אוכלין עראי. מן העיסה אפילו שנתנה מים תוך הקמח דדמי לקצת מירוח מותר לאכול עראי ואסור באכילת קבע:

עד שתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. פי' בערוך ללושן יפה ולגלגל העיסה שמתדבקין כל חלקיה יפה שהחלב של החטים שמן ומתדבק אבל השעורים כשילוש אותן העיסה מתפרדת ואינו יכול לגלגלה יפה על כן מטמטמן ביד ועוזבן ע"כ:

גלגלה וכו' חייב מיתה. דבהם הוי טבל גמור והאוכל מן הטבל כזית חייב מיתה כדאיתא בשלהי הנשרפין ודמיא למירוח וראה פני הבית למר ולמר בראה פני החצר כדאיתא במס' מעשרות:

ה"ג כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח, וכן היא הגירסא בספרים ישנים והכי משמע בגמ' דכשאינו נילוש כיון דאין בו שיעור במקום שנפל בו המים ועשוי פירורין פירורין דמי לקמח ודמי לעיסה דראוי להפריש ממנה חלה ודמי לקמח דמצטרף שאר הקמח בהדיה ויכול להגביה מן הנילוש על שאין נילוש אבל אי בנילוש איכא שיעור אינו יכול להגביה חלתה על שאין נילוש דחשיב באפי נפשיה ולא מצטרף, וראיה דאית לן למיגרס הכי דבגמ' פליגי בה אמוראי דאיכא מ"ד ר' עקיבא היא דתנן לקמן פ' בתרא הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה והכא נמי כשנתן מים בקמח כיון שלא גלגל ולא טמטם פשיטא דאין כאן אלא מעט קמח נילוש כדקתני ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים והיכי הוי חיוב חלה והא אין בנילוש כשיעור אלא ר' עקיבא היא ור' יוחנן מוקי לה ככו"ע דכתיב ראשית עריסותיכם כלומר בראש עריסותיכם דהיינו משתטיל לה מים וכ' הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל לא שיהיה עיקר הרמתה משתתן את המים דא"כ יהא אסור באכילת עראי מן העיסה משתטיל לה מים ותנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים וכו' גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראויה לחלה שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה ומ"מ הוקבעה לחלה ובאכילת קבע אסור אבל לאכול עראי שרי ולא אסיר באכילת עראי עד שעת גלגול או הטמטום האי כדיניה והאי כדיניה שהיא ערס גמורה וכענין שאמרו בגרן שאינו קובע לתרומה ולמעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח ע"כ:

מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. כ' הרשב"א ז"ל ואני תמה למה הוצרך לטענה זו תיפוק לי דכל שהגיע לעונה שיכול להפריש ואם הפריש הויא חלתו חלה דאסור לאכול ממנה קבע כענין שאמרו בתבואה לענין תרומה ומעשרות דאפילו קודם גמר מלאכה דהיינו מירוח מותר באכילת עראי ואסור באכילת קבע, וי"ל דשאני עיסה דקילא שאילו עשאה קבין פטורה לגמרי ואפילו בגמר מלאכה וכיון שתלויה בשיעור הייתי סבור לומר דכל שחלקה קודם גמר מלאכה מותר ואפילו באכילת קבע ואשמועינן דאסור מההוא טעמא דהערמה אבל בתבואה לענין תרומה ומעשר שאין תלויין בשיעורין אלא כל שנגמרה מלאכתן אפילו כל שהוא חייב בתרומה ומעשר דין הוא שלא יאכל ממנה קבע וכו' ע"כ. ותמהני עליו דמה צריך לו הטעמים דהא בגמ' מקשי דלית שמעת מינה כלום. כלומר דאין טעם זו כלום ולא תני אוכלין עראי לאשמועינן הא קבע לא דלעולם דאפילו קבע נמי שרי אלא לאשמועינן כי גלגלה אפילו עראי נמי אסור תני ליה אבל קמי הכי אפילו קבע נמי שרי דכל היכא דיכול להחזירו למקומו לא חשיב קבע כדאיתא גבי ההיא דשותין על הגת דאם נוטל לגין אחר לגין מותר כיון דיכול להחזיר אלא דמוכח לה מההיא דתנן פ' פירות חו"ל מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין כלומר קב קב ודייק טעמא מפני שאינו יכול הא אם היה יכול לא בדא הדא אמרה שאסור לעשות עיסתו קבין אפילו שיכול להחזיר אם ירצה. ואחר ראיתי בחלק ב' של שער שני שהיה חסר בספרו הקושיא הזו אבל היא כתובה בכל הספרים שלנו, וממאי דר' יוסי מודי דטעמא דמתני' דפ"ב דדייקינן מינה דאסור לעשות עיסתו קבין הוא מטעמו דר' חגי צריכין אנו לדברי הרשב"א ז"ל:

שאר כל הדברים. את מהלך בהן:

אחר הטמטום. בעיסת כוסמין או עיסת שיפון או שבולת שועל בתר טמטום אזלינן בהו ואין אוכלין עראי מהם משתטמטם:

עשה עיסה מן החטים ומן האורז. דס"ל לרבנן לקמן דמצטרף אורז עם החטים לכשיעור אלמא דאית לאורז שייכות עם החטים גבי גלגול מיבעיא לן [אי] אית ליה דינא דחטים ושרי לאכול עראי עד דאיכא גלגול או דילמא לא מתגלגל יפה ובטמטום סגי ולא איפשטא, ונראה דהעושה עיסה מן החטים ומן השיפון ורובה שיפון דבטמטום סגי ולא תימא דגלגול בעינן בה דחטים חשיבי ובתרייהו גרירי דעד כאן לא איבעיא ליה אלא באורז דחרש הוא ואינו עונה לחמץ אלא בהדי חטים דלאו מחמשת המינין הוא הא מחמשת המינין ודאי דבתר טמטום אזלינן בה:

כמין גבלול. ר' אלעזר מפ' לי' לקמיה:

משתעשה גבלולין. אסור לאכול עראי מדרבנן כדמסיק:

גבלולין. לשו חתיכות קטנות פילוריקאש בלע"ז:

מה ופליגא. בתמיה וכי חולק על משנתנו דתנן דליכא חיוב מיתה עד דאיכא גלגול:

ומשני כאן להלכה כאן לדבר תורה. דבר תורה ליכא חיוב עד גלגול ומדרבנן משנעשית גבלולין אין אוכלין עראי ממנה:

מקרצות מקרצות. שעורכין הלחם ועשו אותו עוגות עוגות ועל שחותכין העיסה גדולה לחתיכות קרויות מקרצות כדכתיב מחומר קורצתי ולדברי ר' יהודה בן בתירה משתעשה מקרצות הוא דאסור לאכול עראי אבל מקמי הכי שרי ואפילו איכא גלגול:

מן הגמור. אחר מירוח דליכא שום מלאכה אחרי כן למלאכות דשייכי לגורן כן הכא עד שיהא קרוי עירוס גמור דהיינו מקרצות דכשעורכין מקטפין אותו ובועטין בו ומשפשפין אותו הרבה ואז נשלם מלאכת העירוס:

לא הוקשה לתרומת הגורן אלא למלאכת העירוס. דהא כתיב בפרשה עריסותיכם דבתר עירוס אזלינן ולא בתר אפייה דלא כתיב לחמכם. עירוס לשון הצעה ערס קמארא בלע"ז:

ירד לה בשיטת ר"ע. לא שר"ע אומר כן דהא ר"ע לא קאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא קאמר אבל תנא דמתני' שונה משנה זו ירד בשיטת ר"ע ויותר מר' עקיבא דאפילו לכתחלה:

דברי הכל היא וכו'. פי' במשנתנו:

מעשר טבל. שהוא טבול לתרומת מעשר ונתערבה בחולין מתוקנין ובמינו וטבל הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלפא לא בטיל כדאיתא בפ' בתרא דע"ז ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו ואתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב וקסבר אין בילה אלא ליין ושמן בלבד כדאיתא בפ"ק דר"ה הילכך אוסר בכל שהוא:

ואם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו טבל אחר מוציא ממנו מלבד המעשרות דשייכי ביה מוציא ממנו ג"כ על זה הטבל המעורב וישער כמה היה הטבל לחודיה מקמי שיפלו בו חולין וכפי אותו החשבון יש לו להוציא המעשרות:

יקרא שם לתרומת מעשר שבו. וחל השם ושרי לכהנים אם אין בו כדי להעלות ואם יש בו כדי להעלות עולה במאה וא' ומותר לזרים כדין תרומת מעשר שנתערבה בחולין דעולה בק"א דנפקא לן מקרא דאת מקדשו ממנו כדאיתא בפרק המפריש ורבנן פליגי עליה דר' אלעזר בן ערך וסברי דטבל שנתערב אינו עולה בק"א אלא אדרבה הכל חוזר טבל ומפריש הכל ואיתא נמי להך סברא דרבנן פרק בתרא דמס' דמאי:

לימדו את הכהנות. דרכן היה שהכהנות היו מפרישות חלה לפי שהיו מגבלין עיסותיהן בטהרה מתוך שרגילות בתרומה:

ה"ז חלה. ומפרישה וקורא לה שם עד שלא תיעשה גוש אחד ואע"ג דלאו מוקף גמור הוא הקילו דדילמא יש בה קמח טמא וזה הגבלול שקרא עליו שם איפשר לומר שאין בו חלק הקמח הטמא ואומר מעכשיו תהא חלה לכשתעשה גוש אחד תקדש זו שבידי והיינו דאמרינן לקמן דבלמוד הכהנות הקילו שתהא ניטלת שלא מן המוקף:

ועל השאור המתערב בה. דהשאור שנתן טבל הוא וחוץ מחמשת רבעים קמח הוא:

ועל הטבל שנתערב. אם בעל העיסה אמר נתערב לי כאן קצת מתבואה שלא נתקנה והריני מחוייב בה בתרומה ומ"ר ות"מ וס"ל כרבנן דצריך אני לתקן כאילו כולה הוי טבל. ולקמיה מפ' דהא הוי מן הפטור על החיוב והיכי הקלו גם בזה:

ועל הקמח שנשתייר. לבעלת הבית לשעת עריכה שכן דרך הנשים כשהעיסה רכה מערבין בה קמח בשעת עריכה ונשתייר בה דקאמר נשתייר לצורכה הוא. וכן כ' רבינו שמשון ז"ל. ולפי זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה אחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותו ועושות מהם ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע"פ שאין מערבין בכל אחת חמשת רבעים קמח כיון דבין כולן איכא חמשת רבעים התנור או הסל מצרפן ואפילו אם התנור אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא משמע דמצרף מ"מ דתניא התם כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרן והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה וע"כ אותו קמח מיירי כשעורך בו את הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לחמשת רבעים עם הקרץ והשאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרין את העיסה. וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגבל בשעת עריכה אח"כ הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן כיון דעיקר העיסה היתה מן המוקף משום ביטול מלאכה דכהנות הקילו ואע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא הוי מוקף:

ועל הקרץ שניתן תחתיה. לגלגל העיסה מדבקים החלקים למטה בשולי העריבה כמין עוגה ואח"כ מקבצין הכל ומשפשפין עד שנדבקין ומגלגלין אותה:

חוץ מן הטמא. דאם נתערב בה תבואה טמאה והחלה שלה היא טמאה ואסורה לכהן הריני קורא שם חלה על הטהור ואיני קורא שם על חלק הטמא אם לקחתי בענין שאני תורם מן הטהור אף כנגד הטמאה והיינו דאמרינן לקמן שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא:

ותימר היא והטבל שבה יעלה בא' ומאה. כלומר אילו הוי הלכתא כר"א בן ערך למה חששו שמזכירין הכהנות בשעת קריאת השם לחלה לומר ועל הטבל שבה שנראה שדקדקו שעד שלא תתקן העיסה מן החלה [*) דהויא טבל באו לתקן המעורב אם יש בה דאם לא עכשיו אימתי דאם תתקן העיסה מן החלה] אין מקום לתקנה מן הטבל המעורב אם יש בה אחרי כן דהוו טבל וחולין מתוקנין וחוזר הכל טבל לרבנן ומשום הכי הוצרכו להזכיר תיקון הטבל בשעת הפרשת החלה דהויא העיסה טבל עדין שאז אין צריך להפריש אלא מה שהוא מחויב לטבל בלבד ואילו לר' אלעזר בן ערך אין כאן חשש שבכל זמן תוכל לומר בעלת הבית והטבל שבה אם יש בה הריני קורא שם להפרשותיו בכל מקום שהם ויעלה בא' ומאה אלמא דאין הלכה כר' אלעזר בן ערך:

ה"ג חד אמר כאן שיש לו להעלות וכאן בשאין לו להעלות וחד אמר מכיון שהוא זקוק להעלות כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר דמי. וה"פ לעולם כר' אלעזר בן ערך ומהכא לא תידוק דשאני הכא דכשלשין העיסה חוזרת טבל לענין חיוב חלה אע"פ שנתקנה מתרומה ומעשר קודם לכן וכיון דיש לו להעלות חלה מן העיסה דגזירת מלך היא אע"ג דהוו חולין מתוקנין מתני נמי על הטבל המעורב בה ומוציא לפי חשבון ולא שייך הכא לומר יעלה בק"א וליבטיל כיון דזקוק להעלות מן החולין בלאו עירוב דטבל שבה כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר דמי וכי פליג ר' אלעזר עלייהו דרבנן היינו כי אין לו להעלות אלא שנתערב טבל בחולין מתוקנין שאין לו להעלות מן החולין שום דבר ותרוייהו אמוראי חד טעמא אמרי אלא בלישנא בעלמא פליגי ור' יוחנן סבר לה כר' יוסי דאמר בסמוך דטבל חלה פנים חדשות הוי ולא מטעם דיני תבואה אלא משום שעת הדחק הקילו שאם לא עכשיו אימתי:

נראין הדברים בערבי שבתות. קשיא ליה לר' יוסי היכי תרים מן הפיטור על החיוב דהא הקמח הזה אין בו איסור תרומה ומעשר אלא איסור חלה ומה שנתערב בו מטבל אית ביה איסור תרומה ומעשר והיכי מתנה שתועיל חלה זו על הטבל ומפ' דמיירי בערבי שבתות דזו מביאה לכהנת וזו ג"כ מביאה דהכל אופות בע"ש אי אפשר דליכא חדא שכל קמחה תהא טבל ומשיכן הכל ביחד בשעת הפרשה ויוציא הפרשות הצריכין לטבל זה וטבל זה והוי מן החיוב על החיוב:

אבל בחול. לא איפשר דאם מצינו שהקילו שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' שמא מן הפיטור על החיוב בתמיה ואע"ג דתלתא הני אסירי בתרומה ובחלה דשוין נינהו דתרוייהו איקרו תרומה לא דמו דגבי מוקף או מן הטהור על הטמא תנן בהו דאם תרמו בדיעבד תרומתן תרומה אבל גבי פיטור על החיוב או חיוב על הפיטור תנן בהדיא ואם תרמו אין תרומתן תרומה כדתנן בפ"ק דתרומות ופ' אין תורמין ואע"ג דעיסה זו הויא טבולה לענין חלה היינו מטעם דפנים חדשות באו לכאן דמכי הויא עיסה הוא דמחייבא אבל דינין דשייכי גבי תבואה אין בה שום דבר משא"כ בטבל המעורב דבשעה שהיה תבואה נתחייב ופיטור על החיוב הוי:

לא מסתברא דא אלא בחול. זה הלשון שלימדו לכהנות לא מסתברא תקנה זו אלא בחול דאין כל כך עיסות מצויות ולהכי תקינו דתימר חוץ מן הטמא וכו':

אבל בע"ש. כיון דעיסות טובא איכא ואיפשר דמתקנין מטבל על טבל היכי לימא חוץ מן הטמא וכו' אדרבה צריכה לומר היא והטמא שבה דהא עד שלא תיעשה גוש אחד היא ניטלת מכשנותנין המים דאין כל חלקיה מדובקין זה בזה ואיפשר לומר בההיא שעתא דחלק הטבל טמא נשתייר בקמח שלא נתקבל ואיפשר לומר שיש מקצתו בחלה:

וכשתעשה גוש אחד היא קדושה בשם חלה. כלומר ואם אתה אומר חוץ מן הטמא שבה ותפ' דמוציא מן הטהור עליו כי הדר נעשית גוש אחד הרי שנתערב הטבל טמא בכולה ונחית הקדושה בחלה ואיפשר דאית בחלה נמי טבל טמא כי היכי דאיכא בעיסה וטבל אפילו לכהנים במיתה וכ"ש טמא כדאיתא בפ' בכל מערבין וכ"ש לישראל אלא ע"כ צ"ל היא והטמא שבה:

ומתוך שאתה אומר וכו' וחולין טמאין נינהו. כלומר דאותו חלק טמא המעורב בחלה אע"ג דאינו קורא בו שם חלה בהדיא שלא לאוסרה לכהן אבל מ"מ בדעתו להפריש על הטבל מתכוין מיד מתוקנין הן דהא מפריש על הטבל שבה מטבל:

ולא מוטב וכו'. כלומר וכ"ת אי הכי קושיין דמן הפיטור על החיוב מאי נעביד לה לאו קושיא היא דבחול מוטב מה שתיקנו להפריש מן הפיטור על החיוב דהיינו שתאמר ועל טבל שבה בין טהור בין טמא שלא יהא טבל וכו' דאינו כ"כ רע כיון שהפיטור גופיה חוזר טבל אצל חלה [*) אע"ג דזה טבל קל וזה טבל חמור] וכדמפ' ר' שמואל בר אבדומא דלמפרע קדושה משנעשית גוש אחד והשתא מן החיוב הוא דהוי:

למה לי ובלבד וכו'. קושיא היא לתיקון דתקינו דלמדו כהנות דמשמע מתקנתא דילהו דאהניא הפרשת חלה גם על הקמח המתערב אח"כ ומשמע דאהניא בין במקום שנפלו המים יש שיעור או אין שיעור כיון דאמרינן דמשתעשה גוש אחד וכו' ואפילו יש בקמח המתערב שיעור וכ"ש אי ליכא שיעור וא"כ תקשי למתני' דתנן ובלבד שלא יהא וכו':

ומשני עד שלא למדו הכהנות וכו'. כשהיו מפרישין חלה בתחלת הלישה קודם שתגמר הלישה ואם היה נשאר מן הקמח כשיעור שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה אבל השתא דילמדו אותם שיתנו על הקמח שנשתייר כדאמרינן לעיל ולכשתעשה גוש אחד תקדש אפילו שישתייר או שיערב ה' רבעים קמח בלא נגיעת מים נמשך ומצטרף ולית לן בה:

נדמעה עיסתה. באשת כהן מיירי דמדומע ותרומה מותרין לו:

נדמעה. שנתערבה עמה עיסה של תרומה ותרומה פטורה מן החלה כדאיתא בספרי:

עד שלא גלגלה. אפילו שנפלה משנתנה המים מ"מ לא חשיב חיוב גמור הילכך פטורה:

שהמדומע פטור. כדתנן בפ"ק והיינו כדפרישית התם דקסבר דחלה בזמן הזה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן:

ומשגלגלה חייבת. דכיון דנתחייבה תו לא פקע ועוד דלא לידמעה לכתחלה לאפקועה:

נולד לה ספק טומאה. נולד לה ספק הנוהג אף בחולין כגון ההוא דשבילין אם קודם גלגול נולד יוכל לגרום לה טומאה ודאית ואין לאסור משום מטמא התרומה דקודם גלגול אכתי לא פתיכא בה חלה כמו המפריש חלתו קמח דלא עשה ולא כלום והפסד כהן נמי ליכא כיון דנולד לה ספק טומאה כבר כן כתבו התוס' פ"ק דנדה ואינו כן דמשנתנה מים פתכא בה חיוב חלה כדלעיל אלא כדמפ' טעמא בגמ' דכאן הואיל ואי אתה יכול ליתנה לכהן בכהונתו אתה רשאי לטמותה כלומר דלא חשיב חלה דידה כל כך ושרי לטמאה טומאה ודאית כשאירעה ספק טומאה קודם גלגול דספק טומאה שאירע בה ספק הנוהג אף בחולין הוי ובודאי דלא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה אבל אם לא נולד בה ספק טומאה תיעשה בטהרה אתיא כי ההיא דתנן פ' ר' ישמעאל בע"ז דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום דמסייע ידי עוברי עבירה אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו וטעמא דראוי לתרומה הוי דמצינו דחל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר שהקדימו בשבלין דאסירי באכילת קבע ה"נ הכא אכילת קבע אסורה וכן דעת רש"י ז"ל בפ"ק דנדה במקצת נוסחאות. ורבינו שמשון ז"ל לא כ' כן:

משגלגלתה תעשה בטהרה. בתוספתא תני עלה ומייתי לה לקמן וחלתה תלויה ולא אוכלין ולא שורפין באיזה ספק אמרו בספק חלה והכי פי' אם לאחר גלגול נולד לה ספק טומאה דלא אהני בחולין אלא בחלה תעשה בטהרה בכלים טהורים ואל יטמאנה ביד מיד ואע"ג דחלתה תלויה משום ספק הנולד לה דקסבר האי תנא דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומפ' בפ"ק דנדה (דף ז.) מאי ספק חלה אביי ורבא דאמרי תרווייהו שלא תאמר בהוכחות שנינו כמו שני שבילין דהתם חולין גרידי נמי מיטמו אלא בנשען דתנן זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמא דקיי"ל גבי זב בין משא בין נישא טמא משאן קל טהור וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאים לתרומה ע"כ והוכיחות היינו ההיא דתניא בתוספתא דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחין כלומר מוכיחין לטומאה דאחד מהן נטמא והא טומאה אפילו לחולין גרידי נמי מהני ואשמועינן ברייתא דתני ספק שאמרו ספק חלה דאפילו בנשען שהוא ספק אם נשען טהור על הזב במשא קל דתנן דטהורין לבני הכנסת דהיינו אוכלי חוליהן בטהרה וטמאין לתרומה מדרבנן ואם אדם הספק הזה נגע בעיסה דמתני' דהיינו אחר גלגול חלתה תלויה דקסבר דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו דמהני בהו ספק נשען בחלה גמורה לתלות. ונ"ל לפ' דה"ק דסיפא אפילו בנשען אין אוכלין ושבילין נמי כיון דגלגל אין שורפין ולא תיעשה בטומאה:

טבל מנינו כחולין. דכי היכי דגבי חולין אין שני עושה שלישי בחולין כדאיתא בפ' השוחט טבל נמי אע"ג דטבול לתרומה אין נגיעת שני בטבל פוסל תרומה שבו:

וכל הספק הפוסל את התרומה. כגון נשען במשא קל:

פוסל את החולין מלעשותן תרומה. דמשמע דמנינן כתרומה והוו תרי מילי דסתרן אהדדי:

דתנינן תמן. פ' בתרא דטבול יום:

אוכל מעשר. מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר:

ונגע בו טבו"י. דהוי שני דטהור לחולין ואפילו למעשר שני כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר, ומפרישין ממנו תרומת מעשר והתרומה טהורה אלמא שהטבל מנינו כחולין דתנן מפני שהטבול יום מגעו שלישי והשלישי טהור בחולין:

משגלגלה תעשה בטהרה. ותני עלה בתוספתא באיזה ספק אמרו בספק חלה אלמא דאפילו בספק דאהני לחלה מהני גבי טבל ולא משני להו הכא, ובפ"ק דנדה (דף ז.) מתרץ להו כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה והאי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו משום חולין הטבולין לחלה נשען דודאו מטמא חולין פוסל את התרומה:

דר' עקיבא היא. הך מתני' סתמא כר"ע היא דתנן דכי נולד ספק טומאה עד שלא גלגלה דתיעשה בטומאה והיינו דיעשנה כולה ביחד ואף בדאיכא שיעור תיעשה בטומאה ואינו מוזהר מלעשותה בכלים טמאים ולא תני יעשנה קבין אלמא דחייש להפקעה דחלה ואית ליה דר' עקיבא דר' עקיבא אמר דיעשנה בטומאה:

[*)כך הובא בשדה יהושע בשם רש"ס ז"ל] יעשנה קבין בספקן. כי תנן הכא יעשה בטומאה] נפרש לה אליבא דת"ק דלאו שיעור עיסה אמרינן אלא יעשנה קבין בספקן ובטומאה דקתני ספק טומאה קאמר כי היכי דתנן התם יעשנה קבין דהיינו ע"כ בספק טומאה וה"נ הך דהכא:

והתני אף בשאר המינין כן. דתניא בתוספתא גבה דמתני' וכל שאר פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה יעשו בטהרה ותרומתן תלויה באיזה ספק טומאה אמרו בדבר הספק לתרומה וע"כ כי תני גבי פירות דיעשו בטומאה ליכא צד לאפקעינהו מן המעשרות דאפילו חטה אחת קדשה כדאיתא בקידושין (דף נא.) אלא דאינו מוזהר בשמירתן כדלקמן וה"נ רישא לענין דאינו מוזהר בשמירתה הוא דקאמר ותיעשה דקתני שיעור עיסה הוי וכר"ע היא:

אנא בעיתא. אני שאלתי טעם למשנתנו אמאי אינו מוזהר:

עשה שינתן לאהרן וכו' בטהרתו. וס"ל לר' יוסי בריש פ"ב דתרומות דאי יש לו מקום אחד טהור אין נותן לו מן הטמא על הטמא אלא מן הטהור:

ואי אתה יכול ליתנה לכהן בכהונתו. דהא איטמיא קמי גלגול:

עד שלא גילגלה ופדאתה חייבת. דהא נגמרה ברשות הדיוט וכ"ש אם הקדישתה אחר שגלגלה דחייבת דאפילו עירב בה תרומה חייבת כדלעיל:

וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה. דעריסותיכם כתיב ולא עיסת גוי ולא עיסת הקדש:

שלא באו לעונת המעשרות ובגמ' מפ' דמתני' דהכא היינו במירוח שהקדישן קודם מירוח וקודם שנגמרה מלאכתן למעשר הוא דקאמר:

משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. אם הקדישן אחר שנגמרה מלאכתן ופדאן חייבין דהא חל עליהן החיוב קודם הקדש:

ולמה תניתה תרין זימנין. דהך מתני' דכיוצא בו היא שנויה כאן ובמס' פאה פ' הפאה ניתנת:

בחלה למירוח. מתני' דחלה דקתני בה משבאו לעונת המעשרות נגמרה מלאכתן במירוח הוא דמיירי ודמס' פאה היינו עונת דמעשרו' כמשמעה דהיינו הבאת שליש. ונ"ל דמתני' דהכא פרשינן לה גבי מרוח דומיא דחלה עיסה דבתר גלגול הוא דמחייבא:

ומתני' דר"ע היא. מתני' דקתני משבאו לעונת המעשרות הקדישן חייבין במעשרות ומשמע ואפילו הוסיפו טובא ביד הקדש חייבין ואין לחוש לגידולי הקדש דבתר שליש קמא אזלינן:

דאיתפלגון. פ' בתרא דמעשרות:

התוספת פטור. אפילו התוספת פטור דבתר שליש קמא אזלינן וגמר פירא מיקרי כיון דגדל שליש ביד גוי:

התוספת חייב. דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' במתני' דמעשרות אלא בסוריא אבל בארץ מודו ליה:

מאי כדון. מאי הוי עלה מתני' מאן קתני לה:

כר"ע ובמירוח. דאפילו שגדל שני שלישין אחר שהוקדש ופדאן חייב כיון דגדל שליש מקמי דאקדיש אלא דבעי שהמירוח יהא ביד הדיוט ובכה"ג מיחייבי כלהו גידולין דאילו מירוח הקדש פוטר ואפי' כלהו גידולין ביד הדיוט כדאיתא בפ' ר' ישמעאל דמנחות ולרבנן חיישי לגידולין בתראי וכיון דגדלי ברשות הקדש, ובפ' הפאה ניתנת הארכתי:

נכרי שנתן לישראל לעשות עיסה. שנתן לו קמח לעשות לגוי עיסה:

פטורה מן החלה. דשל גוי הויא אלא שהישראל מגלגל לגוי:

עד שלא גלגל חייב. גלגול עיסה כמירוח בתבואה הילכך אם נתנה גוי במתנה קודם גלגול וגלגלה ישראל חייב בחלה שלא בא לה שעת חיוב ביד הגוי אבל אם משגלגלה נתנה לו פטורה שהרי בשעה שהיתה ראויה לחול עליה חיוב חלה היתה ביד גוי ופטורה:

העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות, ומפ' טעמא בפ' ראשית הגז עריסותיכם ולא של שותפות הגוי:

עד שלא נתגייר פטור. אם גלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה דעריסותיכם כתיב:

אם משנתגייר. גלגלה חייב:

ואם ספק. חייב גרסינן, ובגמ' מפ' לה:

אין חייבין עליה חומש. זר האוכלה בשוגג דהא ספק הוא והעמד ממון על חזקתו:

אחר הקרימה בתנור. דקסבר דגילגול הגוי אינו פוטר דלחם כתיב ומפ' בגמ' דלחומרא היא דסבר ר' עקיבא דבתר קרימה אזלינן ולא לקולא:

ומה בינה לעיסת ארנונא. כלומר שהיא חייבת אע"פ שהיא של גוי וגבלה ישראל משלו דתניא בתוספתא עיסת ארנונא חייבת ועיסת ארנונא היינו מס שמטיל המלך על העם לתת לחם לשלטון העובר ממקום למקום נותנין לו כל עיר שעובר בה ארוחה והכי איתא בפסיקתא והלך זו ארנונא ופי' בערוך מלשון ויבא הלך. וכן דעת הרשב"א ז"ל:

שמא אינה חייבת בחלה. כלומר דידיה היא אלא אונסא הא עביד ליה הגוי דהיינו השלטון ואיכא למימר דידיה אינה חייבת בחלה בתמיה:

ומשני תמן ברשות ישראל. היא נתונה:

שמא ימלך הגוי. דהיינו השלטון שלא ליטלה ויקבל פיוס מישראל ויפטרנו:

ברם הכא בדעתו היא תלויה. בדעתו של גוי ולא חיישינן שמא ימלך הגוי שלא ליטול את שלו:

מלאי של ישראל. סחורה של החנות דישראל:

חייב בחלה. הקמח בתוכו אע"פ שגבלוהו פועלים גויים בתר בעל המלאי שדינן לה וחייב דישראל חייב במזונתם ואי מלאי של גוי אפילו דפועלים ישראל בתר בעל מלאי שדינן לה ודכוותה איתא בפ' כל שעה גבי חמץ:

פטורה מן החלה. אלמא לאו בתר מגבל אזלינן אלא בתר בעל העיסה אזלינן:

יעשה כקב מכאן וכו'. כלומר היאך יטול ממנה חלה והלא איפשר שרוצה הגוי חלקו באמצע וקב הגוי באמצע מפסיק כדלקמן:

ומשני ואינו מעורב ע"י גידין. כלומר דכיון שהוא מעורב בגידין מעורבין זה בזה הכל כאחד אינו כקב הגוי באמצע:

תמן תנינן. בפרק הזרוע:

עד שלא נתגייר פטור. מן המתנות דכתיב מאת העם זובחי הזבח בשעת שחיטה תלי רחמנא:

מי יאמר לי. דלא מודי תנא דמתני':

שהוא נוטל דמים מן השבט. כלומר שמוכרה לכהן וחייב דקתני היינו דחייב להפריש לפי שאסורה לו מספק:

ויפרש תמן ונוטל וכו'. קושיא היא דברייתא הוה להו לפרושי ונוטל דמים מן השבט:

טבל ובעון מיתה מפריש ולא יטול דמיו מן השבט. כלומר חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הויא הילכך לא סמכי בה אחזקת ממון אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

שני גוים שעשו שני קבין. בשותפות ואין בכל אחד כשיעור:

וחלקו והוסיפו. כלומר ונתגיירו וחלקו עיסתן והוסיף כל א' בחלקו עד שיש בכל א' שיעור עיסה:

חיייבין. בחלה דגלגול ראשון לא חל דגוים הוי אלא השתא הוא דחייל:

פטורין. שכבר היה להן שעת חובה דישראלים הם ועיסת שותפין חייבת כדתניא בתוספתא וראוי לבילה קרינן ביה ובשעת גלגול דמיקרי גלגול דחיובא מיפטרא ושוב לא מצטרפי עיסה קמייתא לכשיעור. וא"ת היכי מפיק חיובה והא גבי הקדש וגבי מדומע אמרינן דאם הקדיש אחר שגלגל או נפלה התרומה אחרי גלגול לא מצי פקעי לחיובא והכא כיון דנתחייבו שעה אחת שהיו שותפין בשעת הגלגול כי הדר חלקו אמאי פטורין, תריץ כבר פי' הרשב"א ז"ל דשותפות חייב היינו שעשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות וזו היתה החיוב פורחת עליה אלא שלא הספיקו ודמיא כי חלקו כאילו נתקנה ושוב לא מיצטרפא עיסה קמייתא לכשיעור שכבר נפטרה ומשו"ה פטורה אבל רישא פנים חדשות באו לכאן וכיון דאשתני מרה אשתני עיסה וחשבינן לה כאילו מעיקרא קמח ולבסוף עיסה:

חלקו של ישראל חייב. כדלעיל דהשתא הוא דחייב:

חלק של גוי. ונתגייר:

מהו. כיון דפיטורו גדול דאפילו בכשיעור שייך ופטורה או דילמא שאני הכא דהויא בשכונת חיוב דהויא לה חיבור עם ישראל ודמיא לשני ישראלים:

ופשיט ליה כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של גוי. דאילו היה שותף עם ישראל פטור דחייל שמא דגלגול ומיפטר אלא דטעמא משום דהוי שותף עם הגוי והשתא הוא דחייל וא"כ כ"ש חלקו דגוי דחייב ודאי דהשתא הוא דחייל הילכך שניהם חייבין. והראב"ד ז"ל רצה לחלוק על הירושלמי הזה וחשב דאפילו בשני שותפין ישראלים חייב דמאי שנא מעושה עיסתו קביים והשיכן או שצירפן בסל שהן חייבין. ולא היא דהתם מעיקרא פטור ולבסוף חייב ועוד דאין כאן דעת אחרת ובדעתו הדבר תלוי וראוי לבילה היה ומשו"ה צירוף סל או נשיכה מהני ליה אבל הכא בעידנא דחיילא חיובא פסקוה וכיון דפרחה פרחה. ועוד דאין ראוי לבילה מקרי חלקו דקדירא דבי שותפא לא חמימא ולא קרירא ואם ירצה זה להוסיף לא ירצה זה ואם ירצה זה לחלוק העיסה ולהוסיף בה זה לא ירצה דיאמר מזלא דבי תרי עדיפי ושמא יתעפש ויתקלקל ואינו רוצה לחלוק הילכך לא חזיא ופטורין כנ"ל. וסוגיא דלקמן דריש שתי נשים דאמרינן נישוכין חייבין וכו' מוכחא הכי:

שגלגולה טובלה. דכי אמר ר' עקיבא בקרימתה חשיבא לחומרא הוא דקאמר ולא לקולא דאילו גלגלה הדיוט והקדישה וקרמה בתנור הגזבר ופדאה הבעל אחר הקרימה מודי דחייב:

שגלגולה פוטרה. ואם פדאה אחר גלגול וקרמה ברשות הדיוט פטורה דדוקא גבי גוי אית ליה דקרימה סתרא לה לגלגול לחומרא אבל לא גבי הקדש וגבי גוי טעמא דיליף מבואכם וכשישראל נכנסו ומצאו עיסה מגולגלת ואפאוה חייבין:

אין מירוח פוטר במקום הקדש. מפ' לקמיה ר' יונה דקסבר כהנא דכולהו מתני' דתני גבי תרומה ומעשר דמירוח הקדש פוטר דלא כר' עקיבא נינהו וגמר תרומה מחלה בג"ש ראשית ראשית וכי היכי דגבי חלה בתר קרימה אזלינן ה"נ גבי תרומה ומעשר אפילו מירח ההקדש אם פדאו קודם שיקרום בתנור חייב בתרומה:

ברם כרבנין. דהיינו ר' הילא וחברייא פליגי עליה דכהנא וסברי דגלגול אינו פוטר ברשות הגוי לר' עקיבא אבל גבי מירוח מודה דפוטר ברשות הגוי:

ה"ג וקשיא על דרבנין מירוח פוטר ברשות הגוי ואין הגלגול פוטר ברשות הגוי. ובשלמא לכהנא ר' עקיבא השוה מדותיו אלא לרבנין מאי טעמא:

מזרע הארץ. מפרי העץ איתקוש כל המעשרות בהדי הדדי וכי היכי דמעשר פירות לית בהו קרימה בתנור אלא מירוח דתנן בהו במעשרות וה"נ גבי תבואה אבל גבי חלה כתיב מלחם הארץ וסתם לחם אפוי הוא וכתיב מלחם ולא כל לחם למעוטי קרמו פניו ביד גוי:

מן הדא דרבנין. כלומר השתא דפרשת טעמייהו דרבנין דיש חילוק בין מעשרות לחלה מצינן למימר דלית הדא דכהנא פליגא על ר' אלעזר דאמרי חברייא משמיה:

כמא דרבנין. החולקין על ר"ע:

אמרי גלגול פוטר מרשות הגוי. מחלה:

ואין מירוח פוטר מרשות הגוי. לענין חלה אע"ג דלענין מעשר ותרומה פטר מירוח דהכא עריסותיכם כתיב ובתר עירוס הוא דאזלינן ולא בתר מירוח:

כן ר"ע אומר אין גלגול פוטר ברשות הגוי. לענין חלה דלחם כתיב כי היכי דאין מירוח פוטר במקום הקדש גבי חלה אלא אם פדאו קודם גלגול חייב בחלה וכהנא טעמא דר' עקיבא הוא דקאמר:

העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן וכו'. אע"ג דאורז אינו חייב בחלה דתנן בפ"ק דהקטניות פטורין מן החלה ואם עשה עיסה מן האורז וערב בתוכה קמח חטים אם יש בה טעם דגן בגמ' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דוקא ברובא דגן נמי ואיכא מ"ד אע"פ שאורז רב על החטים ואין בחטים חמשת רבעים קמח כל שיש בכל העיסה חמשת רבעים חייבת בחלה כיון דטעמא דגן וכן משמע בפ' התערובת ודייק מהכא דנותן טעם ברוב הוי דאורייתא וטעמא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין דקים להו לרבנן דהחטים גוררין האורז עמם לעשות הכל לחם לחייבו בחלה והכל חוזר לחטים משא"כ בשאר כל המינין דאין גוררין את האורז וחטים גופייהו נמי אין גוררין מין אחר אלא אורז לחוד כדאיתא התם:

ויוצא בה ידי חובתו בפסח. דמצה איקרי דכיון דנגרר מחמיץ הוא וכל העולה לחמץ עולה למצה:

מעיסה שלא הורמה חלתה. והיה בה ה' רובעין שיעור דמחייב בחלה והפריש ממנה כשיעור מועט דהיינו רובע לשאור קודם שהפריש החלה בענין שהשאור הוא טבל ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה ואפילו שהעיסה שהורמה חלתה כ"כ גדולה שהשאור של טבל כנגדה הוי א' למאתים ועוד:

אם יש לו פרנסה ממקום אחר. מפ' בגמ' מביא ד' רובעין ומשיך כלומר אם לא נאכלה אותה שהפריש ממנה השאור שנשארו בה ד' רובעין מביאה ומחברה בזו עד כדי שיהא נושכת ואפילו אם נאכלה מפ' לקמן דמביא עיסה של ד' רובעין שלא נטבלו מעולם ומביאה אצל זו כדי שיהא מוקף אע"ג שאין בה שיעור אלא ד' רובעין וצריכין אנו לצרף הרובע של טבל שכאן כדי שיהיה בה שיעור עיסה כיון דמשיך חשבינן כאילו הרובע סמוך לה ומפריש מזו שמביא כדי חלה דוקא להני ה' רבעין וטעמא משום דנשוך ד"ת כדאיתא בגמ' ולפי חשבון היינו דמפריש א' מכ"ד בשיעור כעיסה ראשונה. וא"ת היאך מצטרף והרי עיסה שהורמה חלתה מפסיקו. הא ליתא דתנן לקמן בפרק בתרא דבר שהורמה חלתה באמצע מצטרף, ואם נפשך לומר והלא השאור הזה בטל במיעוטו והיאך מצטרף והלא מפריש מן הפטור ולדידן דאין כאן שיעור אלא עם השאור המעורב מפטור על הפטור הוא ואין כאן חיוב, תריץ דהיינו חומרא דטבל כדתני סיפא דמין במינו כל שהוא הילכך באיסורו עומד בכל מקום שהוא:

ואם לאו מוציא חלה על הכל. דאפילו החולין המתוקנין חשבינן להו נמי טבל וטעמא מפ' בפרק בתרא דע"ז דטבל איסורו כהתירו מה התירו במשהו כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת כל הכרי אף איסורו במשהו וטעמא נ"ל דלא לימרו כיון דקיל דמן התורה ביבש חד בתרי בטיל דמקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדי שיחושו ולא יקלו על גזירת המלך ולומר מה לנו ולהפרישו בטל הוא הילכך כשנתערב אפילו עם אלף לא בטיל וצריך להפריש כאילו כולו טבל וכי תימא הך טעמא שייכא לתרומה אבל לתרומת מעשר דיש שיעור לתרומה מאי איכא למימר, תריץ דלהכי איצטריך טעמא דגרסינן בסוף פרק ג' ארצות דהוי דבר שיש לו מתירין כגון שיבקש פרנסה ממקום אחר, ובעלי התוס' כ' דתרוייהו צריכי וז"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוה אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולין להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה חשיב כאין לו מתירין ומשו"ה איצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא חד טעמא דהכא הוה אמינא דלא הוי במשהו אלא דהתירו במשהו אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהתירו לא הוי במשהו הוה אמינא דאיסורו נמי לא הוי במשהו משום הכי איצטריך טעמא דיש לו מתירין, והא דנקט שאור לא תימא משום דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל דהה"נ אם לקח קצת מהעיסה שלא נתקנה ולא נתחמצה עדיין וערב עם עיסה מתוקנת ומחומצת דמפריש על הכל ומשו"ה תני כיוצא בו והתם לא משום דלטעמא עביד אזלינן:

זיתי מיסוק. הוו טבל כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף אין בהם טבל כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר, ונראה דהוו זיתים של פאה דהוו לעניים, ואין לפרש דיש מין זיתים מיוחדים לעניים כמו גבי ענבים עוללות דהא תנא בפ' הזרוע ארבע מתנות לעניים בכרם ושתים באילן ואם איתא ג' באילן נמי איכא אלא כדאמרן וכשנתערבו זיתים דפטורין מן המעשר עם זיתי מיסוק דחייבין וכן ענבים עם ענבים אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפירש"י ז"ל גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חייב בתרומה ומעשר ומפריש מהן לפי גם מן החולין מתוקנין ואפילו הן אלף וזה פי' התוס' דפ' בתרא דדמאי דנתקשה בה רש"י ז"ל בפ' ראשית הגז דתניא הטבל שנתערב בחולין וכו' נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכן מעשר טבל וכו' נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל פי' גם מן החולין המתוקנין נוטל תרומה ותרומת מעשר כדאמרן והתיקון שכ' שם הרב ז"ל הכא לא שייך דהא אפילו באלף חולין נוטל מהן כדי תרומה ותרומת מעשר:

ושאר מעשר ומ"ש לפי חשבון, המעשר ראשון שנותן ללוי וכן השני שצריך להפריש אם שנת מעשר שני היא אין מוציא אלא לפי חשבון ולא חמירי כטבל דתרומה ואע"ג דכל המעשרות נמי טבל ה"מ טבל גופיה מקמי דניפרשיה אבל גבי תערובת לא אחמור אלא כשיעור החלקים דחמירי שאסורים לזרים אחר שהופרשו ועוד דרבו ביה דין דמאי והממע"ה ומעשר ראשון יש בו תרומה ומ"ש קדוש ואין צריך לחללו אלא לפי חשבון:

הנוטל שאור מעיסת חטים. שלא נתקנה והויא טבל:

ונותן לתוך עיסת אורז. דאין חייב בחלה ודמי לחולין מתוקנין דרישא:

אם יש טעם דגן. רבותא קמ"ל דאע"ג דאורז גריר בתר לחם והוי שאור דלטעמא עבידא אפ"ה בעינן טעם דגן דהיינו כזית בכדי אכילת פרס ואז מוציא חלה על הכל כלומר אף על האורז או אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ומה שלא פי' כאן לפי שסמך על מה ששנה למעלה, וכן כ' הרשב"א ז"ל:

ואם לאו פטורה. דשלא במינו הוי, ונראה בעיני דצריך להרים משום גזל השבט:

א"כ למה אמרו הטבל בכ"ש. לעיל בבבא קמייתא ותירץ במינו ומתני' דלעיל מינו הוא דהוי והכא שלא במינו הוא הילכך הוי בנותן טעם:

ה"ג מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה וכו'. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל והרשב"א ז"ל:

רשב"ג. פליג בתוספתא אתנא דמתני' וקסבר דלעולם בעינן דגן כשיעור:

הלכה כרשב"ג. וכן פסק הראב"ד ז"ל. וכ' הרשב"א ז"ל והכין מסתבר כיון דפסקו כן בירושלמי:

בין כרבנין דהכא. דהיינו מתני':

בין כרבנין דהתם. דהיינו רשב"ג כולהו מודו דבעינן רובא דגן וטעמא דגן דאע"ג דלא בעו דגן כשיעור לעולם אינו גורר אלא ברובא דגן וטעמא דגן ולרשב"ג נמי לא תימא דכי יש בה דגן כשיעור דמחייבא ואפילו ברובא אורז כגון בעיסה שיש בה י"א רבעים ששה דאורז וחמש דחטים דלעולם אורז גורר עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן:

ורב הונא פליג עליה וסבר דטעמא דגן גופא אע"פ שאין רובה דגן. לשון אחר ר' הילא היה אומר דבבל לא היה שום אדם חולק אלא רב הונא אבל כו"ע סברי דרובא דגן וטעמא דגן בעינן ורבנן דהכא היינו ר' יוחנן דאסיקנא דר' הילא היה שונה דר' יוחנן אמר טעמא דגן ורובא דגן:

עירב בה שאר מינין. וקס"ד דאפי' אורז עם חטים ומפרקינן במינין אחרים שאין גוררין אבל אורז עם חטים דגורר לעולם אימא לך בטעמא דגן סגי:

אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. מתני' בסוף פירקין היא אלמא דבטעמא לחוד סגי:

ומשני בגין דבתרה הטבל אוסר בכל שהוא. כלומר אמר לך ר' הילא הא דקתני בשאור אם יש בה טעם דגן חייבת היינו טעמא משום דנטל שאור מעיסה המחוייבת בענין דהשאור טבל הוי ועוד דשאור לטעמא עביד משום הני תרין מילי הוא דתנן דבטעם לחוד סגי כדתני סיפא הטבל וכו' ומהא שמעינן דשאור של טבל הוא ושלא במינו בנותן טעם כנ"ל. ויש להרשב"א ז"ל פי' אחר:

ר' יונה הוה מסמך לר' זעירא. ר' יונה תלמידו של ר' זעירא כדאמרינן לעיל פ"ק ר' יונה ור' יוסי תרוייהון בשם ר' זעירא וכו' גבה דההיא דתנן והמדומע פטורה ולכך היה סומכו כתלמיד משמש לרבו וכשישב ר' זעירא שמע ר' זעירא קולו של ר' יונה שהיה שונה ר' הילא אומר בשם ר' יוחנן טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן ור' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן:

א"ל. ר' זעירא לר' יונה:

ר' יוסי. כרב הונא:

ומוחלפת השיטה בידך. ולענין הלכה קיי"ל כרב הונא דבטעמא דגן סגי דגמרין מסייע ליה ומטעם גרירה אלא דקיי"ל כרשב"ג דבעינן דגן כשיעור הילכך כל העושה עיסה אפילו מן האורז עם החטים ויש בה דגן כשיעור אע"ג דרובה אורז גורר ואעפ"י שאין בדגן כזית בכדי אכילת פרס כיון דגורר. כן דעת הרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דקיי"ל כסתם מתני' דבטעמא דגן סגי ומצטרף עם החטים לשיעורא, ומסתברא כוותיה כיון דרבא דייק ממתני' דנותן טעם ברוב הוי דאורייתא משמע דלא ס"ל כרשב"ג ושאר כל המינין. כגון אורז וקרמית עם שאר מינין אינן גוררין ואם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינין וערב בה אחד מכל שאר המינין שאינן גוררין אזלינן בתר רובא ואי רובא וטעמא דגן חייבת ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוי ופטורה וכן דעת הרמב"ן ז"ל בענין הפסק אע"פ שאיני מפרש כענין פי' ז"ל:

מנחה שנתערבה בחולין. כגון מנחת הסולת שנתערבה בסולת של חולין מהו שיקמוץ להתיר שירים לכהנים באכילה דהכא ליכא למימר יקמוץ לפי כולה כמו בטבל דמתני' דקיי"ל הוסיף בקומץ פסול:

א"ל. ר' זעירא:

קורא אני עליה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. וטעמא מפ' לקמן דכי היכי דניחוש למה שנשאר דהוי קדוש מטעם הכלי ה"נ הוה קדוש הקומץ והותרו השירים באכילה וא"ת דלא קדוש * [הקומץ דהוי חולין ה"נ הנשאר בכלי הוי רובו חולין ולא קדוש] ואפילו דחולין הוי קודם קמיצה מ"מ הקומץ כשמניחו בכלי שרת אזי קדוש דכלי שרת מקדיש הכל ואין חילוק בין סלת לסלת:

ופריך ליה ר' בון בר חייא וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליו ונתתם ממנו וכו'. כאילו הוי טבל גמור כלומר והא תנא דמתני' דמפליג בין כשמפריש ממנו עליו למפריש ממקום אחר עליו ומסתבר ודאי דיש חילוק אחר נמי דאינו כטבל גמור דעלמא להפריש ממנו על מקום אחר:

א"ל ר' זעירא וכי אמרית לך שהוא מוציא וכו'. וכי שמעת ממני איזה חילוק שהוא מוציא ממנו עליו ולא ממנו על מקום אחר דמה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר:

דאין פשיטא לך דאין מוציא ממנו על מקום אחר. דמפריש מן הפטור על החיוב:

אפילו ממנו עליו נמי אינו מוציא. דנימא דכל מאי דאפריש מן הפיטור מפריש ולעולם נשאר הטבל:

ופריך ר' בון דבמתני' קתני שהוא מוציא ממנו עליו ותו לא ואם איתא ליתני נמי דמוציא ממנו על מקום אחר אלא ודאי דאין מוציא ומפלגינן כי היכי דמפלגינן בין ממנו עליו בין ממקום אחר עליו:

ה"ג אמרין וכו' מה בין המוציא ממנו על מקום אחר בשעה וכו', וה"פ אין תשובתו על ר' זעירא כלום כדי לדחות סברתו של ר' בון עליה דמתני' מתרצתא היא וטעמ' דרבא אית ביה דמאי דאקשי מה חילוק יש בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר לא דמו כלל דבשעה שהוא מוציא ממנו עליו דין הוא דאהני דההוא טבל קיל דאין יכול לעשותו תרומה על מקום אחר ואפילו כיוצא בו דחולין אין נעשין תרומה לעולם כדתנן אין תרומה אחר תרומה. וא"כ:

חולין שבו מבטלין אותו. כלומר ואפילו שנאמר דכי מפריש על כולו חולין הפטורין הוא דמפריש אין לחוש דחולין שבו מבטלין וכו' כדין יבש ביבש ובדין הוא דאין צריך להפריש ממנו כלל אלא דאחמור רבנן וצריך להפריש ממנו על כולו כאילו טבל לגמרי ומשום קולתו הוא דאחמירו בסופו כדלעיל אבל קושטא דמילתא קל הוא אבל בשעה שמוציא ממנו למקום אחר אותו המקום אחר טבל חמור הוא דראוי לעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו חמור כמוהו:

לא בטיל. אין כחו בטיל כשאתה מוציא מזה הקל עליו כדאמרינן שחולין שבו מבטלין אותו כדאמרינן שאין בו כח לתקנו ולבטל מדין טבל:

הדא אמרה טבל שנתערב וכו'. השתא דאמרת דטעמא דמתני' דפלגינן בין ממנו עליו בין ממנו על מקום אחר דמקום אחר חמיר משום דאותו טבל ראוי ליעשות תרומה על כיוצא בו ולא בטל כחו למדנו מזה דכי נתערב טבל בתרומה בבית כהן אין חילוק בין כשבא להפריש ממנו הכהן עליו דאין צריך אלא כשיעור המגיע לטבל אפילו כי מפריש ממנו עליו ובין כשמפריש ממנו על מקום אחר דהא לא שייך הכא טעמא דלעיל דהא אותו הטבל ראוי ליעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו הילכך אין בו שום חולשא ואינו בטל כחו עכשיו מבראשונה כשלא נתערב:

ולית הדא דר' בון וכו' תתובא על דר' זעירא. אע"ג דפרשינן טעמא למתני' שהקשה ממנה ר' בון אינה קושיא לדינו של ר' זעירא גבי קומץ והלכה כר' זעירא ולא מטעמיה:

דאי של מעלן בטל. דאי סברת דהקומץ לא הוי קדוש דאית ביה חלק חולין ורובו הוי חולין ובטל חלק קדש אגביה א"כ הנותר נמי תשתרי דרובו חולין ויאכל לכהנים ואי הנותר חשיב דהוי קדש א"כ הקומץ נמי קדש שכבר קדשו הכל דכך מעורב למטה כמו למעלה ולמעלה כמו למטה ויש בילה:

ואם לאו מביא ד' רובעין וכו'. אתא לפרושי מתני' דקתני ואם לאו מוציא חלה על הכל דקתני בתוספתא דאם אין לו פרנסה ממקום אחר אין צריך להביא שיעור עיסה שלימה להשיך לזו אלא ד' רובעין ותו לא ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם ומצטרף שאור המעורב לגבי עיסה והוי שיעור ותורם כדפרישית במתני' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהל' בכורים וז"ל הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה"ז מביא עיסה שניה שיהיה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף ואם אין לו עיסה שניה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכ"ש ע"כ, ונותנה בתוך דקאמר שמשיך קצותה לתוכה בענין כשיפרידנה ישאר לשם קצת דבוק ולכך קרוי נשוך כדפרישית פ"ק:

טובל ד' רובעין במקום א'. ד' רובעין שלש אותן בפני עצמן ואין בהן שיעור עיסה ונתן רובע שאור שנטבל במקומו אצלן ונשך כאן בהדי רובעין הללו טובלן ומחייבן בחלה שמצטרף דהא הכא מביא ד' רובעין קתני ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם:

הדא אמרה שהנשוך תורה, מן התורה חשיב נשוך כאילו נתערב כולו ונבלל דאי לא היכי מצטרף כאן במשנתינו ומתיר לד' רובעין ולשאור המעורב דהא אע"ג דנשוך מ"מ ניכר החלק של ד' רובעין:

דתנינן תמן. פ"ק דמס' טבול יום:

המכנס חלות. חלות שקדשום לשם חלות דקדשי כדין תרומה כדתנן בריש מכילתין וכנסן זו על גב זו ואין דעתו להניחן כך לעשותן ככר א' אלא ע"מ להפרישן ולהבדילן זו מזו:

ונשכו. שנדבקו זו בזו כ"כ כשבא להפרידן נתלש קצת מזו לזו:

חיבור בטבול יום. דטבו"י פוסל את התרומה ומיח' דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת וקסברי ב"ש דאם נגע בא' מהן כנגע בכולן וב"ה סברי דלא נפסל אלא קמייתא:

שאין חייבין עליו משום טמא, דס"ל דאין נשוך ד"ת ואפילו בבצקות של תרומה נושכין אם נגע טמא בקצה אחת לא נטמא השני דלאו מחובר מקרי אלא כשהוא אפוי הוא דהוי מחובר:

שניא היא בטבול יום וכו', לעולם דנשוך הוי חיבור ושאני הכא דאקילו ב"ה דכתיב בפרשת מצורע ורחץ במים וטהר וכתיב בפ' שמיני במים ייבא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן בפ' הערל טהור למעשר שני מבעוד יום וטמא לתרומה עד שתחשך כיון דטומאתו קלישא לא גזור גבי כינוס חלות דאפילו אתי למיכל קמייתא שריא נמי מדאורייתא אבל הכא גבי טהור שאכל טמא דטומאתו דאורייתא בעשה הוי חיבור מדאורייתא:

דבר שאינו חיבור בטבו"י תורה היא, דקמייתא נמי שריא מן התורה שהוצרך לפרש כן דמדאורייתא לא הוי טמא גבי טבול יום משום דאיהו סבר דנשוך הוי חיבור:

דו אמר אינו תורה. אין הראשונה מותרת מן התורה הוא שלמד מכאן דאפילו גבי טומאה לא הוי חיבור דסבר דאין הנשוך תורה וכר' אמי:

מביא ד' רובעין ומשיך. ומצטרף ונוטל חלתו מארבעה רובעין ומתיר השאור המעורב בחולין אלמא דחשיב כאילו הוי כאן ה' רובעין וקשיא לריש לקיש:

שבא מעיסת הנשוך. יפרש ריש לקיש דהני ד' רובעין לאו מעלמא קאמר שלא נטבלו מעולם אלא אותן שניטלה שאור מהן וכיון דהאי שאור בא מעיסת טבל ויש כאן עיסת טבל ועשה אותה נשוך הוי חיבור דהאי הוטבלה והאי הוטבלה וכי פליג ריש לקיש היינו שאינו טובל ד' רובעין במקום אחד ודלא כר' זעירא דלעיל, וכבר כ' למעלה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י כר' זעירא ולשון התוספתא מוכיח כן דלא קתני מביא הארבעה אלא מביא ארבעה ואפילו מעלמא:

ר' זעירא בעי. רצה לומר:

או מה פליגין בנשוך מאליו, דהיינו מאיליהן אבל אם השיכן בידו כגון מתני' דקתני מביא ד' רובעין ומשיך קתני דהיינו משיך במתכוין ר"ל מודי ליה לר' יוחנן:

טבל בטל ברוב. כדין חד בתרי ביבש דבטל מן התורה אלא דמדרבנן הוא דאחמור דמוציא על הכל מטעמא דלעיל דטעי לומר דחולין מבטלין אותו ומשו"ה פליג דטעמא דלא הוי חיבור דהיינו היכא דאתה בא לבטל התחתונים ולהזיקם ומחזירין לדבר הנופל שיהא כמוהו ממש כמו טמא וטבל הנופל דאדרבא השאור עצמו נתבטל בתוך החולין המתוקנין אבל היכא דלא נתבטל כגון רובע דלא נטבל דהשיך ד' רובעין דלא נטבלו דמאי דטביל היינו מטעם צירוף ולהשלים שיעור הוא דבעינן כן ואילו משעה ראשונה היו כן כו"ע מודו דהוי חיבור:

אין הטבל בטל ברוב. לקמן מפ' במאי קא מפלגי:

שנים רבין על אחד, ובעו למעבד עובדא כר' יוסי בן נהוראי וחזקיה דפליגי אדר' יוחנן ולא שמיע להו דריב"ל נמי הכי ס"ל כר' יוחנן והוו להו תרי ותרי:

ואם לאו מוציא מאחד על הכל. מתני' היא וקשיא לריש לקיש דסבר דטבל בטל ברוב:

חושש להפרשה שניה. כלומר למתני' דכו"ע לא פליגי דכוליה הוי טבל ומטעמא דלעיל דמשום דהויתו במשהו וכו'. כי פליגי בהפרשה שניה כגון אם תרומה של טבל זו המעורב בחולין נפלה במקום אחר לריש לקיש אינה מדמעת דהיא גופה לא הויא תרומה היא:

שנטבל דבר תורה. שנכנס לבית ולמ"ד אפילו לחצר אחר שנגמרה מלאכתו:

כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. ואפילו להפרשה ראשונה לא חיישינן כדין כל דבר יבש:

זיתי מיסוק וענבי בציר. וסתם זיתים וענבים לדריכה קיימי ולא נגמרה מלאכתן דלא הוי טבל אלא מדרבנן:

בשמן של זיתי מיסוק. דנגמרה מלאכתו הוי:

והתנינן. לקמן בפרק בתרא:

נוטל אדם כדי חלה. טורטיל בלע"ז גדולה שמפרישה מעיסה שלא הורמה חלתה ומחשב בלבו התרומה של זו העיסה תהא בזו העוגה:

לעשותה בטהרה. כדי שאם ילוש עיסה אחרת תהא זו חלה עליה דעליה סומך והולך ולש עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותה חלה כ"ז שיש בה כשיעור:

והא מכיון דקדשה לשם חלה. שכבר קדש בה חלה אחת והנשאר בה אכתי הוי חולין כ"ז שלא לש שאר עיסות ולא קרא שם:

תיבטל ברוב. ואמאי מפריש עליה והולך והא תרומה ראשונה אזלא לה ומפריש מן הפטור על החיוב:

ומשני ריש לקיש ברושם. עד כאן הוי חולין כ"ז שלא לש שאר וסיים מקומה כרשב"ג דלקמן גבי דלעת:

דתנינן תמן. במס' דמאי פ' הלוקח מן הנחתום:

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, ותני התם נוטל אחד מל"ג ושליש וכו' ותנן זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומ"ש בצפונו ובדרומו ומחולל על המעות וקא מייתי ראיה לדידך דסבירא לך דאין טבל בטל ברוב אמאי אצריך למיתני התם גבי מעשר לצפונו או לדרומו אם לא שלא יבטל ברוב:

ומשני ר' יצחק בן אלעזר מהכא לא תידוק דטעמא שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה. כלומר אמר תחלה תרומת הכרי הזה כאן בכרי הזה לצפונו או לדרומו והדר אמר ושל כרי זה נמי בזה ולא אמר לצפונו לא הויא תרומה דכי היכי דכי קרא תרומה צריך לומר לצפונו ה"נ כי קרא מעשר לעשות בו תרומת מעשר צריך לומר נמי לדרומו:

לא אמרנא כלום. הך תירוצא דתרצת לר' יוסי לא סליק דר' יוחנן ס"ל דכיון דנסתיימה שם התרומה ה"נ בסמוך לו נסתיימה התרומה שבכרי אחר והכי אית ליה במס' תרומות פ' התורם קישות ולא משני, וצ"ל דתנא ליה גבי מעשר ועיקרו אכולה מתני' דתרומה לא קדשה אא"כ קבע לה מקום כדאיתא התם:

לוקט דלעת. לעשותה תרומה ומלקט דלועין לאכול ואין מפריש מהן על סמך אותה הדלעת:

עד כאן תרומה ועד כאן תרומה. כלומר כשלקט דילועין מחשב חלק אחד מחמשים ורושם בה וכשמלקט ד' אחרות מחשב חלק א' מחמשים ורושם בה וכך לעולם כ"ז שנשאר בה על מה שיסמוך:

ומחשב. באומד בלב ואין צריך לרשום דכתיב גבי תרומה ונחשב:

טבל בטל ברוב. ומשו"ה צריך לרשום כי היכי דלא תיבטל ופליגי בה תנאי במאי דפליגי אמוראי:

ומשני ר' בא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהן. לעולם דכו"ע אין הטבל בטל ברוב ומה שנחלקו התנאים היינו אם זקוק ליתן לשבט או ימתין עד שתשלם הדלעת להיותה תרומה כולה מאן דבעי רושם סבר אם בא כהן נותן לו ומאן דלא מצריך רושם סבר אין צריך ליתן לו:

מעלה הראשונה על פי הבור. וכן שניה וכן שלישית וקורא להם שם קודם שיעלה כולן מן הבור דס"ל דצריך ליזהר שלא יחזור ויפול ועבדינן תקנה שלא יהא בהול הילכך אחת אחת כשתבא לידו שומרה דס"ל דטבל בטל ברוב ואם מעלה ג' וד' וקורא להם שם אולי יתערבו וטבל בטל ברוב:

ומ"ד מעלה כולן. לא חייש:

מעלה כולן על פי הבור. סבר אכתי תורמין במוקף וחשוב כמו ההיא דחמשה שקין בגורן ואף מעלה כולן וכו' קאמר:

ומ"ד מעלה את הראשונה וכו'. קסבר לאו תורם מן המוקף חשוב ואילו מעלה כולן ע"פ הבור כיון דלא חשש לקרות שם על קמא קמא כיון דיין שבבור למטה ותרו' למעלה ולא דמי לה' שקין דחשוב מוקף דאיכא הוכחה:

מעלה את הראשונה על פי הבור. סבר אף בזו תורם מן המוקף חשיבא וכ"ש אם מעלה כולן על פי הבור דכולן חוץ ומגיען על פי הבור א"כ חייש למוקף:

ומ"ד מעלה כולן על פי הבור. קסבר דמאי דקאמר ת"ק לא חשיב מוקף דאין סמוך מה שבבור למה שבחוץ:

ופריך ליה ר' זעירא ואמאי ואינו מעורב ע"י גידין. שנשפך ממה שבחוץ אל תוך הבור דכל חדא עושה קילוחין אל תוך הבור וחשיבי מוקף אלא מחוורתא כדר' אבהו כלישנא קמא:

הדרן עלך אוכלין עראי בסייעתא דשמיא