התרומה. מפ' בגמ' דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבין מיתה הזרים ול"ש טהורים ול"ש טמאין כולם חייבין:

והבכורים. כדמפרש בגמ' דבכורים איקרו תרומה וזר האוכלן ל"ש טהור וטמא בטהורים ול"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בגמ' איכא מ"ד דאפילו לכהנים במיתה כדמשמע פשטיה דקרא ואיכא מ"ד דוקא בזרים הוא דכתיב כדאיתא בגמרא:

וחומש. האוכלן שוגג דכתיב בתרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ובכורים בכלל:

ואסורים לזרים. למר ה"ק ואסורין דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפילו כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולם יש בהם מיתה:

והם נכסי כהן. מפ' בפ' הזרוע למאי הילכתא וקאמר כדתנן בסוף מכילתין ולמה אמרו בכורים נכסי כהן וקאמר שהוא קונה מהן עבדים קרקעות ולקדש אשה וכו' למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין היא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בגמ' דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שאין כן בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן:

ועולין בא' ומאה כדילפינן לעיל במס' ערלה פ"ב מקראי וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דיינין הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים:

וטעונין רחיצת ידים. אפילו אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהן להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוה דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו:

והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו כל טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפ' י"א דפרה ואיתיה נמי בביצה פ' שני:

משא"כ במעשר. במע"ש אין בו מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא איירי הכא דאין לתרומה פדיון ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה כדאיתא במס' מעשר שני ולקדש בו את האשה פלוגתא דר"מ ור' יהודה פ' שני דקידושין וקיי"ל כר' מאיר דממון גבוה הוא ואפילו בדיעבד נמי לא קדש ולא בעי אחד ומאה אלא דבטל ברוב כדתניא בתוספתא ומייתי לה לקמן ובפ' הזהב כגון שאין בו שוה פרוטה דלית ליה פדיון ומיירי בנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלים ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדייה הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש אפילו לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון משא"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בגמ' מפ' לה:

בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ומתנת תרומה טמאה לכהן כדמפרש בפ' כל שעה ובפ' הערל להסיקה תחת תבשילך ואתרווייהו כתיב משמרת הילכך כי כתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אתרווייהו קאמר והכי איתא לקמן אוכלי תרומה בזרים טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וכו' בעון מיתה והך דרשא גופה דרשינן נמי גבי בכירים בין טמאים בין טהורים כיון דתרומה מיקרו:

ולא ישאו עליו חטא ומתו בו. לעיל מיניה כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ומפ' בפ' הערל דבתרומה קאי:

בקדשים הכתוב מדבר. דבההיא פרשתא נמי כתיב אכילת קדשים דכתיב איש אשר יקרב מכל זרעכם ויקרב מפ' בתו"כ דיאכל הוא דקאמר:

כבר כתיב כרת בקדשים. בההיא פרשתא:

יש מת וחוזר ומת. דכרת קדים עונשיה למיתה בידי שמים.

מה חמית מימר וכו' מה ראית לומר וכו' כלומר מנא לך. שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים. כדמפ' קרא ואזיל אהרן ובניו יבאו וגו':

כבלע את הקדש. כשמכניסין הכלי הקדוש כל אחד בנרתיק הראוי לו כדמפורש התם וזהו בילוע שלו וכן תרגום אונקלוס כד מכסן ית מני קודשא לא יבאו אלא לאחר שנתנו כל כלי בנרתיקו יבאו שלא יזונו עיניהם מן הקדש והן היו עובדין עד חמשים אלמא כל מי שמת תוך אותו זמן בכרת הוא מת:

צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה מענישין. באותו זמן כדאשכחן בדור המבול שלא הקפיד על עונם אלא מבן עשרים שנה ולהכי יהבי ליה זמן משעת עונשים חמשים ובהדי עשרים הוו להו ע' ולכי מיית בן חמשים משמע דכולהו עשרים דמחילה שקלי מיניה:

בכל עצב יהיה מותר. בכל מה שדוחק האדם את עצמו כגון לעשות יותר מדאי או לפרנס עצמו בדוחק יהא לו מותר לשון יתרון ומרויח הוא אבל המרבה דברים יש לו חסרון והפסד ובפ"ק דתענית הוכיחו התוס' היאך היה שמואל הנביא נ"ב שנה:

שתים שגמלתו. שכך שיעור ההנקה וכך גזרו חכמים על המניקה שלא תינשא ואחר שגמלתו העלתו מיד דכתיב ותעלהו שמה כאשר גמלתו והיא התפללה וישב שם עד עולם ומשישב שם מנינן ומזמן ישיבתו בעזרה חמשים שנה חייה ובפ' אלו מגלחין קאמר רבה חמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת והאי דלא חשיב להו משום כבודו דשמואל הרמתי:

מיתה האמורה בתורה. כגון דתרומה ודבעל שור הנסקל:

אם לא זאת אעשה. סיפיה דקרא במדבר הזה יתמו ושם ימותו:

ועוד עשה במדבר וכו'. ובפ' יש נוחלין אמרינן דלא מת א' מהן פחות מבן ס. שנה:

וכתיב תבוא בכלח אלי קבר. בכלח בגימטריא שתין הוו והכי איתא פ' אלו מגלחין:

בהם ע' שנה. וזו בשביל תיבה:

בן שמונים שנה אנכי היום. וכתיב וברזילי זקן מאד:

אפר חמשים. רץ חמשים כלומר חי חמשים:

זקן שאכל. בן שבעים:

יאכל וחדי. בתמיה:

לארבעה. שנפל במטה:

מיתה הדופה. נפקא מכרת דיומי ולכלל מיתת כל אדם לא בא:

?(ב) כהנא שאל לר' זעירא זר שאכל תרומה בטומאה. מהו מי אמרינן דכיון דכתיב בפרשת אמור בכהן טמא שאכל תרומה ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם וכל זר לא יאכל קדש דהשוה הזר לכהן טמא וזר נמי חייב מיתה או דילמא כהן טמא במיתה וזר בלאו דלא יאכל קדש ולא קאי אלעיל מיניה:

א"ל בעון מיתה. כיון דתרווייהו נשנו בפרשה אחת ונסמכו מה כהן טמא במיתה אף זר במיתה:

מן דצלי. אחר שהתפלל שנראה שזה היה קודם תפלה חזר בו ממה שאמר דור נמי במיתה:

וא"ל אני ה' מקדשם הפסיק הענין. בין כהנים טמאים לזר ונמצא דכהנים טמאים שאכלו תרומה חייבין מיתה וזר חייב בלאו ותו לא והיינו דאמר בסמוך:

כהן שאכל תרומה בעון מיתה. כלומר ולא זר דאני ה' מקדשם הפסיק הענין ולפי פי' זה יסכים תלמוד זה בהך שקלא וטריא עם תלמוד שלנו בס"פ הנשרפין אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה א"ל רב כהנא ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש דכתיב בפרשה הכהנים טמאים שאכלו שהם במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ודחי ליה אני ה' מקדשם הפסיק הענין עד כאן הנה דרב דסובר התם דזר אינו חייב מיתה משום אני ה' מקדשם דהפסיק הענין איהו נמי קאמר הכא כן וזה דעת ר' זעירא וא"כ כשאמר ר' זעירא בעון מיתה כלומר כיון שכתוב בפרשה הכהן טמא דחייב מיתה ה"נ זר ומהרש"ס ז"ל הוסיף בנסחתו א"ל הוא בעון מותה ופי' הוא בעון מיתה ואין כהנים בעון מיתה אני ה' מקדשם הפסיק הענין ובכהנים קא מזהר דעלייהו קאי קרא דקאי אערב שמש והדר כתיב וכל זר לא יאכל קדש משמע דכי אזהר רחמנא אטומאה לעיל אפילו אכהנים קא מזהר והיינו טעמא דרב דבסמוך:

ור' חייא בש"ר יוחנן זר שאכל תרומה בטומאה בעון מיתה. דוקא ולא כהנים והכא לא מצינא למימר דה"ק זר וכהנים נמי כמו שהיה קס"ד דר' זעירא דא"כ היכי קאמר בסמוך מתני' מסייעא לר' יוחנן אוכלי תרומה בזרים וכו' אוכלי תרומה בכהנים וכו' ואי ר' יוחנן סבר דאכהנים נמי איכא מיתה איך ברייתא מסייעתו דתני דאוכלי תרומה בכהנים או עשה או לא תעשה או מצוה ואילו מיתה ליכא אלא דר' יוחנן דקאמר זר שאכל תרומה בעון מיתה כלומר ולא כהנים ולהכי מסייעתו ברייתא דקאמר דאין באוכלי כהנים כלהו מיתה ובאוכלי זרים כלהו במיתה:

טהור שאכל טמא. כהן טהור שאכל תרומה טמאה:

בעשה. כדמפרש בסמוך ר' אבא בר ממל ור' ייסא:

טמא שאכל טהור. כהן טמא שאכל תרומה טהורה:

בלא תעשה. שנאמר בכל קדש לא תגע ומפ' בפ' הערל קדש היינו תרומה ובפרשת אמור כתיב נפש אשר תגע בו ונטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואחר יאכל מן הקדשים:

וטמא שאכל טמא בל"ת. דכתיב בקדשים לא יאכל ועל כל תרומה קא מזהר בין טהורה בין טמאה:

מה חמית מימר טהור שאכל טמא בעשה. מה ראית לומר שכהן טהור שאכל תרומה טמאה שהוא בעשה אם האזהרה היא שלא לאכול בשלילה האיך יצוייר שם עשה המורה על החיוב וקאמר דאמר קרא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והו"ל לומר יאכל הקדשים מאי מן אלא ודאי אתי למימר ממקצתם ולא הכל ומאי נינהו מקצת הטהורים ודייקינן הא מן הטמאים לא א"כ הוא לאו הבא מכלל עשה וקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה ולכך קאמר דהוא בעשה דשלילת אכילתו שהוא לאו באה מכח חיוב אכילתו בטהורים:

ממשמע שנאמר כל אשר לו סנפיר וכו'. אתא לסיועי דלאו הבא מכלל עשה עשה מדתניא ממשמע שנאמר כתיב בפרשת שמיני את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו וקאמר דאטו ממה שנאמר את זה תאכלו ומבאר סימני סנפיר וקשקשת איני יודע דאשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו והלא מכלל הן אתה שומע לאו וא"כ למה נאמר לא תאכלו אלא לכך נאמר דלחייב עשה נאמר תאכלו ולחייב לא תעשה נאמר לא תאכלו א"כ משמע דאם לא נאמר לא תאכלו אלא את זה תאכלו לא הוה אמינא מכלל הן אתה שומע לאו ולאו הבא מכלל עשה לאו אלא לאו הבא מכלל עשה עשה:

ר' ייסא שמע לה. לטהור שאכל תרומה טמאה בעשה:

מן הכא. והוא נמי לאו הבא מכלל עשה והוא משום דכתיב בפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ותנא דבי ר' ישמעאל אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ושרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע בו הטמא א"כ כאן הוא דשרי לטהור לאכול טמאה אבל בתרומה לא שרי לטהור לאכול טמאה והוא לאו הבא מכלל תאכלנו שהוא עשה ולפיכך אמר שהוא בעשה:

ולא בקדשים. קושיא מה ראית לעשות דוקיא זו כאן תאכלו ולא בתרומה דייק הכי כאן תאכלנו ולא בקדשים:

א"ר יוחנן בר מריא אין בגין קדשים. הא כתיב קרא אחרינא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל א"כ האי דיוקא הוא לתרומה:

מתני' פליגא על רב. דאיהו אמר כהן טמא במיתה ואין זר במיתה דאני ה' מקדשם הפסיק הענין:

התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. ופשיטא דמילתא דאישראלים קאמר דחייבים מיתה שהם זרים:

פתר לה בכהנים. דהא דמיתה בכהנים:

ופריך והא תנינן חומש. ואין חומש לכהנים:

ומשני פתר לה לצדדין. חיוב מיתה לכהנים וחיוב חומש לזרים:

מתני' מסייעא לר' יוחנן. היה עולה בדעתי דבמקום מסייעא הוה צריך לגרוס מתני' פליגא והיה מתפרש דכיון שהוא מחייב לזר מיתה ומתני' לא קאמר אלא אסורים פליגא עליה והיה הדבר קשה עלי להגיה מדעתי אחר זה ראיתי בפירוש מהרש"ס ז"ל שכתב מתני' מסייעא בתמיה דאותבת לרב מינה וכו' ולפי דרכנו יתפרש כן מדאותבת לרב ממתני' משמע דסברת דמסייע לר' יוחנן ואטו מתני' מסייע ליה והלא לא מסייע ליה אלא פליגא דתנן ואסורים לזרים משמע אסורין בלבד והוא אמר זר במיתה:

ומשני פתר לה בפחות מכשיעור וכולה מוקי לה בזרים מיתה וחומש בכשיעור ואסור בפחות מכשיעור. ?(ב) וקשה לי תינח לגבי חומש אלא לגבי דימוע מאי איכא למימר דהא מדמעת עד א' וק' אינה נוהגת כמ"ש כדתנן במתני' דאלו בכורים והא תנן במס' ערלה (פ"ב משנה א') דבכורים מדמעת עד ק"א ואי בכורים שאין בהם קדושה מוקמת לה היכי תני בכורים דאין מדמעין לחוד מ"ש נמי אינו מדמע ועוד דתנן לקמן נקנין במחובר לקרקע קדושים ור"ש משום דסבר דתרומה קרינהו רחמנא פליג עלייהו דרבנן דלאחר תלישה צריך לקרות להם שם משמע דלרבנן במחובר סגי וקדשי ויותר נכון לומר קתני לה כדמפרש בסיפא ונוהג בכל הפירות משא"כ בבכורים ואילו מ"ש נוהג בכל הפירות וכן נוהגת בכל השנים משא"כ במעשר ואלו בכורים נוהגין בכל השנים וה"נ עד מן הטהור על הטמא הוא משא"כ בבכורים ומדמעת וחייבין עליה חומש הוא משא"כ במעשר וחסרה היא ותני בברייתא הכי משום דבמתני' קתני דמ"ש שוה לתרומה ושוה לבכורים ?(ד):

לך נתתים למשחה. ובקרא דמשמרת תרומתי כתיב:

לגדולה. כדאמרינן בפ' הזרוע מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי וכו' כדאיתא התם ותרגום למשחה לרבו:

ולהדלקה. נמי מהכא דרשינן דעני אין לו נר כדאיתא בריש ברכות:

בין טמאים בין טהורים. דבכורים שנטמאו שרו להדלקה כתרומה דתרומה ובכורים בההיא פרשתא כתיבי ותרומותי דדרשינן לעיל בשתי תרומות הכתוב מדבר על כל שם תרומה קאי ואילו לעיל תנן נטמאו נופצן משמע דאין לו כאן הנייה אלא סלים:

ומפ' ר' אבהו ולא בערתי ממנו בטמא. ובוידוי כתיבי בכורים דקאמר בערתי הקדש מן הבית ודרשינן לקמן הקדש העליון במשמע דהיינו פרשת בכורים ומעשר שני בהדיא אשכחן דאיקרי קדש בפ' בחוקותי ואהני דאיקרו קדש קאי ולא בערתי ממנו בטמא אלמא בכורים ומעשר שני שוין דאסור לבער מהן בטומאת עצמן והכי איתא נמי בפ' הערל:

ראוי לפדותו ולאכלו ואת אמר הכין. וכיון דאית ליה פדיון פשיטא דאין מדליקין בו דדבר שיש לו מתירין הוי ובפ' לא יאמר נפקא לן מקראי דמעשר שני שנטמא שפודין אותו: ומשני לא אתיא דא אלא או בלוקח בכסף מעשר שני שנטמא וכר' יהודה דס"ל התם דיקבר או בבכורים שנטמאו ודברי הכל:

תמן תנינן. פ' אין דורשין:

נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה. די להן בנטילה מכלי שאין בו אלא רביעית מים ובפ' כל הבשר מפ' דלחולין עד פרק ראשון ולתרומה עד פרק שני ולקדש מטבילין שלמים או חטאות לכהנים יש מעלה שצריך להטביל הידים במ' סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף:

דתנינן תמן. פ' י"א דמס' פרה ומייתי לה פ' השוחט ופ' אין דורשין:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כל שהוא מן התורה טהור וסופרים גזרו עליו טומאה כגון הידים והכלים שנטמאו במשקין והבא במים שאובין וכל הנהו דאמרו פ"ק דשבת דילן טומאת שני לטומאה גזרו עליהן:

מטמא את הקדש. שעושהו שלישי וטמא שעושה רביעי:

ופוסל את התרומה. דשלישי בתרומה פסול ולא עביד רביעי כדאיתא בפ' השוחט:

מותר בחולין ובמעשר. דקס"ד דר"מ שרי ואפילו בלא נטילת ידים מותר ליגע דלא עבד שלישי וטעמא כיון דמ"ש קל דלא בעי' הערב שמש:

אוסרין במעשר. ליגע בלא נטילת ידים דעבדי שלישי:

נפסל גופו וכו'. אוסרין דאמרי רבנן היינו דטבילה כל גופו בעי מ' סאה דהא ארישא קיימין דקתני כל הטעון ביאת מים וכי פליג ר"מ על רבנן היינו דלא בעי כל גופו טבילה במ' סאה אבל נטילת ידים דכ"ע לא פליגי דבעי:

ומאי כדון. וא"כ מהו עכשיו תירוצא דרומיא דמתני':

הן דתימר המעשר טעון רחיצת ידים. דהיינו מתני' דחגיגה כר"מ היא:

ברוצה לאכול. המעשר:

הן דתימר אין מעשר טעון רחיצה. דהיינו מתני' דפרקין:

ברוצה ליגע. ולא לאכול:

ופריך ולאו הוא רוצה לאכול הוא רוצה ליגע. דהא קתני בה דתרומה ובכורים טעונין רחיצת ידים והא מתני' כר"מ מוקמת לה ולר"מ בין לאכילה בין לנגיעה שרי' ברחיצת ידים לתרומה ולבכורים וא"כ כי קתני סיפא מה שא"כ במעשר בין לנגיעה קאמר דשרי בלא רחיצת ידים:

ומשני אלא משום נטילת סרך. מתני' דחגיגה דמצרכא נטילת ידים בין במעשר בין בחולין מיירי בפת ומשום נטילת סרך דאמרינן בפ' כל הבשר נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה ומתני' דפרקין בפירות דלא גזור בהו סרך תרומה דאמרינן התם הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח:

ופריך והתנינן תרומה וכו' כלומר והא תנינן גבה. דההיא מתני' דחגיגה תרומה ותרומה ליכא למימר בה דנוטלין בפת ותו לא דהא תקנתא גמורה היא דכל שני עושה בה שלישי בכל אביזרהא קאמרינן דכוותה דההיא קתני בחולין ובמעשר והשתא בהך דיוקא דדייקינן שייכא לן קושיא אחריתי דגבי חולין אפילו בפירות מחייבינן נטילת ידים דדומיא דתרומה קתני ותקשה לן אההיא דכל הבשר דאמרינן הרי זה מגסי הרוח:

אלא. הכי הוא תירוצא דכולא מתני' ההיא דחגיגה מיירי בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומעשר השנוי שם כה"ג הוא ומשו"ה אפילו פירות עבדי שלישי ובעי נטילה ומתני' דפרקין במעשר גרידא דדמי לחולין גרידי:

ופריך ולאו כחולין הן. ולא עבדי בהו שלישי:

אי כר' שמעון בן אלעזר. דיש ידים תחלות לחולין ומתני' דחגיגה בידים תחלות מיירי דמדינא צריכין נטילה דעבדי שני ומעשר כה"ג ותרומה דתני גבה בדינה דהיינו שניות דעבדי שלישי ובפ' שני דחולין מפ' ומי איכא ידים תחלות ומשני כגון דנכנסו ידיו לבית המנוגע דידיו תחלות אליבא דר' עקיבא כדאיתא במס' ידים דידיו תחלות ועושות שני וקאמר ת"ק דברייתא דדינא דתחלות לא הוזכר אצל חולין אלא לענין תרומה וקדשים ורשב"א סבר דאף לחולין הוזכר ומתני' דחגיגה כרשב"א תוקי' להו אפילו בחולין גרידי ובידים תחלות ואיבעית אימא בידים שניות וכר' אלעזר בר צדוק ובחולין שנעשו על טהרת הקדש וכדאמרן דקסבר דאית בהו שלישי ומעשר דקתני התם נמי כה"ג הוא והשתא חולין ומעשר ותרומה דקתני להו בהדי הדדי מדינא אית בהו שלישי ואפילו בפירות נמי בעי נט"י:

דתנינן תמן. במס' טהרות:

הרי אלו כחולין. ואין באין לכלל שלישי:

הרי הם כתרומה. כדמפרש לטמא ב' ולפסול א' הראשון והשני טמא בהן דהטומאה יוצאת מהן לטמא אחד והשלישי פסול ואינו טמא לעשות רביעי ואפילו בקדש:

טעונין הבאת מקום. שצריך ליטפל בהבאתן לירושלים ולא להניחן בגבולין וירקבו כדכתיב קרא ומייתי לה בגמ' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם דהיינו מעשר שני דבעי מחיצות ותרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהן יד כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כדאיתא בגמ':

וטעונין וידוי. בפ' בתרא דמס' מעשר שני תני זמנו דתנן עיו"ט הראשון של פסח ברביעית היה הביעור במנחה ביו"ט האחרון היו מתוודין ביערתי הקדש מן הבית וכו' כדאיתא התם ובגמ' יליף נמי בכורים דבעו וידוי ובהני תרתי מודי ר"ש ובגמ' פריך דתרומה נמי בעיא וידוי דתנן התם וגם נתתיו ללוי זה תרומה:

ואסורין לאונן. מ"ש בעשה דושמחת:

ובוידוי. כתיב לא אכלתי באוני ממנו ובגמ' יליף בכורים מיניה:

ור"ש מתיר. בכורים לאונן בגמ' מפ' טעמא דר"ש מה שאין כן בתרומה דדרשינן בפ' אלמנה לכה"ג זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות:

וחייבין בביעור. בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית היה הביעור כדתנן בפ' בתרא דמ"ש ואע"ג דבכורים ניתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שנת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפילו הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואילו בכורים ומ"ש בין הנוטלן בין הנותנן דהיינו בעלים חייבין בביעור ובוידוי כדאיתא בגמ':

ור"ש פוטר. את הבכורים מן הביעור דסבר דבנתינה לכהן סגי ואין הכהן צריך לבערן והכי תנן התם בהדיא כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערין בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:

ואוסרין בכל שהן מלאכול וכו'. פי' זו הבי"ת בירושלים בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלים כלומר כיון נכנסו מ"ש ובכורים תוך ירושלים ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלים וירושלים סבת האיסור דלא מצי למיפרקיה למ"ש דקלטוהו מחיצות דאם לא היה נכנס היה נפדה:

כל שהן. מפ' בגמ' דלאו אפילו שאין בו שום פרוטה קאמר אלא בין סאה דעלייה בין שאר סאין כלומר דאפילו שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך מאה של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה דניתנת לכהן שנתערבה ואפילו באלף אותו התערובת טעון מחיצה ולא מבעיא תערובת הסאה אלא אפילו המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפילו באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלים מטעם דבר שיש לו מתירין דקיי"ל בפ"ק דביצה דאפילו באלפא לא בטיל והא דתני לעיל דמ"ש לא בעי אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לעיל בשנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלית ביה פדיון אי נמי שנכנס לירושלים ונפול מחיצות והכי איתא בגמ':

גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים. אם זרע מ"ש ובכורים גידוליהן בעו חומה והאי בי"ת נמי בשביל קאמר בשביל שיש להם היתר אכילה בתוך ירושלים אסורין מלאכול חוץ לירושלים ואינן נאכלין אלא בירושלים ובגמ' פריך דהא תנן בפ' הזורע תרומה גידולי מ"ש ובכורים חולין ומשני לה:

אף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר. בגמ' מפ' מאי קאמר:

מה שאין כן בתרומה. דעולה בק"א דתערובתה וגידוליה לא בעו חומה דהא היא עצמה נאכלת בגבולין ובפ' הערל אמרינן דתנא ושייר אוכלן בטומאת עצמן דלוקה ואסור להבעיר מהן בטומאה מה שאין כן בתרומה:

דכתיב ואת תרומת ידכם וכו'. ומעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני קאמר:

בכורים מנין. דבעו מקום:

דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך. בפרשת וידוי מעשר כתיב:

בכורים מנין. דבעי וידוי כדמפרש לקמן בגמ' דאפילו בפני עצמן:

הקדש העליון. דכתיב בערתי הקדש וכיון דוי"ו דנתתיו לא מצי קאי אמ"ש דהא לבעלים נאכל אלא מעשר ראשון קאמר ולא אשכחן דמ"ש מיקרי קדש אלא דהיינו בכורים האמורים בפרשה עליונה ובפ' הערל מפרש טעמא אחרינא דאיתקוש מעשר ובכורים בקרא דהבאתם שמה ליתן את האמור של זה בזה ור"ש מודי לת"ק בהא ולקמיה מפרש טעמא דהא משמע דלא דריש הקדש עליון כיון דפליג בביעור ובאונן א"כ גבי וידוי מנא ליה לר' שמעון דבשלמא הבאת מקום קרא כתיב בהדיא אלא וידוי מהיכא תיתי כיון דלא דריש הקדש העליון ובגמ' דילן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) גרסינן הכי מאי טעמא דרבנן דכתיב והבאתם שמה וגו' ואמר מר ותרומת ידכם אלו הבכורים ואיתקוש בכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורים לאונן ור"ש תרומה קרינהו רחמנא מה תרומה מותרת לאונן כדאמרינן זרות אמרתי לך וכו' אף בכורים מותרין לאונן ופרכינן עליה דר"ש נהי דהיקש לית ליה שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו דכתיב ושמחת בכל הטוב ומשני ההוא לזמן שמחה הוא דאתא דתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ע"כ.

כל אילין מיליא ור"ש פליג. דמשמע דלית ליה דרשא דהקדש העליון ואי הכי אמאי לא פליג נמי גבי וידוי דהא מטעם הקדש ילפינן וידוי גבי בכורים כדלעיל:

זו קריאה. כלומר היינו וידוי היינו קריאה בהדי הדדי כתיבי גבי בכורים:

דכתיב וענית ואמרת. ומייתר ואמרת דלכתוב לפני ה' אלהיך אלא ואמרת אתא לוידוי בזמנו בשנה רביעית ושביעית דהני כתיבי בפרשת וידוי דמעשר ואמרת לפני ה' אלהיך:

כיני מתני' ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. מפ' תלמודא למתני' דאע"ג דקתני ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים סתמא ולא פליג עליה ר"ש על כרחך כנה ויישובה של משנתנו הוא דמתני' חסרה היא ור"ש פליג עלה בעירובין דהיינו בבא דאוסרין כל שהן ולקמיה מפרש הי ניהו עירובין דשרי ר"ש וכן גבי גידולין פליג נמי ר"ש ולקמן מפרש טעמא דאשכחן בברייתא דר"ש פליג עלייהו דרבנן בהני תרתי ומייתי לה בסמוך:

והא אוף רבנין נמי מודי ליה. כלומר מדקתני אף לזרים ולבהמה ור"ש מתיר מכלל דרבנן פליגי ומשמע ת"ק קא אסר בגידולין והיינו דגבי מ"ש כי היכי דמעיקרא קמי זריעה אסירא ביה אכילת בהמה דנפש לא כתיב אלא בתרומה השתא נמי אסירא גבי גידולין וגבי בכורים כי היכי דמעיקרא אסירי לזרים השתא נמי אסירי גידולין והא ע"כ אף רבנן מודו בהכי דהא אנן בפ' הזורע בתרומות ומעשר שני ובכורים גידוליהן תולין והיינו דגבי בכורים שרו לזרים ולבהמה ובמ"ש שרו לבהמה והיכי תנן במתני' דר"ש מתיר דמשמע דרבנן אוסרין:

ומשני מן דו מותיב לון מן תמן. כלומר מתני' ה"ק טעמא דר"ש דפליג עלייהו דרבנן בעירובין ובגידולין מטעם דאפילו לזרים ואפילו לבהמה דשרי לכהן משום הכי ר"ש מתיר:

מן דו מותיב לון מן תמן. משם שהוא משיב להם משם הוא דקא שרי ר"ש:

אי אתם מודים לי וכו'. והכי מקשה ר' שמעון לרבנן ויש מחיצה לאכילת זרים אי אתם מודים דלא אהני מעלה דמחיצה לאסור גידולין דבכורים לזרים בתוך ירושלים והא אתם מודים לי בזה כדתנן דהוו חולין וכן גבי מ"ש דאסור לבהמה מי אהני מעלה דמחיצה לימא דאסירי לבהמה הא קא מודיתו לי דשרי לבהמה כדקתני חולין:

כשם שאין מחיצה לאכילת זרים. כלומר וא"כ נשוה מדותנו ונאמר גבי בכורים כשם שאין מחיצה מעלה לענין אכילת זרים כך אין מחיצה מעכבת לזרים ואפילו חוץ לחומה נמי שרו:

וכשם שאין מחיצה לאכילת בהמה. היינו גבי בכורים ומ"ש כשם שאין מחיצה לאכילת בהמה דשרו להאכילן לבהמה גידולי מ"ש כדתנן דגידולין חולין הן:

כך אין מחיצה מעכבת: לבהמה חוץ לחומה לאדם ואפילו לבהמה:

ורבנין. כלומר ורבנין מאי טעמייהו:

עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין. דאע"ג דגידולין דבכורים שרו לזרים ולבהמה וגבי מ"ש שרו לבהמה אפ"ה מחיצה אהניא בהו שלא לאכול חוץ לירושלים ואינו יכול לפדותם ורצו לעשות היכרא מטעם זה:

כמא דתימר דבר שיש לו מתירין וכו'. דשמעינן ליה לר' שמעון דאמר בפ' שלוש ארצות דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ור"ש אמר סוף סוף הא מודו רבנן דמחיצה איתרעא ליה:

מה פליגין ר"ש ורבנין וכו'. דמקשה פריך דמהך אהדרתא משמע דמאי דמצי להקשות עליהן ר"ש לרבנין היינו בגידולין כדאמרינן מן דו מותיב לון מן תמן וא"כ דוקא בגידולין הוא דיכול לחלוק עליהן שהן מודים בגידולין חולין:

אבל בעירובין אף ר"ש מודי כלומר יכול הוא להודות לרבנן:

ומה בין עירובין וכו'. וכי תימא כי הדדי נינהו דהא עירובין בנתבטלו בק' איירינן הא ליתא:

דעירובין בעינן הן. ולא נאבדו מן העולם וטעמא רבא איכא דאסורין לזרים ולבהמה חוץ לחומה מה שאין לומר כן גבי גידולין דהא כבר בטלו ואבדו מן העולם ואילו גידולין פנים חדשות הן ובריה חדשה היא ולא דמו וא"כ תיקשי לסתמא דתלמודא דאמר לעיל דבין בעירובין בין בגידולין ר"ש פליג עלייהו ומשני מה דר"ש מודי לרבנן בעירובי מעשר דאסורין לאכול אלא תוך החומה כיון דנכנסו:

אבל בעירובין וכו'. בתערובת של בכורים דמו לגידולין כדמפרש תלמודא טעמא בסמוך דצריך להרים מה שאין כן במעשר ושמא סבר ר"ש כר' אליעזר דאמר תרומה בעינה מחתא והכי נמי בכורים בכה"ג הוא הילכך כיון דמעלין אותן ליכא בתערובת שום קדושה כלל הילכך שרו חוץ לחומה ורבנן אזלי לטעמייהו וסברי דלא אמרינן תרומה בעינה מחתא ומדמעת לפי חשבון כדאמרינן בפ' סאה תרומה:

ותני וכן היה ר"ש אומר וכו'. הכי תנינן לה בתוספתא ר"ש אומר בכורים פטורין מן הביעור ר' יוסי אומר מעשר שני טעון וידוי ובכורים טעונין וידוי מה מעשר שני טעון ביעור אף בכורים טעונין ביעור א"ל ר"ש מה למ"ש דטעון ביעור. שכן דמיו טעונין ביעור תאמר ביכורים שאין דמיהן טעונין ביעור וכן היה ר"ש אומר אין הבכורים אוסרין עירוביהם וגידוליהם מלאכול בירושלים ע"כ פי' אין דמיהם טעונין ביעור שאין תופסין הבכורים דמיהן דאין להם פדיון הילכך כי מכרן כהן לכהן לקנות עבדים ובהמה טמאה אין צריך לבערן דאדרבא רחמנא שרינהו כתרומה קתני מיהת אין הבכורים אוסרין עירוביהן וגידוליהן אלמא בעירובין ובגידולין איפליגו ודוקא גבי בכורים הוא דשרי' בתרווייהו אבל גבי מעשר לית ליה עלייה בגידולין לחוד הוא דשרו לר"ש מטעמא דמחיצה איתרעאי אבל בעירובין דמעשר דבעיניה הוא דהא אין צריך להרים מודי ולקמן נמי מייתי ברייתא דמודי לרבנן בעירובין דמעשר דטעונין מחיצה אליבא דר' שמעון וברייתא דהכא נמי לא תני שריותא דרבנן בעירובין אלא גבי בכורים:

מעשר אין לו עלייה. דאין צריך להרים הילכך בתערובתו בעינו הוא דאכלינן ליה ומשו"ה מודי לרבנן:

בכורים יש להם עלייה. דתנן פ' שני דערלה התרומה והבכורים עולין בא' ומאה וצריך להרים וטעמא משום גזל השבט כדאיתא התם וכיון דמעלין אותה סאה ויהבינן ליה לכהן שוב אין המאה הנותרים בעו מחיצה ושרו בין לזרים בין לבהמה חוץ למחיצה דר"ש ס"ל כר' אליעזר וכדאמרן:

הוי מה דר"ש מודי לרבנן וכו'. כלומר כיון דטעמא דמודי להו במעשר היינו משוה דאין בו עלייה הוי אומר דאפילו גבי בכורים איכא צד דמודי להו והיינו באותה סאה שהעלה מודי להו לרבנן דבעיא מחיצה מטעמא דבעינה היא:

וטעונה הנייה. דאסור לעשות בה שום הפסד כגון להאכילה לבהמה או לרפואה או אם הם רמונים אסור לעשותם עסיס או אם הם תמרים אסור לעשותן שכר דכדרך הנייתן שרינהו רחמנא לכהנים דאיתקש בכורים לתרומה וכל הנהו גווני דתנינן גבי תרומה דאסירי במתני' וברייתא אסירי בבכורים גופייהו ובסאה דהעלאה אבל המאה כיון דשרו לזרים ולבהמה שרו נמי גבי מחיצה ושרי להוציאן חוץ לחומה ולאכלן זרים ואפילו להפסידן:

כולהון טעונין מחיצה. כולהו סאין בין דמאה בין הסאה דהעלאה בין במעשר בין בבכורים טעונין מחיצה מטעם דבר שיש לו מתירין:

וטעונין הנייה. כדרך הנייתן ושלא להפסידן ואזלי לטעמייהו דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון דס"ל מעורבת היא וכן גבי בכורים כה"ג הילכך כולהו שוין וטעונין מחיצה וטעונין הנייה גבי תרומה תניא בתוספתא פ"ט תרומה ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול וכן אין עושין בה הפסד דאין עושין מיין אלונתית ולא זילוף ר"ל להרביץ הבית אלא לאכול ולשתות וה"ה בבכורים דתרוייהו איקרו תרומה וגבי מעשר שני תנן נמי דניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה ותניא בפ"ק דמעשר שני בתוספתא אין נותנין שמן של מעשר שני לא על גבי צינית ולא על גבי חזזית דלא ניתן לסיכה אלא להנייה דדמו לאכילה ולא לרפואה דהוי הפסד. ואיכא למידק דבשביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעיא הנייה כדאמרינן שביעית ניתנה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' וגבי סיכה נמי קתני התם דלא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וכו' וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ"ט תרומה ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים קתני דהן נכסי כהן ושרי ליקח בהם עבדים וכו' ונ"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומ"ש תופסין דמיהן הילכך אין לוקחין בדמיהן מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הילכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מיקנייא וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למיעבד בהו אלא אכילה ודוק. ונקטינן מהך סוגיא דר"ש פליג ארבנן דבכורים בגידולין ובתערובת דאינן טעונין לא מחיצה ולא הנייה והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמ"ש בגידולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכו"ע שרו גבי בכורים בגידולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה איתרעאי והיינו דאמרינן לעיל כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלים ור"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגידוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלים ור"ש מתיר בשניהם במ"ש ובכורים וכי תנן אף לזרים ואף לבהמה ה"ק טעמא דשרי ר"ש בעירובין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כו"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז"ל לא ביאר סוגיא זו ותמהני עליו:

אנא בן עזאי דהכא. בפ"ק דקידושין גרסינן כי האי לישנא ופי' רש"י ז"ל כי הוה בדיחא דעתיה הוה רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי דהוה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום ע"כ:

תמן תנינן. פ' הזורע תרומה:

גידולי תרומה תרומה. התם מפרש טעמא:

וגידולי גידולין חולין. מפ' התם דהיינו בדבר שזרעו כלה:

טבל. מפ' התם טעמא דרובא חולין ובדבר שזרעו כלה:

ומעשר ראשון. שלא ניטלה תרומתו וזרעו דרובו חולין:

וספיחי שביעית. שאין מצויין:

ותרועת חו"ל. שאינה מצוייה:

והמדומע. שרובו חולין:

והבכורים. שאין מצויין ור' יוחנן לא ידע סוגיא דלעיל דאמרינן הא לענין מחיצה הא לענין זרות ובהמה:

שזרעו כלה. נפסד ונרקב כגון חטים ושעורים:

והתנינן איזהו דבר שאין זרעו כלה. משנה היא שם ואנן תרי מילי קשיא לן גבי מ"ש וגבי בכורים דבתרוייהו קתני התם גידוליהן חולין ובתרוייהו קתני הכא דגידוליהן אסורין ותרצת גבי מ"ש אבל גבי בכורים מאי תרצת:

וכי יליף וכו' חייבין בבכורים. בתמיה והא אין חיוב בכורים אלא בשבעת המינין כדתנן בפ"ק:

אזל בן עזאי דהכא. דלא ידע להשיב:

אתא שאל. ר' יוחנן לר' ינאי.

למעשר הושבה. כי נשאלה שאלה בבית המדרש ועליה הושבה משנתנו לענין מעשר היה דכי קתני וגידוליהן אסורין לענין מעשר קתני לה ולא לגבי בכורים דבכורים שרו דזרען כלה הן ובמעשר שני הוא דתני דאסירי ובדבר שאין זרעו כלה ומתני' דתרומה בזרעו כלה איירי:

מיחלפא שיטתיה דר' יוחנן. ששתק לר' ינאי ולא הקשה לו מה שהקשה לריב"ל:

תמן אמר ריב"ל לא ידענא היכן ונ"ל דקאי אההיא דתנן אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות והקשו על זה והא כתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומשמע דכל נבלה שריא לעשות בה סחורה:

ומשני ריב"ל לקרנה של נבלה הושבה. כלומר לדבר שאין בו משום נבלה כגון קרנה ועורה וטלפיה:

ואקשי ליה ר' יוחנן והא דרשינן בגדים שנים. אומר אני דקאי אההיא ברייתא דת"כ דתניא ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומע אני ארבעה בגדים שנאמר ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש ומפרש עלה ר' איתי דמיעוט בגדים שנים הרי כאן ארבעה אלמא דפשוטו של מקרא דרשינן והכא נמי תתננה אומר כדכתיב ולא משמע דקאי אקרנה אלא אנבלה גופה דאסירא באכילה: ומסיק פרכיה דתלמודא דכי היכי דהתם פריך ר' יוחנן דבגדי שנים משמע הכא נמי ליקשי ליה ר' יוחנן לר' ינאי וגידוליהן שנים משמע וקאי בין אמעשר בין אבכורים:

מ"ש בטל ברוב. הך ברייתא אתיא לפרש האי דתנינן בריש פרקין דתרומה ובכורים עולין בק"א מה שאין במ"ש דמשמע דבטלין ואין צריכין שיעור ואדרבא הכא תנן דמשום דבר שיש לו מתירין אסירי עירוביהן וחמירי יותר מערלה ומשום הכי קאמר באיזה מעשר אמרו דבטל ברוב והוא קל מ"ש טהור שנכנס לירושלים ויצא דאהאי לא אהני מחיצה ובטלה הוא טענת דבר שיש לו מתירין ומפ' לה בהזהב דקלוט מחיצות ודנפול מחיצות דנפל מחיצות דבאכילה אסור דקלוט מחיצות ובפדייה אסור הילכך אם נתערב בטל ברוב וליכא לפרש דכיון דיצא איפסיל באכילה כמו בשר שיצא חוץ למחיצתו דבריש בהמה המקשה יליף מקראי דשרי לאהדורי ועדיין מועלת מחיצה ולדברי ר ינאי אמאי פירשו דמ"ש דבטל ברוב היינו שהוא טהור ונכנס ויצא לא הו"ל למימר אלא משום דזרעו כלה מיירי אלא ודאי מאי דאסרינן כי לא נפול מחיצות ועירובו אסור משום דבר שיש לו מתירין ודלא כר' ינאי וה"ה גידוליהן לרבנן מהאי טעמא נמי אסור ל"ש דבר שזרעו כלה ל"ש דבר שאין זרעו כלה וקשיא לר' ינאי:

אוסר דמיו. דפדיונו נתפס ובעי חומה:

ועירוביו כל שהוא. ואפילו איכא אלף כנגד סאה דמ"ש כל התערובת בעיא חומה והיינו כדאסיקנא משום דאין בו עלייה:

וספק עירובו. נמי כל שהוא דהיינו אם נתערב בסאות הללו מ"ש שנכנס ויצא וקאמר בכל שהוא והא נמי משום דבר שיש לו מתירין:

וקנקניו. בתוספתא פ"ז דשביעית קתני וקונה את הקנקן אין לפרש דהיינו ההיא דתנן פ"ק דמ"ש כדי יין סתומות במקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין דשרו דמי מעשר להוציא גם הקנקן וחשיב כאלו כל הדמים הוו ביין דההיא לקולא והכא לחומרא במ"ש הוא דקתני אלא ההיא דפ' לא יאמר היא דתנן דאם אחר שגפן קרא שם קנה מעשר דההיא לחומרא היא וטעמא כדאיתא התם:

ואין מדליקין. כדלעיל מנין למ"ש עצמו שנטמא שאין מדליקין בו וכו' ואיתא נמי בפ' הערל:

מה שא"כ בשביעית. שביעית לא היא ולא דמיה טעונה מתיצה ולא עירובה וכ"ש ספיקה ואין יכול לקנות בדמי שביעית יין וקנקן דלא רבי רחמנא בשביעית כדרבי גבי מעשר:

ואמור אף בגידולין כן. לרבנן דלא פלוג בין עירובין לגידולין דבעו מחיצה ואפילו בדבר שזרעו כלה דלא גריעי גידולין שזרעו כלה מספק עירובו דאפילו בכל שהוא אסירי וקשיא לר' ינאי:

גידוליהן מותרין. ר"ש דפליג ארבנן וס"ל לר' הילא דר"ש סבר גידולי מ"ש לא קדשי ור"ש מרי דמתני' דהתם:

ופודה אותן בזמן זרען. ר"ש היא מפ' התם פודה את כלה אוצר בדמי אותה סאה:

לאיזה דבר וכו'. והא ר"ש היא:

קדושה שיש בהן. והפדיון טעון מחיצה ורבנן היא:

אוף הכא. כי קתני גידולין אסורין דטעונין מחיצה היא כיון דלא פדאן קאמר ולא פליג ר"ש דלענין פדיון הסאה לא קתני דהוו חולין והא דקתני דהוו חולין היינו דלא בעו פדיון לשארי גידולין:

ומסיק ר' ירמיה דהאי דקתני דהוו חולין היינו תוך העיר להתיר היתר זרות לגבי בכורים ולגבי מעשר דשרו לבהמה אבל לעולם אי לא פדה מעשר בזמן זרעו בעו מחיצה וסוגיא דלעיל אתיא כתירוצא דריש לקיש והקשה רבינו שמשון ז"ל תימה מה שייך למיתני מה שאין בתרומה אהא דגידולין אסורין אי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים והלא אף תרומה עצמה שריא חוץ לירושלים וכבר תנא ליה וטעונין הבאת מקום וי"ל משום דהכא היכא דהוו גידוליהם תולין לעולם אית בהו קדושה דבעו מחיצה אפילו אי שרינן להו לבהמה מה שאין כן בתרומה ובמקום דגידוליה חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה אין כאן שום איסור ויותר נכון לתרץ דאין ירושלים גורמת לה ולא לגידוליה ולא לעירוביה איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכו"ע ע"כ:

תמן תנינן. פ' בתרא דמ"ש:

זו תרומה ותרומת מעשר. אלמא תרומה טעונה וידוי:

אחד הנותנן. בעל הבית:

ואחד הנוטלן. כהן שקבלן בעי וידוי אף לאחר שקבלן אם השהן עד השנה הרביעית דצריך לבערן מן העולם וכיון דמצות ביעור עליה רמייא בעי וידוי משא"כ בתרומה דדוקא נותנה טעון וידוי אבל נוטלה אין טעון וידוי דאין חייב לבערה:

בפני עצמה אינו מתודה אלא. אגב אינך:

דתנינן תמן. פ' בתרא דמ"ש:

יש להם ערי מגרש. מ"ח עיר כדכתיב בפרשת מסעי כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' ויכולין להתוודות כדאיתא התם:

אם בתרומה ומעשר שלו הן. כלומר מהו הוידוי שמתוודין הכהנים אם לתרומה ומעשר ראשון שלו הן דתרומה לא בעיא ביעור דשלו היא לעולם ואם מעשר ראשון שלו הוא נמי ולא בעי אלא לאפרושי בלחוד ואיהו מצי לזכויי ביה ומאי מתודה וגם נתתיו ללוי ובמאי מקפיד תנא דבעי קרקע דיליה להתודות אלא במ"ש ובכורים הוא דקפיד דבהני בעי' קרקע דיליה להתודות דטעונין ביעור:

תרומה בפני עצמה אינו מתודה. דלא תליא תרומה בקרקע דיליה אלא אגב הוא דמתודה:

אוסרין את הגורן. משנגמרה מלאכתו דקרוי גורן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בפ' מי שהיה עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני נמי אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית ליה האי דינא אלא דמתני' תני מעשר שני דהוא בר ביקיה דבכורים ובגמ' מפרש היכי קבע מעשר שני בלא תרומה את הגורן והא תרומה קדמה לו:

ויש להן שיעור. תרומה. תרי ממאה ומעשר אחד מעשרה:

ונוהגין בכל הפירות. לדברי הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה:

בפני הבית ושלא בפני הבית. כר' יוסי דפ' הערל דאמר ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ:

ואריסין. שמקבל עליו לעבוד את הקרקע למחצה לשליש ולרביע:

ובחכורות. שמקבלה עליו בין עבדא בין לא עבדא:

ובגזלן. והוא דנתייאשו הבעלים כדאיתא בפ"ק דמכילתין:

מה שאין בבכורים. דאין אוסרין את הגורן דאפילו הפריש בכורים לא קבעי ואין להן שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז' המינין ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלהיך ותנן נמי פ' בתרא דשקלים דאפילו הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין וכו' כדתנן פ"ק דבעינן כל גידולין מאדמתך:

נקנין במחובר לקרקע. כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפרש ר"ש בתוספתא דאע"פ שקרא להן שם במחובר אין חייב עליהן עד לאחר תלישה והיינו לטעמיה דלקמן דאמר צריך לקרוא להם שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר"ש דאזיל לטעמיה דתרומה קרינהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב:

עושה אדם כל שדהו בכורים. בגמ' יליף לה מקרא:

וחייב באחריותן. כדתנן לעיל פ"ק עד שיביאם להר הבית דכתיב תביא:

וטעונין קרבן וכו' שיר וקרבן ותנופה. כולהו מפ' להו בפ' בתרא:

ולינה. בגמ' יליף לה ובגמ' יליף כולהו מקראי:

מה שאין כן בתרומה ובמעשר. דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתא למימר דאפילו בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק ליה משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש"מ דפסול ואפילו בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי' רש"י פ' האומר דקידושין ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום והתם יליף לה מקרא בגמ' ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגורן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חילול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ"ז ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחואה ואפילו שליח ואפוטרופוס מה שאין בתרומה ומעשר:

ומעשר אוסר את הגורן. והלא תרומה קדמה לו וממתני' משמע דמעשר גופיה קבע בלא תרומה:

בשתי דרכים. גרסינן דתרומה לשון נקבה ותלי דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ"ק דקידושין:

ניטלת מן הטהור על הטמא. דגבי תרומת מעשר לא בעינן מוקף וילפינן לה מקראי בפ' אין תורמין מפ' לה והקשה ר"ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז"ל דמדרבנן בעיא מוקף:

ואוסרת את הגורן. לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע"פ דמעשר טבול הוא כדאיתא התם פ"ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקא עביד הגורן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה בפ"ק דתרומות:

ויש לה שיעור. מעשר מן המעשר:

כתרומה. דתרוייהו תרי ממאה כדילפינן אחד אחוז מן החמשים ותרומת מעשר אחד מעשרה מחלק הלוי:

ומשני דהקדימו. בכרי וקבע:

דא"ר אבהו מעשר ראשון וכו' פטור מתרומה גדולה. ובפ"ק דביצה מפ' טעמא ומשמע דוקא כי הקדימו בשבלין הא הקדימו בכרי חייב בתרומה גדולה כדאיתא בפ"ק דביצה ומשמע דטעמא דאע"ג דלא קרא שם לתרומה גדולה קריאת שם דמעשר סגי וחלה על כרחו ובפ' היה עובר נמי אמרינן ראשון מהו שיטבול ומסיק במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח ד"ה אסור אם בשהקדימו בשבלין ד"ה מותר:

ה"ג תפתר שהקדימו. ולא גרסינן שהקדימו בשבלין וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ' היה עובר קשיא עליה והתם אמרינן דאפילו תרומה נמי לא קבעה לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן:

בכורי כל אשר בארצם. משמע דבעודן מחוברים בארץ הוו בכורים:

שאין קדושה חלה עליהן במחובר. כדילפינן לה בספרי מדכתיב ממנו שלא יתרום מן המחובר על התלוש וכבר הארכתי בפ"ק דתרומות:

ראשית כל בכורי כל. ומדאורייתא נמי מצי למילף דכתיב בכורי כל אשר בארצם אלא דבעי לאיתויי קרא אחרינא ושמא טעות סופרים הוא:

ונאמר להלן שמחה. דכתיב בפ' תבא וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה':

טוב. ושמחת בכל הטוב:

והנך להם כשיר עגבים. יפה קול:

ומטיב נגן. פסוק הוא ביחזקאל:

לרבות הבכורים שיטענו תנופה דברי ר' אליעזר בן יעקב. בפ' לולב וערבה מפ' לה מ"ט דראב"י אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו תביאנה את אשי ה' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע"כ ופי' רש"י ז"ל ידיו תביאנה בעלים דשלמים כתיב גבי תנופה דכתיב בסיפיה להניף אותו תנופה וגו' מה כאן בבכורים כהן דכתיב ולקח הכהן תחת יד הבעלים בעלים אוחזין בשפת הטנא וכהן מניח ידיו תחת שוליו כך מפו' במס' בכורים עכ"ל:

ופנית בבקר. קרא יתירא הוא דפשיטא שילך לביתו או לעשות צרכי סחורתו אלא ה"ק רחמנא כשתלך לאהליך ולעניניך לא יהא אלא בבקר והטעם שיהא נראה שמוצא מנוס לכף רגלו שם וקשה לו פרישתו ובנין אב לכל ראיית פנים שחייב ללון בירושלים ואא"כ ילך לעירו בבקר:

שאין עמהן קרבן. כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא:

לינה מחמת הקרבן. דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע"ג דלא הביא קרבן מ"מ טעון תנופה עם יד הכהן וא"כ לדידיה נמי איכא ראיית פנים:

שהפירות הטמאים חייבין בבכורים. אע"ג דנופץ כדאמר לעיל ולא מהנו מיחייב להפרישן כדתנן ניטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיניה וביה כ"ש דעביד:

פטור מתרומה גדולה. דאי ס"ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה:

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. גרסינן דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול אתרוג אילן עצמו קרוי כן:

שוה לאילן. לילך בו אחר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית דתשרי ר"ה לשמיטין ולערלה ולרבעי כדתנן פ"ק דר"ה וכל אילן שחנטו פירותיו קודם תשרי דשביעית אעפ"י שנלקט בשביעית דינו מעשר עני ואם חנט אחר תשרי הוי הבקר וחייב בביעור וכל דיני שביעית עליו:

שבשעת לקיטתו עישורו. שאם חנט בשנייה ונלקט בשלישית מתעשר כדין שנה שלישית כירק לפי שאף הוא דרכו ליגדל על כל מים כך מפורש ריש פ"ק דקידושין וכן אם נלקט בשביעית אף אם חנט בששית דין שביעית עליו דבתר לקיטה אזלינן ובגמ' פריך רישא אסיפא:

לכל דבר. בריש קידושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות"ק לשון דרך:

אם לאילן למה לירק ואם לירק למה לאילן. כלומר היכי מזכי שטרא לבי תרי דאם אתרוג בשביעית בתר חנטה אזלינן לגבי מעשרות ככל אילן דעלמא היכי אמרינן תו דבתר לקיטתו עישורו והא כשנלקט בשמינית לא מתעשר כיון דחנט בשביעית:

ומתרץ תמן אמרין. בבבל פירשו דאם נכנס מששית לשביעית שחנט בששית הרי הוא לבעלים כאילן דבתר חנטה אזלינן לענין ממון אבל לענין מעשרות פטור כדין שביעית כיון דנלקט בשביעית דבתר לקיטה אזלינן ומנא לן דשביעית פטורה מן המעשרות כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשרות אף אדם פטור וה"ה נמי חנט בששית דפטורה מן המעשר וה"ק רבה בפ"ק דר"ה:

אמרין דבתרה. כלומר אי תוקי מתני' הכי תוקי לה נמי הכי דאם נכנס משביעית לשמינית שהיא אחריה משום דחנט בשביעית הרי הוא הבקר כאילן דקדושת שביעית חלה עליו אבל חייב במעשרות בראשון ושני כירק דבתר לקיטה אזלינן והכי אקשי ליה רב המנונא גופיה לרבה בגמ' דילן:

ומשני והבקר חייב במעשרות. דכיון דהוי הבקר כדין שביעית הבקר פטור מן המעשר כדתנן בריש מעשרות הילכך לא מיתוקמא מתני' בשנה שלאחריה אלא בשלפניה:

את מהלך בו כירק. אם לקט אתרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה דשנתו דיינין בלקיטה כירק דדיניה בלקיטה ולא בחנטה ואם היתה משלישית ונכנס לרביעית דשלישית מעשר ראשון ומעשר עני ורביעית מעשר ראשון ומעשר שני בתר רביעית שדינן ליה ובשביעית לעולם בתר חנטה אזלינן לכל דבר כדמפרש ואזיל:

היך עבידא. כלומר היכי דמי:

חנט בחמישית. שדינו שני:

ונלקט בששית. שדינו עני כיון דנלקט בששית דין ששית דיינין ליה והוי עני:

חנט בששית ונלקט בשביעית. דין ששית דיינין ליה והוי עני ודבעלים לפטור מן הביעור דבשביעית בתר חנטה אזלינן ונראה בעיני דמודו רבנן דאתרוג הוי אילן אלא משום דדרכו ליגדל על כל מים כל זמן דלא מפקע מיניה מעשר דיינין ביה דין ירק וכי מפקע מיניה דין מעשר דיינין ביה דין אילן:

נכנס מחמישית לששית ולשביעית. שחנטו בחמישית דדינו שני ושהה באילן שתי שנים שאתרוג דר באילנו שתים ושלש שנים אם לקטוהו בשביעית דין ששית דיינין ביה וטעמא דכיון דאשמועינן דבשביעית כאילן דיינין ליה ולאו בתר לקיטה א"כ כיון דלמפרע מהדרינן ליה מסתברא דלקרוב שדינן ליה ולאו בתר חנטה דהוי איפכא ממש דאימור דדיינין ליה בתר חנטה כי לא אשכחן בגוונא אחרינא כגון מששית לשביעית אבל אי אשכחן מעשר קרוב לשנת לקיטה בתר קרוב שדינן ליה והיינו טעמא נמי דנכנס מששית לשביעית לשמינית והיינו דלקטו בשמינית דלשמינית שדי ליה ודינו שני דכי אזלינן בתר לקיטה לא מדחי מעשר דלא א"ר יוחנן דבשביעית הוי אילן אלא משום דלא פקעי ר"ג ור' אליעזר מעשרות הילכך תפשה עליה דין שמינית ודינו שני:

הכל מודים שר"ה שלו ט"ו בשבט. ומשבט מנינן למעשרותיו ללקיטה ולא תימא כיון דאמר ר"ג אתרוג אחר לקיטתו עישורו וכירק הוא לגמרי ור"ה שלו תשרי אלא ט"ו בשבט הוי ר"ה דיליה דבפ"ק דר"ה מוכחינן לה מברייתא ושמעינן מר' יוחנן וריב"ל דאע"ג דר' אליעזר שמותי הוא ור"ש ס"ל דר"ה לאילן בא' בשבט כדתנן בפ"ק דר"ה בהא ס"ל לר"א כב"ה:

כסדרן של שנים. והוי שבט דלבנה:

של תקופות. והוי שבט דתקופת חמה דסוף שלשים של תקופת טבת נכנס שבט של חמה:

ואפילו שנה מעוברת. דבתר מי ששמו שבט אזלינן וטעמא מפ' בפ"ק דר"ה דהלך אחר רוב שבט:

חומרי ב"ש. קס"ד דבא' בשבט לקטו:

וחומרי ב"ה. היינו דאמרינן ר"ה בא' בשבט לאילן וחומרי ב"ה דאמרי בט"ו בשבט וכגון שהיתה שנייה נכנסת לשלישית והפריש מעשר שני כדין שנה שניה דהא לא נכנסה שלישית עד ט"ו בו ומעשר עני כדין שלישית דלב"ש הא נכנסה:

אפילו שאר כל אילן. נמי ומאי שנא דנקט אתרוג:

תני. תנא אחרינא דהוא ר' יוסי בר' יהודה דבחומרי ר"ג ובחומרי ר' אליעזר נהיג דלר"ג דאמר אתרוג בתר לקיטתו עישורו הרי נלקט בשלישית ודינו כירק או שמא כר' אליעזר קיימינן דאמר בתר חנטה הלכו בו כשאר אילנות והרי חנט בשנייה וקס"ד שליקטו בא' בשבט והכי תניא בר"ה:

ופריך ור"ג ור' אליעזר לאו מן ב"ה אינון. דהא קאמר לעיל הכל מודים שר"ה שלו ט"ו בשבט כב"ה וא"כ כיון שנלקט בא' בשבט ליכא ספיקא כלל ולא היה לו לעשר אלא שני בלבד:

ונכנסה שלישית. ט"ו בשבט של שלישית ובתר ט"ו בשבט לקטו:

על דעתיה דר"ג. בשלישית לקטו ודיניה עני:

עישורו שני. דהא חנט בשניה בתר חנטה אזלינן:

מה עשה לו. דהא מרבה במעשרות הוא ומעשרותיו הן מקולקלין: ומשני דמעשר אחד הוא וקרא שם למעשר שני שבו ופדאו והכסף שחק והשליך לים ואחר שפדאו ונתנו לעניים דממה נפשך נפיק:

דם מהלכי שתים. דם אדם:

דם בהמה. מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים ודם אדם נמי שוה לו דכתיב ודם חללים ישתה ובמס' מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפילו דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב:

אין חייבין עליו. כלומר ושוה לדם השרץ דאין חייבין עליו כרת משום דם ובפ' דם שחיטה ילפינן לה מקרא והכי איתא התם וכל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם מהלכי שתים דם ביצים וכו' הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה ופי' רש"י ז"ל אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה שאין שרצים מטמאים אדם לטמא בגדים ועוד דאין בהם טומאת משא. טומאה קלה טומאת אוכלין בכביצה:

אם התרו בו. משום שרץ:

לוקה. עליו בכזית:

והתניא. סייעתא היא:

יצא דם מהלכי שתים. ברייתא בפ' דם שחיטה:

משום שרץ לוקה. כדאמרינן פ"ק דכריתות וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לכזית:

כוי. מפ' בגמ' עז שעלה על גבי צביה וצבי שעלה על גבי עזה ולד הבא משניהן קרוי כוי וס"ל דחיה מתעברת מבהמה:

ואין שוחטין אותו בי"ט. לפי שאסור לכסות את דמו ואפילו באפר כירה ומפ' בפ"ק דביצה דאפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק ומפ' בפ' אותו ואת בנו דרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע אב:

מטמא טומאת נבלה. כחיה דקי"ל דחלב נבלת בהמה טהורה טהור דכתיב יעשה לכל מלאכה ואפילו למלאכת גבוה:

ואין פודין בו פטר חמור. דשמא חיה הוא ותנן פ"ק דבכורות אין פודין בחיה:

ואין ניקח בכסף מעשר. שני:

ליאכל בירושלים. שאין לוקחין אותו בירושלים בכסף מעשר שני דשמא בהמה היא ואין לוקחין אותה לבשר תאוה אלא לזבחי שלמים כדתנן התם בפ"ק דמ"ש דגם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין ולשלמים אי אפשר דשמא חיה הוא ופסול לקרבן:

חייב בזרוע ובלחיים וקבה. בפ' אותו ואת בנו מוקי לה דוקא בצבי הבא על העיזה ובשה ואפילו מקצת שה קמפלגי ר' אליעזר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המוציא מחבירו וכו' היינו משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ומאי חייב חייב בחצי מתנותיו:

משום כלאים עם החיה ועם הבהמה. דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז:

לא כתב לו את הכוי. אע"פ שכתב לו שניהן דעתו על הודאי:

שאין זה חיה ובהמה. אין לפרש שזה אינו לא חיה ולא בהמה אלא בריה הרי זה נזיר דר' יוסי הוא דאמר דבריה הוי אלא ה"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז:

ושאר כל דרכיו שוים לחיה ולבהמה. כדמפרש ואזיל:

טעון שחיטה וכו'. שני סימנים ולענין פירכוס דמסוכנת דינו כחיה ולא כבהמה ואע"ג דברישא תני דרכים שוה לחיה ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח ביה נקט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט ליה לבסוף לפרושיה:

ורבנין אמרין. היינו אליבא דר' יוסי דפ' אותו ואת בנו דאמר בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה:

המע"ה. דא"ל ישראל לכהן אייתי ראיה דלאו שה הוא ופרענא לך:

כר' אליעזר. דתנן ואין חייבין עליו כרת כרת הוא דלא מיחייב דהיינו להביא חטאת קבועה הא אשם תלוי על הספק מחייב:

מתני' כר"א. בפ' ספק אכל:

כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. דסבר דאפילו אי איפשר לברר איסורו חייב כדאיתא התם:

כל שאי איפשר לעמוד על הודאי לא יהו חייבין על ספיקו אשם תלוי. התם איתא להך מימרא דרב ופי' רש"י ז"ל דאשם תלוי אינו בא אלא להגן עליו מן הייסורין עד שיודע לו ויביא חטאת כדמפרש התם הילכך שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל כיון שנשארה מהן אחת איפשר שיבא לאחר זמן בקי שיכיר אם זו הנותרת שומן ודאי חלב אכל ויביא חטאת אבל חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ואכלה אי אפשר לבררה והא גבי כוי דאי אפשר לבררו וקתני חייב:

חלוקין עליו חביריו על דברי ר' אליעזר. דקסבר לא בעינן לברר איסורין והכי משני לה התם:

ואפילו בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה. כגון אליבא דר' ישמעאל משנכנסו לארץ דמכל מקום סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא כדאיתא בפ"ק דמ"ש:

ר' אליעזר. סבר אין ספקו כתוב בתורה דאנן הוא דקא מספקא לן דאם שור ודאי אם שה ודאי דרשינן:

דו אמר פטור. דהממע"ה:

אינון אמרין חייב. ומרבינן ליה בפ' הזרוע משום דכתיב אם שור אם שה לרבות את הכוי שמסופק לנו מה נדון בו אם שור אם שה ונתן לכהן וכו' מ"מ:

לא הקדיש את הכוי. בפ' ואלו מותרין היא פלוגתא ומפ' התם דפליגי אי מעייל אינש נפשיה לספיקא אי לא:

שאין זה לא חיה וכו'. איפשר לפרש דכולה ר' יוסי קתני לה:

אנדרוגינוס. יש בו נקבות כנקבה ויש בו זכרות כזכר:

יש בו דרכים שוה לאנשים. יפה פירשה רבינו שמשון ז"ל והנני כותב לשונו בטעמו:

מטמא בלובן כאנשים. דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרינן פ' בנות כותיים דזוב דמי למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת:

ונושא אבל לא נישא כאנשים. האי תנא סבר אנדרוגינוס ספיקא הוא כדמוכח כולה שמעתין והשתא לאיזה ענין תני נושא אבל לא נישא אם לענין שאם קידש אשתו צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרינן בסוף הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמ' אמר ר"ל מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ומפ' התם דאין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ריש לקיש אנדרוגינוס לר' יוסי ספיקא הוא מאכילה בתרומה בזמן הזה אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן התם אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא ש"מ דחשיב ליה זכר ודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפ"ה אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אינו מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נשא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא מאן דמחייב עליה התם משני מקומות ולמאי דמותיב מינה התם לריש לקיש קשה דתקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספק הוא וקתני נושא ושמא לא שמיע ליה:

ואינו מתייחד עם הנשים. משום ספק איש ויחוד אסור כדאיתא בפ' בתרא דקידושין:

ואין ניזון עם הבנות. בנכסים מועטין כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:

ואינו נעטף ומספר כאנשים. כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכוללן לפי שטעם אחד לשניהן דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותה בצינעה ובצעיף ואין דרך איש כן. דרך איש לספר ואין דרך אשה כן אלא מגדלת שער כלילית ובעי שינהיג עצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבוא לינשא אם יתראה כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרשי' אבל אין לפרש דתנא מספר כאיש משום פאות דהא תנא ליה סיפא:

ואינו מטמא למתים. אם הוא כהן ולא כאשה כהנת דלא הוזהרו על כך כדדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן:

בל תקיף. הקפת הראש:

בל תשחית. פאת זקן וכולהו ילפינן פ"ק דקידושין דאנשים חייבין ונשים פטורות:

וחייב בכל מצות וכו'. ואפילו במצות עשה שהזמן גרמה כגון שופר וסוכה ולולב:

מטמא באודם. אשה מטמאה באודם כדילפינן פ' שני דנדה:

ואין זקוק ליבום. וכן כתוב בכל הספרים ומשמע דאיירי כשנתקדש לאחד מן האנשים ומת האיש ויש לו אחים דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאילונית דדרשינן בפ"ק דיבמות אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת אבל אי איפשר לפרש כן דא"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא ה"ג ואינו זוקק ליבום כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום ואפילו הוא איש דנושא מידי דהוה אסריס דתנן פ' הערל דבין לר' אליעזר בין לר' עקיבא אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה:

ואין חולק עם הבנים. בנכסים מרובים שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות כדאיתא בריש מי שמת:

ואינו חולק בקדשי המקדש. דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק דלכל בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כתיב כדדרשינן בפ' האיש מקדש אי נמי כדדריש התם איש ולא קטן וה"ה איש ולא אשה:

ופסול לכל עדות. דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפ' שבועת העדות:

ואינו נבעל כנשים. בעבירה כגון כל איסורי עריות כגון בתו בת בתו ואחותו וכיוצא בהן ובלאו הכי משום זכר אסור ליבעל למאן דמחייב בשני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא היא ואיצטריך הכא למאן דלית ליה:

ופסול מן הכהונה. נפסל מן התרומה אם הוא כהן דבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרינן ביבמות פ' אלמנה:

וחייב על הנזקק. כדתנן פ"ק דב"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמ':

ואמו יושבת עליו דם טהר כנשים. ימי טומאת שבועיים:

וכאנשים. מ' יום דטהר הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למניינה אם תראה יום ע"ה ותראה יום פ"א:

ונוחל בקדשי הגבול. כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלא משגרין לביתו כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה:

הריני נזיר שזה איש ואשה. כלומר שזה איש או אשה:

ואין חייבין על טומאתו. על ביאת מקדש ואפילו ראה לובן ואודם כאחת כדאמרינן בהמפלת:

ואינו נערך. לא כערך איש ולא כערך אשה כדדרשינן פ' המפלת:

ואינו נמכר בעבד עברי. משום דקטן אינו נמכר בעבד עברי וגדולה אינה נמכרת באמה העבריה הילכך לא איפשר:

שאין זה איש ואשה. כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:

ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה וכו'. בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמ' ליתא למתני' דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דהכא דחשיב ליה ספיקא ותימא דא"כ ר' יוסי דהכא היינו ת"ק ועוד מאי אבל טמטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקט אינו כן משום דטמטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצאת נקבה הרי היא נקבה ודאית מה שאין כן באנדרוגינוס דלעולם הוא עומד בספק ואין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לר' יוסי ג' ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה וה"נ שמעינן ליה לר' יוסי גבי כוי פ' אותו ואת בנו דתניא התם ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה דיש בו ג' ספיקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונפקא מינה שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דהוי נזיר וכן באנדרוגינוס נפקא מינה להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר דאלו ת"ק לא אמר אלא שאין זה איש ואשה אבל שאין זה לא איש ולא אשה ולא בריה לא קאמר ור' יוסי מוסיף דאפילו אמר הכי הוי נזיר ואיפשר נמי דס"ל לר' יוסי דההורגו נמי אינו נהרג עליו ואינו מטמא אפילו בלובן ואודם והכי נמי אשכחן בפ' בתרא דיומא למ"ד כוי בריה בפני עצמה לא חיה ולא בהמה וכן ההוא דסוף על אלו מומין דממעט מהזכר אנדרוגינוס משום דבריה הוא והא דחשיב רב בפ' המפלת אנדרוגינוס ספיקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דילמא לא סבר לה כר' יוסי דמתני' ולא כר' יוסי דברייתא דהא בסוף הערל פליגי ביה אמוראי אליבא דרב בקידוש איכא למ"ד הלכה כר' יוסי ואיכא למ"ד אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקידוש איכא נמי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרינן בסוף פ' הערל אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קרא ואפילו יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה זהו זכר שיהו בו שתי משכבות ודכוותה בס"פ ר' אליעזר דמילה מרבינן ליה למילה מהמול לכם כל זכר ע"כ לשון רבינו שמשון ז"ל:

הדרן עלך התרומה והבכורים