מתעשרין דמאי. כדמפ' טעמא בגמ' דכלהו הני מינכרי ומובדלין מאותן של ח"ל ובודאי מארץ ישראל באו דלא גזור בח"ל תרומות ומעשרות אלא בפירות הניכרים אבל שאין ניכרים לא גזור כלל ואלו גזור בהו ואפילו דמאי דמארץ ישראל גופה נינהו והיינו אליבא דר' יוחנן באותן הימים שרוב א"י נתונה ביד ישראל כדמפ' בגמ' וכבר האריך בזה רבנו שמשון ז"ל בפ"ק דמכילתין:

בכל מקום. ואפילו מכזיב ולהלן והרמב"ם ז"ל כת' בפ' י"ג דהיל' מעשר דהיינו ככל סוריא וז"ל פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אעפ"י שהן נמצאות בסוריא חייבין ואצ"ל בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים הרי אלו חייבין בדמאי ומפרישין מהן תרומות ומעשרות ומ"ש לפי' הדבילה וכו' ע"כ, ומסתברא דכיון דמנכרי דודאי מא"י הן בטעמן ובמראיתן אפילו בח"ל נמי צריך הלוקחן מע"ה לעשרן דמאי ובגמ' מפ' דמתני' אף בלוקחן מן הגוי נמי מיחייבא והיינו באותן הימים דרוב קרקעות דא"י הן ביד ישראל וא"כ שכשבאו בח"ל אפילו ביד גוים חייבים דמעיקרא ביד ישראל הוו אבל בזמן הזה דרוב א"י מסורה ביד גוים פטורין הן מעיקרן ולא נתחייבו וכן מצאתי לה בר"י מסיפונטי ז"ל:

כל המשתמש ממנו פטור. כלומר אפילו בארץ דהא מינכר ומובדל מאותו של א"י ולא אתי לאיחלופי ובגמ' מפ' נמי מקומות שלא כבשו עולי בבל דיש מינים אסורים בהם שבאין להן מהארץ של עולי בבל דמינכרי שהן משם:

תמן תנינן. בס"פ בתרא דמעשרות:

שום בעל בכי. כל הני מנינן התם דאף בארץ גופה פטורין מן המעשרות:

וניקחין מכל אדם בשביעית. ואפילו מודאי פירות הארץ דאין בהן קדושת שביעית ואין חייבין לשמור בהן ביעור:

שום בעל בכי. מפרש התם שאין לו אלא חור אחד מקיף העמוד ובתוספתא קתני אלא דור אחד דשומין האחרים יש להו דרא לפנים מדרא מקיפין עמוד האמצעי דהיינו כמו שבע דק וזה אין לו אלא שורה אחת:

בצל של דיכפא. מפרש התם שעוקצו מעוך לתוכו דבצלים של א"י עוקצם בולע לחוץ ואלו שתחוב בעוקץ לתוכן הן של ח"ל, דיכפא גר' בדלת והוי כמו בתיו כמו תכופות זו לזו כמו תחובות וכן פי' רש"י ז"ל במלכים בבנין שלמה, ואית דגרסי ריכפא ברי"ש ומפרש שכל האוכלו מדמע תרגום המון מים ריכפא דמיין:

גריסין הקילקין. מפ' התם אלו גסין המרובעין שהן מעיר קלקייא:

ע"י שיש כיוצא בהן בא"י. כלומר הני מינין דמתני' דמעשרות לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בא"י דהיינו לכל כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורין הבאין לעולם מח"ל דלא חייבו חכמים פירות ח"ל במעשר אלא אותן שיש דוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ואפוסטקין ואצטרובלין כולן אינן גדילין בארץ כלל ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו הני מינים מח"ל:

אלצרין. פי' בערוך דמשמע במס' מעשרות פרי שיש לו קליפה ולא פירשו:

אצטרובלין. פי' רשב"ם ז"ל פינייאש בלע"ז ונקראו כן שהן עגולין כדמות אבן קשה ואבן עליונה של ריחיים קרויה אצטרובל:

והא דבלה בבצרה. ובצרה מח"ל היא כדאמרינן בע"ז פרק השוכר:

ומשני דלא דמיא לדבלה של א"י דההיא דבצרה שחיקה היא לפי שאין שמנים התאנים שוחקין אותן כדי שידבקו זה בזה ודבלה של א"י היא שמנה מאד:

והא תמרים באלכסנדרייא. ואלכסנדרייא מח"ל היא ודמו:

ומשני דקיקין אינון. קטנים הן אבל של א"י גדולים הן:

גירוד הוא. מלשון גרדו והעמידו על גלדו שהוא דק ואינו עב מה שאין כן בשל א"י שהוא עב מחמת שומנו:

סימוק הוא. אדום ושל א"י לבן ביותר:

אכתר הוא. עינו ירוק ובלשון ערב כדא"ר מה שאין כן בשל א"י שגרגיריו גסין ואינן ירוקים:

עקום הוא. ושל א"י ישר הוא:

לא שנו. דמתעשרין דמאי בין בארץ בין בח"ל:

אלא בלוקח מישראל. שחבר לקח מע"ה הלוקח מישראל:

אבל בלוקח מן הגוי. חבר שלקח מע"ה הלוקח מגוי חייב לעשרן ודאי וטעמא מפרש לקמיה:

רוב א"י נתונה ביד גוים. כלומר בימי חכמי המשנה היתה נתונה וכו' ולא לקח הגוי כי אם מגוי ולא עישר כלל ומתני' סברה כר"מ דאמר דאין קנין לגוי כלל בא"י להפקיע מידי מעשר ואע"ג דלעיל בפ' הפאה נתנת ס"ל לר' אלעזר דר"מ מודי דיש לו קנין נכסים ספוקי היא דמספקא ליה והשתא פשיטא ליה דכי היכי דקרקע לא קני ה"נ פירות לא קני ולקמן נמי בפ' הלוקח מן הנחתום פליגי אמוראי אליבא דר' אלעזר וסברי דר"מ מודי דיש לו קנין נכסים דאם נגמרו הפירות ביד הגוי דקני וסתמא דתלמודא דהכא ם"ל כר"מ דאין קנין לגוי כלל ואפילו קנין פירות:

נתונה ביד ישראל. והגוי לקחו מישראל והוו דמאי:

ר' אלעזר חייש למיעוטא. כלומר אפילו נימא דלעולם סבר ר' אלעזר כר' יוחנן דרוב א"י וכו' אלא דטעמא דר' אלעזר משום דחייש למיעוטא:

סירקי שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור. שיירת ישמעאלים שמביאין חטים למכור וראינו שלקחה יום א' ממקום החייב לעשר:

נעשו הוכיח לכל הימים. וחייבין לעשר הלוקחים מהן משם ואילך אלמא דבתר יום א' שדינן לכלהו יומי:

ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים. בתמיה' אי אשתכח דגר שנתגייר הוי מעמון ומואב מי אסרינן לכלהו גרים בבנות ישראל דנימא דנעשה גר זה הוכיח לכלן הא ליתא דבהדיא תניא בפ"ק דמס' יבמות מקבלין גרים מן התרמודין וכ"ש ממקומות אחרים:

אלא כיני. אלא כך הוא האמת כדאמרן לעיל וטעמא דר' אלעזר דסבר דרוב א"י ביד גוים וטעמא דר' יוחנן דסבר דרוב א"י ביד ישראל:

ניקלווסיא דהכא. מין תמרים חשובים והן מא"י כדאמרינן פ"ק דע"ז:

רוב מן הגוים. ומעשרין אותן ודאי כר' אלעזר:

או רובן מישראל. ומעשרין אותן דמאי כר' יוחנן ועד כאן לא מספקא לן אלא אי ברוב גוים או ברוב ישראל אבל למיעוטא לא חיישינן:

לית אנן יכלין משערין וכו'. כלומר מספקא לן הילכך אזלינן לחומרא:

התגר בכל מקום דמאי. לפי שמלאכתו כן ומביא תבואה ולקמן מפ' מי הוי תגר זה:

ממי לקח האיש הזה. כלומר נחזי אנן ממי לקח אם התגר לקח מישראל הוי דמאי ואם לקח מגוי הוי ודאי ואמאי תלינן דינא ברוב מכנסו דמשמע דמפיו אין אנו יכולין לדון ניזיל בתר פיו ונישייליה אם מישראל לקח ואם וכו':

ומשני דמיירי בתגר גוי שהגוי התגר היו ישראל וגוי מטילין לפניו ומה שמכר בפנינו הוי של שניהם הילכך תלינן דינא ברוב מכנסו, דגוי אינו נאמן:

דתנינן תמן. במס' כלים פי"ז דפליג ר' יהודה ארבנן ור' יוחנן בן נורי דסברי התם דרמוני באדן לא הוזכרו אלא לקדש בהן כל שהן ור' עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ולקדש בהן כל שהן ור' יהודה סבר דלא מקדשי אלא דמנכרי דהן מא"י ומתעשרין ודאי בכל מקום ורבנן במתני' לא חשבי להו דפשיטא דמתעשרין בכל מקום דהא מחמת חשיבותן אית להו לרבנן דאוסרין אפילו באלף:

באדן. שם מקום:

גבע. שם מקום כדכתיב גבע מלון לנו:

חצירי גבע. כרתי שבגבע פוריי"ש בלע"ז תרגום ואת החציר וכרתי:

במה אנן קיימין. מפ' ואזיל היכי מייתי סייעתא לר' יוחנן דבדמאי עסקינן:

אם בלוקח מישראל בהדא תנינן ודאי. והא קי"ל דרוב עמי הארץ מעשרין הן אלא ע"כ בלוקח מן הגוי ואזיל לטעמיה דרוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל וקתני דמתעשרין ודאי הני דוקא משום דחשיבי טובא ומקפיד עלייהו לא עישרן לא המוכר ולא הלוקח הא שאר מילי אפילו בלוקח מן הגוי לא הוי אלא דמאי דאפשר דעישרן ישראל המוכר ותיובתא לר' אלעזר:

ומשני רב שמואל בר רב יצחק דלעולם בלוקח מישראל עסקינן:

ותפתר שהיה אגרונימוס דוחק. כמו אגרדמיס דע"ז שהוא המשער המדות של כל בני העיר ודחק עליו להיות מוכר בזול והתירו בית דין שלא יפסיד שימכור טבלים והלוקח ממנו יחוש ויעשר ובתוספתא דכלים לא מפרש לה הכי אלא כי קאמר ר' יהודה ודאי היינו בלוקח מכותים דכותאי לא מעשרי כלל מאי דמזבני לאחריני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול אלא שלא תשים אבן לפני עור להכשילו:

בא והתקין. מה שקנה ממנו קודם שנעשה תגר על מה שקנה ממנו אחר שנעשה תגר:

ה"ג אין תימר מכאן ולהבא אין מעשרין מזה על זה. פי' א"ת דלא גזרו אלא מה שימכור מכאן ולהבא לאחר שהביא ג' פעמים משואות הילכך אם בא לתקן מן מה שקנה ממנו קודם על אח"כ הוי מן הפיטור על החיוב הילכך לא יעשר מזה על זה אבל אי אמרינן למפרע איגלאי וחל החיוב יכול לעשר מזה על זה והגירסא הפוכה בספרים בטעות:

מהו שיצטרפו. דכיון דשלוחיו הן כגופיה דמו ואם הביאו בג"פ תגר מיקרי או דילמא בגופיה הוא דאמור רבנן, ולא איפשיטו:

כמה מינין יש בה. משום דר' יוחנן א' לעיל דטעמא דמתני' משום דארץ ישראל רובה בידי ישראל משום הכי בעי דספינה הבאה מרומי הרבה מינין טעונה דהא כשמביאה אורז לא אפשר דלא טענה מאורז של ארץ ישראל שיש ממנו בכל מקום ואנו רואים כמה מינים שהן של חוץ לארץ יש בה:

אחר רוב הפירות. כדמפרש ואזיל דכשרבו על של ארץ ישראל שרו ואין חייבין לא בדמאי ולא בודאי דבטלי ברובא, ואע"ג דטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלפא לא בטיל כדתנן במסכת חלה שאני הכא דעיקר תקנה דדמאי קלישא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

הלכו בו אחר הטעם. ואותו דחוץ לארץ שרו:

אזלית לקסרין. דר' התירה כדלקמן דס"ל דלא כבשוה לא עולי מצרים ולא עולי בבל:

נהגין בהדא דבלתא שוריי. בדבלה אע"פ שהיא שמנה כאותה של עולי בבל היו נוהגין בה היתר:

כך נהג זוגא שוריי. זוגא שם חכם מתושבי העיר:

כל דחמי מיא. כל יד העיר הרואה המים הוא שהתיר ר' דהכל גבול קיסרין:

כל המינין האסורין בקיסרין. בשאר שני שבוע:

החטים וכו'. דקים להו לרבנן דהני ז' דברים דקא מני הכא קא אתו לה מן הארץ של עולי בבל אבל כל שאר מיני אחריני שיש בעיר שרו היינו טעמא דדבלה דשריא:

דאין תימר בגין דתניתה. כלומר אין תימר דלא הויא ראיה למשרייה מדלא מנאוה דלא איצטרי' למיתנייה כיון דקתני לה במתני' דמתעשרת בכל מקום הא ליתא:

דהא תנינן תמרים והאורז וכמון. מתני' ואפ"ה קא תני להו הכא ואמאי לא תני דבלה נמי אלא הוי אומר משום דשריא:

הרי אלו בשביעית היתר. המינין הללו דמנינן לעיל בקסרין דמשום טבל הוא דאסירי בשנת השמטה שרו באכילה ולית בהו משום ספיחין היכא דשייכי אע"ג דמוחזק לן דמן הארץ החייבת הן:

ויהיו בשביעית. כלומר נהי דפטורין ממעשרות כדין פירות שביעית להוו אסורין משום ספיחין במינין דשייך בהו כגון פת וחטים ואורז וכמון ומשום ביעור לא פריך דבשנה השביעות ליכא ביעור ובשמינית הוא דאסרי ואמאי ליתסרי משום ספיחים דהא כותיים ישראל משומדים חשיבי דאסירי גידולי' משום דזורעין קרקעותי' בשביעית:

ומשני ישראל משמטין. ואין דרך ישראל לעשות סחורה בפירות שביעית וכי מכרו לחמרים סתמא מן הישן מכרו:

וגוים פטורין. ומה שלוקחים החמרים מן הגוים היושבים בארץ פשוט הוא דשרו ירקות שלהן וזרעים שלהן משום ספיחים דגוי לא נצטוה על השביעית, ובמס' שביעית אוכחינן דבשדות הגוים לית בהו גזירה דספיחין מאי אמרת דילמא זבני מן הכותים יושבי הארץ דישראל משומדים חשיבי ואסורים פירותיהן משום ספיחים:

הוו להו ישראל וגוים רבים. על של כותיים וגבי פירות בתר רובא אזלינן כדתנן במס' מכשירין ובברייתא דלעיל:

ונקטינן משמעתין דפירות הגוים היושבים בארץ אין בהן משום ספיחים אבל משום קדושת שביעית יש בהן ואסורין לאחר הביעור וליכא למימר דאספיחים ואביעור פריך ואתרוייהו קאמר דבגוים לית בהו לא ספיחים ולא ביעור דבפ' בנות שוח מוכח בהדיא דאית לגוים ביעור בשמעתא דבעי ר' פנחס במה קנסנו וכו' ואסורין באכילה ועוד צריך לדקדק כן בסוגיא דלקמן בגבולין דבית שאן דאמרינן הרי אלו בשביעית שביעית כגון יין ושמן ואבטיחים וכו' והיינו דאינן מצוין בבית שאן ומארצות עולי בבל מביאין אותן ואמאי לא אמרינן בהו כי הכא בשביעית היתר ועל כרחין צ"ל כדפרישית התם דהנהו ארצות אע"ג דשל עולי בבל הן ביד הגוים ואע"ג דלית בהו משום ספיחים כדאמר הכא לענין קדושה דסחורה ומלוגמא וכו' וביעור לא פקעי מינייהו ואסורין באכילה פירותיהן אחר הביעור לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת רבנו שמשון והתו' ז"ל שסוברין כי אין איסור אחר הביעור אפילו בדישראל אלא להפקיר ולא רק לעניים מ"מ קדושת שביעית אית בהו לענין סחורה ומלוגמא וכביסה וכן כת' בפי' רבנו שמשון הזקן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' שמיטה ועיקרי הדברים יתבארו במס' שביעית בפ' הפיגם בס"ד:

בשאר שני שבוע דמאי. כדמפ' ואזיל וחמרין מביאין אליה מתבואת ישראל וגוים וכותיים מה שמוכרים להם ישראל סתמא לא חשידי למכור טבל כדתנן בפ' הלוקח מן הנחתום דאסור וסתמן מתקנין:

וגוים פטורין. כלומר וגוים המוכרין לחמרים שמביאין לקיסרין שפטורין תבואותיהן מלעשר לר' אלעזר כגון אם הביאו מהארץ של עולי מצרים ולר' יוחנן אפילו מהארץ עצמה, וכותיים יושבי עיר שמוכרין אל החמרים המביאים לקיסרין דפירותיהן ודאי הוו ישראל וגוים רבים על הכותיים ומשו"ה לא הוו פירות קיסרין אלא דמאי, מיהו דמאי מיהת בעו לעישורי דאע"ג דאמרינן דישראל מתקני היינו כדאמרינן בהניזקין רוב עמי הארץ מעשרין הן ומיהו ישראל דלא מעשרי נמי שכיחי:

עד היכן. עיירות של פלך קיסרין דשריאן:

פונדקא דעמודא. מן כפר דקיסרין הוא אותו הפונדק ופונדקא דטיבתא עד כפר סבא:

וצידן. הוי כקיסרין ושריא דלא כבשוה עולי בבל ולא עולי מצרים:

בלובסין. בפ' הנודר מן המבושל מפ' מין תאני דעבדי לפדא מינייהו:

מהר המלך. והר המלך ודאי כבשוהו עולי בבל כדמוכח בברכות ובגיטין פרק הניזקין:

לוקח ירק מן הגנה. ושל גוי היתה ואי ס"ל דנתקדשה הא ר"מ ס"ל דאין קנין לגוי בא"י ודמי שביעית גמורין הוו והיכי מסרן לגוי והא אסור למסור דמי שביעית לגוי כדאיתא בת"כ ובפ' הפיגם אלא דס"ל דאין בה קדושה דלא נתקדשה:

בית שאן כולה. כל הפלך של בית שאן כדלקמן פרשתא ורציפתא וכו':

אסור לת"ח. למיעבד מילתא דתמיה' להו לאינשי ובפני העם אע"ג דהוא ידע טעם להתיר משום דאינשי מדמו מילתא למילתא והוה לר' למיחש דהא דשרי ר' מאיר לפי שאותה גנה היתה מיוחדת לו בקבלה מרבותיו שאין לה קדושה:

ויתיר את כולה. בתמיה' כלומר ואיך מלאו לבו להתיר כל הפלך ומדיליף ר' מן הכא למישרי לכל פלך העיר ש"מ דם"ל לר' דר"מ לא היה לו לעשות מעשה ברבים אלא ודאי דכל הפלך כולה שריא, וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דחולין דהעדות הוא דאכלה בלא מעשר והכי מוכח סוגיא דהתם דפריך ודילמא נתן עיניו בצד זה ועישר מצד אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וסוגיא דהכא מוכחא דבשביעית מודי:

בית שאן וקיסרין ובית גוברין וכפר צמח. כולן מעלי מסין היו לעולי מצרים אבל לא חשיבי כבושה לעולי מצרים וכ"ש לעולי בבל וכיון דלא כבשוה לא אלו ולא אלו נאכל ונעבד כדאיתא בפ' ג' ארצות. והא דגרסינן בפ"ק דחולין גבי הך עובדא דבית שאן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד בפ' ג' ארצות יתבאר בארוכה בס"ד:

ר' התיר ליקח ירק מיד במוצאי שביעית. בארץ עולי בבל ולא חייש אספיחים דשביעית וטעמא מפרש בפרק כל זית במס' פאה:

מליזין עליו. כמו מלעיזין מוציאין עליו לעז שהיו האיסורין קלין בעיניו:

וכתת נחש הנחושת. בחזקיהו מלך יהודה כתיב:

להתעטר בה. אמר הב"ה נניח מקום לבניהם שימצאו מה לעשות כדי שיגדל שמם:

גינתא דסיסרא. דקסבר דסיסרא שר צבא יבין הוה ומפלך בית שאן נינהי וקסבר דבית שאן נתקדשה שהיו מעלין מס אבל כפרים של הגנות לא כבשום ואין בה קדושת שביעית ובפ' הפיגם איתא להך עובדא גבי שביעית:

ואין בעית מחמרא על נפשך אישתרי לחברך. אם אתה רוצה להחמיר על עצמך ולחוש על תקנת ר' כבר הותרה לחבריך ונהוג כמותם:

בולבסין. מין עכביות הן והוא וינג'ון כך פי' הערוך:

בשיפה. מין גמי ודוקא הנאגד הוא דאסיר אבל אינו נאגד מבית שאן עצמה היא:

ומינתא. נאגדת בפני עצמה מינטא בלע"ז ובא"י אין נוהגין לאגוד עמה דבר אחר מה שאין כן בבית שאן דאוגדין עמה ירק אחר וזו היא סימנה לענין מעשר:

איסטפניני. בערוך הביאו ולא פירשו:

לעולם. בלא הפסק דלעולם באין מא"י דעולי בבל דבבית שאן אין זורעין בה האיסטפנינים:

וקפלוטות. כרישין שיש להן ראש:

מן העצרת ועד חנוכה. אסורין כדמפ' ואזיל דרובן מהארץ אבל מחנוכה ואילך [עד העצרת] באין רובן מן העיירות של סביבה ושרו:

מר"ה של שביעית ועד חנוכה איסור ספיחין. דבאין מארץ עולי בבל דהיא שמנה ויש בה ספיחין מיד בצאת השנה וכשנתונה א"י רובה ביד ישראל עסקינן אע"ג דאין זורעין אותה צומחין בה ספיחין ומוכרין אותן כאן בבית שאן אבל מן החנוכה ועד עצרת באין מבית שאן עצמה ושרו בשביעית ומן העצרת ועד ר"ה של מוצאי שביעית הספיחין הנמכרין כאן בבית שאן הוא ספק אם באין מארץ עולי בבל דכלה החדש מבית שאן או שמא מבית שאן עצמה הן, וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד דהי' שמטה ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין ע"כ וכמדומה לי שהעתיקו מכאן וק' לי טובא דהא בא"י דעולי בבל מיד למוצאי שביעית שרו ספיחין כדאיתא בשמעתין ובפ' כל זית ואין שנוי כאן אלא בשנה השביעית עצמה ואין הענין בארץ עולי בבל דכולי שתא הוא דאסירי אלא בבית שאן הוא דאיירי וכי נאים ושכיב אמרה הרב ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

והקישואין וכו'. דבבית שאן אין ניטעין אלו ומן הארץ ודאי נינהו:

ופתחלה. שם קטנית:

הרי אלו בשביעית שביעית. ואסורין בסחורה וחייבין בביעור דחזקת כל המנויין כאן מארץ עולי בבל הן ולא דמו לארצות עולי בבל הקרובין לקיסרין דהנהו ביד של ישראל נינהו והא ישראל וגויים רבים על הכותיים כדאיתא לעיל מה שא"כ הכא דמסורין ביד הגויים וכדפרישית:

מן הבלונקי. סתם ערביים בעלי רומח לונקי רומח כדאמרינן נעצו בו לונביות של ברזל, וחיישינן שלקח מאותם שנכבשו או שמא מארצות שלא נכבשו:

בלוקח מן הגנה. של ישראל:

עד היכן גבולי בית שאן. דשריא:

פמייס. מעולי מצרים היא דתנן בפ' ג' ארצות דנאכל אבל לא נעבד:

אהיניות. מין תמרים בלשון ארמי אהינא סומקא:

מתרנגול קיסריון ולמטן. משל עולי בבל היא:

זרועה ירק. בפנייס ואצלה שדה של אורז שהוא הארץ ובא ומצאה אורז דחזקתו מן הארץ הוא אפ"ה ירק שרי בלא מעשר ולא תימא דבלע מהאורז כלומר והא פשיטא לי ואפילו שדה אורז מלמעלן וכו' ולא תימא דמים שלמעלן דאורז הולכין למטה לירק ואסורין:

רוב השדות הללו. של פנייס:

עושות המינין הללו. ודומין האורז והכמון והשומשמין וכו' לאותן של א"י וכיון דעושות המינין הללו אע"ג דרוב א"י ביד ישראל מי שרו ופשטי' לה לאיסורא:

אנטוכיא. מעולי מצרים ולא כבשוה ובפ' ג' ארצות מפורש:

מותר במקומו. פי' רבנו שמשון ז"ל לפי שאסרנו במתני' אורז של דמאי אפי' בח"ל דמינכר דמא"י הוא והתרנו אורז של ח"ל אפילו בארץ דמינכר דמח"ל הוא ולא אתי לאיחלופי מש"ה קאמר דאורז של חולת אנטוכיא לא שרו דמאי אלא במקומו לא בארץ ולא בח"ל משום דדמי לשל א"י וסברי דמא"י הוא:

בתחום צור. דצור עצמה שריא כדאמרינן בפ"ק ופלך צור קרוב לפלך סוסיתא ויש כפרים מצור שהן אסורין:

בתחום סוסיתא. דסוסיתא עצמה פטורה כדאמרינן פ' ג' ארצות:

הדא דתימר בראשונה. ומשו"ה לא אסרינן בצור אלא כפרים אלו דלעיל ותו לא:

בראשונה. בימי חכמי המשנה:

אבל עכשיו. שהחזיקו לצור ישראל בכפרים אחרים יש אחרות מפלך צור ומובלעות בתחום סוסיתא כיון דעכשיו החזיקו בתחומיה ישראל והחמרין מביאין להן מזונות מן העיירות שכבשו אסירי דאתו למטעי בכבושות נמי למישרי:

ר' התיר כפר צמח. שראה שלא היתה פרנסת רובה מעיירות שכבשו אלא מינה ובה דשריא:

ולאו ממעלי מסים היא. ומ"ע דר' דהא כבשוה עולי מצרים ואינו נעבד בשביעית כדתנן התם:

ומשני דנשתבש ר' אמי דס"ד דכיון דמעלין מס בראשונה כמי שכבשום דמי ואינו כן דלא ס"ל אינו נעבד אלא בהחזיקו עולי מצרים כדין והיינו שגירשו אנשי הארץ או שהרגו אותם במצות התורה אבל מעלין מס לא הויא חזקה ומש"ה התירה כמו בית שאן דבית שאן נמי מעלי מסין הויא ושריא:

אלו עיירות שהן מותרות בתחום צור. הך בריי' מיתנייא אחר שהוסיפו לאסור על מנין הראשון עיינוש ועין תרע וכו' בענין שלא נשארו מותרות אלא הני דמני השתא:

מובל דצמוקים. משוי של צמוקים:

אין מקום בארץ ישראל. שסביבותיה עושה משוי אחד של צמוקים דטבריא משל עולי מצרים ומשל עולי בבל ושרו דשל עולי מצרים הן:

אשפלא דקפלוטין. קופה שמוציאין בה זבל ומשמע במס' אהילות פ"ח דכולה מלאה נקבים דקא מדמי לה למסכת פרוסה ולסריגי חלונות ולסריגי מטה ואין ראוי להוליך בהן משוי לו למקום רחוק:

קפלוטין. כרישין שיש להו ראש:

שאל לר' יוחנן. מהו דאסירי משום ספיחין דשמטה היתה אותה שנה וזה האיש המביא קפלוטין היה מקום מעמדו שהיה משאו ומתנו בעירו של ר' יצחק בר טבלאי דשריא ומקומו דהיינו מקום אשתו ובניו היה מעולי בבל א"נ מבית שאן ואמרינן לעיל דקפלוטות אסורות בה ומספקא ליה בתר מאן שדינן ליה כדמוכח לקמן:

לחנניה בר שמואל דתנייתה. ששניתיה לו:

חד אמר אחר מקומו. אזלינן ואסירי:

אחר מעמדו. כדמפרש ואזיל דסתם משפנות אין דרך להביא בהן משא ממקום רחוק ומכאן הן:

והורה לי. כשבא מעשה אצלי ושאלתי לר' יוחנן הלכה כדברי מי והורה לי ר' יוחנן כר' אלעזר בר שמעון לקולא:

באילין אפשלתא. דאין דרך להביא בהן משא ממקום רחוק:

אחר מקומו. כלומר וודאי לא יורה בזה אלא כדברי עצמו:

ר' וחברו הלכה כר'. והיכי הורי ר' יוחנן כר' אלעזר בר שמעון:

המקבל עליו להיות נאמן. להיות נאמן על המעשרות ולא יהא אצלנו בחזקת שאר עמי הארץ מה הן הדברים שיקבל עליו כדי שהחבר הלוקח ממנו לא יהא צריך לעשר דמאי:

מעשר את שהוא אוכל. צריך לקבל עליו לעשר מה שהוא אוכל:

ואת מה שהוא מוכר ואת מה שהוא לוקח. בגמ' פריך לה ומשני לה:

ואינו מתארח אצל עם הארץ. שמא יאכילנו טבל:

המתארח אצל עם הארץ נאמן. בגמרא מפרש טעמא דר' יהודה:

על עצמו אינו נאמן. כיון דאינו נזהר לאכול עם החשוד הפסיד נאמנותו במה שימכור לאחרים. ובגמ' משמ' דלא מקל ר' יהודה אלא אחר שקבל ושוב נחשד:

את שהוא לוקח ע"מ למכור. שלוקח כדי למכור:

את שהוא מוכר מפירות מכנסו. מה שמוכר מפירות ארצו דאפשר דמעשר פירות ארצו משום דקים ליה דודאי טבל הן אבל הפירות שלוקח כדי למכור אומר בלבו דילמא מעושרין הן דרוב עמי הארץ מעשרין ולא זו אף זו קתני:

מימיהן של בעלי בתים. אותן שקבלו עליהן להיות נאמנין:

אע"כ נוהגין היו בפירותיהן. להיות מתקנין אותן בתוך בתיהן דאע"פ שמתארחין אצל חבריהן ע"ה היו מתקנין פירות שבבתיהן אלמא דאין מפסידין נאמנותן בכד לפי שאין אדם יכול להתרחק כ"כ מחברו וצריך לאכול לפעמים עמו:

א"ר יונה וכו': ר' יונה ור' יוסי פליגי אליבא דר' יהודה ור' יונה אמר דהנאמן על המעשרות ומתארח אצל ע"ה חברו לא מפני שהוא אינו חשוד בעיניו לאכול אלא דקים ליה דבשביל החברותא לא יאכילנו איסור ומ"ט ולעולם אימא לך כדרך שזה המקבל עליו להיות נאמן דאינו מאכיל כד איני אוכל:

חברים אינן חשודין. מלשון חברה ולא מלשון חבר ת"ח אלא בני אדם דגיסי ליבייהו אהדדי קרי להו חברים. ור' יוסי סבר דכל זמן שהוא בבית ע"ה נחשד לאכול ומודי בה ר' יהודה אלא דסבר דכשחוזר לביתו אינו מאכיל מפירות ביתו אלא המעושרין:

וקאמר דמתני' פליגא. דמשמע דכשאינו נאמן על עצמו אינו נאמן על אחרים ולא משמע ליה למקשן דליפלוג ר' יהודה בהך סברא אלא דקסבר דאף על עצמו לא נחשד כדקאמר ר' יונה וכן פי' ר' שמשון ז"ל:

מיליהון דרבנין. דהיינו ר' חנינא ור' יוסי בש"ר יוח':

מסייעין לר' יוסי. דאמרי' שלא אמר ר' יהודה שלא נחשדו אלא דוקא בסוף כלומר כשחזר לביתו אינו חשוד על פירות ביתו לא לאכול ולא להאכיל:

אבל בתחלה. כשהלך ונתארח אצל ע"ה נחשד כל זמן שהוא שם ואי כר' יונה מה בין בתחלה ומה בין בסוף דהא איהו לא אזיל להתם אלא דקים ליה שלא יאכילנו טבל באותה סעודה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

חוץ מדבר אחד. מן השנויין במשנתנו אין מקבלין אותו ואפי' לר' יהודה מודי בהא דלכתחלה צריך לקבל כל דבר אבל כשקבל ונחשד לדבר אחד אינו חשוד לכל:

הנאמן על הטהרות. כגון שקבל עליו דברי חברות דתנן לקמן אינן מוכר לע"ה לח ויבש. ובתוספתא קתני המקבל עליו להיות חבר לא יתן תרומה ומעשרות לע"ה ולא יעשה טהרותיו אצל ע"ה ושיהא אוכל חולין בטהרה ופשיטא דבעי לקבולי עליה הראשונות השנויות במשנתנו שלא למכור בלא מעשר דהא מוזהר אלפני עור ולא מני הכא אלא דברים הנוספין על שכבר הוא נאמן וכן כ' רש"י ז"ל בבכורות בפ' עד כמה דברי חברות מפ' בתוספת' במס' דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לע"ה ושלא יעשה טהרות אצל ע"ה ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ע"כ ולא תנינן להו הכא ארבע בהדי חברות ואחריני כדי להיות נאמן אלא ודאי כדפרשינן:

במחארח. ת"ח אצלו יכול לאכול בביתו בלא מעשר אבל רבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים דהיינו בפני ג' חברים כדאיתא בפ' עד כמה:

**דאפילו אני איני נאמן עד שאקבל עלי ברבים.**כדאמר לקמן דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל עליו דברי חברות:

כגון אני לר' שמואל בר רב יצחק. שסומך עלי מחמת אהבתו עלי ואני עליו:

מן שוקא הוא אכיל. והוא דמאי ותנן לקמן בפרק מאכילין דאין אדם רשאי לשלוח דמאי לחברו ומאי רבותיה:

בכפיפה. קופה שעושין מגמי וממיני ערבה כלומר אי אפשר שלא תכשיל לנו:

מניקת של יין. פי' בערוך הוא גישתא דפ' השוכר בע"ז ופירשוה שעושין כמו קנה של זכוכית והוא ארוך וכופף ראשו כמו טפח א' ומכניס לקנקן של יין ושואבו בפיו עד שמוציא מן היין לחוץ והוא שואב מאליו כל הקנקן. כלומר ואפילו אותה המינקת צריך שיהא נתונה תחת ידו שלא הוציאו יין מקודם:

על התנאים שבלבו הוא מסב. כדאמר לקמן בפ' בתרא ומפני דחק השעה עושה כן:

בנו מסב אצלו צריך לעשר על ידיו. דבנו סומך עליו אבל חבירו אינו סומך עליו ואינו צריך לעשר על ידיו:

להיות חבר. פירוש. ומלבד שהוא נאמן על המעשרות מקבל עליו להיותו עכשו נאמן על הטהרות ותרומתו תרומה ולא נחזיקנה בטומאה וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך וזה מקבל עליו חומרת המצוות כדי שלא להכשיל את אחרים קרוי חבר כלו' זהו חבר האמור בתורה:

אינו מוכר לע"ה לח ויבש. הטהורים שלא יטמאם ע"ה או תשב עליהם אשתו נדה:

ואין מוסרין טהרות לע"ה. כדאיתא בתוספתא:

ואינו לוקח ממנו לח. דמשקין עלולין לקבל טומאה דהא אפילו יגע בהן שני נעשין ראשון כדאיתא בגמרא:

ואינו מתארח אצל ע"ה. ואפילו שלא יאכל שם דבגדי ע"ה מדרס לפרושים כדתנן בפ' חומר בקדש ויטמא גופו ויבוא ויטמא טהרותיו:

ולא מארחו אצלו בכסותו. כדפרישנא משום בגדי ע"ה אבל אומר לו פשוט בגדיך ולבוש בגדים אחרים טהורים. ועוד כתב רבנו שמשון ז"ל דהכא באוכל חולין בטהרה עסקינן ולא בכהן האוכל על טהרת תרומה ואפשר דלא גזרו על מגע ע"ה לחולין אלא לתרומה ומ"מ בגדי ע"ה חמורים מע"ה עצמו משום דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה והי' מדרס והכי אמרינן בפ' השוחט ובתוספת' דמכילתין:

לא יגדל בהמה דקה. דאסור לגדל בהמה דקה בא"י כדתנן במרובה:

ובשחוק. כדתנן במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה:

ולא מיטמא למתים. דס"ל לר' יהודה דאין מזומן לו אפר פרה אבל לגבי קרי דבטבילה סגי ליה בית הטבילה שכיח, ורבנן סברי דאפר פרה נמי שכיח וכי תימא בימי ר' יהודה אפר פרה מנין מוכח במס' נדה דאף בזמן האמוראים היה להן אפר פרה שנשאר להן מזמן הבית וכתבתיו במס' חלה בס"ד:

ומשמש בבית המדרש. לומד עם תלמידי חכמים בישיבה ויודע פי' המשניות דאם אין חכמה אין יראה:

לא באו אלו לכלל. דאין ענינם שייך כלום לנאמנות טהרות:

נאמנין על הכשרות. לומר שלא נפל עליו מים:

אלא שלא קבלו עליהן את הטומאה. וליכא למימר שיהא נאמן במגו דלא הוכשרו דמגו במקום עדים לא אמרינן ואנן סהדי דנטמא דהא הוא ובגדיו טמאים כדפרישנא במתני':

מכלל דו מודי על קמייתא. דקתני אף משמע דמודי ר' יהודה לרבנן בקמייתא דאמרינן ואינו מתארח אצל עם הארץ אף על גב דפליג עלייהו דהא מילתא ברישא עליה דר' יונה לעיל דאמר דחבירים היינו אוהבים אינן חשודין ובודאי שחברו לא יכשילנו במה שהוא נמנע ולא יעבירנו על רצונו ואמאי בעי לקבולי שלא יתארח אצלו חברו ע"ה:

ומשני דהכא שאני משום טומאת גופו של ע"ה ויבא ויטמא טהרות של ביתו:

ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא. דלדידיה נמי קשיא דהא ס"ל דכי חוזר לביתו זהיר אע"ג דהתם לא זהיר וה"נ הכא:

ומשני תמן למעשרות והכא לטהרות. ולא מאן דזהיר אמעשרות זהיר אטהרות דהנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות אבל הנאמן על המעשרות אינו נאמן על הטהרות:

כל הבא. לפנינו להחזיקו בחבר:

צריך לקבל עליו. דברי חברות המפורשין במשנתנו ובתוספתא ובפ' עד כמה מפרש שצריך שיקבל עליו בפני ג' חברים פרושים המוחזקין אלינו בחזקת חברים:

שכבר קבל עליו. מעצמו ואין צריך לבדוק אחריו דכיון דמלמד תורה ברבים מיזהיר:

והוא שקבל עליו. דדוקא דקבל ג"כ בפני שלשה:

ור' יוסי. מקשי אי הכי למה לי חבר שיושב בישיבה ומאי אהני ליה ישיבתו אפילו ע"ה נמי אי מקבל נאמן אלא דבסתמא מיירי:

ור' אילא סבר דאפילו זקן ויושב בישיבה בעי קבלה אלא דלא בעי בדיקה ואם נוהג בצינעא בתוך ביתו דמסתמא לא גניב דעת הבריות כדאמרינן בפ' דעד כמה:

נשייא חזיין ליה. בתו של ר' ינאי אפילו לאחר מיתתו היו למדין החכמים ממנהג ביתו וכשהיו רואין בני ביתו לריש לקיש כשנכנס לבית היו בורחין ממנו שלא יגע בבגדיו כסבורין דאע"ג שיושב בישיבה מסתמא לא מזדהיר ובגדיו טמאים כדתנן במתני' ולא מארחו אצלו בכסותו:

אבא לכון בביתא. אב זקן יש לכם בבית דהוא ר' ינאי המלמד לכם זה דאנא ע"ה אצל טהרות ואיני פורש עצמי מטומאה ויפה אתם עושים אלמא דאע"ג דיושב בישיבה לא מזדהיר אלא א"כ קיבל והיינו כר' אילא:

הוא נענה לחבורה. כלומר הוא צריך לקבל ויהא נכנע לשלשת החברים הבודקים אותו ואין בניו ובני ביתו צריכין לקבל דנענין לו ושומעין לדבריו ומסתמא מוחזקין:

הוא ובניו ובני ביתו נענין לחבורה. דוקא צריך שיקבלו בפני החברים ולא מהני חזקת אביהן דאין להן אלא סרך בעלמא ואין חזקתן חזקה:

כאן בטפולין לאביהן. כדתני ר' חלפתא בן שאול גדולים אין טפולין לאביהן ואין נכנעין למוסרו וצריך שיהו נענין לחבורה שיבדקום הזמן שנוהגין בצינעה כדמפ' בפ' עד כמה:

אבל קטנים נענין לו. נכנעין ושומעין דבריו ואין צריך לבדקן בפני ג' חברים:

כיני מתני' ואח"כ מלמדין לטהרות. ולא תגרוס מקרבין לטהרות אלא מלמדין כלומר למי שקבל תורת כנפים לא ירחקו פרושים הימנו ומקרבין אותו להן ואחר כך מלמדין אותו לטהרות ומקרבין אותו להן ובפ' עד כמה גר' מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות:

כנפים מדפות. היינו טומאת מדף המוזכרת בת"כ והא כשנגע הכלי על גבי הזב הכלי טמא לטמא אוכלין ומשקין והוא טומאה קלה שבזב דמדרסו של זב מטמא אדם לטמא בגדים ואפילו תחת אבן מוסמא ואפילו תחת אלף מצעות זו ע"ג זו התחתונה הויא אב הטומאה כעליונה שישב עליה הזב אבל האי דלא נשען של זב עליו אלא נגיעה עליו בלחוד הוי מדף ומפ' במס' נדה דקרי ליה מדף מלשון עלה נדף ומש"ה קרי ליה הכא כנפים דהכנף עופף ברוח וכתיב תדפנו רוח:

טהרות היסטות. דהסטו של זב מטמא בנגיעה וחומרת היסט בזב היינו דשאר טומאות כולן דוקא אם טמא בראש הדף וישב אדם בקצה האחר וכרע האדם את הטמא בכה"ג טמא משום נושא טומאה אבל אם הטומאה כרעה טהור ולגבי זב ל"ש אדם כרע את הזב ל"ש הזב כרע את האדם הכל טמא כדאיתא בת"כ ובפ' ר' עקיבא וכן גזור נמי בע"ה דהא אמרינן בעלמא עמי הארץ כזבים לכל דבריהן ומשום דגבי נבלה ומת הוי טהור קרי ליה הכי טהרות:

כנפים מדפות והסטות. דשתיהן אין מטמאין אלא לטמא אוכלין ומשקין:

וטהרות מעשרות. שיהא בקי בכל דיני תרומות ומעשרות כגון תרומות ומעשר שני ובכורים דאין נאכלין אלא בטהרה, ורש"י ז"ל בפ' עד כמה ובעל הערוך בערך כנף והרמב"ם ז"ל בפ"י ממטמאי משכב ומושב פירשו כנפים טהרת ידים ושכחו הפי' הזה של הירושלמי ותמהני עליהם:

גבאי. מוכס המלך והמוכסין בחזקת רשעים כדתנן בפ' זה בורר:

יצא מגבייתו. הרי הוא כחבר ובפ' עד כמה ל"ג הכי אלא הרי הוא ככל אדם ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"י ממטמאי משכב ומושב פירש ממעשיו הרעים הרי הוא ככל אדם וצריך לקבל עליו דברי חברות כבתחלה:

חבר שיצא חוצה לארץ. אע"ג דאסור לצאת מן הארץ לח"ל כדאיתא בפ' הספינה וח"ל טמאה משום גזירת ארץ העמים כדאיתא בפ"ק דשבת אין דוחין אותו מחברתו:

דא קטן אין צריך קירוב. קושי' היא לר' חייא בר בון דפריך לתלמודא דהא קטן שמת אביו שמא אין צריך קירוב כלו' שילמדוהו ויבדקוהו כבתחלה דכיון דאינו רואה לאביו נוהג בטהרה ודאי דשוכח מנהגו הראשון וה"נ גבי חבר שיצא לח"ל כיון דאינו נוהג טהרה בח"ל הוא שוכח מנהגו הראשון וצריך לקבל כבתחלה ולא קי"ל כר' חייא בר בון:

הנחתומין לא חייבו אותן וכו'. פי' רש"י ז"ל וכן מוכח בגמ' דבנחתומין חברים הלוקחין תבואה מע"ה למכור פת בשוק מיירי דאילו נחתומין ע"ה מי צייתי ואשמועינן דלא חייבו עליהן להפריש מעשר שני של דמאי ולהוליכו לירושלם אלא החבר הלוקח ממנו יפרישנו ויוליכנו וטעמא דלא הטריחום בכך מפרש בפ"ק דיומא מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותם כל שנים עשר חודש לא הטריחום חכמים וטעמא דכהנים דבית שני היו נותנין ממון הרבה למלכי בית חשמונאים או למלכי רומי ומעמידין אותם לכהנים גדולים והיו מעלילין לגבות ממון ודוחקין על הנחתומין למכור בזול ולכך לא הטריחום חכמים והלוקח יחוש לעצמו ויאמר מעשר שני בצפונו כדתנן בפ' הלוקח מן הנחתום והכא מפ' דמיירי בחבר שמוכר לחבר ובדין היה שלא יפריש כלום והבו דלא לוסיף עלה:

תרומת מעשר. שהיא אחד ממאה:

וחלה. ונותנן לכהן, מעשר ראשון ומעשר עני מפרש ביומא דמפרישין אלא שאין נותנין אותן ללוי ולעני דהמ"ע דמכי אפרשיה ואפקעיה משום טבל אין בו אלא ספק גזל לויים ועניים חוץ מתרומת מעשר שבתוך מ"ר הוא דנותנם לכהן שיש בו איסור דעון מיתה באכילה וכן בחלה יש מיתה דתרוייהו מיקרו תרומה אבל ללוי ולעני יאמר הביאו ראיה שלא עישר ע"ה שלקחתי ממנו ואתן לכם:

החנוונים אינן רשאין למכור דמאי. מפ' טעמא בגמ':

המשופעים במדה גסה. מחמת שמוכרין במדה גסה נמצאין אצלם הרבה אנשים לוקחין, משופעים לשון ריבוי אנשים שמצאין אצלם הרבה לוקחין מפני שמרויחין בלקחן מדה גסה מהן לשון שפעת גמלים תכסך תר' יונתן שיירת ערבאי ושפעת מים תרגום וסוגיית מיא:

כגון הסיטונות ומוכרי תבואה. מפ' בתוספתא דרבנן סברי דבתר מדות אזלינן דאע"ג דדרך קטנית למכרו במדה דקה כיון דמדדו במדה גסה מיפטר ותבואה אע"ג דדרכה לימדד במדה גסה כיון דמדד אותה במדה דקה חייב, והכי תניא התם וחכמים אומרים אף דברים שדרכן לימדד בדקה ומדדו בגסה משפיעין ומוכרין דמאי, מדדן בדקה הרי זה חייב, והיינו דתני מתני' וכל המשופעין דבתר דידהו אזלינן ולא בתר הדברים הנמכרין:

הסיטונות. הן הלוקחין פירות מרובין ומוכרין אותן לחנוונים במדה גסה ומדה דקה וגסה לקמן מפ':

ומוכרי תבואה. ואפילו הן בעלי בתים וטעמא דדקה וגסה בגמ' מפ' לה:

תמן תנינן. לקמן ריש פ' חמישי ותנן התם דלוקח מן הנחתום מפריש חלה ומתני' דהכא תנן דהנחתום גופיה מפריש חלה ותרומת מעשר:

כגון בעושה בטהרה. מתני' דהכא בנחתום ת"ח העושה בטהרה כשהוא טהור וכשאינו טהור שמשכיר לו גבל חבר לעשות חלתו בטהרה הילכך כיון דטרח כולי האי סמכינן עליה נמי דודאי תיקנה ואין צריך הלוקח ממנו להפריש וההיא מתני' דמחייבא ללוקח להפריש מיירי בנחתום ע"ה שאינו עושה בטהרה וחשדינן ליה שאינו מפריש כלום:

כאן במדה דקה וכו'. כלומר מתני' דהכא והתם בעושה בטהרה אלא מתני' שהנחתום עושה מדה דקה והו"ל חנווני ומש"ה איהו מחייב לעשורי ומתני' דהתם דהנחתום עושה מדה גסה, ומפ' לקמן דבחנוונים איכא תרי טעמי אי מפני התינוקות שלא יאכלו טבל דסתמן של תנוקות אוכלין מדה דקה או מפני שמשתכרין דלא חייבוהו אלא בהני משום דאין להפרישן אלא בטהרה והוא נהוג בה דהא מוקי לה בעושה וכו':

מן מה דא"ר יוחנן. אמתני' דהכא:

יפריש על הכל. אפילו מ"ש וניסקה לירושלם:

ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוכרין ודאי לע"ה. כלומר מתני' בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן דאילו במוכר לע"ה אפילו ודאי דאיכא למימר ע"ה יעשרנו לא סמכינן עליה דחיישינן דילמא לא מתקן ליה כ"ש דמאי דמורי היתר לעצמו אלא ע"כ מתני' בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן וא"כ בדין הוא שהנחתום לא יפריש כלל אלא דקא אטרחוה על חלה ותרומת מעשר דליכא טירחא לאסוקיה ואיכא עון מיתה ומ"ש דאיכא טירחא לאסוקיה לירושלם לא החמירו או משום טעמא דמפ' בפ"ק דיומא כדפרישנא במתני' מיהו חבר הלוקח מהן מפריש מ"ש ומעלהו ואוכלו בירושלם וכן פירשו התו' בסוגיא הזו פ"ק דיומא:

ומקשינן נמי לר' אלעזר אם במדה דקה יפריש על הכל. ולא משני מידי לפי שכבר תירץ לר' יוחנן וה"ה לר' אלעזר:

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. שימכור הכי תניא בתוספתא:

אבל בעל הבית. הלוקח מן ע"ה בין כך ובין כך בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות:

צריך לעשר. קודם שימכור וקס"ד דמש"ה חנוונים אסורים כר"מ דם"ל דדוקא סיטון ופליג ארבנן דשרו כל המשפיעין למכור במדה גסה ואחד סיטון ואחד בעל הבית וכדאיתא בפ' הזהב:

הוי אית חורנין. דשרו לבר מסיטון מדקתני כגון הסיטונות ומוכרי תבואה דלאו סיטונות דאחרי דדמו לסיטונות נמי שרו וחנוונים דקתני דאסירי במוכרין בדקה כדרכן דוקא עסקינן והך מתני' על כרחין רבנן היא דהיכי הוי רישא ר"מ ומציעתא רבנן וסיפא ר"מ:

בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו. תוספתא היא עלה דנחתומים וקאמר אימתי פטורין ממ"ש כשהוא מוכר בחנותו שאינה בפלטיא:

או על פתח ביתו. דמוזיל ומוכר בשופע:

אם היה מוכר בפלטר. ע"י פלטר, פלטר היינו המוכר בחנות ובפלטיא שלוקח מן הנחתום ומוכר בצמצום בפלטיא:

אופה הפת בתנור. קרוי נחתום תר' שר האופים רב נחתומים:

או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר. כדלקמן דהויא חנותו טפלה לפלטר דאפלטר הוא דסמיך ובתר פלטר אזלינן ועלה הוא דאמ"ר אלעזר הך ברייתא ר"מ היא וכו':

אלא לסיטון בלבד. והכ' נחתום דשרי בביתו או בחנותו:

הי דין ר"מ. כלומר האי ר"מ שאמרו בברייתא דסבר לא אמרו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד היכן שמענו לו דנחתום המוכר בחנות שאינה בפלטיא דאם אנו יודעין שסומך על הפלטר דאפילו מה שמוכר בחנות מעשר על הכל:

ומשני ההיא דתנינן בתרה ר"מ אומר את שדרכו למדוד בגסה וכו'. וה"ה אדם שדרכו למכור בדקה כגון חנווני ואם מדד בגסה הוי טפלה לו ומחמרינן:

ותני ר' כן. בהדי' דר"מ אזיל בתר הרוב שדרכו כן ואם שינהו מדרכו הוי טפלה לו וה"ה לגווני דמוכרין גופייהו:

וכאן פלטר מדה דקה. וחנות של הנחתום מדה גסה וטפלה היא גסה לדקה דודאי ניחא ליה לנחתום במכירת הפלטר ועליה קא סמיך ולא מוזיל להו לאינשי דאינשי דרגילי למזבן מן פלטר זבני מיניה:

מפני התינוקות. אמתני' דחנוונים דאמרינן דרבנן היא קאי והיינו משום דודאי מזבני בדקה דוקא וכלהו מודו ר"מ ורבנן:

מפני התינוקות דלא ייכלון טבל. ומדה דקה לוקחין התינוקות ואוכלין:

מדה דקה המוכר משתכר. דמוכר בפרוטרוט ואחמירו עליה דיפריש:

את שהוא טפל לדקה כדקה. מפ' ר' זעירא לקמיה כגון מכר לו במדה דקה ולהודיע לו שהמדה דקה שלימה מכר לו במדה גסה מדה אחת דהמדה גסה ניכרת כגון בא לקנות י"ח קב דהן ג' סאין ומדה דקה רובע הקב וסאה מדה גסה מודד לו תחלה כ"ד רובעי קב ונתן לו סאה ואח"כ נתן לו מ"ח רובעי קב הרי דמדה גסה דנתן לו תחלה היא טפלה חייב לעשר:

וכן נמי את שהוא טפל לגסה כגסה. כגון איפכא שחילק הסאה לרובעי קב דהרובע היה ניכר ומצא כן ונתן לו כל מדותיו בסאה אז הוי טפלה דקה לגסה ופטור לעשותו והיינו כמ"ד משתכר דכיון דמשתכר דיינינן דקה לטפלה:

ור' ישמעאל סבר דדקה לחוד וגסה לחוד ולא דיינינן טפלה ואפילו לא מכר לו אלא סאה ורובע הקב דאורח' דאינשי לטפול הרובע לסאה ואינו משתכר ברובע אלא בערך הסאה הוא דיהיב ליה אפ"ה סאה לחוד ורובע לחוד וחייב לעשורי הרובע ואתיא כמ"ד טעמא דתינוקות שלא יאכלו טבל דכיון דנתן לו דקה אע"פ שהיא מדה אחת שייך טעמא דתינוקת ואתיא פלוגתא דאמוראי כפלוגתא דתנאי וקי"ל כחברייא דקיימי כר' ישמעאל דרבים נינהו:

א"ר זעירא חשבון שכר ביניהן. ר' זעירא מפרש לר' נחמיה דפליג אדר' ישמעאל:

מדד לו סאה לענין רובעין. נתן לו סאה כדי שידע שהרובעין שלמים אז המוכר משתכר דמודד לו בדקה וגסה הויא טפלה אצלה כדפרישית לעיל בההיא דקתני את שהוא טפל לדקה כדקה:

מדד לו רובעין לענין סאה. שחילק הסאה לרובעין להודיע כמה מרויח בסאה הלוקח משתכר דמוזיל גביה והא רובעין טפלין לגבה והיינו את שהוא טפל לגסה כגסה:

ה"ג ר"מ אומר את שדרכו לימדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה, וכן הגירסא בספרים שלנו וכן משמע בגמ' וכן גריס הרמב"ם ז"ל ור"מ אזיל בתר המינין הנמכרין וכיון דדרך אותו המין למוכרו בגסה כגון תבואה אם מדדו בדקה טפלה היא ודיינינן ליה בגסה ומיפטר והה"נ דאם דרכו לימדד בדקה כגון קטנית ומדדו בגסה מחמיר ר"מ דבתר דקה שדינן לה דבתר המינין אזלינן ולא בתר המדות והכי איתא התם בתוספתא בהדיא, את שדרכו למדוד בגסה ומדדו בין בגסה בין בדקה טפלה דקה לגבה, את שדרכו למדוד בדקה ומדדו בין דקה בין גסה טפלה גסה לדקה, דברים הנמכרים בגסה אלו מיני תבואה, וקיטנית דרכו לימדד בדקה דברי ר"מ ע"כ, ורבנו שמשון ז"ל היה טעות בספרו ודחק עצמו לומר דתרי תנאי ואליב' דר"מ והנכון כגירסא שלנו:

ביבש ג' קבין. כגון תבואה וקיטניות:

בלח. כגון יין ושמן שמוכרין במשקל:

דינר. ולא תני ביה מדה אלא דמים, וביבש מני מדה ולא דמים בגמ' מפ' לה:

סלי תאנים וענבים. בהני לא שייך מדה אלא מניין ודרכן היה למוכרן כך ליטרין אשכולות לדינר כך ליטרין תאנים לדינר דומיא דסלי ירק דבעל הגנה עושה מהן אגודות ומוליך לחנות למוכרן במניין ומי שנותנן בלא מניין אלא יפה כמות שהיא קרוי אכסרה, בלשון ישמעאל קרוי להפסד כ'סארה, וכך פי' בערוך ז"ל ומשמ' לקמן בפ' מאכילין דהני סלין כמדה גסה חשיבי ומשום שמוכר אכסרה שרי להו ר' יוסי למכור דמאי ורבנן פליגי עליה ולית להו טעמא דאכסרה דאין כאן מדה קבועה כמו הסיטון הילכך אע"ג דהוא זבין להו באומד ומפסיד בטלה דעתיה:

הין. מדה גסה בלח:

טומן. מדה גסה ביבש:

טומן. הגירסא בספרים ובתוספתא גרס לימון ופירושו שם מטבע כדמוכח לקמן דקאמר נתנו דמים ליבש ולא נתנו דמים ללח:

תרומת מעשר של מוכר. שיפרישנה המוכר ולא אטרחוה במ"ש אלא ללוקח:

אם במדה דקה הואיל והמוכר משתכר וכו'. הך סוגיא אתיא כר' אילא דלעיל:

באומר לו ממכנסו. שהן מן פירות כניסת ארצו דלא שייך בזה משתכר אלא בסיטון וכיוצא בו שלוקח מבעלי השדות בזול:

באומר מדעתו נתקין. אעפ"כ שמכרת לי בדקה רוצה אני מעצמי שנתקן אני וביתי ואתה לא תעשר:

תנאי ב"ד הוא. שלא יעשר הלוקח אלא מ"ש דבהאי איכא טירחא והוא יזכה באותה מצוה ובמעשרות אחריני לא יעשר כלל והמוכר יזכה באותה מצוה וכן אם מכר לו בגסה דחייב הלוקח ואמר המוכר וכו' תנאי ב"ד הוא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א וז"ל אמר אחד מהן בואו ונתקן הפירות הללו בין שהיה מוכר בדקה או בגסה המוכר מפריש תרו"מ והלוקח מפריש מ"ש שדבר זה תנאי ב"ד הוא ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג עליו א"א בדמאי בירושלמי ס"פ שני לא משמע אלא כשאמר המוכר מדעתו אתקן שלא בהכרח ב"ד ואעפ"כ מ"ש על הלוקח ע"כ. ואיני יודע מנין לו דהא לעיל פרכינן אם במדה דקה הואיל והמוכר וכו' אם במדה גסה הואיל וכו' וכי מתרץ באומר מדעתו נתקין אתרוייהו מהדר אם במדה גסה דהלוקח מיחייב שאמר המוכר מדעתו אתקן ואם במדה דקה דהמוכר מיחייב שאמר הלוקח מדעתו אתקן ועוד דמדקאמר אומרים לו תנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר וכו' משמע דהלוקח הוא דבעי עשורי הילכך דברי הרמב"ם ז"ל עיקר:

החלב משל טבח. דהטבחים היו מנקרין הבשר והן נאמנין על החלב כדתנן בפ' גיד הנשה וניקור חלב דאיסור כרת הוא רמו ליה אטבח וגיד הנשה דניקור קנוקנותיו דישראל קדושים הוי רמו אבעל הבית וכגון דאמר לטבח בעינא למיעבד מצוה:

שיהו שניהן משל לוקח. תרומת מעשר ומ"ש כדי שיהו נותנין הרבה תבואה כיון דהלוקח מעשר כל המעשרות:

הדרן עלך פרק מתעשרין