היה קורא בתורה. קודם זמן קריאת שמע התחיל לקרות:

והגיע זמן וכו'. זמן קריאת שמע משהתחיל כבר לקרות:

אם כיון לבו. כשהגיע שם לפרשיותיה כיון לבו למצות קונו:

בפרקים. בין הפסקות ולקמיה מפ' להו ואזיל:

שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:

ומשיב. בגמ' מפ' למאן משיב:

באמצע שואל מפני היראה. באמצע הברכה או באמצע הפרשה שואל מפני מורא אביו או רבו דתנן ומורא רבך כמורא שמים הכי מפרש לה בגמרא:

אם אומר את שהוא צריך לברך. ולא תחוש לדיוקא דר' בא ותימר דהכי קתני מתני' אם בירך וכיון לבו ומתני' חסרה היא מי נימא דצריך לכוין לבו בכל הפרשיות ולקמן מסיק לה:

דהתיבון. כלומר שכבר הקשו הראשונים עלה דמתני' ואינו מפסיק דהא תניא ולקמן אם הפסיק בה כדי לגמור את כולה לא יצא והיכי קתני יצא דהא מפסיק בה כדי וכו' כיון שקורא כסדר התורה אלא על כרחך חסרה היא ולא שנה התנא זה הדין וכך ראוי לומר אם כיון לבו ולא הפסיק כדי לגמור את כולה יצא והכי נמי לענין ברכות אפשר דנימא נמי דחסרה היא ולעולם צריך לברך ודלא כר' בא:

ותימר דצריך לכוין לבו בכלן. השתא הדר ר' יוסי לאסוקי בעיא דיליה דלעולם דבעי ברוכי ומתני' חסרה ולא חיישינן לדיוקא דר' בא מי נימא דצריך נכוין לבו בכל הפרשיות ומסיק דלא בעי כווני אלא בפ' ראשון ותו לא:

כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. ותו לא בעי' ליה:

הראשון ליחיד. דבלשון יחיד כתובה פרשה ראשונה. ושניה כתובה בלשון רבים:

והשני למעשה. דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשיא לן אלה על לבבכם ולא שאר מצות על לבבכם והא כתיב שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ומפ' ר' יצחק בגמ' דילן במצות תפלין הכתוב מדבר דבעי שימה נגד הלב:

עד כאן לכוונה. עד על לבבך שלמי ג' פסוקים:

מה אם היה יושב עומד. בתמיה דאטו איכפל תנא לאשמועינן כב"ש:

שאם היה מהלך עומד. שאם היה מהלך והתחיל בק"ש צריך שיעמוד עד סוף מקרא הג' ואחר כך יהלך ודוקא לענין מהלך בדרך אבל לענין עוסק במלאכה צריך להתבטל ממלאכתו עד תשלום פרק ראשון כמו שכתב הרי"ף ז"ל:

לינא חמי. לית אנא חמי לרבי שהיה שונה לתלמידיו קודם זמן ק"ש וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק:

דלא ייתי מלה. אי אפשר שלא יבא ענין לדבר בו ענין יציאת מצרים:

לית הדא אמרה וכו'. דהא רב ור' חייא לא מיירי אלא בקבלת עול מלכות שמים אם כן אינו אלא במקרא הראשון:

אדאי תני. שם חכם:

כדי לקרות כולה. מפרש בפ"ב דמגילה מרישא לסיפא ולקמן מיבעי ליה אי בהדי ברכות משערינן או לא ובפ' שני דמגילה משמע דדוקא בק"ש משערין ותו מיבעיא לן שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיטא:

והוא ששמען על הסדר. ולמעוטי תרועה ושתי תקיעות:

קריאת שמע וברכותיה. הא דאמרינן כדי לקרות את כולה קריאת שמע וברכותיה קאמרינן או היא בלא ברכותיה או ברכותיה בלא היא:

לא יצתה ידי חובתך. מפ' בפ' בתרא דר"ה לדידי לא ס"ל מה שהפסקת שתהא צריך לחזור דהא ס"ל דמבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ועוד שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום דיצא לדידך דס"ל דבעית הפסקה הפסקה מעכבת ואם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

ומתנמנם נפיק אנא ידי חובתי. מי חיישינן לשהה כדי לגמור את כולה:

א"ל בגין דאנא תשיש. ר' שמעון בר בא שאל לר' אלעזר:

מדקדק במצוון סגין. ויזהר שלא לשהות ויחרד לבו על יראת שמים:

ר' יוחנן אמר לא יצא. אליבא דר' שמעון בן יהוצדק רביה:

עשויה פרקים פרקים. ויש בתורה הפסק גדול בין פרשה לפרשה. ולענין הלכה קי"ל כר' יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא וכן בהלל ובמגלה ובק"ש וה"מ כי שהה ופסק לרצונו אבל אי פסק מפני שהדין כך ושהה כדי לגמור את כולה כגון שנכנס לבית הכסא לעשות צרכיו לר' יוחנן ולדידן אפילו הולך במבואות המטונפות דצריך להפסיק מודי ר' יוחנן דחוזר לראש ומשום הכי אורי ליה לר' אבהו דיחזור לראש וטעמא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת וכן פסק ר"י בעל התוספות:

הרשות בידו. כדתנן ובאמצע שואל מפני היראה:

וקרע. נדמה לו שמת ונתעלף:

אם על אתר. היינו לאלתר תוך כדי דיבור אין צריך לקרוע וטעמא הוא דתקון רבנן לתלמיד שיתן שלום לרבו ולא הוי הפסק ובפרק מרובה אפסיקא הילכתא כמאן דאמר כדי שאלת תלמיד לרב:

מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי. נשען על ר' יעקב בר אידי:

ומיטמר מן קמוי. מסתיר עצמו מפניו:

הדין בבלאי עביד. ר' אלעזר בן פדת עלה מבבל:

דזעירא לא שאיל בשלמא דרבא. דס"ל דהא דתניא בברכות פרק אין עומדין הנותן שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל דבכל ענין הוא דאסור ור' יוחנן סבר דלא אסיר אלא כדרך שאלת שלום בין אדם לחבירו כגון שלום עליכם אבל שלום עליך רבי ומרי שרי והכי קי"ל:

ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבא. ובפ"ק דערובין אמרינן דגמר עם ר' עקיבא ורוב חכמתו היה ממנו:

קמי ארורא צלמא. בא לרצותו על האחרת שהיה מסתיר עצמו מפניו וא"ל מהו לעבור לפני ע"ז:

עבור קמיה וסמי עינוי. וכי אתה חולק לו כבוד שאתה ירא ובוש ממנו עבור לפניו ושבר עיניו:

ככומר הזה של ענבים. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין והיין נוח לצאת כמו מכמר בשרא:

שהוא דובב. לשון תוסס בולייר בלע"ז:

קונדיטון. יש בו דבש ויין ופלפלין:

אע"ג דשתי ליה טעמיה בפומיה. אע"פ שכבר כלה לשתותו הטעם בפיו לזמן מרובה כן ת"ח שמת אע"פ שאינו למד עדיין ההלכות שגורות בפיו ושפתותיו רוחשות כשאומרין שמועות משמו:

שמתכוונין להכעיסני. שלא יהא נבנה הבית אלא אחר מיתתי והיה נראה שקצים בחייו והיו מצפין בנין הבית:

יותר מן הקרבנות. דקרבנות באין על חטא שעבר והדין מסלק החטאים ומיישר מי שעשאן:

נשמעינה מן הדא ובאמצע שואל וכו'. ומפ' לקמיה דהאי משיב מפני היראה הוא משמע דברישא משיב מפני הכבוד והכי קאמר ואין צריך לומר משיב מפני הכבוד:

רשות לדבר בם. כדתנן במתני' והכא מוכח ופי' רש"י ז"ל דפרק אמר להם הממונה עיקר:

לא יפסיק. בגמרא מפרש טעמיה דרבי יהודה:

וה' אלהים אמת. ואין להפסיק בו כלל:

למה קדמה שמע וכו'. למה הקדימו אותה אנשי כנסת הגדולה דלא סדרום כסדר שכתובים בתורה:

והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה. דמשתעי בת"ת דכתיב ולמדתם אותם את בניכם כדאיתא בגמ':

אינו נוהג אלא ביום. דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום דאלו להזכיר יציאת מצרים פלוגתא דתנאי הוא לעיל:

לובש תפילין וקורא ק"ש כדי שיקבל עליו וכו'. דלא להוי מעיד עדות שקר:

מתני' מסייעא ליה לרב. דתנן במתני' שיקבל עליו וכו' ורב סבר כר' יהושע בן קרחא ובגמ' דילן לא קאי הך תירוצא ומסקינן שליחא הוא דעוית כדאיתא התם:

גוף נקי. מפ' בפ' במה טומנין שלא יפיח בהן:

מפני הרמאין. פי' הרא"ש ז"ל לא בעי למימר שלא החזיקו במצות תפלין מפני שיש רשעים שמראין עצמן ככשרים ומניחין תפלין ומרמין את הבריות ובשביל זה ימנעו הכשרים מלהניחן דהא כתיב כי ישרים דרכי ה' וכו' ופושעים יכשלו בם אלא ה"פ מפני מה לא החזיקו העולם להיות מניחין תפלין כל היום הכשרים והנאמנין כי כן היה הדבר ראוי מי ששם ה' נקרא עליו. מפני הרמאין שהן רשעים ומניחין תפלין לרמות בני אדם:

בקייטא דלא הוה חזיק רישיה. בקיץ שהיה לו מיחוש ראש:

ואינו אסור משום ערוה. דאמרינן דלא היו זזין ממנו ואפילו בלילה ואפילו בשעה ששוכב ולהכי פריך ותפוק ליה משום ערוה שהיה ערום:

ומשני בשעה ששוכב אפיקרסין היה לובש מבפנים. אפיקרסין הוא לבוש תחתון ופתוח בכתפיו וכשלובשו קושר כדתנן בסוף מקואות הקשר של אפקרסות ושבכתף דלעולם היה לבוש כשבא לישן קושרן בבגדו וישן:

אצל האוליירין. השמשין שמשמשין במרחץ דהיינו הבלנין קרויין כן:

תורמוסרא. עד המקום שיושב בו זה יעקב שהיה תורמוסרא שמוסר לכל אחד ואחד עבודתו זה לחמם וזה לשטף וזה לגלח בשורה ובסדר הראשון ראשון והאחרון אחרון ומקבל מעות הנכנסין למרחץ הכי משמע בפ"ק דמעשר שני וקאמר ר' יצחק דעד יעקב וכו' עד מקום מושבו לא היה חולצן שהוא יותר לפנים ממקום האוליירין ומשמע לקמן דמקום מושבו היה במקום שמקצתם עומדים לבושים ומקצתם ערומים. ומפני שצריך להפשיט בגדוו חולצן שם:

מונין. מצערין כמו והאכלתי את מוניך ובלשון משנה אונאת דברים:

על מצות הנחת תפילין. מפ' לה בפ' התכלת דהיינו כשסח בנתיים אבל לא שח אינו מברך אלא אחת לשתיהן:

כשהוא חולצן. בלילה:

כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר. פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא בפ' המוצא תפילין דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר לא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד ולר' עקיבא מימים ימימה משנה לשנה הוא כדמתרגמינן מזמן לזמן:

לא בדא. לא שייך לברך לשמור חקיו דלילה זמן תפילין הוא:

עובר בעשה. דושמרת דהשמר דעשה עשה הוא וקסבר כרבי יוסי הגלילי:

עד שתנטל רוב רגל מן השוק. ור' אבהו עד שתנטל הוא דמשהי' להו עליה:

מן הדא. מיעוטא דשבתות וימים טובים:

שכולן אות. ימים שצריכין ישראל להעמיד אות עליהן להכר שהן מחזיקין בתורתו של מקום יצאו שבתות וכו' שהן עצמן אות בין הב"ה וישראל שהרי עדות הוא לכל באי העולם ששומרים מצותיו:

ולא כן כתיב מימים ימימה. ולדרוש מיניה מימים ולא כל ימים יצאו וכו':

תמן תנינן. בפ' מי שמתו:

ופטורין מק"ש. דמ"ע שהזמן גרמה הוא:

ומן התפלין. כדמפ' טעמא הוא נשים מניין וכו' ואיצטריך אפילו לר' עקיבא דלא תימא כיון דאיתקיש למזוזה ומזוזה נשים חייבות ה"נ בתפלין קמ"ל:

מיכל בת כושי. בת שאול ובודאי דהיתה מברכת ואם איתא דפטורה היו מוחים בידה דכיון דצריכין גוף נקי וסתם נשים אינן נקיות הוה להם למחות בה:

ולא מיחו בידה. מפ' בפ' בתרא דעירובין דקסבר נשים סומכות רשות:

המרחץ. יש לו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף. ואמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ:

עומדין לבושין. חיצון:

מקרא. קריאת שמע:

עומדין ערומין. פנימי:

וחולץ תפליו. מראשו ואין צ"ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן שאינו מניחן והא דקתני אין צ"ל איידי דבעי למתני סיפא ואינו חולץ ואינו נותן שאמצעי לא מרחץ גמור הוא ומקצת תורת מרחץ עליו הילכך היו בראשו אין צריך לחלוץ, היה אוחזן בידו אסור להניחן שם אלא יוצא לחוץ ומניחן:

ואינה מרחצת בימות הגשמים. מי נימא דלא מרחץ מיקריא. ומותר להרהר בה:

שאין בו צואה. שפנוה משם:

אהן חזירא בית הכסא מטולטל הוא. והכי אמרינן בגמ' דילן פ' מי שמתו פי חזיר כצואה עוברת דמי ואע"ג דסליק מנהרא:

צררא דעל כיף ימא. צרורות שעל שפת הים ממה שהים גורפת רפש וטיט וצואה:

מעבר ליה בפיליוס. מטפחת שמתכסה בו פניו שלא לראותם וקורא ק"ש ולא חש לריח רע דס"ל דנתבטל:

ולא סמכין עלוי. חבריו דס"ל כדאמרינן התם צואה כחרס אסור לקרוא ק"ש כנגדה עד שזורקין אותה ונפרכת:

אוכל בהן. בתפלין דלא חיישינן לשכרות:

ואין אוכל בהן אכילת קבע. וחולץ שמא ישתכר בתפליו עליו ויתגנה:

שנת עראי. דלא חיישינן שמא יפיח בהן:

ולא שנת קבע. דחיישינן שמא יפיח:

שתי פעמים. כדמפ' ואזיל:

הא אכל ואינון עלוי. וכיון דלא חלצן אמאי בעי ברכה:

ומשני שאכל בהן אכילת קבע. ואיכא הסח הדעת. ואע"ג דלא חלצן בעי ברוכי והיסח הדעת היינו קלות ראש ושיחה בטלה:

הוה קאי בון. שהיה לבוש בהן. ונכנס לבית המים: אי נמי כדאמרינן בגמ' דילן הואיל ושרונהו רבנן לאוחזן בידו משום שמירתן נינטרין:

ביכול ללובשן. שיש שהות ביום ללובשן אז אוחזן בידו ונכנס אבל אי ליכא שהוא אסור ליכנס בהן אלא מניחן בבית המדרש או בביתו:

דלכן. דאי לא כן:

וכשאירע אותו מעשה. בגמ' דילן מפ' ליה בפ' מי שמתו מעשה בתלמיד אחד שהניח תפליו בחורים הסמוכין לרה"ר ובאת זונה ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך נפל מן הגג ומת באותה שעה התקינו שיהא אוחזם בבגדו ובידו ונכנס:

עושה להן כיס טפח. כשאין שהות ביום נותנן בכיס דחללו טפח כי היכי דלחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע ואם ירא מן העכברים ויש לו אפרקסות כדלעיל:

ונותנן על לבו. אזי נותנן על לבו:

אלישע בעל כנפים. בפ' במה טומנין מפרש ליה:

לועג לרש. הן המתים שהן כרשים שאין מקיימין מצות:

למחר אינון גבן. בגמ' דילן מפ' לה הוה קא שדייה תכלתיה דר' יונתן ופי' רש"י ז"ל היו גוררין ציציותיו על הקברות וא"ל דלייה דלא לימרו למחר וכו':

וחכמין אינון. והן מבינין:

אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנין אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה:

אינן יודעים מאומה. עושין עצמן כאינן יודעין וחוטאין:

זאת הארץ. במיתת משה כתיב:

עירב את האותיות. משום דבעי לאיתויי מימרות דר' אידי בש"ר יוחנן דמיירי בתפלה מייתי נמי הא ותנא הכי שמעינהו וגרסינהו. עירב את האותיות שנדבקו האותיות:

כשר. ובגרידת הדבוק. דבלא גרידה הא קי"ל בפ' הקומץ רבא דבעינן כל אות מוקף גויל:

פסול. ואפילו בגרידת דבוקן:

מלמטן כשר כגון ארצה ותפארתה. שרגל התי"ו דבוק אל רגל הה"א או לרגל הצדי' כשר:

מלמעלן פסול. כשנדבק האות בראשה כגון כשהיה כותב ארצנו ונדבק גג הנו"ן עם הוי"ו פסול ולא מהני ליה גרידת הדבוק אלא צריך לגרוד כל הוי"ו והיינו בס"ת דמגיהין אבל תפלין אין להן תקנה דכיון שנדבקו בראש צריך לגרוד האות והוה להו שלא כסדרן ויגנזו:

ארצך צריכה. היכא שנדבקה רגל הכ"ף הפשוטה באמצעה של הצדי' או אל התי"ו צריך עיון דשמא נאמר שהרגל הכ"ף כבר נגמר כשמגיע עד רגל הצדי' או שמא אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר והדבר ספק. ויש מי שפי' דכי מכשר הכא אף בלא גרידה הוא וסובר דפליג אגמ' דילן וכן דעת התוספות בפ' הקומץ רבא ופי' קמא עיקר כדי שלא יהא מחלוקת בין שני התלמודים ואפי' שיהא פי' דחוק כ"ש שהוא פי' מרווח וכן פי' הרשב"א ז"ל: שמור עצמך מן הטיפים:

בגסים. נקבים גדולים אם יכול לסבול ומפ' במכילתין עד פרסה אז מותר להתחיל בתפלה:

שמור עצמך. מן החטא כדי שתלך אל בית האלהים אל מקום משפט שלו נקי:

לא השמיע לאזנו יצא. מפרש במכילתין טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים:

לא יצא. דדריש שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך:

ולא דקדק. דלכתחלה מיחייב לדקדק באותיותיה שלא ירפה הדגוש ולא ידגיש הרפה ושוא נע לא יחטפנו והחטוף לא יניענו וכן הא נחה לא יוציאנה וכן הא המוצאת כגון יבולה לא יניחנו וגם בריוח בין הדבקים דאמרינן בגמ':

למפרע לא יצא. בגמ' נפקא לן מקראי:

דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה' כלומר מאי קמ"ל דהכי נמי הוה אמינא בלא מימרא דרב דהא סתמא קתני לה לא השמיע לאזנו יצא וכי פליג ר' יוסי אסתם משנה פליג וקיי"ל הלכה כסתם דהוו להו רבים. ובסיפא ר' יהודה ור' יוסי קי"ל כר' יוסי דנמקו עמו:

ומשני בגין רישא. בשביל רישא דתני לה ר' חייא בש"ר מאיר דא"ר מאיר במכילתין דיצא ואין צריך לחזור דאחר כוונת הלב הן הדברים. ור"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ומשום הכי איצטריך למימר הלכה כדברי שניהם להקל:

למי נצרכה לר' יוסי. דדוקא גבי שמע הוא דפליג אבל גבי תפלה דרחמי הוא מודי:

תמן תנינן. מגילה פ' שני:

חוץ מחש"ו. סתם חרש דעלמא אינו מדבר ואינו שומע אבל זה מדבר הוא אלא שאינו שומע דהא קורא המגילה הוא:

ומשום הכי קאמר רב מתנה דר' יוסי היא. דאין כאן אלא שאינו יכול להשמיע לאזנו אבל פקח הוא לכל דבר:

דכתיב בה שמע. דדריש ר' יוסי מינה השמע לאזנך ופיסול דהך מתני' לכ"ע כיון דבעל מום הוי ואפילו בדיעבד נמי הוא כדקתני ליה בהדי שוטה:

לית כאן חרש. ואשגרת לישן היא דכיון דמדבר ואינו שומע יצא ואפילו לר' יוסי ודוקא גבי שמע בלחוד הוא דפליג ר' יוסי:

יודה רב חסדא. במתני' דתרומות דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו וכו' דר' יוסי היא כלומר אפילו ר' יוסי מודי בה דטעמא דתרומה משום ברכה הוא ודוקא גבי ק"ש הוא פסול בדיעבד אבל הכא מכשיר בדיעבד:

דתנינן חמשתי קמייתא. הני דריש מס' תרומות דתנינן בהו ואם תרמו אין תרומתן תרומה:

אם משום שאין תרומתן תרומה. דהני חמשה דקתני אין תרומתן תרומה ואפילו בדיעבד למעוטי האי דבדיעבד מיהת כשר אי הכי ליתנייה בהדי חמשתי דסיפא דקתני בהו התם דבדיעבד כשר ואמאי תני ליה ביני ביני אלא משום דר' יוסי היא ודמי לרישא בחד צד דגבי שמע פסול ואפילו בדיעבד וכן בברכת המזון. ואילו גבי ברכה דתרומה כשר בדיעבד ולאשמועינן דאינו בכלל האמרי' דיש מקומות דפסול ואפילו בדיעבד תני לה ביני ביני דהני אחריני דסיפא כשרים בכל מקום דיעבד:

על לבבך. שהתיבה שנייה מתחלת באות שתיבה שלפניה נגמרת לא יהא קורא אותן שתי אותיות כאחת שבולע האחת אם אין מדקדק ליתן ריוח ביניהן:

נשבע ה'. עין אות גרונית היא ונבלעת עם הברת אלף של שם והוא הדין בין וחרה אף ה' וכן באלף הבאה אחר מ"ם כגון ולמדתם אותם את בניכם:

דלא יימר יוצר אור ובורא נוגה. וטעמא כדאיתא במכילתין פ"ק כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום:

שם שרו לך. שירה חדשה שוררו גאולים לך:

דלא לימא הללו. דמשמע הללו השירה אבל לאו דשוררו:

למען תזכרו. דלא לישתמע תשכרו ע"מ לקבל פרס:

חסדו. להתיז הסמך דלא לישתמע חס דו שתי רשויות כן פי' רש"י ז"ל בתשובה:

לא חיפנין. אנשי חיפה:

בישנין. בית שאן:

ולא טיבעונין. טיבעון שם מקום ומגמגמין בלשונם:

עינין אאין. אאין עינין. יאר אומרים יער והוא קללה:

ההין חיתין. הללו ה' חללו:

לשונו ערוך. כשאר בני אדם מותר וקמ"ל אע"ג דמן חיפה הוא:

דרך הויתן יהו. ולא יקרא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזות:

ככתבם. דסמיך ליה וכזמנם מה זמנם לא למפרע דאי אפשר ט"ז קודם ט"ו א"נ ככתבם כמו שכתבם מרדכי בכתבי הקדש:

ממזרח שמש וכו'. כשם שאין זריחת השמש מן מערב למזרח כן הללו שם ה' כסדר ולא למפרע:

מה את ש"מ. דפשוטו של מקרא הוא דכל עוד שהולך ממזרח למערב אומר שירה:

אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח. דכתיב בה דלותי ולי יהושיע ודרשינן אע"פ שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע:

לימות גוג ומגוג. דכתיב בה אל ה' ויאר לנו ובההוא זימנא עתיד להאיר כדכתיב והלכו גוים לאורך:

חננתנו דעה. זהו פי' חונן הדעת. כלומר אנו מתפללים לפניך שתחננו דעת שידענו שבידך הוא כי ברוך אתה החונן דעת עד עכשיו. וכך פי' כל סוף ברכה וברכה:

ה"ג בנה ביתך ושמע עתירתנו ורצנו בתוכו לית צורכא דלא שמע עתירתנו ובנה ביתך ורצנו בתוכו. כלומר מה סדור הוא זה בונה ירושלם ושומע תפלה ורצה לית צורכא דא אין הצורך כן דמשמע דאין אנו צריכין שתשמע תפלתנו אלא אחר הבנין אלא כך היה להם לתקן שמע עתירתנו ובנה ביתך ורצנו בתוכו לסמוך עבודה לבנין ירושלם:

ומשני כסדר המקרא תקנו והביאותים אל הר קדשי. זו בונה ירושלם ומצמיח ישועה דכולה חדא היא דכתיב בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס:

ושמחתים בבית תפלתי. זו שומע תפלה כשיראו שאענם ישמחו כשילכו להתפלל:

עולותיהם לרצון. רצה:

ויאמר רופא חולים קדמאי. קודם לגאולה כדכתיב קרא:

נגאלים בשביעית. שבוע שבן דוד בא בו חלוק משארא כדאמר בחלק שנה ראשונה וכו' ובמוצאי שביעית בן דוד בא והתם בפ' הקורא למפרע פריך והאמר מר בשביעית מלחמות ומשני מלחמות נמי אתחלתא דגאולה היא. וכתב רש"י ז"ל בפ' הקורא למפרע ואע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות הוא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכת קבוץ גליות ובנין ירושלם וצמח דוד יש לכל אחד ואחד ברכה לעצמה לבד מגאולה זו אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית ע"כ:

קול ה' שובר ארזים. והוא שם תשיעי במזמור הבו לה' בני אלים דבההוא מזמור הוא דנפקא לן שאומרים אבות וגבורות וקדושת ה' כדאיתא בריש הקורא למפרע. קול ה' שובר ארזים ששובר מפקיע שערים ארזים לשון רזון שגורמין רזון ורעב לעולם:

נתקבצו הגליות הדין נעשה. דכתיב ואשיבה ידי עליך וכתיב ואשיבה שופטיך כבראשונה:

והזדים נכנעים. שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדו:

והצדיקים שמחים. ומרימין קרן שנאמר וכל קרני רשעים אגדע וגו':

ושל גרים ושל זקנים. במבטח לצדיקים. דכתיב והדרת פני זקן סמיך ליה וכי יגור אתך גר:

אחר ישובו בני ישראל. אחר שישובו לבית המקדש ובקשו וכו'. פי' דלא שייך ישובו אלא בעיר שהיו בה כולן מעיקרא וגורשו ממנה וחזרו לה והיינו ירושלם:

מן דמכייא. מן המתים:

קאים רדי. עומד וחורש:

געת תורתיה. צעקה פרתו:

ושרי קנקנך. התר הקנקן כלי המחרישה כדתנן נשבר הקנקן פטור בפ' הפועלים:

זבין לבדין למיינוקא. מוכר לבדים לצורך קטנים:

ועלעולין. רוח סערה:

והלבנון. זה בית המקדש שמלבין עונות וסמיך ליה ויצא חוטר וגו'. דמשמע בשעת נפילה כבר יצא חוטר:

ה' למבול ישב. שם ט"ו במזמור הזה דהבו לה' בני אלים וברכת ט"ו היא דברכת המינין ביבנה תקנוה:

למבול ישב. לשון עכבה כמו תשב בדמי טהרה ועכב בעצמו מלעשות הפורענות כדכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים שנחו מרתיחתן ועוד שהיו מתגברין מאד מחמת פתיחת המעיינות וסכרן כדכתיב ויסכרו מעיינות תהום:

כולה את הפורענות. מונע לשון לא יכלה ממך:

זובח תודה. זובח היינו עבודה ותודה רמז להודיה:

חותמיהן שלום. יברכך יאר ישא חותמין בשלום:

בין כתיבה ראשונה לשנייה. בין וכתבתם ראשון לוכתבתם שני. ואית דגרסי בין נתינה ראשונה לשנייה והוא שאינו יודע אם קורא ונתתי ראשון ונתתי מטר או ונתתי שני ונתתי עשב בשדך:

גנוניה. עושין לו חופת חתנים מהדס:

בלמען ירבו חזקה כיון. ודאי כיון כיון שלשונו נכנסה לשם כסדר אמר:

אלקבטא. ממונה ושר:

דימוסיא. שורות הנדבכים של הכותל:

האומנין קורין בראש האילן. בגמ' מפ' דהכי קאמר הפועלים שעסוקין במלאכתן לבצור בגפנים למסוק בזיתים לגדור בתמרים קורין בראש האילן דאומנין שייך בחכמים באומנותן כגון חרשי עצים ובנאין אבל קוצרין ולוקטי פירות שייך שמא דפועלין. והם שכירי יום. והגיע זמן ק"ש קורין לשם ואוקימנא בגמ' דילן דבפסוק ראשון בטלין ממלאכתן וקורין:

נדבך. שורת בניין החומה שעושין מאבנים בסדר קרוי נדבך. תר' וטור סביב להם ונדבכין עבידין להן. ובלשון תלמוד שמו דומוס לעיל:

מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה. דצלותא רחמי היא ואין יכולין לעמוד אלא ע"י הדחק ואיכא ביעתותא ולא מצי מכווני ויורדין למטה ומתפללין ומפ' בגמ' דבשאר כל אילנות חוץ מזית ותאנה קאמר:

ותני כן. דדוקא הפועלים שלוקטין הפירות ודרכן בכך קורין שם מה שאין כן באומנין דאין דרכן לעמוד בנופות האילן אע"פ שדרכן לבנות במקום גבוה:

ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. ומפרש לקמן בגמ' מפני שטרחתן מרובה והיינו מפני שיש להן פירות הרבה יותר משאר אילנות ומתכסין פירותיו מן העין ויש טורח הרבה בלקיטת פירותיהן לא הטריחו אותן חכמים לירד דדילמא אם ירד ישכח אותו מקום ואיכא פסידא דבעל הבית ודוקא בפועלין שעוסקין במלאכת בעל הבית אבל בעל הבית גופיה לא מ"ט דטביעות עינא אית ליה בגויה והוא מכירו ולא התירו לו חכמים ומנא לן דטעמא דהני מפני שפירותיהן מרובין וכדפרישנא דגרסינן בפ"ק דשביעית ולמה אמרו תאנים ע"י שפירותיו גסין והרי אתרוג שפירותיו גסין. אינו עושה הרבה. והרי זית עושה הרבה אין פירותיו גסין אלו עושות הרבה ופירותיו גסין ע"כ אלמא דזית ותאנה עושין הרבה:

והוא ששיקל. כלומר שיעשה הארבעה קבין שיהו במשקל שני חלקים מאחריו ושליש מלפניו כדי שלא יפלו ויהא לבו טרוד:

כוללין של ירושלם בשל ארץ. שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובונה ירושלם דומות וחותמין בברכת הארץ אע"ג דמדאורייתא הן היינו שנזכור שנתן לנו ירושלם כדדרשינן הטובה זו בונה ירושלם אבל דוד תקנה ברכה לעצמה. כיון דטרודין במלאכת בעל הבית אוקמוה כדמעיקרא מקמי דאתי דוד:

זאת אומרת. מדקצרו בונה ירושלים וכללוה בברכת הארץ שמעינן דאסור לאדם לברך ברכת המזון ולעשות מלאכה דאי לא כן אמאי קפדי רבנן יעשה מלאכה ויברך ד' ברכות:

לפניו אסור. דלבו עליהן:

צוררן ותופשן. בידו דאז לבו מיושב דלא יגנבום אבל אי מסלקן מידו מיטרד:

ולמדת הדין. לענין שמירה כך הוא:

ויהבון לר' חזקיה. ור' חזקיה נתנם במעפורתיה ואח"כ כשרצה להתפלל ר' חזקיה התפלל בעודן עליו ולא נתנן לר' יעקב בר אחא מה עשה ר' יעקב מפני שלא למד ממנו שהיה לו ליתנן לר' יעקב שכבר התפלל:

קטר פורתיה לפורתיה. כמו עפורתיה קשר מעפורתו למעפורתו דר' חזקיה ומעפורת מין סודר להסיר העפר מעל הבגד או השער כי ההיא דאמרינן מעפורת של ספרים בין ברכיו:

ונסתון. ונסבתון:

וערק. הרי שאבדו מעליו כשהיה מתפלל. ויש ספרים גורסין ושרתון כלומר וינס ר' יעקב והותרו:

מימיו על כתפיו. מי שהיה דולה מים ומימיו על כתפו מתפלל כך בעודן עליו שלא יסירם מעליו דמיבעית דילמא אתו אחריני ויטמאום ואינהו הוו זהירי בטומאת משקין כדאיתא במס' ביצה:

תפלה אינה צריכה כוונה. בתמיה:

הגיעוך. שתבין ותדע:

שאינן מחוורין מדבר תורה. שאין מחוור ביד חכמים המלאכות שאסורות בשעת תפלה שמן התורה יהו אסורות ולכך פעם החמירו ופעם הקלו כגון במים על כתפו ומשוי של ד' קבין דלעיל ויש כיוצא בו בפ' כיצד מעברין:

חתן פטור מק"ש. כדילפינן לעיל פ"ק ובלכתך בדרך פרט לחתן:

לילה הראשון עד מוצאי שבת. דתנן בפ"ק דכתובות בתולה נשאת ביום הרביעי ונבעלת בליל חמישי וכו' והתם מפ' אמאי אינה נשאת בא' בשבת:

עד מוצאי שבת. ומוצאי שבת בכלל כדתנן בפרק בתרא דנדה דהן ארבע לילות נותנין לו זמן לבעול דאי בעיל בליל ה' מצי לבעול עד ד' לילות דדם בתולים עד כאן הוא גבולו ולגבי ק"ש ואשמעינן מתני' דדוקא היכא דלא בעיל מצי לבעול ואפילו בשבת כדאמר בגמ' והכי מסקינן לה פ"ק דכתובות ומשום הכי פטור מק"ש דמטריד בבעילת בתולה וטפי לא טריד דהא אפילו לא אשכח נמי לא מצי טעון דנתקררה דעתו:

זאת אומרת. ממשנתנו למדנו:

מותר לבעול בתחלה בשבת. וטעמא דאע"ג דדם חיבורי מחבר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קא אתי דהוא אינו מתכוין להוציאו אלא הוא יוצא מעצמו והתם מפ' דלאו פסיק רישיה הוא דאפשר לבעול בלא הוצאת דם:

אית לך ד' לילות באלמנה. בתמיה' דהא אין כאן דם בתולים והכי נמי מצי לאקשויי דאמרינן בגמרא דילן הכונס את האלמנה חייב:

שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרות. והכא נמי להנאת עצמו קא מכוין:

ואמור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. סיפא דההיא דלעיל בפ' חבית היא:

וכאן מתכוין לעשותה בעולה. דלפתח מתכוין כדי שתהא פתוחה ותתעבר בפעם אחרת דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה:

למפיס מורסא בשבת. הפותח נפח דאמרינן בפ' האורג אם להוציא ממנה לחה פטור ומותר דלחה פקיד ועקיר וס"ל לר' יצחק בר משרשיא דדם מפקד פקיד ועקיר ולהוציא דם הוא לראות אם היא בתולה:

אם לעשות לה פה חייב. שהתכוין להיות לה פה ליום מחר חייב משום בונה:

שהוא מתכוין לעשותה בעולה. דלפתח מתכוין נמי מלבד הוצאת הדם:

למלאכתו הוא מתכוין. דטעם בתולה רוצה לטעום ולא להוציא דם ולא לפתח:

בנימין גנזכיא. שם מקומו גנזך:

דרישא דפרקא אחרייא דנדה. ראש פרק אחרון דנדה דתנן הגיע זמנה לראות ונשאת ב"ה אומרים נותנין לה ד' לילות עד מוצאי שבת דעד ד' לילות משיך דם בתולים אע"ג דהגיע זמנה לראות:

ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה. שלא ליתן לה כל הלילה דודאי לא חיתה המכה אלא בועל בעילת מצוה ופורש:

מהו לבעול בעילה שנייה. בליל שני מי אמרינן ספק ספקא הוא ספק תראה דם בשעת תשמיש ספק לא תראה ואת"ל תראה הא אמרינן דשרו ארבע לילות ואפילו מפוזרין כדאיתא התם ואע"ג דר' ינאי ערק ור' יוחנן לאגמורי הוא היינו שלא ליתן לה לילה של בעילה הראשונה דלא חיתה המכה אבל בליל שני נותנין לה דחיתה:

אמרין. תלמידיה דר' יוחנן לבעיין:

לתלות בדם המכה לא הורי. אשה שבשעת תשמיש רואה דם דאמרינן בפ' תינוקת אם יש לה מכה תולה במכתה ור' יוחנן לא מורי וטעמא דאמרינן התם אם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה וא"כ אין כאן שריותא דד' לילות דלא תלינן דמן המכה שלא חייתה עדיין היא וא"כ בעילה שנייה בליל שני לא משפחת לה:

מה צריכא ליה. האי בעיין במאי קא מספק היינו שבאו לה ימי הפסק טהרה בנתים דכיון דעברו עליה ימי טהרה וספרה ז' ימים ונסתלק האיסור והשתא אחר שספרה וטבלה חיתה המכה דליכא לספוקי:

מהו לבעול בעילה שנייה. בשבת:

אפילו משרת צרורות. והכא נמי אע"ג דמוציא דם פתח עשוי הוא:

הוינא ושאילית לר' יאשיה. בעילה שנייה ובלא חייתה המכה:

ושרע מני. נשמט ממני ולא השיבני:

אי זה דם נדה ואי זה דם בתולים. כלומר אין כח בידי לומר שלא יצא דם נדה בהדי דם בתולים דאין בידינו לחלק ואסורה דאין דם בתולים אלא ביאה ראשונה:

אסורה לביתה. לשמש:

מאי טעמא דר' אליעזר. דהא ב"ה שרו לכל הפחות ד' לילות ואי לא הגיעה המכה לחיות עד שתחיה המכה:

אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים. ואין להתיר אלא בועל בעילת מצוה ופורש והכי קי"ל ור' שמואל בר רב יצחק הכי ס"ל:

רחץ לילה הראשון. של ימי אבלו שמתה אשתו ביום ונקברה ובלילה של אחריו רחץ ואע"פ שאבל אסור לרחוץ כל שבעה כדאיתא בגמ':

אסטניס אני. אדם מעונג ומפונק וכיון דאיכא צער שרי דלא אסירא רחיצה אלא שהיא של תענוג:

מאן תנא. אבל אסור לרחוץ וכו' כלומר מדקתני שאבל אסור לרחוץ משמע כל זמן דשם אבל עליו אסור לרחוץ:

הו"ל עובדא. שמת לו מת:

לא כן אלפין ר'. לא כך למדנו שנינו מר' דהיינו ר' זעירא ר' יוסי ור' אחא חברים כמו שכתבתי בפתיחה:

תרין עובדין. דלעיל אמרינן ר' אמי שאול לר' חייא בר אבא:

ועוד מן הדא. דברי ר' אחא שמספר לר' בא בר כהן שיאמר כן לר' יוסי:

אי ילין. הי ילין רבנין:

רבנן דרומיא. חכמים של דרום:

רברבייא קומוי. רבנן דהכא היו לפניו ובא ושאל לקצות הארץ ועוד קשה אין תימר חכמי דרום והא הם מתירין כדמייתי ברייתא:

כאכילה ושתייה. ואכילה ושתייה שריא לאבל וכתב הרמב"ן ז"ל הטעם שהיו נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם ההבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין לעבור מהן זוהמת המת והשיבתא המתחוללת עליהם והוו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה ע"כ:

הדא דתימר. אמתני' קאי דתנן אבל אסור לרחוץ:

ומיית הוא. כלומר מצטער הוא:

אפילו בי"ה. והכי תניא בפ' בתרא דיומא מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש:

שאין רחיצת צונן רחיצה. אינה של תענוג ודאי:

כההן תניא. כי הך ברייתא דשריא רחיצה שאינה של תענוג:

רגליו קהות. לשון תקהינה שניו כלומר אשפירוש בלעז:

מותר להרחיצן. דאין כאן רחיצה של תענוג:

משבח בדר"מ קומי צפוראי. היה משבח את ר"מ לפני אנשי צפורי:

זו ברכת שבת. שנתברך בלחם משנה ובנשמה יתירה:

ולא יוסיף עצב עמה. העצב אינו נוסף עמה עם ימי האבלות שעמה דכששואלין להן בשלומן משמע שאין להן אבלות בשבת:

קבל עליו תנחומין. כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר מתים בני חורין:

הא בני חורין. שאין לאדם קורבה עמהן יצטער האדם וישב עם האבלים ויקבל וכו' ודוקא על עבדים הוא דאין מקבלין דאית בהן תרתי דרחוקים ועוד דומיא דבהמה נינהו דכתיב בהו עם הדומה לחמור הא בני חורין דומיא דעבדים מקבלין ואמאי והא רחוקים נינהו דמשמע דדוקא קתני והיינו כרב יהודה דשלהי מועד קטן דאמר מי שאין לו שיתאבל עליו באין עשרה בני אדם וכו' כדאמרינן התם:

כיני מתני' אין מקבלין תנחומין על העבדים. כך היא הצעה של המשנה וכדאמרינן לקמן גבי הרב שתלמידו חביב עליו ולא גרסינן אין מקבלין תנחומין על האחרים:

שאתם נכוין בפושרין. כלומר סבור הייתי שתבינו הדבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לחצר:

קביל ריש לקיש עלוי. תנחומין דהוה ריש לקיש רביה דר' חייא בר אדא:

לא צורכא. דא אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנו מאי בגנים:

לרעות בגנים אלו אומות העולם. ולשון לרעות לרצץ ראשי הרשעים שהן גנאי בעולם לפי שמסלק הצדיקים דהיינו ללקוט שושנים כדי להביא פורענות עליהם דרשעים:

קריץ. משכים:

אימתי עונתן של צדיקים לסלקן. ואין מסלקן לרעתן אלא לטובתן שגלוי לפניו שאם יאריכו ימים יחטאו:

ישן אין כתיב כאן. דהוה ליה למכתב ישן אלא אם מעט ואם הרבה דקאמר קאי אעבודה שעבד ויאכל הוא מתן שכר ומתוקה שנת היינו שמתוקה מיתתו:

משתכר במלאכתו. משתדל ומהנה אותה:

ותיק. עניו חלש שאין רוחו גסה בקרבו אלא שפל ברך מלשון אחזתו ויתוק:

מוצא. בלע"ז מינא:

ומקום. מיוחד יש בעולם שיזוקו שם הזהב:

לוי בר סיסי. לוי סתם המוזכר בתלמוד תלמידו של ר':

על מ'. ועושין ק' חביות וכן ל' עושין ק' חביות:

כד סליק להכא. לארץ ישראל ומפר' בהגוזל בתרא דסליק משום דקטל גברא דאמר קמיה דרב מחוינא ומחוינא ולבסוף המיתו ר' יוחנן משום דחזא דפריטא שפוותיה וכו' וחזר והחיהו כדאיתא התם:

חמתיה חד בר פחין. ראהו פחמי אחד:

מה קלא בשמיא. הלעיג עליו ששמע שמת וחזר וחי ולא היה מאמין:

מה סליקית מחטי. וכי עליתי לארץ ישראל לחטוא:

ניחות לי מן הן דסלקית. ארד לי לאותו מקום שעליתי דהיינו לבבל:

מבסרא ליה אימיה. ארץ ישראל שבה ישיבתנו מבסרא ליה מבזה אותו. תרגום כי דבר ה' בזה פיתגמא דיי' בסר:

איתתיה דאבוה. בבל:

להן ייזל ליה. להיכן ילך לו:

ר' זעירא כד סליק להכא. אגב דאייתי לעיל דרב כהנא שהרג שני אנשים על הליצנות מייתי לה:

קופד. בשר:

קורסם. מכה של רצועה:

ארוניה נפק. שמת והיו מוציאין ארונו מן הבית שמת פתאום:

כל הכין. כל כך כעסת שהרגת אותו:

וייתי עלי. יבא עלי קללה אם כעסתי להרגו:

מיסברית. שסברתי שכן היה המנהג והטבח העני ענה כן מפני ששאל כמה הדין ליטריאה דהיה לו לשאול תן לי בדינר בשר:

באהן דימוסן דטבריא. בזה המרחץ דיומסות של טבריא מים חמין מעצמן:

פורקדל. פישקוסדא בלע"ז מלשון גנו אפרקיד ותרגום עורף קדל א"נ פרק' לפרקים פריקת צוואריה ומלה מורכבת היא פרק קדל:

עונקתיה. צוארו ולכך הכיתיך:

גחוך כלקיבליה. שחק הליצן כנגדו:

ארכונא. הדיין:

תרויהון טעינין תרתין שריין. הליצן והלסטים היו טעונין שני קורות לתלותן בהן:

כבר שניצת. כבר נתחזקה מלשון וישנס מתניו כלומר ראית שנדרשה נקמתך ממני:

כי כלה ונחרצה. סיפיה דקרא הוא:

לא כל הרוצה ליטול וכו'. אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים הרי זו גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין את לבו:

יחיד. מפ' בפ"ק דתענית מאן יחידים רבנן:

ת"ח. ממונה פרנס על הצבור. ויחיד ראוי למנותו פרנס:

יתדות דרכים. הן כמו גומות מלאות מים ושפתותיהן גבוהות ולכשמתייבשין הן קשין ומשופין כיתדות ולכך הקלו להולכי דרכים להסתלק ולילך בצדי דרכים שהן סוף השדות הסמוכות לדרך. ובשעה שהוא משתקע כשהן לחין משתקע הרגל:

אלא א"כ מינו אותו. ויהודה בן נקוסא קטן הוה:

כל דבר שהוא של שבח וכו'. מפ' לקמיה דאע"ג דהאי של צער הואי מ"מ כיון שהיה בפניהן משתבח בפניהן היה וכשל שבח דמי:

כל דבר של צער. וזו של צער הוא:

דלא יבזה חורנין. וזה היה מבזה לר"ג ור' יהושע כנראה שלא היו חסידים כמוהו:

אם התחילו אין וכו'. משנה בפ"ק דשבת וקתני התם ולא לאכול ועלה קתני ואם התחילו:

נקרא הדיוט. ואם כן היאך פסקת להתפלל:

ותנינן חתן. וא"כ ליתה לחזקיה:

יכיל אנא פתר לה כר"ג. דתנן לעיל איני שומע לכם וכו' ומתני' דקתני אם רצה לקרות וכו' כר"ג אבל רבנן ס"ל כרשב"ג והיינו מתני' דחתן פטור והדיוט הוי ובגמ' דילן מסקינן דליכא הכא יוהרא דכיון דכו"ע קא קרו ואיהו נמי קא קרי ליכא יוהרא וכן גבי הפסקת אכילה כדי להתפלל ליכא ווהרא אי ליכא אחרוני בהדיה:

הדרן עלך פרק היה קורא בס"ד