ואפי' תוקי לה כר' יוסי מאי קא מהני לן דהא על דעתיך ר' יוסי מפ' לדר' נחמיה:

ומשני לכשיבוא אליהו ויאמר וכו'. שירשום בזה הרגע היה בין השמשות ובזה הרגע ראה כשני הרף עין אז ראה ודאי ביום ובלילה וראייה מתחלקת לשתים:

ופריך אי הכי כשיבוא אליהו מאן פליג. מי יוכל לחלוק על דבריו של אליהו ומאי קמ"ל מתני' ומאי ספקא איכא בבין השמשות לכשיגלה אליהו ונדחו דברי ר' חזקיה וקמו להו מלתייהו דר' אחא ודר' יוסי בר זבידא דר' יוסי פליג עליה דר' נחמיה ובסוף שיעוריה דר' נחמיה שייך שיעוריה דר' יוסי והכי ס"ל בגמ' דילן בפ' במה מדליקין:

נראו שלשה כוכבים. בינוניים וכדלעיל:

ואמור אף בשחרית כן. דאף משעלה עמוד השחר כיון דיש שלשה כוכבים נראים הוי לילה וכי תימא הכי נמי והא תנן אין מזין ולא טובלין ואין מלין אלא ביום וכלן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמ' דמעלות השחר יממא הוא:

ומשני ר' אבא כתיב השמש יצא על הארץ. ונפקא לן מהתם דמעלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין דבעלות השחר יצא מסדום ובהנץ החמה נכנס לצוער:

וכתיב ובא השמש וטהר. ודרשינן בריש מכילתין מאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים ומשקיעת החמה דהיינו סור אור השמש עד צאת הכוכבים ד' מילין והיינו דאיתקוש ומה ביאתו דהיינו שקיעתו משיתכסה מן הבריות דהיינו ביציאת כוכבים שלשה כדאמרי' אידכי יומא ופי' רש"י ז"ל עבר מן העולם אף יציאתו לכשיתודע לבריות דהיינו מעת עלות השחר:

התורה קראה לאור בקר. היינו לתחלת אורה:

ליתן תחום לבקרו של בקר. בבקר סתם הנץ ובקרו של בקר עלה השחר והיינו דאין שוחטי' התמיד אלא שהאיר בחברון כדאמרי' התם:

עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית וכו'. ר' יוסי בר בון אתא לאקשו' דאי אפשר לומר דכל עביו של רקיע בין בשחרית בין בערבית ליתן כולו ליום ולא ליתן כולו ללילה דאם התחלת השקיעה משנסתלק זריחתה מעל הארץ אע"פ שהיא כנגד חלונה עד שתעבור עביו של רקיע הוי לילה וגם לאחר עמוד השחר עד הנץ נמי הוי לילה א"כ גם בניסן אין היום והלילה שוין וכן אם אתה נותנן כולן ליום אין היום והלילה שוין:

ותני באחד בתקופת ניסן היום והלילה שוין. וא"כ צריך שנאמר דאם ארבעה מילין דסוף היום דשלש מילין ושליש הוו יום הכי נמי ד' מילין דעמוד השחר ג' מילין ושליש הוו לילה ואמאי בדיעבד כשר:

ואמר ר' הונא אני אקיים דברי חכמים שרי מלכא נפק אע"ג דלא נפק וכו'. כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה דהיינו עלה השחר הוי יום בדיעבד כדתנן במתני' ולהכי כתיב יצא על הארץ לאשמועינן דאיכא דלאו על הארץ:

עאל לא אמרין דעאל עד שעתא דייעול. ובסילוק זריחתו לא הוי לילה עד דייעול לגמרי:

צריך להשוות את רגליו. משום דאמ' לעיל אין הלבנה זורחת בשעה שחמה שוקעת וכו' שאינה נחפזת בהליכתה לא להקדים ולא לאחר והיינו רגל ישרה דלעולם תנועתם שוה מייתי לה:

עקב בצד גודל. שהכהנים לא היו יכולין לפסוע פסיעה גסה משום לא תגלה ערותך עליו וכמו כן המתפלל יש לו להתפלל עקב בצד גודל:

ומ"ד כמלאכים. היה אומר שיהו סמוכים ומכוונים רגליו זה אצל זה שידמו רגל אחד שנא' ורגליהם רגל ישרה. ובגמ' דילן נקיט כמ"ד כמלאכים דנקט קרא ורגליהם רגל ישרה וכתוב בנימוקי תלמידי הר"י דיש נוהגין לתת ריוח לפניהם אצל האצבעות דכתיב ככף רגל עגל ואין זה כלום שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכוון אותם ויסמכם כענין שידמו רגל אחת ונר' לי דאעיקרא דדינא פירכא דתרגם יונתן כפרסת רגלין סגלגלין:

אין להן קפיצין. החיבור שיש לשוק עם הירך בענין שסוגר ופותח קרוי קפץ:

קאמיא קיימיא. כלומר כמו קיימיא דלכך נקוד האלף בשבא ופתח מלשון והא קאים על נהרא שהן עומדין קיימיא תר' עומדין קיימין העומדים קיימיא:

זהו שרואה את הכהנים. משום דאמר לעיל וחד אמר ככהנים מייתי לה דאשכחן דכהנים נמי מיקרו מלאכים. זה שרואה את הכהנים בשעה שנושאין כפיהם וצריכין העם שיראו מסבירי פנים ומודים לפניו על ברכותיו ועוד לקשר ולהמשיך שפע הברכות מלמעלה למטה ברכו ה' מלאכיו כנגד עולם המלאכים ברכו ה' כל צבאיו כנגד עולם הגלגלים. ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו הרי קישור וחיבור לכל העולמות:

במוסף. כגון שבתות וראשי חדשים ומועדים: ה"ג בשלישית ברוך ה' מציון. ופריך בגמ' דילן בפ' אלו נאמרין דברוך ה' מציון אינו באותו מזמור ונימא יברכך ה' מציון דכתיב בההוא ענינא. ומשני מתוך שהתחיל בברכותיו של הב"ה מסיים בברכותיו של הב"ה:

אם היו ד' תפלות. כגון בתענית י"ה דאיכא שחרית מוסף מנחה ונעילה:

בתליתיתא כקדמיתה. אומרים במנחה שהיא תפלה שלישית מקראות של שחרית:

ורביעיתא כתנייתא. ובנעילה מקראות מוסף שהיא שנית:

מאילת השחר. לקמיה מפרש דהיינו תרין דוקרנין וכו' אור המזרח היינו עלה עמוד השחר:

דכתי' וכמו השחר עלה. שנסתלק בשחרית של לילה והאיר מזרח:

השמש יצא על הארץ. שהנץ וזרח על ראשי ההרים ולוט יושב בעיר סדום הוה כדכת' קרא:

יותר הויין. כדגרסי' בפ' מי שהיה טמא א"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והווי חמש מילין:

מקדד לפניהם. את הדרך כמו מגדד מקצר וחותך לפניהם הדרך כדכתי' ויאיצו המלאכים בלוט כלו' מיהרוהו אבל אדם אחר אינו מהלך אלא ד' מילין:

כמו וכמו מילה מידמיא לחברתה. פי' רש"י ז"ל בב"ר מאי כמו וכמו דבר זה דומה לחברו כמו דמן אור השחר עד הנץ החמה שהוא ד' מילין כך מן איילת השחר עד אור מזרח ד' מילין ע"כ. פי' לפירושו דהוה ליה למיכתב וכעלות השחר דאין כמו אלא כשהוא מדמה ענין לחברו כמו חי כמו חרון כמו פתן חרש ודומיהן ואונקלו' ג"כ תרגמו וכמיסק צפרא ולא תרגם וכמא דסליק וכו':

טעי. הוא טועה, שפעמים מקדים הכוכב לאילת ופעמים מאוחר:

מאי כדון. ומהו עכשיו כיון דלאו כוכב השחר הוא:

תרין דוקרנין. שני עמודים של אורה דסלקין ממזרח ומנהרין וזהו אילת השחר:

בקריצתא. בהשכמה:

ברבי. אתה גדול הדור: ואתיא דר' חנינא דאמר משהאיר מזרח עד שתנץ החמה ארבעה מילין דכך שוהה מכשהיא כנגד מזרח שיוצאה לחוץ ד' מילין כך שוהה בערב בכניסתה:

מ' מיל. דהיינו עשר פרסאות והכי איתא פ' מי שהיה טמא דמן המזרח למערב ת"ק שנה וחמה הולכת למ' מיל של אדם ת"ק שנה נמצא לכל ד' מילין חמשים שנה ומיירי ביום בינוני בתקופת ניסן ותשרי שהלילות והימים שוין:

עד שהחמה נוסרת ברקיע. נוסרת כנגד חלונה עד שתנץ על הארץ ד' מילין כדמוכח לעיל מקרא וכמו השחר עלה: א' מעשרה ביום דהיינו שעה ותרתי עישורין דלעיל:

כורתו. גזעו כמו קורתו בחילוף כף בקוף:

שנא' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלמא גן לחוד ועדן לחוד:

בית כור. שלשים סאה:

תרקב. חצי סאה דהיינו אחד מששים:

תמצית כוש מצרים שותה. דמצרים א' מס' בכוש:

נמצאת אומר דמצרים מהלך מ' יום. דהיינו ת' פרסה ומהלך אדם בינוני י' פרסה וכדלעיל וכוש ז' שנים ועוד דמצרים אחד מס' לכוש ומצרים מהלך מ' יום:

ורבנין אומרין וכו'. פליגי אד"ר יהודה דאמר עביו של רקיע מהלך חמשים שנה:

כשני אבות הראשונים. אברהם יצחק ויעקב חיו תק"ב שנים ושתי שנים לא קא חשיב:

יהי רקיע בתוך בתווך. יהי שיעור עובי הרקיע כשיעור תווך כשיעור חלל שיש בין הארץ לרקיע כך יהא עובי הרקיע:

ובשני קרשו. הוקפאו ונתחזקו והיינו דאמרי' דביום א' נבראו שמים ובשני כתיב ויעש אלהים את הרקיע:

רב אמר יהי רקיע וכו'. כלומר רב דריש לקרא הכי ואע"ג דכתיב ויעש אלהים את הרקיע כבר פי' רש"י ז"ל תקנו על עמדו וכו':

כמין מטלית. יריעה כלו' בשני נטה אותן שיהא בהן ממשות:

מלמד שהן עשוין כטס. קסבר דלהכי קרוי רקיע לשון טס כדמתרגמינן וירקעו את פחי הזהב ורדידו ית טסין דדהבא:

נראין מוצקין. כמו והיית מוצק חזק לבו יצוק כמו אבן יחזק:

אהל אננקי. אננקי לשון צער כלומר אהל לפי שעה משום צער גשמים או חמה:

נוסך בוליס. כמו פולסא בחלוף בי"ת בפ"א אם אתה מתיך חתיכה של מתכת ע"י שהות מעלה חלודה כן פי' רש"י ז"ל ובערוך פי' מראה של זכוכית:

כמין תרקיא. זוהר אבן יקרה טורקישא בלעז תרגום לשם שבו כנקרי טרקיא:

וכי מה ענין זה אצל זה. דאלה ברישא דעניינא משמעותו אלה האמורים למטה והלא משם ולהלן אינו מזכיר תולדות שמים וארץ כלל והדר כתב ויכל וגומר:

אלא יום נכנס ויום יוצא וכו'. וקרא ה"ק כסדר שפי' לך בשבעת ימי בראשית ויהי ערב ויהי בקר וכו' ותולדות של כל יום ויום יום נכנס ויום יוצא ושבת יוצאת ושבת נכנסת אלו היו תולדותיהם של שמים וארץ לעולם בהבראם כלומר בשביל שלכך נבראו:

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. חסר כמו ביום עשות ודוגמתו (ישעי' סו) שוחט השור כמו מכה איש זובח השה כמו עורף כלב שכל יום ויום נראין כאילו היום עשאן ה' דהיינו חדשים ובהירים כשעת יציקתן:

ד' אשמורת ביום. בתקופת ניסן ותשרי מיירי שהיום והלילה שוין ומשמרות שיר עבודת המלאכים לארבעה חלקים נחלק והויא לה כל משמרה ג' שעות מכ"ד שעות ביום ובכל שעה כ"ד עונות ובכל עונה כ"ד עתים דהוו להו כלהו עתים דשעה תקע"ו ובכל עת כ"ד רגעים והוו להו כלהו רגעים דשעה י"ג אלף ותתכ"ד:

הרף עין. בציר מכדי לומר רגע:

קדמו עיני אשמורות. אלמ' חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בו:

ראש האשמורת התיכונה. ותנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה:

סעודת מלכים. שמאריכין בסעודתם:

חצות לילה. דהוה לה משמרה ומחצה:

סעודת עצמו. שהיה מקצר הוו שתי אשמורת:

מכל מקום. ואפי' בליל שהיה לו חולי או כאב:

כנגד חלוניו של דוד. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו: סוף שנייה וראש שלישית הן באמצע הלילה:

ויאות. תר' כן בנות צלפחד יאות כמתמיה על הדבר אפשר שאמת היה הדבר שאמר כן ר' חייא תיקשי לר' חונא דמי כתיב תיכונות ולתירוץ ר' חונא תיכונות הוה ליה למכתב אלא דאשמורה קמייתא לא חשיב קרא שעדיין אינן שוכבין אנשי המלחמה ולא קא חשיב אלא אשמורות דשכיבה:

קריין שמע קודם חצות. בברכותיה דק"ש דצלותא דערבית דבהדי ציבורא לא חשיבא קריאה דאינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וכדלעיל:

שאומר דברים אחר אמת ויציב. לק"ש בברכותיה או לק"ש גרידא קרי אמת ויציב שהוא עיקר שהכל תלוי בו דעליה אנו מברכים אמת ויציב וש"מ מדר' ייסא דאמר אחר ק"ש בברכותיה דערבית דעסקין בד"ת ומפסיק בין השכיבנו לשכיבה שמע מינה דאמרי' דברים וכו':

אדם צריך וכו'. וה"ק בערב בב"ה לא יצא באותה קריאה לבדה דצריך לקרות פעם אחרת בשביל להבריח את המזיקין כשישן:

מילתיה אמרה שאין אומרין דברים אחר אמת ויציב. דכיון דאחשבוה לקריאה שעל מיטתו יותר מקריאת בית הכנסת שאמרו דעליה לחוד לא יצא. א"כ אותה שעל מטתו דלהבריח המזיקין בעי דקריאתה תיכף צריך לישן:

מילתיה דר' שמואל אמר כן. דסמוך לשכיבה בעינן דלהבריח המזיקין היא:

נחית לעיבורא. ירד לעבר שנה למקום שהיה שם בית הוועד:

הוה מתקבל בי יעקב גרוסא. היה מתאכסן בבי' יעקב עושה חטים גרוסות:

מיטמר ביני קופיא. מתחבא בין הקופות כדי לשמעו היאך היה קורא שמע:

בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אמרו פרשת על לבבך על משכבכם שתהא סמוך לשינה ודומו בשינה מיד:

קרי מזמורים בתרה. כדאיתא פ"ב דשבועות ופסק הרי"ף ז"ל כריב"ל:

אין אומרים דברים אחר אמת ויציב. כלומר אחר ק"ש הקרויה אמת ויציב וקשיא לריב"ל דקרי מזמורים בתרה: ?(ה)

[של שחרית. ק"ש של שחרית:

אין אומרים דברים אחריה. שהרי סומכין מיד התפלה אחריה וברכת אמת ויציב כיון דמשלמת עניינה כגופה דמייא ודוקא של שחרית] דגאולה דיממא עיקר ובעי למיסמך תפלה אבתרה מה שאין כן בשל לילה:

תכף לנטילת ידים ברכה. נטילת ידים דמים אחרונים:

ברכה. ברכת מזון ושוב לא יאכל עד שיברך הכי משמע בפרק כיצד מברכין דבברכת המזון איירי ושיעור תכיפה הוכיחו התוספ' בפרק אלו נאמרין דהיינו עד כדי שיהלך אדם כ"א אמה אבל טפי לאו תכיפה הויא. ומקשו הכא דהא איכא אחרינא תכף לנטילת ידים סעודה כדאמ' פ' אלו דברים וי"ל דתרווייהו נפקא לן מהאי קרא:

ואיתצדית באנגריא. שתפסו אותי להוליך הדס לבית המלך:

רבו היא. גדולה היא:

אית בני נש יהבי אגר וכו'. נותנין מעות להכיר ולראות היכל המלך והיינו כדאיתא בגמ' דילן שאם יזכה יבחין וכו':

והרחיק על פתחו של מלך. היה דופק אלא יהא אדם מקרב להב"ה אליו ומרצהו בתושבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:

ושל לילה. אלמא דשל לילה יוצא קודם שיעלה עמוד השחר ומיבעי לן מי נימא שאף בשחרית כן יסבור ר"ג כר"ש דיוצא משעלה עמוד השחר ואפי' לכתחלה:

או ייבה כי דאמר וכו'. או יהבה הך דר"ש כגון דאיכא אונס באנשי משמר דתניא הקורא עם אנשי משמר לא יצא שהכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם זמנה הקבוע לה לכתחלה שמא תמשך עליהם העבודה וימנעו מלקרות וכך פי' הרי"ף ז"ל וזה לשונו הא דר"ש דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בשעת הדחק הוא כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא יצא ע"כ. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהאי לא יצא דהך ברייתא היינו דלא יצא ידי מצוה כתקנה אבל בדיעבד יצא ומוכרח הוא פי' דהא אין שוחטין התמיד עד שהאיר פני מזרח והיו מכירי' את חברון כדאיתא התם ואחר מעשים הרבה היו קורין את שמע וכבר שעה קרובה לקרות היא:

סכין אלונתית לחולה בשבת. שאין בו סכנה בפ' תולין מפ' אלונתית יין ישן ומים צלולין ושמן אפרסמן:

אם לא טרפו מע"ש אסור. כדתנן בפ' תולין אין עושין אלונתית בשבת. ואם לא טרפו מע"ש דכשטורף השתא כעושה לכתחילה דמי:

כד דתנינן תמן. פ"ב דאהלות:

השדרה והגלגולת. או שדרה או גלגולת שיש י"ח חוליות שדרה בצירוף שני מתים וכן ח' של הראש:

רובע עצמות. רובע הקב:

אבר מן המת משני מתים. עצם מזה ובשר מזה כדי לעלות ארוכה וכן אבר מן החי ר' עקיבא מטמא באהל בפ' בהמה המקשה יליף מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שני נפשות ושיעור אחד וכולהו טומאות אדם גמרי מהדדי דאיתקיש בקרא דכתיב או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו:

והניחוה באויר. כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות:

ונכנס תודרוס הרופא. שהיה בקי להכיר אם הן ממת א' או משני מתים:

דתנינן תמן. בפ' הפיגם במס' שביעית:

כל הספיחים מותרין. בספיחים היוצאים משביעית למוצאי שביעית מיירי כדמוכחי' התם:

חוץ מספיחי כרוב. התם מפ' טעמא:

שניא הכא שהיא לשינון. וכיון דת"ת היא ליכא קפידא:

ולא היו יכולים לקיים דברי חכמים. דאם מקיימין תבטל ק"ש ומדאורייתא הוו מחייבי עד שיעלה עמוד השחר. ואפי' לרבנן מה שאין כן גבי אלונתית דבקיום דברי חכמים ליכא איסורא. וגבי עצמות המת דטיהר ואע"ג שלר' עקיבא שורפין את התרומה עליה ואסור לאכול תרומה טמאה מן התורה שאני התם דאינהו חשבו לסבריה ואיהו לא חייש משמ' דהדר ביה ומהכא מוכח לה ר' יהודה דהדר ביה ר' עקיבא כדאיתא פ' כ"ג ונזיר:

עבדון עובדא כוותי. ובגמ' דילן אמרינן דמשום דאיתנוס עבדו עובדא כוותיה דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא בפושע ובמזיד ור"ג אפי' בפושע קא שרי וכמו שכתוב בהלכות הרי"ף ז"ל:

אנן תנינן אכילת פסחים. דמצותו עד שיעלה עמוד השחר: רבנן היינו ר' עקיבא דדריש עד שעת חפזון שנחפזו לצאת ביום כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:

נאמר כאן בלילה הזה. ואכלו את הבשר בלילה הזה:

ונאמר להלן בלילה הזה. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ומה להלן חצות כדכתיב קרא:

לית כאן אכילת פסחים. לא תתני במתני' אכילת פסחים והכי גרסי לה בני בבל:

אפי' לרבנן. דאפי' רבנן מודו דאין לאכול הפסח מחצות ואילך:

דתנינן תמן. בפ' ערבי פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים והיינו מדרבנן דאסרו ליה דאי מדאורייתא ומשום נותר הא קתני סיפא הנותר מטמא את הידים וממשנה יתירה קא דייק אבל בגמ' דילן סברי דההיא מיתנייא כר' אלעזר בן עזריה ודאורייתא היא:

קדשים קלים. פי' במשנה:

מאימתי קורין את שמע בשחרין. דמקמי הכי לאו זמן קימה הוא:

משיכיר בין תכלת ללבן. תכלת הוא דם הדג ששמו חלזון וצובעין הצמר באותו הדם וצבעי ירוק וירדי בלעז:

בין תכלת לכרתי. חציר תרגום כרתי פוריש בלעז. ומחמיר הוא דלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי:

עד הנץ החמה. כלומר וסוף זמנה עד הנץ החמה ומפ' בגמ' שמטפטפת חמה על ראשי ההרים וזורחת עליהם מלשון הנצו הרמונים:

עד ג' שעות. יש שפי' עד ראש שעה שלישית ויש שפי' עד סוף ג' שעות ובעל הטורים כתב עד סוף ג' שעות:

לא הפסיד. מפ' בגמרא לא הפסיד בברכות:

כיני מתני' וכו'. קשיא ליה לבעל התלמוד מאי דמקשי בגמ' דילן היכי דמי אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דתכלתא הא בלילא נמי מידע ידיע אלא בין תכלת שבה וכו' ופי' רש"י ז"ל גזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה הצבע יפה ואינו כן כדמשמע הכא דאמרינן וראיתם אותו מן הסמוך לו אלא בציצית הכתוב בק"ש מיירי שנותנים בו ג' חוטי לבן דהיינו ששה וחוט א' של תכלת דהיינו שנים ובא' מן השניים הוא כורך על השבעה ואינו ניכר אלא ביום וכן פי' בערוך. ומאי דאמ' שבה תכלת הכתוב בה והיינו בק"ש דקתני מן הסמוך לו לציצית שבשפת הבגד דהיינו הלבן שבגדיל תכיר התכלת שאצלו:

נכר בין הצבועים. דוראיתם אותו לשון אות משמע ומיעוט הוא ואם אין ההיכר אלא בין תכלת ללבן אי אתה מכיר אם הוא שחור או תכלת ואותו משמע שתכירוהו בבירור גמור צבעו ועינו הילכך בעי' אור גדול עד שיכיר בין תכלת לכרתי:

וראיתם אותה אין כתיב כאן. דמצוה לשון נקיבה ובמצוה הזאת תזכרו כל המצות:

מקבל פני השכינה. כדמפ' ואזיל שהתכלת וכו':

ורקיע דומה לכסא. דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כמחזה כסא ואיכא למידק אשמעתין מאי קאמר ר"מ וראיתם אותה אין כתיב כאן דמשמע דמדינא אותה הוה ליה למכתב והא רבנן מן הסמוך לציצית דהיינו גדיל הוא דדרשינן ומשמע דמדכתיב אתו חסר דרשי דהוי עמו מן הסמוך לו ותו ק' מאי ראיה מביאין מציצית לזמן ק"ש ונ"ל דהכי מוכחינן וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' אי זו היא מצוה שעליה תלויות כל מצות ה' הוי אומר זו ק"ש שכתוב בה ייחוד ה' ואהבתו ומסירת גופו וממונו על תורתו ותקראוה בזמן וראיתם והכי איתא בפ' התכלת דגר' התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדו ליה מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם עשה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן ועלה מקשה ר"מ אותה אין כתיב כאן וכו':

כהדא דאחרים. הלכה כאחרים ונ"ל דהאי אחרים ר"מ הוא:

חכים ליה. מכיר אותו:

ואתי לקיצין. לפעמים:

בין זאב לכלב. וצריך אור הרבה דכמעט דומין הן:

ערוד. חמור הבר:

מצותה עם הנץ החמה. כוותיקין שגומ' אותה עם הנץ החמה:

ייראוך עם שמש. מתי מתייראין ממך בשעה שמוראך מקבלין עליהן שקבלת עול מלכות שמים עם שמש סמוך לצאת השמש עם הנץ החמה:

ותיקים. ענוים דכאי רוח מלשון אחזתו ויתוק במי שאחזו לשון חולשא:

מגיב ליה חבריה. ומשיב לו חברו:

וכי יש הלכה בשוכח. כיון דקיי"ל לא הפסיד בברכות אפי' מכאן ואילך ובמה ניכר הלכה בשוכח:

תמן תנינן. בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש כגון אם ישב לפני הספר או בסעודה. או חברי' שהיו עסקים בתורה:

ק"ש דבר תורה. מצות עשה דאורייתא:

ופריך ותפלה אינה דבר תורה. והא תניא בריש פרק תפלת השחר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:

תפלה אין זמנה קבוע. מן התורה דדוד הוא דאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה וגו' אי נמי אבות תקנו נמי הזמן אבל באורייתא לא כתיב אלא ועבדתם וגו' ומהאי טעמא נמי נשים חייבות כדתנן בפרק מי שמתו:

אינה צריכה כוונה. מעל לבבך ואילך כדלקמן ולא טריד לביה כדקאי מן הסעודה אבל תפלה כולה בעיא כוונה ולביה מטריד הילכך אינו מפסיק:

דאינון ציבחר. שהן מעטים:

אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין. כי ההיא דאמרי מסיר אזנו משמוע תורה וכו':

ר' יוחנן אמר על גרמיה. כלומר ור' יוחנן דידיה אמר:

כל היום מתפלל. אע"ג דמפסיק מת"ת:

חד דהוה לעי באורייתא. דהוה חביבא ליה כל כך ולכבדה היה רוצה לשון אחרת ואילו לתפלה לא קא בעי:

זו שינון וזו שינון. תפלה וק"ש שינון ות"ת שינון ואין מתבטל שינון מפני שינון:

הא בעונתה חביבא מד"ת. ואמאי לר"ש אין מפסיקין לק"ש:

כמשנה היא. ור"ש כי קאמר אין מפסיקין ממשנה הוא דקאמר:

מדה שאינה מדה. דמשנה עדיפא מפני שתלויה בגירסא ועוד שהיא פי' המצות ומקרא כתוב ועומד:

מקרא כמשנה. ובעונתה יותר ממשנה הילכך מפסיקין:

יטו. על צדיהן:

בשכבך. דרך שכיבה:

ובקומך. בקימה:

כדרכן. או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך:

פרט לעוסק במצוה. מפ' לה בגמ' דילן בשבת דידן ובלכת דידן הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת:

ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירא לא נפקא לן דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דדרשי' הוה אמינא דוקא עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירחא אבל חתן דטירדא דמחשבה הוא שמחשב על בעילת בתולים אי לאו קרא לא איתמעיט:

נזקף ראב"ע. ועמד כב"ש ובק"ש של שחרית הוה ועובדא דגמ' דילן בק"ש של ערבית:

זקנך מגודל. נאה ומגודל:

והוא אומר. להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהא כנגד המשחיתים הגידול הזה יהא נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו כן פי' רש"י ז"ל ובעל הערוך פי' המשחיתים המגלחים ומשחיתים זקנם כנגדן זה מגדל זקנו כלומר זה חילוף מעשיהם ונמצא זה חולק עליהם כך זה הטה וזה נזקף ע"כ:

אני שהייתי מוטה. עמדתי זקוף והריני כמקלס מעשיך שהיית זקוף ואתה הטית:

ד"א שלא יראו התלמידים וכו'. בגמרין מפ' וכי תימ' ב"ה נמי אית להו מטין דבמטין נמי שרי ובכל ענין ה"מ דמוטה ואתי מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא הטית אם לא נזקפתי אני אמרי ש"מ כב"ש ס"ל ויעשו הלכה קבע כדברי ב"ש ודכוותה נמי הכא דסברי דבק"ש של שחרית הוה עובדא נימא הכי וכ"ת ב"ה נמי קאמרי עומדי' וקורין ה"מ דקאי ואתי מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוויית מוטה ונזקפת אם לא הטיתי וכו':

אמר ר' טרפון וכו':

דודים דברי סופרים. קרובים ואהובים על התורה כלומר התורה חולקת כבוד לד"ס כדיליף וחכך כיין הטוב דברי חכך ערבים כיין הטוב דהיינו התורה:

חביבים יותר. מד"ת. כדיליף כי טובים דודיך מיין:

נתחייב מיתה. כדתנן כדאי היית לחוב בעצמך וכו' וזקן ממרא אתה שעשית מעשה נגד קבלתן דב"ה על פי המקרא:

דתנינן תמן. בפ' הנחנקין:

האומר אין תפלין. זקן שהורה ואמר אין תפלין בתורה פטור. דאין זו הוראה דזיל קרי בי רב הוא:

חמש טוטפות. אע"פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב דמדרש סופרים הוא לטטפת לטוטפות הרי כאן ד' והאי דברי סופרים דמתני' תורה שבעל פה הוא והוא זכר לדבר:

אל תטיפו יטיפון וגו'. אטיף לך ליין ולשכר וגו' שני המקראות מורים מיעוט חשיבות שהיו מחשיבים לנביאים כדכתיב לו איש הולך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר ולא מצינו לעג כזה על הזקנים:

פלמנטורין. נטורין בלשון יון סופרים נוטאריו ופלמוס שר בלשון יון כלומר שר הסופרים:

סמנטורין. פי' בערוך מצנפת ויש לפרשו שתי מלות סימן נטורין סימן סופר המלך כלומר חותמו:

הדא דתימא. הא דתנן כדאי היית לחוב וכו' דמשמע דהעושה שלא כדברי ב"ה דחייב מיתה היינו אחר שיצתה בת קול כדלקמן ובפ"ק דעירובין נמי איתא:

הכסיל בחשך הולך. מפ' בפ"ק דעירובין כגון שדרה וגלגולת כדאיתא התם:

דברי אלהים חיים. דכולן לבן לשמים ומפרשין התורה ושכר יש לעוסק בדברי זה כמו העוסק בדברי זה וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

שתים לפניה. יוצר אור ואהבת עולם:

ואחת לאחריה. אמת ויציב:

ובערב שתים לפניה. מעריב ערבים ואהבת עולם:

ושתים לאחריה. אמת ואמונה והשכיבנו דהוו להו ז' ברכות ע"ש שבע ביום הללתיך כדאיתא בגמ':

אחת ארוכה ואחת קצרה. פי' רש"י ז"ל השכיבנו קצרה היא. והרמב"ם ז"ל פי' דקאי אשתים לפניה בין דשחרית בין דערבית אחת ארוכה שפותח וחותם בה ושנייה אינו פותח בה אלא חותם ודייק כוותיה דלא קתני לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח. וקשה דקתני בברייתא בגמ' אלו שמאריכין בהן ברכות ר"ה וי"ה והנהו לא אשכחן דפותחי' בברוך ור"ת פי' דקאי אאמת ואמונה בין אם אומרה ארוכה כגון דאמ' פרשת ציצית לראב"ע בין אם לא אמר אליבא דרבנן דאמרי' לקמן למ"ד מתחיל ואינו גומר דאמר הכי מודים אנחנו לך על שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים וכו' דכיון דלא אמר ה' אלהים אין צ"ל אמת ואמונה ומשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה של אמת ואמונה וא"כ לרבנן דאין אומרים יציאת מצרים בלילה אין אומרים עד הפודנו מיד מלכים הגואלנו מלכנו מכף כל עריצים וכו' וירם קרננו על כל שונאינו וכו' ומדלג ואומר מודים אנחנו לך וכו' המעביר בניו וכו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב בא"י גאל ישראל והטעם דים סוף בלילה נבקע ופי' אחת אחת כמו אחת בעולות ואחת ארוסות דהחולץ:

מקום שאמרו להאריך. כגון הנהו דמנינן בגמ' ברכות ר"ה וי"ה ודומיהן:

שאמרו לקצר. כגון ברכות הפירות והמצות:

לחתום. בברוך כגון הני ז' ברכות דתקון לק"ש:

שלא לחתום. כגון ברכת הפירות והמצות:

שתהא הגיית היום והלילה שוין. דאמאי תקינו ברכות התורה לק"ש דערבית ולא סמכו אברכת התורה דיום וקאמר כדי שתהו הגיותיה שוין:

ע"ש שבע ביום הללתיך. פי' רש"י ז"ל שחרית שתים לפניה וכו' והרשב"א ז"ל היה גורס כאן גירסא אחרת ופי' בלשון אחר:

מפני מה קורין שתי פרשיות הללו. דאין חיוב מן התורה לדעת היותר מחמיר אלא פרק ראשון:

תמן תנינן. במס' תמיד אמר להם הממונה התם מסדרי לכוליה סדר עבודות השחר וקתני דלאחר שסדרו על גב הכבש האברים ומלחום ירדו ובאו ללשכת הגזית ואומר להם הממונה ברכו ברכה אחת. והתם משמע דמברכות שלפני ק"ש היא זו ברכות התורה אהבת עולם שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד וכו':

שאין הברכות מעכבות. דכי בירכו ברכות התורה קראו מיד עשרת הדברות נמצאו קורין שמע בלא ברכה שנתקנה עליה וש"מ לא עליה נתקנו לעיכובא וכן דעת רב האי גאון ז"ל ולפנים אכתבנו:

עשרת הדברות הן הן גופה של ק"ש. וכיון דדמו לה כגופה דמי:

בדין היה שיהו. קורין פרשת בלק בלילה וביום כדמפרשי לקמיה טעמא אמוראי:

שלא להטריח את הציבור. ומפ' בגמ' דילן דצריך לקרותה כולה כדמפ' התם כל פרשה דלא פסקה משה לא פסקי' אלא כדי שלא להטריח את הציבור וכדלקמיה:

מפני שכתוב בה שכיבה וקימה. בדין היה לקרותה דאיכא מזיקין בלילה כיון דתקינו רבנן לזכור והסר שטן מלפנינו ומאחרינו בדין היה לקרותה כיון שכתוב בה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו והויא הבטחה נגד המזיקין מפורשת:

יציאת מצרים ומלכות בית דוד. דכתיב אל מוציאו ממצרים וכתיב דרך כוכב מיעקב:

מפני שכתובה בתורה וכו'. בדין היה לקרותה כיון שחשובה כל כך שכתובה וכו':

ובנביאים ובכתובים. בנביאים בספר מיכה עמי זכר נא מה יעץ ובכתובים בספר עזרא ביום ההוא נקרא בספר משה וגו':

אמר להן הממונה. כמו גופא:

והלא לא בירכו יוצר המאורות. ואמאי מסרסי לברכות:

עדיין לא יצאו המאורות. דאכתי לא מטא זמן דמקמי הנץ החמה היה כדאמרינן לעיל הקורא שמע עם אנשי משמר לא יצא מפני שמקדימין ומכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי:

למשמר היוצא. שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדמשמע במס' סוכה ומפ' במכילתין משמר היוצא אומר למשמר הנכנס השוכן בבית הזה וכו' ומשמע שהיו חותמין בה בא"י מברך עמו בשלום:

על אתר. לאלתר שלמד מיד באותו מקום:

מדרש צריך לברך. מדרש קרוב למקרא כגון מכילתא וסיפרא וסיפרי שהם מדרשי המקראות:

הלכות. משניות:

עם אנשי מעמד. ישראל העומדין בשליחות הציבור על הקרבן שנאמר תשמרו להקריב מצוה שיהו שומרין ועומדין על קרבנן הכי דריש ליה בספרי ומאחרין לקרות עד כלות עבודת התמיד ועבר זמנה שעברו כבר הנץ למ"ד וגומרה עם הנץ החמה ולמ"ד עד ג' שעות לא עבר דהא אמרינן בפ' תפלת השחר דלא שהינן בשריפת התמיד על הרוב שתי שעות:

בתר תלת שעין. מחמת אריכות פיוטין ובקשות ומזמורים:

כבר קראו אותה בעונתה. בבקר כשאומרין ומייחדין את שמך בכל יום פעמים וכו' וזו היא חובת קריאת שמע:

ויום הכפורים. בשנת היובל שמברכין ט' ברכות:

שמקצרין בהן. שפותחין בהן ואינו חותם וטעמא מפורש בערבי פסחים משום דכלה חדא הודאה היא ואין הפסק דבר תחינה או דבר אחר בתוכה:

וברכת זמון. נברך שאכלנו משלו:

וברכה אחרונה של ברכת המזון. מפ' טעמא בפ' שלשה שאכלו דלאו דאורייתא פותחת בברוך אע"ג דסמוכה לאחרות וקי"ל דסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ואין חותמין בה ואע"ג שאין מברכין בה בבית האבל אין חותמין בה וכתבו התוס' דמעיקרא קצרה תקנוה רק שתקנו ג' מלכיות וג' גמולות וג' הטבות:

הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך. בתמיה' כלומר ואילו לעיל תניא ברכות תענית צבור שמאריכין בהן:

אלו ברכות ששוחחין וכו'. בתוספתא תניא לשוח אינו רשאי שלא לשוח שלא לשוח אינו רשאי לשוח ועלה קתני אלו ששוחחין בהן:

בראשונה. שחותם בה מגן אברהם:

מודים תחלה וסוף. בתחלת הברכה ובסוף הטוב שמך ולך וכו':

כהן גדול שוחח וכו'. כל מה שהוא גדול יותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו:

כריעה. היא קידה תרגום ויקוד וכרע והכי איתא בגמ' דילן לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע במס' תענית ובמגילה:

בריכה. שחיית ברכים:

ר' לוי בר סיסי הראה כריעה וכו'. בפ' הקורא עומד אמרינן לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע ופי' רש"י ז"ל נועץ גודליו ונשען עליהן ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעין אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא ע"כ:

הדין נקריס. טישו' בלע"ז שמבוטל מלנענע איבריו. תרגום אם בשרי נחוש אם ביסרי קריס היך נחש:

ראה כפים הללו שלא נטנפו בבנין. דשלמה ע"ה לא בנה הבית מקדשי אביו אלא גנזם ומס הטיל על ישראל כמו שאמר רחבעם בנו אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים. והיה שלמה משבח עצמו שממונם של ישראל שגבה לבית המקדש לא נהנה ממנו כלום אלא הכל הוציא בהוצאות הבית:

ובלבד במודים. אבל בסוף הברכה אין צריך ולקמן מפרש מה מברכין העם:

סמך לקרובה כדי לשוח עמו וכו'. ר' זעירא הוה מכוין ואומר מודים דרבנן בנחת ומאריך עד קרוב לסיום הברכה והיה מכוין ומסיים עם ש"צ בסיום הברכה והיה שוחח עמו בסוף הודאה לקרובה ש"ץ קרוי כן שהוא מקרב לבן של צבור למקום:

מודים אנחנו לך וכו'. ואנו נוהגין כדאיתא בגמ' דילן בפ' אלו נאמרין מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שאנו מודים לך. ופי' רש"י שבח והודאה לשמך על שזיכתנו להכיר שמך ולהודות לך ע"כ:

יותר מדאי. שיוהרא הוא:

כהדין חרדונא. צב תרגום ירושלמי חרדונא והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף:

דלא יעבד וכו'. בברכות שחייב לשוח לא יעביד וכו':

מילתיה דחנן בר אבא פליגא. דכיון דאייתי ר' ירמיה קרא דכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך למילף מיניה שלא יהא ראשו זקוף אלא כפוף משמע דבשעת זכירת ה' בעינן כפיפה וכדעתיה דר' אמי דלקמיה:

ואלו הן ברכות שפותחין בהן בברוך. בתוספתא תניא לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח ושלא לפתוח אינו רשאי לפתוח. ועלה קתני אלו הן ברכות שפותחין בהן:

כל הברכות. בין ארוכות בין קצרות כדר' יודן לקמן:

ברכה הסמוכה לחברתה כגון ברכות ק"ש. שהרי כבר חתם בברכה ראשונה ולכך אינה פותחת אהבת עולם ולא אמת ויציב ואע"ג דק"ש מפסיק בנתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה כן פי' רש"י ז"ל. ומצינו לרבנו האי גאון ז"ל שאומר אע"ג דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו הרי אמרו אין למדין מן הכללות ומצינו טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו ק"ש דאין מברכין אקב"ו על ק"ש ואע"פ כן הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזו ודאי ברכה לאחריה שהרי על כל פרק ופרק ממנה אומר אמת ועל חותמה שהוא פרשת ציצית אומר אמת ממצרים גאלתנו יי' אלהינו וכו' ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל דכי קאמר הכא דברכות ק"ש אינם פותחות בברוך לאו מברכה אחרונה קאמר אלא מאהבת עולם קאמר שהיא סמוכה לברכה שלפניה בין בשל ערבית בין בשל שחרית ומ"מ אף היא לאו בדוקא נקט לה שהרי לא מעיקר דין סמיכות אינה פותחת בברוך אלא דמעיקרא תקנוה במטבע קצר אלא כיון שברוב פעמים היא סמוכה לחברתה אף אם הוא רשאי להקדימה אינו פותחת ועוד האריך בזה:

ותפלה. כל הי"ח ברכות שסמוכין כולן לראשונה לאו פותחות בברוך נינהו ואבות פותחות בברוך הוא ומה שלא תקנו בה מלך העולם כיון דאמרינן אלהי אברהם סגי דדרשינן בפ' ערבי פסחים ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואי אמרינן מלך העולם גביה משמע דאין מתכבד באברהם כמו להיות מלך על כל העולם ואינו כן דהוא המליכו בכל העולם והודיע שמו:

והרי גאולה. ברכת אשר גאלנו בליל פסחים שהיא פותחת ואע"ג דסמוכה לברכה של קריאת ההלל וכגון דאינו מפסיק בו וכגון שעושה הסדר בבית אחר ומיירי שלא אמרו בבהכ"נ. וקס"ד דכי אמרינן ברכה סמוכה לחברתה דאינה פותחת אפילו סמוכה לברכה קצרה קאמר:

שנייא היא. דאם שמעו בבהכ"נ דיצא. פי' שהיו קורין ההלל בבהכ"נ בליל פסח כדאיתא במס' סופרים וכיון דברך בבית הכנסת אין צריך לברך כאן ואינה סמוכה לחברתה ואע"ג דהאי לא ברך בבית הכנסת וצריך לברך לגמור את ההלל אפ"ה ברכה לא זזה ממקומה:

והרי סופה. סוף ברכת אשר גאלנו שחותם בה בברוך והיא כולה הודאה כך פי' התוספות ז"ל פ' ערבי פסחים. והרמב"ן ז"ל פי' דמיהללוך הוא דפריך למ"ד לעיל דגאולה פותחת בברוך משום דפעמים אינה סמוכה א"כ כ"ע דמברכין בסוף ההלל יברכוך בליל פסחים כיון דיהללוך לא קאי אלא על הפרקים האחרונים ואין להן ברכה בתחלה היה להן לפתוח בה בברוך אלא ודאי דלא דנו בה דין סמוכה ואינה סמוכה:

ומשני שתים הן. כלומר כשתקנו בבהכ"נ ברכות ההלל כך תקנו א' בתחלה וא' בסוף דהיינו לשעבר על מה שכבר קרא ובההוא זימנא סמוכה היא ועל אותו הדרך תקנו נמי כאן ולא זזה ברכה ממקומה ע"כ. ונ"ל דהכי פריך דהא יהללוך של סוף ההלל שאע"פ שאמרנוה בבית הכנסת אנו חוזרין ואומרים אותה על כוס רביעי בבית ואין אנו סומכין על יהללוך של בהכ"נ מ"ש ברכה ראשונה דבית שסמכו על בהכ"נ וביהללוך לא סמכו:

ומשני דתרי גווני יהללוך נינהו א' להבא וא' לעבר. של בהכ"נ נתקן עיקרו על מה שכבר אירע שהוציאנו ממצרים וכיון שאנו מזכירים גאולה ראשונה מזכירים נמי גאולה שנית ומשלימין אותו ושל בית אינו חוזר אלא על לא לנו דהוא לעתיד כולו ונתקנה ברכה עליו כדאיתא בפ' ערבי פסחים בירושלמי דתקנת ד' כוסות דתקון רבנן כנגד ד' גאולות כנגד ד' כוסות של תנחומין כנגד ד' רוחות של פורענות כדאמרינן לקמן פ' היה קורא לא לנו לדורות הללו אהבתי לימות המשיח אל ה' ויאר לנו לימות גוג ומגוג וכו' הילכך בעי' יהללוך אחר בלילי פסחים בבית דאמילי דלעתיד הוא דקאי דוקא. אבל פשיטא לי דלא קשה ליה לתלמודא דלמה לא מהנו שתהא פותחת בברוך דפשיטא דסמוכה הויא לקראי דדמיא לקראי דהילול כגון אלי אתה ואודך ומשום הסמיכות הדומה אינה פותחת בברוך דדמיא להו והיינו טעמא נמי שאנו אומרים מודים אנו לך על כל טפה וטפה דאומרים מזמור הללויה קודם לכן: ופריך מהבדלה אע"פ שסמוכה לברכת מאור ופותחת:

ר' היה מפזרן. פי' רש"י ז"ל מקום שנהגו ר' כשהיה רואה אור היה מברך עליו מיד וכשמביאין לו בשמים לסוף שעה מברך עליהם:

וחוזר וכוללן על הכוס. בגמ' דילן גרסינן א"ר יצחק בר אבדימי אע"פ שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו. וכיון דר' הוה מפזרן ואינו אומרן על הסדר לאו סמוכה לחברתה היא. ולדעת התוס' דפ"ק דכתובות הוי מצי לשנויי דכיון דברכת מאור קצרה היא אלו לא הויא הבדלה פותחת בברוך מחזי כחדא אלא דעדיפא מינה קאמר דקושייתו שבוש ובמסקנא אסקינן הכי:

והרי נברך. פי' התוס' פ' ערבי פסחים נברך שאכלנו משלו דחשיבא ברכה בפני עצמה כדאיתא לעיל ובפ' ג' שאכלו אגמרי לה מדכתיב כי שם ה' אקרא ואפ"ה מתחיל ברכת הזן בברוך אע"פ שסמוכה לנברך:

ומשני שנייא היא. שאם היו שנים אוכלין אין אומרים נברך. הילכך בעי פתיחה ולא חשו למילתא דלא שכיחא ופריך והרי הזן את הכל שאומרים אחריו נודה לך ואינה פותחת בברוך אע"פ שפעמים אינה סמוכה לברכת הזן כגון שרצו שנים לזמן והשלישי מפסיק ולרב ששת עד הזן צריך לשמוע. וקי"ל כרב ששת וכשיגמור סעודתו קאמר התם בסוף דרבנן אמרי יחזור למקום שפסק כך פי' ז"ל ואינו נכון דאיפכא ה"ל למימר מעיקרא הו"ל למימר והרי ברכת הזן ולבסוף ה"ל למימר והרי נודה לך דלא מקשה אלא מהשנייה הסמוכה דומיא דהטוב והמטיב. ועוד מאי קאמר קשיא לישני ליה דרוב פעמים היא סמוכה לברכת הזן דהכי משני לעיל דלא חשו למילתא דלא שכיחא לכך נ"ל דפריך מנברך גופה ואליבא דרבי עקיבא דכולהו סתמי אליביה כדאמר בפ' הנחנקין ורבי עקיבא קאמר דאחד עשרה או מאה צריך לברך נברך לאלהינו והיא ברכה סמוכה לברכת היין שלאחר המזון שצריך לברך עליו על הגפן כדתניא דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ותירץ שכן אם הם שנים והוא אין אומרים כאן אלהינו ומשו"ה להיכרא עשו אותה ברכה חשובה ולא חשו לסמיכותו:

והרי הזן את הכל. דלעולם סמוכה לברכת היין שלאחר המזון אפילו ביחיד. ומהדרינן קשיא. ויש להרשב"א ז"ל פי' אחר:

והרי הטוב והמטיב. פי' בברכת המזון דסמוכה לבונה ירושלם ופותחת בברוך:

ביבנה תקנוה. ואינה מדאורייתא ומשו"ה פותחת בברוך להיכרא ואיתא נמי בפ' ג' שאכלו:

והרי קדושה. דע"ש פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותחת בברוך:

ומשני שאם היה יושב ואוכל ושותה מבע"י. דמקדש ואין צריך לברך בפה"ג. ואיני יודע אי מיירי אליבא דהלכתא או לא דלר' יוסי לא בעי' פורס מפה וחכמים בעו פורס מפה כדאיתא בפ' ערבי פסחים וקי"ל כרבנן דפורס מפה ומקדש ולא מסיק בפה"ג דרשות ליין קדוש דחובה כנ"ל:

והרי סופה. של קדוש שחותמת בברוך ואפ"ה מברכין כי חל יו"ט אחר שבת בנר אחר קידוש ופותחת בברוך ולא אהני חתימתה של זו לפתיחתה של זו. וכן בכל רגל אומרים זמן אחר קידוש:

ומשני ר' יודן דכל מטבע קצור פותחין בו בברוך ואין חותמין בו. ומטבע ארוך פותחין בו בברוך וחותמין בברוך ואפילו הויא הסמוכה ברכה קצרה לברכה ארוכה בין לפניה בין לאחריה אין לקצר ברכת פתיחת הקצרה. דכיון דקצרה היא הוה מחזיא כחדא מה שאין כן בברכות ארוכות דיש להם פתיחה וחתימה וכשהן סמוכות אע"ג דאין להן פתיחה מינכרי שיש להן חתימה דלהכי אמרינן כגון ק"ש ותפלה שברכותיהן ארוכות דחתימתן מהניא לפתיחת חברתן וטעמא דיהללוך כיון דדברי כלל הם המקראות סמוכה אדברי הלל היא וכדכתיבנא וכן דעת הרשב"א ז"ל. ועולה שמועתנו כתירוץ התוס' דפ"ק דכתובות ולא כענין דבריהם:

כל הברכות אחר חיתומיהן. לקמיה מפרש לה ואזיל:

מכיון דתימר אחר חיתומיהן וכו'. כדמפרש לקמיה דס"ד דמקשן דברייתא הכי קתני כל הברכות אע"פ שטעה בהן ואמר דברים שלא מן הענין אפילו הכי אחר חיתומיהן אזלי כדאיתא בגמ' דילן הכל הולך אחר החיתום ומשום הכי פריך כיון דחתם כהוגן מאי איכא דמברך על פסוק וכי גרע המקרא מענין אחר שאמר:

ומפ' ר' אחא דלאו כדס"ד דמקשן אלא הכי קאמר כל הברכות כעין חיתומיהן. דצריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן ולא די כשיאמר פסוק מעין החתימה וברייתא לכתחלה הוא דקאמר:

דאלין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון אין בו משום ברכה פסוק. כיון דאמרין בה סמוך לחתימה מעין חתימה. ונ"ל דקאי על ברכת רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש וכו' שיש חותמין בה ונחמנה ושמחנה ככתוב צהלי ורוני יושבת ציון וגו' ברוך אתה ה' משמח ציון וכו':

מזכירין יציאת מצרים בלילות. פי' רש"י ז"ל פרשת ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אפילו הכי אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה ע"כ. ובפי' ההגדה כתב הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן ע' שנה אלא שקפצה עליו זקנה ובשעה שנתמנה נשיא כמו ששנינו במס' ברכות אהדרו ליה תריסר דרי חיוורתא ואותו היום עמד בן זומא ודרש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ימי חייך היה לו לומר כל למה לי לרבות הלילות לומר בהן פרשת ציצית שבק"ש שכתוב בה יציאת מצרים דלא היו נוהגים לאמרה בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמרינן במערבא אמרי הכי דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת והיינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים ולאו איציאת מצרים דאמת ואמונה קאי דודאי היו רגילין לקרות ק"ש עם ברכות שלפניה ואחריה ע"כ. ותמהני עליו דא"כ מזכירין פרשת ציצית מבעיא ליה ועוד דמשמע מדבריו דפלוגתא דמתני' היינו פלוגתא דבני מערבא ובני בבל ואינו כן דבגמ' מפ' בהדיא דמזכירין דקתני אליבא דבני מערבא והיינו מודים אנחנו לך שהוצאתנו מארץ מצרים וסברא דבני מערבא ובני בבל היינו פלוגתא דלילה זמן ציצית או לאו זמן ציצית דיציאת מצרים כבר היו אומרים והיו מודים לראב"ע דקי"ל כוותיה ועוד ראיה דלאו בפרשת ציצית פליגי אלא ביציאת מצרים דוקא הוא דאמרינן בגמ' דבן זומא סבר דרבוי כל לאו לרבויי זמן משיח קא אתי דאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כמו שמוכיח מן המקרא הילכך לרבויי לילות הוא דאתא ורבנן סברי דלעולם לרבויי זמן משיח הוא דאתא ולאו לרבויי לילות וקי"ל כבן זומא הילכך נ"ל דפליגי רבנן ובן זומא דהיינו ר' אלעזר בן עזריה במימרא דר' אבא דאמר הכל מודים דנגאלו מבערב ולא יצאו אלא ביום בן זומא סבר כיון דניתן להם רשות מן המלך ומן העם בחצות הלילה לצאת כדכתיב ויקם פרעה לילה קומו צאו וכו' וכתיב ותחזק מצרים על העם וכו' גאולה חשיבא ואף בלילה הוא דחייב רחמנא זכירתה וכל אלילה דרשינן ליה ורבנן סברי כיון דלא יצאו אלא ביום לא חשיבא גאולה אלא דיום ולא חייב רחמנא אלא דיום וכל שדינן ליה אימות המשיח ואשכחן בגמ' נמי דר' אלעזר בן עזריה דריש מאי חפזון חפזון דמצרים ואפילו שלא יאמר פרשת ויאמר אלא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו' פליגי ומאי דקשיא ליה שתים לאחריה היכי משכחת לה בגמ' מפ' לה:

לא זכיתי. לא נצחתי לחכמים שתאמר יציאת מצרים בלילה דחלוקין עלי שהן רבים ולא יכולתי לנצחם. זכיתי נצחתי כמו מאן דזכי מלכא בהא זכנהו ר' נתן לרבנן בהשוחט:

כל להביא לימות המשיח. שמצוה לזכרה נמי בימות המשיח:

תמן אמרין. בבבל:

לא יתחיל ויאמר. שהיא פרשת ציצית בלילה. ופי' רש"י ז"ל בפרק היה קורא אין צריך להתחיל ויאמר ערבית ע"כ. ומדאמרינן התם הילכך אנן מתחלינן כיון דמתחלי במערבא משמע דבקושי התירו ההתחלה אם לא שיש לנו מקום על מי נסמוך על בני מערבא דאינהו ס"ל כבן זומא דמזכירין יציאת מצרים בלילה ובהא פליגי בני בבל סברי כיון דאין מצות ציצית בלילה אין לנו להתחיל ויאמר ערבית דאם אנו מתחילין אין בנו כח לדלג ולהפסיק בה וצריך לגמור את כולה כדרכו:

ואם התחיל גומר. דכיון דיציאת מצרים שיש בה גומרה כולה דגרירא כולה בתר יציאת מצרים:

ורבנין דהכא. דבני מערבא סברי דיכול להתחיל ולהפסיק והוא דלא אתחיל ועשו להם ציצית כדמפ' בגמ' דילן קסברי בני מערבא ואמרת אליהם לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית:

ואינו גומר. דאע"ג דאית בה יציאת מצרים לא מצי לאגמורי כולה:

מתני' פליגא על רבנן דהכא. דסברי דאינו גומר אפילו אין כאן הזכרת יציאת מצרים ובמתני' קתני דבעי לאדכורי יציאת מצרים. וכ"ת והא קא מברך אמת ואמונה י"ל דס"ל למקשן דאפילו ר' אלעזר ב"ע מודי דאין לומר אמת ואמונה דעל מה יאמר דעל מה שקרא חוזר וכיון דלא אמר יציאת מצרים על מה יאמר אמת ולא פריך יש לומר דקאמר דאם התחילו מזכירין ומשלימין קאמר דליציאת מצרים גרירא וחשיבא: ומתרץ רב יהודה בשם רב. לעולם דאפילו מתחיל אינו גומר משום פרשת ציצית ומאי מזכירין יציאת מצרים דקתני היינו בברכת אמת ואמונה. וס"ל הכא דכיון דלא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת אלא דקאמר מודים אנחנו לך וכו'. ולמדנו שלפי הפרשיות שהיו קורין היו אומרים נוסח הברכה שלאחריה והכי נמי לרבנן דר' אלעזר בן עזריה דס"ל אינו חייב להזכיר כלל לא היו אומרים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים אלא מודים אנחנו לך ה' אלהינו שפדיתנו מיד מלכים וקרעת לנו הים ועשית לנו נסים וגבורות על הים. דכשנקרע הים לפני ישראל בלילה היה והפודנו מיד מלכים היינו שהציל אברהם מן המלכים בלילה ויצחק מאבימלך בלילה ושרה מאבימלך בלילה ויעקב מלבן בלילה:

ושרנו לך. שירה חדשה כן תגאלנו מיד עריצים ומיד כל הקמים עלינו ככתוב כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ברוך אתה ה' גאל ישראל. ושוב מצאתי להרשב"א ז"ל שדעתו כן:

דתנינן תמן. בפרק היה קורא:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום. ולדידהו נמי בלילה אם התחיל ויאמר גומר משום יציאת מצרים:

ומשני כל פרשת ויאמר אינו נוהג. דכל המצות הכתובות באותה פרשה אינן נוהגות כולן אלא ביום אבל מקצתן נוהגות בין ביום בין בלילה:

ולא שמיע דתמן אמרין וכו' ורבנין דהכא וכו'. כלומר וכיון דבני מערבא שרו להתחיל הוו מתחלי ואינהו סברי דאם התחיל מיגמר שרי הוו נמי גמרי והכי ס"ל לאביי בגמ' דילן:

דר' זעירא מחמיר. שלא להתחיל:

ואינון. בני בבל מחמרי שלא להתחיל ובודאי הוה עביד דכותהון דאי מתחיל גומר:

מלכות. אמת שאתה הוא אדון לעמך:

תורה בארץ. בברכת הארץ:

לא הזכיר ברית בארץ. דבפרשת מילה נאמרה מתנת הארץ:

שנייא היא שעד שהוא אברם וכו'. ומסדר שבחיה דרחמנא דמעיקרא בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם:

הוא נצטוה עליה. דכתיב לא תקרא את שמה וגו' וגבי אברהם כתיב לא יקרא:

הראשון לא נעקר ממנו. שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אח"כ ברדתו למצרים דכתיב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב:

אבל ברשעים זורו רשעים מרחם. עד שלא נולדו הם זרים:

שלא להזכיר יציאת מצרים. ועל כרחין ריבוי כל ללילות אתי:

?(א) ראשונות אלו המלכיות. שהן ראשונות משיח בן אפרים:

וקדמוניות. אלו הם המצרים שקדמו שקדמו לראשונות:

חדשה. דפורענות:

פגע בו נחש. דקשה משניהם שאינו רואהו:

הדרן עלך מאימתי קורין בס"ד