חייבין לזמן. אע"פ שגמרו אכילתן זה בלא זה אין רשאין לברך כל אחד לבדו וילך לדרכו. ומשום דאתד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן. ובגמ' דילן נפקא לן מדכתיב גדלו לה' אתי וכו' שמדבר האחד לשנים ואומרין ברכת זמון כדמפרש ליה במתני' לקמן בשלשה אומר נברך שאכננו משלו:

דמאי. תבואה שלקחוה מע"ה דחייבו חכמים להפריש ממנה ראשון ושני או עני בשנתו כמו שמפורש במסכת דמאי ועברו ואכלו בלא הפרשה זמון מיקרי ומיחייבי דאיסור מדבריהם הוא:

שנטלה תרומתו. תרומת מעשר שכבר יצא מודי טבל ומפ' התם בגמ' דילן שהקדימו בשבולין דפטור מתרומה גדולה דאע"ג שעשה רמאות הלוי להפקיע תרומה גדולה מחלק מעשרו אפ"ה זמון הוא:

מ"ש והקדש שנפדו. מפ' התם שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפ' ההוא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם אינו מעכב לכ"ע וכו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' דהכ' סברי דבהכי פליג דמ"ס מעכב ומ"ס לא מעכב ור' יוחנן ס"ל במס' מעשר שני דקי"ל כמ"ד דחומש מעכב ולדידהו טובא קמ"ל דאע"ג דמעכב הוי זמון:

והשמש שאכל כזית. ששמש אותם בסעודה ואכל עמהם כזית כדאי הוא להצטרף עמהן לזמון ומהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל:

והכותי. כמ"ד כותי כישראל ולמ"ד כגוי אין מזמנין ולדידן גוי הוי כדאיתא בפ"ק דחולין:

אכל טבל וכו'. בגמ' דילן מפ' אמאי צריכי כולהו:

הכא איתמר חייבין לזמן וכא איתמר אין רשאין ליחלק. מתני' היא לקמן בסוף פירקין וקא מקשי מתנייתא אהדדי דחייבין לזמן משמע דחובת זמון עלייהו ואינן רשאין לברך א' מהן יחידי ואפי' שגמרו סעודתן זה בלא זה וחייב הגדול לומר לשנים אשר אתו תזמנו עצמכם נברך לאלהינו ולא תלכו לדרככם:

ואינן רשאין ליחלק. משמע אם גמרו אכילתן יחד כיון שנמצאו מחוברין בשעת ברכה אינן רשאין ליחלק אבל האחד אי גמר סעודתו קודם חבריו רשאי לברך קודם חביריו:

נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה. כלומר שנתנו דעתם בתחלה לאכול יחד זהו בתחלה ואז ודאי חובת זימון עליהם והיינו מתני' דהכא:

אכלו כזית זהו בסוף. כלומר אם האחד או השנים התחילו לאכול כזית קודם חברו השלישי אז רשאין לגמור זה בלא זה ולברך אבל הדבר תלוי בסוף דאי מתרמי שגמרו סעודתן יחד אין רשאין ליחלק:

וחרינא אמר דאפילו אכלו כזית. זה קודם זה ה"נ מיקרי בתחלה ודמי לנתנו דעתן לאכול:

אלא גמר סעודתו זהו בסוף. כלומר שגמר א' מהן או שנים עיקר הסעודה קודם שבא חברו השלישי דדמי לגמרו ואי מתרמי שנתערבו במיני תרגומא ופירו' עד שסיים חברו אז אינן רשאין ליחלק כעובדא דרב ושמואל דאחר סיום סעודתן אתא רבה בר רב הונא אילו מייתי ארדילי אבל אי לא לא אלא יברכו השנים וילכו להן:

שלשה חובה. דמחייבי לזמן אבל שנים חובה הוא דליכא רשות איכא ואי בעו מזמני:

אין לי אלא משנה. ואפילו אי בעו לזמן שנים אין מזמנין דהכי משמע סיפא דשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו דתני ליה בהדי נכרי:

רבנן דהכא. דא"י והן ר' יוחנן וריש לקיש דלקמן סברי כר' ייסא וסיעתו. שמואל מבבל הוה ובנהרדעא הוה ורב בסורא הוה וס"ל דב' רשות:

ונתערבו מזמנין. ורב הונא לטעמיה דמיקל דאפי' שנים ורצו מזמנין:

והן שבאו מג' חבורות. דוקא שבאו מג' חבורות של שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה ונתחייבו שם בזימון ועמד א' מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת אז חייבין לזמן שכבר חל עליהן חובת זימון מקודם ואע"ג דהשתא לא אכלי פת שלשתן יחד אלא תרגימא בעלמא:

שאכלו שלשה כאחת. שבא להם כאן החיוב שאכלו שלשה כאחת כאן פת. ואפי' באו מג' חבורות אבל לא היה בו כזית לכל אחד: ר' זעירא וחבורתיה היינו ר' ייסא ור' יוחנן:

על דעתיה דרב הונא. דסבר גבי ברכת מזון כי נתערבו אח"כ מזמנין מזה בהן ואין צריך להטבילן פעם שנית אחר שאגדן ואע"ג דהטביל במי חטאת כל חד לחודיה וגבי הזאה אגודה בעי' דגמרי' וטבל מן וטבלתם דפסח מצרים:

משלש חבילות. ג' אגודות:

דתנינן תמן. פ"ק דסוכה:

פסולה. דאויר פוסל בג' ואפי' מן הצד:

הא פחות מכאן כשרה. מטעם לבוד:

מהו ליישן תחתיו. ולצאת ידי חובת סוכה דאמרי' אין ישנין שנת ארעי חוץ לסוכה:

טיט הנירוק. כשמריקין המים מן הכלי כשהטיט רך הרבה הוא מורק עם המים:

משלים למקוה. למ' סאה ואפי' כשהוא בתוך המים ומצטרף אל המקוה כשיורדין לטבול ואין טובלין אלא במים כדתנן במס' מקוואות פ"ב מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט והיינו דמשלים למ' סאה ר' אליעזר אומ' מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט ובאי זה טיט אני אומר בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד אחד מודי ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט ובאי זה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו בו דברי ר' מאיר וכו':

יברך ברכה ראשונה. ימתין עד שישלימו ברכה ראשונה:

וילך לו. כלומר והוא ישלים השאר וילך לו ואין צריך להמתין עד שיסיים המברך:

זו הזן את הכל. דקסבר דעד שם מושכת ברכת זימון:

שנים ושלשה ברכת המזון. פי' הרב אלפסי ז"ל כגון שנים ושלשה ואין א' מהם יודע ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה והשלישי אינו יודע כלום או שאחד יודע לברך ברכה א' ואחד יודע השנית ואחד יודע השלישית חייבין בברכת המזון כלומר הרי כאן ברכת המזון שלימה ואין צריכין לבקש אדם יודע כולן ויכולין לאכול לפי שאפשר לברך כל א' וא' מהם ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת מזון עולה משנים מהם או משלשתן וגמרי' מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפי' אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד. ומש"ה קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואם איתא דברכת זימון נברך ותו לא אמאי לא תני נמי ארבעה:

אשכח תני ארבעה. איכא תנא דתני ארבעה ותנאי היא ואנא דאמרי כמאן דתני ארבעה:

ואין תימא זו הטוב והמטיב. כלומר וא"ת האי תנא דתני ד' משום הטוב והמטיב הוא דתני לה דמצי אמר לה גברא רביעאה והמטיב אבל לא לענין ברכה ראשונה. לית לך למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ולא מני לה תנא בהדי ברכות דאורייתא:

דאמר רב הונא וכו'. ואע"ג דליכא מאן דגמר לה מיחייבי לברוכי מאן דידע ברכה דאוריית':

הרוגי ביתר. בפרק הניזקין מפ' להו וא"כ הך בריית' קשי' דתני ד' אלא ודאי כמ"ד נברך וקאי כוותי ותנאי היא:

ומשני תפתר כר' ישמעאל. ולעולם משום הטוב והמטוב תני ד' ונברך ליכ' למ"ד וקי"ל כר' זירא ור' חלבו ורב ששת דרבי' נינהו. והרי"ף לא פסק כן:

כי שם ה' אקרא. בברכה אתם הבו גודל אמן הכי מפרש לה במס' יומא:

אתיא שם שם. גמר הזכרה לברכה מהזכרה לברכה:

עד כדון כר' עקיבא. דשמעי' ליה במתנית' דחקי' ברכת המזון לס"ת דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא. ואפשר דיליף הך ג"ש. אלא לר' ישמעאל לא שמענו. מי נימ' דפליג עליה דר' עקיבא: ומשני דאשכחן לר' ישמעאל נמי דגמר תורה ממזון ומזון מתורה הילכך לא פליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי בלחוד:

ק"ו ומה אם מזון וכו'. קנר' בעיני לפרש ק"ו דר' ישמעאל הכי דתורה יש בה צד קולא וחומרא ומזון יש בו צד קולא וחומרא דתורה אין הנייה בשעה שעוסק בה אלא אחר שעיין ומבין טועם הטעם השכלי. ומזון איפכא הוא דבשעה שרואה המאכל לפניו מתענג א"נ בשעה דהחיך שלועס המאכל אוכל יטעם לו אבל מכיון שבלע אין כאן טעם. והשתא הכי ילפינן אם מזון הקל שאין טעון כלומר שאין מפורש בו ברכה לפניו אע"ג דמתענג טעון ברכה לאחריו ואע"ג דלאחריו אין כאן הניית הטעם תורה שלאחריה היא הניית הטעם לא כ"ש שיברכו לאחריה:

אם תורה. שאינה מפורשת ברכה לאחריה דסמכה אק"ו אפ"ה פי' בה בהדיא לפניה אע"ג דלפניה אינו יודע אם ימצא בה טעם או לא מזון שטעון ברכה לאחריו אע"ג דאז אינו מוצא טעם אינו דין שטעון ברכה לפניו כי המזון מוכן לפניו וודאי ימצא בו טעם. והוו הני קראי כמו כבד את אביך ואיש אמו ואביו תיראו:

כי הוא יברך הזבח. מכאן אתה למד שטעון לברך לפני אכילה וכן תר' יונתן הוא פריס על מזונא:

עד שלא אכלת. דאילו בתר אכילה אין כאן לחם בעולם. דריש וברך לשון צווי והכי איתא בגמ' דילן:

שהוא תאב לאכול. שצריך להב"ה יותר שלא יחנק או שלא יארע אונס במאכל או שלא ישבר שיניו ומלתעותיו:

ג' קרויות. ג' שקורין בתורה שני וה':

מה את עביד לון. אליבא דכ"ע קא בעי לה:

אחרון ברכה אחרונה. כלומר כי היכי דגבי ברכת המזון המברך המוציא פוטר לכולן והמברך ב"ה פוטר לכולן ה"נ גבי תורה הראשון פוטר לכולן בברכה ראשונה והאחרון פוטר לכולן בברכה אחרונה דכולה חדא קריאה היא דכי היכי דבמזון אין כאן אלא המוציא אחד וג' ברכות ה"נ בהך קריאה:

זה בפני עצמו. דה"נ אין קורין אלא זה אחר זה משא"כ באכילה דאוכלין כאחת:

לא למדו ברכת זימון מברכת התורה אלא לרבים. דצריך להזכיר הרבים בברכת זימון ולומר נברך דמשמע אני ואתם דגמרינן מברכת התורה דכתיב בה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אבל לענין ברכת גוף הקריאה לא למדנו הילכך אמצעי נמי מברך:

ואם לרבים וכו'. כלומר כיון דלא הוזכרה ברכה בתורה אלא לרבים א"כ ניליף מהכא בינו לבין עצמו כשקורא לא יברך בתחלה דמברכת מזון לא מצית גמרת דהיא גופה ילפא מברכת התורה וכ"ש האי אמצעי דשני וה':

עשאוה. לברכת התורה דהא מ"ע לקרוא בתורה כדכתיב וקרא בו כל ימי חייו וק"ו להדיוט עשאוה לברכתה דתחלה דבינו ובין עצמו כשאר מצותיה של תורה נטילת לולב וציצית ותפלין דטעונות ברכה בתחלתן דתני' בתוספתא מנין אף על התורה ועל המצות שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וכתי' אשר נתן לך מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואפי' ביחיד נמי טעונות:

ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין. כגון שמת חבר ואין אנו יודעים אם הפריש או לא הפריש:

היו מכניסין. לבתיהן מעושר ומהכא לא תידוק:

ספק הוא. בין התנאים אם ישראל אם גוי הוא:

נשים. אין מזמנין עליהן עמהן דאין מצרפין אותן לזימון משום פריצותא אבל לעצמן מזמנות ואשתו של אדם ובנו והוא אם מזמנין עליהן מחלוקת הוא בין הפוסקים ז"ל:

קטנים. משום דלאו בני חיובא נינהו:

עבדים. נמי הוו כמו נשים ועוד פריצי בעריות:

עד כמה מזמנין עד כזית. כלומר כמה יאכל השלישי דבההיא שיעורא חזי לאיצטרופי בהדיהו עד שיאכל כזית דבכזית דגן מזמנין עמו אבל פחות מכזית אין מזמנין עליו ואפי' אכל ירק אין מזמנין עליו כדמפר' בגמ' ואפי' דאיהו לא מברך לא מצו מזמני עליה וכן כתבו הגאונים דכי אמרי' אכל ירק מצטרף היינו לעשרה אבל לשלשה לא:

קטן עושין אותו סניף לעשרה. שאם היו ט' גדולים ואחד קטן מצטרף עמהם ואע"ג דלא הוי פורח אלא למר ביודע למי מברכין ולמר ביודע בטיב ברכה. סניף חבור לזמון עשרה:

אין מדקדקין בקטן. בגמ' דילן מייתי לה והכי איתא התם תניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שכירות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין לא הביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן לאו לאתויי קטן פורח ופי' ר"ח ז"ל שעומד בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעקרן שכן הוא שעורן אבל הביאן בתחלת צמיחתן אבל לא הביא כלל לא. וא"כ כי מזמנין דוקא בפורח הוא דמזמנין וק' לריב"ל דאמר בקטן יודע וכו' עושין אותו סניף וכו': ומשני ר' יוסי דקיימה ר' חנינא וכו' דאוקמה ר' חנינא אליבא דר' סימון בשם ריב"ל דהך ברייתא לשני קטנים נצרכה וקאמר דשמנה גדולים בני. י"ד ואחד קטן פורח ואחד אינו פורח הפורח עושין אותו כגדול ודאי דהיינו בן י"ג ויום אחד וקטן יודע עושין אותו כספק:

מה עביד לון מסויימין. בתמיה' דכי אמרי' נראין כי' דילמא בת"ח דחשיבי ט' כי'. ובב"ר גר' לה ופי' רש"י ז"ל כלומר האיך אפשר לתשעה שיהו נראין כי' וכי מסויימין הן: ע"י שהן אומרין את השם עושין אותו סניף. פי' רש"י ז"ל כלו' מאי כ"ש הוא זה להלן שהוא מזכיר את השם כלומר ט' שיש שם ג' חבורות שראויין לזימון בלא קטן ואין צריכין לקטן כי אם להזכרת השם לפי' עושין אותו סניף לעשרה כאן שאינו מזכיר את השם שאינו בא להצטרף להזכרת השם אנא להצטרף לזימון שנים אין עושין אותו סניף ע"כ. וראה האיך תקן הלשון ומסיק עלה בב"ר הדא אמרה עושין אותו סניף לברכת זמון אבל לא לק"ש ותפלה והטעם דברכת זמון סגי בג' ואיכא ג' חבורות שראויין לזמון בלא קטן וקיל. אבל ק"ש ותפלה חמירי דלא סגי בפחות מעשרה אין עושי' אותו סניף עד שיתחיל להביא שתי שערות דהיינו פורח:

קטן לס"ת. לאו להונאת ס"ת קא' דאינו פחות מעשרה ולא גרע מתפלה אלא לענין דעושין אותו סניף ועולה למנין ז' אבל קטן וחומש בידו אי לא ידע למי מברכין אין עושין אותו סניף לשבעה:

חביבי. דודי דודו תרגומו אח אבוהי:

עד שהבאתי שתי שערות. בשנת י"ג והיינו קטן פורח דברייתא ודלא כריב"ל:

מחצה ומחצה מהו. מחצה אכלו פת ומחצה אכלו ירק מי מצטרפי לזמון או לא:

אמר ליה רבי זעירא לרבי אבונא עד דאנא תמן. בארץ ישראל:

איצרכת לי. מיבעיא לי:

ובעאי משאליניה. ובקשתי לשואלו:

ומדצדי לי מינך לא שאלתה. ומפני שיראתי ממך לא שאלתיה:

אותו שאכל ירק מהו שיברך. הוא עצמו להוציאם:

מיחלפא שטתיה דרבי ירמיה. כדמפרש ואזיל:

שלש מאות נזירים עלו. מח"ל לארץ:

ואינין בעיין תשע מאה קורבנין. שלש בהמות לכל א' וא' כמו שכתי' בפרשה:

מצא להן פתח והתירן. ולא היו צריכין כלום:

נגסין. אוכלין:

נהירין אנן. זכורים אנו:

תני לון עובדא. ספר להם את המעשה:

הב ליה מילה. אמונה:

למה אפליית בי. למה צחקת בי:

את מן ממונך ואנא מן אורייתי. אני מרוב חכמתי מצאתי להם פתח והיתר ולא הוצרכתי ליתן להם כלום:

ינאי ומסוביו. ומסובין שלו:

והבין ליה דליכול. ורק או מיני תרגומא ובב"ר גר' הבין ליה דלישתי יין והיא היא:

חלוקין עליו חבריו. חלוקין על שמעון בן שטח חכמים: וא' עלה ר' ירמיה על הראשונה היו חלוקין עליו שהקריב קרבן הנזירים ואע"פ שעשו נזירתן בח"ל ותנן במס' נזיר שאין נזירות אלא בארץ:

על השניה. היו חלוקין עליו שאכל ירק וברך ברכת זמון להוציאן ידי ברכת זימון דהא דאמרי' אכל ירק מצטרף לזימון היינו שמזמנין עליו אבל לברך הוא ולהוציא אחרים לא עד שיאכל כזית דגן:

מיחלפא שיטתיה דר' ירמיה תמן צריכא ליה. לעיל מיבעיא ליה מי שאכל ירק מהו שיברך לאחרים והכ' פשיטא ליה דאמר דעל הראשונה הוא דחלוקין עליו ומשמע דעל השנייה הם מודים לו:

ומתרץ הך דצריכא. כלומר הך דמיבעיא ליה כרבנן והך דפשיטא ליה כרשב"ג דתני' וכו' וטבל בציר:

לעולם אין מזמנין כו'. ואפילו בי' אין מזמנין שיברך הוא:

מתני' כרשב"ג. דתרי קולי מקל בי' לברך לאחרים בג' להצטרף ולענין הלכה בעי' שלשתן יאכלו דגן ולא מהני אכילת ירק או שתיית יין אפי' להצטרף אלא בעשרה:

בשלשה והוא אומר ברכו. דהוא בלאו איהו איכא זימון וכן כולן:

אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא. כלומר הכל שוה משראויין להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ' מפ' דהך ריש' ר' עקיבא היא:

במאה אומר נברך לה' אלהי ישראל. מפ' בגמ' דר' יוסי הגלילי קתני לה:

לפי רוב הקהל הן מברכין. כמו שאמרנו שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לריבוא:

המבורך. מפי כל בריותיו ובזה מכניס עצמו בכלל ומשום דר"ע לא הזכיר המבורך בקריאת התורה בב"ה א"ל ר' ישמעאל דלא סגי בהכי:

ולמה לא אמרת ברכו. דהא אנן ג' והוא תנן:

והנוקרנין. פי' בערוך מדקדקין בדבר שלא לצורך כמו תרנגול המנקר באשפה:

בגין דצווח ליה. בשביל שקראו נוקרנא. דתניא במס' דרך ארץ לא יהא אדם מן הנוקרנין ולא מן העמקנין:

איני מוציא עצמי מן הכלל. כשאני מזמן עם ג' חוץ ממני ואני רשאי לומר לג' ברכו טוב לי לומר נברך שלא להוציא עצמי מכלל המברכין:

סב בריך. טול כוס ובריך עליו:

א"ל ר' זירא לר' אבא ותן דעתך לצאת בברכתי שהרי תשתה כוס אחר אחריו:

השמש מברך על כל כוס וכוס. דנמלך הוא וחושב שאין נותנין לו אלא פעם אחת:

ואינו מברך על כל פרוסה. דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם ומפ' בפ' כל הבשר והוא דאיכא אדם חשוב אבל אי ליכא אדם חשוב מברך על כל פרוסה ופרוסה:

ידי חובתי באמן. שתאמר אמן לברכתי ולהוציאני דאמרינן בעלמא גדול העונה אמן יותר מן המברך:

המתעסק לא יצא. משנה הוא בפרק ראוהו ב"ד גבי שופר:

והשומע מן המתעסק. לא יצא דאע"ג דאיהו מכוין התוקע אין מתכוין לתקיעת מצוה והכא נמי בעי' כוונת מי שיוציאהו:

אחד עשרה וכו'. אחד מרובין וא' מועטין ובלבד שיהו עשרה:

דכתיב אלהים נצב בעדת אל. ומשמע דכיון דאיכא עדה יקדשוהו וירוממוהו:

ונאמר להלן עדה. עד מתי לעדה הרעה הזאת כתוב במרגלים דכתיב בההוא קרא אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל:

מה עדה האמורה להלן י'. דיצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה:

נאמר כאן תוך. ונקדשתי בתוך בני ישראל:

מה תוך האמור להלן עשרה. שעשרה אחים ירדו לשבר אוכל:

סגין אינון. שהרי כמה אלפים היו באים לשבור:

אלא נאמר כאן בני ישראל. ונקדשתי בתוך בני ישראל:

ונאמר להלן. ויבאו בני ישראל לשבור בתוך:

במקהלות בכל קהלה וקהלה. כל עשרה ועשרה דעלמא אבל לאו למימרא דאכל רוב קהל איכא ברכה חדשה. ור' חנינא מתרץ במקהלת כתיב ומשמע דאחדא קאי:

ובעון משתקוניה. כדתניא הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה:

גידלו בברכה. שאמר ברוך ה' אלהי ישראל האל הגדול הגבור והנורא ובהסכמת כל בית דינו אנשי כנסת הגדולה הכי איתא במסכת יומא פ' בא לו:

ולא אמר נורא. בפרש' הנה חנמאל כתיב האל הגדול והגבור ה' צבאות שמו:

החזירו הגדולה ליושנה. בפ' בא לו מפר' טעמא:

שאלהיהן אמתי. מסכים על האמת ושונא השקר:

אינן רשאין ליחלק. דאיחייבו להו בזימון:

וכן ארבעה וכן חמשה. אין השלשה מזמנין והיחיד או השנים מתחלקין מהן דאינהו נמי מיקבעו בחובת זימון: ששה נחלקין כדי זימון לכאן וכדי זימון לכאן:

עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקין דאיחייבו להו בזימון בהזכרת ה':

עד שיהו עשרים. אז נחלקין אם רצו לשתי חבורות:

ושכח ולא הזכיר של שבת. בברכת המזון:

רב אמר חוזר. וקי"ל כוותיה: צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון ובתפלה בעבודה ובפ במה מדליקין תני בה ואין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון:

אשכחינון ברכין. ולא קראוהו שכבר זימנו עמו ורשאין ליחלק היו:

כאן בשלא הסיח דעתו. מברכות דאורייתא שלא פתח בהטוב והמטיב הסיח דעתו שפתח בהטוב והמטיב הכי איתא בגמ' דילן וגבי ר"ח אסיקנא התם דאין מחזירין אותו:

כל א' וא' מברך לעצמו. דלא אמרי ניזול וניכול בדוך פלן:

ישבו ואכלו. ואמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן:

עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד כדאמרינן בעלמא דדרי על חד תלתא מיא הילכך כיון דלא חזי לשתייה בלא מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן. ולדעתו דר' אליעזר טעמו כשהוא חי לא חשיב פגימה דלאו יין מיקרי ולרבנן חשיב פגימה:

לשני בתים נצרכה. דלא תימא כי תנן דרואין אלו את אלו דמצטרפין משום דשניהם בבית א' אלא כיון דרואין אפילו בשני בתים מצטרפין. ובגמ' דילן אמרינן דהשמש מצרפן. והא דתני בית א' לאשמועינן דאפילו בבית אחד אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין:

משעה ראשונה. על מנת כן להצטרף:

אילין דבי נשיאה. כבית א' דיינינן להו והוו להו כמשעה ראשונה להצטרף או כשני בתים ואין דעתן להצטרף:

מוקים לאימוריה. והללו רואין לאימורא והללו ג"כ ואין שניהן רואין זה את זה:

שהוא נותן לתוכו כל שהן. ואע"ג דטעמו כשהיה חי לא חשיבא פגימה דהשת' הוא דהוי יין ומעיקרא לא ומפרש טעמא בגמ' דילן משום דבעי' מצוה מן המובחר:

ר' יונה. לא היה לו אלא כוס א':

טעם כסא. כוס של ברכה של סעודת הלילה טועמו ועודנו חי ובא לברך עליו למחר שישתה לסעודת היום ומוסיף עליו כל שהוא יין שהיה משייר כדי לתקנו לצורך מחר אבל לא היה בשיור שיעור אלא בצירוף מה שמשייר מאותו ששתה וע"כ כששתה בלילה לא מזגו במים דאין תימא שהיה מוזגו במים בלילה היכי עביד הכי דשותהו למחר והא אמרי' השותה משקין מזוגין שעבר עליהן לילה דמו בראשו אלא דברך בו בלילה בלא מזיגה ופליג:

ומשני הא מוקי לה ר' יוחנן בנדה פ' כל היד דההיא מיירי והן שלנו בכלי מתכות. ור' יונה לעולם דמזיג ליה במים לסעודת הלילה ולא היה מניחן אלא או בחרס או בעץ ולא פליג אדר' יוסי בר חנינא:

דמו בראשו. נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראי' לדבר דמו בראשנו דמרגלים חובת דמו יהא מוטל בראשנו:

גבוהה מן השלחן טפח. ומש"ה בעיא סיוע לימין:

צריך שיתן עיניו בו. כדי שלא יסיח דעתו לדברים אחרים:

שבע עיטור. מעטר ליה בכוסות אחרים והוא שובע רבוי יין:

מודח. ומתקבל על רואיו לשון הדחה:

ים ודרום ירשה. דרום לשון נגב לשון יובש והוא העולם הזה וים העולם הבא והמשכיל יבין:

כוס פגום. שתה ממנו והותיר השיריים פגומים נינהו:

אין מברכין עליו. כגון קידוש והבדלה אבל ברכת הנהנין מברכין:

צריך שיעור. דאי לא ליחלקיה לתרי ואמאי אין מברכין עליו:

וטעמו פגמו. אע"ג דלא שתה ממנו בדרך שתייה אלא טעימה בלחוד:

כבוד היום קודם לכבוד הלילה. אם יש לו בשר לסעודה אחת או מיני מגדים יניחם עד סעודת היום דומיא דסעודת פורים ועוד דהא ביום אכלוהו כתיב בקרא דאת אשר תאפו אפו ואכלוהו ערב ועוד דנס דמן לא מינכר אלא ביום דאלו בליל כניסת שבת כל לילה ולילה היה להן מן ולא היה נבאש אלא בבקר בעלות השחר. וזה סוד:

קדושת הלילה קודמת לקדושת היום. כגון שאין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש לילה דקידוש לילה עדיף דזכרהו על היין בכניסתו:

אי זהו קידוש היום. מהו קידוש כבוד היום:

בורא פרי הגפן. ותו לא והכי אית' בפ' ערבי פסחים:

בארץ. בברכת הארץ ולא כשבת דמזכירין ברחם:

מסב ומברך. במטה דרך הסבה ובגמ' דילן אמרינן והלכתא בכלהו יושב ומברך:

הדרן עלך שלשה שאכלו בס"ד