אלו דברים שבין בית שמאי וב"ה בסעודה. במה שנחלקו בהלכות סעודה:

מברך על היום. בקידוש היום כגון שבת או יו"ט:

מברך על היין. טעמא דב"ש וב"ה מפ' בגמ'. וק' דמשמ' אלו ותו לא ולקמן בפירקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה ולא תני לה במתני'. וי"ל דבכלל דקתני במתני' ב"ה אומרים מברך על היין היא דטעמא משום דיין תדיר וטעמא דב"ה נמי התם האי נמי היא. אבל ק' דתנן לעיל פ' כיצד מברכין ב"ש אומרים אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא. וי"ל דה"ק משום דתנינן לעיל פלוגת' דב"ש וב"ה גבי סעודה ההיא דמעשה קדרה תני השתא הכי ואלו הדברים כולן אשר נחלקו בסעודה ומוסיף על הראשונים הוא ובתר דמסיק מילי דברכת המזון תני להו. ואכתי ק' דתני בגמ' דילן פ' כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן וטעמא דב"ש דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו מה שאין כן בהדס וטעמא דב"ה דריח השמן הוא משום עירוב ופיטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא וכן פי' רש"י ז"ל. והדס ריחו בעיניה הילכך הדס עדיף והא לא תנינן לה. וי"ל דס"ל לתנא דמתני' כר"ג דתני' התם דנטה דעתו בתר דעת ב"ש וכב"ש קי"ל ועוד דר"ג מב"ה קאתי וס"ל כב"ש והוה ליה חזרו להורות כדברי ב"ש:

שקדושת היום גרמה ליין שיבא. ביום זה לא בא אלא בשביל קידוש שבת:

וכבר נתחייב בקידוש היום עד שלא יבא היין. כבר קדש היום משקבלו עליו ועדיין לא בא היין לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה:

היין גורם לקדושה שתיאמר. דבעינן יין הראוי לקידוש דלאו כל יין דעלמא ראוי להכי דטעמו פגמו ומגולה ולבן לגמרי פסול הילכך יין הראוי גורם לקידוש שתיאמר ועוד דאמרינן אין יין אין מקדשין:

דבר אחר. מפ' בגמ' דילן משום דב"ש אמרי תרי טעמי אמרי ב"ה נמי תרי טעמי:

יין תדיר. בחול כבשבת וקדושת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וילפינן לה בפ' כל התדיר מקרא יתירא דכתיב אשר לעולת התמיד דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התדירין:

מדברי שניהן. ב"ש וב"ה נלמוד:

הואיל ולאו הבדלה גרמה ליין שיבא. דהא מבדילין אע"ג דליכא יין לדברי שניהן וכדלקמן:

הואיל ונתחייב בהבדלה. בתפלה או לפחות לומר המבדיל בין קדש לחול קודם שמדליק נר כדאמרינן פרק שואל:

מדברי שניהן. ר' יוסי ור' מנא:

מבדילין וכו'. כדפרישית:

ואזלין מן אתר לאתר. לבקש יין לקדש בו:

במקום שאין יין מצוי. ויש אורחים בב"ה ולהוציאן אומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש השבת וקסבר דמקדשין בלא יין:

היך עבידא. לב"ש דאמרי מברך על היום כיצד יעשה מעשה אם היה יושב ואוכל סעודה סתם דאיכא פת אי נמי דליכא פת אלא דקטנית או ירק הוא דיושב ואוכל:

ואין שם אלא אותו הכוס. מניחו לברכת המזון ומשלשלן כולן עליו לשון שלשלת כלומר סודרן עליו. דברכת המזון טעונה כוס לב"ש כדאיתא בגמ' דילן:

יברך על היום המזון קודם. שכבר אכל ונתחייב בברכת המזון קודם שקדש היום וס"ל לב"ש דאין מעבירין על המצות ובההוא איתחייב ברישא:

יברך על המזון. הנה היין קודם אליבא דב"ש דהא גבי כוס ברכת המזון שמעינן להו במתני' בסוף פירקין דבתחלה מברך על היין ולסוף על המזון ולקמיה מייתי לה:

יברך על היין. כלומר וכי תימא הכי נמי דיברך על היין קמי המזון והלא ס"ל לב"ש דקידוש היום קודם וכי תימא דיקדש על היום ואח"כ על היין הא אמרינן לעיל והלא המזון קודם ולב"ה לא קשיא דיברך על המזון ואח"כ על היין ואח"כ על היום:

נשמועינה מן הדא. מתני' היא בפרקין:

בא להם יין. בימות החול איירי:

ב"ש אומרים מברך על היין. ואח"כ על המזון ואיתמר עלה ר' בא אמר על יד שהוא בן ברכה קטנה וכו'. כלומר מזון דקתני הכא היינו שאכל קטנית או ירק ופירות דברכה אחרונה קטנה היא דכיון דלאו סעודת פת היא טעי בשאר ברכות קטנות שאומר תוך הסעודה דשותה מיד מקמי ברכת הנהנין. והאי כוס נמי איפשר דישכח ושותהו מקמי דבריך עליה בפ"ה דסבר כלהו ברכות קטנות נינהו. ולא דמי דהנהו לא הוו לסילוק והאי הוי לסילוק ונמצא שיברך על מזונו בלא כוס הילכך להיכירא מברך תחלה על היין ודוקא משום שלא ישכח וישתה בלחוד הוא דס"ל לב"ש דיברך על היין תחלה קודם ברכת המזון שאכל אבל לעולם היכא דברכה ארוכה היא א"נ דצריך לברך כ"כ ברכות כגון הכא ליכא שכחה ולא טעי הילכך ודאי מודו דיברך על המזון וכו':

וקשיא על דברי ב"ה. על דעתיה דר' יוסי דאמר יברך קודם על היין משום תדיר. דר' מנא תלמידו הוא ולא קי"ל כוותיה:

המזון קודם. כדתנן לב"ה מברך על המזון ואח"כ וכו':

יברך על המזון. בתחלה:

הנר קודם. כלומר נר ובשמים קודם כדתנן במתני' נר ובשמים מזון והבדלה:

יברך על הנר. הרי הבדלה קודמת לברכת היין דלית לן לאפסוקי סידרא דמתני' כלל. ובהכרח צ"ל ברכת היין אחר ההבדלה. וא"ת דהבדלה תקדום ליין א"כ קשיא לר' יוסי דאמר לעיל דיין קודם להבדלה:

א"ר יהודה וכו'. ומתני' ר' מאיר קתני לה וקי"ל כר' יהודה:

על הבדלה שהיא בסוף. דכל מאי דמאחרינן ליה ליומא טפי עדיף כי היכי דלא להוי עלן כמשוי:

ב"ש אומרים בשמים ואח"כ מאור. דמיד צריך לברך להשיב נפש קודם שיברך על הנר דמורה ברכתו שהוא חול ומשום דיש גורסין ומפכי דב"ה לב"ש ודב"ש לב"ה וב"ה הוא דס"ל בשמים ואח"כ נר קא"ר בא הלכה כדברי האומר בשמים ואח"כ נר הוא לב"ה אבל פשיטא דמודו דמזון תחלה כר' יהודה דגמר מרביה דהך ברייתא דייקא היא ולית בה טעותא אלא גבי בשמים ונר וכיון דברייתא דייקא גבי מזון דמודו כו"ע לב"ה הילכך אי לא נקטינן כר' בא נקוט מיהא דמברך על המזון תחלה ואח"כ על היין כדתנן במתני' ואח"כ על הנר ואח"כ על הבשמים ואח"כ מבדיל וכמו ששנינו בברייתא. ובגמ' דילן אסיקנא כר' בא וה"ג התם בברייתא שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור:

יין קידוש נר הבדלה. קסברי קדושת היום עדיפא מהבדלה וכב"ה דסברי דיין קודם לקידוש ואחר קידוש נר והבדלה:

ר' חנינא אמר ינה"ק. כדמפ' טעמא לקמיה דס"ל כשמואל:

מלוין את המלך. השבת להבדיל קדושתו ומעלתו:

ואח"כ מכניסין את השלטון. לקראת יו"ט לקדשו הילכך יין תחלה ואח"כ מאור ואח"כ הבדלה דכיון דהבדלה מקדמינן לקידוש יעשה כל סדר הבדלה כדין כל מוצאי שבת דעלמא ואח"כ יקדש. והא דלא מדכרי הכא בשמים משום שגם ביו"ט יש לנו נשמה יתירה כמו בשבת:

יהנ"ק. דס"ל ללוי מעיקרא עבדינן כל מילי דשבת והבדלה בתחלה דאפוקי יומא כעיולי יומא מה עיולי יומא בתר יין קידוש יום אף בתר יין הבדלה דהוי קדושת היום ולבסוף נר ולבסוף קידוש:

מעין שניהן. כר' חנינא דמקדים הבדלה לקידוש וכרב דמסמיך נר לקידוש:

כרב וכר' יוחנן. יקנ"ה ויקנה"ז:

כר' חנינא. ינה"ק:

מברך. בתחלה על הנר שמא יכבה דשמא אין בו שמן מקמי הבדלה והכא אמאי אמר קידוש שהוא ארוך קודם נר:

מכיון שיש לו יין. ומברך עליו קדושת היום מסתמא שמן יש לו ולא יכבה אע"ג דמעכב לה לברכת הנר ומאחר לה במצוה קא עסיק: ופריך אי הכי יברך על הנר בסוף דהא במצוה עסוק: ומשני שלא לעקור כל כך סדר שבתות אחרות דבמוצאי שבת דעלמא נמי נר קמי הבדלה. ומשום הכי קאמר נר בתר קידוש ובתר הכי הבדלה:

נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס. ביין הבא לפני המזון מיירי כדאמרינן בפ' כיצד מברכין הסבו והביאו להם יין א' מברך על יד כולן א"נ בשבת ויו"ט דמביאין יין לפני המזון וקאמרי ב"ש נוטלין לידים ואח"כ שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה:

וב"ה אומרים מוזגין את הכוס. ושותין אותו ואח"כ נוטלין לידים וטעמייהו מפר' בגמ':

שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס. ממתני' דכלים דרובע וחצי רובע משמע דאחורי הכוס היינו מושב של מטה דיש לו בית קבול ג"כ וחיישינן שמא יטמא מושב הכוס מידיו דסתמא אוחזו משם וסתמא משום נקיות שוטפין הכוס ואם אין נוטלין הידים תחלה ידים שניות הן ורבנן גזור דכל שני עביד משקין תחלה דתני ומייתי' לה פ' ב' דחולין כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ אם יש משקין באחורי הכוס מיטמאין להיות תחלה ונטמאו אחורי הכוס אבל תוכו טהור הוא כדתנן בפ' כ"ה דמס' כלים כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ואזניו וידיו טהורים ומ"מ סברי ב"ש דאסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין והכי איתא בגמ' דילן הילכך נוטלין לידים תחלה:

לעולם אחורי הכוס טמאין. כלומר למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים לאחורי הכוס הא לאו חששא היא שאפילו לכתחילה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין כיון דתוכו טהור וכדאמרן וכיון דמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין אם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת הכוס ונעשין המשקין תחלה ונמצא שלעולם אחורי הכוס טמאים:

דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה. כלומר ואפילו נאמר שהידים הן נגובות יפה יפה הא עדיפא למזוג הכוס תחלה ואח"כ נטילת ידים דיהא סמוכה נטילה לברכת המוציא כדי שיהא ניכר שהנטילה היא משום פת ולא משום יין דנימא דנוטל ידיו לפירות:

דתנינן תמן. במס' כלים פ' כ"ה. והכי איתא התם כל הכלים יש להם אחורים ותוך ובית הצביעה כלומר דאם נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו ולא בית צביעתו דהיינו אוגנו ואזניו דהיינו עד מקום שהנקיים תופסין בו: ותנן ר"מ אומר לידים טמאות וטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים טהורות בלבד ומפ' בפ' חומר בקודש ירושלמי דהאי דפליגי בכלי שנטמאו אחוריו ולא תוכו אי אפשר לומר דפליגי בנגוב שאין הידים מיטמאות בנגוב כלומר ודינא דטמאות לא מתרצא ומ"ט דר' יוסי ואי אפשר לומר במלא משקין דכיון דנגע בו טימאהו ונטמא אף תוכו ומ"ט דר"מ אלא כן אנן קיימין במלוכלך במשקה כלומר טופח שלא להטפיח. ומפ' התם ידים טמאות לר"מ כיצד היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין ומשקה לחוץ על גב הכוס ואחזו בבית צביעתו ואין משקה מיטמא מן הידים לטמא את הכוס וכר' יוסי היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאין ומשקה נתון על גב היד ואחזו בבית צביעתו אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את הידים והשתא ר"מ דסבר דכי תקינו דאם נטמא צביעתו ואוגנו דאחוריו טהורים אפילו בידים טמאות נמי אמרו הילכך אתו ב"ה כר"מ דשותין הכוס בלא נטילת ידים ולא חיישינן דמטמאין הידים לאחורי הכוס וב"ש כר' יוסי דלא שרי אלא דוקא בידים טהורות ומשום הכי נוטלין לידים ואח"כ שותין את הכוס:

לחלה ולנטילת ידים ד' מילין. אדם המהלך בדרך ויש גבל עושה עיסה בטהרה בכפר רחוק ד' מילין ימתין ולא יגבל עיסתו עד שיגיע לאותו גבל והגבל מגבלה ויפריש חלה בטהרה כדי שלא יטמא התרומה דאמרינן בפ"ב דזבחים בין לר' יוחנן בין לריש לקיש איכא לאו גבי מטמא תרומה דכתיב בכל קדש לא תגע. ולנטילת ידים היה רוצה לאכול פת והוא מהלך בדרך אם עתיד למצוא מים לפניו עד סוף ד' מילין ימתין מלאכול עד שיגיע שם:

הדא דתימר לפניו. שהמים או הגבל הן לפניו במקום שעתיד להלוך דרך שם ואין כאן טורח אלא שרוצה ללון כאן וללוש עיסתו או לאכול פתו ורבנן אטרחוהו שלא ילין עד שיגיע שם. אבל אם כבר עבר המקום והניחו לאחריו לא אטרחוהו רבנן לחזור לאחוריו ומפ' בפ' אלו עוברין ובהעור והרוטב דלאחריו מיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר:

שומרי גנות ופרדסין. שיש להן מים אלא שצריך להלוך למקום רחוק והן עוסקין בגנה במלאכה אחרת בעת האכילה מי אמרינן כלפניהן דמי והולכין אל המים עד ד' מילין דהא סוף סוף למים בעו למיזל להשקות השדה או דילמא כיון דעוסקין במלאכה אחרת כלאחריהן דמי: ופשט לה דהא אשה בתוך ביתה עומדת ערומה וסוף סוף צריכה ללבוש כדקא אתי בעלה ואפילו הכי אין מטריחין אותה ללבוש כיון דעסוקה במלאכה אחרת והכא נמי כה"ג:

מים שלפני המזון רשות. שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו:

ושלאחר המזון חובה. מפ' טעמא בפ' כל הבשר שמלח סדומית יש שמסמא את העינים:

ראשונים נוטל ומפסיק. מפ' לקמיה נוטל ושונה והיינו כדתנן במס' ידים שצריך ליתן מים על ידיו שתי פעמים והראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו מחמת ידים:

על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומאכילן וכשהגוי בא מאכילו נבלות ובא יהודי א' לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שגוי הוא והאכילו בשר חזיר:

יצתה אשה מבעלה. פי' רש"י ז"ל בפרק כל הבשר דהוא עובדא דכידור דאיתא בפ' בתרא דיומא ואיכא מ"ד דאפקה ואיכא מ"ד והיו לה שני בנים והרגן:

חמא יתיה אכיל כהתם. ראה אותו שהיה אוכל פת במפה כמו אוכלי פת תרומה בארץ ישראל שרגילין בתרומה לשמרה בטהרה:

מהו כן. וכי שרי לאכול בלא נטילה:

אסטנס אני. דאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי:

חמא כהנייא אכלין כהתם. היינו ר' אמי ור' אסי והיו אוכלין בבלאי חמתות כדאיתא בפ' כל הבשר:

הא אזלא דרב ושמואל. דכלהו סברי דאין לאכול במפה ולדידכו הלכה לה ואין לחוש עליה דרב כבר נטל ידיו אלא משום דאסטניס היה וכדאמרן. ובגמ' דילן אמרינן אישתמטתיה לר' זירא הא דאמר רב תחליפא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ור' אמי ור' אסי כהנים היו ורגילין לאכול תרומה:

נטילת ידים לחולין. היינו עד קשרי אצבעותיו. ואין צריך נטילת ידים בתרומה אלא לאכול במפה דכהנים זריזין הם ולא נגעי:

ר' יוסי אומר לתרומה ולחולין. כלהו שוין ואין אוכלין במפה בשתיהן:

לתרומה עד הפרק. מקום חבור פסת היד עם הקנה:

עד קשרי אצבעותיו. לפסת ידו:

ולא משטף ידוי עד הפרק. כמו לתרומה:

מקצץ תורמוסין. שהיו טופחין במשקה וכן פסק הרשב"א ז"ל דפירות טופחין במשקה צריכין נטילת ידים. מקצץ נוטלין מן הפסולת שלהן שהוא נרתק שלהן והנרתק קרוי כן כדאמרינן בפ"ק דכלאים וקצצין דמיין וכו' מקצץ נוטלין מקציצן כמו תשרש יגרס ודומיהן:

ומתנין עליהון כולי יומא. תהו מתנין עליהון כל היום שיועיל נטילתכם לכל היום לאכילה ובלבד שיזהרו מלטנפן ומלטמאן:

יהב ליה עיגולא דיקצי. נתן לו עיגול של פת שיבצע:

בעל הבית יודע כחו של ככרו. ויבצע בעין יפה:

הפותח הוא החותם. הבוצע מברך:

יותר מכאן מתחילין מן הקטן. שגנאי הוא שיטול ידיו הגדול וימתין יושב ובטל עד שיטלו ידיהן כולן:

באמצע המזון. כגון בין תבשיל לתבשיל אם נותנין להן ליטול מתחילין מן הגדול דכיון דאוכלין אין לו להמתין ואפילו היו עשרה:

לאחר המזון מתחילין מן המברך. כגון אם הגדול צוה לא' ליטול קודם שיטול הוא הוא מברך ולכך נותנין לו מים תחלה שיתקין עצמו לברכה:

דהוו עאלין קטעין קטעין וכו'. כלומר לעולם כרב הונא והפותח הוא החותם ודקאמרת מתוקן ועומד הוא הכא מאי עסקינן שנכנסו מעט מעט שהאחרונים אין יודעין מי הוא הגדול שפתח ונותן לנו סימן שאם נותנין לו מים אחרונים תחלה נדע כי הוא המברך ויכוונו לבם אליו לשמוע קולו ועיין בתוס' בפ' ג' שאכלו בעובדא דר' זירא על לגביה ר' אבהו:

ומניחה על השלחן. כדמפ' בגמ' דבשלחן של שיש או של פרקים עסקינן דאינו מקבל טומאה אבל לא יניח המפה שנגב בה ידיו על הכסת הסמוכה אצלו להסב וטעמא כדאמר בגמרא:

וב"ה אומרים מניחה על הכסת. דוקא ובה יקנח ידיו תמיד שם ולא על השולחן וטעמייהו מפרש בגמ':

בשלחן של שיש. שחפהו בשיש כדתנן במס' כלים פ' כ"ב:

שלא יטמאו משקין של המפה מן הכסת. דהכסת הוא טמא מחמת משקין או ראשון לטומאה ואין מטמא אדם ואם אתה אומר דיניח המפה על הכסת פעמים שהמפה יהא משקה טופח עליה מחמת הידים וכיון שסמוכה אצלו בכל פעם מקנח בה ידיו וחוזרת ומטמאה את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות דהא משקין חוזרין תחלה ועבדי לידים שניות הלכך מניחה על השולחן של שיש:

ספק משקין לידים טהור. כדתנן במס' ידים ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן מלאכה ספק טמאין ספק טהורין ספקן טהור הילכך ספקא דכסת לאו כלום הוא דשמא אין שם משקין שיהו ראויין לטמא שאין בהן כדי סיכת אבר קטן:

אין נטילת ידים לחולין. כלומר מן התורה והכי איתא בגמ' דילן. וב"ה סברי דאפילו דהוי שולחן שני מותר להשתמש בו ומשום הכי מוטב להניחה על הכסת מלהניחה על השולחן שכשתיטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים אין לנטילת ידים עיקר מן התורה אבל להניחה על השולחן חיישינן שמא תטמא האוכלין מחמת משקין שבה ויש לטומאת אוכלין עיקר מן התורה דאשכחן דהן מיטמאין מאויר כלי חרס והן שניים. ולא אשכחן טומאה לאדם אלא מאב הטומאה:

יש נטילת ידים לחולין. מן התורה בתמיה והא ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין:

דתניא ר"ש בן אלעזר. בפ' השוחט אחד בעוף מייתי לה ותוספתא היא במס' טהרות:

הידים תחלות לחולין. אליבא דר' עקיבא וכגון שהכניס ידיו לבית המנוגע הוו תחלה ופוסלות בחולין אחד ובתרומה פוסלות אחד ומטמאות אחד:

ושניות לתרומה. לתרומה היא שהוזכרו שניות שנעשות שלישי ולר"ש בן אלעזר מצינו ראשון שפוסל בחולין הוו ידים יש להן עיקר מן התורה:

דתנינן תמן. סוף פ"ב דטהרות:

הרי אלו כחולין. ואינן באין לכלל שלישי:

הרי אלו כתרומה. ובאין לכלל שלישי:

לטמא שנים. את שהטומאה יוצאה ממנו קרוי טמא בלשון משנה ואת שאין הטומאה יוצאה הימנו לטמא אחר קרוי פסול הילכך שלישי דתרומה קרוי פסול:

תמן תנינן. פ"ד דעדויות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה:

הסך שמן טהור ונטמא. כשהיה טהור סך שמן טהור ואח"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו ב"ש סברי אע"פ שהוא מנטף מן גופו נטהר השמן בטבילתו וכדמפ' טעמא ואזיל:

היה שמן טמא מתחלתו. וסך בו וטבל ב"ש סברי כדי סיכת אבר קטן אם יש בשמן אחר שטבל כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו חשוב ואינו בטל ולא נטהר השמן אבל אם היה פחות מכאן טהור. וטעמא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה. וב"ה מחמרי דאם יש בשמן טופח ולמר ע"מ להטפיח לא נטהר השמן:

תמן אמרין טהור. במס' עדויות אמרי טהור אע"פ שמנטף משום דבטל משקה על גב הגוף:

וכה אינון אמרין. טמא ולכך לא יניח מפה על הכסת דמשקין הבלועין במפה חשיבי ויטמאו מחמת כסת:

ומתרץ תמן מאוס הוא. שמן שעל גופו מאוס הוא מחמת זיעת האדם ולא חשיב דמשקה סרוח הוא ולא חשיב משקה כדאיתא בפ' בתרא דתרומות מה שאין כן במפה. והא דלא פריך ב"ה אב"ה דהכא ב"ה מטעם ספק מטהרי דשמא אין בהן שיעור משקין לטמות כדאמרינן ספק משקין לידים טהור והתם משום דהוי בעין כדקתני מנטף מטמא:

תמן אמרי טמא. בכדי טופח ע"מ להטפיח:

וכא אמרין טהור. דהא ודאי אי אפשר שלא יהא כאן משקה טופח מחמת ניגוב הידים ואפילו לא הוי בו כדי להטפיח מטמאין ב"ה לת"ק. בשלמא ב"ש אב"ש לא קשיא דהא מנח ליה בשולחן של שיש או של פרקים שאין בה טומאה כלל. והקשה הראב"ד ז"ל דמה יש כאן משקה טמא מתחלתו ותירץ ז"ל דלהכי קרי ליה משקה מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דהוה ליה משקה טמא מתחלתו: ומשני דלא דמי דהתם בעינו הוא שאינו בלוע באדם הילכך טמא ולא נטהר אבל הכא בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין כאן משקה טמא כלל:

מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם אם הסבו על גבי קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסבו על השולחן מכבדין את השולחן ואחר כך נוטלין מים אחרונים לידים:

וב"ה אומרים וכו'. פלוגתייהו מפ' בגמ':

מפני איבוד אוכלין. שיהו לשם פירורין ואם אתה אומר נוטלין קודם כיבוד אתה מבזה האוכלין שיפלו משקין עליהן:

מניח פירורין פחות מכזית. דמותר לאבדן ביד כדאיתא בגמ' דילן וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ:

נר ומזון בשמים והבדלה. דכיון דרואה האור מיד מברך עליו ומברך על המזון שאכל דמיירי שהיה אוכל בשבת וחשכה עליו מוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד ומניחו לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון ובשמים ואח"כ מבדיל דאפוקי יומא מאחר כל מאי דאפשר:

נר ובשמים. דכיון דהדליקו נר מיד צריך לברך עליו דנהנה מיניה מיד ואח"כ על הבשמים דכיון דקא עביד מלאכה מרגיש ביציאת השבת וצריך לברך על הבשמים הילכך לבסוף מברך על המזון ולבסוף מבדיל:

שברא מאור האש. דהא על האש שנברא במוצאי שבת מברכינן כדאיתא בגמ'. וב"ה סברי בורא לשון הווה דהא בכל שעה מתחדש ועוד פליגי במילתא אחריתי דב"ש סברי מאור לשון יחיד וב"ה סברי מאורי לשון רבים דהרבה גווני מאורות יש באור:

על המזון שבתחלה. דכיון דגמר סעודתו בההוא מיחייב ברישא ואין מעבירין על המצות:

בשמים ומאור. בשמים מעיקרא ליישב נפשו קודם שיברך על המאור להראות שקשה בעיניו פטירת השבת:

כדברי האומר בשמים ואח"כ מאור. הוא דסברי ב"ה אבל פשיטא דמודו דמזון תחלה וקא סבר דמפכינן להו דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וכן אסיקו בגמ' דילן:

אוחז שמן ערב בימינו וכוס יין בשמאלו. ביין שלאחר המזון מיירי ואינו כוס של ברכה ואוחז שמן ערב בימינו לפי שעליו מברך תחלה ליישב נפשו. מברך על השמן בורא שמן ערב וחוזר ומברך על היין כגון בחול שאין היין קבע ואין בו יין לפני המזון:

כוס בימינו. אוחז את היין בימינו דברכת היין תדירה וב"ה אזלי לטעמייהו:

וטחו בראש השמש. כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק:

שאין שבחו של ת"ח וכו'. מפ' בפ' כיצד מברכין דילן דוקא במקום שחשודין על משכב זכור:

וטעין תרויהון בחדא ידא. ר' זעירא לקח לרבה בר בר חנא ולרב הונא בחדא ידא וכעס רבה בר בר חנה על זה דהיה לו להחשיבם וליקח אחד בידו אחת והשני בשנית דלא היו אגודות של בצלים:

וכעס עלוי אבוי. דרבה בר בר חנה ומפ' בסנהדרין פ"ק דמרתא שמיה: ר' זעירא כהן הוה והכי אמרינן לעיל בפ' שלשה שאכלו דקרא כהן במקום לוי:

אשר ברא פרי הגפן. דמה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית היה כלומר דאמאי לא תנינן פלוגתא דב"ש וב"ה לעיל גבי יין פ' כיצד מברכין:

ומשני יין מתחדש וכו'. דיין של שנה זו אינו כשל אשתקד. ואש אינו מתחדש כחו דכך כחו עכשו כשל אשתקד:

והאש מתחדש וכו'. ה"ג וטעמא דב"ה קא מפ' לקמן דהאש מתחדש בכל שעה נמי דקמא קמא אזיל:

שלא נבראו מששת ימי בראשית. מפ' לקמן ובפ' מקום שנהגו דבמוצאי שבת נתן הב"ה דעה באדם הראשון והביא שתי אבנים וטחן זו בזו ויצתה מהם אור:

אשר מצא. ענה המציאם:

המיונס. לא אתפרש ורש"י פי' מין חיה:

הימיסו. כמו אחינו המסו את לבבנו דאמרינן בפ"ק דמעשרות פלגון ליבנא לשון חצי דחציו סוס וחציו חמור:

מיזבון מולוון. לקנות פרדות:

חרדון. צב:

חברבר. ערוד קרוי בגמ' דילן:

האש מניין. בא כיון שלא נברא בששת ימי בראשית:

אותה האורה. ששמשה בע"ש שנברא בו אדם וקסבר דשמשה האורה של יום ראשון כל ששת ימי בראשית ואע"פ שנתלו המאורות ביום ד' לא שמשו וכן דעת יונתן ב"ע ע"ה בפסוק ונוגה כאור וכו' ומה שכתוב להבדיל בין היום כבר כתב רש"י ז"ל משנגנז האור הראשון אבל בששת ימי בראשית לא שמשו אלא האור והחושך הראשון זה ביום וזה בלילה ומה שאמרו נובלות אורה של מעלה גלגל חמה היינו לכשיגיע זמנו לשמש שלא כדברי הרמב"ן ז"ל:

באותה שעה זימן לו הב"ה. במו"ש:

שני רעפים. כלומר אבנים קלים והכי איתא בפ' מקום שנהגו:

שכבר שבת האור כל אותו היום. ודבר חדש הוא שנחסר בו כל היום ועכשו נהנה ממנו:

על הנר. של גוים משום דלא שבת ממלאכת עבירה שהגוי עושה מלאכה לאורו ותניא בגמ' דילן אור שלא שבת אין מברכין עליו ומוקי לה שלא שבת מעבירה:

על הבשמים. של גוים מוקי בגמ' דילן במסבה של גוים דסתמן לע"ז עבדי ובגמ' פריך היינו סיפא ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז:

ולא על הנר. של מתים דלא עבידא להאיר לחיים אלא לכבוד המתים ובגמ' מפ' הי ניהו נר של מתים דעבידא לכבוד:

ולא על הבשמים של מתים. דלעבורי ריחא וכו' זוהמא וסרחון של המת הוא דעביד ולא להריח:

עד שיאותו. בגמ' מפ' מאי יאותו:

מה ופליג. וכי פליג אמתני': ומשני קיימונה במעשן לפני חנותו. העמידוה בני הושיבה הך ברייתא דר' יעקב במעשן הגוי לפני חנותו בודאי להריח עבד שיתקרבו האנשים אל חנותו ומתני' במסיבה עסקינן דסתמא לע"ז והכי מוקי לה בגמ' דילן:

עששית. פנס לינטירנא בלע"ז:

אע"פ שלא כבתה. ודלקה כל יום השבת מברכין ואע"ג דלא שבת האור שבת ממלאכת עבירה הוא דאמרינן:

ספקלריא. כגון שהיה רואה נר בעד החלון ובחלון זכוכיות שקרויין ספקלריא:

רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה. כגון דמרחקא:

משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת. כגון דקיימא בקרן זוית:

מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

והשלהבת לא נהנין. לכתחלה ומדרבנן אין נהנין ואם נהנו אין חייבין אשם מעילות דלית ביה מששא:

גחלת של ע"ז אסורה. דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ושלהבתה מותרת אפילו מדרבנן לא גזור בה משום דע"ז מאיסה ובדילי אינשי מינה הכי מפרש לה בפ' משילין:

והשלהבת פטור. מוקי לה התם כגון דשייף לחרס משחא ואיתלי ביה נורא דגחלת ליכא ושלהבת איכא. ומשום חרס לא מיחייב וכגון דלית ביה שיעורא:

אין מברכין על הגחלת. כדמפ' ואזיל בגחלת שאינה לוחשת:

הנקטפת. שנקטפת שלהבתה הדקה ממנה שעולה ויורדת בה:

ניחא גוי שהדליק מישראל. דאור ששבת הוא אלא ישראל שהדליק מגוי למאי מברכין: וכ"ת דקמא קמא אזיל אי הכי אפילו גוי מגוי נמי:

אשכח תני וכו'. דיש אמורא מצא ברייתא שאסור וק' ובגמ' דילן פירשוה דגוי מגוי גזרינן משום גוי ראשון ועמוד ראשון. ישראל מגוי אתוספת דהתירא הוא דקא מברך:

בשביל אותו ישראל ששם. ובגמ' דילן פליג כיון דרוב גוים אין מברכין עליו:

על הבשמים של לילי שבת. שבטבריא היה מנהגן לגמר הכלים בערבי שבתות שיריחו ריח טוב לכבוד השבת. ובצפורי היו נוהגין לגמר הכלים במו"ש וגם הן היו עושין לכבוד השבת כדי להשיב נפש מן הצער שהיה להם באיבוד נפש יתירה והיו מגמרין הכלים כדי להריח ריח טוב ועל אותו ריח אין מברכין שהוא לכבוד ולא להריח איהו גופיה:

אור ע"ש בסוריא. בלילה ע"ש היו עושין כן בסוריא משמחת ביאת השבת:

למעלה ממטתו של מת. שקבועין שם על קבריהם כדרך שעושין הישמעאלים:

אבל לפני מטתו כשמוליכין לקוברו כיון שאין קבועין שם לכבוד החיים הן עשויין הילכך מברכין ובגמ' דילן אמרינן כל שמוציאין לפניו ביום אין מברכין עליו:

תפתר בע"ז של ישראל. ואשמעינן דאע"פ דפקר ואין מאמין בה אלא כדי להטעותן אין מברכין עליו:

הבדילו לו. לצורכו הב"ה:

הבדלה ממש. שהבדיל האור בשעה שמדת היום משמש למעלה והחושך בשעה שהלילה משמש למעלה:

איסטרטיגי. פקיד נציב פלשתים מתרגמינן איסטרטיג פלשתא:

לכשבראם עשה שלום ביניהם. שהגביל לכל א' גבולו:

נאות לכם. תרגום אונקלוס נטפס לכון לשון דפוס כדתנן טפוס של תפלה כלומר נלך לנגדכם ולרצונכם ככל תאותכם כמדתכם בכוון כדרך צורה שעושין בדפוס והיא כמדת הדפוס והכי נמי עושה באור היד צל כצורת האצבעות:

לעות. לשון עת פאשר טיינפו בלע"ז:

לבייש את עובדיהן. והפסילים יעידו על עובדיהן אע"פ שאינם רואים ואינם יודעים כדי שעובדיהן יתביישו ומתני' לאו על פסילים קיימא אלא ביום האיד:

מקריב קומיה. היה מקרב לפניו האור כדי לברך עליו:

עד שיתעכל המזון. בגמ' מפרש שיעור עיכול:

שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו. לכבוד עצמו הוא חוזר לכבוד שמים לא כ"ש:

שמא מטריחין. אותו שיתבטל ממלאכתו ויחזור למקומו ויברך:

עד מתי הוא מברך. שעדיין לא נתעכל המזון:

עד שירעב. מחמיר הוא משמואל:

בא להם יין אחר המזון. ובימות החול:

מברך על היין. תחילה מפ' בגמ' דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכלו ירק מבושל והוא מזונן או קיטנית והוא מזונן דברכה אחרונה של מזונן הוא בורא נפשות וחיישין ב"ש דילמא שתי מקמי דבריך בורא פרי הגפן ואותו כוס לברכת המזון הוא דטעונה כוס ומשום הכי מברך ברישא בורא פרי הגפן:

עונין אמן אחר ישראל המברך. ואפילו לא שמע כלל אבל לא אחר כותי שמא ברך להר גריזים:

ע"י שהוא בן ברכה קטנה. ק' ליה לר' בא אמאי אמרי ב"ש יין קודם דהא ב"ש סברי לעיל דמברך על היום תחלה דכבר קדש היום והכא נמי הרי אכל תחלה ולהכי מוקי לה שלא אכל אלא ירק או קיטנית שברכתו אחרונה בנ"ר שאינו אוכל פת באותה סעודה ומתוך שהיא ברכה קטנה טעי אטו אם אוכל פירות באותה סעודה וגמר לאכול פרי אחד ומברך בנ"ר ויש לו יין שותה יין ואינו מברך בפ"ה אם ברך בתחלה אבל לעולם היכא דליכא שכחה מודו ב"ש דברכת המזון קודמת כדאיתא לעיל בריש פרקין:

ברם הכא ע"י שהוא וכו'. טעות סופרים הוא ולא גר' ליה הכא ובריש פרקין מקומו:

בלא אכל עמהם כזית. דהך ענייה לאו להוציא עצמו הוא דהא לא מחייב אלא משום דאמרינן לקמן עונה אדם אמן אפילו לא אכל ואשמעונן מתני' אע"פ שלא שמע אלא שרואה אחר עונה עונה אמן:

והוא שענה ראשי פרקים. כי אמרי בהלל שמע ולא ענה יצא ובלבד שעונה ראשי פרקים דאמרינן בפ' לולב הגזול מצוה לענות ראשי פרקים:

הללויה הללו עבדי ה'. ראש המזמור וכן כל ראש מזמור ולמעוטי הפסקות שמפסיקין כגון מה אשיב לה' שאינו ראש מזמור:

אינו אומר נברך שאכלנו אלא א"כ אכל. ואומר ברוך הוא ומבורך שמו לעולם ועד:

אמן יתומה. לקמיה מפרש:

קטופה. שמחסר קריאת הנון שאינה מוציאה בפה שתהא ניכרת:

חטופה. שקורא אות האלף בחטף ולא בפתח. וצריך לומר אמן בקמץ ולשהות בקריאת הנון מעט:

ולא ידע למה הוא ענה. שלא שמע הברכה אלא עונה מפני עניית האחרים:

הדרן עלך אלו דברים