הקלין שבדמאי גר' בפ' בתרא דמעשר ומייתי לה נמי בפ' בתרא דסוטה תניא יוחנן כהן גדול גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה עמד ותקן שכל חבר הלוקח תבואה ממי שאינו נאמן על המעשרות שיפריש ממנה מעשר ראשון ויפריש מן המעשר תרומת מעשר ויתננו לכהן משום דתרומת מעשר לזרים במיתה כתרומה והמעשר ראשון יעכב לעצמו ויפריש מעשר שני בשנותיו ויאכלנו בירושלים או יפדנו ומעשר עני בשנותיו ויעכבנו לעצמו דכיון דספיקא הוא לא יהיב ליה ללוי ולעני דהממע"ה וכתב הרא"ש ז"ל ולא רצה לתקן למכור תרומת מעשר לכהן דחיישינן אי משהי לה ישראל גביה עד שיזדמן לו כהן שיקננה דילמא אתי בה לידי תקלה וקתני במתני' דה"מ בשאר פירות חוץ מאלו השנויין כאן אבל באלו הפירות השנויין במשנתנו כשלקחן חבר מע"ה קילי ולית בהו משום דמאי ולא בעי עשורי ובגמ' איפליגו בה אמוראי אי טעמא משום הפקר הילכך אפילו ודאי נינהו נמי פטירי או משום דלא חשיבי בעינייהו דע"ה ומעשרי להו ומהימני עלייהו וא"כ כי ודאי נינהו בעי עשורי שבדמאי יש מפרש דין מאי ספק מעושר ספק אינו מעושר וי"מ לשון דמע כמו מדומע משפחה שנטמעה ואל"ף בחילוף עי"ן כמו לחם מגואל מגועל והוא לשון עירוב ובגמ' מעשר שני מפ' דמי דתקן דמי דלא תקן לשון דמיון כמו דמי לבר אלהין כלומר דמי למתוקן ולאינו מתוקן למתוקן במתני' כל הני קולי דפרקין ולאינו מתוקן כל הני חומרי דכולה מכילתין:

השיתין. מפ' בפ' כיצד מברכין מין תאנים והכ' מפ' אותן שיוצאין מתחת העלין דגריעי ובלשון ערב שמם גימיז וכן פי' הרמב"ם ז"ל שהתאנים הטובים יוצאין למעלה מן העלין וגר' במס' שביעית תניא רשב"ג אומר מהוצאת העלין עד הפגין חמשים יום מן הפגין ועד השיתין נ' יום מן השיתין ועד התאנים נ' יום:

רימין. התם מפ' כנדי ומפרשי שהם נישפורא"ש בלע"ז שגרעיניהן קשין כאבנים ומש"ה קרי להו כנדי כדאמרינן פ' אלו טרפות דקיימן כנדי כנדי טינרי טינרי והנכון שהן דומיש דאמרינן בפ"ק דכלאים שדומין לזתים ולשיזפין וקרי להו רימין מפני שמצוי בהן רימה ואין בהן אלא הגרעין שהאוכל מועט:

עוזרדין. מפ' התם טולשי וקורין אותן בלע"ז שורבאשי:

בנות שוח. מפרש התם תאני חיוורתא ובגמ' נאריך בו בס"ד:

ובנות שקמה. מפ' התם תאני דולבי תאנה המורכבת בערמון כדאמ' בר"ה פ' אם אין מכירין ערמונים דולבי וערמון תר' דלוב:

**ונובלות תמרה.**מפ' בגמ' שגרועין כל כך שאין נמכרות עם התמרים ובתוספתא פליגי תנאי בנמכרות עמהן אי חשיבי אי לא ומפ' בפ' כיצד מברכין ר' אילעא ור' זירא חד אמר בושלי כמרא פירוש תמרים שרופי חמה שבשלן ושרפן החום ויבשו קידם זמנן מלשון עורנו כתנור נחמרו כפי' רש"י ז"ל וי"מ שאין מתבשלין באילן ומלקטין אותן ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וחד אמר תמרי דזיקא תמרים שהשירה אותן הרוח לארץ:

גופנין. מפרש התם שילהי גופני הוא מין ירק ובריש תוספתא דכלאים משמע שדומין עלין שלו לכרפס דתניא הכסבר והגופנין והכרפס אע"פ שדומין זה לזה. בושלי כמו שוליא דנגרי תלמיד הגפן שדומין פריו ועליו כגפן הכי מפרש הכא שמירה והוא שקורין בלשון לע"ז פינוג'ו ובלשון ערבי קרוי שומר וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו מין ירק דומה לשבת:

נצפה. מפרש בפ' כיצד מברכין דהיינו צלף וכייל הני ד' מינין עלין ותמרים דהיינו הלולבין הרכין שעולין בו בניסן ואייר שזקופין כתמר באותן הימים ואביונות דהיינו הפרי שבו וקפרסין הן הנרתקין שבהן הפרחים נסגרין לתוכן ועולין מהן כדתני התם על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אימר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ואסיקנא הקפריסין אפילו שומר לפרי לא הוו הילכך אף בהן אומר בורא פרי האדמה ומוכח בגמ' דהני תמניא מיני דקתני סתמא בהו דפטירי דוקא בגליל הוא דקתני דפטירי אבל העולין בערי יהודה חייבין ובהכי מצינן לתרוצי מתני' דמס' מעשרות דתנן התם צלף מתעשר וכו' אליבא דר' יוחנן דקסבר דהני דמתני' אפילו ודאי נמי פטירי ואמר לך ר' יוחנן ביהודה הוא דמיתנייא אי נמי מודי ר' יוחנן בנשמרים:

האוג. הוא אילן שפריו אדום כדתנן בפ"ק דמעשרות האוג והתותים משיאדימו וקורין לו סומקי בערבי:

והחומץ. מפרש טעמא בגמ':

והכסבר. כוליינדרו בלע"ז גד לבן תרגום ירושלמי כסבר חיוור וביהודה הוא חמוץ מאד ואינו ראוי לאכילה בעיניה כדאיתא בגמ' וגבי מעשר בעינן מאכל אדם ומפרש בגמ' דהני ג' מינין אוג וחומץ וכוסבר ביהודה הוא דפטורין ובגליל חייבין:

חוץ משל דיופרא. מפ' בריש עושין פסין אילן העושה דיו פירות בשנה שטוען שתי פעמים פירות שיתין בשנה:

רימי שקמונה. שם מקום והנהו חשיבי:

המוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו וקרי להו כן דנראין דנתבקעו בסייף:

אינן באין אלא מן ההפקר. ולא חשו לאחרים שאינן הפקר דהא מיעוטא נינהו:

והפקר פטור מן המעשר כדדרשינן במסכת חלה ולר' יוחנן אפילו אמר ע"ה שאינן מעושרין לא בעו עישורי דהפקרא נינהו ולקמן מפרש דהני מיני דמתני' דוקא בגליל הן פטורין דרובן באין מן ההפקר וכ"ש חרובין דפשיטא דבאין מן ההפקר אבל ביהודה חייבין ולקמן מפרש דמודי ר' יוחנן אם היו נשמרין חייבין:

לא שנו אלא דמאי. לא תני במתני' דפטורין אלא מטעם דמאי והיינו דכיון דלא חשיבי לא חשידי בהו ע"ה אבל ודאי פשיטא דחייבין:

לפי שבכל מקום ומקום לא חשו אלא דמאי. פי' רבינו שמשון ז"ל לפי שבכל המסכתא מיירי בדמאי נקט הכי דמאי אע"ג דדמאי לאו דוקא ונ"ל לפרש לפי שבכל מקום ליכא חשדא אלא משום דמאי תני הכא הכי וקאמר דליתא לאותה חששא משום דהוו הפקר וכיון דטעמא משום הפקר אפילו ודאי נמי:

מיתני אלא דילא ודאי. לא בא לשנות אלא דאין כאן איסור ודאי ואפילו אמר ע"ה ודאי נונהו. והקשה רבינו שמשון ז"ל והתוספות פ"ק דר"ה דמשמע בפ"ק דשבועות דבנות שוח הוו פרי חשוב דאמרינן מותרות עושין אותן קיץ למזבח כבנות שבע לאדם פי' כמו שאוכלין בנות שבע בקינוח סעודה כך מביאין מן המותרות עולות אחר שהקריבו חובת היום והמזבח בטל והיינו בנות שבע היינו בנות שוח דאמרינן בב"ר גבי עץ שאכל ממנו אדם הראשון לפי שגרמו שוחה לאדם ואיכא דקרו להו בנות שבע לפי שגרמו שבעת ימי אבלות וכן בפ' ד' דנדרים משמע נמי שהוא פרי חשוב גבי הנודר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר הכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ובשלמא לר' יוחנן דאמר טעמא משום הפקר מצינן למימר דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטור מן המעשר אע"פ שהוא טוב כעין לוזים וערמונים והא דאמר בפ"ק דר"ה דמעיקרא לא נהוג בו שביעית לאו משום דלא היה חשוב בעיניהן אלא משום דתנן במס' שביעית פ' בנות שוח דשביעית שלהן שנייה שהן עושות לשלש שנים וכשחנט בשביעית נגמר הפרי בשנה שנייה של שביעית והוו סברי דלא אזלי בהו בתר חנטה ולא בתר לקיטה כיון דאין נגמרין אלא בשנה שלישית לחנטתן אבל לריש לקיש קשיא דמחייב בודאי ופטר בדמאי לפי שלא נחשדו עליו משמע משום גריעותא דפרי הוא וכן משמע בפ' כיצד מברכין דאמרינן התם בשלמא למ"ד בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ"ד תמרי דזיקא ודאן חייב הא הפקרא נינהו משמע דלמ"ד דמאי דוקא טעמא הוא משום דגריעי ותירצו ז"ל דבנות שוח ובנות שבע לאו חדא מילתא היא ובנות שבע טובות הן ומהן אכל אדם הראשון כי הכתוב אומר עליו כי פרי טוב ונחמד היה ובנות שוח רעים הן ואיכא דקרו להנך שאכל אדם הראשון בנות שוח כינה אותן במין התאנים הגרועים כאדם שתולה הקלקלה במקולקל ע"כ:

מכזיב ולהלן וכו' בין דמאי בין ודאי. בההיא לכו"ע לאו דווקא דרחוק הוא מא"י דעולי בבל וה"נ הך דהכא:

אם היו נשמרין חייבין. תוספתא היא בריש פירקין דתניא התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין וכו' אם היו נשמרין חייבין ואם כחס על שדהו פטורין כלומר ואם היו נשמרין אגב ששומר את שדהו בשביל דבר אחר לא חשיבא שמירה לגבייהו ולא הוו נשמרין ופטורין ומשמע דדייק טעמא כר' יוחנן דסתמן מן ההפקר באין ולאו בחזקת נשמרין הן ומשו"ה פטורין וא"כ אפילו ודאי:

פתר לה אחר רוב משמרין. אמר לך ר"ל ה"ק אם היו רוב משמרין חייבין דאחר רוב משמרין הוא דאזלינן כדמפ' ואזיל לקמיה דפליגי בעיר שישראל וגוים דרים בה ספק רוב גוים ספק רוב ישראל ואת"ל רוב ישראל ספק רוב אנשי העיר משמרין הללו ספק אין רוב משמרין לריש לקיש בההוא דמאי לא בעי עשורי ובודאי בעי עשורי וכי תני אם היו נשמרין חייבין אם היו רוב משמרין קאמר וה"ק אע"ג דספק רוב ישראל ספק רוב גוים אם רוב משמרין הן חייבין בדמאי דשדינן להו אחר רוב משמרין ולא פטרא מתני' אלא היכא דספק רוב משמרין ובספק רוב גוים:

איתא חמי וכו'. השתא אסיק אדעתיה דאפילו ודאי רוב משמרין וברוב ישראל פטר ר' יוחנן ומשום הכי מקשי אם רוב משמרין דברי הכל חייבין בין דמאי בין ודאי דהכי תניא בברייתא ור' יוחנן לא מצי פליג אברייתא ואם אין רוב משמרין כלומר דרובא אין משמרין אפילו ריש לקיש נמי פטר דמאי וודאי דהא אית ליה דנשמר בעינן לגבי מעשר כדאיתא התם:

מחצה על מחצה וכו'. מחצה משמרין ומחצה אין משמרין לא אפשר דבהא פליגי דתנן פ' שני דמס' מכשירין המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטורין למכור בשוק חייבין מחצה על מחצה דמאי וה"פ התם מיירי ואזיל בעיר שרובה ישראל ומיעוטה גוים ואשמועינן דאם רוב מכניסין לבתיהן אם מצא אותן בזמן שרוב אנשי העיר מכניסין לבתיהן פטורין ושדינן להו בתר רובא דנפלי מיניה בהדי דבעי להכניסן לבית ולא ראו פני הבית ופטירי ואם מצא בזמן שרוב מוכרין לשוק חייבין דמוציאין אותן מן הבית וקתני דמחצה על מחצה חייב ושדינן להו בתר מחצה דמוכרין וה"נ שדינן להו בתר מחצה משמרין וקשה לר' יוחנן:

ואמר ר' זעירא וכו'. משום דלא תימר ההיא בשאר פירות ומודי בהו ליתא דאיתמר עלה ארישא דפטורים א"ר זעירא לא סוף דבר הקלין שבדמאי הוא דמקילינן דוקא אלא אפילו בשאר פירות דעלמא דחיישינן בהו לדמאי מקילינן נמי ופטורין ומינה תידוק דסיפא דקתני מחצה על מחצה דמאי מיירי בין בקלין דמתני' בין בשאר פירות:

ומשני תני נכנס לעיר וכו'. תני תגיד תרגום ירושלמי ויגד לשני אחיו ותני לתרין אחוהי כלומר תריץ ואימא הכי ותפרש דבריהן כן נכנס לעיר שרובה ישראל ספק רוב וכו' אבל מחצה משמרין ומחצה אין משמרין דברי הכל חייבין והיינו מתני' דמחצה על מחצה:

שרובה גוים ספק רוב משמרין וכו'. כדי נסבה ואגב רישא נקט לה דכיון דס"ל לתנא במסכת מכשירין דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אפילו רוב משמרין פטור א"נ דספק רוב משמרין אישראל הדרין בה קאי ופטורין אפילו רוב ישראל משמרין כיון דרובה גוים ובתר גוים שדינן להו ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היינו בתרי ספיקא דלריש לקיש תרי ספיקי בעינן להקל אבל אי רובא משמרין אפילו אי לא ידעינן בהני פירות שלקח חבר מע"ה אי שמרן ישראל אי לא אחמרינן וחייבין לעשורי והיינו דאמרינן לעיל פתר לה אחר רוב משמרין ולר' יוחנן פטורין היינו ודאי דקא פטר ר' יוחנן לעיל דסתמן אית לן למשדינהו בתר רובא דעלמא דאין נשמרין הן ופטירי אבל היכא דפירות גופייהו ידעינן דשמרן ישראל חייבין והיינו ברייתא דקתני לעיל אם היו נשמרין חייבין אליביה דאפירות גופייהו קאמר:

הבכורות. התאנים הבכורות:

והמסוייפות פטורות. בתוספתא מפ' דהיינו בבקעה אבל בגנה חייבות דנשמרין הן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' י"ג דהל' מעשר:

המסוייפות. לקמיה מפרש משיוקפלו המקצועות והיינו סופי תאנים דפ"ק דפסחים:

משיוקפלו המקציעות. דרך שומרי גרוגרות לסחורה חורצין אותן באותן חבלים שקורין רישטאש וקולעין התאנים בסכינים ושוטחין אותן במחצלות והמחצלאות ששוטחין בהן קרויין מקצועות וכשנקפלו נסתלקה שמירת בעל השדה ממש ומה שהמשוייר לשם הפקר הן ולא חשיב בעיניה ואמרינן נמי בפ' קינם יין דמשיוקפלו המקצועות דהיינו רוב המקצועות שרו התאנים שבאילן משום גזל ופטורין משום מעשר דהפקר נינהו כדאיתא התם:

כדי טפלת שומר. שאין בהן כדי הוצאת השומר שישמור אותן בבקעה ובהר ומפקירן:

מפני שהן בחזקת משתמרות. כדכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם ובודאי גמר להו אע"ג דהן מועטין דדעתיה עלוייהו:

שיתין שבצפרי חייבין. ואע"ג דלאו מיהודה היא ודווקא שיתין דמשתמרין אינהו באנפי נפשייהו הוא דחייבין אבל נובלות בכל מקום ואפילו נמכרות עם התמרים פטורין ואפילו הטילו שאור דכיון דנשרו לארץ הפקרא נינהו:

נסתייפו התאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים. בסוף לקיטת התאנים נמצאים באילן תאנים שאין מתבשלות כל צרכן עולמית ובעה"ב זה משמר שדהו שלא יכנסו בני אדם לתוכה ואין דעתו מפני התאנים אלא מפני הענבים שעדיין לא הגיע עת הבצירי ענבים:

והוא משמר שדהו מפני הירק. בפ"ק דפסחים מייתי לה ומפ' התם מפני מקשאות ומדלאות וקאמר דסופי ענבים שאין מתבשלין עולמית ובעה"ב משמר שדהו שהן בתוכן ולא בשבילן אלא בשביל המקשאות ומדלעות שבה מקשאות הנטיעה שלוקטין ממנה הקישואין קרוי מקשה ולרבות מקשאות וכן מדלעות נטיעות דלועין:

אם נכנס הפועל. לעשות איזו מלאכה בגנה או בבקעה ואילו היו פירות חשובין הא קיימא לן דאין יכול לאכול אלא א"כ עושה מלאכה בדבר שגידולו מן הארץ שעדיין לא נתחייב במעשר כדאיתא בפ' הפועלים:

או הוא. זה השומר שרוצה ליכנס:

אסורות משום גזל וחייבין במעשר. אם ליקטן בעל הבית או נתנן לו כיון דלא הוקפלו המקציעות עדיין:

ופטורין משום מעשר. דהפקר פטור מן המעשר:

אכול שכבר נתיאשו הבעלים מהן. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר גנאי הוא לת"ח כיון דצווח ובפ' קונם יין בגמ' ל"ג הכי אלא שהשומר אמר להם אמאי לא אכלי רבנן דטעמא דר' יוסי בר יהודה מפ' התם דמשום סניותא דמילתא הוא דקאמר הכי שדבר שנוי ומגונה היה לו אם לא יאמר להם שיאכלו ולא מנדיבות לב אמר להם כן:

יאות הוא מקשי. בתמיה כלומר וכי קושיא היא זאת והתנן במס' מעשרות בפ' המעביר:

הסיאה. פולי"ו בלע"ז:

אזוב. אוריגאנו בלע"ז:

קירנית. טומיליו בלע"ז:

הא בגנה אפילו נשמר פטורין. דמסתמא אפקרינהו וה"נ אפקרינהו ונמלך הוא:

בר' יוסי ב"ר יהודה גרסינן חייבות:

הנמכרות עם התמרים. והכי איתא בתוספתא וסבר דמתני' דתני פטורין היינו בלא נמכרות:

מה שתי קופות. נובלות דמחייב ר' יוסי ב"ר יהודה היכי דמי אי לימא דכי מוכר קופה של נובלות על גבי קופה של תמרים דחזי לצרפן או אפילו זו בצד זו ומסיק דכלהו פטורין אלא הכי מיבעיא לן:

שתי קופות זו בצד זו. הוא דקאמר ר' יוסי או דילמא לא אלא במעורבות בתוך התמרים הטובות הוא דמיירי דכיון דמערבי להו כן ומוכרין הכל ביחד כחד מינא חשיבי ומחייבינן:

בהטילו שאור. בעיא היא האי מעורבות דקא מחייבינן דוקא הוא בשהנובלות הטילו שאור אלא שלא נמתקו דתנן בפ"ק דמעשרות התמרים משיטילו שאור וכה"ג הוא דמחייב ורבנן פליגי משום דנשרפו בחמה גריעי:

בפני עצמן יהו חייבות. ואמאי בעי ר' יוסי בר יהודה מעורבות דהא באו לעונת המעשרות:

אלא מן ההפקר. ובודאי דר' יוחנן אפילו בהטילו שאור קאמר והכא משום דערבן חייבות:

אפילו במעורבות יהו פטורות. ומ"ט דר' יוסי בר יהודה:

כולו חיבור. אלמא אע"ג דשאר גרגירים לא באו כולהו מיחייבי וה"נ כיון דעירבן אגב אחריני מתדבקין הני בהני ומיחייבי כולהו:

לא כדברי זה. ר' יוסי דאפילו בהטילו שאור פטור ואפילו במעורבות:

ולא כדברי זה. דמחייב במעורבות ואפילו לא הטילו ואתיא כמ"ד מחייב ר' יוסי בר יהודה בלא הטילו דלא הטילו פטורות ולא דמי לאשכול שלא ביכר דהתם מיניה וביה הוא וכולהו פסיגין מאשכול חד ונקי אבל הכא לא ודלא כתנא דמתני' דתנן לפיטורא נובלות תמרה דמשום דנשרפו הפקר נינהו ואפילו הטילו שאור ופסק הרמב"ם ז"ל פ' י"ג כרבנן דהכא ולא חילק בין מעורבות ללא מעורבות וכדפרישנא:

שמירה. בלשון ערבי פינוג'ו:

ממה דמתלין לה מתלי בגלילא. ממה שמושלים משל בגליל:

שמירה שמר מירה וכו'. השומירה זכר לקחת או שמר מירה שני מינים הם גבוה ונמוך שמור עצמך ממנו שהוא חמוץ מאד מי נתן לך עסק עם חבלין ואילו ביהודה לא היו אומרין כן:

מתל לך. נתן לך תרגום ירושלמי אל תתן לנשים חילך לא תיתלי:

הדא אמרה בגליל פטור וביהודה חייב. ומתני' בגליל מתוקמא וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל:

כוסברא כוסברתא. יש שני מינין גבוה ונמוך גבוה קורין כוסבר זכר ולנמוך קורין כוסברתא נקבה וביהודה הוא חמוץ וחריף מאד ומשום דהמשלים שוין מייתי לה הכא מיקמי פיסקא דהחומץ:

בדרומא. ארץ יהודה היא דרומית לצד ירושלים:

פטור מן המעשרות. כשבית המקדש קיים היו עושין יין בטהרה לנסכים ובזכות הנסכים היה טעם יינן משתמר ולא היה מחמיץ:

והיו מביאין מן התמד. והיה החומץ בא מן התמד שהוא מן המים ופטור מן המעשר דרובו מים:

ועכשו שהיין מחמיץ חייב. שחזקתו מן היין:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דמעשרות:

וכא הוא אומר. דתמד פטור דחזקתו מים:

ולא היו חרצנים חשובות. והוו הפקר ומשו"ה פטור התמד ואפילו ודאי אבל השתא דחרצנים חשיבי דלא הוו הפקר חייבין והא דקתני בברייתא ועכשיו שהיין מחמיץ חייב דמשמע דחזקתו מן היין וה"נ קתני בפ' אלו עוברין חד מתרי טעמי נקט וה"ק עכשיו שהיין מחמיץ חזקתו מן היין ואפילו לא הוי מן היין חיוב מטעמא דחרצנים חשיבי להו והך סוגיא אתיא כר' יוחנן דאמר לעיל דפטור אפילו ודאי מטעם הפקר דהוא מריה דתלמודא דבני מערבא וה"נ מקשי בסמיך לית הדא פליגא על ריש לקיש ולא משני לה ומצינן לשנויי כדמשני בפרק אלו עוברין לא נחשדו ע"ה על התמד:

וירבו כל הרימין על רימי שקמונה. לר' יהודה קא מקשי אפילו דרימי שקמונה יהו חשובין ליבטלו בתר רוב רימין דעלמא:

במקום שרוב משמרין. דהא דמחייבי רימי שקמונה היינו היכא דרובן משמרין ורבנן ס"ל דבטלה דעתן אצל כל אדם ושיתין שאני דמין תאנים הן שנשתבחה בהן ארץ ישראל:

הדמאי אין לו חומש. קולי דמאי קא חשיב ואזיל בפירקין:

אין לו חומש. הפודה מעשר שני שלו של דמאי אינו מוסיף חומש מה שאין כן בודאי דפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש כדתנן בפ' המוליך ובפ' הזהב ואיכא מ"ד בגמ' דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי תנן דזר האוכלה אין משלם חומש לכהן ופליגא אמתני' דהזהב:

ואין לו ביעור. מ"ש של דמאי בשנה רביעית שמתבערין כל המעשרות מן הבית כדתנן בפ' בתרא דמ"ש בדמאי הקילו דאינו מחוייב וקס"ד דהקולא היא דאין קורין בשעת ביעורו פרשת וידוי ובגמ' מפרש לה:

ונאכל לאונן. מה שאין כן בודאי דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובמס' זבחים פ' טבול יום מפרש מאי ניהו אונן דנאסר בקדשים:

ה"ג ונכנס לירושלים ויוצא. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל מה שאין כן בודאי דתנן התם בפ"ג פירות נכנסין לירושלים ואינן יוצאין וקלטו להו מחיצות ובדמאי הקילו שיכול להוציאו ולפדותו אע"פ שנכנס. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני דהלכות מ"ש מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו וכו' ופי' משנתינו ביצא דיעבד ופן פסק שם פירות דמאי אע"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים ויצאו פודין מעשר שני שלהן בחוץ והוא ז"ל גריס ויצא דיעבד. ולגירסת רבינו שמשון והרא"ש ז"ל ה"ק אם הוצרך ליכנס לירושלים נכנס ודמיו עמו אע"פ שדעתו לצאת ויוצא ואפילו לכתחילה ובפ' לא יאמר מפ' דכי אמרינן והדמאי נכנס ויוצא ה"מ פירות טבולים לדמאי אבל דמאי גופיה דהיינו שהפריש מ"ש ממה שלקח מע"ה כיון שנכנס בעין כבר תפסתו מחיצה וכדברי הרמב"ם ז"ל:

ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בגמ' מפ' ליה:

ונותנו לע"ה. אמיעוט קאי שהוא פחות מגרוגרת מה שאין כן בודאי דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל שמא לא יאכלנו בקדושת מעשר שני:

ואוכל כנגדו. כשמוסר המיעוט לע"ה צריך לאכול פירות אחרים כמותו בירושלים בתורת מ"ש דומיא דכל הנהו יאכל כנגדן דקתני בפ"ק דמ"ש כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהל' מעשר שני ור"י מסיפינטי ז"ל פי' דקאי אהא דתנן במעשר שני פ"ג מי שהיו לו מעות מ"ש בירושלים והוצרך להן ויש לחברו פירות אומר לחברו מעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכיו במעותיו ואשמעינן הכא דלא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וזהו ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו וטעמא דכיון דע"ה בירושלם הוא מה לו לאכלן בעיר ולא אחמירו רבנן:

כסף על כסף. אם מ"ש של דמאי חללו על כסף יכול לחלל אותן מעות של כסף על מעות כסף אחרים מה שאין כן בודאי דאין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק וכתב הרא"ש ז"ל דהא דשריא הכא בדמאי כסף על כסף היינו מדוחק:

ונחושת על נחושת. דפרוטות נחושת חשיבי פירא לגבי כסף כדתנן בהזהב ופירא אפירא לא מחללינן ובדמאי הקילו:

כסף על נחושת. דהוי טיבעא אפירא וכ"ע מודו דטיבעא אפירא לא מחללינן בודאי ועוד שהפרוטות מחלידות ומתעפשות ובדמאי הקילו ואפילו שלא מדוחק:

ונחושת על הפירות. ואפילו חוץ לירושלם והוי פירא אפירא דבודאי לא מחללינן ועד כאן הוי סתמא:

ויחזור ויפדה את הפירות דברי ר"מ. הך קולא מיקל ר"מ טפי בדמאי דאע"ג דקי"ל התם דהלקוח בכסף מ"ש אינו נפדה טהור ברחוק מקום בדמאי הקלו שיכול לפדות את הפירות ברחוק מקום ואע"פ שהן לקוחין בכסף מעשר והא דקתני יחזור משום דמעיקרא היו פירות ופדה אותן כבר בכסף וחוזר עכשיו בדרך ההוא ורבנן פליגי עליה דאינו רשאי אלא יעלה הפירות ויאכלם בירושלם כדין ודאי דלאיסור לקוח חששו משום דמדאורייתא הוי איסוריה כדאמרינן התם וכן פי' רבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' מעשר שני והרא"ש ז"ל:

העביר הודיית מעשר. שלא יתודו עליו ובפ' בתרא דסוטה מפ' טעמא משום דמעשר ראשון ניתן לכהן בתקנת עזרא וקרא כתיב וגם נתתיו ללוי וקס"ד דאין לו ביעור דקתני שלא יקראו בו פרשת ביעור והיינו פרשת ודוי ומש"ה מקשי משמע דטעמא משום קולי דמאי הא ודאי קורין והא יוחנן כ"ג העביר הוידוי ואפילו על הודאי:

נאכל באנינה. כדתנן ונאכל לאונן אבל אינו נאכל בטומאת מת ובטומאת שרץ דקי"ל דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן ביבמות פ' הערל בג"ש דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכתיב בקרא אחרינא בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וכו':

טומאה מצויה. ומה הועילו חכמים בתקנתם:

אילו ספק טבל. מעשר שני שהפרישו מכרי:

ספק נתקן ספק לא נתקן שמא אינו אסור לאונן. פשיטא דאסור כדין כל ספיקא דאורייתא:

ברם הכא מותר לאונן. דרוב ע"ה מעשרין הן:

התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי. עולין בא' וק' וקרן וחומש וחומרי אחריני קא חשיב ואזיל התם ותני בהדייהו תרומת מעשר של דמאי משלם קרן וחומש כתרומת מעשר של דמאי וקס"ד דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי אמר דאין לו חומש ומשום דדמייא הך סיגיא למאי דאמרינן לעיל גזרו על דבר מצוי וכו' ואיקמתא דר' זעירא דמיא לה מייתי לה הכא:

תמן תנינן. בפ"ב דערלה ובפ' הזהב:

ומשני ר' זעירא דמתני' במעשר של דמאי. מיירי ובפדיון דאע"ג דהוי שלו אינו מוסיף חומש ומתני' דהתם בתרומת מעשר של דמאי שאכלה זר וטעמא מפ' ר' זעירא גופיה לקמיה:

תמן ר"מ. דקסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדאיתא בפ' הזהב ומתני' דהכא רבנין דס"ל דלא עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:

שלא יפריש עליה חומש. דהא מדרבנן היא אלא מפני הגדר חששו דאי אמרת דאין נוהג בה קדושת תרומה כשאכלה זר שלא יוסיף חומש יזלזל בה ולא יפריש ממנו תרומת מעשר לכך אחמור בתרומתו כתרומת ודאי אבל גבי פדיון מ"ש לא אחמור דיוסיף חומש דגבי ודאי מדאורייתא יכול להערים שלא להוסיף חומש כדתנן התם בפ' המוליך והכא דמדרבנן לא אחמור ביה כדמפ' טעמא ואזיל:

בדין היה מ"ש של דמאי שיפריש עליו חומש. בפדיונו אלא שאם אומרים לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר דמסתייה דמחמרינן עליה שלא יאכלנו אלא א"כ יפדנו ואם תחמיר יותר על זה לא ישמע:

למה לי דמאי. גבי מתני' דקתני מאבדין את מיעוטו בדרכים קסבר דבתרומת מעשר של דמאי מיירי ומשו"ה מקשינן דהא אפילו ודאי נמי מניחין את התרומה בגורן ואין מחייבין את ישראל לטפל בה ולהוציא הוצאות להביאה לעיר אלא הכהנים ילכו לגרנות ואם יאכלוה בהמות וחיות אין חוששין לה כדתניא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר וכו':

אלא א"כ היתה במקום גדודתה. במקום גדודי חיות ולסטים דכיון דבריא הזיקא מביאין לעיר:

ונוטל. דמי ההוצאה:

מן השבט. מן הכהנים הבאים ליטלה והך ברייתא בודאי מיירי:

אמר ליה. ר' אילא לר' בון וכבר הקשו על ההיא ברייתא:

ואינו מצוה להשיב אבידה. ומפ' ר' ייסא:

מצווה הוא להשיב בדבר מועט. כשיוציא ממון מועט אבל אם צריך להוציא הרבה אינו מצווה להשיב אבידה כדדרשינן בפ' אלו מציאות פעמים שאתה מתעלם כיצד היה בטל מסלע וכו' ומינה תידוק דוקא בודאי הקילו בפירות מרובה אבל במועט לא מה שאין כן באבידה דאינו מצווה להשיב אבידה ואפילו שלא יוציא אלא מעות מועטין ומש"ה תנן מאבדין את מיעוטו בעיר כדמפרש לקמן ובדרכים יכול לאבדו בכל שהו דבדמאי הקילו ולא מפלגינן:

עד כדון כשאין בידו מעות. קשה לי דבתרומת מעשר מה שייך חילול ורבינו שמשון לא פי' בו כלום ונראה לומר דהשתא מקשי דר' זעירא דמפ' מתני' במ"ש גופיה הא דאמרינן דפטור מחומש בפדיון מ"ש של דמאי ומאבדין מיעוטו בדרכים דווקא כי אין בידו מעות לחללו מותר לאבדו אבל כי יש בידו מעות מהו שיהא מפריש עליו חומש ונחוש לאבדו בידים:

ומסיק דאביו של ר' ניחומאי היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. והיה מניחו שם לאיבוד:

דיסקייא. דיו סקייא שני שקים אלפורג'ייא בלע"ז:

אתיא תירוצא דר' חייא בר ווא כר' זעירא. דמפ' לעיל מתני' בפדיון מ"ש גופיה:

ה"ג בדר' לא כר' אמי. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל ותירוצא דר' לא היא דבעו מיניה לעיל אפילו רוב נמי מכח ההיא ברייתא דאין מביאין תרומה לעיר והודה לבעיין משמע דסבר כר' אמי דמפ' לעיל מתני' בתרומת מעשר:

פחות מאוכל. מחשיבות אוכל דהיינו כביצה:

בפרוס. כגון פרוסה הבאה מככר גדול מותר לאבד ואפילו בעיר:

בשלם עד כגרוגרת. כגון חררה קטנה אפילו פחות מכביצה אסור לאבדה עד שתפחות מכגרוגרת:

עד כגרוגרת. מלמטה למעלה קא חשיב חצי זית וזית עד כגרוגרת שרי לאבד אבל לא גרוגרת דכל שיעורי חכמים להחמיר כדאיתא בפ' אלו טרפות:

בפרוס אפילו כמה מותר. לאו משמיה דר' יוחנן אמרי הכי אלא אנן הוא דדייקינן דכיון דלא קאמר אלא בשלם עד כגרוגרת משמע דוקא בשלם הוא דמחמרינן הכי אבל בפרוס אפילו כמה מותר דכיון דלא הוי ככר שלם ולא חצי לערובי חצרות לא חשיב ומאבדין אותו:

מה פליגין. בתמיה מהו זה וכי חלוקים הם ותיפוק לי דאין מעבירין על האוכלין והיכי פליג ר' יוחנן בכביצה יכול לאבד:

ומסיק ר' מנא דר' יוחנן סבר דבין בשלם בין בפרוס עד כגרוגרת שרי אבל לא גרוגרת אפילו בשלם הוא דקאמר וכן גריס הרמב"ם ז"ל פ"ג דהל' מעשר שני והשתא לא פליג עליה בשלם אלא דמחמיר בפרוס דבכגרוגרת אסור לאבד והראב"ד ז"ל לא גריס הכי אלא בין בפרוס בין בשלם כגרוגרת וקא סבר דכגרוגרת גופיה שרי לאבד לר' יוחנן ואין גירסתו נכונה דא"כ פליגי ר' יוחנן ור' ינאי בתרתי פליגי בפרוס ופליגי בשלם פליגי בפרוס דאילו לר' ינאי פחות מכביצה שרי לאבד ור' יוחנן סבר דכגרוגרת שרי וטפי מהכי לא דגרוגרת פחות מכביצה הוא הרבה כדמוכח במס' שבת ריש פ' המצניע ופליגי בשלם דאילו ר' ינאי סבר עד כגרוגרת שרי וכגרוגרת גופה אסור ור' יוחנן סבר דאפילו כגרוגרת גופה שרי והיכי אמר ר' מנא לא פליגי לכך הנכון כגירסא שלנו:

מהו לאבד כל שהו. נראה בעיני דהכי מיבעיא ליה דכי תנן ומאבדין את מיעוטו בדרכים היינו בהפרישו אדעתא להוליכו ובתר הכי לא איתרמי ליה ולכך שרי לאבד מיעוטו אבל להפרישו כדי לאבדו בכוונה כולי האי זלזולא לא שרינן ויש ספרים דגרסי בתר הכי מאבד כל שהו ולפי זה מסיק דמפרישין אותו לכתחלה כדי לאבדו אבל הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר לא גריס הכי ולכך פסק לחומרא וז"ל אבל לא יפרישנו לכתחלה כדי לאבדו שאין מפרישין כדי לאבד ע"כ:

ונותנו לע"ה. פיסקא היא למתני' דמפ' לה דדוקא בדמאי במיעוטו הוא דנותנו והוא דאוכל כנגדו בירושלים אבל בודאי אינו נותנו לע"ה ואפילו מועט ואפילו שיאכל כנגדו משום דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר והמפריש מ"ש של דמאי פחות מגרוגרת הרי זה נותנו לע"ה ואוכל כנגדו ולמימרא דהא כגרוגרת אין נותנין לו ודברים אלו מוכרחים דאסור למסור דמאי לע"ה כדמוכח בפ' בכל מערבין גבי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ולקמן נמי בס"פ מאכילין נמי תנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ומייתי לה בפ"ק דחולין וכן הסכימו התוספת פ"ק דיומא. והראב"ד ז"ל השיג עליו בהשגות ואמר א"א ואפילו כגרוגרת וכדברי ר' ינאי ואפילו כביצה ע"כ ואין דברים אלו נכונים:

הלוקח לזרע ולבהמה. הלוקח מע"ה מפירות מן השוק לזרוע או לאכול לבהמתו פטור מן הדמאי. דזרע ואכילת בהמה עראי חשיבא כדתנן בריש מס' פאה ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשר עד שימרח ואכילת בהמה נמי כדתנן התם ועוד דאמרינן פ' אין עומדין דאכילת בהמה עראי חשיבא ואיתא נמי בפ"ק דפסחים ודווקא משום דמאי הא ודאי בעי לעשורי דאע"ג דאכילת בהמה עראי היא הא קי"ל דמקח טובל כדאיתא במס' מעשרות:

וקמח לעורות. לעבדן וטעמא דכל הני דעראי חשיבי ובדמאי הקלו מה שאין כן בודאי דכיון דנתמרח אסור לזרוע הימנו בין דבר שאין זרעו כלה בין דבר שזרעו כלה כדאיתא בגמ' שאין זורעין טבל:

מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. אסיקנא לעיל דהאי דמאי לאו דוקא דאפילו ודאי נמי אין מפרישין בעיר כזיב ובהא מודו ר' יוחנן ור"ל ופיטורא דכזיב הויא בין הלוקח מן החמרים בין הלוקח מן האוצרות וטעמא דרחוקה היא מארץ ישראל שכבשו עולי בבל דצידן היא קרובה וצור ג"כ היא קרובה כצידן וכזיב רחוקה מצור כדאיתא בגמ':

חלת ע"ה. שתיקן עיסתו בטהרה כגון דחזינן דטבל והזה ונתנה ע"ה לכהן חבר ואשמעינן דאותו חבר פטור מלעשרה וטעמא מפ' בגמ':

והמדומע. ע"ה שנפלה לו סאה תרומה לפחות מק' סאין תבואה שלו ובא ומוכרן לכהן פחות מדמי אותה סאה:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני בירושלם ובגמ' מפ' ואפילו שהכסף מעשר הוא של ודאי שרי:

ושיירי מנחות. ע"ה שהקריב במקדש מנחה שהקומץ למזבח והמותר לכהני משמר אין צריכין הכהנים לעשר אותו המותר דלא חיישינן שיקריב ע"ה במקדש דבר שאינו מתוקן ודוקא משום דפירות ע"ה ספק ואדרבה קי"ל רוב ע"ה מעשרין הן הוא דשריין אבל אי הוו ודאי אע"ג דאקדשינהו למנחות אסירי בין להקריבן בין לאכול השיריים דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וטעמא דכל הני מפ' בגמ':

שמן ערב. בגמ' מפ' דוקא שמן של פלייטון דעיקריה לסיכה ולא לאכילה דדמי לקילור אבל שמן ורד דעומד נמי לאכילה מודו ב"ה דחייב בדמאי:

ב"ש מחייבין. מוכח בפ' הלוקח מן הנחתום דב"ש אפילו בלוקח לזרע דרישא נמי פליגי ומתני' ה"ק גבי שמן ערב דהני לסיכה וליכא אימת קדשים ביה פליגי ב"ש אבל בחלה ומדומע ושיירי מנחות אע"ג דאית בהו אכילה כיון דאיכא אימת קדשים דכ"ע לא פליגי דפטורין מן הדמאי ודלא כר"ש בן יהודה והכא פליגי משום דליכא אימה דקי"ל דסיכה כשתייה לכל דבר כדאמרינן בפ' בתרא דיומא וטעמא דב"ה דפטור דבדמאי הקילו דסיכה בשמן ערב עראי בעלמא הוא דהוי דבני מלכים הוא דסוכין בו ודמי לזרע וכו' דלא גזרו רבנן אלא באכילה דשכיחא:

היא דבר שזרעו כלה. כגון חטים ושעורים שנפסדין בקרקע:

אין זרעו כלה. כגון לוף שום ובצלים כדאיתא בפ' הזורע במס' תרומות:

וכיון שלקחן לזרע אפילו הוי ממין המתקיים בקרקע שרי דלא גזרו על הזריעה בדמאי דהוי עראי:

באין לידי מחשבה. וחייב לעשרן ומשמע מדנחית להכי ולא מיחייב אלא כי חישב עליהן לאכילה משמע דכל זמן דלא חישב עליהן וכו' לא שנא דבר שזרעו כלה ל"ש דבר שאין זרעו כלה שרי':

לקחן לאכילה. לאכילת אדם:

וחישב עליהן לזרע לאכל הימנו. לא מצי לאפקועי להו וחייב לעשרן והכי איתא נמי בפ' הכל שוחטין:

ולא מחפין הטבל. שזרע ע"ה דאין מסייעין ידי עוברי עבירה:

פטור שכבר אבד. בדבר שזרעו כלה והכי תנן בפ' הזורע הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו בגידולי גידולין אסורין ומוקי לה בדבר שאין דרכו להתלקט:

אבל אם דרכו להתלקט. מן הקרקע ולאכלו קנסינן ליה שיוציאנו והא דקנסינן ליה שיוציאנו היינו בלא צמח:

אבל צמח. לא קנסינן ליה בדבר שאין דרכו להתלקט:

אפילו קופר. בשר:

דו חשש למשקין שיש בתוכן. משקין הבלועין בהן כגון לקח בשר מבושל מע"ה היה מעשרו בשביל השמן שנתנו בקדירה או ירק שנתבשל עם הבשר:

מסנא דתאני. סל של תאנים כמו צנא דפירי בלשון ארמי ובב"ר גר' קרטיל:

מה ר' זירא מיכול דלא מיתקנא. וכי יש לחוש שיאכל ר' זעירא קודם שיתקננו:

עבדת טמורה גבון תלתא יומין. היתה נחבאת עמהן ג' ימים:

אתמלכון מחזרתה למרה. נועצו בלבם להשיב לבעלה על שלא רצתה לאכול תר' איעצך אימלכינך:

ותיסרי מערתא. ותבאש המערה:

אזלת וקמת על תרעא דמרה. הלכה ועמדה על פתח אדוניה:

שריית מנהקת. התחילה לצעוק:

מתקנן אינון אמרו ליה אין. על שלא היו של ודאי כדמפ' ומותר לתתן לבהמה כדתנן במתני' אמרו ליה הכי. א"נ אם נקרו אותן מצרורות קאמר:

דהיא מחמרת על גרמה. דאולי לקחום מתחלה לאכילה לאדם וחייבין לעשרן והקב"ה העיר לבה שלא להכשיל לר' פינחס ואפילו בשוגג ואפילו ע"י בהמתו דאין הב"ה מביא הקלה לצדיקים ואפילו ע"י בהמתן וכך מפורש בהכל שוחטין:

זרעון וחצדון ואעלון. זרען ר' פינחס וקצרן והכניסן לאוצר:

עכבריא אכלין עיבורן. העכברים אוכלין התבואה שלנו:

גזר עליהון וצמתון. גזר על העכברים ואספן וצמתון מלשון עד דו מצמית לון מסתכן במס' פאה:

דלא מיתקנא. שלא היתה מתוקנת התבואה ולכך אכלוה:

א"ל עורבן וערבון. הכנס ערב בשבילנו שנעשר מכאן ואילך ולא יאכלו הדגן ונכנס ערב בשבילן ולא אכלו התבואה:

מרגלי מן דמלכא דסרקאי. אבן יקרה של מלך הישמעאלים ארחת ישמעאלים תרגום ירושלמי סיעה דסירקאין:

מאן אנא חבר וכו'. כלום אנו חבר מכשף שיודע ללחוש לחישות לנחשים ולעכברים מן וחובר חבר:

מנבע. כמו מנבח ואתי נובח בקולו:

גבי ההן ניהי. אצל זה היא האבן יקרה זה העכבר בלעה:

לית מבוען מספק לן. אין המעין שלנו מספיק לנו כל הצורך:

לבית וועדא. בפ"ק דחולין מפרש לפדיון שבויים:

והוה גינאי גביר. נהר ששמו גינאי היה שוטף בתגבורת:

יעבור ולא מנכה. יעבור ולא ינכה עצמו כלומר ולא ימנע עצמו:

ר' בעא מישרי שמיטתא. רצה להתיר לזרוע בשמטה ואזיל לטעמיה דס"ל בפ' השולח דשמטה בזמן הזה דרבנן והכי איתא בפ' השולח בירושלמי תני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין שמטה ויובל לומר לך בשעה שהיובל נוהג השמטה נוהגת מד"ת פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם אימתי פסקו היובלות לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' כדאיתא התם והכי איתא נמי בפ' בתרא דערכין ובפ"ק דמו"ק מוקי אביי מתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית כר' דכיון דמדרבנן היא במקום פסידא שרו רבנן וכיון שהיתה שנת בצורת רצה להתירה דהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובל תשחית דגופא איכא:

מה עיבוריא עבידין. מה שזרעו הגוים ולא רצה להשיב על הקלקלה ששנת בצורת היתה ואמר עולשין ודי להן פרנסה בזה:

ציבחר פטל. מעט תבשיל:

מולוותא דבי ר' קיימין. פרדות של ר' עומדות כדאמרינן בריש במה בהמה מולאות של בית ר' יוצאין באפסריהן ובלע"ז ג"כ קרויין מולאש:

כל אילין יהודאי זניין. כל היהודים האלו רצונם בניאוף שהפרדות מחמת שאין מתעברות משמשות תדיר:

אפשר דלא חזי סבר אפוי מן כדון. אפשר הוא שמפני כך לא יראה פני עוד מעתה והכי איתא בפ"ק דחולין מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו:

מטון ביה גבי קרתיה. הגיעו אצלו שלוחיו של ר' אצל עירו של ר' פינחס בן יאיר:

קורבין לי. תקרבון אלי להצילנו:

בני דידי קרבון לי. אנשים שלי הנאמנים שלי כבנים קרבו אלי להצילני ומיד ירדה אש מן השמים והבדילה בינו ובין אנשי ר' ובפ"ק דחולין אמרינן גבה טורא בינייהו:

מקפחו במים. טרונציר בלע"ז תרגום יפוצץ סלע מכפע כיפא וכף וקוף מתחלפין מי תכן את רוח מי תקן:

בסיכתא איתעריית. בקוץ הוסבכה ונאחזה ועלתה:

פחת פתורא קומוי. נפחת רגל א' מן השלחן ונפל לארץ:

תבלין שאלנו משכנתנו. אשת ע"ה ומשמע הכא דיש מעשר בתבלין ובפ' בתרא דתרו' יתבאר בס"ד:

והתנה עליו. לעשרן במוצאי שבת. ר' טרפון כהן היה כדאיתא בפ' אלו דברים דפסחים ובפ' בתרא דקידושין:

קורדום שאלתי. ושמא טמא הוא וחרב הרי הוא כחלל:

הלוקח יין למורייס. חבר שלקח יין מע"ה דסופו לתת יין זה לתוך המורייס שעושין מציר וקרבים של דגים:

וכן לתת לתוך אלונתית שנותן יין ומים ושמן אפרסמון:

טחינין. מאכל של כרשינין ואע"פ שסוף כל אלו לערבן הואיל ובאין לידו של חבר בעין מידו של ע"ה חייב להפריש דמאי:

כרשינין. בפ' בתרא דתרומות משמע דמאכל בהמה הן ומן הדין פטורין מן המעשרות ומן התרומה ובפרק בתרא דחלה מפ' דבשני רעבון של ימי דוד המלך אכלום בני אדם ואותה שעה גזרו עליהם מעשרות ובפרק שני דמעשר שני יתבאר קולן וחומרן:

ואין צריך לומר בודאי. אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהן:

והן עצמן פטורין מן הדמאי. שאם לקח מע"ה את התבשיל עצמו כגון שלקח הטחינין או האלונתית או המורייס אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו והכי מפרש בפ"ק דחולין מהך ברייתא דלא גזרו על תערובת דמאי והכי אסיקנא לקמן:

אי כר' אפילו בדמאי יהו חייבין. בתוספתא פליגי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא התם הלוקח יין לתוך המורייס או יין לעשות אלונתית וכו' חייב בדמאי דברי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון פוטר וקס"ד דבהכי פליגי דמר סבר יין עיקר וכרשינין עיקר ומר סבר לאו עיקר והשתא מקשי מאן תנא והן עצמן מותרין אי ר' אפילו בדמאי נמי יהו חייבין תערובתן דהאי יין עיקר וכרשינין עיקר:

ואי כר' אלעזר ב"ר שמעון אפילו בודאי יהו פטורין. דהא סבר מים ושמן עיקר גבי אלונתית ובכרשינין תבלין עיקר ומסיק דלעולם כר' ומקולי דמאי הוא דבעיניה דוקא הוא דחייב ובתערובת פטור כמסקנא דפ"ק דחולין:

יין לקילור. הרטייה שע"ג העין:

מלוגמא. רטייה שעושין לתת על המכה:

הן עצמן. הקילור והמלוגמא:

הכא את אמר פטורין מן הדמאי. גבי טחינין תני והן עצמן פטורין דוקא דמאי וגבי קילור תני אפילו ודאי:

ומשני כאן כיון שהוא נותנו הוא בטל. גבי קילור וכיוצא בו מיד כשנותנו על הקילור או ע"ג המלוגמא הוא בטל ונמאס מלאכול לאדם ונהנה ממנו שלא כדרך הנייתו הילכך אפילו ודאי שרי כדאיתא בפ' כל שעה:

כאן על גב גופו הוא בטל. גבי טחינין או מורייס טעם ניכר יש בו וע"כ גופו הוא דבטל כששותהו או כשאוכלו ומש"ה כשהוא ודאי חייב לעשר:

קילור של ע"ז אסור בהנייה. ולדידך כיון דכשנותנו מיד הוא בטל אמאי אסור:

שאני עבודה זרה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

מה בינן וכו'. סייעתא קא יהיב למילתיה שמא אינן אסורין וכו' והא בפ' אין מעמידין תנן אסורין בהנייה אע"ג דלא חזו לתמד:

הא שמרים שיבשו. אחר י"ב חודש אין בהן משום הניית ע"ז דכלתה לחלוחית שלהן אבל כ"ז דאיכא לחלוחית אסורין:

כזיב עצמה פטורה. דהא אפילו עולי מצרים לא כבשוה:

מן החמרת בצור. ע"ה חמרין שמביאין תבואה לצור חייבין בדמאי וכ"ש בודאי דחייבין דמסתמא מא"י שכבשו עולי בבל מביאין ולקמן אמרינן דיש עיירות סמוכות לצור דאסורות אלא משום דצור חריב מן מי הים יריאים מלהביא לה פרנסה בשופע הילכך תבואה מן המגורות שלה פטורה מה שאין כן בצידן דמשתמר הילכך חייבת:

חמרת. שיירה של חמרין:

ומן המגורה בצידן. מן בעלי האוצרות דסתמא אוצרין משל ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל שקרובה היא אצלם אבל ליכא למימר דצידן עצמה חייבת דלקמן פ' שני אמרינן דצידן ודאי כקיסרין ועוד דאפילו עולי מצרים לא כבשוה כדאיתא בספר שופטים:

מגורה. כמו נהרסו ממגורות:

מן המגורה בצור. מן בעלי האוצרות בצור פטור מן הדמאי ואין אומרים שמא מפירות הארץ אצרו שרחוקה היא ואין אוצרין אלא מתבואה שסביבותיה:

מן החמרת בצידן פטור. שחזקתן של חמרין הנכנסין בצידן שמביאין מחוצה לארץ דהיינו מבירות וכיוצא בה:

מחמר יחידי בצור פטור. מן הדמאי שחזקתו משדה העיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהיל' מעשר ולקמן פ' שני מפ' דכל הני דוקא באותן הימים דרוב א"י נתונה ביד ישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

תהא חייבת. בתמיה' וודאי פטורה:

לא גזרו על דברים הללו. והם אמרו והם אמרו וטעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן:

ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. והיינו טעמא דחלה והיינו טעמא דמדומע דמחמת אימת התרומה מכרן לכהן חוץ מאותה סאה ואין צריך לעשר אותה סאה והיינו טעמא דלקוח בכסף מעשר דכיון דאומר לו שמחלל קדושת הכסף בפירות מתירא ונותן לו דבר מתוקן והשתא מפרש תלמודא מאי בינייהו:

בחלת ע"ה היא מתני'. דכיון דתיקן ע"ה עיסתו ונתן לכהן שיעור חלה ודאי מתוקנת היא מטעם טבל:

אבל חבר שלקח מע"ה. ושכח דלא הפריש מעשר והפריש החבר תחלה חלה מן העיסה צריך לעשר ממנה תרומת מעשר ומ"ש:

היא הדא היא הדא. דטעמא דלא גזרו בזה משום דהויא מילתא דלא שכיחא:

פירות מע"ה ונדמעו. ואליבא דרבנן דפליגי אר"ש שזורי וסברי בחול לא מהניא שאלה א"נ שמת ותרם מהן תרומת מעשר וחזרה בהן ונדמעו:

מה נפיק מביניהון. כלומר דמאי דאמרינן עד השתא היינו דר' אושעיא מחמיר ור' יוחנן מקל מה נפיק ביניהון שיהא להפך דר' אושעיא מקל ור' יוחנן מחמיר:

סאה עולה מתוך מאה. דלא הויא מדומע כשנפלה לתוך מאה שמתבטלת בהן אלא שצריך להרים כדאיתא במס' ערלה לא שייך בזה מדומע כלל מודי ר' יוחנן דחייב לעשורי דחשיבא כאילו לא הויא מדומע לר' יוחנן ומיחייב לעשורי כולהו ק"א ולר' אושעיא דאמר דטעמא משום אימה מ"מ כיון דא"ל ע"ה לכהן בא והרים סאה תרומה שיש כאן מחמת אימת תרומה הוא דקאמר ודאי מתוקנת היא:

וכולן שקרא שם. לכל השנויין במשנה דפטירי מדמאי אם הפריש מעשר מהן וקרא שם לתרומת מעשר או הפריש מהן מ"ש מה שעשה עשוי ונפקא מינה דאם קדש אשה בתרומת מעשר שהפריש משיירי מנחות או שהפריש מן הלקוח וכו' הויא מקודשת דתנן המקדש בתרומות וכו' מקודשת ואע"פ שהוא ישראל ובשלמא לר' יוחנן ניחא דטעמא משום מילתא דלא שכיחא הוא דלא גזור אבל אי אקדשן תפיסי אבל לר' אושעיא דאמר משום אימת קדשים א"כ קים להו לרבנן ודאי מתוקנין הן וא"כ היכי תני מה שעשה עשוי והא קי"ל דאין תרומה אחר תרומה ומשני משום דילמא איכא חד דלית ליה אימת קדשים ולא מתקן מש"ה תפיסא:

עד כדון בכסף מעשר של דמאי. דהכסף עצמו ספק קדוש הוא ומש"ה לא גזרו על הלקוח בו דמאי אבל בכסף של ודאי דילמא מה שלוקח בו צריך שיהא מתוקן ודאי כדי שיתחלל בו קדושת הכסף מעשר לצאת בו ידי חובתו, ומסיק דאפילו כסף ודאי שחילל קדושתו על הדמאי שלקח מע"ה בירושלם לא גזרו:

חוץ משיירי מנחות. מפ' לקמיה דס"ל לר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"מ גבי קדשים כדאיתא בפ' האיש מקדש ושיירי מנחות ממון גבוה הוא דאין לכהנים בהן זכות אלא אכילה ולא דבר אחר הילכך אם תרמן או הפריש מהן מ"ש לא עשה כלום דהוה תורם שאינו שלו:

השאר במחלוקת. לקמיה מפרש ואזיל דלדעת ר' אלעזר קאמר דאף השאר השנויים במשנתנו דקתני עלייהו בברייתא דאם קרא שם וכו' מה שעשה עשוי במחלוקת שנויה והיינו כר' יהודה ולא כר"מ ור' ירמיה קבל כן מר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"מ גבי קדשים ולא כרב דאמר התם עדיין היא מחלוקת:

הי דא מחלוקת. דסבר ר' יוסי דעדיין היא מחלוקת פלוגתא דהאיש מקדש וכרב:

אין כר"מ היא מ"ש וכו'. תוקמא כר"מ שנחלק עליו במ"ש ובקדשים, כולם דלא כר"מ דלדעתיה היא מ"ש היא שיירי מנחות וכי קרא שם לתרומה שתרם שלקוח בכסף מעשר פשיטא דלא הויא תרומה דאינו שלו דגם במ"ש ס"ל לר"מ דממון גבוה הוא:

ואי לר' יהודה אף בשיירי מנחות מה שעשה עשוי. דסבר ר' יוסי דעדיין היא מחלוקת וכרב וכדפרישית:

בחלקו. שנפל לו מחלק משמרתו של אחיו הכהנים:

דברי הכל היא. דאפילו ר' יהודה חזר בו לדעת ר"מ והכל שוין גבי קדשים דאינה מקודשת:

ור' יוחנן אמר במחלוקת. שנויה דר' יהודה פליג עלה דמתני' כדאיתא בברייתא התם ובגמ' דילן משמע דר' יוחנן אית ליה כר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה ואפשר דהודה לר' אלעזר:

ר' ירמיה דהוא שמע הדא דר' אלעזר. דס"ל דחזר בו ר' יהודה בקדשים ודברי הכל הוא ומש"ה אמר השאר במחלקת כלומר הך ברייתא ר' יהודה היא וחוץ משיירי מנחות הוא דקאמר דאילו לר"מ גם הלקוח בכסף מעשר אם קרא שם לתרומת מעשר שבו לא עשה כלום דכלן ממון גבוה הן אלא ר' יהודה היא ור' יהודה מודי לר"מ בשיירי מנחות הילכך כי שנה התנא הך ברייתא לאו דעתיה אשיירי מנחות דשבוש הוא אלא אשארא ושארא נמי ר' יהודה לחוד נינהו ובמחלוקת שנויה:

ר' יוסי דלא שמע. מה שאני שמעתי עתה ולא ידע סברתו של ר' אלעזר וס"ל כר' יוחנן משו"ה קשיא ליה והקשה אין כר' יהודה תוקמא בכלן מה שעשה עשוי:

צריכא ליה. צריכא לי תלמוד ועיון והרהור שקשה היא אצלו:

הוא דו אמר. הוא זהו שאמר:

דו. דהוא, ונקטינן השתא דלדידן דקי"ל כר"מ בין בשיירי מנחות בין בלקוח בכסף מעשר דהכל ממון גבוה בין אם בשיירי מנחות קרא שם לתרומת מעשר או הפריש מהן מ"ש ובין בלקוח בכסף מעשר לא עשה ולא כלום ויש קיצור גדול בדברי הרמב"ם ז"ל בזה בפר' הנז':

שמן פלייטון. שמן שנתערב עם בשמים מוסקי וענבר שעיקרו למשיחה ולסוך בו הגוף:

בשמן ורד. בשמן ורדים דעיקרו לאכילה ולריח טוב בתבשיל ומשו"ה מודו בה, וק"ק מתני' דשמן שהגרדי וכו', ור"י מסיפונטי ז"ל פי' דשמן של פלייטון פטור שנתבטל השמן בבשמים ושמן של ורד חייב שלא נתבטל:

וורדינון. פי' הוא לשמן ורד:

מערבין בו. עירובי תחומין ועירובי חצרות אם הוא פת:

ומשתתפין בו. שתופי מבואות ואע"ג דבעינן סעודה ראויה לו מפ' בפ' בכל מערבין הא נמי חזיא ליה דאי בעי מפקר להו לניכסיה והוי עני וחזי ליה:

ומברכין עליו. פי' רש"י ז"ל בפ' במה מדליקין ברכת המוציא והיינו שלשה שאכלו כאחת וא' מהם עני ואוכל דמאי מברך ברכת המוציא ומוציא את אחרים:

ומזמנין עליו. ומברך האוכלו ברכת זימון להוציאן ידי חובתן ומפ' טעמ' בפ' ג' שאכלו דאי בעי מפקרי לניכסייהו ומצו לאכול דמאי גבי האי אבל אי הוי ודאי אין מזמנין עליו דאין קבע וחיבור בדברים האסורים לאכילה מפני שאין רשאין להתחבר עמו בחבורה אבל האוכל מהן ואפילו ודאי טבל אע"פ שאינו רשאי חייב לברך המוציא וג' ברכות וכן דעת הראב"ד ז"ל ורבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי תני ומברכין עליו דהיינו גבי ברכת המזון ולאשמועינן דוקא דמאי אבל ודאי אין בו ברכת המזון דאין זה מברך אלא מנאץ ואין חפץ לה' באותה ברכה שאין האכילה הזו מזון אלא כוס התרעלה. והרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ז"ל וסייעו מן המשנה הזו בפ' ג' שאכלו ודבריו נכונים דאלו לפי' רש"י ז"ל אמאי תני מברכין לענין המוציא דאם שמעו הברכה וכיוונו לצאת פשיטא דיוצאין ועוד דאין מברכין דקתני היינו בג' ליתני מזמנין ומברכין דלישתמע דבג' מיירי ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל:

ומפרישין אותו ערום. אדם ערום מפריש מעשרותיו של דמאי בין מ"ש בין מ"ר וה"ה דפודין מ"ש של דמאי ערום דאין טעון ברכה כדמפ' בגמ' ואילו ודאי לא דכיון דערום הוא לא מצי מברך דכתיב לא יראה בך ערות דבר:

ובין השמשות. מה שאין כן בודאי כדתנן בפ' במה מדליקין ספק חשכה ספק אין חשכה וכו', ובגמ' מייתי לה וטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן:

ואם הקדים מ"ש לראשון אין בכך כלום. ולא עבר אמלאתך ודמעך לא תאחר אבל בודאי אסור להקדים כדאיתא בפ' התורם קישות ובפ"ק דתמורה ואם הקדים מעכב את הוידוי כדתנן בפ' בתרא דמ"ש:

שהגרדי סך. שהאורג סך שלא תזיק לו האריגה:

והסורק. קארדאדיי בלע"ז. ובגמרא מפרש מאי שנא גרדי מסורת:

דתנינן תמן. במס' שבת פ' במה מדליקין:

ספק חשכה וכו'. היינו בין השמשות:

אין מעשרין את הודאי. דתקון מעליא הוא ואע"ג דשבות בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף בין השמשות:

ואין מטבילין את הכלים. דנראה כתיקון כלי והוי נמי שבות:

ואין מדליקין וכו'. כ"ש דספקא דאורייתא היא וזו ואין צריך לומר זו קתני:

כיצד הוא מברך. על פדיון מ"ש של ודאי:

אם היו פירות. ופודה אותן על המעות שיש בהן צורה אומר על פדיון מ"ש:

ואם היו מעות. ומחללו על פירות אומר על חילול מ"ש, וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהיל' מ"ש דה"ה כשמחלל פירות על פירות דמברך על חילול והראב"ד ז"ל השיגו דאין מברכין עליו דאין זה מברך אלא מנאץ דהא אין רשאין לעשות כן ותמהני על דבריו דמעות נמי אין לחללן על פירות דפירא אטיבעא אמר רחמנא ולא טיבעא אפירא דאית בה יוקרא וזולא אם לא נאמר דהרב סובר דאין מברכין אלא כשמחללין הכסף בירושלם דקא עביד מצוה ואין בה עבירה:

בשעבר. בדיעבד קתני מתני' דאין בכך כלום דהכי תנן ואם הקדים וכו' ולא קתני מקדימין כדתני ומברכין ומזמנין:

מהו שיקבע שני במקום ראשון. כגון שהפריש מעשר ראשון והפריש ממנו תרומת מעשר מהו לקבוע שם מ"ש באותן ט' עצמן שהיו ראשון מי אמרינן כיון דהוו מתוקנין לגמרי הוו להו פיטור וכי קורא בהן שני החיוב המוטל על אחרים הרי מפריש מן הפיטור על החיוב ואסור או דילמא בדמאי הקלו ולמ"ד דמצו מקדים לכתחילה מיבעיא ליה, ועוד נר' לפ' דהכי קאמר דמקדים שני במקום שצריך לעשותו ראשון דפודהו ועושהו מעשר ראשון על אותן הפירות דבדמאי הקלו ומסיק דשרי:

צא וקבע שני. דס"ל דמותר להקדים בדמאי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט דהיל' מעשר ונ"ל דדייק לה מדתנן אין בכך כלום ומשמע דאין כאן איסור כלל:

וחש לומר שמא קבע שני במקום ראשון. מדלא אמר קבע ראשון לדרומו ושני לצפונו:

הדא אמרה שמותר וכו'. ומשום דמיד פדאו בכסף א"ל לאריס קבע ראשון במקום שקבעת שני:

פוטר אדם את טבלו בסאה אחת של טבל. נ"ל לפרשה דוקא בדמאי אע"ג דקתני טבל א"נ טבל מדרבנן קאמר כגון שזרוע בעציץ שאינו נקוב דאילו ודאי דאורייתא נהי דלא חשבינן הכא תרומה גדולה דלא נעקר הגורן אלא אם כן תרמו אותה כדאיתא במסכת מעשרות מכל מקום עשרה דמעשר ראשון נותן על העשרה ללוי דחלקו הוא ואין לו זכות בהן ומן הדין הלוי הוא דמפריש תרומת מעשר מהן דהוא בעליו כדמשמע בתרומות ובפרק הלוקח מן הנחתום ואפילו נאמר דהישראל יפרישנה מכל מקום הט' דלוי הן דחלקו הוא ושוב אין לו זכות בהן והדר מפריש תשע אחרים למעשר שני ואף על גב דפודהו מכל מקום עשרה מפריש ומוציא מביתו ועוד דקאמר והדר עושהו תרומת מעשר למקום אחר והא הוי מן הפיטור על החיוב אלא ודאי בדמאי או טבל דרבנן הוא דמיירי והכי קאמר עולא פוטר אדם את טבלו וכו' כגון שלקח מע"ה עשר סאין דמאי והיינו דקאמר טבלו שהוא טבל לו לפי שמדקדק במעשיו ושומע דברי חכמים ועוד דהפרשותיו הרוב שלו מ"ר ומ"ע לעצמו ואינו מפסיד אף סאה אחת מהעשר סאין דהא מתרומה גדולה מיפטר דלא נחשדו עליה ומעשר ראשון נמי כי מפרישו וקורא בו בעשירית תרומת מעשר הוו להו כולהו חולין מתוקנין הילכך קורא בה מ"ש תחלה כדלעיל ופודה הסאה בפרוטה כדקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ובזמן הזה אפילו לכתחלה ומשום הכי לא חשיב ליה הפסד והדר קורא עליה מעשר ראשון ומפריש ממנו עשיריתה לתרומת מעשר ואם יש לו הרבה דמאי במקום אחר עושה כולה תרומת מעשר למקום אחר אם ירצה ובדין הוא דליתני וחוזר ועושה אותה ראשון וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר אלא דלא תני אלא מה שיוציא מביתו דלא מצי איהו לזכות בו וה"ה כיון דעולא אתא לאשמועינן דיש לו למעט הפסדו דליתני ועושה עשיריתה תרומת מעשר אלא לאשמועינן דיש בסאה אחת די לאלו וגם לעשות אותה תרומת מעשר לדמאי אחר אם יש לו תנא הכי:

היו לפניו שתי כלכלות של טבל. בפ' בתרא דמכילתין מיתנייא ומפ' בתוספתא דבנטלה תרומתן מיירי ומפרש לרב ששת דהיינו דמאי דכבר נטלה תרומתו דע"ה לא חשיד בה, ולקמן אפ' טעמא דרב ששת:

מעשרות של זו בזו. מעשרות שאני צריך להפריש מכלכלה זו דהיינו מעשר ראשון ומ"ש הרי הן קדושים בכלכלה אחרת השנייה והרי זו שלפני מתוקנת וקתני דדבריו קיימין ולקמן אפרש מאי קמ"ל:

וקתני סיפא אמר של זו בזו ושל זו בזו. מעשרות שאני צריך לתרום מכלכלה זו של א' להוו על אידך כלכלה דהיינו ב' מעשרות של ב' להוו על א' ראשונה מעושרת, ואע"ג דלא הפרישן לאלתר וטעמא דכבר קרא שם ולאלתר שאמר של זו בזו דהיינו מעשרות של ראשונה להוו בשניה אופטרה לה ראשונה לגמרי וכי הדר ואמר של זו דהיינו שנייה להוו מעשרותיה על הראשונה אין בדבריו כלום משום דכבר איפטרה לה ראשונה בדבורא קמא וחלו אשנייה ושוב אין תורמין מן החיוב על הפיטור ומוקמינן לה לקמן בפ' בתרא כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון ואפילו תוך כדי דבור לא מצי הדר ביה דכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ובתוך כדי דבור מוקמינן לה בפרק כיצד מערימין ובפ' מרובה והכא נמי אע"ג דבתוך כדי דבור קאמר ושל זו בזו אפ"ה לא מהני דמיד בדבור קמא חלים שניהם בכלכלה שנייה ולא הוו בא' מעשר כלל ור' יוסי פליג עליה דר"מ כדאיתא התם בפ' המזמן, ותני עלה בתוספתא לפרושה למתני' וה"ג לה התם היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה ונטלה תרומתן ואמר מעשרות של זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו אין הראשונה מעושרת ונוטל שני תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ע"כ, וה"פ בכל כלכלה אית ק' תאנים שנטלה תרומתן והאי גברא בעי לתקונינהו להני ק' של כלכלה א' בתאנים של כלכלת ב' וחושב כשלוקח מכלכלת ב' י' תאנים למ"ר ועוד ט' למעשר שני סגי וטועה הוא דסובר דאין צריך להפריש יותר וקמ"ל תנא דמיחייב תו לאפרושי ב' תאנים יותר על מחשבתו כדי שיהו מתוקנים הני ק' דכלכלת א' ומש"ה תני אין הראשונה מעושרת דפירות כלכלת א' אינה מעושרת כחושבנא דידה עד שנוטל ב' תאנים וכו' יותר וכמו שאפ' דהא אילו היה מפריש הני ק' של כלכלת א' מינה ובה היה מפריש י' למעשר ראשון ונשארין צ' ועוד מפריש ט' לשנייה ונשארין פ"א מתוקנין נמצא שהוציא מק' י"ט מלגאו אבל כאן הוא מפרישן מלבר נמצאין עדיין י"ט נותרים שצריך להפריש עליהן הילכך צריך להפריש יותר ב' תאנים לתקן י"ח ועוד צריך נמי אחרת לשלשה עישורין אחרים לתקן הא' הנותר הילכך בעי שני עישורין ועישור של עישור וק"א בעי כדי לתקנו מלבר דהם ג' עישורין חלוקין זו מזו כיצד צריך חתיכה עשירית מלבר לתקן הט' חתיכות ועישור חתיכה עשירית לתקן החתיכה העשירית ט' חלקים ממנה ועוד עישור של עישור לתקן עישור חתיכה עשירית ובהני עישורין לא אשמעינן תנא הכא תיקון דמ"ש כלל אלא כיון דאשמעינן דטעי איניש בין מלגאו למלבר תו לא צריך, א"נ ה"ק שני מיני עישורין ועישורו של עישור ולאו כרוכלא לחשוב וליזיל הרי לך דאין הראשונה מעושרת עד שיעשה כל זה וכשעשה כל זה אזי נפטרה וה"ה דאפילו בבבא דרישא נמי בעי שני תאנים וכו' אלא משום דבסיפא טעו לאפרושי מן החיוב על הפיטור אשמעינן איך נפטרה קמייתא הילכך כשאמר אח"כ ושל זו בזו הוי מן החיוב

על הפיטור ואין חלין דבריו האחרונים, ום"ל לרב ששת דהך מתני' בדמאי מיתנייא דמש"ה שרי דאילו בודאי בקמייתא עבר בעשה ובסיפא בעשה ולא תעשה בקמייתא עבר בעשה שקבע שמותן באחת והתורה אמרה דתרומה תהוי ראשית שתהא ראשית לקריאת שמא דאחריני ולהפרשה נמי בקמיית' וה"ה למעשר ראשון קמי שני כיון דאית ביה ראשית כדתנן בהדיא בפ' התורם קישות והדר קורא שם לשני ולא בבת א' ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי גברא בבת א' קרא שם לכלהו מעשרות אבל לא תעשה ליכא השתא דלא גלי אדעתיה שיקדים להפריש שני שבראשונה לראשון שבשנייה אבל בסיפא דחזר ואמר ושל זו בזו גלי אדעתיה דמעיקרא כי אמר של א' בשל ב' להקדים מעשרות של ראשונה לדידה קאמר הילכך בסיפא עבר בעשה ולא תעשה דנותן חיוב ראשונה בשנייה ושל שניה בראשונה הילכך בדמאי מיירי דשרי להקדים כדאיתא בשמעתין ור' יוסי בר חנינא פליג עליה התם וסבר דבודאי מיירי ועובר בכל הני כדאיתא בפ' בתרא, והשתא פריך רב ששת הכי דיטול ב' תאנים ויעשה אותן שני ויפדם כלומר לדידך עולא דסבירא לך דבסאה א' של עשר פוטר עשר של דמאי למה דקדקו כאן כולי האי והלא אין צריך אלא מכי הפריש י' למעשר שני ונתקנו צ' יטול ב' תאנים אחרים דהא בעי א' ועוד לתקן עשר האחרונים ויעשה אותן עם הצריכין לו מעשר שני והדר יפדם בפרוטה ויעשה אותם מעשר ראשון וחוזר ועושה אותן תרומת מעשר דיש בהן שיעור גם לעשות תרומה על מקום אחר וכ"ש על הני דהכא דהא שרי להקדים שני במקום שצריך לו לעשות ראשון והרי כאן תיקון על הכל ולמה הטריחוהו כל כך וגם אינו משלים ובדין הוא דהוה ליה למימר דקובע עליהם מ"ש על כל השיעור שצריך לק' אלא משום דבעי למימר דקפיד תנא דלא סגי להשיג עשרה בשני תאנים דבעי תאנה ג' לשלש עישורין דלעשרה העודפים סגי למ"ש ולמ"ר ולתרומת מעשר בשני תאנים כלישנא דעולא:

ומשני ר' מנא ואין שני של ראשונה וכו'. בתמיהה כלומר והלא השני שמפריש בשנייה על הראשונה אית בה טבל של ראשון דמחוייב לשנייה וכיון דאית ביה חלק טבל דראשון דשנייה חשיב כמו ודאי וצריך לדקדק המספר ור' חנניה תירץ תרוצא אחרינא:

תמן כדאי שהוא טובל וכו'. דהתם כדאי הוא וראוי הוא לכולה חיובא דקתני בברייתא דכיון דאמר מעשרות של זו בזו קדש לראשון ולשני קדושת הפה כאחת הילכך איהו טובל לראשון ולשני דאיהו אפסיד אנפשיה וצריך לדקדק מאד אבל הכא כשקורא ראשון בשני היינו טעמא דקדושת שני שקדם לראשון נתקן כיון שפדאו והרי אין כאן בתבואה שני וחל קדושתו במעות וכיון שכן יכול הוא לחזור ולעשותו ראשון כן נ"ל פי' סוגיא זו ויש לרבנו שמשון ז"ל פי' אחר בברייתא של שני תאנים ושני עישורין בפ' בתרא ושם אכתבנו בס"ד, והרמב"ם ז"ל כתב זה הדין דעולא בפ"ז דהיל' מעשר גבי ודאי דאין מתחיל הרב לפ' דיני דמאי אלא מפ"ט ואילך וזה הלשון מצאתי בספריו ויש לאדם לקבוע מעשר שני ופודהו ועושהו מעשר ראשון על אותן הפירות או תרומת מעשר למקום אחר ע"כ ונ"ל דהלשון משובש וכך ראוי לתקנו ויש לאדם לקבוע מעשר שני על מעשר ראשון של אותו הפירות ופודהו ועושהו תרומת מעשר על מקום אחר וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א היינו סבורים לומר שכשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר מחויב תרומה כך אין מעשרין ממנו על מקום אחר שמחויב מעשר וזהו מן הפיטור על החיוב עד שמצאתי אותו בירושלמי בספ"ק דדמאי ובמעשר עושה כן אבל לא בתרומה ונראה הטעם מפני שכולן באין מכח מעשר ע"כ ואיני שומע לו דהא סוגיין לא מתפרשא אלא בדמאי ולא בודאי כדפרישית ועוד ק' דהיכי מפרש לה למימרא דעולא דאי כשנטל י' למעשר ראשון לא קרא שם לתרומת מעשר אלא קורא מיד שם למעשר שני א"כ הוה ליה מקדים ועוד היכי קאמר עושה אותה תרומת מעשר למקום אחר והלא לתיקון מעשר ראשון גופיה מיבעי ליה, ואי מיד כשנטל מ"ר קרא שם תרומת מעשר א"כ היכי קורא בפדויה שם לתרומת מעשר למקום אחר והא תנן בפ"ק דתרומות בהדיא אין תורמין ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ואם תרם אין תרומתו תרומה ועוד אפ' זה בס"ד בפ' בתרא והאמת מה שפירשנו:

זה על גב גופו בטל. וחייב בדמאי דסיכה כשתייה כדאיתא בפ' ר' עקיבא ובפ' בתרא דיומא, והאורג סך ידו שלא תזיק לו האריגה ואע"ג דבסיכה דשמן ערב פליגי היינו טעמא דשמן דגרדי שכיח ושמן ערב לא שכיח:

וזה ע"ג צמר הוא בטל. ופטור דבדמאי לא גזור אלא באכילה דוקא ותניא בתוספתא לפיכך שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק ופי' רבנו שמשון ז"ל דטעמא משום דגבי שביעית כתיב לאכלה ולא להפסד הילכך לסורק אסור דלאו סך הוא לגרדי מותר דסיכה כשתייה:

הדרן עלך פרק הקלין