חמשה דברים. בספר הפרפראות בפר' שלח לך תלה תגין על ה' לומר חמשה דברים חייבין בחלה ע"כ, ובירושלמי מפ' אמאי לא תנא חמשת המינין כי אורחיה דכוליה תלמודא דחמשה דברים הן ולא חמשה מינין דהא שעורים ושבולת שועל מין אחד וכוסמין ושפון מין אחד כדתנן בריש פ"ק דכלאים, והקשה החכם הר' משה פיזנטי ז"ל דהא תנינן לה חדא זימנא במנחות החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה וכו' ואם כן למה תנינן לה תרי זימני ותו איכא למידק דהכא תנא מנינא והתם לא תנא, ותו אפילו הכא למאי איצטריך למתני מניינא, ואיכא למימר דהתם אגב גררא נקטיה משום עומר וחדש דמישתעי ביה ומשו"ה תני הכא מניינא והתם לא תני מניינא, א"נ נקט מניינא לאשמעינן דאלו החמשה מצטרפין אידך לא כדמפ' ואזיל ומצטרפין וכו' ע"כ:

ומצטרפין זה עם זה. בירושלמי מפ' בבלול דאם ערב קמח חטים וקמח שעורים וקמח כוסמין וכו' ועשה מהן עיסה אחת שיש בה שיעור דחמשת רבעים חייבת בחלה, ודוקא חמשת מינין אלו חייבין בחלה משום דבאין לידי חמוץ אבל שאר כל המינין אינם באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון, פי' הרגמ"ה ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל סרחון פי' שמתגדלין אבל אין מחמיצין ע"כ: בפי' ר"ע ומצטרפין זה עם זה להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה וכו', כתב עליו הר' יהוסף ז"ל פי' זה נ"ל טעות גמור כי במשנה תנן שה' דברים אלו חייבין בחלה ומצטרפין כולם יחד ואם תקשה למה הוא צריך לומר במתני' שמצטרפין כיון שאפילו עיסת חטים ועיסת אורז שנתערבו חייבין בחלה כנז' לקמן בפ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כ"ש שני מיני דגן גם מ"ש שמין בשאינו מינו אין מצטרפין אינו אמת, לכן נ"ל לפרש ששני מיני צרוף יש חד מצטרפין זה עם זה אפילו כשלא נילושו יחד אלא שנשכו זה בזה כדתנן לקמן החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין ובכאן שאמר כולם מצטרפים יחד ר"ל משנבללו הקמחים ולא יש בזה כשיעור ולא בזה ובין שניהם יש אז מצטרפין וחייבין בחלה אבל מין אחר אינו מצטרף ופטורין מן החלה והא דתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' ר"ל דוקא כשיש בעיסת החטים לבד בלא האורז כשיעור חלה ועל כן גם האורז מצטרף עכ"ל ז"ל:

ואסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח. לפני הפסח דקתני מתני' היינו לפני קצירת העומר אבל כיון דפסח יום טוב הוא ולא קצרי משו"ה אמר לפני הפסח הרגמ"ה ז"ל שם במנחות (דף ע:) וכן נראה דגריס ג"כ הר' שמשון ז"ל ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח, אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר וע"ש בגמ' מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות ע:) בתלמוד המוגה דגרסינן התם מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם הבאת העומר ופרכינן עליה דר' יונה הכי לפי גירסת רש"י ז"ל תנן אסורין בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח בשלמא למאן דאמר קודם הבאת העומר דעד הבאת העומר אכילה אסורה היינו דלא עריב תנא אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר אלא לר' יונה דאמר אין אכילת חדש אסורה אלא עד קצה"ע ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי א"א איתמר דלא תיקשי לחד מינייהו אסיפא איתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ר' יונה אומר קודם קצירת העומר, אח"כ נזדמן לידי פי' הר"ש סיריליו ז"ל וז"ל ואסורין בחדש מלפני הפסח הא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד ששה עשר בניסן אסור לאכול ממנו למר עד שיאור היום ולמר עד הקרבת העומר ואשמעינן דלחם האמור היינו לחם דחמשת המינים דגמרינן לחם לחם ממצה ובירושלמי מפ' אמאי לא תני מלפני העומר כמו גבי קצירה, ור' יוחנן ס"ל דה"ק ואסורין בחדש מלפני הפסח פי' מלפני ביעור ושריפת הנותר מן הפסח דהיינו ביום ששה עשר דאפי' בליל ששה עשר קיי"ל דאין שורפין אותו דאין שורפין נותר אלא ביום כדאיתא בפ"ק דפסחים (דף ג.) ופסק כן הרמב"ם ז"ל פי"ט מהל' פסוה"מ, ואיכא התם מאן דתנא ואסורין בחדש מלפני העומר מלפני הקרבת העומר דאפילו ביום ששה עשר צריך להמתין עד שיקרב העומר אבל אה"נ דבזמן הזה משהאיר היום של ששה עשר הותר החדש מיד, ומלקצור מלפני העומר הכא כולהו מודו דפירושו מלפני קצירת העומר דהיינו עד אחר שעה אחת שעברה מליל ששה עשר ע"כ:

ואם השרישו קודם לעומר. בירושלמי וגם בבלי פ' ר' ישמעאל דמנחות (דף ע:) פליגי אמוראי אי קודם הבאת העומר קאמר דהיינו האיר יום ששה עשר אי קודם לקצירת העומר והיינו ליל ט"ז ויליף לה בפ' ר' ישמעאל (דף עא.) מדכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משמע משעה שקרוי נזרע בשדה ונשרש יש היתר למעשיך דהיינו קצירה ומפ' התם מתי זמן השרשה ע"כ:

כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכו' יכול כל הדברים חייבין בחלה. כ' מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל וז"ל יכול כל הדברים חייבין בחלה. דהא באכילה תליא רחמנא וכל הראוי לאכילה במשמע ע"כ, משמע מדבריו דקס"ד דיכול הוא ממלת אכלכם שהיה במשמע שכל דבר הנאכל חייב בחלה ואתיא לחם דלאו כולהו אלא לחם דוקא, וצריך עיון דא"כ אמאי קאמר ת"ל מלחם ולא כל לחם לימא יכול כל הדברים הנאכלין חייבין בחלה ת"ל לחם ומה איכפת ליה מולא כל לחם, ונראה דה"ק יכול כל הדברים חייבין בחלה לאו אכל מידי דאכילה קאמר אלא מדחזינן דכתיב לחם וכתיב ראשית עריסותיכם שהוא כל דבר הנערס יכול כל הדברים הנערסין ונעשים לחם ת"ל מלחם במ"ם מקצתית לומר ולא כל לחם ומהו מלחם מחמשת המינין בלבד כדמפ' לקמן, ומקשה ליה כיון דדרשת למ"ם תפסת מועט תפסת וא"ל אלא חטים ושעורים דדרך העולם לעשות מהם לחם ועוד דהני תרי אשכחן דמצתן וחמצן הוי למזבח:

ומשני דראשית עריסותיכם חד ומלחם הוה דרשינן מלחם הנערס ולא כל לחם ולא הייתי תופס אלא הני תרי דאיקרו לחם לכו"ע אבל כתיב ראשית עריסותיכם אחר דתרי ראשית עריסותיכם כתיבי בפ' חלה בסדר שלח לך וא"כ אתי לרבות חמשת המינין:

ומקשה וריבה הכל. אימא דעריסותיכם תניינא לרבות כל דבר הנערס ואפי' אורז ודוחן:

ומשני דר' יוסי בשם ר"ל אמר דתני ר' ישמעאל כן. דלא מרבינן מראשית עריסותיכם אלא חמשת המינין בלבד ולקושית דריבה הכל לא חש לה דהוה משני אחר שריבה ומיעט מרבה אני את חמשת המינין שהוא מינו ומוציא אני את אלו שאינו מינו כדרך התלמוד:

ור' יונה ור' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל עוקרין הדרשה מעיקרא מכח קושית וריבה הכל ואומרים דר' ישמעאל לא היה דריש מיעוט מלחם וריבוי מעריסותיכם אלא מתחלה מג"ש דלחם לחם קא מפיק לה:

דנאמר לחם בפסח. לחם עוני:

ונאמר בחלה. לחם הארץ גמרינן:

מה לחם דבר שבא לידי מצה וחמוץ. דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ומהנהו הוא דיוצא אדם חובתו בפסח:

אף לחם דחלה. כן ושאר כל הדברים בדקו ואינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון זהו פירוש הסוגיא בכללות. והר"ש ז"ל בפי' המשנה וז"ל אומרים בירושלמי אי כתיב באכלכם את לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים חייבין בחלה ת"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ע"כ. הנה מתבאר מדבריו דס"ד דיכול יהו כל הדברים חייבין בחלה אינו ממשמעות באכלכם אלא ממלת לחם אי הוה כתיב בלא מ"ם כמו שכתבנו, אמנם ממרוצת לשונו שכתב ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ע"כ ותו לא משמע שהוא מפ' וריבה הכל דהכא למסקנא ובניחותא בלי קושיא וצריך לדעת איך יפרש כן שאם ריבה הכל א"כ אפילו אורז ודוחן ומנא לן דחמשת המינין דוקא, ואפשר לומר דריבה הכל דקאמר אי מפרש ליה בניחותא ולמסקנא הכי קאמר ריבה הכל מה שהוא מחמשת המינין והיינו טעמא מן הסברא שכתבנו דכל שהוא מרבה וממעט מרבה אני את מינו וכו' ולכן מסיק וריבה הכל כלומר כל שהוא מינו, ולפי פירוש זה אתי שפיר הנמשך ממנו דר' יוסי בשם ריש לקיש אמר דהכי תני לה ר' ישמעאל כלומר דלא ריבה אלא חמשת המינין כדאמרן, ור' יונה אמר בשם ר' ישמעאל דלא תני לה הכי אלא מפיק לה מג"ש דלחם לחם וכו'. וא"ת למאן דמפיק לי' מג"ש דלחם לחם א"כ לישתוק קרא ממ"ם דלחם ולימא לחם בלבד ומג"ש גמרינן דלא כל לחם אלא הבא לידי מצה וחמוץ כלחם דפסח, וי"ל דאין ה"נ אי לא הוה כתיב ראשית עריסותיכם וריבה אבל אחר דכתיב רבויי דראשית עריסותיכם הוה אמינא דהך ג"ש לאו להכי אתיא דהא איכא תרי רבויי להכי כ' מלחם והשתא גמרינן ג"ש מפסח, ובספרי הירושלמי דחסר מלת דלחם לחם בר' יונה ור' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל ט"ס הוא:

א"ר מנא אזלית לקסרין וכו'. כ' מהר"ש סיריליו ז"ל וז"ל ר' מנא פליג על בני דורו שאמרו דר' יונה היה אומר דר' זעירא אמר ליה בשם ריש לקיש ואינו כן דר' מנא הלך לקסרין ושמע לר' אחוה בר זעירא דהוה אמר דאביו דהיינו ר' זעירא היה אומר משום ר' ישמעאל עכ"ל. כלומר ולא משם ריש לקיש והיינו משום שהוא הולך לשיטתו דכמה שאומר כאן ר' יונה ר' זעירא ריש לקיש בשם ר' ישמעאל פי' הוא ז"ל דר' יונה הוה אמר לה בשם ריש לקיש ר' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל ומשו"ה קאמר דהא דר' מנא בא לחלוק עליו שמעולם לא אמר הכי ר' זעירא בשם ריש לקיש אלא בשם ר' ישמעאל, ואינו מן המחוייב זה דכשאומר ר' יונה ר' זעירא ריש לקיש בשם ר' ישמעאל אינו מוכרח שזה בשם זה אמרו כן וכל הנפרטים פה הוא כל אחד בשם חבירו, אלא ה"פ דר' יונה ור' זעירא ור"ל כולם אמרו הלכה זו בשם ר' ישמעאל ויתכן שכל אחד אמר כן במקומו והצד השוה שבהן שכולם בשם ר' ישמעאל אמרו. ואחר שהדבר כן מה פליג ר' מנא שאמר דר' זעירא היה אומרו בשם ר' ישמעאל הלא הוא אמר כן נמי ומאי פליג, אלא נ"ל דר' מנא סייעתא הוא דקאמר כמה דאמרינן לעיל דא' מן הנפרטין היה ר' זעירא שהיה אומרו בשם ר' ישמעאל כן אמר ר' מנא שגם הוא אזל ושמע לר' אחוה בר' זעירא שהיה אומר כן נמי בשם ר' ישמעאל אלא לסיועי קא אתיא:

קרמית. בפ' כל שעה דבבלי (פסחים לה.) אימא מאי קרמית אמר אביי שיצינתא מאי שיצינתא אמר ר' פפא שיצינתא דמשכחתא ביני כלניתא. ופי' רש"י שיצינתא קצח שקורין כיילה בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור, ל"א שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשפון ע"כ. ובערוך כ' קרמית עכב כדאמרינן קרמי באגמא ע"כ. שוב ראיתי כתוב קרמית מין של הגרגרים הנמצאים בין החטין המלאים קוצים:

חייבת בחלה. שגם הוא בא לידי מצה וחמוץ ואתיא לחם לחם כדמפ' לקמן, ודע שהלשון הכתוב בספרי קרמית חייבת בחלה ותו לא וכן היא שנוי' ג"כ בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) אבל בנוסחת מהר"ש סיריליאו כ' אורז וקרמית חייבין בחלה. ושמא מצא כן בתוספתא ויש מקום לגירסתו בלאו הכי מדתניא בפ' כל שעה בבלי (פסחים לה.) א"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית חייבת בחלה ע"כ. הרי שלר' יוחנן בן נורי החידוש הוא בקרמית וכ"ש באורז דגם הוא חייב בחלה:

ר' יוחנן בן נורי אומר בא לידי מצה וחמוץ ורבנין אמרין אינו בא לידי מצה וחמוץ. כך הוא הלשון הכתוב בספרים כאן ובפ' כל שעה דהכא, ויש מקום לפרשו כך דאתי למיהב טעמא לר' יוחנן בן נורי שאמר שחייבת בחלה לרבנן דמתני' דהכא שאמרו ה' דברים חייבין בחלה ותו לא יצאו קרמית וכולהו דאינן חייבין:

ואמר דר' יוחנן בן נורי דאמר דחייבת בחלה הוא דסבר דבאה לידי מצה וחמוץ ואתיא לחם לחם, ורבנן דהך מתני' דידן דאמרו ה' דברים לבד ולא קרמית היינו דסברי דאינה באה לידי מצה וחמוץ:

ומקשי ויבדקוה. ויראו אם באה לידי מצה וחמוץ אם לאו ומשני דבהא הוא המחלוקת:

ועל עיקר בדיקתה הם חולקין. דמר אמר בדקוה ומצאוה באה לידי מצה וחמוץ ומר סבר בדקוה ומצאוה שאינה באה לידי מצה וחמוץ, או ה"ק לרבנן בדקוה ולא מצאו אותה באה לידי חמוץ ומצה כלומר לא מצאו ברור כן אלא ספק הוא להם, וזה נכון דמייתי לה גבי הא מתני' דתפוח שריסקו ומדמי לה דכמו דהתם אין תבשילו ברור כך הכא אין חמוצו ברור, וזה הוא הפי' המתייחס לפי הנוסחא הכתובה בספרים, ובנוסחת מהרש"ס הנז' כתוב וז"ל תניא א"ר יוחנן בן נורי אורז וקרמית חייבת בחלה וחכמים פוטרים במאי פליגי ר' יוחנן בן נורי אמר באין הן לידי מצה וחמוץ ורבנין אמרין אינן באין לידי מצה וחמוץ, ועם שהפי' אחד הוא מ"מ מנוסחא זו למדנו דאיכא חכמים דפליגי אר' יוחנן בן נורי בברייתא עצמה ופטרי לקרמית מחלה, ועל זה אתי שפיר יותר כל הסוגיא וביאורה:

תמן תנינן. בפ' עשירי דמסכת תרומות:

תפוח של תרומה:

שריסקו. שכתשו מקצת כתישה:

ונתנו לתוך עיסה. של חולין:

אסורה. העיסה כולה שכבר הוא העיקר אצלנו דכל שהחמיצה התרומה לחולין שאותן חולין תרומה וטעמיה הוא דהרי הוא כנותן טעם ולא בטיל:

ותני ר' יוסי אומר מותר. עלה דהא מתני' תני בתוספתא דר' יוסי מתיר:

(מה פליגין גי' הרש"ס ז"ל) מפליגין. חסר ה"א ופתרונו מה פליגין כלומר במאי הא מפלגי ותלוי מחלקותם:

ואמר דבמחמץ במימיו פליגי. כלומר הא דפליגי ת"ק ור' יוסי שזה אוסר וזה מתיר הוא משום דמסכימים תרווייהו דהא דקאמרה מתני' החמיצה כלומר שנמעך התפוח ויצאו מימיו ובאותם המים נשארה העיסה חמוצה, ות"ק סבר חימוצה ברור והוי נותן טעם ולא בטיל ור' יוסי סבר אין חימוצה ברור ומתיר:

אבל. בדברירא לן שאינו מחמץ במימיו אלא בגופו:

דברי הכל מותר. דמסריח וחמץ נוקשה הוא:

ר' יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן. בפ' כירה (שבת לח:) על מתני' דאין נותנין ביצה בצד המחם בשבת בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר משום דאין תבשילו ברור:

כן אמר הכא. בתפוח שריסקו שאע"ג דהוא מחמץ:

אין החימוץ ברור. ולהכי מייתי לה הכא לומר דמאן דפליג אר' יוחנן בן נורי בקרמית ואמר שאינה חייבת הוא משום דאין חימוצה ברור, ובתרומות פ' בצל ובשבת פ' כירה ובכל שעה דפסחים דהכא מייתי להך סוגיא:

כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחימוץ. מילתא בא"נ היא דאשמעינן תלמודא ולא ממימרא דר' אחא וכן בפ' כירה ובפ' בצל ובפ' כל שעה דמייתי להא דר' אחא לא תני להא גבה:

אין לך נגרר עם כולן אלא חטים ושעורין. בא לומר דלא תסברא דהא דפליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי ואומרים דקרמית אינה חייבת בחלה היינו בההיא לחודה אבל אם נערסה בחמשת המינים מצטרף וחייבת ונגרר הוא עם כולן הא ליתא אלא כמו שהכלל הוא דאין לך בא לידי מצה וחמוץ אלא חמשת המינים בלבד ה"נ כלל זה יהיה בידך דאין לך נגרר עם כולן אלא עם אלו והם החטים והשעורים:

ר' הילא בשם רשב"ל. פליג עליה בתרתי חדא דאין שום נגרר אלא אורז דמודו רבנן לר' יוחנן בן נורי בהא דעם חטים נגרר חמוצו ומחמיץ אבל קרמית לא ושנית פליג עליה דאפילו אורז לא אמרן אלא עם החטים אבל עם השעורים וכ"ש עם מין אחר [לא], וגירסת מהר"ש סיריליאו ז"ל דגריס בברייתא אורז וקרמית כדאמרינן לעיל א"ש כהא דהכא, ואם שהגירסא האחרת דקרמית לבד יכולה נמי להתפרש כפי' זה הא מרווחא טפי:

על קלי. של אורז:

משום חדש. דנאסר עד העומר למר עד הקרבתו ולמר עד הבאתו דבשלמא דלחם ילפינן ממצה לחם לחם אבל גבי קלי כל קלי במשמע:

ומשני דאיתקש ללחם ומאי דאסור בלחם אסור בקלי: ערס ד' רובעין בפני עצמן וחמצן ד' רובעין בפ"ע וערבן. ה"ג ונוסחת הספרים משובשת, וזהו פירושה ערס ד' רובעין בפ"ע וחמצן ולא היה בהם שיעור לטבול לחלה דה' רובעין בעינן לחיוב החלה כדתנן ה' רובעין חייבין בחלה, וד' בפ"ע ולא חמצן אלא היו מצה וערבן והשיכן בענין שנטבלו לחלה ונשבע לאכול כזית מאותם ארבעה שהיו מצה או שצריך שיאכל מצד הד' שהיו חמץ כגון שנשבע לאכול אותן חמץ, ומבעיא לן מי אמרינן כיון דלא בעי דמחברי דהאי חמץ והאי מצה ה"נ לאו ערוס הוא ולא מצטרפי:

והשיב לו ר' זעירא הרי בשעת חיובן. בשעת נשיכתן:

ראויין לבא לידי חמץ ומצה. וכיון דכל חד מהני ד' רובעין הוי בר מצה וחמוץ מצטרפין דהא חלה ממצה וחמץ גמרי ואע"ג דלאו לחם אחד הוי מינו ראוי להיות לחם אחד:

אתיא דר' יוסי כר' ירמיה. ר' יוסי דדריש לעיל דטעמא דמתני' משום דיליף ממיעוט דלחם ורבויי דעריסותיכם דבתר הנערס ומתחבר הוא דאזלינן א"כ כעין פרטא בעינן ולחם אחד קאמר כולו קשור. אתיא כר' ירמיה. דמספקא ליה הך בעיא דקסבר דכיון דהאי חמץ והאי מצה ואי אתה יכול לומר דחמץ הוי מצה ומצה הוי חמץ א"כ אינן מצטרפין נמי לטבול לחלה דעד שיהא קרוי לחם אחד בעינן וליכא:

ודר' יונה כר' זעירא. דר' יונה דדריש לעיל מינו קרוי לחם דקאמר דבתר דאתי לידי מצה וחמוץ אזלינן דלאו משום חבור וערוס ילפינן אלא מטעם חמץ ומצה הוא דילפינן אתיא כר' זעירא דהכא שהשיב לר' ירמיה הרי בשעת חיובן ראוי לבא לידי מצה וחמוץ:

אתיא דר' יוסי. דאמר לעיל ודריש מעריסותיכם דבר הנערס וכו':

כר' הילא. דסבר לעיל דאורז נגרר ונערס ומתחבר עם החטים דהא אורז אין בו חימוץ אלא מטעם עריסותיכם הוא:

אע"ג דאיהו פליג עליה. דר' יוסי דהא ר' הילא (אמר) לקמן בפ' אוכלין עראי דלא מיחייבי לא לרבנן דתמן ולא לרבנן דהכא אלא כשיהא בה דגן כשיעור ורובה דגן וטעמא דגן ולר' יוסי כיון דנערס ונתחבר סגי אע"ג דלא רובה דגן דלשון עריסותיכם קמדא בלע"ז מלשון ערשנו רעננה ערשו ערש ברזל, כך מצאתי פירוש סוגיא זו בנמוקי מהר"ש סיריליו הנז' והעתקתיהו כאן עיין עליו:

שמע כולהון מן אהן קרא. אמתני' דתני דחמשת המינין חייבין בחלה ומביא האי קרא לאסמכתא אשר הם השנויים במשנה, עשויה כשורה. כלומר ארוכה כדרך השורה שיש בה אורך. וכן שבולת עשוי כזנב השועל:

גבולו של לחם. דגבי לחם כתיב האי קרא וכתיב קמיה לחם יודק:

ולמדין מן הקבלה. בתמיה דהא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והאי קרא בקבלה כתיב:

ומשני דכיון דכתיב שם גבי האי קרא אלהיו יורנו משמע שהיא הוראת ה' והיינו דבר תורה:

מתני' דר' ישמעאל היא. צריך לדעת דלכו"ע שבולת שועל מין של שעורים הם כדתנן במס' כלאים (פ"א מ"א) השעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה והטעם שגם הם שעורים מדבריים, ובזה נבא לפי' ההלכה אמר דמתני' דתני סדר זה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון שחיבר הכוסמין לשעורים ונתן באמצע השבולת שועל בין כוסמין ושיפון ולא חברם כמו שחברם בכלאים ואמר הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה הוא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שגם הוא סידר סדר זה ואמר כוסמין ושבולת שועל והשיפון וכמו שיתבאר לקמן:

יכול יביא מן הכוסמין וכו'. למנחת העומר:

ודין הוא. אין זה ודין הוא סייעתא למה שאמר לעיל כמו שהוא ברוב הברייתות אלא בא לסתור היכול יביא מן הכוסמין:

שכשרו לשאר כל המנחות. שבכולהו כתיב סלת ובפ' תצוה כתיב סולת חטים ואמרו שהוא בנין אב לכל סולת האמור בכל המנחות שהם חטים:

לא כשרו למנחת העומר. דמנחה זו מן השעורים היא באה ולא מדבר אחר וזו היא הלכה למשה מסיני כדאיתא פ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח:) ובתורת כהנים יליף לה מגז"ש דאביב אביב נאמר כאן השעורה אביב ונאמר במנחת העומר אביב קלי באש מה התם שעורים אף כאן שעורים:

לא כשרו לשאר מנחות. דס"ל דכל הני מין שעורים הוו ואנן חטים בעינן:

שאין מנחת סוטה באה מהן. דכתיב כי מנחת קנאות הוא מיעט אפילו את אלו שהן שעורים דהוא כתיב:

יצאו חטים מן הכתוב. כדאמרן לעיל דלא כשרו למנחת העומר מדכתיב אביב:

וכוסמין ושבולת שועל מק"ו. דלא כשרו לשאר מנחות. וליכא למימר השתא שעורים יוכיחו שהרי הן לא כשרו למנחת סוטה כאמור, א"כ נקטינן השתא דאי לאו ק"ו הוה אמינא דכשרים מטעם דהא גם הם מיני שעורים הם, א"כ מתני' נמי דסידרה שבולת שועל בין כוסמין לשיפון ולא חיבר כוסמין לשיפון וכבר ידוע לנו דשבולת שועל הוא מין שעורים וחיבר ג"כ הכוסמין לשעורין היינו לומר דשלשתן מיני שעורים ופזרן בין שני מיני השעורים וא"כ אתיא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה:

מי סבור ר' יהודה בן פזי וכו'. ר' יוסי בא לבאר זה בריוח ואמר דהרואה שיראה שאמר ר' יהודה בן פזי דמתני' אתיא כר' ישמעאל דאמר יכול יביא וכו' ופסל כל הני למנחת העומר יבין מזה דמכלל דאיכא מאן דפליג ומכשיר כל הני למנחת העומר, לזה אמר מי סבור וכו' וכי תעלה על דעתך דר"י בן פזי סבור שמנחת העומר באה מן הכוסמין וכו' ותבין זה מדקאמר אתיא וכו' לא תסברא האי סברא אלא מה שאמר ר"י בן פזי אתיא וכו' כלומר לענין דהוו מיני שעורים אבל לא שמכלל דאיכא מאן דמכשיר למנחת העומר וקא מפרש טעמי':

[אילו מאן דאמר תאנים שחורות עלי וכו'], דאטו מי שאומר תאנים שחורות עלי בקונם:

שמא אינו מותר בלבנות. ודאי מותר:

דאלא שחורות אמר לבנות לא אמר. הכא נמי שעורה אביב אמר רחמנא ולא שבולת שועל אע"ג דהוו מין שעורים וזו הדרשה מוסכמת מכו"ע ומודים לר' ישמעאל:

[ברם כרבנין לא אתיא]. ומה שאמר ר"י בן פזי אתיא כר' ישמעאל מכלל דלא אתיא כשנגדו לא לענין דין ההכשר קאמר אלא לומר דברם כרבנין דמס' כלאים לא אתיא שהם אמרו שם דשלשה אבות הם חטים ושעורים וכוסמין ושיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים, ותנא דמתני' סובר דשיפון וכוסמין מין שעורים, א"כ לדבר הזה הוא דאמר ר"י בן פזי דאתיא כר' ישמעאל דס"ל נמי דשלשתן מין שעורים ולאו למימרא דאיכא מאן דאמר דכשרין לעומר:

רבנן דקיסרין בעיין. שואלים לענינו לומר דרבנן דקסרין סוברין דלא כר' יהודה בן פזי דאמר דמתני' לא אתיא כרבנין דכלאים והם סוברין דאתיא, ותדע זה שהם דייקו דיוק אחר במשנה דאמאי לא תני חמשה המינין כמו שהורגל בתלמוד כל שיש לו מחמשת המינין מברך וכו' וכן רבים וזה שיעורו:

מה תנינן חמשה מינין. כלומר וכי שנינן במשנה חמשת מינין:

לא. שנינו:

אלא חמשה דברים. ולמאי הלכתא שנו כך לומר לך:

שני דברים מין אחד. והם שיפון וכוסמין:

ושנים. מהן:

מין אחד. והם שעורים ושבולת שועל, וה"ק השלשה מהן הן אבות והיינו החטים והשעורים והכוסמין ויש להם תולדות שבולת שועל של שעורים ושיפון של כוסמין, א"כ מדקאמרי שנים ממין אחד משמע דסברי כרבנן דכלאים דאילו כר' ישמעאל ארבעתם מין אחד והם שעורים:

תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין תנן דשני קבין שנגעו זה בזה אם הם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור ועלה תנן:

איזהו מין במינו החטים אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, נראה דיש דברים שאין החטים ושעורים מצטרפין עמם:

והכא את אמר ומצטרפין. זה עם זה דמשמע דמצטרפין עם הכל ועל בבא דמתני' דמצטרפין עם הכל קאי:

ומשני דלא קשיא דהתם באיזהו מין במינו מיירי בנשוך. כלומר שלא ערב התבואה או הקמחים או הבצקות ועשאן עיסה אחת אלא עשה מכל אחד עיסה ואחר כך חברן והשיכן בענין שנוגעת זה בזה ולפיכך אמר דאינו מצטרף:

וכאן מיירי בבלול. שעירב התבואות או הבצקות או הקמחים מתחלה ולכך אמר דמצטרפין עם הכל, ופירוש נשוך כלומר כשמפרידן נתלש איזה דבר מזו לזו ומייתי ראיה מתוספתא דכולן שבללן וכו':

ר' יוסי אמר לה סתם. להאי שנויא ולא הזכיר בו שם אומרו כלל:

ור' יונה. אמר להאי שנויא בשם ר' יוחנן:

עירס ראשי עיסות. כלומר מהו והכי קא מיבעיא ליה אם עשה ה' עיסות כל אחת מין בפ"ע ואח"כ עירס שעשה ראשיהן דקין וחבר הראשין אחת אל אחת בענין דאינו ניכר מין לעצמו מי אמרינן דחשיב אותו ערוס כבלול או לא:

ודחי ליה וההן נשוך לאו כמעורס הוא. כלומר מאי קא מבעיא לך וכי נשוך זה אינו כמעורס דאע"ג דנשוך בנגיעה הוא ויכול להפרידן בנחת מ"מ כשיבא להפרידן ישאר מזה לזה מעט ודמי למעורס ואמרינן בנשוך דאינו מצטרף הכא נמי אינו מצטרף:

מהו שילקו על חלתן דבר תורה. אבלול דמתני' קאי והכי קא מבעיא ליה מהו שילקה זה שאכלו מן התורה מי אמרינן דמין בחברו מתבטל ואי אפשר להתרות בו ולומר אל תאכל חלה של קמח שעורים שהרי נתבטלה בתוך של חטים וכוסמין וליכא למימר ליה נמי אל תאכל של חטים דכבר נתבטלה בתוך של שעורים א"כ אין כאן שם להתראה דומיא דפגול ונותר ששחקן דלקמן, או דילמא לא אליבא דריש לקיש:

ומשני דאין לוקין על חלתן. מידי דהוה אפיגול ואנותר ששחקן זה בזה דבטלו זה את זה ואין כאן שם להתראה דאמר ריש לקיש דאין לוקין וה"נ אזיל לשטתיה דאין לוקין ומתני' אתיא לאסור ולא למלקות:

ור' אלעזר. פליג עליה ואמר התם דלא בטלו וה"נ יאמר כן:

תמן. דפגול ונותר:

זה אסור וזה אסור. קודם חיבורן ומשו"ה יאמר ר' יוחנן דלא בטלו זה את זה:

ברם הכא שני דברים רבים. כלומר מתרבים וגוברים על אחד ומבטלין אותו קודם שיוטבל לחלה ויודה בזה ר' יוחנן א"כ לא דמו וליכא למימר האי כדעתיה והאי כדעתיה דיש הפרש ביניהם:

עשה חמש עיסות מחמשת מינין. מכל אחד מהמינין והוי בכל חדא שיעור טבל חלה ויש בה איסור טבל ואח"כ ערבן חתיכות קטנות ועשה מהן עיסה אחת והוה אמר ריש לקיש עלה אין לוקין על חלתן:

יאות. הוה קא מודינא לך דריש לקיש כדעתיה אבל אין הנידון כן ולא דמיין כדאמרן דמחלוקת הם:

הלל הזקן היה כורך שלשתן מצה ומרור כאחת. ובפ' ערבי פסחים (דף קטו.) קאמר טעמיה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוה כולם כאחד דאין מצוות מבטלות זו את זו:

חלוקין על הלל חבריו. וסוברים דאינן נאכלים כאחת דקא סברי מצוות מבטלות ומפ' טעמייהו בפ' ערבי פסחים (דף קטו.) מדכתיב יאכלוה כל חד וחד באפי נפשיה:

והא ר' יוחנן כרך מצה ומרור. כא' ואכלן ואם הוא אומר דחלוקין על הלל חבריו והם חכמים היכי עביד שלא כרצון חכמים ומקיים הלכה כהלל:

כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש. כתב מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל וז"ל כאן בשעת המקדש דכלהו דאורייתא ודאורייתא אדאורייתא מבטלי הוא דחולקין עליו חבריו על הלל הזקן שלא בשעת המקדש דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ולא אתי מרור דרבנן ובמטל טעם מצה דאורייתא ומשו"ה כרך כאן וכאן בשעת המקדש ולא פליג ארבנן דלא כרך אלא מצה ומרור שהם שני דברים ואין כח בזה לבטל את זה אבל אם היו שני דברים רבין על אחד לעולם אימא לך דס"ל דמבטלין אותו דהיינו מצה ומרור על הבשר או בשר ומרור על המצה, ע"כ לשון מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל הנז' מלה במלה, ולי מה יקרו דבריו מפנינים חדא דנראה מדבריו דיותר ראוי הוא לומר דכי הוו כלהו מדאורייתא דמבטלין זה את זה מכשהם דרבנן ודאורייתא דהתם אין סברא לומר דאתי מרור דרבנן ומבטל דאורייתא, וזה הפך הנמצא בתלמוד בבלי פ' ערבי פסחים (דף קטו.) דאיתמר התם ואפילו למ"ד דמצוות אין מבטלות זו את זו הני מילי בדאורייתא אדאורייתא או דרבנן אדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. והשתא דס"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן אתי מרור ומבטל למצה, הרי מבואר דיותר סברא לומר דכשהם דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא מכשהם כולהו דאורייתא או כולהו דרבנן, ולפי פירושו כאן הוא בהפך, ותו נראה מדבריו דכשמתרץ כאן בשעת המקדש הוא למחלוקת שחלקו חבריו על הלל וכאן שלא בשעת המקדש הוא למה שכרך ר' יוחנן מצה ומרור דהוה שלא בשעת המקדש הוא למה שכרך ר' איך יתיישב מה שאמר אח"כ ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש שמוכרח הדבר לומר שהוא למה שכרך ר' יוחנן, ותו איך נאמר דזמנו היה בשעת המקדש ואילו הוה אמר בהפך כאן וכאן שלא בשעת המקדש שפיר דהוה אמרינן דמה שחלקו חבריו על הלל הוא לאחר המקדש ולאותו זמן חלקו על הדין ההוא, ואפשר לפ' דהכא דקאמר כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש אין הכונה משום דאורייתא אדאורייתא או דרבנן אדאורייתא אלא אתא לומר דכשחלקו חבריו על הלל הוא בשעת המקדש וזו היו ג' דברים והשנים רבים על האחד ומבטלים אותו ולפיכך חלקו עליו דאז היה פסח ג"כ אבל כאן שאכל ר' יוחנן מצה ומרור כרוכים היה שלא בשעת המקדש ופסח לא היה באותו זמן אלא שני דברים בלבד ולפיכך לא מבטלי זה את זה ומשום דתלה הדבר בשעת מקדש ושלא בשעת מקדש נרגש דלא נימא דמציאות המקדש והפוכו גורם לביטול זה את זה או העדר הביטול, לזה פירש דבריו ואמר ואפילו תימר כאן וכאן בשעת מקדש כלומר דמעשה דר' יוחנן שייך בשעת מקדש והיינו טעמא משום דשני דברים וכו' והוא פירוש מה שאמר למעלה:

כשם שאין האיסורין מבטלין זה את זה כך אין המצוות מבטלות זו את זו כך היא גירסת הספרים, ונראה דיש לסרסה שאין אנו למדים מצוות מאיסורים אלא איסורים ממצוות, והכי גריס לה בפ' כל הזבחים תניין (זבחים עח.) בשם ר' אלעזר עצמו כשם שאין המצות מבטלות זו את זו כך אין האיסורים מבטלין זה את זה מאן שמעת ליה דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו הלל הזקן דתניא היה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוה, הרי נראה שהמלמד הן מצוות והלמד הם האיסורים, ופירוש איסורין מבטלין זה את זה כהא דאמר התם רב פפא הפיגול והנותן והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנה, כלומר שבלל כזית מזה וכזית מזה פטור ממלקות ואפילו התרו בו דאי אפשר דכשהוא לועס אותם בפיו נבלל מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב ולא ידעינן הי מינייהו בטיל וכשמתרין אותו לא ידעינן משום מאי מתרינן ביה ואנן בעינן התראה משום האיסור הלכך כי מתרינן ביה משום פיגול הוי התראת ספק דילמא אין האיסור בו וכן בנותר ואע"ג דלמסקנא ודאי חד מינייהו הוי איסור מ"מ בשעת התראה מיהא ספק הוא אם יעבור עליו אם לאו והתראת ספק לא שמה התראה ועלה קאמר התם ש"מ איסורין מבטלין זה את זה:

עשה עיסה מחמשת המינין. שעירב הקמחים והבצקות בענין שמצטרפין:

חמש עיסות ממין אחד. כל עיסה ממין אחד:

ועירבן. והשיך העיסה של חמשת המינין עמהם ואכל זר חלה דעיסה של חמשת המינין:

מהו שיבטלו חטים שכאן. הכרוכים של ה' עסיות לחטים הבלולים שכאן של עיסה מחמשת המינים. וכן שעורים שכאן של חמש עיסיות הכרוכים לשעורים שכאן הבלולים ולא ילקו על חלתן:

ודחי לה דלא כן א"ר יוסי שני דברים רבים על אחד. ובלא"ה פטור דבהא מודי ר' יוחנן לריש לקיש כדלעיל:

לא צורכא דא. פתרונו לא צורכה דא אלא ונפלה האלף', ופי' אין צורך לבעיא זו שהרי במה שאמר ר' יוסי היא מתורצת אלא הבעיא היא כן:

עשה חמש עיסיות. עיסה מכל מין מחמשת המינין ובכל עיסה כשיעור והויא טבל דבהא פליג ר' יוחנן וסבר דאפילו ערבן ועשאן עיסה אחת לוקין על חלתן דאיסור טבל של זו ואיסור טבל של זו חשיבא ואין איסורין מתבטלין:

וחזר ועשה חמש עיסיות מהן ולא ערבן. ואכל זר חלה של אחד מהם מי אמרינן כי חזר וחלקן ועשה חמש עיסיות אין החלקים שוים וחטים שבעיסה אחת שלא אכל חלתה רבו על חטים שבעיסה דאכל והוו חלק מועט ומוסף עליו מינים אחרים ומבטלים אותו וכחסר חשיב וכן שעורים שכאן של עיסה זו שלא אכל רבו על שעורים של עיסה שאכל חלתה ואין כאן שם להתראה ואין לוקין. משא"כ בפיגול ונותר דלעיל דכי שחקן וערבן לא חלקן ואיסורה מעיקרא התם קאי משא"כ הכא או דילמא שאני הכא דמעיקרא נמי הוו שמא דטבל בכל עיסה ולוקין ולא איפשיטא, ובפי' אשכנזי המודפס סביבות הירושלמי דפוס קרקה כ' חטים שכן צריך לגרוס חטים שבו מהו שיבטלו חטים שבו וכן כל שכן צ"ל שבו ע"כ, וטעות הוא שבכולם צריך לגרוס שכן ופי' שכאן חסר אל"ף ולא ידעתי למה רצה לעקש הישרה:

אית תנאי תני. וגורסין במתני' ואסורין בחדש מלפני הפסח:

ואית תניי דתנו. במקום מלפני הפסח מלפני העומר:

ומאן דגריס מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. דאמר דבין בזמן המקדש בין שלא בזמן המקדש היום מתיר ומשהאיר מזרח ביום ט"ז בניסן הותר החדש ואין צריך להמתין עד שעת הקרבת העומר כמו שיתבאר ומשו"ה תנו מלפני הפסח, והאי פסח אינו כל קרבן פסח או חג הפסח דהא פשיטא לן דעד י"ו בניסן אסור בחדש דכתיב ממחרת השבת והיינו יום י"ו בניסן אלא מה שאמר לפני הפסח כלומר לפני ביעור הפסח ושריפתו דכ"ז דאיכא פסח בעולם אסורים בחדש וכבר נודע דאינו נותר עד הבקר שהוא יו"ט ואין שורפין קדשים ביו"ט וליל ששה עשר נמי אין שורפין קדשים בלילה א"כ מוכרחים אנו לומר דהאי מלפני הפסח כלומר אסורין בחדש מלפני שריפת הפסח ועשיית דינו אבל משהגיע עת שריפתו הותר החדש והיינו כשהאיר דאז חל דין שריפתו ואם כן זהו כר' יוחנן דס"ל דהיום מתיר אבל למאן דפליג עליה וסבר דעד שיקרב העומר לא הותר לא אתיא גירסא דמלפני הפסח שהרי אין הדבר תלוי בהאיר מזרח לשיאמר לפני הפסח דהא לדידיה אפילו לאחר שריפת הפסח לא הותר עד הקרבתו:

ומאן דתני מלפני העומר מסייע לחזקיה. דסבר דלא הותר החדש עד שיקרב העומר כמו שיתבאר ולכך לא תנו אלא מלפני העומר ומפ' דהיכי גירסא זו סיוע לר' יוחנן וגירסא זו סיוע לחזקיה וקאמר תדע לך שהרי אמר ר' יונה בשם חזקיה וכו' ומבואר שם דר' יוחנן סבר דהיום מתיר וחזקיה סבר קרבן מתיר:

בשעת הקרבן, כלומר בזמן הבית דאיכא קרבן:

קרבן מתיר. דהיינו הקרבת העומר ולא קרבן הזבוח דהיינו כבש תמים בן שנתו וכדמפ' לה בת"כ עד הביאכם את קרבן אלהיכם זה העומר או אינו אלא זה הכבש צא וראה הבאה האמורה למעלה והבאתם את עומר מה הבאה האמורה שם עומר אף הבאה זו היא עומר ולא כבש:

שלא בשעת הקרבן, דהיינו אחר הבית:

היום מתיר. החדש דאיסור החדש נוהג בכל מקום ובכל זמן וטעמא דר' יוחנן הוא קרא דעצם היום הזה דכתיב שם משמע דהיום גורם ועד הביאכם דקאמר למצוה ולא ללאו וטעמא דחזקיה הוא מקרא דעד הביאכם וקרא דעצם היום הזה אתא לשלא בשעת קרבן כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סח.) ובת"כ פ' אמור:

ר' יוסי בשם חזקיה וכו' מודה חזקיה וכו'. נראה דר' יונה ור' יוסי אמרו דבר א' בשם חזקיה אלא שהל' מתחלף ביניהם ולא מצאתי מקום לומר דפליגי באיזה דבר:

טעמא דר' יוחנן עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר יכול אפילו בשעת הקרבן וכו'. כן כ' בספרי הירושלמי ולא יכולתי להלום האיך מיחסים טעם זה לדעת ר' יוחנן והא ר' יוחנן הוא דאמר דבין בשעת קרבן בין שלא בשעת קרבן היום מתיר, ואלו דברי ר' הילא אומרים דדוקא שלא בזמן המקדש אבל יכול אפילו בשעת קרבן ת"ל וכו' דמשמע דבשעת קרבן קרבן מתיר והוא דעת חזקיה. ומה גם דבפ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח.) מייתי מהאי קרא דעד הביאכם סייעתא לרב ושמואל דסברי כחזקיה ומקשו מיניה לר' יוחנן דאיתמר התם רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר בזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי עד הביאכם את קרבן אלהיכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד הא בזמן שבית המקדש קיים הא בזמן שאין בית המקדש קיים ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים היום מתיר דכתיב עד עצם היום הזה והכתיב עד הביאכם ומשני למצוה ופריך והתנן משקרב העומר ומתרץ למצוה ומקשו והתנן העומר היה מתיר במדינה ומוקי למצוה וכו' יעי"ש, הא קמן דרב ושמואל דסברי כחזקיה דבזמן הקרבן קרבן מתיר ובזמן שאין קרבן היום מתיר אית להו סיועא מהני תרי קראי דעד הביאכם ועצם היום הזה ור' יוחנן דסבר דבין הכי ובין הכי היום מתיר אית ליה קושיא מפסוק דעד הביאכם וא"כ איך קאמר ר' הילא הכא דטעמיה דר' יוחנן הכי ומייתי תרי קראי. וכבר ראיתי מי שרצה לומר דהא דקאמר הכא טעמיה דר' יוחנן יכול אפילו בשעת הקרבן וכו' דמיירי למצוה ועושה עירוב פרשיות זה עם זה ואינו נכון: לכך אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבמקום ר' יוחנן גרסינן כאן חזקיה וביחוד דלקמן לר' ירמיה דאמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר והיינו סברא דר' יוחנן בעצמה, מקשי ליה מתני' דעד עצם היום הזה מלמד וכו' יכול וכו' שברייתא זו הפך דעת ר' יוחנן ואי אפשר דהא טעמיה דר' יוחנן כדכתיבנא, ומ"מ יתכן דטעמיה דר' יוחנן הוא וה"ק דר' יוחנן דריש פסוק דעצם היום הזה לשלא בשעת המקדש ופסוק דעד הביאכם לבשעת המקדש, והדר קאמר יכול עד זמן הבאה דהיינו אחר הנץ החמה דאינו חייב בלאו אע"פ שיש איסור א"כ נמצא דמשתנץ החמה ליכא לאו והיינו כר' יוחנן דאמר היום מתיר כלומר שלא יהיה חייב [מלקות] אבל לא שיהיה מותר לגמרי, ומה שהקשו במנחות (דף סח.) ולקמן לר' יוחנן מהך מתני' היינו מרישא ולא מסיפא דטול בנתים ודוק:

ומודה ר' יוחנן. אע"ג דאית ליה היום מתיר ומשהאיר המזרח הותר החדש לאו לגמרי קאמר אלא לאפוקי דלאו ליכא אבל איסור מיהא איכא:

ובעי איסורו מהו. האי איסור דמודה ר' יוחנן מהו מן התורה קאמר או אסור דרבנן:

ור' ירמיה אמר דאסור מן התורה. לר' יוחנן והיינו דקאמר במנחות (דף סח.) דמקשי לר' יוחנן מקרא דעד הביאכם ומשני ליה למצוה והיינו דאורייתא וזהו דאמר כאן ר' ירמיה איסורו דבר תורה:

ור' יונה ור' יוסי אומרים. דלר' יוחנן אסור מדבריהם והאי דקאמר למצוה כלומר מצוה מן המובחר אי לא עבר ואין עליו איסור מן התורה אבל מדרבנן איכא איסור וכי קאמר נמי טול זמן הבאה מדרבנן קאמר:

דתנינן תמן. במנחות פ' ר' ישמעאל (דף סח.):

מנחות, מנחת מרחשת ומחבת ומאפה תנור:

ובכורים. להניפן במקדש מנחת בהמה. מנחת נסכים ומנחת סוטה:

ואם הביא פסול. ומפ' טעמא התם שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט יעו"ש:

ר' יהושע דרומיא. כלומר וא"ר יהושע בשם ר' יוחנן וכו' ועדיין סוף ההוכחה היא:

לא שנו. דאם הביא פסול:

הא ששה עשר. אם הביא כשר דלא מקרי אז קודם כיון דיומו הוא:

ואין תימר. דאסור דאמר ר' יוחנן הוא דבר תורה:

לא שניא היא י"ג י"ד וט"ו וי"ו. ואפילו בי"ו היה פסול דהא לא הותר מכללו אצל הדיוט אלא ודאי דמהכא משמע כסברא דילן דלר' יוחנן איסורו מדבריהם:

ועוד מן הדא דא"ר זעירא וכו' עד דעתיה דר' יוחנן. הוא הנוסחא הזאת מצאתיה בנמוקי מהרש"ס ז"ל. וכן כתבתיה והא לך פירושו שפי' הוא:

דרב ברבי מודעתון דבנוי דר' חייא רבא. הך מימרא דרב ברבי הוא רב סתם ומשום שהיה גדול בדורו קורין אותו ברבי. ומימרא דרב בגמ' איתא דאמר דבזמן המקדש אסור עד ההקרבה וקאמר עלה ר' זעירא דסבר רב כבנוי דר' חייא רבא ע"י שהיו קרוב להם וחזקיה סתם הוא בנו של ר' חייא רבא כדאמרינן ביבמות (דף סה:) והיינו חזקיה דאמר לעיל דהקרבן מתיר. ומודעתון קרוב שלהם כמו מודע לאיש ומודע לבינה וקאמר השתא אין תימר דמודה ר' יוחנן דאיסור עשה איכא עד ההקרבה:

רב ברבי דעתיה דר' יוחנן הוא, ואמר כוותיה ואיך אמר דכבנוי דר' חייא רבא סבר אלא ודאי דר' יוחנן לא סבר איסורו דבר תורה ומשו"ה אמר דסבר כחזקיה, ויש להסביר פירוש זה בנוסח שבספרים מעלה חטה ודוק:

והתנינן משחרב בית המקדש. גם זו משנה בפ' הנזכר (מנחות דף סח.) [שיהא יום הנף]. יום י"ו בניסן שהיו מניפין העומר:

כולו אסור. לאכול חדש:

אין תימר איסורו דבר תורה ניחא. דעבד ר' יוחנן תקנה על דין התורה דאיסור תורה מיהא איכא והיינו דגזר והתקין כל היום:

[אין תימר איסורו מדבריהם]. אלא אי אמרת איסורו מדבריהם:

יש תקנה אחר תקנה. היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה:

מפני הרחוקים. בזמן המקדש אסורין בחדש עד חצי היום כדתנן התם הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך וגזור כוליה יומא:

ומפני מה הרחוקין מותרין. סיפא דמתני' הוא התם:

והתנינן משחרב בית המקדש. אר' ירמיה בשם ר' חייא פריך דאמר דבין בשעת הקרבן היום מתיר ותחלה הקשה לו ממתני' דר' חזקיה ואחר כך הקשה לו מזאת המשנה ואמר והתנינן כלומר ותו קשיא לר' ירמיה דהא תנינן דגזור והתקין ריב"ז משחרב בית המקדש שיהא יום הניף כולו אסור ומשמע דבקרבן הדבר תלוי ומשו"ה השתא דליכא קרבן גזר כל היום ואי לדידך דאמרת דהיום מתיר ובהאיר היום תליא מילתא מאי שייך למטעי דגזר:

איתותבת קומי ר' ירמיה וכו'. זאת הקושיא הקשו אותה לפני ר' ירמיה ותרצו אותה באופן זה דהא דתני חזקיה שלא בשעת קרבן היום מתיר היינו כר' יהודה דאמר במתני' דפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) והלא מן התורה אסור כל היום די"ו אחר הקרבן דכתיב עד עצם היום הזה ועד ועד בכלל כלומר עד כלות היום כולו וא"כ ריב"ז שהתקין שיהא יום הנף כולו אסור לא מטעם גזרה התקין לשתקשה ותאמר היא גופא גזרה אלא דס"ל כר' יהודה דאמר מן התורה אחר החורבן כל היום והתקין דקאמר כלומר דרש, ובפ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח.) מקשה זאת הקושיא ומתרץ ריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור דכתיב בעצם היום עד עיצומו של יום ועד בכלל ופריך והא מיפלג פליג דקאמר והלא, ומשני ר' יהודה דקא טעי בריב"ז דמדרבנן קאמר ולא היא אלא מדאורייתא קאמר ריב"ז, ומקשה והא התקין קאמר ומפרקינן התקין ודרש:

תמן חשו לצומא רבא תרין יומין. איידי דתני אין ב"ד מתעצלין מייתי נמי הא דצומא רבה דמסיק נמי דאין ב"ד מתעצלין ואמר ששם בבבל חוששין ועושין יום כפור ב' ימים דשמא אלול מעובר הוה וכן עשה ר' יצחק ונפסקה מעי שלו ומת. ופי' כרובה הוא מעי מלופף ונכרך כדאמרינן בויקרא רבא מכריסא לכנתא ומכנתא מעיא לכרובא קטינא ומכרובא קטינא לכרובא עביא:

העומר מתירן להדיוט. להביא מהם מנחות דעד השתא לא היו קוצרין ולא היו מביאין מנחות:

ר' יונה אמר. האי קודם לעומר דמתני' כלומר קודם הבאתן קאמר:

ור' יוסי אמר קודם קצירתו הוא:

א"ר יונה הבאה מתרת הבאה וקצירה מתרת קצירה. כלומר הא דאמינא לך קודם הבאה כלומר הבאה מתרת וקצירה מתרת מיהא הבאת העומר מתרת הבאת המנחות ותהא קצירתו מתרת הקצירה להדיוט:

ור' יוסי. אמר לא אלא הקצירה תהא מתרת הבאת המנחות והקצירה:

לפום כן חזי ר' יוסי בה. בתמיה כלומר וכי לפי זה הנאמר דר' יוסי אמר קודם לקצירה אפשר דהוא מראה דין זה ומהו הדין שהוא מראה:

קצר לרבים ונטמא. כלומר העומר שהוא לרבים ונטמא מה שקצר ואין לו מה להביא לקרבן:

חזר היחיד לאיסורו. דהבא להדיוט תלויה בשעת הקרבן עד שיקריב הקרבן וכיון דנטמא נדחה זהו הדין שהראה ר' יוסי התם, והשתא קא מתמה היכי סלקא דעתך דר' יוסי הוא דאמר הכא קודם לקצירה והא כו"ע ידעי דר' יוסי חזי בה וכו' ולדעתך דאמרת דהוא סבר קודם לקצירה הא כי קצר בהיתר נקצר ואישתרי ואמאי חזר היחיד לאיסורו:

אלא איפוך ר' יונה הוא דאמר קודם לקצירה ור' יוסי הוא דאמר קודם הבאה. והכי איתא במנחות דבבלי לסלקא דעתיה בגמ' ר' יונה אמר קודם לקצירת העומר ור' יוסי בר זבדא אמר קודם להבאת העומר:

זו בכרה. זו שמקריבין בעינן דבכרה:

והאחרת. לא בעינן בכרה להבאת מנחות דאפילו עשבים ואפילו השרשה לחוד העומר בא ומתיר:

ולאו קודם לקצירה אנן קיימין. דהא לא בכרה דומיא דבכרה ובכרה שקוצרין אותה לעומר בשעת קצירה הוא דכתיב כרמל דהיינו כר מלא ובאותו זמן הוא דדרשינן דהאחרת לא בכרה אבל מ"מ השרישה אלמא בשעת קצירה בעינן השרשה:

המנכש בי"ג בניסן. עשבים מבין התבואה:

ונתלש הקלח בידו. השבולת עצמה נעקרה בידו מן הארץ ובא לחזור ולשותלה:

שותלה במקום הטינא. כלומר במקום הטיט הלח שתמהר לקלוט קודם העומר שאם לא תקלוט אסורה עד העומר הבא כדאמרן במתני':

אבל לא במקום הגריד. שהוא מקום היובש שאינו ממהר לקלוט:

והרי יש כאן י"ד וט"ו. כלומר ואי ס"ד דמתיר השרשה קודם הבאה אמאי קתני המנכש בי"ג לתני בי"ד דאי משום דבעינן קליטה לפני העומר מכדי שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בפ"ק דר"ה ובפ"ב דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת וננקוט י"ד נמי דהא איכא י"ד וט"ו ומקצת י"ו עד הקרבת העומר דבי"ג פש ליה זימנא אלא מדנקט י"ג ש"מ דבהכנסת ליל י"ו בעינן שכבר יהא נשרש הילכך אין כאן שלשה ימים אלא כי מנכש בי"ג דהוו להו י"ג וי"ד וט"ו:

מילתיה דר' אבינא מסייע לי. דאמינא דסגי בהשרשה קודם הבאה:

תפתר וכו'. דהא ברייתא דהמנכש במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כגון בגליל הילכך אין כאן מנכש בי"ד:

ופריך אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה לאו בתלוש. דבתלוש הוא דנוהגין:

שמא במחובר. בתמיה ובכל מקום לא שייך למיתני מנכש בי"ד:

ומשני אשכח תני וכו'. ובפ' מקום שנהגו מוקי לה בשיטה אחרת, זהו פי' הלכה זו כפי מה שפירשה מהר"ש סיריליאו ז"ל וכתבתיהו כאן ועליו נסמכתי ודוק:

מהו שיביא העומר מהם. מאותם שלא השרישו קודם לעומר של אשתקד מי אמרינן כיון שהם מן השנה שעברה לאו חדש נינהו או דילמא כיון שיש כל כך איסור בזה כמו שיש בכל חדש שבעולם כחדש דמו:

ודחי להך בעיא אפשר לומר חדש וישן אין תורמין וכו' ואת אמרת הכין. כלומר היכי סלקא אדעתך להסתפק בה ולומר דשמא יש להביא מהם וכי אפשר דאין תורמין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש כדתנן בפ"ק דתרומות דמשמע דמעולם חדש וישן לא יתחברו:

ואת אמרת הכין. דיש ספק בזה עד שתשאל עליו אין מקום לשאלה זו:

התיבון הרי שאר המינין. קושיא אחרת מקשה לקס"ד זה וה"ק התיבון וכו' כלומר אפילו תימא דלא דמי עומר לתרומה משום דגבי עומר מצינו דחדש מתיר את הישן כדתנן במתני' וא"כ דין הוא ג"כ שהישן יוצא את החדש לזה אמר הא לאו כלום הוא שהרי שאר המינין חוץ משעורים תלויין בעומר דהעומר מתירן והם מותרים משקרב העומר ועם כל זה אין העומר בא מהם וטעמא דמותרין אין מתירין לאו, ה"נ אע"ג דהישן מותר מפאת החדש עם כל זה אינו מן החיוב שהעומר בא מהם ויתירו את העומר הבא זהו הילוך אחד לפי המובן הראשון בפי' סוגיא זו, או אפשר שיפורש כן ר' אלעזר שאל מהו שיביא העומר מהם ודחי להך שאלה אפשר וכו' כלומר היכי ס"ד להסתפק בזה ולומר דשמא אינו מותר אפשר דאין תורמין מן החדש על הישן ואת אמרת הכי כלומר אפילו דלענין תרומות ומעשרות חדש וישן לא יתחברו עם כל זה ואת אמרת הכין דהעומר החדש מתיר את הישן א"כ מינה נשמע דגם הישן מתיר את החדש וקרב מהם ועל דבר זה הקשו ואמר התיבון וכו' הרי שאר וכו' כלומר אי משום הא דמותר רוצה אתה לומר דמתיר לא איריא שהרי שאר המינים תלוים בעומר ומותרים ועכ"ז אין עומר בא מהם ואין מתירין:

ודחי ליה לא אם אמרת בשאר מינין. דמותרין ואין מתירין היינו טעמא:

דלא כשרו לעומר. דשעורים אביב ואין שאר מינין:

תאמר בשעורים דכשרו. וא"כ הדרן בעיין לדוכתה מהו שיביא העומר מהם:

חברייא. שינויא הוא:

ראשית קצירכם ולא סוף קצירכם. והני כיון דהם מאשתקד סוף קצירכם קרינן בהו:

בכורים. שינויא אחריתי היא אמר קרא בעומר ואם תקריב מנחת בכורים וזו אינה בכורים משנה זו אלא שיורין מאשתקד:

מה נפק מביניהון. דבכורים וראשית תרוייהו מילתא חדא נינהו:

ומשני דאיכא בינייהו עבר והביא. דלחברייא דמפיק ליה מראשית הא לאו ראשית הוא ואם עבר והביא פסול אבל לר' זעירא דמפיק ליה מבכורים עבר והביא כשר דבכורים דרשינן ליה לכתחילה שהרי אמרו ומנין שאם הביא מן העליה כשר ת"ל ואם תקריב מנחת בכורים הרי דבכורים לכתחלה בעינן אבל בדיעבד לא מעכב אע"ג דאינן בכורים כ"כ אף לר' זעירא דמפיק ליה מבכורים יש לומר שאם עבר והביא כשר וזהו מאי דנפק מביניהון:

דברי חכמים. אפשר לומר דהוא לשון בעיא ואמרו חכמי הישיבה כמאן הכריעו כחברייא ואם הביא פסול או כר' זעירא ואם הביא כשר, או אפשר דה"ק דברי חכמים ולאו לשון בעיא הוא אלא דברי חכמים כלומר הכרעת החכמים:

אמר ר' יוסי בר בון וכו'. דהכרעתם הוא כן דאם הביאו שליש לפני ר"ה ישן הוא ואין עומר בא מהם דבתבואה הכל הולך אחר השליש אבל אם לא הביאה שליש אלא אחר ר"ה ראשית קצירכם קרינן ביה ועומר בא מהם:

האוכל מהם כזית מצה. פי' כזית מזה או כזית מזה:

כזית חמץ חייב בהכרת. אבל אורז ודוחן לא, וגרסינן בהכרת הה"א בחיר"ק והכ"ף בפת"ח מן הטעם שכ' בפ"ק דמגילה סי' ה':

ה"ז עובר בפסח. מפ' בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד.) כגון דאיכא בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ור' אליעזר מחייב עליה בלאו דכל מחמצת והוא דבלע ליה הכי בענין שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס ואף על גב דלאו אורחייהו דאינשי למיכליה הכי בעיניה באנפי נפשיה אלא בטיבול היינו דאשמועינן רחמנא ורבנן פליגי עליה דר' אליעזר והכא סתם לן תנא כר' אליעזר ורש"י ז"ל סובר דדעת ר' אליעזר דעבר גם בבל יראה ובל ימצא וכ"ש דאיכא לאו באכילתן וכדפרישית, ור"ת ז"ל סובר דלא מחייב ר' אליעזר אלא על אכילה לחוד:

הנודר מן הפת ומן התבואה. בירושלמי מפרש לה במקום שאוכלין כל פת:

הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא מהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל:

דברי ר"מ וחכמים אומרים אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן וכו'. כך שמעתי שהיא גירסת המשנה וכן נראה קצת שהיא גירסת ר"ע ז"ל אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס כמו שכתוב בספרים שהרי הוא מפרש על המשנה הגירסא הנזכרת, ובפ"ז דמסכת נדרים שנויה פלוגתא זו התם כדכתבינן, וז"ל הר' שלמה סיריליאו ז"ל דברי ר' מאיר. כלומר דוקא כי אמר פת ותבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינים חוץ מפירות האילן כדתנן בפרק הנודר מן הירק דקסבר ר' מאיר דדגן כל דמידגן משמע כדאיתא התם:

וחכמים אומרים הנודר מן הדגן. אף מן הדגן הדין כן אבל כולה עלמא מודו דהנודר מן התבואה דאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד והכי איתא בפרק הנודר מן הירק ע"כ. משמע דלא גריס במתני' רק כמו שכתוב בספרים וכן הובאה בירושלמי פרק הנודר מן הירק. והילך פי' הר' יהוסף ז"ל הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן לפי לשון התלמוד דבירושלמי נראה דחכמים סוברים להיפך מדברי ר' מאיר דר' מאיר סובר דהנודר מן הדגן אסור בכל כדאיתא בנדרים פ"ז (דף נה.) וחכמים סוברים דאינו אסור אלא בחמשת מינים ור' מאיר סובר דהנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים האלו בלבד וחכמים סוברים שאסור בכל, כן משמע לשון הירושלמי ובזה מיושב לשון המשנה, אך בתלמוד שלנו במס' נדרים (דף נה.) יש א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינים וצריך עיון עד כאן לשונו ז"ל:

זאת אומרת לוקין על חלתן דבר תורה. משום דקס"ד דמתני' דתני באוכל מהם כזית בפסח כלומר כזית מכולהו בחדא מחתא ומשו"ה אמר דהדא אמרה דלוקין על חלתן ד"ת דאל"כ היכי מיחייב על כזית חמץ ויוצא בכזית מצה והלא כל מין מבטל לחבירו אלא ודאי דאין כל מין מבטל לחבירו וכיון שכן הא איכא שם להתראה ולוקין על חלתן דבר תורה, וכמדומה דבדרך קושיא אמר כן ומקשי לריש לקיש דאמר לעיל אין לוקין על חלתן ד"ת:

ומשני תפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. דהשתא ליכא למימר אתי מין ומבטל לחבירו ולא קשיא לריש לקיש והא קמ"ל הני הן אורז ודוחן לא:

שניא היא שכולהון לשם חמץ. וכיון דיש להם שם חמץ וכללם הוו כמין אחד דליכא למימר אתי כל מין ומבטל לחבריה:

מיחלפא שיטתיה דר' יוסי. קשיא דידיה אדידיה:

תמן. לעיל גבי פגול ונותר ששחקו זה בזה דר' יוחנן אמר לא בטלו זה את זה וריש לקיש אמר דבטלו וקאמר ר"י בר אחא דריש לקיש דאמר אין לוקין על חלתן דבר תורה כדעתיה דסבר דפגול ונותר מבטלין זה את זה אמר ר' יוסי דלא דמיין דפגול ונותר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו וכבר בטלו עד שלא נעשה איסור:

והכא אמר כן. שניא הוא שכולהון לשם חמץ ולוקין על חלתן ואמאי ליתו שני דברים ויתרבו על אחד וליבטלו יתיה כיון דאין זה ואין זה אסור. ומכח קושיא זו עוקר האוקימתא וחוזר למה שאמר לעיל דמתני' כזית מזה וכזית מזה קאמרה:

הא בנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל לרבנן. בתמיה כלומר מדאמרת אסור בהן כלומר בהן דוקא דברי ר"מ מכלל דלדברי חכמים אסור בכל וכ"ת ה"נ הא ליתא דתניא בפ' הנודר מן הירק שוין בנודר מן התבואה חכמים ור"מ שאין איסורן אלא מחמשת המינין בלבד וכן א"ר יוחנן התם דשוין ותקשו להו הא מתני':

ומשני כיני מתני' אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן. כלומר אין הדיוק כמה דדייקת אסור בהן דברי ר"מ מכלל דחכמים אסור בכל קאמרי אלא הדיוק הכי הוי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור מהם דברי ר' מאיר דהני אין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל והשתא הוי דיוקא הא רבנן סברי דאף הדגן כשנדר ממנו אינו אסור אלא מהם והנודר מן הדגן דשנו חכמים בלשון המשנה הזאת אף הנודר קאמרי דר"מ לית ליה אלא דאסור בכל וכדתנן בהדיא בפ' הנודר מן הירק ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד אבל הנודר מן הדגן אסור, הרי מבואר הדיוקא לנודר מן הדגן הוא ולא דהנודר בתבואה אסור בכל לרבנן:

מה אנן קיימין. אמתני' קאי והכא קאמר האי הנודר מן הפת דתני במתני' היכי דמי. נדר בפת של תורה. והיינו לחם דכתיב בתורה לחם עוני ומשו"ה קאמר דאסור בהם דכולהו פת של תורה הוו דהא חזו למצה:

א"כ תבואה. נמי דתני במתני' דומיא דפת דגבה הוי דתבואה דתורה קאמר ובתורה הא כתיב ותבואת הכרם וא"כ אמאי אמרת דהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מהן להוי אסור בתבואת הכרם נמי והיינו בכל. ואלא האי פת דמתני' הוא דנדר בפת סתם:

הרי אין קרוי פת סתם אלא חטין ושעורין בלבד. שכן דרכן של בני אדם לעשות פתם מלחם חטים ושעורים והכתוב אומר ארץ חטה ושעורה וסמיך ליה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם משמע דחטה ושעורה קרוי לחם סתם, ועוד דבהני תרי אשכחן דחמצן ומצתן חזו למזבח וכתיב לחם חמץ ולחם מצות:

קיימתיה. על עצמו אומר ומדבר בעדו שקיים ותירץ משנה זו:

ומוקי לה במקום שאוכלין כל פת. כלומר פת מכל חמשת המינין, ובאותו מקום אין קרוי פת סתם אלא חמשת המינין בלבד, וזה הנודר סבר פת סתם ואף על גב דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופת סתם בלשון בני אדם הן חטים ושעורין דוקא כיון דבאותו מקום קרוי כל חמשת המינין פת היינו לשון בני אדם של אותו מקום ולכך אסור בכל חמשת המינין ולפי מסקנא זו אם הנודר משאר מקומות אינו אסור אלא בפת חטים ושעורין בלבד:

אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. מפ' בירושלמי דאע"ג דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו אותה אפ"ה אשכחן דחלה חמירא דהא שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה אלמא אע"ג דמן ההפקר זכו דאין שום אחד יכול לומר עדיין זו שדה שלי אפ"ה רחמנא רבי להו בחלה כדאמרינן בעלמא משונה ביאה זו מכל ביאות שנאמרו בתורה שבכולן כתיב כי תבא או כי תבואו כי יביאך וכאן גבי חלה כתיב בבואכם להודיענו דבכניסתן לארץ מיד חייבין להפריש חלה והני כולהו כעין הפקר נינהו:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. מפ' בירושלמי שניטלה ממנו תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה וכגון שהקדימו בשבלין דפטור מתרומה גדולה וחייב בחלה דחיוב חלה תלי בגלגול דעיסה וגורן חדש הוא דהא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדתנן לקמן בפ"ב הילכך מיחייב, לשון הר"ס ז"ל מעשר ראשון וכו' כ' הר"ש ז"ל דבירושלמי מפ' שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וכן מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמרח ופדה אבל פדה ומרח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:

ומעשר שני שנפדה. בפ' חלק דף קי"ב אתיא ברייתא בפלוגתא דתניא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין אמר רב חסדא מחלוקת במ"ש בירושלם דר"מ סבר מ"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור ופירש"י ז"ל אבל בגבולין שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה, ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה ולא קרינן ביה ראשית עריסותיכם אפילו פדאה לאחר מכאן פטורה מן החלה ע"כ. וסתמא דהכא דקתני ומ"ש שנפדה משמע שנפדה קודם גלגול וחייב בחלה לכו"ע והתם קאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה וכן איכא טובא בתלמוד בס"פ הוציאו לו ובי"ט פ' המביא דף ל"ד ובפ' כיסוי הדם דף פ"ז ובפ' החולץ כדפ' שם תוס' ז"ל ובפ' העור והרוטב דף ק"ך ובפ' כל היד דף י"ז ובספ"ק דקידושין, ועיין במש"כ התוס' על ההיא דחלק בפ"ב דקידושין דף נ"ג, ואיתא לההיא ברייתא בפ' כל שעה דף ל"ח. ובפ' לולב הגזול דף ל"ה, ופי' הר"ש סיריליאו ז"ל ונראה דלפום גמ' דידן דמיירי שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והוי פדוי דאין החומש מעכב ומשו"ה חייב בחלה והוא דנפדה מ"ש קודם שעשאו עיסה בענין דכי עשאו עיסה דהוי גורן לחלה חולין הוי ואע"ג דלא יהיב חומש פדוי הוא דבכולא תלמודא מוקמינן האי מתני' כה"ג אבל לפום הירוש' דליכא לאוקומה הכי דבירוש' פ' המוליך קאמר ר' יוחנן דאין המעשר פדוי מ"ט דאין לו תובעין וחיישינן לפשיעה נוכל לתרץ דאיידי דנקט הקדש נקט מעשר והקדש מודה ר' יוחנן התם דפדוי הוי דליכא פשיעה:

והקדש שנפדה. והוא שפדאה עד שלא עשאה עיסה והקדישו קודם מירוח דגורן דכי עביד ליה גורן פטור מן המעשרות דכתיב דגנך ולא של הקדש וגבי חלה דגורן דילה תליא בעריסה כדכתיב עריסותיכם כיון דעשאה עיסה אחר שפדאה עריסותיכם הוי ומיחייב אבל אם פדאה אחר שגלגלה פטורה כדתנן לקמן בפ' אוכלין עראי וקמ"ל אע"ג דלא יהיב חומש דפדוי מיקרי דאין החומש מעכב ע"כ, ורבינו שמשון ז"ל פי' ומ"ש והקדש שנפדו בעיסה של מ"ש בירושלם פלוגתא דר"מ ור' יהודה בפ' כל שעה דלר"מ פטורין משום דממון גבוה הוא וכתיב עריסותיכם ולר"י חייבין אבל בגבולין פטורין אפי' לר"י כדאמרינן בסוף חלק ומתני' דהכא בגבולין ואפי' כר"י ומפ' בירוש' מ"ש שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:

ומותר העומר פטור מן המעשרות. סתם מתני' דלא כר"ע דמחייב לי' למותר העומר בחלה ובמעשרות במתני' דפ' ר' ישמעאל דמנחות:

רא"א תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה וקסבר נמי ר"א דאין אדם יוצא י"ח בפסח ואין חייבין עליה כרת, ונלע"ד דבזה יתיישב יתור לשון דקתני רא"א תבואה שלא הביאה שליש וכו' אע"ג דהוי סגי בדליתני ר"א פוטר בזו אף מן החלה וכדאשכחן בפ"ו דתרומות סימן ה' וחכמים מתירין באלו דקאי אתרתי בתרייתא דקתני התם וכדכתבינן התם. ור' אליעזר ביו"ד גרסינן ליה:

פרגין. אדמורידירא"ש בלע"ז וכל הני מין קטנית הן ומרבינן להו למעשר בירושלמי דריש מעשרות מקרא ופטורין הן מן החלה כדתני לעיל דגמר לחם לחם ממצה. והא דלא תני הקטנית ותו לא משום דתנן בפ"ב דמס' שביעית דבהני ד' אזלינן בתר השרשה משא"כ בשאר קטניות להכי תני להו באנפי נפשייהו:

ופחות מחמשת רבעים בתבואה. כ' הרא"ש ז"ל לכאורה היה נראה דחמשת רבעים יש למודדן בתבואה דכך היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו לוקחין ואח"כ היו טוחנין בריחיים וראיתי באשכנז שגודשין קצת הקמח לשיעור החלה ותליתי הדבר בזה בשביל שנפח הקמח הוא רב מנפח התבואה וקצת משמע כך לישנא דמתני' דתנן ופחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא דבתבואה משערינן ומיהו אינה ראיה כל כך דלפי שהזכיר תחלה מיני קטנית דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תני בתר הכי גם בתבואה נמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים ולקמן בפ"ב תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבים והתם משמע דבקמח משערינן מדהזכיר קמח ועוד אי בתבואה משערינן אמאי איצטריך לאשמועינן הן וסובן ומורסנן פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דבתבואה מודדין ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטורין הרי יש כאן חמשת רבעים תבואה בתחלה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמועינן ברישא דאע"ג דחמשת רבעים קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדיה בעוד שלא ניטל מתוכו אבל בניטל מתוכו קתני בסיפא דאין מצטרף ע"כ. ואני אומר דמנהג הגודש שגודשין הנשים משום דר' יוסי פליג בפ"ק דעדיות על רבנן דאמרי חמשת רבעים ואיהו אמר חמשת רבעים פטורין חמשת רבעים ועוד חייבין והתם מפ' טעמא וחזינן סתמא דמתני' לקמן פ"ב נקיט כוותיה וגרסינן בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין והא אנן תנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וכן הגירסא בהלכות וכן הגירסא בכל הספרים ורש"י ז"ל הוא שמחקו והתוס' ז"ל כתבו בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין דבכל הספרים כתוב ועוד וא"כ סתם מתני' כר"י דעדיות ולכך נהגו לגדוש כדי שאחר נטילת החלה נשאר שיעור עיסה עדיין:

חמשת רבעים. חמשת רבעי קב דהיינו ה' לוגין צפוריים חייבין בחלה שהן שש ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה כיצד כתיב עריסותיכם כדי עריסת מדבר דהיינו עומר לגלגלת והעומר עשירית האיפה והאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצא איפה ע"ב לוגין עישור של ע' לוגין ז' לוגין פשו להו ב' לוגין שהן י"ב ביצים עישור שלהם ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר שהוא חומש מלגו ונתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברי שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיים והן חמש צפוריים שהצפורית עודפת על ירושלמית שתות כך מפורש בעירובין בפ' כיצד משתתפין (דף פג.) וכי הוי פחות מכאן משהו פטור מן החלה דעריסותיכם כתיב כדי עיסתכם וחייבין במעשר דלגבי מעשר ותרומה חטה אחת קדשה ויש בה תרומה ומעשר כדאיתא בפ"ב דקידושין (דף נח:):

הסופגנין. מפ' בגמ' טריקטא וטריקטא לשון קרעים קרע טרקאדוא בלע"ז וספוג כולו קרעים וסדקים ובערוך פי' להו נגולי העשויין בטיגן ובלשון ישמעאל קורין אותן ספגנים והיא עיסה רכה מאד ועושין אותה כמין ספוג וריש לקיש קסבר ואפילו בנעשה באור פטורין דטעמא דמתני' לדידיה היינו מעשה אילפס פטורין דאור מהלך תחתיהן ור' יוחנן פליג עליה דלאו באור מיירי דבאור טריקטא חייבת בחלה ותלמודא דהכא ובפ' כל שעה מפ' אליבא דר' יוחנן דהני פטורים דמיירי שאפאן בחמה או במשקה כדאיתא בגמ':

הדובשנין. מפ' בגמ' מלינאלא והוא לשון יון עיסה לושה בדבש וחלב והאי נמי אליבא דר' יוחנן שאפאן בחמה אבל אפאן באילפס ביבש חייבין והיינו משום דחלב ודבש מחברן:

והאסקריטין. מפ' בגמ' חליטין דשוק שהיו נוהגין לעשותן למכור בשוק ואומר לי לבי שהן אותן סנבושאש שעושין כמין כיסין וממלאין אותן ירקות ובצלים ונותנין בהן דבש ויש שעושין מגבינה ונותנין עליהם דבש ומטגנים אותן בשמן בעת אפייתן והאי נמי לר' יוחנן שאפאן בחמה א"נ דמילוי עיקר ולחם טפל ולא פרכינן עליה לקמן אלא מסופגנין ודובשנין ואפילו בתנור מודי דפטורין. ומנא אמינא לי' דאסקריטין לשון תיבות קטנות שיש בהן חלל דצפיחית בדבש מתרגמינן כאיסקריטין וצנתרות הזהב מתרגמינן כאיסקריטין וצפיחית כמו צפחת המים ובלשון לטין תיבה קטנה קורין איש קריטו:

וחלת המסורת. מפ' בגמ' חליטין דמוי שחולטין העיסה במים הבעלי בתים עשירים והכי איתא נמי בפ' כל שעה (פסחים לז.) זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת דמחבת מתרגמינן מסריתא דכיון דע"י משקה נאפה אע"ג דאיכא אור תחתיו דכו"ע לא פליגי דפטור ובגמ' מפ' מ"ט דהני פטורין:

והמדומע. תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין בעודה תבואה או בעודה קמח דאילו בתר גלגול חייבת כדתנן בפ' אוכלין עראי והכהנים אוכלין אותו דהכהנים פטורין מן החלה כשאוכלין תרומה וטעמא משום דכתיב תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה כדאיתא בספרי. ובגמ' מפ' לה:

מנין שהם חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. ולא פטר להו מחלה נמי:

א"ל. כהנא לר' הושעיא:

לא תימר לי תרימו כן תרימו. כלומר דבחלה כתיב חלה תרימו וכתיב נמי כתרומת גורן כן תרימו וזהו שאמר לו לא תימר לי וכי אין אתה מוכרח לומר לי שהכתוב אומר בחלה תרימו וכן תרימו א"כ רבויי תרומות הללו למה לומר לך דאע"ג דפטורה ממעשרות חייבת בחלה וזה שינויא חדא:

וחזר ואמר. שינויא אחריתא תדע למה חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות דגמרינן מי"ד שבע שכבשו ושבע שחלקו דהיו זוכים מן ההפקר והיו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, ורבינו שמשון ז"ל כתב זה הירושלמי בפירושו על המשנה ופירשו בזה הלשון פי' ר' אושעיא הי' תמיה מכל הני דתנן אמאי לא פטירי מחלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא:

לא תימר לי. כלומר לא תקשי לי ממה דכתיב כתרומת גרן כן תרימו גם דיש ללמוד משבע שחלקו ושבע שכבשו שנתחייבו בחלה ונפטרו ממעשרות כדאיתא בפרק יוצא דופן עכ"ל, ביאור דבריו דכהנא הבין בדברי ר' הושעיא דמה שהיה תמיה למה חייבין בחלה הוא משום דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו וכשם שתרומת גרן פטורה גם החלה ראויה היה להפטר, ע"ז השיב לו כהנא דלא תקשי לי מזה דיש ללמוד משבע שכבשו ושבע שחלקו שהיו חייבין בחלה ופטורין ממעשרות, וזה הפירוש נכון הוא לולא דלשון חזר ואמר לא אתי שפיר דהיה לו לומר לא תימר לי תרימו וכן תרימו דגמרינן מי"ד שנה ומאי קאמר ומאי חזר ואמר:

זה אחד משלש מקריות מחוורין שבתורה. טעם להפקר הוא דפטור מן המעשרות וכיון דהפקר פטור היא פאה היא לקט היא שכחה דכולהו מטעם הפקר כדאמרן לעיל:

לאו כחולין הוא. בתמיה והוא דס"ד דניטלה תרומתו דמתני' בתרומה גדולה קא עסיק להכי בעי וכי לאו כחולין מתוקנין הן וכיון דחולין מתוקנין הן פשיטא דחייבין בחלה ופטורין מן המעשרות:

ומשני דניטלה תרומתו לאו תרומה גדולה אלא שניטלה ממנו תרומת מעשר המחוייב ללוים ומיירי שהקדים להוציא המעשר בעודו בשבלים קודם מירוח ומן הדין היה להקדים למעשר תרומה גדולה ומן הנותר נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים וקדם ללוי כדי שלא יחסרנו אחד מהחמשים והוציא ממנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה לא הוציא ולמדתנו המשנה דפטור כדר' אבהו דאמר דמעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה:

א"ר יוסי. בא לתת טעם לדר' אבהו:

כתיב. בפרשת קרח בענין מעשר ראשון:

את כל חלבו וכו'. מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו, זהו לשון הכתוב ותרומה קרויה חלב וכיון דאמר חלבו וממנו כלומר חלבו המחוייב מעצמו שהוא תרומת מעשר המחוייבת ללויים:

ולא חלבו וחלב חברו. שהוא החלב המחוייב חברו להוציא והיינו הישראל דמן הדין הישראל נתחייב דקודם מעשר נתחייבה התרומה:

ור' יונה. מפיק ליה הא דר' אבהו מן הפסוק שבמעשר ראשון נמי:

דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. דבאומרו ממנו תרומת כלומר בתרומה המחוייבת ממנו שהיא מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר:

כשמירח ואח"כ הפריש תרומת מעשר. כלומר הא דר' יוסי ור' יונה דאמרי ממנו תרומת מעשר וכו' ולא תרומה גדולה ולא חלבו וחלב חברו היינו כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חל עליה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטריה מתרומה גדולה ומשום הכא שייך ביה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה:

אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחייל עליה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא ביה ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו וכו' דהא אזלא מיניה תרומת מעשר ומשום הכא חייב בתרומה גדולה וה"נ מיירי כשהפריש התרומת מעשר ממנו עליו:

אבל הפריש עליו ממקום אחר. תו לא קרינן ביה ממנו וחלבו דהיינו מניה וביה וזהו שאמר:

לא בדא. כלומר לא כזאת:

כמ"ד אינו כנכסיו. והוא ר"מ בפרק האיש מקדש דסבר דמ"ש ממון גבוה הוא ודמי להקדש וקרינן ביה דגנך ולא דגן גבוה הילכך מתרומה גדולה פטור מה דהיו ראויים ליתן הבעלים מאותו חלק אילו לא קדמו והפרישו:

ברם כמ"ד כנכסיו. והוא ר' יהודה בפרק הנזכר דס"ל ממון הדיוט הוא חייב בתרומה גדולה דדגנך קרינן ביה:

מעשר עני הואיל וכל עמא מודי שהוא כנכסיו. אם הקדימו בשבלין חייב בתרומה גדולה והאי דלא פטרינן ליה מקרא דמעשר מן המעשר דההוא במעשר ראשון איירי:

הוי פליגא היא מ"ד חייב אפילו תרומה שבו חייבת ומ"ד פטור אפילו חולין שבו פטורין. הוי אומר מופלגין סברותיהם זו מזו דלר' יהודה דחשיב נכסיו אפילו חלק התרומה שבו חייבת בחלה דאף על גב דתרומה דעלמא פטורה מן החלה כדאיתא בספרי הכא חייבת דהא שם מעשר שני עלה:

ולמאן דאמר פטור אפילו חולין שבו. כגון כל השאר חוץ מחלק התרומה קרוי חולין דשרי לזרים בערך התרומה שיש בו פטורים מן החלה דחשיב כמו הקדש:

מאן דאמר חייב. בתרומה גדולה כשהקדימו בשבלים:

עשאו תרומת מעשר על מקום אחר. מהו בלא פדאו וכו' עשאו כיון דטבל חשיב דמיחייב בתרומה גדולה וחזר ועשאו תרומת מעשר על מקום אחר:

מהו. שתחול עליו הך תרומה גדולה שאנו אומרים מהו חיוביה:

כגדיש שנדמע או כעיסה שנדמעה. כדמפרש ואזיל:

גדיש שנדמע. היינו כשהעמרים עשויין כרי קרויין גדיש ונופלין גרגרי חטים מהם כשמתייבשים ונופלים בקרקע ונפל בגדיש חטים של תרומה:

את אמר חייב. דכיון דכשלא נדמע הגדיש אילו קראו תרומה בשבלים אחד ממאה מן הגדיש הויא תרומה מק"ו ומה מעשר אע"ג דהקדים אהני קריאת שם תרומה שאינו מקדים לא כ"ש וא"כ כשנדמע שנפל בו תרומה מצא מין את מינו וניעור ומצטרפין חלק תרומות שבמעשרות ובעינן מאה כנגד כולן:

עיסה שנדמעה. כגון שנתערב בקמח חולין קמח של תרומה לא מיצטרפא שיעור חלה של קמח דחולין עם התרומה משום דבקמח ליכא חלה כדמפרש ואזיל:

עיסה. קמח ראוי לעיסה ועומד לכך שהוא מנופה אפ"ה פטור. עיסה לשון עירוב כמו אלמנת עיסה והכא מיבעיא לן האי מעשר שני שהקדימו בשבלים דאמרינן דלמ"ד נכסיו הוי דמחייב בתרומה גדולה והוא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר והשתא האי חיוב דמחייב בתרומה גדולה היכי מדמי ליה אם כמו הקמח דראוי להתחייב או כמו הגדיש דראוי שנוטלין ממנו תרומה דאין תימר דדמי לגדיש שנדמע אהני קריאת שם וכוליה הוי תרומה ולא פקע לה מעשר שני מיניה דנעור חלק תרומה ותרומת מעשר שבו ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו אבל אין תימר דמדמינן ליה לקמח שלא נתקן א"כ לא אהני קריאת שם לחול ולא חלה ולא משני לה:

דתנינן תמן. לקמן פ"ב: ודע דכל פי' זה שכתב מראש ועד סוף לקוח מנמוקי מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל כאשר הסכמתי בהקדמתי דכל הלכה שהיא רופפת בידי ומוצא אני בה איזה ביאור לא' מן הגדולים על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי ומפני זה בהלכה זו על הרב הנזכר נסמכתי בפירושו ובנוסחתו ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו אות באות מלה במלה:

מתני'. דקאמרה דמותר העומר פטור מן המעשרות אתיא:

ולא כר"ע. מפני דר"ע אית ליה בפרק ר' ישמעאל דמנחות (דף סו.) על מה שאמר ת"ק וחייב בחלה ופטור מן המעשרות קאמר ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות, וטעמא מפרש התם דלא נתנו מעות של הקדש בשלשה סאין של עומר אלא למה שהוא צורך בהן אבל למותר שאין צורך בהן לא ונמצא שהמותר מירוח הדיוט מיקרי. והא דתנן התם והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות דמשמע לפום ריהטא דלא פליג ר"ע אלא אחיוב דמעשרות לבד אבל מודה הוא דהשאר נפדה ואי מירוח הדיוט הוי ואין צורך הקדש להן פדיה אמאי בעיא אפשר דר"ע אכולהו פליג וסבר נמי דלא צריך פדיון מעיקרא א"נ כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מודה נמי שהשאר נפדה:

נאמר לחם בפסח. לחם עוני:

ונאמר לחם בחלה. מלחם הארץ:

כתרומת גורן כן תרימו. בפרשת חלה כתיב כן:

ולית ליה לר' אליעזר לחם לחם. לשון שאלה היא והכי קא בעי הא דר' אליעזר פוטר תבואה שלא הביאה שליש מחלה הוא דסבר דאע"ג דהיא באה לידי מצה וחימוץ פטור מקרא דכתרומת גורן ולית ליה ג"ש דלחם לחם דמצה וחלה או דילמא אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג את"ק דת"ק סבר דתבואה שלא הביאה שליש בא לידי מצה וחמוץ ור' אליעזר סבר דאינה באה לידי מצה וחמוץ והמחלוקת היא במציאות המצה והחמוץ:

ומשני דאשכח תני בש"ר אליעזר אינה חייבת בחלה. התבואה שלא הביאה שליש:

ואינה מוציאו י"ח בפסח. ומזה נראה דאית ליה ג"ש דלחם לחם אלא דסבר דאין בה מצה וחמוץ לצאת י"ח פסח דכי תימא דלית ליה ג"ש דלחם לחם וסבר דלענין חלה לא מעלה ולא מוריד ענין מצה וחימוץ מה ראה למתנינהו בהדי הדדי חלה ופסח ומאי עבידתיה דהא גבי הא. אלא ודאי דאית ליה ג"ש כדאמרן. ובנימוקי מהרש"ס פי' וז"ל ולית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם דמשמע דמודה ר' אליעזר דיוצא בה ידי חובתו בפסח וכיון דלחם חלה גמר מלחם מצה ללמד הי נינהו מינין חייבין והי נינהו מינין פטורין לימא דהאי מחוייב בחלה דקיי"ל אין ג"ש למחצה. ומשני קסבר ר' אליעזר דאינו יוצא ידי חובתו בפסח ואינו חייב כרת והיינו משום דכתיב כתרומת גורן הילכך אינה חייבת בחלה והדר גמר לחם לחם חמץ ומצה מחלה עכ"ד. וכמדומה מתוך לשונו שהוא מפרש ולית ליה לר"א לחם לחם בדרך קושיא ולא דרך שאלה ואצלי זה אינו מוכרח. ומיהו למה שפירשתי אפילו איכא לדיוקי דכיון שלמסקנא משני דר' אליעזר אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג דתבואה שלא הביאה שליש אין בה מצה וחמוץ א"כ לדידיה למאי איצטריך קרא לפוטרה מן החלה הא מג"ש גמרינן דעיסת חלה בעינן דיהא בה מצה וחמוץ וכיון דליכא כן בתבואה שלא הביאה שליש פטורה ול"ל לתלמודא לחזור אחר טעמא ולהביא פסוק לסייע לר' אליעזר. לכן אני אומר דאפשר דאשכח תני דקאמר לא מפרשינן ליה לשם תירוץ אלא סוף הקושיא ולא איפשיטא. ובזה נבוא להתיר זה. מעיקרא מקשי לשון קושיא וכי לית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם כלומר עד השתא דבמתני' לא אדכר טעמא לר' אליעזר סבור הייתי דר' אליעזר אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג דתבואה שלא הביאה שליש ת"ק סבר דמחמיץ ואתי לידי מצה וחמוץ ור' אליעזר סבר דלא אתיא לידי מצה וחמוץ. ומפני זה פליג ארבנן ואמר דפטורה מן החלה כיון דבג"ש בעינן מצה וחמוץ והא ליכא אבל השתא דחזינן לתלמודא למיהדר אטעמא דר' אליעזר ומסיק דמקרא דכתרומת גורן אמר ר' אליעזר הכי א"כ מינה משמע דלית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם דאי אית ליה אמאי איצטריך כדאמרן אלא ודאי דלית ליה קאמר ומשו"ה פריך וכי מדבריך נראה דלית ליה ג"ש ולית ליה בתמיה וכ"ת ה"נ דל"ל הא ליתא דאשכח תני בשם ר' אליעזר דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואינה חייבת בחלה בהדי הדדי ואי ל"ל מאי עבידתיה דזה אצל זה כדאמרן אלא ודאי דמהתם דאשכח תני משמע דאית ליה ואת אמרת לית ליה וזו היא הפירכא דפריך ולא איפשיטא:

מהו שחייבין. שיהיו חייבין:

על לחם שלו. של תבואה שלא הביאה שליש:

משום חדש. דעד העומר יש איסור חדש ואליבא דרבנן מיבעיא דאליבא דר' אליעזר בין נאמר דאית ליה ג"ש דלחם לחם אלא שאינה באה לידי מצה וחמוץ ובין נאמר דלית ליה לכל הפנים הא תבואה שאינה שליש אינה לחם אבל אליבא דרבנן קא בעי מי אמרינן כיון דאית להו ג"ש וקאמרי דתבואה שלא הביאה שליש לחם מיקריא מהו שיהא חייבין על לחם שלה משום חדש מי אמרינן דכיון דכתיב לחם והאי לחם הוא שחייבין או דילמא גבי קלי כתיב ואיתקש ליה ומה קלי אין דרכו אלא אחר שליש אף לחם ה"נ:

ומשני דהכי הויא קושטא דמילתא וטעמא דאית גבייהו נמי כרמל ודרשינן כר מלא כלומר שיהיה הדגן מלא בשבולת ככר וכסת שהוא מלא נוצה כדפי' הערוך ז"ל והיינו שיהיה כבר נצמח ונתגדל וא"כ כיון דאיתקש לכרמל ולקלי וכרמלא הוא לאחר שהביא שליש ואין דרך לעשות הקלי קודם הבאת שליש לחם נמי הכי בעינן ליה:

א"ר זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך. הרי הוא כנותן טעם למה תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן המעשרות ובפירקא קמא דמעשרות תנן מאימתי חייבין במעשרות וכו' התבואה משהכניסה שליש ומייתי התם בתלמוד הא דר' זעירא:

פשיטא. דלרבנן דמתני':

בההן פחות משליש. כלומר בתבואה שלא הביאה שליש ודאי דסברי שאם הפריש שני חלקים מתבואה שהביאה שליש ואחד משלא הביאה שליש לענין מעשרות דאינו נגרר אותו החלק לומר דחייב במעשרות אגב אותה שהביאה שליש משום דאמרה תורה את כל חלבו ממנו וגם אין תורמין מן הפטור על החיוב ושאני חלה דכתיב עריסותיכם ובערוס תליא מילתא דהיינו חיבור וכ"ש לר' אליעזר דפטר מחלה נמי. אך מה שנסתפק ר' יוסי בר חייא הוא לר' אליעזר דמתני' דמהו שיהא נגרר לענין חלה כעיסת האורז דתנן לקמן דמצטרף אם יש נותן טעם והכא נמי נתערב קמח דשליש עם פחות משליש ובכולם חמשה רבעים מי אמרינן דמודי דנגרר מיהא כענין אורז והא דקאמר במתני' דפטור מן החלה היינו בדלא נגרר אבל בנגרר אימא דמודה או דילמא אין תורמין מן הפטור על החיוב וחלה תרומה הויא ולא איפשיטא:

איזהו חדש וישן שבחלה. דתנן לקמן בפ"ד קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים:

אחת הביאה שליש. לפני ר"ה ואחת אחר ר"ה:

לחלה אחת. היא ונוטלין מזו על זו כרבנן:

ולמעשרות. לא דבתר שליש אזלינן:

אחת פחות משליש ואחת עשבים. שתים לחלה דפחות משליש ראוי לחלה כרבנן דמתני' ועשבים אינה ראויה לפיכך אין מצטרפין אבל למעשרות הוו אחת דתרוייהו חדש הוו ותורמין מזו על זו:

בין לחלה בין למעשרות שתים. והוו חדש וישן לחלה ולמעשרות:

בנתים מהו. כדמפ' ואזיל העושה עיסה מן הטבל כלומר מתני' לא קתני אלא חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות חייבין במעשרות ופטורין מן החלה ולא קתני כי חייבין בזה ובזה וכגון שהקמח עצמו יהא טבל בענין שהחלה יש בה חלק תרומה והתרומה יש בה חלק חלה והיינו בנתים כבראשונה בבבא קמייתא דחייבין בחלה ובמעשרות אי נמי תרוייהו איתנהו בה כבראשונה בנתים כבאחרונה ואית לה דין מדומע דמתני' דדרשינן תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה:

מנין שחלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה. לר' יונה קאמר:

מחלה תרימו תרומה. דהו"ל למיכתב חלה תרימו:

מן קושוי פתרין הדין קרא. שם כפר קורין לו קושוי וחכמי אותו מקום היו פותרין הענין הזה מן המקרא דמראשית עריסותיכם דהיינו תרומה דקרויה ראשית תרימו חלה ואע"ג דמדומע פטור מן החלה שאני התם דהתרומה היה לה שעת הכושר דחזיא לכהנים אבל הכא לא הויא לה שעת הכושר דהא עודה בטבלה עשאה עיסה הילכך חייבת בחלה ונראה דקיי"ל כר' יונה דסתמא דתלמודא מפרש מילתיה וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה. בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסוף הדביק כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לז.) והני תלתא אזלי בחדא שיטה דכתיב בהו לחם. ונראה לי דלגבי המוציא פליגי היינו דלא קבע סעודתיה עילויה דאילו קבע כולי עלמא לא פליגי דמברך המוציא ושלש ברכות והכי איתא בפרק כיצד מברכין:

אינו חייב בחלה. ומוקים למתני' דבמעשה אילפס הוא דפטר דאין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד:

ובלבד על ידי משקה. דכי איתא משקה בטגונו היינו חלת המסורת:

שהיה האור מהלך מן הצד. היינו הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו דפרק כל שעה (דף לז:) ופירש ר"ח שהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו ובההיא יוצאין בפסח דהא דרך בני אדם לאפות בתנור כה"ג:

מיליהון דרבנן פליגא. דסברי דהא גריעא טפי מכשהאור מהלך תחתיו ונחלקו המפרשים במאי פליגי ר' יוחנן ור"ל אי בבלילתן רכה או עבה עיין בהלכות הרמב"ם ז"ל ובהל' פסחים לרי"ף ז"ל:

שרובה תרומה. והחולין בטלין אגבה הילכך פטור מן החלה כאילו רוב חולין תרומה בטלה ברוב מן התורה וחייב בחלה והכא סבר דחלה בזמן הזה דאורייתא:

סאה דתרומה שנפלה על צ"ט חולין. דאכתי מדומע הוי וקסבר חלה דרבנן וקל הוא דאתי דמוע דרבנן ומפקע דרבנן ובשלהי יוצא דופן (נדה דף מז.) מפרש נמי דקסבר האי תנא דחלה בזמן הזה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן דתרומה מדאורייתא בטלה ברוב והא דדרשי מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו מקדשו אסמכתא בעלמא היא דמדרבנן הוא דבעינן מאה דאי חלה בזמן הזה דאורייתא לא אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא והיינו אוקימתא דהכא:

הסאה פוטרת הכל. מחלה בשלמא לדידי מיירי כשרובו תרומה כשמואל:

עיגול בעיגולין דבר בריא שהתרומה עולה בידו. דס"ל לר"ל פרק הערל (דף פא:) דכל שדרכו למנות שנינו ותנן בפרק המפריש דעיגולין עולין וכשיפרישו אחד מפני גזל השבט מותרים ואמאי עולים כשמפרישים האחד שנפל לתוך מאה וכי דבר ברור הוא לו שהתרומה עלתה בידו:

ואת אמרת קל הוא. דתרומה בזמן הזה דרבנן והכי איתא התם:

אוף הכא קל הוא. דחלה בזה"ז דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע לה ושתק ריש לקיש וקבל תשובה זו:

ופריך תלמודא ויתביניה וכו'. היה לו לר"ל להשיבו:

שניא הוא עיגול בעיגולין שכבר בטלו. דהא אית מאה דצריכין לתרומה כנגדו ולקושיא דחשיבות דהא עיגול דרכו למנות מהני טעמא דרבנן היא משא"כ במשנתנו דליכא שיעורא:

אפילו חטים בחטים טוחן ומתיר. אפילו נדמע חטי תרומה בחטי חולין וידוע דכשטוחנין אותן מותירות והיה יודע דחטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון בתחלה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דשרי מטעמא דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו במקום דליכא כהנים נמי טוחן ומתיר כדמפ' התם וטעמא כדאמר בסוף פרק סאה תרומה דטוחן לכתחילה ומתיר כלומר והכא נמי איפשר דכי נדמע לא היה בו שיעור ואחר שטחן הוה ליה שיעורא ושרי:

בשהיו פחות מחמשת רבעים. וצריך להשלים השיעור בתרומה משו"ה פטור אבל אי איכא שיעור בלא תרומה ולא צריכא תרומה לאשלומי דבחולין לחודייהו איכא שיעורא חייב לאפרושי ואפילו אינו נאכל אלא לכהן:

ספק מדומע ונאכל משום דימוע. בפרק האוכל מזיד איתא ופירשנו שם דהיינו ההיא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלה אני אומר לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו ניקודים ע"כ והני חולין ספק דמוע הן ואף על גב דנאכלין לזרים ואפילו הכא אין נאכלין אלא ניקודין משום דמע ואף על גב דלא חשיבי דמע אלא ספק דמע וקאמר ר' יוחנן אע"ג דנאכלין כן כדין דמע לא תימר דפטורין מן החלה כדין מדומע דאפ"ה חייבין בחלה ועלה קאמר ר' אבינא דוקא כשהיו יותר מחמשת רבעים שכתסלק חלק התרומה נשארו ה' רבעים חולין בענין דמחייבי בחלה אבל אם לא לש אלא ה' רבעים מצומצמין אף על גב דהוי מדומע הנאכל ניקודים פטור דהא כי שקלינן חלק התרומה בצר ליה שיעורא ורבינו שמשון ז"ל כ' מימרא דר' יוסי בר בון ולא ידעתי למה הרמב"ם ז"ל לא כתבו לא במדומע שאינו נאכל ולא במדומע הנאכל והטעם גבי מדומע שאינו נאכל דהרב ז"ל סובר דסוגיית יוצא דופן (נדה דף מז.) שכתב למעלה דחלה דרבנן ודימוע דרבנן ומפקע דרבנן ואפילו יש בו שיעור קאמר:

תחלתה סופגנין וסופה סופגנין. כגון עיסה שבלילתה רכה ואח"כ מטגנין אותה בשמן או מבשלין אותה במים ההיא לא מקריא לחם ופטורה מן החלה ואין מברכין עליה המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריה מעין שלש:

תחלתה עיסה וסופה סופגנין. כגון שבלילתה עבה ואח"כ מטגנין אותה בשמן או מבשלה במים:

תחלתה סופגנין וסופה עיסה. כגון שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור ונחלקו בזה חכמי ישראל ר"ת והרמב"ם ז"ל ר"ת מפ' למתני' כמשמעה וכבר הקשו התוס' בפרק כיצד מברכין (דף לז: בד"ה לחם) על ר"ת מההיא דלחם העשוי ככותח דההיא עיסה הויא ואפילו הכי פטור מן החלה משום דעושין אותו בחמה אלמא דבתר סוף דעתו אזלינן ורבינו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל מפ' לה בנמלך אבל אם מתחלה נתכוון לעשותה סופגנין אלא כדי לחמצה עשאה עיסה פטור גם ר"י מסיפונטי ז"ל פי' כדברי הרמב"ן ז"ל ונהוג עלמא כדברי הרמב"ן ז"ל:

קנובקאות. משמע בגמ' שהוא לחם שמחזירין אותו לסלתו דכ"כ משהין אותו באור דיכולין לשחקו ועושין אותו מאכל ליונקי שדים:

המעסה והחלטה. בגמ' מפ' לה. גבי המעסה גרסינן ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין, ובגמ' מפ' דהמעיסה וטעמא דמחייבי ב"ש משום דבהך מלאכה וכו'. עושה בצק ושוב אפאה באילפס ביבש או בתנור וטעמא דהחלטה בגמ' מפ' לה:

עשאן לעצמו. לתודתו ולנזירתו פטור מן החלה, כדאמרינן במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סז.) דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש וכי גלגל להקדישן הוא לשחוט עליהן הזבח:

למכור בשוק. לצרכי תודה או לצרכי נזירות:

חייב. בגמ' מפ' טעמא:

אצוותי. עיסתי תרגום עריסותיכם אצוותכון:

אטרי. בלע"ז אלטרי' ולפי דעת הרמב"ן ז"ל הכי מבעיא שהיתה רגילה לקחת מקצת מאותה עיסה לאפותה שלא כדרך איטרי אם יכולה לאכלו בלא חלה משום דלית בה כשיעור ואסר לה משום שמא תמלך על כולה לעשות עיסה או על כדי חיוב חלה:

בוקליטא. פי' ר"י ז"ל כן מסתברא שעושין אותן מן הסלת ואופין אותן בשמש או בתנור ואחר כך כותש אותן ונעשין סלת אפאה חייבת בחלה ובלבד שיהא בקמח כשיעור. ובלשוננו קורין לו כן לככרות העשויין בטבעות בוקליטא ע"כ:

עיסת מברין. של נותנין הבראה היו רגילין לעשות לחם אפוי הרבה וחוזרין ומבשלין ממנו מין תבשיל אחר גמר אפייתה דהא חל עליה תורת לחם:

עיסת כותח חייבת בחלה. פירש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין (דף לז:) לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה וי"מ שמחמיצין אותו הרבה עד שאינו ראוי לאכול בעיניה ואופין אותו ומפררין אותו לכותח לטבל בו ומשום דאין ראוי לאכילה בעיניה הייתי פוטרו ואשמועינן רב דחייב שמא תמלך לעשות מאותה עיסה חררה לבנה קודם שיחמיץ כ"כ ובפ' כיצד מברכין (דף לז:) מפ' ודוקא דלבסוף עשאה כעכין רושקא"ש בלע"ז ובערבי כעכא"ש בהכי הוא דחייבת דמיחלפא בפת דעלמא ותמלך לעשותה חררה לבנה אבל כלמודין פטורה פי' כעין עמודין ארוכין שאינם בצורת פת דכיון דאינן בצורת פת העשוי לאכילה לא מיחלפא:

דעבדין עביצין. כמו חביצין כמו חביצא דגמ' דילן (ברכות דף לז:) שעושה העיסה בחלב וקמח וטוסני קישקי בלשון ערבי ודבר הלמד מענינו הוא ויש מי שפי' מין תבשיל מלחם כגון וירמיילי"ש או טאריני"ש וכיוצא בזה ואינו נכון דאפילו ר' יוחנן פטר בהו ופסק רבינו שמשון ז"ל ודוקא היכא דאפיה מצה קצת הוא דגזרינן משום ההוא פורתא שמא תמלך על כולה, ולענין הלכה כל היכא דנילוש במשקין ומטוגנת במשקין פטורה מדין חלה ומדין המוציא ואין יוצאין בה בפסח כדקאמר ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה, וי"מ שאם נילושה במים וטגנוה אח"כ במשקה באילפס ובלילתה עבה חייבת בהמוציא ובחלה כדתניא במנחות (דף עה:) נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא ואין נראה כן דהא תנן בהדיא חלת המסורת פטורה מן החלה ומפ' בגמ' דחלטו אותה במים וכ"ש בשאר משקין ומה שהביאו ראיה מההיא לקט מכולן כזית וכו' יש לדקדק בה דקדוקין רבים בסוגית חביצה. יש להקשות לר"ת רש"י ז"ל דכ' (במס' ברכות דף לז:) חביצה היינו כעין שליקוק שמבשלין בתוך האילפס לחם מאי קא בעי לאיתויי ראיה מברייתא דמנחות והתניא לעיל טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות וכו' עוד הקשו עליו דמשמע דלקט מכולן אחמשת המינין קאי דאמנחות אין בהן חמץ וזו אינה קושיא דכולן אמנחות קאי והכי מוכחא שמעתא והיינו מנחת מחבת מנחת מרחשת מנחת מאפה כמו שפי' ר"ת ולקושית חמץ אינה קושיא דהא איכא תודה ושתי לחם והמנחות והן חמץ כמו שאמור בתודה עוד יש להקשות באותה שמועה לריש לקיש ולר' יוחנן דאמרי דע"י משקה פטור מן החלה ומן המוציא דהיינו חלת המסרת והא מנחת מחבת ומנחת מרחשת דע"י משקה נינהו ומברך עליהן המוציא שכן כ' רש"י ז"ל בפרשת ויקרא שאמר הרי עלי מנחת מחבת וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן והכלי אינו עמוק אלא צף ומעשה מנחה שבתוכן קשין שמתוך שהיא צפה האור שורף השמן ע"כ, וגבי מרחשת כ' מרחשת כלי שהיה במקדש עמוק ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור לתוכה ואין האור שורפו לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין הן והן רכין וכל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומתנענע ע"כ וכיון דנעשין ע"י משקה אמאי מברך המוציא ואפילו לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ג במעשה הקרבנות דמנחת מחבת ומנחת מרחשת כשאופה אותן באותן כלים לא הי' בהן שמן שכן כ' מנחת מחבת ומרחשת כיצד נותן השמן בכלי ונותן עליו הסלת ונותן על הסולת שמן אחר ובולל הסולת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת ובמרחשת כמו שנדר ופותת אותה פתים ונותנה בכלי שרת ויוצק עליה שאר השמן מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליו רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה שלא יצא מכאן ומכאן ע"כ ולדעתי זה השמועה מתורצת מ"מ והתינח לר' יוחנן דאמר הסופגנין ודובשנין דפטרא מתני' ע"י משקה נינהו ואילו ביבש חייבין בחלה ובהמוציא שפיר אבל לריש לקיש דאמר דאפילו ביבש פטורין משום דהאור מהלך וכו' מאי איכא למימר והא מנחות דביבש ואור מהלך וכו' וחייבות לדעת רש"י ז"ל תקשי לר' יוחנן ולריש לקיש עוד קשה היכי מייתי ראיה ממנחות לחביצא דהנהו במרחשת ובמחבת קבלו צורת הלחם וחביצא לאו הכי דמעיקרא הוי פת ועשאה פרוסות ובשלם לאח"כ לדעת רש"י ז"ל, ונ"ל לדעת רש"י ז"ל דלא מייתי ראיה אלא דבעינן פרוסות כזית לענין המוציא אבל לא לענין דהבשול לא מבטל ליה מילתיה קמא דהא ודאי פשיטא לן דלא מבטל ליה דהא תניא לעיל אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליה המוציא וג' ברכות ופירש"י ז"ל לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם עשאה פרוסות ובשלה במים אלא משום דלא ידעינן פרוסות כמה הויין שעורייהו ואהא הוא דמוכח דכזית נינהו ובציר מכזית לא ולגבי שיעורי כזית הוא דילפינן מנחות אבל מאי דהוי לחם במנחות פשיטא דלא הוי לחם לגבי חלה ולגבי המוציא דתרווייהו אזלי בחדא שיטה דלא דמי לחם גבוה ללחם דהדיוט דהא חלת מחבת דהיינו מסרת תניא במנחות פשיטא דמברך המוציא ואילו מחבת דהדיוט תנן הכא דפטור מחלה ומפ' ר' יוחנן וריש לקיש אף לענין המוציא ופסח לא הוי לחם וטעמא דמילתא דשאני מנחות דכיון דמיחייב בהן לאכלן הכי כדכתיב מצות תאכל במקום קדוש וכתיב ואכלוה מצות אצל המזבח ואפילו לא קבע סעודתיה עלייהו כקבע דמי דומיא דשבת דאמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג אין באכילות דידהו עראי אלא כולהו קבע הויין ועוד דאכילת כהנים גבי מנחות ובשר קדשים כפרה חשיבא כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ואלחם ואבשר קאי ודרשינן מלמד שבעלים אוכלין ובעלים וכו' ואפילו גבי אכילת תרומה אמרו שקרויה עבודה כדאיתא בפרק אלו דברים דפסחים (דף עב:) הילכך באכילות דידיה קרבן הוא דמקריב ומיחייב לברוכי המוציא דלחם אלהיו מקדשי הקדשים כתיב בהו אבל גבי אכילת הדיוט אדרבה רחמנא מיעטנהו דדרשינן באכלכם מלחם הארץ ולא כל לחם פרט לסופגנין וכו' הילכך גבי חולין לא מחייב לברוכי המוציא אלא בדאיכא צורת לחם או בקבע סעודתו ור' יוחנן וריש לקיש דפטרי ע"י משקה מהמוציא בלאו קבע הוא דמיירי ומאי דמחייבינן בחביצה בכזית אפילו בלאו קבע קמיירי דאילו בקבע אפילו בגיבלא בעלמא מחייב המוציא וגבי חלה טעמא הוא מלחם ולא כל לחם לא שנא בעי לקבועי עלה סעודתיה לא שנא לא בעי ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי דבשול מבטל ליה לאפיה ואין אדם יוצא ברקיק המבושל היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל לחם מיקרי ודאי הילכך חביצא אע"ג דנתבשלה כיון דהפרוסות קיימות חייב לברוכי המוציא וזה ברור ונכון. והרא"ש ז"ל רצה לתרץ דבמנחות מאפה הוא דמיירי ורש"י ז"ל לא פירש כן ואני לתרץ דעת רש"י ז"ל רבינו הגדול באתי, והני גרמיזיליש אע"ג דבלילתן עבה פטורין מחלה אלא היכא דהתחיל לאפות מאותה עיסה חררה ולחם כותח קיי"ל בגמ' דילן דבעינן שעשאה כעכין אבל בלמודין פטורה ולענין סופגנין דמתני' קיי"ל כר' יוחנן דאמר עשאן בחמה הוא דפטורין אבל באור וביבש טגנו ל"ש הדביק ולבסוף הרתיח ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק חייב וכל זה שלא טגנו במחבת אלא יבש אבל ע"י משקה אפילו תחלתה עיסה וסופה עיסה פטורה מן החלה מטעם דחלת המסרת, וכן דעת רבינו שמשון ז"ל והרשב"א ז"ל דפטורין מן החלה:

ה"ג המעסה נותן חמין לתוך קמח החלטה קמח לתוך חמין. וטעמא דדרך לישת העיסה שנותנין לתוך הקמח מים משום הכי קרי ליה בכה"ג המעיסה וכשנותן הקמח לתוך המים קרי ליה חליטה:

זה וזה לפטור. בין המעיסה בין החלטה לפיטור:

איתא חמי נחלטה כל צרכה ב"ש מחייבין. נ"ל לפרש כיון דרבנן בסיפא דהך ברייתא דלקמן אמרי דדוקא היכא דחזר ואפאה בתנור חייב אבל אי נאפת באלפס פטור מכלל דת"ק בחזר ונאפה באילפס קא מחייב אבל בהמעסה לחוד או בהחלטה לחוד דכו"ע פטור והכא מתמה על דברי ב"ש דקא מחייבי בהחלטה משמע דבתר בתראה אזלינן שחוזר ואופה אותה לבסוף אף החלטה שהיא קמח לתוך חמין דנחלטה כל צרכה ברותחין דקיי"ל כמ"ד תתאה גבר ואפ"ה כשהוא חוזר ואופה אותה באילפס קרוי לחם ומיחייבי המעיסה שהיא חמין לתוך קמח שלא נחלטה כל צרכה כי הדר אפאה באילפס מיבעיא והיכי פטרי ב"ש, ויש להראב"ד ז"ל פי' אחר ובעדיות הארכתי:

ומתרץ שני תלמידים שנו אותה. מי שנה בבא דהמעיסה סבר דמקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ותנא המעיסה וכ"ש החלטה לב"ש וכחא דהיתירא עדיף ליה ותנא דפליג עליה סבר דהא נמי מקולי ב"ה וחומרי ב"ש ותנא החלטה דב"ש מחייבי וכ"ש בהמעסה, והקשו התוס' (פסחים דף לז: בד"ה ותנא) בשלמא ב"ש קשיין אהדדי אלא ב"ה נימא דסברי תתאה גבר הילכך בנחלטה כל צרכה פטרי ובלא נחלטה כל צרכה מחייבי דהקמח של מטה מקרי כח החום הילכך לא נחלטה ותירץ ר"י דקא פסיק ותני אע"ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קא מקשה אי אפשר שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משיעורא:

איזה חלוט ברור. דמודו ביה כו"ע דפטור דתנן חלת המסרת פטורה ומפרשינן עלה חליטין דמוי:

כל שהאור מהלך תחתיו. בשעת אפייתו והחלטה דלעיל למאן דמחייב היינו לכשסלקו אותו אלפס מן האור חלטו בו הקמח:

מכיון שהוא עתיד וכו'. כלומר אם ידוע לו בודאי שהוא עתיד לעשותו בצק אחר חליטה כלומר ולחזור ולאפותו אח"כ חייב שלא אכלו כההיא חליטה דלא הויא לה גמר מלאכה אלא שאפאן אבל אם אכלו כשהוא בצק מחמת חליטה ומחמת דהוי קמח קלי פטור דלאו לחם הוא כיון דהאור מהלך תחתיו וע"י משקה:

לא בדעתו הדבר תלוי. כלומר אין קניית הלקוחות תלוי בידו אלא בידן אם ירצו ליקח תליא מילתא וספק הוא אם ימצא אם לא ימצא ודמיא להא דאמרינן בפ' כל שעה (דף לה.) עשאן לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו בפסח למכור בשוק יוצא בהן דכל לשוק אימלוכי ממליך ואמר אי מזביננא ואי לא איפוק בהו אנא וה"ק שמא הוא אם ימצא לקוחות או לא ימצא ונותן לבו אם לא אמכור יהיו לי ולא הקצה בדעתו להקדש הילכך נטבלו מיד:

שעשה שאור. שעשה כל העיסה שאור:

לחלק. ויש בה כדי חיוב חלה אלא שדעתו לחלקה לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור:

חייב בחלה. טעמא מפ' בגמ' וגבי נשים אם אין בכל אחת כשיעור ה' רבעים אע"פ שבצירוף כולן יש שיעור:

פטורה מן החלה. טעמא מפ' בגמ':

בזמן שהרועים אוכלין ממנה. בגמ' פליגי בה אמוראי:

חייבת בחלה. דלחם קרינן ביה:

ומערבין בה. עירובי חצרות להוציא מבתים לחצר שכל בית ובית רשות לכל אחד בפ"ע והחצר רשות לכולן וצריכין עירוב להוציא כ"א מביתו לחצר:

ומשתתפין בה. שתוף קרי דמבוי שחצירות הרבה פתוחות לו כל החצרות שבתלמוד לפני הבתים הן ויוצאין דרך החצר למבוי ומן המבוי לרה"ר והמבוי רשות לכולן ואסורין בני המבוי זה על זה לטלטל מן החצר למבוי עד שישתתפו:

ומברכין עליה. המוציא:

ומזמנין עליה. שלשה שאכלו כאחד:

ונאפת ביו"ט. משום חלק הרועים ובגמ' מפרש לה:

ויוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה הראשון של פסח שהוא חובה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים ולא לחם הרשות בידו:

ואינה נאפת ביו"ט. קסבר כר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים:

מטמאה טומאת אוכלין. דטומאה קלה עד לכלב כדאיתא בפסחים פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם מטמאה טומאת אוכלין עד שתפסל מלאכול לכלב:

הממרח כיריו של חברו. מפ' בפ"ק דמעשרות שייפה והחליק פני הכרי ברחת:

נטבל. ואסור לאכול ממנו עראי דהא נגמרה מלאכתו:

ה"ג מתיב ריש לקיש לר' יוחנן והא תנינן נשים שנתנו לנחתום וכו'. וכן כ' רבינו שמשון ז"ל שנתנו לנחתום קמח כל אחת כדי ללוש כל אחת עיסתה בביתה ובא הנחתום וצירף הקמחים כולם ועשאם עיסה אחת של שאור שלא מדעתן:

אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה. דצירופו לא כלום הוא וטעמא משום דהקמח לאו דנחתום הוא והה"נ הכא גבי מירוח כרי וקשיא לר' יוחנן:

העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. ואפילו בעל הבית גופיה לא טביל דהא סופו לסתור מה שעשה וכאן נמי סופן לסתור מה שעשה הנחתום ואף על גב דהשתא לאו מחולק הוא ואיכא שיעורא לאו כלום הוא דבתר סוף אזלינן וגבי מירוח כרי שאני דאדרבה בעל הבית גופיה סופו למרחו או להעמיד ערימה:

נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. והא הכא דלסוף סתר ליה ומיחייב אלא טעמא הוא משום דהוי דידיה וכיון דחל עליה חיובא תו לא פקע וטעמא דנשים משום דלאו דידיה:

שמא ימצא לקוחות. ויטבול מיד דיאמרו שיעשה אותה העיסה פת ולא יחלקנה ומשום הכי חייב אבל אשה בביתה דליכא טעמא דלקוחות ומעיקרא כי גלגלה הוי אדעתא לחלקה פטורה:

והתנן חורי הנמלים. בפ' בתרא דמעשרות:

הערימה חייבת. שנתמרחה ונגמרה מלאכתה:

הרי אלו. החורין:

חייבין במעשר. והן טבל ואסור לאכול מהן עראי:

הא בצד ערימה פטורה פטורין. ואפילו מה שבחורין הוו חטין ממורחין כיון דנמלים גוררין ומבקר ליה אבל מן הערימה חייבת הא תנן בריש מס' פאה דאינו יכול להבקיר:

והוא שגררו ראשי שבלין. ר' שמואל מוקי מתני' אליבא דר' יוחנן דכי קתני דמן הערימה פטורה פטורין היינו בשנמצא בחורין ראשי שבלין דלא נגמרה מלאכתן אבל לעולם אי הוו חטין ממורחין טבילי ואפילו שלא לדעתו של בעה"ב:

והתנינן הקדישן עד שלא נגמרו. לקמן בפרק אוכלין עראי:

וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן. והא גזבר ידע דודאי פרקי להו דהא הקדישו לבדק הבית הוא דאי למזבח אין לו פדיון עולמית דקדוש קדושת הגוף וא"כ מירוחו של גזבר שלא לדעתו של הפודה הוא ואמאי פטורין והא גזבר כאחר הוא ואפ"ה את אמר דמה שעשה עשוי וקשיא לריש לקיש:

גזבר כבעלים. וכ"ז שלא פדאום מתחת ידו כדידיה דמי ומירוח הקדש פוטר דדגנך כתיב:

ודלא כר' יוסי. בפ"ב דשקלים איתא לפלוגתא דר"מ ור' יוסי:

ואפי' יש בשל א' מהן כשיעור. אמאי מחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' הכי קאמר דאי יש בשל אחת כשיעור מחייב לאפרושי על הכל חלה דאי מאותה עיסה שיש בה שיעור פשיטא ואהא פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתן והא סופו לסתור צירוף זה:

דא"ר יוסי בשם ר' זעירא. בפ' הכובש איתא אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו וה"נ ניזל בתר סוף ולא משני ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד לבור או ישלה בחביות לר' עקיבא אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב חלה הוא בחטים משתגלגל כדתנן לקמן, ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו דהל' בכורים כר' יוחנן דהעושה עיסה ע"מ לחלק בצק פטורה מן החלה והשיג עליו הראב"ד ז"ל מההיא דלעיל דאצוותי איטרי דחיישינן שמא תימלך וכו', ולאו ראיה היא כדפרשינן לעיל דהתם מיירי שלקחה קצת מן העיסה לאפות ולעשות לחם ומשו"ה חיישינן שמא תמלך הא לאו הכי לא דבנחתום נמי טעמא משום דאורחיה לזבוני לקוחות הוא דחיישינן שמא תמלך אבל בלאו טעמא לא. עוד הקשה עליו ממשנתנו דקתני חמש נשים דודאי סתרן הצירוף הא אשה אחת דומיא דחמש נשים כגון שבאה לחלק חייבת. ולאו ראיה היא דאדרבה הא קתני נחתום לגלויי דוקא דומיא דנחתום דאיכא המלכה אבל ליכא המלכה לא והדרינן לכללין דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת דריש החולץ או היכא דאיתותב ר"י:

שערב בה מורסן. פעמים שמערבין בה כל כך מורסן שאינה ראויה לרועים:

מתניתא אמרה בזמן שהרועים אוכלין ממנה. לשון קושיא היא כלומר מלישנא דמתני' משמע דבלא ערב בה מורסן מיירי אלא שהקצוה לכלבים מדלא תני אם ראויה לרועים חייבת ושאינה ראויה פטורה:

כל שעשאה כעכין. דייחדה לאדם הוא ששנינו שהרועין אוכלין ממנה שכן עושין לחם מאכל האדם:

למודין. כמין עמודים ארוכים דאין מנהג לעשות כן לחם אדם:

אפילו עשאה קלוסקין. פטורה דאפילו שצורתן מוכחת דלאדם הוא כיון דייחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני':

מתני' ר"ש היא. מתני' דשריא לאפות העיסה כשאוכלין הרועים ממנה דמשמע דגם חלק הכלבים אופין כיון דהרועים אוכלין ממנה מדלא תני בזמן שהרועים אוכלין אותה ר' שמעון בן אלעזר היא:

אין עושין מיו"ט למוצאי יו"ט. שום תבשיל ולא שום תיקון מיו"ט למוצאי יו"ט דאע"ג דהותרה הבערה שלא לצורך מ"מ בעינן בה צורך קצת:

ותני ממלאה וכו'. כלומר אע"ג דאסיר מיו"ט למוצאי יו"ט היינו כי טרח באנפי נפשיה אבל ממלאה אשה וכו' דבחד טירחא סגי:

וכן בנחתום. לגבי מילוי:

אבל לאפות אינו אופה וכו'. דכל ככר וככר צריכה אפייה ורדייה לעצמה:

בזמן שהתנור מלא. שתנורים קטנים היו ופיהם למעלה ומדבקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפית יפה, ובפ"ב דיו"ט איפסיקא הילכתא כר' שמעון בן אלעזר ובפ' ההוא סבר ר' חסדא דעיסה חצייה של ישראל וחצייה של גוי אסור לאפותה ביו"ט ופרכינן עלה מהך מתני' ומוקים לה התם ר' חסדא כגון דאית ליה נבלה לפייסן ונמצאת כולה נאכלת לאדם ואיפשר דר' חסדא לא ס"ל הא דר' שמעון בן אלעזר ולא קיי"ל כוותיה:

הדא דתימר בתחלה. מדקאמר אסור לברך עליה היינו לכתחלה אבל אם עבר ובירך יצא דהא מכי אגבהה קם לה ברשותיה דאי איגנבא או מתובדא או נשרפה בעי לשלומי הילכך דמים הוא חייב לו ויצא:

אין עבירה מצוה. העבירה עצמה לא תחזור להיות מצוה כגון לולב הגזול דכשהוא בעיניה דהיינו עבירה בעין הוא דנפיק הילכך לא נפיק אבל כאן עבירה לחוד ומצוה לחוד:

ואין במצוה שום צד עבירה כדמפ' אם עשייתן כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות הילכך לא יצא אפילו דיעבד. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו דהל' חמץ ומצה דלא יצא ויש חולקין ובריש הגוזל קמא איכא פלוגתא דאביי ורבא בדר' אליעזר בן יעקב דאמר גזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וקסבר אביי דלאו הילכתא היא דאתי כב"ש דאמרי שינוי במקומו עומד ורבא סבר דלעולם כב"ה ושאני הכא משום ברכה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וקיי"ל כרבא דאפילו דשינוי קונה היכא דאיכא ברכה שאני ומש"כ מגיד משנה כי ניים ושכיב אמרה:

מיתה זר האוכלה במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו. וחלה מקריא תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה:

וחומש. כשאכלה זר בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה והחומש קדוש כתרומה והיינו דתני תנא ואסורין לזרים דחומש וקרן תרווייהו אסירי לזרים כדאיתא בפ' האוכל שוגג ובפ' שני דבכורים תני כה"ג ובגמ' מפ' מתני' מסייעא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ומיהו לריש לקיש דלית ליה חצי שיעור אסור צ"ל כדפרישית:

והן נכסי כהן. כדאמרינן בפ' הזרוע גבי בכורים למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ולקדש בהן את האשה:

ועולין בא' ומאה. כתרומה דנפקא לן מאת מקדשו ממנו כדאיתא פ' המפריש:

וטעונין רחיצת ידים. גבי חלה אגב גררא נסביה דהויא פת ואפילו בחולין בעיא נטילה אלא אגב תרומה נסבה דבתרומה אף לאכילת פירות בעי נטילה דידים שניות הן ופוסלות את התרומה:

ה"ג ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא. [מן המוקף. וחדא היא דטעמא דאין תורמין מן הטהור על הטמא] אלא מן הטמא מיניה וביה משום דבעינן מוקף כדאיתא בפרק אין תורמין ור"א פליג עלה בפירקין דלקמן:

ומן הדבר הגמור. גמר מלאכה למעשרות בפרק קמא דמעשרות מפ' לה וגבי חלה משתגלגל בחטים כדתנן לקמן:

עד שישייר מקצת. בגמ' מפ' משום דגבי חלה כתיב מראשית עריסותיכם ודרשינן בגמ' ולא כל ראשית וטעמא דתרומה מפ' בפ' ראשית הגז בעינן ראשית ששיריה ניכרין והכא סבר דתרווייהו מקרי תרומה ושניהם שוים:

חלה חולין הוא. משום דקשיא ליה מהיכא תיסק אדעתין דשריא לזרים דאיצטריך למיתני והא בהדיא כתיבא ביה תרומה משו"ה קאמר סלקא דעתך אמינא כיון דכתיב חלה חולין הוא ומותר לגלגל עיסתו בה והאי דקרי לה תרומה משום דטבלא אבל מכי אפרשה היא גופה שריא דומיא דמעשר ראשון דמיקרי תרומה ומפ' בפ' יש מותרות דהיינו דטביל כתרומה ומכי אפרשיה שרי לזרים:

לגלגל בה. לעשות סעודתו בה לגלגל לעבור זמנו בו כמו עד דלא אדרתן גלגלנא בהדך בפ' המדיר:

כד אתי מיסב. כשבא לבצוע ולברך המוציא:

חלה על הכל. כדאיתא לקמן בפ' אוכלין עראי מה למדו הכהנות בה זו חלה על העיסה הזאת ועל שאור המתערב בה וזו תרומה על הכל כדתנן במס' מעשרות שהתורם בלבו על הקוטעין וכו':

לה' זה שם המיוחד. דכתיב תרימו תרומה לה' לשם ה' ומשום דקרא קדריש ואזיל מייתי לה א"נ דמהכא נפקא לן דבעינן דלימא תרומה וחלה על הכל כי היכי דליחול שם שמים על הכל דכתיב תרומה לה' לשם המיוחד משמע דמינה רבא קא יהיב בשביל כבודו והיינו דתני גבה מנין שלא עשה כלום עד שישייר וזה עיקר:

הדרן עלך חמשה דברים