מוטל לפניו. מוטל עליו לקברו:

פטור מן ק"ש ומן התפלין. ואע"ג דאבל חייב בכל מצות האמורות בתורה וכדאיתא בגמ' דילן בפ"ק אפ"ה אבל לחוד ואונן לחוד ובגמ' יליף לה מקרא דרחמנא לא חייב להזכיר יציאת מצרים בשעה שעוסק במתו. ותפילין יציאת מצרים כתובה בהן וק"ש נמי יש בה יציאת מצרים וה"ה לפרשה ראשונה דהיא קבלת עול מלכות שמים. אבל רש"י ז"ל פי' הטעם לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוה דומיא דחתן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולדעתו אם רצה לקרות מצי קרי ואינו כן כדאיתא בגמ' אלא לגמרי פטור מכל המצות וברכה לבטלה היא מן התפלין ואע"ג דאחר הקבורה נמי פטור למר עד יום ב' ולמר עד יום ג' בגמ' מפ' דאיידי דתנא ק"ש תני תפלין:

נושאי המטה וחילופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה. שכן דרך שמתחלפין לשאת המטה לפי שהכל חפצים לזכות בו:

את שלפני המטה. שתי כתות מאותן שהולכין לפני המטה פטורין כיון שעדיין לא נשאו ויתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם, ואע"ג דעכשו אינן נושאין ואין צריכין למטה כיון דטרודין לשאת פטורין:

ואת שלאחר המטה. שאותן כבר נשאו:

את שהמטה צורך בהן. ואע"ג שנושאין כת ראשון או כת ב' או כת ג' אם אותם שלאחריה צריכין להם עוד וכגון שהגוף כבד ואע"פ שכבר נשאו פטורין:

ואת שאין המטה צורך בהן. אפילו רוצין לסייע בידן חייבין, ורש"י ז"ל גורס גירסא אחרת:

ואלו ואלו פטורין מן התפלה. פי' רש"י ז"ל הטעם משום דלאו דאורייתא היא. ואין חכמי התלמוד דהכא סוברין כן כדאיתא לעיל פ"ק אלא נראה דטעמא כי ההיא דלעיל דפ"ק דמפ' טעמא למתני' דתנן מפסיקין לק"ש היינו משום דלא צריך כוונה אלא פסוק ראשון או ג' פסוקים. ומיגו דאינון ציבחר מצי מכוין אבל תפלה כולה בעיא כוונה גדולה לכל י"ח וכיון דכולה בעיא כוונה והן טרודין ללוות המת ולא מצו מכווני:

ביום הראשון אינו נותן תפלין. מפרש טעמא בפ' אלו מגלחין דכתיב ואחריתה כיום מר משמע דיום א' בלחוד הוא המר ותפלין נאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו ומדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך ומתרגמינן טוטפתך תקטור עלך מכלל דלכ"ע אסירי:

ביום השני הוא נותן תפלין. בגמ' דילן לא גר' הכי אלא דר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקל וה"ג לה התם אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפלין משלישי ושלישי בכלל מותר ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח וכבר כתבתי לך בפתיחה דהיכא דפליגי בגירסא בני בבל ובני ארץ ישראל לבני בבל שומעין והאמת הוא כדברי תלמוד בבלי ונקטינן דמאן דמקל לא אסר אלא יום ראשון מטעם אבלות ותלמוד דילן דאמר דמאן דמקל אסר בשני סבר דלילה לאו זמן תפלין הוא ושני ביום מטעם אבלות הוא דאסר ליה דבעיא מקצת שני באבלות ואנן קי"ל דלילה זמן תפלין וכמו שפסק הרי"ף ז"ל בהל' תפלין אלא דאסור להורות כן לכתחלה הילכך מדין אבלות קא אסרינן מקצת שני באבלות שהלילה של שני זמן תפלין הילכך יכול להניח ביום השני ולפי' כתב הרי"ף ז"ל בפ' הישן דאינו אסור מטעם אבלות אלא יום ראשון בלבד:

חולצן כל שבעה. כלומר אם באו פנים חדשות חולצן ואפילו אם באו כל ז' נמי חולצן מפני שמתעורר לבכי ומספר מאורעיו ושבחיו של מת לכך חולצן דדמי להו ליום מר:

בראשון ובשני אינו נותן תפלין. מפ' טעמא התם דכתיב ימי בכי אבל משה ומיעוט רבים שנים:

והשתא פריך אם ביום השני אינו נותן תפלין וכו'. וה"ה דמצי פריך לר' אליעזר אם אחר קבורה כל יום ראשון אינו נותן כ"ש כשמתו מוטל לפניו אלא משום דקי"ל כר' יהושע בעלמא פריך אליביה:

הלכה כר' אליעזר בנתינה. ואינו אסור אלא יום א' להנחה וכר' יהושע בחליצה דאם באו פנים חדשות אינו חולץ:

נתן ביום השני כר' אליעזר. ובאו פנים חדשות בו ביום מהו שיחלוץ דהא באותו היום חולץ למר ולמר אינו מניח ואם אינו חולץ ליכא תנא דשרי ליה מהו דנקטינן כקולי שניהם וכיון דמניח כר' אליעזר אינו חולץ כר' יהושע דסבר דיום דשרי להניח אינו חולץ:

וכיני נתן ביום השני וכו'. בתמיה ופי' כך הוא שאם נתן ביום השני וכו' א"כ הוא נימא הלכה כר' אליעזר בנתינה ותו לא ומהכא נפקא לן דשרי להניח וכיון דמניח אינו חולץ דקי"ל כר' יהושע בעלמא אבל מדאיצטריך למימר הלכה כר' יהושע בחליצה משמע דהלכה כר' יהושע דאינו חולץ בזמן דאמר ר' יהושע דהיינו מיום ג' ואילך והכי ס"ל לעולא בגמ' דילן אבל מ"מ קי"ל כרבא דאמר התם כיון שהניח שוב אינו חולץ:

להחמיר על עצמו. לקרות ק"ש ולעסוק במצות:

מה נפיק מביניהון. מאי נפקא מינה אי טעמא משום כבודו אי משום המשא כלומר העסק שצריך להתעסק:

והתני פטור מנטילת לולב. ומשמע אפילו ביום ראשון דיתעסקו בו עממין אלמא אע"פ שהוא אינו נושא משואו שהרי עממים קוברים אותו אסור מפני כבודו כיון דמוטל ליקבר הוא עכשיו:

בחול. בחולו של מועד דיתעסקו בו ישראל:

דתנינן תמן. בפ' שואל דמס' שבת:

מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם:

לפקח. להשתדל על עסקי כלה להביא לה חלילין וכלי שיר ומייתי משבת ק"ו ליו"ט שמותר להתעסק בו בדיבור שיבואו לחפור לו קבר ולתפור לו תכריכין ולמיגז ליה אסא כדאיתא בפ"ק דביצה ולעבור עליו משום שבות הילכך אע"ג שקוברין אותו עממים כיון דהוא מתעסק עמהן נושא משואו הוא אבל בשבת כיון דאין קוברין אותו כלל בשבת אע"פ שמותר להחשיך עליו חייב בכל המצות כדתניא לקמן וכן פי' הרמב"ן ז"ל:

מאימתי כופין את המטות. מאימתי חייל אבלות דאבל חייב בכפיית המטה כדאיתא פ' אלו מגלחין וכפיית המטה פי' רש"י ז"ל שכופה את המטה מלמעלה למטה והופכה:

משיסתם הגולל. פי' רש"י ז"ל זהו כסוי שעל הארון של מת שחוזרין וגוללין אותו מעל פניו כשבא הבן או הקרוב ליתן כיס קטן של עפר על פניו מלשון וגללו את האבן מעל פי הבאר וכתב הרמב"ן ז"ל דיודה רבינו שלמה באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון ודעתם להוציאו משם ולקברו שאין מונין לו אלא משעת סתימת קברו אבל כוונת רש"י ז"ל לומר שכיסוי הארון נקרא גולל וסתימתו היא בין בבית בין בבית הקברות משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד אז מונה משעת סתימת הגולל:

ר' אליעזר לתלמידיו. של ר"ג כפו את המטות שלכם ולעיל נמי אמרינן דהרב על התלמיד יכול לעמוד בשורה ולקבל תנחומי אבלים וכ"ש תלמיד על הרב וכן פסק הרמב"ן ז"ל דיום ראשון חייבין להתאבל על הרב:

וכשנסתם הגולל. בבית הקברות:

ובמוצאי שבת. כופין ואמרינן התם דאע"ג שאין לו לישב אלא יום אחד חוזר וכופה:

נזקפת ואינה נכפית. אין צריך לכפותה אלא זוקפה:

שומט קרביטיו. רצועותיו:

נקליטין. מפ' בסוכה שנים שני עצים ארוכים אחד למראשותיו באמצע וא' למרגלותיו ונותן עץ ארוך עליהן ונותן הסגוס על העץ והוא משופע וארוך לכאן ולכאן וישנים תחתיו לשמור מן הזבובים וכשיוצאין הנקליטין ובולטין א"א לכפותה שאינה יושבת אלא נופלת לצדה הילכך כיון דאין משתמשין בה אלא בנקליטין שומטן ודיו כמו בדרגש דזוקפה וסומכה לצד הכותל:

שמסרגין על גבה זו היא מטה. מרכיבין החבלין ומסרגין על גב ארוכותיה מכאן ומכאן וכל שאין מסרגין על גבה אלא מגופה שנוקבין הארוכות ותוחבין בהן ראשי החבלים וקושרין שם קשרים:

והעריסה. עריסה של תינוקות קונא בלע"ז:

משישופם בעור הדג. משישפשף בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם ומשמע שמשפשף אחר שנעשית מטה ואי ס"ד דמסרגין על גופה והלא אין יופי המלאכה ניכר שהרי הארוכות מכוסין הן תמיד בחבלים הכרוכים סביבותיהם:

קיסריתא. מטות של קיסרין שיש להם נקבים ומשפשפין ארוכותיהן אבל מטות דעלמא מסרגין על גופן ובפ' כהן גדול דסנהדרין אסיקנא דמטה אעולי ואפוקי בבזיוני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא כדאיתא התם בזיוני לשון נקבים כמו בזעוני בבקעים ונקבים של הארוכות מכניס ומוציא ראשי החבלים: אבקתא לולאות תלויות בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:

אבקתא חבקתא: דבר שסמוך לארץ. מתחתית המטה ששמטוה ושם ישבו:

ויכפה הסרסור. המטה שפרין ורבין עליה:

מפני מה הוא ישן במטה כפויה כדי שיהא נעור בלילה וכו'. ואפילו שינתו לא תהא קבועה אלא תדד שנתו מעיניו:

הוא נעור בלילה וכו'. כשהוא ניעור בלילה נזכר שהוא אבל:

ואין מזמנין עליו. דפטור מברכת המזון הילכך לא מצטרף:

ואם בירך אין עונין אחריו אמן. דברכה לבטלה היא והכי קתני נמי בגמ' דילן ואין מברך ואין מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו והכי פירושא אינו מברך ברכת מזון לעצמו כל שכן ברכת המוציא ואין מזמן על אחרים בשלשה ואין מברכין עליו ברכת המזון שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו יהא נידון כבור דחכם מברך ובור יוצא. ואין מזמנין עליו לחשבו במנין ג' לזימון וה"ה לברכת המוציא שאינו מברך וכן כתב הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל:

הדא דתימר בחול. לעיל מסקינן דאפילו ביו"ט גופיה דמי לחול כיון דיכול לדבר בו לעממים שיחפרו הקבר בו ביום:

חיי שעה היתרת לו. אכילה:

חיי עולם. מצות עשה. ומפר' בגמ' דילן דאפי' תשמיש המטה מחייבו רשב"ג:

נמסר לרבים. חבורות בעיר ממונים על הקבורה וכשהשלים האבל צורכי הוצאת המת מוסרין אותו לאותן חבורות להוליכו לבית הקברות לקברו וכיון דמסרוהו להם ולא אזלי קרובים בתר ערסא חל עליהן אבילות ההיא שעתא כי ההיא דאמרינן כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו:

נמסר לכתפים. כגון דלא קרי ותני והיה בור ואין חוששין לכבודו ומוסרין אותו לכתפים:

כמי שנמסר לרבים. וחלה אבלות עלייהו ושרי לאכול בשר ולשתות יין:

קביל ר' חייא בר בא אבלוי. ר' חייא בר אבא עשה הקבלה לקרוביו של ר' ייסא דהיינו הבראה דבשר ויין:

ואייכלון טלופחין. והאכילם עדשים ולא כאותן של מעלה בבשר ויין מפני שכך היה מנהגן של אנשי העיר:

לא תקבלון עלאי יומא דין אכילה וכו'. שמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה הראשונה ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם וכן כתב הרמב"ן ז"ל:

בתובה. שם מקום ולא מת לו שם המת אלא במקום אחר:

וגחכין. ושחקו שם:

הכין בר נש עביד לחבריה. בתמיה:

מיקום ומירקוד. והוא קלות ראש. ותניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק לתוך חיקו שמא מביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות:

שנים לפני המזון. כדי לפתוח את בני מעיו:

א' לגמילות חסדים. לברכם ולהזכיר שבחם של גומלי חסדים דמחזקי במילתא דשיכבא:

לחזן הכנסת. שמש שקורא העם להשתדל למצוה:

וא' לראש הכנסת. לדיין:

וא"ל ר"ג. מפ' בפ"ק דכתובות זכרון טוב לו שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין:

והחזירום למקומם. לעשרה כוסות כתקנה ראשונה:

ר' ינאי זעירא. כהן היה:

למה אכלתם בשר וכו'. קודם שיקבר והלא אוננים אתם כיון דנטמאתם לו כקרובים:

ועאל מיתא. ובמקום שהיה בו מת היה לו טומאת אהל:

מאן דנפיק ליה. מפני הטומאה יצא מן המדרש:

ומאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. אלמא ס"ל דמטמא כהן לת"ת:

תחות כיפתא דקסרין. משום טומאה:

ר' אמי עבר. דס"ל אין שם חשש טומאה:

לא תימר ליה כלום. במה שעסקנו בתורה כיון שהלך לו:

אין משום דבייש ליה. שרע בעיניו של ר' חזקיה על שפירש דס"ל דמטמא כהן כר' יוסי:

דהוה טייסן. עף כלומר פוחז ונמהר שלא המתין לדעת מה דעתם והיה נראה שלא החשיבם:

אפילו דילטור יוצא ועורר עליה. יוצא להציל שדה מן הגוי וכותב שטר ומעלה בערכאות שלהן:

ומטמא ללמוד תורה. והיינו טומאת חו"ל דמדרבנן הכי מפ' בגמ' דילן:

לצידן. לחו"ל וקשה דבספר שופטים משמע דארץ ישראל היא וי"ל כיון דלא כבשוה בימי יהושע וגם עזרא לא כבשה כדאיתא במס' דמאי כחוצה לארץ דמיא וארץ העמים מיטמאה כבית הפרס מדרבנן:

אבל. באמת:

אייתוני ואנא אלקו ליה. הביאוהו אצלי ואני אלקהו:

מרדתא. שם אדם שבנה אותו בית הכנסת:

על נשיאות כפים לא שאילתון לי. דמשמע לכו דמשום מצוה דמטמא ועל אכילה נסתפקתם ושאלתם לי:

כיון דשמעון כן. דכעס על שלא שאלו לו משם ואילך אפילו על נשיאות כפים לא היו בבית הכנסת אלא היו בורחין ומהך מילתא משמע דמספקא ליה לר' אמי:

לכבוד הנשיא. אע"פ שיש עמו שיתא אלפי גברא ואע"ג דלא מתני לאחרים אפילו הכי התירו שיטמאו הכל שכבודו בכל אדם שיתעסקו בו כקרובין:

נהוראי אחתיה דר' יהודה נשיאה. וכבר ר' יהודה נשיאה מקודם לכן נפטר:

בחייהן. דאפילו רבנו הקדוש עצמו שהיה אחיה אינו מתאבל עליה מן התורה דכתיב ולאחותו הבתולה אלא מדרבנן כדאיתא בפ' ואלו מגלחין אבל לדחות לא תעשה של תורה לא אמרו וכ"ש אחר מיתתן שכבר נפטר רבי:

עשו אותן כמת מצוה. ואם אין אנו משתדלין על כבודו מי ישתדל:

שיטמא כהן לצאת חו"ל. לכבוד אביו ואמו בחייהן:

ר' ייסא. כבר פירשתי בפתיחה דהיינו ר' אסי והך עובדא ההיא דפ"ק דקידושין רב אסי הוה ליה ההיא אמה זקנה וכו' וכהן הוה:

מהו לצאת. לקראת אימא שכהן אני:

מפני סכנת דרכים. שלא יקפחוהו ליסטים:

איני יודע. אי אתי עשה דכבוד אב ואם לדחות לאו דלא יטמא:

עוד היא צריכא לר' יוחנן. עדיין מספקא ליה לר' יוחנן:

אטרח עלוי. ששהה מעט וחזר ושאל שהיה לבו נוקפו עליה:

שמע ר' אלעזר. ואמר וכו' בגמ' דילן איתא הכי אתא לקמיה דר' אלעזר אמר שמא ח"ו מירתח רתח עלי ר' יוחנן. א"ל מאי אמר לך א"ל המקום יחזירך לשלום א"ל אם איתא דרתח לא הוה מברך לך ואין רשות גדולה מזו. ואמרינן התם שמע לארונה דקא אתי אמר אי ידעי לא נפקי:

הרבים הולכים ברחוקה לכבוד האבל:

גדול כבוד וכו'. והיינו כבוד הבריות כגון זקן ואינה לפי כבודו דוחה לא תעשה שבתורה לא תוכל להתעלם:

ואפילו בטומאה דאורייתא. ובגמ' דילן לא קיימינן הכי אלא בטומאת בית הפרס:

לפני מטתו של מת. בתוך ד' אמות:

הקדיש עולתו לבדק הבית. מי מיתפסא ונותן דמיה:

מגיב ליה. משיב ליה:

כד הוה רחיק. ד' אמות:

מסקין ליה. לדרוש עליו:

שרע בדבורא. היה שומט עצמו מלדבר ואפילו במילי דעלמא כשהיה מלוה המת:

אתון בעיין מיקפוניה. לעשות למת הקפות וקראוהו ליכנס בשורת ההקפות. והיה עונה בקול הקינה שהיה מקונן עם הספדנין:

מהו כן. כיון שאינך ספדן. ס"א מזקפוניה. דכשהיה הולך עם המת ראשו היה כפוף והיו באים לשואלו כדי שיביט להם ויזקוף ראשו ומצאוהו שהיה עונה עם הספדנין ולא רצה להשיבן:

מהו כן. שאינך רוצה להשיב:

לכן דאתינן. לזאת באנו ואין להסיח דעתנו מהספד המת על שם והחי יתן אל לבו:

עד שלא יגיעו לשורה. באנשי השורה קא מיירי וכשלא הגיעו עדיין. והרמב"ם ז"ל פי' דלכל העם חוזר דעוסקין במצוה הן כיון דבאין לנחם מפ' בגמ' דילן ולגמור אפילו פרק אחד ואפילו פסוק אחד ופי' רבנו האי גאון ז"ל כך היה מנהגן של ראשונים שבאין לאלתר אחר קבורת המת לשדה בוכין להספד קרוביו ורעיו ומכבדיו יותר מן הכל זו היא שורה ראשונה ושורה אחרת מי שהוא עמו ובאהבתו ובכבודו פחות מן הראשונים:

לא יתחילו. דכיון דמגיעין וצריך שהם עונין להספד הספדנין והם מפסיקין:

הפנימיים פטורין. בגמ' מפרש דהיינו כמשנה אחרונה דמשפחות עוברות ואבלים עומדין ופנימיים פטורין דהן האבלים דעומדים קבועים ומשפחות מנחמין מקיפין אותם לנחם ומשום דדעתן ליסע מיד הן חיצונים כדי ללכת:

והחיצונים. הן אותן שעוברין:

קברו את המת וחזרו. משמע שהוציאוהו בשעת ק"ש:

מפסיקין לקריאת שמע. מפסיקין ההספד משום מצות קריאת שמע. דלית בה כוונה אלא או פסוק ראשון או שלשה פסוקים מה שאין כן בתפלה:

ואם לאו לא יתחילו. משמע דאין מפסיקין בהספד כלל. ואפילו אחר שקברו:

ביום ראשון. אין מפסיקין דעיקר מררא חד יומא הוא:

אמר ר' שמואל וכו'. משום דתנן במתני' אם יכולין להתחיל ולגמור מייתי לה:

עומדים משום כבוד חייבין. לכבדו ולנחמו משמע דמשפחות המנחמים היו עומדים ומשנה ראשונה היה:

דתנינן תמן. בפ' כהן גדול בסנהדרין מדקתני כל העם עוברים משמע דאבלים עומדין במקומן וכל העם עוברין איש איש כשמגיע אל האבל מנחמו ועובר והיינו דמשפחות המנחמין עוברות כמשנה אחרונה:

הממונה. הוא סגן:

ממצעו. לכהן גדול ונותנו בינו ובין העם:

תחרות בציפורי. היו מתקוטטות לומר אני עומדת להקביל האבלים וזאת אומרת אני עומדת. ובגמ' דילן סנהדרין פ' כהן גדול איפכא גרסינן התם דמשנה ראשונה אבלים עומדים ומשפחות עוברות. ומשנה אחרונה משפחות עומדות ואבלים עוברין כדאיתא התם:

פטורין מק"ש. דהיא מ"ע שהזמן גרמה ותנן בפ"ק דקידושין כל מ"ע שהזמן גרמה נשים פטורות ותפלין נמי מ"ע שהזמן גרמה היא דקסבר לילה ושבת ויו"ט לאו זמן תפלין הוא ולא תני הני אלא משום דאשמועינן חידושא בהו כדאיתא בגמ'. וכיון דנשים פטירי עבדים כנענים שטבלו לשם עבדות פטירי נמי דגמיר לה לה מאשה כדאיתא בפ' השולח ובגמ' דהכא ילפינן עבדים מקרא אחרינא:

וקטנים. פי' רש"י ז"ל דפטורין אביהן מלחנכן לקרותה בעונתה לפי שאינו ניעור תמיד כשמגיע זמן ק"ש דהיינו סמוך להנץ החמה אבל כי ניעור אח"כ אה"נ שמלמדו פסוק ראשון כדאיתא בפ' לולב הגזול ותפלין נמי פטור מלחנכן דסתמן אינן זהירין לשמור גופן והיינו דאמרינן התם קטן היודע לשמור גופו וכו' וכן מצאתי להרשב"א ז"ל:

וחייבין בתפלה. גבי נשים ועבדים קאי דמדאורייתא היא ורחמי היא וכלהו בעו רחמי אלא דדניאל הוא דקבע לה זמן כדאיתא בפ' אין עומדין אבל מן התורה אין לה קביעות:

מזוזה. בבית תלה רחמנא כל מי שיש לו בית:

וברכת המזון. במאן דאכיל תלה רחמנא וגבי קטנים נמי חיובא דקתני משום חינוך כדאיתא בגמ'. ואגב רישא נקט סיפא:

ולא בנותיכם. הדא אמרה שפטורין מתפלין דאיתקש לת"ת ואיצטריך משום דלא נימא ניקיש תפלין למזוזה כדאיתא בגמ' דילן. ק"ש נמי איתקש לתלמוד תורה דכתיב את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך וגו' וההוא קרא בק"ש מיירי:

יצא העבד והאשה שיש להן אדון אחר. ותנא ליה דאע"ג דקבלת מלכות שמים היא אפילו הכי פטורין:

בשעה שהוא תדיר בה. דהיינו הגדול חייב בתפלין וכיון דפטור מתפלין פטור מק"ש דאיתקיש גבי הדדי כדפרישית והך ילפותא צריכה לאביו דפטור מלהשתדל שיקיימנה הבן אע"ג דחייב ללמדו תורה כשהוא קטן:

תמן תנינן. בפ"ק דקידושין:

שהזמן גרמה. שהזמן גורם לה שתבא:

ותפלין. דשבת ויו"ט לאו זמן תפלין הן:

שהיא חייבת בציצית. ואפילו בלילה:

שאדם פטור. כלומר שכבר יצא:

אדם מוציא את אחרים. שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות:

והתנינן. בפ' ראוהו ב"ד:

מי שאכל הוא יברך. אסמכתא היא. אלא קנסא הוא ולא יאכל אלא א"כ ילמוד ברכות:

לא מסתבר בק"ש. אע"ג דתנא לא ממעט אלא ברכת מזון אבל שארא כולהו מפיק ליה לא מסתבר שיהא הדין כן בק"ש שאדם הפטור שיהא מוציא את חברו:

והטעם כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו. וילמוד וכן בתפלה כי האי גוונא. ובגמ' דילן בפ' ראוהו ב"ד לא מיעטו אלא ברכת המזון דהיינו ברכת הנהנין:

סוכה אינה טעונה ברכה אלא ליל יום טוב הראשון. דחייב לאכול פת בסוכה:

מה בין סוכה מה בין לולב. מאי קאמר דלולב טעון ברכה כל שבעה והא סוכה נמי חייב לדור בה ולישן בה שבעה ואפילו לא יאכל:

סוכה נוהגת בלילות כבימים. וכיון דלא מפסקי לילות מימים כחד יומא אריכא דמו מה שאין כן בלולב דלילות מפסקי דלולב אינו ניטל אלא ביום:

נוהג בלילות כבימים. ונימא דלא מברך עליה בכל יום וכי תימא הכי נמי והא אמרינן בפ"ק דמכילתין השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך:

ומשני סוכה אפשר לו שלא ליבטל. אפשר לו שלא לצאת ממנה לא ביום ולא בלילה:

ות"ת אי אפשר לו שלא ליבטל. ממנה דהא על כרחו צריך לישן ולעשות צרכיו הילכך כיון דאיכא הפסקה צריך לברך:

אבל אמרו. באמת אמרו כמו אבל שרה אשתך:

קטן מברך לאביו. וכשאכל שיעורא דאורייתא לקמיה מפ' לה:

כל שאמרו בקטן. כגון מתני' דקתני חיובא גבי קטן אינו אלא כדי לחנכו ומתני' משום חינוך הוא דתנן והיכי מוציא גדול דמחייב מדאורייתא:

ומשגי בעונה אחריהן אמן. דיצא דשומע כעונה כדלקמן בפ' אלו דברים. ובגמ' דילן מוקי לה דלא אכל אלא או כזית או כביצה דמדאורייתא לא מחייב עד דשבע ואתי דרבנן ומפיק דרבנן:

כיי דתנינא תמן מי שהיה עבד וכו'. בפ' לולב הגזול:

ותהא לו מארה. שלא למד ואם למד תבא לו מארה שמבזה את קונו לעשות לו שלוחים כאלו:

מהרהר בלבו. הברכות כדמפ' בגמ' אבל אינו קוראם בפה ואפילו אינו משמיע לאזנו אבל ק"ש גופה קורא בפה אלא שאינו משמיע דמתני' ר"מ היא וכדאיתא בגמ':

ואינו מברך. בפה דטעמא דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין כיום שנתנה התורה:

מברך לאחריו. בפה אבל אינו משמיע דברכת מזון דאורייתא היא:

ואינו מברך לפניו. בפה דברכה ראשונה לאו דאורייתא היא:

מברך לפניהם ולאחריהם. בין אק"ש בין אמזון ומשמיע לאזניו וטעמא מפ' בגמ' דילן דעשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ:

מהו מהרהר בברכות. דאילו שמע קורא אלא שאינו משמיע:

במקום שאין מים. דאילו יש לו מים אפילו ר' יהודה מודה דלא יברך אלא א"כ טבל:

ואינו מברך לפניה ולאחריה. אלא בהרהור והכי אית ליה לר"מ בגמ' דילן:

וחכמים אומרים. היינו ר' יהודה דמתני':

ג' לוגין מים שאובין. דטמא הוא משום י"ח דבר כדאיתא בפ"ק דשבת והיינו לתרומה אבל לת"ת טהור:

מ' סאה מכל מקום. פליגי בה בגמ' דילן מר אמר אפילו במים שאובין אי טבל בהו טהור ומר אמר אפילו בכלים:

אין קרי אלא מתשמיש המטה. ובההוא תקן עזרא אבל קרי לאונסו לא:

תמן תנינן. בפ' בתרא דיומא:

בעלי קריין טובלין כדרכן וכו'. ותשמיש המטה לא שייך ביום הכפורים אלא קרי לאונסו וקשיא לריב"ל:

תרעי דיומסין. שערי מרחצאות חמין מעצמן:

בקריצתא. בשחר:

מה טובלי שחרין עושין כאן. דסגי בט' קבין:

ייזלון וייתנון. לפי שיכולים ללמוד לעצמן ואין מלמדין:

בההיא צפרא. שר' חנינא שמש מטתו הוה אמר מאן דאית ליה עבידא ייזיל ויעביד דרוצה ללכת למרחץ ורוצה ללמד לאחרים:

כל סבר קשה דהוה לי. כל דבר סברא שקשה לי שם אני מהרהר:

כל ההוא סברא קשיא. ברייתא היא במסכת זבחים פרק טבול יום והתם אמרינן אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון בבית הכסא והכא משמע דמייתי לה סייעתא למ"ד דמותר להרהר בבית הכסא והתם מפרש לאונסו הוה:

שהיו נעקרות. שלא היו יכולין בעליהן לישן עמהן שיראין מהרהור ויבואו לשמש ומתבטלין מת"ת והנשים ישנות לעצמן ונעקרות:

ובא ושונה. ואם משמש הוא תש ומתבטל מללמוד אותו לילה:

כתחלה. כנתינת התורה דכתיב בה אל תגשו אל אשה ולשמוע היה:

זבין. אונס הוא ויכול ללמוד תורה:

ובועלי נדות וזבות. פי' רש"י ז"ל אם טבלו לקריין לד"ת הטבילה אינו עולה להן לטהרן מטומאת בועל נדה שהוא ז' ימים אבל לתקנת עזרא עולה להן כדתנן במתני' זב שראה קרי צריך טבילה:

מדרש. ת"כ וסיפרי:

הלכות. משניות:

הגדות. כגון ב"ר ואלה שמות רבא ויקרא רבא:

בעלי קריין אסורין. דאינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת:

ואינו שונה הגדות. שדורשין המקראות:

הלכות רגיליות. במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה וא"צ להאריך בהם שלא יציעם בטעמי פירושיהן:

ובלבד שלא יזכיר הזכרות. שבו אבל מציע את המדרש:

פירקא בליליא. והיינו מדרש ואפילו ששימש מטתו:

ומשני בההוא צפרא. ששימש הוה אמר וכו':

התחיל מגמגם בה. והיה בעל קרי:

אינו נוהג אלא בארץ. בשחיטת חולין יליף טעמא בפ' הזרוע:

אינו חייב. מלקות אבל מדרבנן אסור חרצן וחטה והיינו כלהו מתני' דמס' כלאים:

כר' יהודה בן בתירא בבעלי קריין. הקשה הראב"ד ז"ל כיון דתקנת עזרא הואי היכי אתי ר' יהודה בן בתירא ומבטל לה והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ותירץ דלא פשטה אותה גזרה בכל ישראל ואתא ר' יהודה בן בתירא והחזיק אידייהו ונקרא על שמו:

באילפא. בספינה:

קטר גרמיה בחבלא. קשר עצמו בחבל לרדת בים ולטבול:

ללמינה. לנמל פורטו בלעז:

במים חיים. או מי אשבורן דכשרים לטבילה:

לא יפסיק. מלהתפלל אלא יקצר בכל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר וקוראן בפה ובגמ' מוקי לה בש"צ ומשום כבוד הרבים והיינו משום דמתפלל בקול רם דאי ביחיד הא ס"ל לר"מ דמהרהר בברכות בפה דהוי דאורייתא ותפלה אפי' דהוא דאורייתא סגי בפה ולא ישמיע לאזנו ומתני' ר"מ היא:

ירד לטבול. דאיכא מים:

עד שלא תנץ החמה. שלא יעבור זמנה וסתמא כרבנן דתנן עד הנץ החמה ומשם ואילך עבר זמנה אבל לר' יהושע דקיימא לן כוותיה ועד שלא יעברו ג' שעות הוי זמנה:

יתכסה במים ויקרא. בגמ' מוקי לה בעכורין:

במים הרעים. מי מערה סרוחין אע"ג דחזו לטבול:

מי המשרה. ששורין שם פשתן וקנבוס והן מסריחין:

עד שיטיל לתוכן מים. בגמ' דילן מפ' לה בחסור וה"ק ולא יקרא אצל מי רגלים של פעם אחת עד שיתן לתוכן מים:

וכמה ירחיק מהן. מן מימי רגלים דאלו ממימי המשרה ד' אמות ממקום שכלה הריח בעינן:

וכר"מ. דאמר לעיל דברכות מהרהר בלבו:

אינו מפסיק. דס"ל דמשמיע לאזניו:

אם הוא גרם לעצמו. שבעל:

ואם באונס. שצריך לכך משום שלום אשתו:

חולה מרגיל. ממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו:

הרי זה קורא את שמע. שמצוה עוברת היא:

ויורד וטובל ועולה ומתפלל. דתפלה יש לה שהות עד ד' שעות לר' יהודה ולת"ק עד חצות:

ובשעה שהוא נותן לתוכן עורות. אצואת כלבים קאי:

וכמה ירחיק מהן. אכל מיני ריח רע קאי:

של כובסין. שגם יש לה ריח רע:

במים הרעים. ומי משרה של כובסין בכלל מים הרעים היא:

יכול לאכול כזית דגן. כל ה' מיני תבואה ומפ' בסוף לולב הגזול והוא שיאכל כזית בכדי אכילת פרס דגדול:

ובלבד באדומים. איכא מאן דאמר שהצואה אדומה שאז מסרחת ואיכא מאן דאמר שהתרנגולין אדומים שהן חמין וצואתן מסרחת ותפוש לשון ראשון:

מסוף ריח רע. ממקום שפסק הריח מרחיק משם ארבע אמות:

קומי פונדקייא. לפני הפונדוק ויש לשם חמורים שבאין מן הדרך שצריך להרחיק מצואתן ארבע אמות:

ברם כדון אסור. בודאי עכשיו ועתה נגינתם וגו' וכדון זמריהון תרגום ירושלמי:

אחד של רעי ואחד של מים. אסור לקרות ק"ש כנגדן הואיל ומיוחדין לכך אע"פ שאין בתוכן כלום:

ושלפני המטה. שאין המטה מפסקת בינו ובין הגרף:

מים כל שהוא. אמי רגלים של פעם אחת קאי:

רביעית בתוך רביעית. מי רגלים אבל אי הוו טפי מרביעית לא סגי ברביעית מים ובגמ' דילן פליגי אי בתחלה אי בסוף ואסיקנא דאפילו בתחלה בעי רביעית:

שלפני המטה לא יקרא. אלא א"כ מרחיק ד' אמות. ולאחר המטה יקרא מיד דמטה מפסקת:

תחת המטה. דחשיב כאלו טמונין בארץ:

מבטלה ברוק. מפ' בגמ' דילן וברוק עבה שמכסה אותם:

כמין ימא לטיגנא. יפה עשית ובזמנו עשית שעכשו אני רוצה לקרות שמע. כמן ימא לטיגני כמו שמוציא דג מן הים וסמוך לו הטיגן ומשימו לתוכו שהוא מוטעם מאד. כן נראה לפ' לפי פירושו של רש"י ז"ל דהאיש מקדש אבל יש שפירשו דטיגני שם מקום הוא ופסקו מכח הירושלמי הזה דלא שרי ביטול הרוק אלא כשקרא תיכף שרקק עליה אבל אחר שעה אין הרוק מועיל דנבלעו והולך וזה דעת הראב"ד ז"ל:

ואינו נותן במרגלות המטה. שנוהג בהן בזיון:

חבלי המטה. שהמטה מסורגת בחבלים ומשום כבוד אע"פ שתהא התיבה במראשות המטה צריך שלא יגעו חבלי המטה אלא עץ הארוכה טעון עליה דאי נגעי מחזי דלצורך המטה נתנוה שם:

עושה לו ביליון. כמו וילון:

והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש. מרוב צער נדמה לו כל כך כאלו נחש הכישו ובפ' הקומץ רבא פליגי בהך ברייתא אמוראי דר' יוחנן סבירא ליה התם דמותר לישב על גב מטה שספר תורה מונח עליה ומפ' דמעשה דר' אליעזר ספר תורה על גבי קרקע הוה ואיכא מאן דאמר אסור לישב על גב מטה וכו' והרמב"ם ז"ל פסק אסור והתוספות פסקו כר' יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי דרב וכל שכן לגבי רב הונא:

מפשילן לאחוריו ורוכב. אבל לא ירכב עליהן שנוהג בהן מנהג בזיון:

כהדין דקלידא. מפתח בלשון יון אקליד. כשהמפתח תלוי באזורו והוא נע ונד והוא בזיון לתפלין:

תפלין מלמעלן. והרצועות תלויות. ובגמ' דילן לא קימא הכי אלא רבי כי תלה בכיסתיה תלה ומאי קמ"ל מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קמ"ל:

מפהק. מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה כאדם שרוצה לישן:

מגהק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה ושומעה וריחה כריח המאכל שאכל:

ומעטש. מלמעלה: ונותן ידו על פיו. בשעה שהוא מפהק שלא תראה פתיחת פיו:

לימינו אסור. מר מייתי קרא דיפול מצדך אלף דהיינו שמאל של אדם מטעם ימינו של הב"ה מועטין המזיקין לשם ולצד ימינו של אדם מרובין מטעם שמאלו של הקב"ה ורבותי היו נוהגין כן ולצד שמאלן זורקין משום שמועטין המזיקין ויתכוין לזורקו לאחוריו כי יותר מתקרב הראש לצדדו לאחוריו לצד שמאל מלצד ימין:

כל עמא מודי. אע"פ שחולקין ר' חנינא ור' יוחנן אי רוקק אי לא הכא מודי:

אנטליין. פי' הנגיד ז"ל היכא שעושה כמטייל ואינו צריך לרוק אסור והכי אמרינן בגמ' דילן נזדמן לו רוק. ויש גורסין אצטלין. שרקק באצטלין והוא הבגד העליון הוא בזיון משום הכון לקראת אלהיך:

ושייף. ומשפשף ברגלו ובגמ' דילן בסוף המסכת מוכח דרקיקה בביהכ"ג שלא בשעת תפלה שריא:

המתפלל אל יטיל מים עד שיהלך ד' אמות. כדמפ' במגלה דעד ד' אמות רחושי מרחשן שפוותיה:

אחר בא והטיל שם. ואי אתה יודע אם השתינו לשם במקום שרוצה להתפלל אלא ישהה וכיון דשהה נבלעו ומתפלל שם:

מטפיחין. טופח ע"מ להטפיח:

רשומן ניכר. ואפילו אין מטפיחין:

כעצם. שגוללה ואינה נפרכת:

מחמיר במים יותר מצואה. קס"ד דס"ל לר' אבא כגניבא דאלו צואה יבשה כעצם שרי לה לעיל ואלו מים גניבא מחמיר ואפילו אין מטפיחין: ומסיק דר' אבא הכי קאמר חומרא היא מה שדנו במים דאפילו לא אסור אלא במטפיחין שלא כדין דנו בהן דאין משמושם קיים אבל בצואה כל מה שיחמירו בה דין הוא דהא משמושה קיימת ואפילו עשויה כעצם אינו חומרא אלא דין הוא:

זב שראה קרי. אע"פ שטמא טומאת זיבה וטמא שבעה ואין טבילה זו מטהרתו אפילו הכי צריך טבילה לד"ת כתקנת עזרא משום קרי. וכן נדה אם באת להתפלל י"ח ופלטה שכבת זרע ששמשה אתמול קודם שראתה וטבלה והשתא פלטה ומאחר דפלטה הרי היא כבעל קרי כדאשכחן בסיני אל תגשו אל אשה והתם משום פליטה:

ור' יהודה פוטר. קס"ד הואיל וטומאת זיבה והרי הוא טמא טומאה חמורה ואינו אוסרתו בד"ת כדאמרינן בפרקין תו לא אתיא טומאת קרי דקילא ואסרא ליה דמה מועיל לו אם הוא טובל:

עד כדון זב שראה קרי. עד כאן לא שמענו אלא כי קודמת טומאה חמורה דפטר ר' יהודה דמה מועילה לו הטבילה אבל כשטומאה קלה קדמה כגון בעל קרי שראה זוב כגון בשתי ראיות או בין השמשות דטמא ז' מספק והכא אי טבל מקמי זיבה מועיל היה דסלקא ליה מטומאה הילכך קנסינן ליה או אפילו בזה נימא דפטר ר' יהודה וטעמא משום דאין שם וכו':

מאי טעמא דר' יהודה. דקא פטר בסיפא הכא מועיל הוא:

הוי לית טעמא דא אלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. דעל כרחי' אפילו טומאה חמורה באת לו לבסוף קאמר דהא משמשת שראתה נדה טומאה חמורה לבסוף היא דסתמא קתני ואפילו ראתה נדה אחרי דהיה לה שהות לטבול וקתני דפטר בה נמי ר' יהודה וממשנה יתרה קא דייק והכי אסיקנא בגמ' דילן:

הדרן עלך פרק מי שמתו בס"ד