פירות ח"ל. תבואה של ח"ל דחמשה מיני דגן הוא דמחייבי בחלה:

שנכנסו לארץ. ונגמרה חיובן בארץ לר' עקיבא דסבר לקמן בפ' אוכלין עראי דבתר קרמו פניה אזלינן והכי איתא בגמ' נכנסו לארץ היינו שיקרמו פניה בארץ מן החוט ולפנים. ולרבנן דסברי דבתר גלגול אזלינן היינו דגלגול העיסה בארץ ומשמע דהך רישא בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו בה וטעמא מפרש בגמרא:

יצאו מכאן לשם. מן הארץ לחוצה לארץ למר גלגלן בחוצה לארץ ולמר קרמו פניה בחוץ לארץ:

ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. בגמרא מפרש פלוגתייהו דהאי פיטור דקאמר ר' עקיבא דוקא מדאורייתא הוא אבל מדרבנן פשיטא דמחייב שתי חלות דומיא דסוריא ואמנה. וכן כתב הראב"ד ז"ל:

עפר חו"ל שבא בספינה לארץ. כגון שנכנסה בספינה בארץ מן החוט ולפנים וזרעו בספינה וצמח ופי' התוס' פ"ק דגיטין (דף ז:) בד"ה עציץ בספינה נקובה מיירי ודבר מוכרח בגמ' דמפ' טעמא מה בין עציץ נקוב לספינה דבעציץ נקוב מודו כו"ע דחשיב כארץ והכא פליגי ומשני ספינה עולה ויורדת היא וזה במקומו הוא והיינו טעמא גופה דמשני בפ"ק דגיטין ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא ופירש"י ז"ל דעשויה לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה:

חייב במעשרות ובשביעית. ואפילו אין הספינה גוששת לרבנן דכיון דנכנסו ישראל לתוכה נתקדשה ומקדשת כל הנקלט לתוכה, ובגמ' מפ' דאפילו למ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש מודי בה לרבנן:

בזמן שהספינה גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים ודמו כסמוכה לארץ וכמו עפר על עפר אבל אי לא מגששת לא ואע"ג דבכל דוכתי אמרינן דאימתי דר' יהודה במתני' לפרש בא ולא לחלוק דהא קיי"ל דאין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ובברייתא קאמר בהדיא דאע"ג דנקובה היא ר' יהודה מדמי לה לעציץ שאינו נקוב. ובפרק קמא דגיטין (דף ז:) נמי מפרש לה דפליגי:

עיסה שנילושה במי פירות. חוץ משבעה משקין מיירי:

חייבת בחלה. דס"ל דמחברין וחשיב לישה ואע"ג דילפינן לחם לחם מפסח ומי פירות אין מחמיצין תריץ הרשב"א ז"ל דלא למדו אלא לגבי מינין הבאין לידי חימוץ:

ונאכלת בידים מסואבות. דכיון דנילו' במי פירות חוץ מז' משקים לא הוכשרו ומעיקרא נמי לא הוכשרה הילכך לא בעי חלתה נטילת ידים:

וקוצה לה חלתה. קוצצת חלתה:

אע"פ שהיא ערומה. ומברכת להפריש תרומה ואע"פ שמזכרת שם שמים דכיון שהיא יושבת מתכסה ערותה בין ירכותיה שדוחקת אותם זו בזו:

אבל לא האיש. שהגיד והביצים בולטים ואסור מן התורה להזכיר שם שמים ערום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר כדאיתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כה:):

שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוץ לארץ. דליכתוב קרא בבואכם אל הארץ ולשתוק מאי אני מביא אתכם שמה אלא לאשמועינן כלומר שאני מביא לכם שמה ואפילו מפירות חו"ל קלטה אותן קדושת הארץ וחייב בתרומה ומודו ביה כו"ע זו דברי ר"מ. דקסבר דכו"ע דרשי שמה כדפרישית:

אבל ר' יהודה. פליג עליה וסבר אף בזו פליגי דר' אליעזר דריש לחם הארץ לעולם ור' עקיבא דריש שמה לעולם כדמפרש ואזיל:

מה מקיים ר' אליעזר טעמיה דר' עקיבא. מה יתרץ ר' אליעזר אקרא דר' עקיבא דשמה דמשמע בין בפירות הארץ וכו' הא קשיא לר' יהודה דסבר דפליגי אבל לר"מ דלא פליגי א"ש ולא משני אהך קושיא מידי:

ומצאו קמחין ובצקות. כיון דאפאן ישראל שהם חייבין בחלה דגרסינן בפ"ב דכתובות תני דבי רבי ישמעאל משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר בהן כי תבואו והיה כי יביאך וכאן נאמר בבואכם מכיון שבאו נתחייבו ואע"ג דר' ישמעאל דריש לקמן דכל ביאות שבתורה אחר י"ד דהיינו שבע שכבשו ושבע שחלקו וטעמא דיליף בנין אב ממלך ובכורים אפ"ה גבי חלה מודו כו"ע דמיד בכניסתן לארץ נתחייבו והכי איתא בקידושין פ"ק (דף לז.) בהדיא גבי שמעתא דאף החדש, וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת היאך מחייב ר' עקיבא בחלה בצקות שמצאו והרי גלגול גוי פוטר ואפילו לאחר שנכנסו, וי"ל דר"ע לטעמיה דאמר לקמן בפ"ג הכל הולך אחר הקרימה דאין גלגול גוי פוטר אלא קרימת גוי פוטרת ע"כ:

ולאו גידולי פיטור הן. דהא גדלו קודם ביאתן לארץ:

והוא מקבל מניה. קבל ר' אליעזר תשובתו והודה לו והיינו דקתני סתם מתני' חייבין בחלה אליבא דכו"ע:

למפרע ירשו. מכי נכנסו בה ירשוה משעה ראשונה משנתנה לאברהם אבינו דכ' לזרעך נתתי:

אתן אין כתיב כאן. לומר כשיבואו זרעך בה כבר נתתי מקודם לכן:

בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת. כגון מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנום ולחוץ חו"ל כדאיתא לקמן פ' בתרא, ור' עקיבא דריש קרא דלחם הארץ לאשמועינן דאם קרמו פניה מן החוט ולחוץ פטורה דכי קרוי לחם דהיינו אפוי יהא תוך הארץ ומהכא יליף ר"ע דחלה בקרימת פנים אזלינן כדמפ' ואזיל:

היא ספינה היא עיסת גוי. דתנן לקמן גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נעשית עד שלא נתגייר פטור דדרשינן עריסותיכם ולא של גוי ר' עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור:

ומודים חכמים וכו' בכניסתן וכו'. דאם מצאו ישראל בצק ואפאוה חייב בחלה שאנו רואין שקבל ר' אליעזר תשובת ר"ע מכניסתן לארץ בבצק ואפשר דטעמא דמודי ליה משום קרא דנתתי ולאו מטעמיה דר"ע אבל אם אפאו גוי אע"ג דירושה היא להם פטור שאני הכא דאין [*) כאן] שום פועל דישראל כלל, וסייג לזה מצאתי בפ"ק דר"ה (דף יג.) בתוס' בשמעתא דויאכלו מעבור הארץ:

בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמח לחה. דפריך ר' עקיבא לר' אליעזר ממה שמצאו בכניסתן לארץ מייתי, פי' קמח לחה חדשה ונראה בעיני דודאי ידע מתני' דקידושין (דף לו:) דפליגי תנאי אי מחייבי בחדש בי"ד שנה דר' ישמעאל סבר מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע ולר' עקיבא מיבעיא ליה בכניסתן דהוי גידולי גוי ופשיט ליה דאסור ונקטינן דחדש אסור בשל גוי וכן כ' התוס' פ"ק דקידושין (דף לז. בסד"ה כל):

ואפילו יבשה. ישנה של אשתקד קסבר דכולהו תבואות חדש וישן אסורין קודם לעומר דהשתא. והקשה רבינו שמשון ז"ל ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא משום דלא חל איסור דחדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב בה ואז נאסר הכל ואפילו ישן ואפילו יבשה ומחוברת:

ואפילו יבשה וקצורה. כלומר בין יבשה בין קצורה:

ופריך מעתה אפילו חטים בעלייה. שהביאום עמם והצניעום בעלייה:

וא"ל אני אומר דלא אכלו ישראל מצה בליל פסח. בשנה ההיא מתבואה:

תהית בי. נתחרטתי על שלא הקשיתי לו דהא עשה דוחה ל"ת אתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לא תעשה דחדש:

אלא א"כ כתובה בצדה. דגמרינן מציצית דסמיך אלאו דשעטנז ור' יוסי פליג אכולה תלמודא דילן דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדו כדאיתא פ"ק דיבמות. ומדברי התוס' פ"ק דקידושין (דף לח. בד"ה אקרוב) משמע דלא פליג אלא משום דתאכלו מצות נאמר במצרים לפני הדבור ואיסור חדש נאמר בסיני דהיינו לאחר הדיבור ולא אתי לפני הדיבור לסתור לאחר הדיבור:

ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם. אליבא דר' יוסי משני דסבר כר' ישמעאל ואכלו ממה שתגרי גוים מוכרין להם:

כר' ישמעאל. דאמר לא נאסרו בחדש עד לאחר ירושה וישיבה:

כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד וכו'. וגבי חדש כתיב כי תבואו ואע"ג דכתיב מושבותיכם גמר מנסכים דהוי לאחר י"ד והכא נמי לאחר י"ד דלר' עקיבא דאסיקנא דסבר דחדש אסור מיד פשיטא דלא אכלו מצה וטעמא דר' ישמעאל מפ' לה בקידושין פ"ק הנ"ל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה והיינו מלך ובכורים אף כולם לאחר ירושה וישיבה ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד דהתם מצריכינן להו:

ולאו בי"ו. ר' בון פריך לתנא דר' ישמעאל דסבר דאכלו מצה מן החדש דהא כתיב ממחרת הפסח דהיינו מחרת אכילת הפסח דאכלוהו בליל ט"ו ומצות וקלוי אכלו בי"ו מדכתיב מצות וקלוי הא מעיקרא לא מצו אכלי ור' אליעזר בר' יוסי משני ליה דאשכחן דקרי לט"ו מחרת הפסח דהא כתיב ממחרת הפסח יצאו ובט"ו יצאו וע"כ מחרת שחיטת הפסח הוא ואדרבה מכאן ראיה לר' ישמעאל ובפ"ק דקידושין (דף לז:) פריך הך קושיא לר' ישמעאל ומשני דקרא לא קאמר דמעיקרא לא מצו אכלי אלא דלא הוו צריכי אלא בשחסר להם:

ר' אליעזר מן אתריה. דאיהו דריש לחם הארץ לעולם הילכך פירות שנכנסו לה פטורין דלאו לחם הארץ הן ויצאו חייבין דלחם הארץ הן:

ור' עקיבא. דריש שמה שמה אתם חייבין הילכך יצאו פטורין ונכנסו חייבין דשמה משמע כל מה שאני מביא שמה:

ה"ג רבנן דקסרין בשם ר' חנינא במחלוקת כל מקום אשר תדרוך וגו'. כלומר בהאי קרא קא מיפלגי ר' יהודה ורבנן דמתני' דר' יהודה סבר אין בכלל אלא מה שבפרט ופרט לקמיה נאמר מן המדבר וגו' ותו לא הילכך אי גוששת אין דבטלה אגב ארעא ואי אינה גוששת לא ורבנן סברי דאפילו אינה גוששת כדמפ' ואזיל, והפרט הוא דכתיב בפ' עקב בתר קרא דבכל מקום אשר תדרוך מהמדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים הגדול יהיה גבולכם וביהושע כתיב הני קראי גופייהו אלא דכתיב התם מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם:

ספרי ארץ ישראל. תחומי ארץ ישראל ערים העומדות בסוף הגבול כדמתרגמינן לחוף ימים לספר יממיא:

תנהו ענין לספרי חו"ל שנכנסו לארץ. וספינה שנכנסה דריכת רגליכם הויא ומ"מ בעינן כניסה בתוכה ובספרי נפקא לן מג"ש דיהיה יהיה דכתיב בארץ יהיה גבולכם וכתיב אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה:

מעתה מה שהיה דוד וכו'. ואילו לקמן פ' בתרא משמע דאין חייבת סוריא בחלה מן התורה וסוריא היינו ארם נהרים וארם צובה שכבשן דוד וקשיא לרבנן:

ומכבש ספרי חו"ל. והכי איתא בספרי אצל פלטרין שלך לא כבשת ואתה הולך לכבוש חו"ל והתם נפקא לן מקראי דבעי לכבוש ז' עממים ובתר חוץ לארץ:

מ"ד תמן חייב. דר' מאיר ור' יוסי פליגי בסוף פרק קמא דע"ז (דף כא.) גבי סוריא דר"מ סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש ור' יוסי סבר לא שמיה כיבוש והמצות הנוהגות בה מדרבנן בעלמא והוה ס"ד דר' יהודה דפטר באינה גוששת סבר כר' יוסי דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש דהכנסת העפר תוך הארץ על ידי הנהגת בעל הספינה הוא וכיבוש יחיד הוא דהוה ותנא קמא הוי כר' מאיר דסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש:

ומסיק דאפילו למאן דאמר תמן פטור הכא חייב. מאי טעמא דכיון דנכנסו לארץ ישראל נתחייבה. כלומר כבר נתחייבה הילכך קלטה לה הנכנס לתוכה והא דאקשו ליה מקראי היינו דכיון דנתקדשה הארץ כל מה שיכבשו הוי קדוש והכי נמי הא נתקדשה מה שנתקדשה:

נעשה כסוריא. דיני סוריא מפורשין בפרק קמא דגיטין (דף ח):

יצא משם לכאן. מסוריא לארץ בספינה:

דתנינן תמן ר' יהודה פוטר במים וכו'. משנה היא בפ' בתרא דביצה והכי תנן לה האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה וכו' ופירש"י ז"ל האשה ששאלה מחברתה תבלין לקדירתה ומים ומלח לעיסתה הרי אלו הקדירה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכות הקדירה ולא העיסה אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דביו"ט שאלה וקנו התבלין והמלח והמים שביתה אצל בעליהן שאין בהן ממש אין ניכרות בעיסה ע"כ. והכא צריך לומר דחשיבי אוירא ואפילו מים בכלי לשתות אע"ג דבעין הן נמי פטר וס"ד דר' חגי לפרש הכא דקתני אין בהן ממש ולא קתני לפי שאינן בעין ומשו"ה כי אינה גוששת פטורה מן המצוה דמפסיק אוירא:

מיחלפא שטתיה. אי חשיב אוירא כ"ש דמיחייב ואפילו דאורייתא ואפילו אינה גוששת דכך אינה גוששת כמו גוששת דאוירא הוא ועציץ נקוב המונח על גבי יתידות דמודו ביה כולי עלמא דחייב דאורייתא:

ותניא. אליבא דר' יהודה דכי לא היתה הספינה גוששת דמדרבנן הוא דמחייב במעשרות כדין עציץ שאינו נקוב וכיון דבנקובה עסקינן וכאוירא דא"י דמיא ומנחה מ"ט דר' יהודה אלא ליתא לדר' חגי וטעמא דר' יהודה היינו כפי' רש"י ז"ל ודוקא שנבלעו שאין ניכרין בעיסה אבל הכא דאיתנייהו בעין חשיבי:

מה בינו לבין הספינה. דלא אשכחן בכולא תלמודא דלפלוג גבי עציץ נקוב דבעינן גושש ומ"ש גבי ספינה דפליג דהא אוקימנא דבנקובה עסקינן כדפרישנא במתני':

ר' אליעזר בן יהודה היא. ור' עקיבא פליג עליה וקיי"ל כר' עקיבא מחברו:

דתנינן תמן. מס' טבול יום פ"ג:

עיסה שהוכשרה במשקה. עד שלא נילושה:

ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום. והעיסה היתה של טבול יום:

פסל את כולה. דאע"ג דמי פירות אין מכשירין מ"מ מחברין:

משמו. דר' יהושע:

אלא מקום מגעו. דכי היכי דלא מכשרי לא מחברי:

שמי פירות מחברין להכשיר. כיון שכולה מוכנת לקבל טומאה והכשר קדם מי פירות מחברין לפסול את כולה:

אין מי פירות מחברין וכו'. ומתני דלא כר' אלעזר בן יהודה ודלא כר"ע:

אין מחברין לטומאה. דפיסול טבול יום מדרבנן הוא ומי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת:

אין תימר לטומאה אין לחלה לא. כר' יוחנן:

ושמן א' משבעה משקין הוא. הילכך דוקא שמן ודמי ליה דהיינו כל שמכשיר אבל אינו מכשיר לא ור' עקיבא ס"ל כר"ש בן יוחאי וקיי"ל כריב"ל וכפשיטותא דר' יונה דתניא כוותיה ועוד דר' יוסי בן חנינא פליג עליה דר' יוחנן ועוד דפסק ר"ת ז"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן כדמוכח במס' מגילה וכן פסק הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכ' עיסה שנילושה בשמן או יין או דבש חייבת בחלה:

ד' מילין. אדם המהלך בדרך ויש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין, וכן דעת הערוך בערך גבל וה"מ דבעינן שיטרח עד ד' מילין לפניו במקום שעתידין להלוך דרך שם ואין כאן טורח אלא שרוצה ללון כאן ולאכול או ללוש ורבנן אטרחוהו שלא ילין עד ד' מילין אבל אם כבר עבר המקום והניחו לאחוריו לא אטרחוהו רבנן ובפ' אלו עוברין מפ' דמיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר אבל מיל אין מטריחין אותו לחזור אלא עושה עיסתו כמו שיזדמן לו וגם אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה כדס"ל לר' אמי ור' אסי בפ' כל הבשר כך פי' הערוך ז"ל:

שומרי גנות ופרדיסים. שיש להם מים אלא שהן במקום רחוק והן עוסקין בגנה במלאכה אחרת בעת האכילה מי אמרינן כלפניהם דמי והולכין אל המים דסוף סוף אל המים באו למיזל להשקות השדה או דילמא כיון דעסוקין במלאכה אחרת כלאחריהם דמי:

ומשני לה דהא אשה בתוך ביתה עומדת ערומה ובודאי דצריכה למלבש דהא אתי בעלה ואפילו הכא אין מטריחין לה כיון דעסוקה במלאכה אחרת והכי נמי כה"ג:

מים שלפני המזון רשות. שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו:

שלאחר המזון חובה. מפ' טעמא בפ' כל הבשר שמלח סדומית יש שמסמא את העינים:

ראשונים נוטל ומפסיק מפ' לקמיה נוטל ושונה והיינו כדתנן במס' ידים שצריך ליתן על ידיו שתי פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת ידים ותני התם הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ומיטהרות בנטילה עד הפרק ורש"י ז"ל פירשה בפרק קמא דסוטה:

על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה ישראל חנוני מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילו וכשהגוי בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וסבר זה שגוי הוא והאכילו בשר חזיר:

יצתה אשה מבעלה. פירש"י ז"ל בפרק כל הבשר (חולין קו. בד"ה הוציאו) דהוא עובדא דכידור דאיתא בפרק בתרא דיומא (דף פג:) ואיכא מ"ד דאפקה ואיכא מ"ד דקטלה והיו לה שני בנים והרגן:

עגבות אין בהן משום ערוה. דהא במתני' ערומה היא ואע"פ שמגלות עגבותיה מותרות לברך. ובפ' מי שמתו דחי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות:

לברכה. תברך היא עצמה:

להביט. והיא אשת איש אסור ובאשתו ולענין ק"ש טפח בעינן:

קול באשה ערוה. איתא בפ' מי שמתו (ברכות כד.) ופי' התוס' לאו לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים:

עומד הוא על הצואה. כגון שהצואה בגומא ואין רגלו נוגע:

ישב ולא קנח אסור. היינו צואה בפי טבעת דפרק אמר לו הממונה (יומא ל.) ומפרש התם היכי דמי אי דנראית פשיטא אי לא נראית לא נתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב ונראית ועומד ולא נראית וקאמר דאסור לקרות קריאת שמע:

הרי בשרו נוגע בצואה. משמע הכא דבשרו נוגע בצואה אסור ובגמרא דילן (ברכות כה.) פלוגתא דאמוראי היא וגבי ישב ולא קנח בגמ' דילן (יומא ל.) אמרי' דבמקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. והרי"ף ז"ל פסק כן בפרק מי שמתו:

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבים. כגון דרחוק הגבל או המקוה יותר מארבעה מילין או ארבעה מילין כדמפרש בגמרא וקסבר תנא קמא דיעשנה קבים בספק ולא בטומאה ודאית דמוזהר הוא שלא לטמאות התרומה כדפרישית בפרק האשה אוכלת ור' עקיבא סבר דטוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה בברכה לטמאה כמו לטהורה:

אבל קביים וכו'. אבל כשמחלקה לקב קב הוא מפקיעה מחלה ואין כאן ברכה וגוזל לכהן חלקו ומפסידו דחזיא לאור:

העושה עיסתו קבין. קב קב בפ"ע ושיעור חלה ה' רבעים כדתנן בפ"ק ונגעו אבל לא נשכו:

עד שישוכו. שדבוקות זו בזו שאם בא להפרידן נתלש קצת מעיסה זו בזו כדתניא בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו משהו:

הרודה. הנוסח מן התנור לאחר אפייתו, רודה לשון תלישת דבוק וכן רדה הדבש:

ה"ג ר' אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. והכי איתא בפ' אלו עוברין (פסחים מח:) ובגמ' דהכא דס"ל לר' אליעזר דבעינן תרתי שישוכו ויתנם לסל, והתם מיבעיא לן גבי טבלא שא"ל ליזויזין ולא איפשטא:

מה פחות מד' מילין. דאע"ג דאמרינן לעיל לחלה ד' מילין מספקא ליה היכי קאמר ד' מילין הוא דפטור לחזור אחר גבל אלא פחות מד' מילין [חייב] או דילמא ה"ק כלהו ד' מילין מחויב לאהדורי וצריך שיהיו יותר מד' מילין כדי שיהא פטור:

כגון קסרין. שהיא ד' מילין צריך להלוך כל העיר כדי לעשותה בטהרה:

בכפר שמאי. שם מקום:

עיסה גדולה. ולא לחלקה קביים:

מתני' כר"ע. כלומר נאמר דהפסקת הנהר חשיבא כד' מילין מכל מקום לפלגה לקביים ומדלא פלגה אלא עשה אותה בטומאה שמא שנה משנתו דר"ע דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קביים:

ומשני עיסה גדולה היתה נוח היה לו להלך כמה ולא לעשותה קביים. כלומר לעולם כרבנן וכי אמרי רבנן יעשנה קביים היינו בשלא יטרח כשחולקה שיעור ללכת ד' מילין אבל כשהעיסה היא כל כך גדולה דאי אמרת יעשנה קבין ישהה יותר מהילוך ד' מילין מודו לר' עקיבא ומשום הכא אמרינן לעיל ר' אמי הורי לעשות עיסה גדולה:

תמן הוא אומר הנוטל מקב חלה הרי היא חלה. משנה היא בפ' בתרא וקסבר ר' עקיבא דהיא חלה בדיעבד והיכי אמר הכא דקבין אין בהן חלה לשם:

ומשני תמן בדיעבד ברם הכא לכתחילה:

תמן תנינן. פ"ק דעדיות:

מקב לחלה. עיסה שיש בה שיעור קב חייבת בחלה:

והלל אומר משיעור שני קבין. וטעמייהו מפ' בגמ':

קב ומחצה. ירושלמית:

הגדילו המדות וכו'. היינו שבעה רבעים קב דברייתא:

עישור מלבר. דסבר עשירית האיפה היינו עישורא מלבר כיצד אפה ג' סאין דהיינו י"ח קבין הוסיף עליהן שני קבין ויהיו עשרים נמצא שני קבין הוא עישורא מלבר והיינו ראשית עריסותיכם קביים מלבר ושמאי סבר דבחצי העומר משערינן לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית ואחת ערבית:

שיהא הוא וחומשו. דדריש ויסף חמישיתו חומשא מלבר על ד' רבעים תוסיף חמישי מן החוץ דלעולם החלק הנוסף יהא קרוי חומש וא"כ חולקין הקרן לארבעה חלקים ובפרק הזהב פליג ר' יונתן אהך דרשה ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פרק י' דהלכות תרומות כמאן דאמר הוא וחומשו חמשה:

רבנן סברי עישורא מלגו. וי"ח קבין הן ע"ב לוגין דקב הוא ד' לוגין ועשירית של ע' לוגין הוא ז' לוגין דהיינו קב ומחצה כמו שפי' בפרק קמא:

כדי עיסתכם. שאתם לשין במדבר עומר לגולגולת איפה שלש סאין היא ובמנחות יליף לה בפרק התודה דכתיב האיפה והבת תוכן אחד להן וכתיב מעשר הבת מן הכור וכור שלשים סאין מעשר כמה הוי שלש סאין:

הרי זה בריא. שאכל כל צרכו:

והן שנשכו. היינו אוקימתא דריב"ל דפ' אלו עוברין (פסחים מח:) אליבא דר' אליעזר דלא מהני צירוף סל אלא שנושכות בתנור כגון ריפאתא דלקמן שהן עגולות בענין שבתנור נדבקות זו בזו אבל לא בעינן נשיכה ג"כ ממש בתנור שיתלש קצת מזו בזו דא"כ מאי מצרפן דקתני תיפוק לי שנשכו בתנור אלא ראויות לישוך בתנור קאמר א"נ נשכו כשהיו עיסה קאמר:

הסל מצרף. דתוך כלי מצרף כדאשכחן גבי קדשים הכתוב עשה כל מה שבכף אחת:

התנור מצרף. דכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו:

נשכו כאן וכאן מצרף. וה"ק אם הן ככרות של בבל שנושכות זו מזו כאן וכאן מצרף ומ"ד הסל מצרף היינו דתוך הכלי גורם דאם לא באו לסל פטורין עדיין והיינו דקאמר ואין התנור מצרף דלא סגי בתנור לחודיה אבל מ"מ בעינן שיהו ראויין לידבק בתנור ומ"ד התנור מצרף ואין הסל מצרף ה"נ קאמר אם ראויין לישוך בתנור מצרף הסל. ואין סל לחודיה מצרף אבל כעכין דאין ראויין לידבק אין סל מצרף כיון דתנור אין מצרף והיינו דקאמר לא נשכו כאן וכאן אין מצרף:

כגון אילין ריפאתא דבבל. בפ' אלו עוברין (פסחים דף מח:) מייתי לה אריב"ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא ופירש"י ז"ל שנושכות זו את זו שהן רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו הילכך חדא היא אבל כעכין קניילאש בלע"ז ארוכין וקצרין והן נושכין זה מזה ע"כ, והתם מסקינן דאפילו כעכין ונקטינן דסל מצרף אפילו דאין תנור מצרף כגון כעכין אבל בשל בבל לא בעינן סל וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

קמח אינה חלה. דראשית עריסותיכם כתיב ואע"ג דתרומה ומעשר קדשי בשבולין אע"ג דלא אתי לידי מירוח שאני התם דרבי קרא:

וגזל ביד כהן. ואי קדש בה אשה אינה מקודשת דישראל לא נתנה לו אלא על דעת שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה:

והעיסה עצמה. כלומר שעשה הישראל עיסה מן הקמח הנשאר:

והקמח אם יש בו כשיעור. כלומר הקמח שבאת ליד כהן אסורה לזרים דאהני קריאת שם להכי דכי נתגלגלה אסורה לזרים בתרומה ובחלה ואפילו אחר תיקון:

וקפשה זקן זר. חטפה ואכלה דקסבר אינה חלה כלל:

קלקל לעצמו ותקן לאחרים. מפ' בגמ':

חמשת רבעים קמח ועוד. פי' בפ"ק:

הן ושאורן. בשאור שלהן:

וסובן ומורסנן. מורסן גרוע מסובין כמו שהוכח בפ' בתרא דתרומות והתערובות כאשר בא מן הרחיים הוא דמצטרפין לשיעור להתחייב בחלה ובסוף כלל גדול מפ' טעמא שכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה:

ניטלו מתוכן וחזר לתוכן. מפ' טעמא בגמ' דאין זו דרך עיסה, וכ' הרשב"א ז"ל מיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסנן וסובן מצטרפין אחר שניטלו מהן אבל אם יש בלא הן חמשה רבעים חייבין ובלבד שיהא ראוי לאכילה כל שכיוצא בהן אוכלין ואפילו הרועים כדכתיבנא לעיל בסוף פ"ק:

שיעור החלה אחד מכ"ד. בגמ' מפ' טעמא:

נטמאת שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח. כיון דלא חזיא לאכילה לא נפישו שיעורא ובגמרא מפרש לה:

החלה ניטלת מן הטהור על הטמא. לכאורה משמע דאתא לתקוני דמפרישין מן הטהור על הטמא ויהיה מוקף ולא בעינן כלי אבל רש"י ז"ל כ' בפ' כשם ר' אליעזר אומר היכא דנטמאת מזידה תליש אחרת בטהרה ותיטול מן הטהורה על הטמאה משום דמצוה לתרום מן המוקף כיצד תעשה שיהא מן המוקף וטהורה נוטלת כדי חלת הטמאה מעיסה הטהורה עד שלא הורמה חלתה דאי הורמה חלתה דטהורה תו לא מצי לאפרושי מן הפיטור על החיוב ולא חייל עליה תו שם חלה ונותנת פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, מוקף לשון מחובר ומקורב כמו אין מקיפין שתי חביות במס' ביצה ומקרא נפקא לן דכתיב והרמותם ממנו מן המוקף לו בספרי הילכך צריכה להקיף תחלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם והכי מקיפה נותנה בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה פחות מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן וקורא שם על החלה ומסלקתה עם קריאת השם ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה כדאיתא בת"כ מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל ודרשינן ליה בפ' בתרא דיומא אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ע"כ, ואע"ג דאית לי' לר' אליעזר לעיל דהכלי מצרף והיינו לצרף שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור אבל לענין לתרום מן המוקף לא בעינן כלי ואפילו נגיעה נמי לא בעינן דאויר הבית מצרף לענין חלה אע"ג דאין קרקע הבית מצרף לענין חמץ כדאיתא בפ' אלו עוברין בירושלמי וה"נ אמרינן גבי ד' שקין בגורן דאם היו כולן בהקפה אחת תורמין מזה על זה והכא בעינן כלי ונגיעה בגמ' מפ' טעמא דטהורה וטמאה נינהו דהוא דבר שמקפיד על תערובתו:

וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' טעמא:

דאינון אכלי ותליי ביה. דסברי הא אכלה לחלה אבל לעולם מודי ר' יהושע דאינה חלה וקיי"ל כרבנן:

קב טברני חייב בחלה. מדה של טבריא מחזקת ה' רבעים: ובגמרא דילן אמרו קבא מלוגנאה לפיסחא בפרק אלו עוברין:

חד חליטר שאל לר' יוחנן. שהיה עושה לביבות ורצה שלא לעשות עיסה וא"ל עשה כל עיסה ד' רבעים ועוד חלק כל עיסה מעיסה שלא ישוכו ויצטרפו ואין כאן שיעור ופטור אתה:

ופריך ונימא ליה תלתא ופלגא. שיעשה כל עיסה לשלש רבעים ועוד יחלק עיסה מן עיסה כיון דחייש לנשיכה:

ומשני דקב ברובעין הוה ידוע להן שכך היו זורעין. תו פריך דימדוד ה' רבעים חסר פורתא דתנן לעיל דפחות מחמשת רבעים פטור מן החלה ואפילו כל שהוא תרגום מעט מזעיר זעיר ציבחר:

ומשני שלא יבא לידי ספק חיוב חלה. דאולי ימדדם בצמצום וסבר דהחמישי חסר ואינו חסר וכדי להרחיק אדם מן העבירה צוה לנו לחסר הרובע הה' ונר' בעיני שאמ' לו כן דלא רצה לעשות מעשה כדבריו דכשהאור מהלך תחתיו וע"י משקה שאין חייב בחלה ולכך להסתלק מן הספק אמר שיפחות מן המדה רובע וכן היה דרכו דאשכחן בגיטין פ"ב שאמר וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה:

דרך עיסה שנו. כלומר טעמא דמתני' משום דבעינן דרך עיסה ורישא דרך עני לאכול עיסה בלוסה וכדלעיל וסיפא אין זה דרך עיסה ואפילו לעני ומתני' דברי הכל שאפילו העני אין דרכן לערב בה מורסן כדמפ' ואזיל וריש לקיש פליג עליה ואמר דמתני' רשב"ג היא דס"ל לקמן פ' אוכלין עראי גבי העושה עיסה מן החטים ומן האורז דתנן במתני' אם יש בה טעם דגן חייבת ופליג רשב"ג עליה בתוספתא דבעינן מדגן כשיעור ה' רבעים והכא נמי כיון דניטל מורסנן מתוכן למין אחר חשיבי ואע"ג דחזר לתוכן תו לא מצטרף הילכך בעינן חמשת רבעים מקמח ברור ומינה דרבנן דפליגי התם פליגי נמי הכא דכיון דמורסן מחמיץ כדתנן בפרק כל שעה וכ"ש סובין מצטרף ואפילו נטל והחזיר דומיא דאורז דמצטרף כיון דמחמיץ:

אין זה דרך עיסה דבתר עיסה אזלינן ולאו משום חימוץ ומכאן למד הרשב"א ז"ל דכיון דריש לקיש מודי דאי איכא שיעורא בלאו מורסן דרשב"ג נמי מחייב ממילא משמע דלר' יוחנן נמי דסבר דמתני' כו"ע היא מסתברא נמי דמודי בהכי וכמו שכתבתי למעלה:

עינו רעה בעיסתו. דעינו בדמים שיש שם בנטילה זו שיעור לחם למכור ולכך אקילו עליה א' ממ"ח:

לא מן השם הוא זה. לא מן הטעם הזה:

עשה שינתנו לכהן בכהונתו. בפ' אין תורמין דריש ליה להאי קרא הכי שתתננו לו בטהרה שיהנה ממנו וא"כ כדי מתנה בעינן דהיינו שיעור נתינה, ושמעתי טעם לכ"ד לבעה"ב משום דח' תיבות יש ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וי"ו תיבות יש ראשית עריסותיכם מראשית עריסותיכם וגו' וטעם למ"ח שבאותה פרשה יש מ"ב תיבות ו' תיבות עד ברכה ביחזקאל:

והעושה למשתה בנו. והא הכא דעיסתו מרובה וקתני אחד מכ"ד:

והתנינן וכן. דודאי טעמא דמתני' משום עין יפה ועין רעה דתנן אשה העושה למכור בשוק אחד ממ"ח הא לביתה דומיא דלשוק א' מכ"ד אלא טעמא דכשהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה ובשעה שהיא עושה למכור בשוק עינה רעה בעיסתה ומתני' כר' יהודה:

בלמודה להיות מפרשת אחת מכ"ד. דכיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת באונס ומתני' דתנן דנטמאת במזיד מפרשת א' מכ"ד מפרשת עתה ג"כ א' מכ"ד:

ואין הבית מצרף. בתמיה כלומר מדמקפיד ר' אליעזר כי היכי דנגעי העיסות מכלל דכו"ע סברי דאין הבית מצרף לחלה ונהוי תיובתיה דר' ירמיה דמסיק פ' אלו עוברין דאויר הבית מצרף לענין חלה:

אין הכלי מצרף. שאפילו כלי אין מצרף ואינו מועיל בדבר שהוא מקפיד על תערובתו:

בעיסה שהיא תחלה. אבל בעיסה שנייה אין לשני מגע אצל הטבל. כלומר כשנטמאה העיסה בשרץ שהיא ראשונה הוא מקפיד ר' אליעזר דלא תגע בטהורה אלא פחות מכביצה אבל אי טומאת העיסה הויא שנייה לא בעינן פחות מכביצה באמצע ואפילו נגעה עיסה בעיסה ליכא קפידא דאין שני עושה שלישי בחולין וחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, ורבנן סברי דלא מצייא דנגעה עיסה בעיסה אע"ג דהויא שנייה דנטמאת העיסה וס"ל לרבנן בפ"ק דנדה דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ובפ' כשם מוקמינן לה בגווני אחריני:

תורמין מן הטהור על הטמא בלח. אפילו בלח דקיי"ל שני עושה שני ע"י משקה דמשקין הוו תחלה לעולם וכמוקף כדמפ' ואזיל:

משפך שאין בפיו כביצה. נותן לשם אוכל פחות מכביצה לסתום פיו:

וממלא זיתים טהורים. ונותן המשפך תוך החבית דהוי תוך חלל החבית ואויר כלי מצרף, א"נ שנוגע אוכל פחות מכביצה בכבש ונטמא ואין מטמא הזיתים שעל פניו דאין פחות מכביצה מטמא אוכל כדאיתא במתני' ותורם מזיתי המשפך שהן טהורין על כל הזיתים:

ופריך למה לי פחות מכביצה ואפילו כביצה נמי שיהא טמא אין מטמא לזיתים שעל גבו אלא השורה שעליו ולא השורה השלישית כדפרישנא:

ומשני ולאו פירורין אינון. דפחות מכביצה הן וישמטו וירבו הזיתים ויטמאו זיתים הרבה הילכך בעינן פחות מכביצה בפי המשפך וסותמו בזית גדול, א"נ בשני זיתים תכופין שלא ישמטו ולא יטמאו הזיתים:

אמרו לו. רבנן:

אינו קרוי לח. דחשיב מוקף אלא מה שאמרו גבי יין ושמן גמור אבל מי כבש מוהל בעלמא הוא ולאו משקה הוא הילכך לאו מוקף הוא:

היך עבידא. היכי דמי מה שאמרו גבי יין ושמן:

ומשני קורה אחת לשתי בורות. דהקורה מצרפן ובור אחד טמא ובור אחד טהור ותורמין מן הטהור על הטמא והוי מוקף וכדפרישית:

ושתי קורות לבור אחד. כלומר גם בזה שייך מוקף ומשום דשניהן שנויין כן בתוספתא דתרומות גבי שמן וגבי יין נקט לישנא ריש מלין ובפ' אין תורמין כתבתיה:

ופריך היכי דמי שתי קורות לבור אחד שיהא מקצתו טהור והא מכיון שנטמא מקצתו כלו טמא שנופל למקום אחד:

ומשני ר' הילא שהיה בלבו לעשותן תפיסה אחת. שתכנס שמן של קורה זו ושל קורה זו בבור אחד:

ונמלך ועשהו שתי תפיסות. ונטמא זה ולא נטמא זה ואהניא מחשבה דמעיקרא דלהוי מוקף הילכך תורם מן הטהור על הטמא:

הדא דתימר דתורמין מן הטהור ומן המוקף. כדאמרן:

כשנטמא משישלה ומשקיפה. פלוגתא דתנאי היא פ' הפועלים גבי יין מר סבר משישלה בחביות הוי גמר מלאכה ומר סבר משקיפה בבור ולאחר שנגמרה מלאכתו למר בשילה ולמר בקיפה הוא דתורמין מן הטהור:

שכבר נראו לחברן ולתורמן בטהרה. ואהניא מחשבתו ותורם מן הטהור דוקא:

אבל אם נטמא. קודם שנגמרה:

לא בדא. בהא לא קפדי רבנן, וכן כ' רבינו שמשון ז"ל במס' תרומות דמהא משמע דמן הטהור דוקא קאמר ר' אליעזר ובפ' אין תורמין פירשתי עיי"ש:

הדרן עלך פירות חו"ל